קהילת יהודי ברית המועצות

נער, חבר הקומסומול, מחלק ספרים לקבוצת נשים מקולחוז "שטערן" בשעת המנוחה.
חצי האי קרים, ברית המועצות, 1930 בקירוב.
(תל-אביב, משרד החוץ, לשכת הקשר)

תפילה לשלום בריה"מ בשטיבל במוסקבה, 1983.
צילום: סידני דויטש, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות סידני דויטש, ארה"ב)

ציוני דרך בתולדות יהודי רוסיה


1772 | היום פולני. מחר רוסי

לרבים נדמה כי ברוסיה חיו יהודים מאז ומעולם, אבל האמת היא שלמעט סוחרים יהודים בודדים שנדדו בין ירידים ברחבי האימפריה עד 1772 לא התגוררו בה יהודים כלל.
הסיבות לכך היו בעיקרן דתיות. בעוד שבחלקי אירופה האחרים ביקשה הכנסייה הקתולית לשמר את הישות היהודית במצב נחות כעדות לניצחון הנצרות על היהדות– הממסד הדתי המרכזי ברוסיה, הלוא הוא הכנסייה הפרבוסלבית, התנגד נחרצות ליישוב יהודים, שנתפסו כאחראים לצליבתו של ישו. עדות לאידאולוגיה זו אפשר למצוא באמרתה הנודעת של הקיסרית יליזבטה פטרובנה: "אין אני רוצה להפיק תועלת משונאיו של ישו".
מצב עניינים זה שרר עד השנים 1772–1795, שבמהלכן סיפחה האימפריה הרוסית חלקים גדולים מפולין בה חיו המוני שלומי בית ישראל. או אז החליטה הצארית יקטרינה השנייה, בעיקר מסיבות כלכליות, לשמר את הזכויות שהיהודים נהנו מהן תחת ממלכת פולין. כך מצאו עצמם מאות אלפי יהודים פולנים חיים תחת ריבונות רוסיה, וזאת בלי שזזו ממקומם אפילו סנטימטר אחד.
יקטרינה הבטיחה "שוויון זכויות לכל הנתינים, ללא הבדל לאום ודת", וליהודים העניקה ב-1785 את "כתב הזכויות לערים", שקבע כי ערי האימפריה ינוהלו על-ידי גופי ממשל אוטונומיים, והיהודים יוכלו ליהנות מהזכות להצביע למוסדות הללו בבחירות ולעבוד בהם. כמו כן נהנו היהודים מסובלנות דתית ומחופש תנועה יחסי בתוך "תחום המושב" – חבל הארץ המערבי של האימפריה הרוסית, שרק בו הותר ליהודים להתגורר.


1797 | גאון, בווילנה כבר היית?

אחד הפרקים המרתקים ביותר בתולדות יהדות רוסיה נוגע לאתוס הלמדנות של יהודי ליטא, וזאת למרות העובדה שרבים מיהודים הליטאים שכונו "ליטבקים" התגוררו בשטחים שנמצאים היום מחוץ לגבולה של ליטא המודרנית.
הכינוי "ליטבקים" התייחס בעיקר לזהות הרוחנית שאפיינה את היהודים הללו, וקידשה למדנות, רציונליות והתנגדות עזה לתנועה החסידית, שהלכה והתפשטה במזרח אירופה באותן שנים.
האתוס של הלמדן, תלמיד הישיבה השקוע יומם וליל בהוויות אביי ורבא ומקדיש את חייו לפלפולי התלמוד, היה מודל לחיקוי והתגלמות כוחו היוצר של המפגש בין אמונה לתבונה. יתרה מכך, תלמיד חכם שנמנה עם הליטבקים הפך לחלק מהאליטה של הקהילה, מעמד שפתח בפניו אפשרויות שידוך עם בנות עשירים ומיוחסים ובכך הבטיח את קיומו החומרי לכל חייו.
האב המייסד של המסורת הליטאית הלמדנית היה הגר"א, רבי אליהו בן-שלמה זלמן מווילנה, הידוע בכינויו הגאון מווילנה (1720–1779).
אף שלא נשא בכל משרה רשמית ונחשף לציבור לעתים נדירות בלבד, נהנה הגר"א מהערצה יוצאת דופן עוד בחייו. סמכותו נבעה בעיקר מכוח אישיותו והישגיו האינטלקטואליים. הגר"א העמיד תלמידים לרוב. המפורסם שבהם היה רב חיים מוולוז'ין, שייסד את ישיבת וולוז'ין הידועה. לימים ילמד בה המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.


1801 | אין ייאוש בעולם כלל

מול הדגם האליטיסטי של הלמדן הליטאי הרציונליסט עמד הדגם החסידי העממי, שהתמקד בחיי הרגש ובחוויה הדתית ודיבר אל לבם של יהודים עובדי כפיים וקשי יום.
המאבק בין שני הזרמים, שנודע כפולמוס בין החסידים למתנגדים, היה רצוף חרמות, נידויים והלשנות וידוע סיפורו של מייסד חסידות חב"ד, רבי שלמה זלמן מלאדי, שנאסר בכלא הרוסי בשנת 1801 בעקבות הלשנה של מתנגדים.
באזור "תחום המושב" פעלו כמה שושלות חסידות מפורסמות, ביניהן חסידות צ'רנוביל, חסידות סלונים, חסידות ברסלב, חסידות גור וכמובן חסידות חב"ד. בראש כל חצר חסידית עמד אדמו"ר – אדם אפוף מסתורין ומוקף הילת קדושה. לאדמו"ר יוחסו יכולות מאגיות וערוץ תקשורת ישיר עם ישויות גבוהות. המוני חסידים נהרו אליו בכל עניין – מבעיות פריון ועד מצוקות פרנסה ושידוכים.
לחסידים היו (ויש עדיין) קוד לבוש וסדרים חברתיים ייחודיים. הם נהגו להתאסף ב"שטיבל", ששימש בית-כנסת, בית-מדרש ומקום התכנסות לסעודות בשבתות וחגים. מדי פעם בפעם נהג החסיד לנסוע לחצר האדמו"ר, גם אם שכנה אלפי קילומטרים ממקום מגוריו. שיא הביקור היה סעודת ה"טיש" (שולחן, ביידיש), שנערכה בליל שבת ובמהלכה נהגו החסידים להתקבץ סביב האדמו"ר ולהיסחף לשירה אקסטטית שעוררה אותם להתעלות רוחנית.
על-פי תפיסת החסידות, השמחה היא מקור שורשה של הנשמה. השקפה זו באה לידי ביטוי באמרתו הנודעת של רבי נחמן מברסלב, "אין ייאוש בעולם כלל". עקרונות מרכזיים נוספים בחסידות הם אהבת האחר, ביטול המעמדות והסרת המחיצות. הערכים ההומניים הללו מתגלמים להפליא בתפילה שחיבר האדמו"ר רבי אלימלך מליז'ענסק:
"אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו חלילה ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך שיהא הכל נחת רוח אליך, אמן כן יהי רצון".


1804 | לתקן את היהודי

שלוש עשרה שנה אחרי שיהודי צרפת זכו לשוויון זכויות, חוקקו ברוסיה "תקנות 1804", שמטרתן המוצהרת הייתה "תיקונם של היהודים" ושילובם במרקם הכלכלי והחברתי של האימפריה הצארית.
כמו במקרים אחרים רבים בהיסטוריה היהודית, העיסוק ב"תיקון מצב היהודים" לווה בהצדקות טהרניות ובהתנשאות דתית שנועדו להכשיר את היחס השלילי כלפיהם. התקנות אמנם שיקפו את הגישה הליברלית של שלטונו המוקדם של הצאר אלכסנדר הראשון והתירו ליהודים ללמוד בכל מוסד רוסי, אולם בד בבד נדרשו היהודים "לטהר את דתם מן הקנאות והדעות הקדומות המזיקות כל-כך לאושרם", וזאת משום ש"תחת שום שלטון [היהודי] לא הגיע להשכלה הראויה, ואף שמר עד עתה על עצלות אסייתית לצד חוסר ניקיון מבחיל". יחד עם זאת נכתב בהמלצות ל"תקנות" כי טבעם של היהודים נובע מאי-ודאות בנוגע לפרנסתם, שבעטיה הם נאלצים "להסכים למלא כל דרישה, אם רק ימצאו בכך טובת הנאה כלשהי לעצמם".
חרף העובדה ש"תקנות 1804" היו נגועות באנטישמיות, בסופו של דבר הן היטיבו עם היהודים: "תחום המושב" הוגדר והורחב ונכללו בו אזורים חדשים, יהודים שבחרו לעסוק בחקלאות זכו לקרקעות ולהטבות מס, ובעלי הון יהודים שהקימו בתי-מלאכה קיבלו הזמנות עבודה מטעם המדינה.


1844 | השטעטל- העיירה היהודית

במשך מאות שנים הייתה השטעטל – העיירה היהודית במזרח אירופה – מעין מיקרוקוסמוס יהודי אוטונומי סגור. היידיש הייתה השפה השלטת, ומוסדות הקהילה – הגמ"ח, ההקדש, בתי-הדין וועד הקהילה – ניהלו את החיים הציבוריים. דמויות כמו הגבאי, השמש, השוחט אכלסו את סמטאותיה לצד שוטה הכפר, העגונה והבטלן של בית-המדרש. הקשר היחיד בין היהודים לתושבי האזור הגויים התנהל בירידים האזוריים ובשוק של יום ראשון, שנערך לרוב בכיכר המרכזית של העיירה.
חדירת ההשכלה והמודרניזם לשטעטל במהלך המאה ה-19 כרסמה במבנה המסורתי של העיירה. צעירים יהודים רבים ניתקו עצמם מן הבית, המשפחה והסביבה המוכרת. כמה מהם, ובכלל זה אברהם מאפו, ש"י אברמוביץ (בעל שם העט "מנדלי מוכר ספרים") ושלום עליכם, היו לימים חלוצי ספרות ההשכלה. בתיאוריהם, שנעו בין נוסטלגיה לסאטירה נוקבת, הם ציירו את העיירה היהודית על טיפוסיה, רחובותיה ומוסדותיה. לעתים הצליפו בעיירה ולעתים צבעו אותה בצבעים רומנטיים ונוסטלגיים.
מבנה העיירה המסורתי הותקף לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בשנת 1827 הוציא הצאר ניקולאי הראשון צו שהטיל על כל קהילה יהודית לספק מכסה מסוימת של צעירים בני 12–25 לצבא הרוסי לתקופה של 25 שנה. כשהקהילה לא עמדה במכסה, נשלחו שליחים מטעם הצאר שארבו לילדים וחטפו אותם מבית הוריהם וממקומות לימודיהם. הילדים נשלחו ליישובים מרוחקים, שם נמסרו לחינוך מחדש בבתי איכרים גויים עד שהגיעו לגיל צבא. "גזירת הקנטוניסטים", כפי שכונה הצו של הצאר, פילגה את הקהילה, שנאלצה להכריע שוב ושוב על אילו ילדים ייגזר הגורל המר.
בשנת 1835 קידם שלטון הצאר חוקים שגזרו על היהודים לבוש מיוחד, מנעו מהם להפיץ ספרים "מזיקים" ביידיש ובעברית וחילקו אותם ל"יהודים מועילים" ו-"ליהודים בלתי מועילים". מסמר נוסף בארון הקבורה של העיירה ננעץ בשנת 1844, אז בוטלה "שיטת הקהל", שהייתה מנגנון הניהול העצמי של הקהילה היהודית במשך שנים רבות.


1860 | אודסה- עיר ללא הפסקה

מן המפורסמות היא ששפה מייצרת תודעה ותודעה מייצרת מציאות. דוגמה לכך היא מדיניותו של אלכסנדר השני, שבניגוד לאביו ניקולאי, שבחר להעניש "יהודים רעים", הוא ביקש "לתגמל יהודים טובים".
היהודים הסתערו על הרפורמות של אלכסנדר כמוצאי שלל רב. דמויות כמו א"י רוטשטיין, הקוסם הפיננסי הגדול, משפחת פוליאקוב, שרישתה את אדמות האימפריה במסילות ברזל, והברון יוסף גינצבורג, שייסד רשת בנקים מסועפת בכל רוסיה, הן כמה דוגמאות בולטות ליהודים שניצלו בכישרון רב את מדיניותו הליברלית של אלכסנדר השני.
אווירת הליברליות התפשטה גם לעולם הדפוס כשעיתונים יהודיים צמחו כפטריות אחרי הגשם, וביניהם "המגיד" (1856), "המליץ" (1860) ו"הכרמל" (1860
מאמצע המאה-19 הפכה העיר אודסה, ששכנה על גדות הים השחור, למרכז השכלה וספרות יהודי. בעיר הקוסמופוליטית פעלו סוחרים יוונים לצד מוזגים טורקים ואינטלקטואלים רוסים, אלו התענגו על אווירת החופש והמתירנות של אודסה, עליה נאמר בהלצה כי "הגיהינום בוער מאה פרסאות סביב לה".
השילוב בין חדשנות, בינלאומיות והווי חיים נטול משקעי עבר הפך את העיר לאבן שואבת ליהודים, שזרמו אליה מכל חלקי תחום המושב – אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ועוד. כדי לסבר את האוזן: בשנת 1841 חיו באודסה 8,000 יהודים בלבד, אך בשנת 1873 כבר הגיע מספרם לכ-51,837.
בשנות ה-60 של המאה ה-19 התקבצו באודסה משכילים רבים, ביניהם פרץ סמולנסקין, אלכסנדר צדרבוים, ישראל אקסנפלד וי"י לרנר. שנים אחר-כך פעלו בה אישים משפיעים אחרים, וביניהם מנדלי מוכר-ספרים, אחד-העם וחיים נחמן ביאליק. באודסה הם יכלו לקיים אורח חיים פתוח, להחליף דעות באופן חופשי, לעלות לרגל אל חצרו של סופר נערץ ולהתבדר בצוותא בלי לחוש אשמה על שהם מבטלים זמן לימוד תורה.
באותה תקופה החלו יהודים, לרוב עשירים, להתיישב גם מחוץ לתחום המושב – במוסקבה ובסנט-פטרבורג. זאת, נוסף לקהילה יהודית קטנה שחיה במרכז רוסיה, בארצות הקווקז.


1881 | שמן בגלגלי המהפכה

תקוות היהודים להשתלב בחברה הרוסית ולהיות, כמאמר המשורר היהודי הנערץ יהודה לייב גורדון, "אדם בצאתך ויהודי באוהליך", התרסקה על צוק האנטישמיות המודרנית, שהרימה את ראשה המכוער בשנת 1880.
מסנוורים מהרפורמות של הצאר אלכסנדר השני ומההשתלבות המואצת בחיי הכלכלה, התרבות והאקדמיה, התעלמו היהודים מהסיקורים האנטישמיים שהלכו ורווחו בעיתונות ובספרות הרוסיות שתיארו בעקביות את "מזימתם" להשתלט על רוסיה ולנשל את האיכר הפשוט מאדמתו.
הסופר פיודור מיכאלוביץ' רשטניקוב, למשל, תיאר בכתביו כיצד יהודים קונים צעירים וצעירות רוסים ומתעמרים בהם כמו היו עבדים. החרה החזיק אחריו דוסטוייבסקי שביצירת המופת שלו "האחים קראמזוב" מתאר יהודי שצולב ילד בן ארבע אל הקיר ומתענג על גסיסתו. תיאורים אלה ואחרים חלחלו אל המון העם והאיכרים, שחיפשו אשמים בכישלונם להתחרות בשוק החופשי שנוצר לאחר ביטול מוסד הצמיתות בשנת 1861.
פרעות 1881, שכונו "סופות בנגב", הותירו את היהודים מוכי צער ותדהמה. אכזבה רבה נבעה
לנוכח שתיקתה של האינטליגנציה הרוסית, שבמקרה הטוב סכרה את פיה, במקרה הרע עודדה את הפורעים, ובמקרה הציני התייחסה ליהודים כאל "שמן בגלגלי המהפכה", תיאור שהיה נפוץ בקרב מהפכנים סוציאליסטים רוסים. תגובות אלו חידדו אצל היהודים את ההכרה המייאשת בכך שבין אם יצטרפו לכוחות הלאומיים המקומיים, יתבוללו או יאמצו ערכים סוציאליסטים – לעולם ייחשבו לזרים לא-רצויים ויזכו ליחס חשדני ואלים.


1884 | לך לך מארצך וממולדתך

קביעתו של ניטשה כי "התקווה היא הרעה שברעות, משום שהיא מאריכה את קיומו של הסבל" אמנם נושאת מסר פסימי, אך אין מדויקת ממנה לתיאור מצב היהודים במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19.
פרעות "סופות בנגב" שפרצו ב-1881 והאקלים האנטישמי שאף התחזק בעקבותיהן עם חקיקת "חוקי מאי" וחוק ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מכסת הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות) הובילו את היהודים להבנה כי ההמתנה לאמנציפציה (שוויון זכויות) רק תאריך את סבלם.
משנת 1881 ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 עזבו את תחום המושב ברוסיה כשני מיליון יהודים, רובם לאמריקה ומקצתם לארגנטינה, בריטניה, דרום-אפריקה, אוסטרליה וארץ ישראל.
מיתוס אמריקה כ"די גולדענע מדינה" (ארץ הזהב, ביידיש) הילך קסם על המהגרים. המציאות היתה רומנטית קצת פחות. בהגיעם לאמריקה הצטופפו המהגרים בשכונות קטנות וסבלו מעוני ומתנאי תברואה קשים, מציאות שהשתפרה רק כעבור דור אחד או שניים.
בד בבד הובילה האנטישמיות ברוסיה לתחיית הלאומיות היהודית, שבאה לידי ביטוי בייסוד תנועת חיבת-ציון ב-1884 בעיר קטוביץ'. אחד מהאישים שהתוו את הקו האידאולוגי של התנועה היה יהודה לייב פינסקר, מחבר המניפסט "אוטו-אמנסיפציה" (שחרור עצמי).
כדי לתאר את היחסים בין היהודים לחברה הכללית השתמש פינסקר בדימוי "האוהב הדחוי": כמו אוהב שמחזר אחר אהובתו ונדחה שוב ושוב, כך היהודי מנסה ללא הרף לזכות באהבתו של הרוסי, אך ללא הצלחה. הפתרון היחיד, אליבא דפינסקר, היה לייסד מסגרת מדינית לאומית בארץ אבותינו, ארץ ישראל.
במחקר ההיסטורי מקובלת ההנחה כי חיבת-ציון נכשלה כתנועה, אולם הצליחה כרעיון. ואכן, העלייה הראשונה לארץ ישראל, שהתארגנה במסגרת התנועה, הייתה הסנונית שבישרה את בוא העליות הבאות.


1897 | יהודי כל העולם התאחדו

לתאריכים יש לפעמים חיים משלהם. כך למשל בחר שר ההיסטוריה בשנת 1897 כתאריך הרשמי שבו נולדו רשמית שני זרמים יהודיים מקבילים ומשפיעים ביותר בתקופה המודרנית: התנועה הציונית העולמית ותנועת הבונד, הלוא היא מפלגת הפועלים של יהודי רוסיה.
בעוד שהקונגרס הציוני הראשון התכנס באולם הקזינו הנוצץ שבבאזל, הבונד נוסדה, כיאה לתנועת פועלים, בעליית גג בפרבר של העיר וילנה.
מפלגת הבונד ינקה את האידיאולוגיה שלה ממקורות מרקסיסטיים-סוציאליסטיים, וכפועל יוצא מכך סלדה מבורגנות, מדתות וממבנים חברתיים היררכיים. המפלגה קראה לבטל את כל החגים ולהותיר רק את ה-1 במאי, החג שבו, על-פי מנהיגי המפלגה, "ירעדו ויפחדו הבורגנים המרושעים בעלי העיניים הגאוותניות והחמסניות". הבונד התנגדה לציונות וקראה ליהודים לכונן "הסתדרות סוציאל-דמוקרטית של הפרולטריון היהודי, שאינה מוגבלת בפעולתה בשום תחומים אזוריים".
אין להבין מכך כי אנשי הבונד התנכרו לזהותם היהודית. ההפך הוא הנכון: תנועת הבונד חינכה את חבריה לכבוד עצמי, לאי-השלמה עם הפוגרומים ולתגובה אקטיבית על מעשי קיפוח ועוול. צעירי התנועה אף קראו לאחיהם היהודים לקחת את גורלם בידיהם.
באקלים הסוציאליסטי שהלך והתפשט במזרח אירופה בימים ההם זכתה הבונד להצלחה מרובה, אך במבחן ההיסטוריה דווקא התנועה המקבילה, הציונות, היא שטרפה את הקלפים.


1903 | אין עוד מלבדנו

בשנה שבה התפרסמו ברוסיה "הפרוטוקולים של זקני ציון" – אולי המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם עד היום – נשלח בחור צעיר לסקר את הפרעות שפרצו בעיר קישינב, שכונו לימים "פוגרום קישינב". הזוועות שנחשפו לנגד עיניו של האיש, המשורר חיים נחמן ביאליק, התגלגלו בעטו המושחזת לאחד השירים המטלטלים ביותר בשירה העברית, "בעיר ההריגה". שיר זה נחשב לכתב תוכחה חריף נגד החברה היהודית, והוא פצע את נפשם של רבים מן הקוראים. חרפת היהודים, שהסתתרו בחוריהם והתפללו שהרעה לא תבוא אליהם, כשלנגד עיניהם נאנסות ונרצחות אמותיהם, נשותיהם ובנותיהם, נחשפה בשיר במלים ברורות וקשות.
מילותיו של ביאליק חדרו עמוק, ועוררו ברבים מיהודי רוסיה רגשות נקם וצורך עז לעשות מעשה ולא לחכות במחבוא עד לבוא המרצחים. רבים מקרב היהודים הפנימו את ההכרה כי יהודי חייב להגן על עצמו, ולא – אבוד יאבד.
הייתה זו מהפכה הכרתית של ממש. היהודים, שהיו רגילים למעמד של מיעוט הנצרך להגנתו של אחר, נאלצו לגדל אגרופים תודעתיים יש מאין. שיריהם של ביאליק וכתביו של ברדיצ'בסקי אמנם עוררו בהם סערת רגש, אך הרתיעה מאלימות הייתה טבועה בעומק התודעה הקולקטיבית שלהם. רובם נטו אחר הלך הרוח המתון והמאופק של אחד-העם יותר מאשר אחר זה של חיים ברנר הסוער והשש אלי קרב.
ועדיין, היסטוריונים רבים מסמנים את פוגרום קישינב כקו פרשת המים; רגע מכונן שבו התחולל המעבר מהתדר הנפשי של "אין עוד מלבדו" לזה של "אין עוד מלבדנו".


1917 | האינטרנציונל העולמי

עם תום מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נהרגו רבבות חיילים יהודים על מזבח אימא רוסיה, החל עידן חדש בתולדות ארץ הפטיש והמגל לעתיד לבוא. המונופול על הכוח, שהיה נתון בידי בית רומאנוב האגדי, התגלגל אל העם. השוויון היה לערך עליון, והפועל הפשוט כבר לא היה (כביכול) קורבנו של איש.
ארבע שנים נמשכה מלחמת האזרחים ברוסיה, שגבתה את חייהם של 15 מיליון בני-אדם ובהם כ-100 אלף יהודים אוקראינים שנטבחו על-ידי הכוחות הלבנים האנטישמיים. ואולם, הצלחת המהפכה והפלת השלטון הצארי המדכא שחררו בבת אחת כוחות עצומים בקהילה היהודית הגדולה שברוסיה.
איש לא האמין שהשינוי יהיה מהיר כל-כך, מאחר שרק חמש שנים לפני כן התרחש "משפט בייליס" – עלילת דם מפורסמת במסגרתה האשימו השלטונות יהודי בשם בייליס באפיית מצות מדם של נוצרים, עלילה שהנסיקה את תופעת האנטישמיות לגבהים חדשים.
עיקר השינוי בא לידי ביטוי במישור הלאומי: ברחבי רוסיה התארגנו קהילות יהודיות מייצגות ודמוקרטיות, וניסיונות להקים נציגות יהודית כל-רוסית קרמו עור וגידים. דו"חות הטלגרף הציפו את מערכות העיתונים בדיווחים על הצהרת בלפור, שהבטיחה להעניק בית לאומי לעם היהודי ושהייתה פרי מאמציו של יהודי יליד "תחום המושב", חיים וייצמן. כל אלו הגבירו את ביטחונם של החוגים היהודיים הלאומיים כי שעת ניצחונם קרבה ובאה.
ואולם, בד בבד עם התחזקותה של המהפכה הבולשביקית, הלכו ודעכו המוטיבציות הלאומיות לטובת אלו האוניברסליות. שיכורים מפירות השוויון נהו היהודים אחר מאמרו של הנביא ישעיהו, "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים", וקבעו כי מדובר בשעת רצון משיחית, זמן לפשוט את המחלצות הלאומיות ולהתאחד עם פועלי כל העולם, ללא הבדל דת, גזע, לאום או מין.
קשה להפריז בחותם שהטביעו יהודים על דמותה של רוסיה בימים שאחרי המהפכה, בין אם כראשי השלטון והמפלגה הקומוניסטית, בין אם כהוגים ובין אם כמפקדי צבא. בכל אלה ועוד מילאו היהודים תפקיד ראשון במעלה, בלא כל מידה לחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אך האם עת הזמיר אכן הגיעה? יבואו תולדות יהודי ברית-המועצות ויאמרו את דברן.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

Latvia

Latvijas Republika - Republic of Latvia

A country in the Baltic region of northern Europe, member of the European Union (EU). Until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 4,700 out of 2,000,000 (0.2%). Main Jewish organization: 

Council of Jewish Communities of Latvia
Phone: 371 672 85 601
Email: jewishlv@gmail.com
          secretary@lvjewish.lv

Moldova

Republica Moldova - Republic of Moldova

A country in eastern Europe, it covers most territory of the historic region of Bessarabia, part of Soviet Union until 1991, it was part of Romania between the two World Wars and of the Russian Empire until 1918.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,000 out of 3,500,000. There were 12 municipal organizations and 9 regional communities in the cities of Balti, Soroca, Orhei, Cahul, Ribnita, Dubasari, Bender, Tiraspol, Grigoriopol. Main umbrella Jewish organization:

Jewish Community of the Republic of Moldova
Phone: 373(22)509689
Email: office@jcm.md
Website: https://www.jcm.md/en

Estonia

Eesti Vabariik - Republic of Estonia

A country in northern Europe, member of the European Union (EU). Until 1991 Estonia was part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 1,900 out of 1,300,000 (0.19%).  Main Jewish organization:

The Jewish Community of Estonia
Phone: 372 6623034
Email: community@jewish.ee
Website: www.jewish.ee

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

Georgia

საქართველო / Sakartvelo

A country in the Caucasus region of Eurasia, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 1,600 out of 3,700,000. There are synagogues in Tbilisi, Kutaisi, Batumi, Gori, Oni. Main Jewish organizations:

The Jewish Community of Georgia (JCC) - Jewish Cultural and Educational Community Center
0103, Tbilisi, st. Vakhtang VI No. 30
Phone: 995 32 2770653
E-mail: jcc.tbilisige@gmail.com

Union of Jews of Georgia
Tbilisi 0105, Grigola Abashidze Street No. 14
Phone: 995 577 522 111; 995 577 408 022
E-mail: eduard72002@yahoo.com 

 

HISTORY

The History of the Jews of Georgia until the Communist Regime
By Gershon Ben-Oren

The article was originally published in In the Land of the Golden Fleece - The Jews of Georgia-History and Culture. Beth Hatfutsot - Ministry of DEfence Oublishing House, Tel Aviv, 1992


Very little is known about the history of the Jews of Georgia. Up until the end of the 18th century there exist only the barest hints of information on Georgian Jews, based on bits of testimony preserved orally or in writing, or contained in travelogues. Minimal archeological evidence exists, as well, from the 18th century on the picture becomes clearer, thanks to jfficial documents preserved primarily in the archives of churches md monasteries. These are supplemented, by 19th century locuments of the Russian government.1 During this period Russian
began to show interest in the Jews of the Caucasus; information about these Jews is found scattered in the Russian wish press, as well as in the writings of the Jewish traveler Joseph herny, who traveled throughout Georgia in the 1860s and 1870s.2 e first attempts to investigate the history of the Jews of Georgia were made at the end of the 19th century, primarily by researchers interested in the myth of the Ten Lost Tribes and the mystery of the Khazar kingdom.3 Methodological scientific research began in the 1930s, mainly by scholars at the Historical and Ethnographic Museum of the Jews of Georgia that operated in Tbilisi.4
This activity was brought to an end when the museum was closed in 1951, and some of the studies have never been published. Since then, only a few individuals have dealt with this subject, the most prominent being Nissan Babalikashvili. Following the recent developments in the Soviet Union, both Jewish and non-Jewish researchers have begun to show renewed interest in the history of the Jews of Georgia, and it is hoped that their research will uncover hitherto unknown source material.
In light of the above, it is not surprising that little has been written about the history of the Georgian Jews,5 and this article can only summarize the little that is known.

Traditions Regarding the Arrival of the Jews in Georgia

An oral tradition, passed from generation to generation by Georgian Jews, ascribes their origin to the Ten Tribes exiled by Shalmaneser, King of Assyria, who settled them "in Halah and Habor, at the River of Gozan and in the cities of the Medes" (Kings II, 17:6). The Jews of Daghestan and Kurdistan share this tradition. Researchers seeking support for this theory cite the dispute of the Talmudic sages concerning the location of the Ten Tribes: "Where did they go? Mar Zutra said: To Afrike" (Sanhedrin 94). According to these researchers, Afrike - which appears in various places in the Talmud - is Iberia, the ancient name for eastern Georgia. They reached this conclusion because the name Iberia was pronounced Iberika in Greek and Latin, and was transformed in Hebrew into Afrike-Efrika. There are those who bring further support for the antiquity of Jewish settlement in the Caucasus by identifying the name Cassiphia with the lands bordering the Caspian Sea. According to this claim, Ezra sent messengers there in search of Levites for the Temple: "And I sent them with a charge unto Iddo the chief at the place Cassiphia, and I laid the words in their mouth to speak unto Iddo and to his brother, who were appointed at the place Cassiphia, that they should bring unto us ministers for the house of our G-d" (Ezra 8:17).5
Regardless of these and other attempted proofs, the idea that the Jews of Georgia originated among the Ten Tribes is strictly legendary, without any scientific basis.
The most ancient written tradition known today appears in the chronicles of Georgia, Kartlis Tskhovreba. This source relates the Jews' arrival in Georgia to the destruction of the First Temple (586 BCE): "Then Nebuchadnezzar the King captured Jerusalem, and the Jews who escaped came to Kartli and requested land from the Mamasakhlisi (prince, chief of a tribe or clan) of Mtskheta in return for the payment of a head tax. He gave them land near Aragvi, near a spring called Zanavi, and settled them there. The place they received in exchange for payment of the head tax is called today Kherek, because of the tax."
Another reference in Kartlis Tskhovreba tells of Jewish refugees who reached Georgia after being exiled by Vespasian and settled in Mtskheta, near their brethren who had settled there long before.7 These Jews were called Una or Huria, a term common in early Georgian sources and those of the late Middle Ages. In the 19th century, this term was replaced by Ebreili, while the term Uria became a pejorative for Jews.8
The Kartlis Tskhovreba was edited only in the llth century, so one must relate to the traditions it cites with caution, even if they are based upon very early sources; it is quite possible that these traditions originated in an attempt to link the arrival of Jews in Georgia to known historical events.
Nonetheless, there is room for assumption that Jewish settlement preceded the Christian era. Georgia was located within the realm of influence of the great eastern empires of the ancient world -Assyria, Babylonia and Persia - and maintained commercial and cultural ties with them. Jews were likely to come to Georgia as traders, emigrants or refugees, from the various lands of their dispersal, especially during the period when Georgia was part of the Persian empire. It should be noted that in Armenia (Georgia's southern neighbor) as well, there existed a large Jewish settlement during the lst-4th centuries.
From a passage in the Kartlis Tskhovreba one learns that the tradition of counting the Jews among the residents of Georgia was already accepted at a very early period. The entry states that Hebrew was among the languages spoken in Georgia. "And in Kartli they spoke six languages - Armenian, Georgian, Khazaric, Aramaic, Hebrew and Greek, and all the kings of Kartli, fathers and mothers, knew these languages."

The earliest archaeological evidence of a Jewish presence in Georgia consists of tombstones found near Mtskheta. The monuments, thought to be from the 3rd-5th centuries, bear engraved inscriptions in Aramaic and Hebrew. The influence of the Georgian language can also be discerned in the spelling. The Georgian name Cork, originating in the Persian language, appears on one of the stones -that of "Yehuda who was named Cork." On another, that of Yosef bar Hazan, a goblet and pitcher are engraved.11 Jews occupy a special place in Georgian traditions about the spread of Christianity in the country. A legend cited in several versions of Kartlis Tskhovreba links the Jews of Georgia with the story of Jesus' crucifixion. It tells of emissaries from Jerusalem who presented themselves before the Jews of Georgia and asked them to choose sages from among themselves, who would travel to Jerusalem and take part in Jesus' trial. Two distinguished Georgian Jews went to Jerusalem - Elioz of Mtskheta and Longinoz of Karasani. They were present at the crucifixion, and took home with them Jesus' robe. Upon their return to Georgia, Elioz' sister went out to greet them and embraced the robe to her heart. She then became so grief-stricken over the death of Jesus that she fell down and died. She was buried with the robe in her arms, and at the site of her grave in Mtskheta there grew a cedar brought from Lebanon.12 A folk legend relates that a certain tombstone in the center of the Svetitskhoveli cathedral in Mtskheta marks her grave. It may be that this legend contains a hint that there were "Christian Jews" among the Jews of Georgia even before St. Nino began preaching Christianity.
At the center of the traditions about the spread of Christianity in Georgia stands the figure of Nino, a woman who came from Cappadocia around 330 CE. It is told that she began her mission in the village of Urbnisi, located about 100 kilometers from Mtskheta, and inhabited by many Jews. There are those who hold that the name Urbnisi originated in the term Uriat Ubani, meaning "Jewish neighborhood." The legend relates that Nino was received kindly by the Jews, since she spoke their language - Hebrew. Among her first pupils were Abyatar the Priest, who was -according to the story - the grandson of Elioz, and his daughter, Sidoniya. According to these traditions, Abyatar - who is called Uriakopili, that is, "the former Jew" - "knew the Old Covenant very well, and sought the covenant of Christ without fear and with dedication." He also taught his new faith to many people, including King Marian and Queen Nana. Sidoniya, who followed Nino along with six Jewish mothers, was witness to the miraculous deeds performed by the missionary. Some of the stories about Nino are told in the name of Abyatar and Sidoniya.1
The Christianizers brought about a schism in the Jewish community. Tradition tells of men who sought to stone Abyatar, and only the intervention of the king saved him. When Nino baptized the king and most of the residents of Kartli with him, there were no Jews of Mtskheta among them, but only fifty families, descendants of Barabbas (the thief who was saved from crucifixion alongside Jesus and who, as legend has it, reached Mtskheta).

There is no question that the legendary element in these sources is quite extensive, and it is difficult to determine the grains of truth. It is known that Christian missionaries in different countries viewed the Jews as a primary target for their teachings, and there arose in the Jewish diaspora communities of "Christian-Jews" who viewed Christianity as a form of renewal of the Jewish faith. It is reasonable to assume that in Georgia, too, Christian ideas were accepted by the Jews before they were accepted by the native Georgians, whose beliefs were influenced by the Persian religion. It is probable, however, that these traditions were fostered by the Church with the aim of strengthening the position of Christianity in Georgia at the beginning of its development, and to grant it legitimization. In any case, one may conclude that a large and well-established Jewish community existed in Georgia at the beginning of the 4th century, even if it is not possible to estimate its size or relative proportion to the general population. Testimony to the fact that a stable Jewish community existed in Georgia two hundred years later may be found in a 6th-century Georgian source. This document relates the story of a Persian youth who fled his homeland and traveled to Mtskheta, to learn about the Christian and Jewish faiths in order to choose between them. It is told that he entered a synagogue, whose status is described as equal to that of the prayer houses of the other religions in Mtskheta.14

The Jews in the Middle Ages

While knowledge about the history of the Jews of Georgia up until the 4th century is scarce and unclear, even less information is available regarding their fate during the Middle Ages. The known Georgian sources from the 4th-17th centuries hardly mention the Jews. Furthermore, there are very few archaeological finds or Jewish manuscripts from this period. Nonetheless, it remains difficult to disprove the tradition of ancient and continuous Jewish settlement on Georgian territory.
During the 7th century, the Moslem Empire grew even stronger, and following the conquest of Persia and Armenia, Georgia was conquered as well (642-643). Arab emirs ruled large portions of the land until 1122. In 10th-12th century Jewish sources outside Georgia, Georgian Jews are mentioned in connection with the struggle between the Karaites and the rabbinical Jews. Karaite scholars who describe the development of the Karaite movement and its internal sects mention a group called Tifilssi. This name stems from the epithet applied to the group's founder, Musa (Moshe, Moses) az-Za'farani, who seems to have come from Baghdad to Tiflis (Tbilisi) during the second half of the 9th century. Yehuda Hadassi described him as "Musa az-Za'farani, known as abu-Imran al-Tiflisi, who moved from his homeland to the state of Tiflis."15 We have so little information about az-Za'farani's group, that it is difficult to determine whether its center existed in Tbilisi for very long. However, one may assume that the group's followers spread elsewhere in the east. Be that as it may, from the very fact of the group's existence, one may draw the conclusion that there were contacts between Georgian Jews and the neighboring Jewish communities.
Other sources mention the Jews of Georgia as being rabbinical Jews. The RAVAD (Rabbi Avraham ben David), in his book Seder Hakabala ("Order of the Tradition"), lists the Jews "of the land of Girgashi, that is called Girgashtan [i.e., Georgia]," among the communities faithful to rabbinical Judaism.16 Benjamin of Tudela, who visited Babylonia (Iraq) during the second half of the 12th century, relates that in Baghdad, the headquarters of the Reish Galuta ("Head of the Diaspora"), he observed Jews from various eastern countries, including some who lived in "the land of Gargain on the river of Gihon, and they [the people there] are the Girgashis and they are of the Christian religion. These Jews were granted permission by the 'Head of the Diaspora'... to appoint a rabbi and hazan (cantor) over every congregation since they come to him to receive ordination and authorization and bring him gifts and presents." Ptakhia of Regensburg, another Jewish traveler of the period, writes of the Jews from "the land of Ararat" (a name applied to the southern Caucasus), mentioning Jews he met in Baghdad who called themselves "Jews from the land of Meshech" and teach their children Torah and the Jerusalem Talmud. It is customary to identify Meshech - mentioned in the Bible as one of the northern peoples - with the south Georgian tribe of Meskhi. From these sources, it may be concluded that in the 12th century the Jews of Georgia were within the circle of influence of the yeshivot (talmudic academies) of Babylonia.1 We learn a bit about the spiritual life of Georgian Jewry in the Middle Ages from a manuscript written in the town of Gagra on the shore of the Black Sea in 1208, dealing with Hebrew language and grammar 18.

Unfortunately, we have no additional information about the Jews during the period of Georgian independence and prosperity, which began during the days of King David "the Builder" (1089-1125) and reached its apex during the "Golden Age" of Queen Tamar (1184-1213). However, one may assume that the unification of Georgia under the House of Bagration and the development of trade and crafts, brought about an improvement in the Jews' status. Marco Polo, who passed through Georgia in 1272, notes that "Tiflis is inhabited by Georgian and Armenian Christians, as well as a number of Moslems and Jews." The book of Georgian chronicles refers to a certain "captain of trade" - (did-vattsari) named Zanchen Zerubavel, who was sent by the royal court to bring Queen Tamar's bridegroom from Russia. There are those who believe this Zerubavel was a Jew.19

The Mongol conquest put an end to Georgian independence and brought death and destruction upon the land; undoubtedly, this dealt a blow to the Jews as well. Nevertheless, a hint of the existence of Torah learning and centers of Jewish spiritual creativity among the Georgian Jews during the 14th century may be discerned in the writings of Rabbi Isaiah of Tabriz. In the introduction to his kabbalistic Sefer Hakavod ("Book of Honor"), the author introduces himself as "Isaiah, who is called Rabbi, son of our Rabbi Yosef al-Tiflisi, may his memory be for a blessing."20

The main source about the condition of the Jews during the Middle Ages is a collection of documents from the 17th-19th centuries published by the Historical and Ethnographic Museum of the Jews of Georgia. These documents shed light on the judicial, social and economic condition of the Jews toward the end of the Middle Ages, and perhaps during previous centuries as well, if one assumes that their situation remained static.21
The status of the Jew was determined by his place in the feudal system practiced in Georgia during the Middle Ages and up until the middle of the 19th century. As a rule, Jews belonged to the serf class - kamani - that is, persons having a master. This class included peasants, craftsmen and petty traders. Jewish serfs, like others, were divided into different types, each with its own distinct economic status, rights, obligations, and degree of dependency on the master. The Jews, whose traditional occupation was trade, remained, for the most part, petty traders and peddlers moving from village to village, although many had small plots of land as well, mainly for growing fruit trees and viticulture. Some Jews were craftsmen; others, who had no property at all, received from their masters a house and plot of land, and the right to trade and to run the master's stall or shop. The Jews who owned property of their own were permitted both to sell and to purchase more land. Jews are mentioned in many documents as involved in the buying and selling of land, houses, vineyards and other agricultural property. It is also known that there were Jews who were themselves masters of serfs, including Christian serfs. There is no doubt that many Jews were quite well-to-do.

The rights and obligations of the serfs - Jews and others - were defined in connection with the factors that led to the person becoming enserfed. Persons who became serfs of their own free will, because they sought a master to defend them, had greater rights than serfs who were sold by their former masters, or transferred to new owners as presents or dowry or in payment of debts. As the status of serfs donated to churches or monasteries was writing by the former masters, they were protected somewhat from tyranny. We learn, for example, from a document dated 1789 that three Jewish serfs engaged in trading activities were donated by Queen Miriam of Imereti to the monastery of Gelati, and their obligations were defined as the yearly payment of a tax of 15 mirtsil (a monetary unit) and a liter of candle wax.22 Serfs differed in the degree of freedom of movement they were granted and in the amount of taxes and labor obligations placed upon them. Taxes were usually paid in various products, rather than money, and labor obligations were met either in the master's domestic economy or in his fields. Serfs had to pay for special rights, such as the use of pasturage or the engaging in trade. They were obligated to give their masters presents on various occasions, such as family events and holidays, and to be at their service when needed. Serfs were also obligated to appear for military service if called upon to do so by their lords. Jews usually bought exemption from this obligation by paying special taxes. Apart from taxes paid to the master, serfs had to pay royal and church taxes as well. The status of a serf was directly related to the type of master to whom he belonged. There were serfs of the king, serfs belonging to a church or monastery, and serfs indentured to princes. In general, the latter were considered to be in the worst position. From the 17th century, as the central government became weaker and the economic condition of the princes declined, the tendency to exploit the serfs increased, and the burden of taxation placed upon them grew heavier.
Princes did not hesitate to separate families or to uproot serfs from their homes and communities if they needed them as payment for debts, or as part of a dowry or gift. In many cases, Jews were victims of pillage and kidnapping by robber-princes.24 Documentary sources indicate numerous cases of cruelty and extortion, leading Jewish serfs to flee the tyranny of their masters in favor of the patronage of monasteries or the monarchy.
The Jews' judicial status was, as stated above, identical in every way to that of the other serfs. Nevertheless, it is still possible that there were some masters who, moved by religious zealotry, treated the Jews harshly, and that the Jews, because they belonged to a minority group, found it more difficult to defend their rights. Even if they were not discriminated against by law, it may be supposed that their identity as Jews limited their opportunities for social advancement. The feudal system in Georgia left quite a wide leeway for social mobility, and movement from group to group within the serf class was common. Anyone who became the subject of his master's kindness, thanks to his loyalty or faithful services, could join the ranks of the Tarkhani group which granted him privileges and exemptions from obligations.

Documents mention only isolated cases of Jews who were granted membership in this group, but many examples of those labelled "former Jews" who were both Tarkhani and "warriors." Testimony that a Jew could improve his condition by converting to Christianity may be found in a document dated 1746: The Jew, Daniel Aranashvili, received an exemption from all taxes after he was baptized as a Christian.25 Folk tales cited by Tcherny26 tell of Jews who became important figures in the King's court, but these stories are not mentioned in any documents. Neither do the sources make clear whether Jews were among the important merchants involved in international trade.

The political disintegration of Georgia during the 15th-19th centuries, and the absence of political stability, severely harmed all strata of the population. The number of people in Georgia declined greatly, and entire regions were abandoned. The Jews also experienced great suffering; echoes of those difficult days were preserved in testimonies that Tcherny heard from Georgian Jews. Invasions by Moslem tribes from the eastern Caucasus or from Adzharia, and military campaigns by the Persian and Turkish armies, forced entire communities to abandon their homes and seek new places of settlement time and time again.27 During the 15th-18th centuries, Georgia, like the rest of the Caucasus, was an inexhaustible source of slave trade. Thousands of Georgian residents, mainly boys and girls, were sold each year in the slave markets in Akhaltsikhe, Tabriz, Trebizond and Constantinople. Some were sold for profit by their masters, while others were kidnapped to fill the quota of slaves demanded by the rulers of Persia and Turkey as part of the tribute demanded from conquered territories. The Jews, too, were forced to pay their share of this cruel tax.

There are various testimonies which lead us to assume that the number of Georgian Jews declined drastically during the Middle Ages, to a much greater extent than the decline in the general population. This assumption rests largely on oral traditions from various regions of Georgia; according to these traditions a large Jewish population once existed in these regions, but nothing remains of it.28 Tcherny and European travelers in the 19th century observed ruins in a number of places in Georgia, which the local residents identified as former Jewish dwellings.29 Hints of an earlier Jewish presence may also be found in such appellations as Uriatubani ("Jewish neighborhood") and Naurieli ("a place that belonged to a Jew"), applied to a village neighborhood, house, field, cemetery, or even a church 30

Among Georgians, Ebreilidze, which means "Jewish son," is a common family name, and may indicate that these families originated with Jews who were forced to convert. Mamistavalishvili notes the names Uriakopili and Uriakopilishvili which appear in 18th-century documents, as proof of the frequency of conversion by Jews. l

These claims strengthen the assumption that the attenuation of the Jewish community was due in part to the many Jews who converted to Christianity. Yet this information does not elucidate the factors that led to the conversions. Was conversion part of a process of voluntary assimilation and acculturation, or was it the result of persecutions and coercion? Some of the sources mentioned above hint that conversion led to an improvement in the converts' economic and social position. Meanwhile, only minimal evidence has been found indicating that pressure was placed on Jews to convert.

Most writers on the subject of Georgian Jewry accept the view that hatred of Jews such as predominated in other countries hardly existed in Georgia, and that there were always friendly neighborly relations between Georgians and Jews. This opinion was expressed in the writings of prominent Georgian thinkers at the end of the 19th century. It became more widespread during the period of Communist rule, when it was the tendency to blame the Tsarist regime for the blood libels and anti-Jewish riots that occurred during the 19th century.

Aaron Krikheli, in his article on the Jews during the feudal period, supports this view. According to Krikheli, the absence of evidence regarding church incitement against the Jews, or religious persecutions, expulsions or riots, is proof of the tolerant attitude of the Georgian people toward the Jews. Nathan Eliashvili argued that the Georgian people "was by nature a people that loved the stranger, and greeted everyone who came to their land cordially. They felt they had a moral obligation to treat the Jews with honor, since they thought the Bagration family, the royal house so beloved and honored by the Georgian people, was of Jewish origin. Similarly, they knew that these great men, the forefathers and famous people mentioned in the holy writings - Abraham, Isaac, Jacob, Moses, David, as well as Jesus and the Apostles, all came from Jewish origins, and that which served as a source of hatred for other peoples in other lands, was in Georgia a source of blessing for the Jews."32 To give added weight to Eliashvili's words, it may be recalled that King David's sling and harp appear on the royal seal of the House of Bagration, and that Moses, and in particular, David, were always figures especially revered in Georgia. The traditions about the Jews who had assisted in the spread of Christianity in Georgia may have also contributed to the Georgian's positive attitude toward the Jews.

The view that the Georgians, in comparison to other nations, excelled in their tolerance of religious minorities, is shared by Western historians. David Lang, for example, claimed that Georgian-style Christianity was never fanatical nor inclined to persecution of others, and treated Moslems and Jews with tolerance.33 Even if these claims cannot be disputed, one must be careful to avoid the tendency to over-idealize. In the descriptions and stories in Tcherny's book there are testimonies one cannot ignore, indicating that there were those among the native Georgians who hated the Jews. Even Eliashvili qualified his own assertion (cited above), stating that in Georgia too, under the influence of the Christian faith, "people began to look upon the Jews as the people who tortured Jesus Christ, and the legends and tales about Jews using Christian blood also began to find a nest in their hearts."34

Under the Tsarist Regime

The annexation of Georgia to the Russian Empire in 1801 had long-term implications for Jewish life, as expressed in changes in the economic and social status of the Jews and in internal developments in their communities. The changes came about very slowly and were hardly felt during the first half of the 19th century. The gradual improvement in the security situation made life easier for itinerant peddlers, but the status of the serfs did not change. The Russian bureaucracy tended not to interfere in the affairs of the princes, and the princes continued to do with their serfs as they wished. When Jews appealed to the authorities for aid and protection against the tyranny of their masters, the officials ruled only rarely that the Jews' complaints were justified. The Jews, along with the other inhabitants of Georgia, were compelled to wrestle with the unyielding Russian bureaucracy, and periodically new difficulties, such as trade restrictions, were placed in their path.35

The implementation of the 1864 decree to free the serfs in Georgia brought no immediate relief. The nobles did not hasten to release the Jews from their obligations, and most of the Jewish population remained severely impoverished.
During the second half of the 19th century, Georgia experienced significant economic growth, which left its mark on the Jews as well. The paving of roads, building of railways, the growth of the Black Sea ports, and initiatives taken to expand local agriculture and industry, together contributed to a burst of commercial development. A class of medium and large merchants grew up among the Jews. They dealt in trade between various parts of the country, also penetrating the field of international trade which was dominated mostly by Armenians.

These developments led to demographic changes. Entire communities left their villages and moved to towns.36 New Jewish communities were founded in the towns of Sukhumi, Poti and Batumi on the Black Sea shore. In Tbilisi, where there had been a very small Jewish community, the population grew significantly. As the century drew to a close, Akhaltsikhe's status as a center of trade with Turkey was impaired, and the Jewish community steadily declined, its members migrating to various commercial centers in the Caucasus, mainly Tbilisi. In contrast, the Jewish community in Kutaisi grew in both numbers and wealth. Some of the biggest merchants in the country were Kutaisi Jews, the most famous being Aaron Eligoulashvili.

The Jews, who at first welcomed the new regime, soon discovered its dark side, its anti-Semitic inclinations. The spirit of Jew-hatred, brought to Georgia by Tsarist officials and by the Russian Orthodox Church which sought to supplant the local church, found an echo among certain local circles; this climate encouraged such manifestations of benighted fanaticism as blood libels. (There is no evidence of blood libels from earlier periods of Georgian history, although they were probably not a totally new phenomenon.) Although most blood libels were not publicized beyond the rural areas in which they occurred, (37) two cases became well-known throughout Georgia and beyond.

In the wake of the blood libel in Surami in June 1850, the local Jewish community appealed for aid to the Jewish community of Istanbul. The case was brought to the attention of Moses Montefiore, who turned to the Russian count Michael Vorontsov, viceroy and governor of the Caucasus, requesting his intervention. Although Voronstov was known as an enlightened governor who contributed much to the development of Georgia, he limited himself to evasive words and efforts to clear the Russian judicial authorities of the charge of perversion of justice.8
The second blood libel occurred in Sachkhere in April 1878. Nine
Jewish peddlers, accused of murdering a Christian girl and using her blood to bake matzot, were put on trial in the Kutaisi district court. The blood libel was widely covered by the Russian Jewish press, arousing feelings of anger and frustration. Prominent Jewish figures, headed by Baron Horace 0. Guenzburg in St. Petersburg, were enlisted by Aharon Eligoulashvili to act in the matter.
Two well-known attorneys, Krupnik, a Jew, and Aleksandrov,
a Russian, were called upon to defend the accused; they succeeded
in refuting the accusations of the prosecution and in acquitting the
defendants.39 This affair, which seemed to signal an intensification of the Russian regime's anti-Semitic policies, evoked much interest among world Jewry, many of whom had been unaware of the existence of the Georgian Jewish community. In Georgia itself, the blood libels incited a wave of anti-Jewish expressions and acts of physical violence.

Another result of the Russian annexation of Georgia was the development of ties between the Georgian and Russian Jewish communities. The 1804 decree that declared the Caucasus to be part of the Pale of Jewish Settlement opened the way for settlement of Russian Jews in Georgia. Jews were attracted to the region by its many economic possibilities and by the pleasant climate.4 The Russian government's attitude toward the settlement of Ashkenazi Jews in the Caucasus was ambivalent. On the one hand, the government was interested in the contribution the newcomers might make, since many of them were skilled craftsmen. On the other hand, the authorities were motivated by their traditional inclination to restrict the area of Jewish settlement, and they were influenced as well by local people who feared Jewish competition. As a rule, instructions to limit Jewish migration came from the Ministry of the Interior in St. Petersburg, while the local authorities in Georgia tried to curtail or cancel these regulations. In 1827, the Ministry of the Interior issued an expulsion order that included not only foreign Jews, but local Jews as well; the speedy intervention of the local authorities prevented the expulsion of the latter. In spite of the decree, the migration of Jews from Russia to Georgia gradually gained momentum. They arrived with temporary residence permits, issued only to professional artisans and specialists who were in demand, and later to former soldiers in the army of Tsar Nicholas I who were allowed to live outside the Pale. Additional expulsion decrees were issued in 1835 and 1847. At mid-century, there were only several dozen Ashkenazi Jewish families in Tbilisi.

In 1852 the government once again allowed Russian Jews to settle in Georgia, although with many restrictions. Nonetheless, the number of Ashkenazi Jews in the country grew steadily. Many Jews arrived without the proper permits and lived in constant fear of expulsion. In 1890 there were some 100 Ashkenazi Jewish families living in Batumi, but only 47 had the proper authorization.41 Most of these Jews made their living as craftsmen. Others were involved in the international oil trade which flourished, as oil reached the town through pipelines from Baku, on the Caspian Sea. Generally speaking, the authorities knew about the families living in Batumi without permits, but they preferred to ignore this fact as long as there were no problems or disorders stemming from economic crises or inter-ethnic tensions.
The situation was similar in other large towns. The Ashkenazi Jews were prominent in professions which contributed to the penetration of Russian-European culture into Georgia. They were pharmacists, physicians, tailors, jewelers, watchmakers and hatmakers, as well as purveyors to the Russian army.

Until the end of the 19th century, few ties were developed between the native Georgian Jews and the Ashkenazi Jewish newcomers. They did not know each other's language, and a wall of exclusivity separated them. The Ashkenazi Jews held the Georgians in contempt, viewing them as primitive and ignorant. The Georgians, in turn, kept aloof from the Ashkenazis, whom they viewed as heretics and transgressors of Jewish law.
In fact, there were only a few Torah scholars among the newcomers. Many had abandoned the traditional Jewish lifestyle. In time, synagogues were established in the towns with large numbers of Ashkenazi Jews, and Talmudei Torah (Jewish religious schools) were also opened. However, there were very few Ashkenazi rabbis, religious teachers and ritual slaughterers to serve the needs of these Jewish communities in Georgia.


Changes and New Trends at the End of the 19th and Beginning of the 20th Centuries

During the second half of the 19th century, Georgian Jewry had ru yet awakened from its state of arrested development. Tcherny, whc traveled through Georgia during the 1860s and 1870s, lamented bitterly that not only had the ideas of the haskalah (Enlightenment and the innovations of the time not gained any foothold, but that the Georgian hakhamim (religious leaders) were ignorant and the community leaders were ineffective. Only at the end of the century did the winds of change begin to have an impact on the traditional lifestyles of Georgian Jews.

Among the well-established merchants, particularly in Kutaisi, the tendency to integrate into society and to acquire education became more pronounced. The number of Jewish high school students increased continuously, and there were even those who went to study in universities in Odessa and other places in Russia or abroad. Some of these youths were involved in the Georgian national movement, but only a few isolated individuals joined the revolutionary movement. One such student from Kutaisi, Yitzke Rizhinashvili, was killed by the Tsarist police in 1906, and was late considered one of the heroes of the Communist revolution in Georgia. On the whole, manifestations of alienation from Judaism and assimilation were rare.
A more significant change took place in the field of Jewish education. Until this time education was limited to heders (traditional Jewish elementary schools) run by poorly trained, old-fashioned teachers. Responsible for the change was Rabbi Avraham Halevy Khvoles, a student of the renowned Rabbi Isaac Elhanan Spektor of Kovno.

Khvoles arrived in Tskhinvali in the 1890s as an emissary of Rabbi Spector's yeshiva. At the request of the local Jews, he accepted the post of communal rabbi and began to gather students. In 1906 he established a Talmud Torah where, in time, some 400 pupils from Tskhinvali and the surrounding area studied under ten teachers brought from yeshivotin Russia. Rabbi Khvoles was a supporter of the Hovevei Zion ("Lovers of Zion") movement, and the spirit of the Enlightenment was not foreign to him. As Khvoles was an enthusiastic advocate of the Hebrew language and did not speak Georgian, Hebrew became his language of instruction and conversation with the students. Rabbi Khvoles also delivered his synagogue sermons in Hebrew. Studies in the school were conducted in a nationalist-Zionist spirit, and special attention was given to the study of Bible. Selected students were allowed to make use of Khvoles' private library, and to become acquainted with traditional Jewish sources and modern Hebrew literature.
Rabbi Khvoles brought about a genuine revolution in the conservative Jewish community when he opened classes in his school for the study of crafts, in order "to teach pupils unqualified to be Torah scholars, real and useful crafts, that will allow them to make a living without resorting to petty trade." Even more revolutionary was his bringing in a teacher to teach Hebrew to girls. In the estimation of Krikhely, after a few years of Khvoles' work in Tskhinvali, about half the local Jews knew how to speak Hebrew.43 However, in spite of the admiration in which Khvoles was held by the Jews, he still had opponents who were suspicious of his innovations, and more than once his school was in danger of closing for lack of funds.

Khvoles encouraged his talented students to study in the yeshivot of Brisk and Vilna. A number of these young men became teachers, educators and leaders of the Zionist movement in Georgia, such as David Baazov, Nathan Eliashvili and Meir Magalashvili, among others. David Baazov, who was one of Khvoles' first students and one of the first Jews in Georgia to be attracted to Zionism, was appointed by the Tsarist authorities as the official rabbi of Oni, after completing his religious studies in Slotsk, Kovno and Vilna. In the Talmud Torah that Baazov established in Oni in 1905, the students studied - in addition to Talmud and Jewish law - Hebrew, Bible, grammar, history, Russian and Georgian. The clear haskalah tenor of Baazov's Talmud Torah and his enthusiastic Zionist activities aroused the hostility of many Georgian Jews and alienated the wealthy Jews of Kutaisi, who had initially given him financial support. Baazov's desperate appeals to the Zionist leader Menahem Ussishkin for funds that would enable his school to continue its work went unanswered, and the school closed down in 1917.44

The conservative circles who opposed Zionism and the Enlightenment became even more aware that they would have to encourage the study of Torah so as to strengthen religious faith in the face of change and innovation. The conservatives' leader was the hakham Reuven Aluashvili of Kutaisi, who waged a fierce struggle against both the Zionists and the assimilationists. Aluashvili, who was much respected by the Jews of Kutaisi, warmly welcomed Rabbi Shmuel Levitin, the emissary of the Lubavitcher rebbe, who arrived in Kutaisi in 1916. Levitin came for the purpose of establishing a yeshiva, "the aim of which will be to spread the light of the Torah, for there are God-fearing men in the place, but they are common folk, and do not know the Torah at all."4"'

Other religious schools were established elsewhere in Georgia - in Kulashi, Suzhuna and Sachkhere. Among the founders and teachers were Georgian Jews who had lived in Jerusalem and graduated from Jerusalem yeshivot. The most prominent were hakham Simon Rizhinashvili, author of the first Hebrew textbook for speakers of Georgian, and Rabbi Haim Eliashvili, founder of the Talmud Torah in Sachkhere in 1908. It appears that there were also Georgian Jews, mainly in Tbilisi, who sent their children to study in Ashkenazi Talmudei Torah. In general, however, the children of the two communities studied in separate schools.
The first endeavor in which the Georgian and Ashkenazi communities manifested genuine cooperation was Zionist activity, although the initiators of this cooperation and the most influential partner were the Ashkenazis.

The first Zionist organization in Georgia was founded in 1897 in Tbilisi by Mikail Shtreicher. Within a short time additional organizations arose in Tbilisi and other Georgian towns. Their members were Ashkenazi adherents of the Enlightenment. The leadership was aware of the need to enlist support for the Zionist idea among Georgian Jews, but little was done in this direction, and new members were slow and hesitant to join. The reason for this was not a lack of attachment to Eretz Yisrael; on the contrary, this cornerstone of their faith was strengthened during the second half of the 19th century, when hundreds of Georgian Jewish families -influenced by emissaries from the land of Israel - immigrated to Israel. These ties, however, were a natural continuation of the community's traditional way of life, while Zionist activity encouraged the adoption of new concepts and the restructuring of existing frameworks. Consequently, Zionism was looked upon with some reservation.46

The Zionists in Georgia were involved mainly in organizing educational activities, collecting contributions for the international Zionist movement, and selling Jewish national bank shares. Much energy was wasted on internal power stuggles and splits. The Zionists also suffered from harassment by the authorities, who were suspicious of any and all efforts to organize politically. As Zionist activity was illegal, Shtreicher's success in obtaining an official permit to hold Zionist gatherings made Tbilisi a center of Zionist activity in the Caucasus.

An important landmark of Zionist development in Georgia was the First Congress of Caucasus Zionists, held in Tbilisi on August 20, 1901. Menahem Ussishkin, "delegate" to the Caucasus region from the Zionist Executive Committee, was the guest of honor.
David Baazov, then an enthusiastic youth of 18, was among the participants in this congress. Ussishkin was very impressed by Baazov and encouraged him to become active in disseminating the Zionist idea among Georgian Jewry.47

After Baazov returned from his studies in Slotsk, he divided his time between the Talmud Torah he established in Oni, and Zionist activity. He participated in the Eighth Zionist Congress in 1907, where he delivered a lecture in Hebrew that was received enthusiastically, and in 1908 he visited Eretz Yisrael. Baazov often spoke in synagogues in various places, and his sermons and speeches were very inspiring, especially among the youth. The wealthy classes in Tbilisi, headed by Aaron Eligoulashvili, also showed sympathy for the Zionist message, and expressed a willingness to render material and other support. Even before Zionist consciousness penetrated into wider circles, it became the focus of a sharp public debate. The first opponents of Zionism were the conservatives headed by hakham Reuven Aluashvili of Kutaisi. They were supported by anti-Zionist rabbinical circles in Russia, in particular the Habad hasidim whose center moved to the city of Rostov-on-the-Don with the outbreak of World War I. Ashkenazi rabbis and Georgian hakhamim cooperated in opposing Zionism. They were prepared to use any means to discredit Baazov and other Zionist activists, whom they labelled "missionaries and Christianizers, heretics and renegades." They called upon the Sephardi Chief Rabbi in Jerusalem to excommunicate Baazov. Matters deteriorated to the point of denunciations to the authorities, who became even more suspicious of Zionist activities.

After the suppression of the 1905 revolution, the Russian authorities took an especially hard line with the Russian Jews.48 The government's policies led to renewed alienation of the Georgian rabbis from the Ashkenazi Jews. The rabbis turned to the authorities and claimed that "they are genuine Georgians, their language is Georgian, their homeland is Georgia, their customs, character and spirit are Georgian. They have no ties or communication with the Jews of Russia. They are peaceful and loyal and devoted to the monarchy, unlike the people of Russia."4 These claims united traditionalists and "assimilationists" - students who claimed that the Jews differed from their neighbors only in their religion. The conflict moved beyond the bounds of the Jewish community and found a place in the Georgian press, where the disputing sides published sharp polemical notices.50

The activities of the Zionist movement and the public debate surrounding them led to increased interest in Jewish matters on the
part of the Georgian intelligentsia. As early as the 1880s, Georgian nationalist writers and cultural figures had expressed sympathy in the press and in literary works for the Jewish people and its national aspirations. This sympathy stemmed from several sources: esteem for the Jews' contribution to human culture; a feeling of identification with the Jewish people which, like the Georgian people, had lost its independence, yet despite persecutions and misfortunes did not give up its national and cultural distinctiveness; recognition of the shared fate of the Georgian and Georgian Jewish peoples for generations; opposition to anti-Semitism in general, as a pernicious social phenomenon, and to Russian anti-Semitism in particular, as a characteristic feature of the repressive Tsarist regime.
Among the writers and publicists of the narodnik (populist) movement who claimed to be fighting for the rights of the peasants, there were those who presented the Jewish merchant in a thoroughly negative light - as someone who collaborated with the exploiters and enslavers of the common people. In most cases, however, the class character of the Jewish merchant was emphasized rather than his nationality. In response to such descriptions, other writers emphasized the historical circumstances that compelled Jews to withdraw from productive occupations.

The Zionist idea was received with understanding and even enthusiasm by several Georgian cultural figures. But others viewed it as an historical mistake that interfered with the Jews' integration into the Georgian people.51 The debate over these questions which took place in the press was devoid of the poisonous anti-Semitism which characterized discussions of the Jewish question in Europe and Russia during this period.
The list of writers and publicists who dealt with the Jewish issue is a long one, and includes several great writers of the period; the writer and leader of the Georgian national movement, Ilia Chavchavadze, is one such example. As early as 1881 Chavchavadze published an article on the situation of world Jewry, in which he explained the background to the Jews' distress and anti-Semitism, using historical analysis. Chavchavadze and the prominent poet, Akaki Tsereteli, translated into Georgian poems on Jewish topics by Lord Byron and Lermontov, and even wrote their own poems expressing sympathy for the Jews' sufferings. But the poet and revolutionary, Herodion Avadoshvili, exceeded them all. His poems, "Hear! 0 People of Israel" and "Lamentation of the Jews," expressed enthusiastic Zionist sentiments. After the blood libel of Sachkhere and the disturbances that occurred in Kutaisi between Christians and Jews in 1895, Sergei Mesekhi and Anton

Purtseladze came out forcefully in defence of the Jews. They sharply condemned manifestations of religious and national zealotry as contrary to Georgian culture and tradition.53 The sympathetic attitude to the Jews among Georgian intellectual circles also found expression in the field of politics. Georgian representatives to the Duma, strongly defended Jewish interests on many occasions. This spirit moved Georgian students who witnessed the 1905 pogroms against the Jews of Odessa to come to the Jews' defence with their own bodies; one of them even paid for this with his life. Such demonstrations of sympathy strengthened the Jews' feelings of belonging and identification with the Georgian people and its struggle for independence.

The Period of the Georgian Republic

The Georgian Republic's declaration of independence on May 26, 1918, raised great hopes in the hearts of the Jews. The Tsarist regime had been despised by Jews and Georgians alike, especially after the cruel acts of repression following the 1905 revolution. Furthermore, the Menshevik wing of the Social Democratic Party that took power in Georgia with the declaration of independence, demonstrated sympathy for the Jews, on the whole.

The period of World War I and the severe food shortages in Georgia in 1917 brought about a deterioration in the economic condition of the lower classes. Jews were among those harmed by violent outbreaks and riots that occurred on account of the anarchy prevailing in various regions. By contrast, the situation of the wealthy merchants improved, as they brought in handsome profits during the war, and enjoyed the removal of trade restrictions after the declaration of independence.

The Jewish communities, which until this time had turned inward, underwent a radical change. The newly granted freedom of speech, freedom of the press and freedom to organize politically led to an increase in the Jews' involvement in public events and sharpened the internal disputes between the Zionists and their opponents. The Zionist movement, the first to benefit from the new situation, intensified and broadened its activities. Rumors about the Balfour Declaration and the conquest of Palestine by the British aroused great enthusiasm among the Jews and intensified the desire to go to Eretz Yisrael. The presence of Zionists among the thousands of Jewish soldiers drafted into the Tsarist army and stationed in the Caucasus during the war also made a significant impact.

In August 1917, the Zionists of the Caucasus region held a congress in Baku. David Baazov participated as the representative of the Georgian Jews. As a result of his speech, the congress adopted a resolution calling on the Tarbut ("Culture") society to include Georgia in the scope of its activities and to establish educational and cultural institutions there.

Several months later, the Zionist movement achieved two important successes in its work among the Georgian Jews. First, a school with a Hebrew and Zionist orientation was founded in Tbilisi, supported by wide circles in the community. It was headed by Nathan Eliashvili, a bright and well-educated young Zionist, a student of Rabbi Khvoles. The school became a center of Zionist activity, and "in a short time the sound of Hebrew was heard ringing from the pupils' classrooms, and in the streets they sang nationalist Hebrew songs ,54.

The second achievement was in Kutaisi, where the first Zionist newspaper in the Georgian language was published. It was called Khma Ebraelisa ("Jewish Voice"), and was edited by Shlomo Tsitsiashvili. David Baazov, his son Herzl, Nathan Eliashvili and
Ben-Zion Eligoulashvili were among the contributors. The newspaper appeared for about eight months as a bi-weekly and acquired a large readership. It published articles on current events, and focused on describing the situation of Georgian Jewry and on disseminating the Zionist idea. The editorial board also maintained a library of works on Judaism and Zionism.

As the elections for the Constituent Assembly of the Georgian Republic, scheduled for February 1919, approached, tension grew in the Jewish communities. The committee responsible for preparing the elections allotted the Jews three seats at the assembly, two for representatives of the Georgian Jews and one for the Russian Jews.

The opponents of Zionism in Kutaisi elected their representatives separately. Hakham Moshe Davarashvili, who was a student of Rabbi Khvoles in Tskhinvali and completed his studies in the yeshiva of Radin, was chosen to speak for Agudat Yisrael. Yosef Eligoulashvili, a merchant and economist, the son of Aaron Eligoulashvili and a member of the Menshevik party from his youth, was also chosen as a representative. The Zionists suffered bitter disappointment when the election committee of the Georgian Republic Constituent Assembly preferred the Kutaisi representatives who had joined the Menshevik list, and disqualified the Zionist representatives who had been elected by the "Jewish National Committee." Eliahu Goldman, a socialist who had come to Georgia as a soldier, was chosen as representative of the Ashkenazi Jews.

The Menshevik party won 109 of the 130 seats at the Constituent Assembly; on the Georgian Republic's declaration of independence, the signatures of Davarashvil and Eligoulashvili are proudly displayed alongside the signatures of the other representatives to the Constituent Assembly.
While hakham Davarashvili saw his main job as defending the rights of the Jews and guaranteeing the hegemony of orthodoxy in the Jewish community, Yosef Eligoulashvili stood out for his involvement in economic matters. Eligoulashvili, a graduate of the Institute of Trade in Moscow, had ties and experience in the business world and was therefore sent to Europe as commercial representative of the republic. He was later appointed Deputy Minister of Finance, Trade and Industry. The leaders of the Zionist movement felt wounded by their disqualification from the Constituent Assembly. They viewed this act as a betrayal of the principles of freedom the republic claimed to uphold, and an intrigue aimed intentionally against Jewish national aspirations. In response, they turned their main efforts toward promoting aliyah.
The conquest of Georgia by the Red Army in 1921 delivered a heavy blow to the hopes of both the Zionists and their opponents, and exposed the Jews of Georgia to dangers such as they had never known before. The new regime would bring about the destruction of trade, thereby removing the economic basis of the Georgian Jews' livelihood, and would systematically and purposefully attack the religion and heritage handed down to the Jews by their forefathers.


Notes

1. These documents were published in the Studies of the
Historical-Ethnographic Museum of Georgian Jews [Georgian], vol. 1. 1940.
pp. 293-337; vol. 2, 1943, pp. 149488; vol.3, 1945. pp. 159-261 (hereafter
Museum Studies).
2. Yosef Tcherny, Book of Travels in the Land of Caucasus and Transcaucasia
and a few other Countries in Southern Russia [Hebrew], St. Petersburg,
1884 (hereafter Tcherny).
3. Abraham Eliyahu Harkavi, The Jews and the Slavic Languages [Hebrew]
Vilnus, 1867.
4. Aharon Krikheli, Eliyahu Papismedov, Mordechai Mamistvalov, M.. Shukian
et al. Selections from their studies were published in Museum Studies.
5. Zekharia Tchichinadze, Georgian Jews in Georgia [Georgian], Tbilisi. 1904:
Nathan Eliashvili, Georgian Jews in Georgia and in Eretz Yisrael [Hebrew],
Tel Aviv, 1975 (hereafter Eliashvili).
6. It was commonly believed by Georgian Jews that because there are no
kohanim (priests) among them, they are the descendents of the Ten Lost
Tribes. Ancient Georgian sources, however, mention names of Jewish priests,
such as Leviashvili and Cohenishvili. Georgian and other historians tend to
associate Meshech and Tubal, who are mentioned in the Bible (Genesis 10:2;
Ezekiel 27:13, 32:26, 39:1; Chronicles I, 5), with the Mushkies and the
Tiberani.
The latter are identified by the historian Herodotus as Caucasian nations. For other theories regarding this community's descendancy from the Ten Lost Tribes, see Harkavi, ibid., pp. 108-125, and Zvi Kasdai. The Tribes of Jacob and the Besieged of Israel [Hebrew], Haifa, 1928, pp. 24-27.
7. Kartlis Tskhovreba [Georgian], ed. Simon Caukhchishvili, Tbilisi, 1955,
vol. I, pp.15-16; 36-37.
8. A. Mamistvalishvili, Ebreli Israeli Una [Georgian], Museum Studies, vol. II,
1941, pp. 145-156; K. Tsereteli, Studies of the State University in Tbilisi.
vol. 200, 1979, pp. 9-26.
9. According to Armenian sources, Jews arrived in Armenia following the
destruction of the First Temple; close links were maintained between Armenia
and Palestine, particularly during the rule of Herod. During the regime of
King Shabor (309-379 CE) thousands of Jews were exiled from Armenia to
Ispahan in Persia, and the Jewish community in Armenia gradually
disappeared.
10. About the ethnic name of the Georgian Jews, see: Kartlis Tskhovreba.
ibid., p. 16.
11. D. Khvelson, Collection of Hebrew Inscriptions [Russian], St. Petersburg,
1894, pp. 129-133; A. Krikheli, "A gravestone discovered in Mtskheta"
[Russian], Museum Studies, vol. 2. 1941, pp. 111-133.
12. Kartlis Tskhovreba, ibid., pp. 37, 100.
13. Ibid., pp. 38, 95-113. It is interesting to note that during his journey,
Tcherny arrived in Urbnisi where he saw a church built, as he claimed, on
the remains of an ancient synagogue. Tcherny mentions St. Nino who,
according to legend, discovered in Urbnisi Jews who had been exiled
following the destruction of the First Temple, and spoke with them the holy
language (Tcherny, pp. 132-133). It is possible that he heard the story from
the local inhabitants or from his Jewish companions.
14. S. Kubaniashvili, (ed.), "The torture of Oastati of Mtskheta," Textbook of
Classic Georgian Literature [Georgian], Tbilisi, 1946, vol. 1, p. 48.
15. Yehuda Hadassi, Eshkol Hakofer [Hebrew], chap. 98; Ya'akov ben Yitzhak
Qirqisani, Kitab al-Anwar wa-1 Marakib [Arabic], manuscript, folio I, 238,
p. 3; 4523, p. 4; Firkovitch Collection, The Saltikov-Schedrin National Library, Leningrad; Eliahu Ben-Abraham, "The Karaite dispute with rabbinical authorities," Likutei Kadmoniot [Hebrew], ed. S. Pinsker, 1860, section 2. p. 100.
16. Ibn Daud (known as the first Rabad), Seder Hakabala. manuscript [Hebrew],
Bodleian Library, Oxford, Op. Ed. 162-4, p.12.
17. The Travels of Benjamin of Tudela, manuscript, British Library, London. No.
1076, chapter XIX, p. 156; Petakhia of Regensburg, Sibuv.
ed. A. Greenhot, Frankfurt-am Main, 1905, p. 25.
18. M.N. Zislin, "The oriental school of Hebrew philology in the 10th-13th
centuries," Semitic Languages [Russian], Moscow, 1965, vol. 2. p. 468.
19. Marco Polo, The Book of Travels, Book I, chapter 5 (the name of Tbilisi is
mentioned only in some manuscripts); Kartlis Tskhovreba. 1959. vol. II. p. 37.
20. Isaiah of Tabriz, Sefer Hakavod ("The Book of Honor"), manuscript
[Hebrew], Hebrew Union College, Cincinnati, Sassoon Coll. 959, pp. 94-95.
21. See note 1. An unpublished lecture by M. Memistvalishvili. presented at
a conference on the research of Georgian Jewry at the Ben-Zvi Institute.
Jerusalem, December 1990, brings additional evidence from "Georgian Legal
Documents," VII-VIII.
22. Museum Studies, vol. 1, pp.195-196, no. 38; an example of a Jew who was
provided for by his master appears in a document from 1816, according to
which Prince Grigol Tsereteli gave to the Jew Daniel~Pichkhadze four of his
stalls in the Kutaisi market as well as a loan (ibid., vol. 3, p. 303, no.15).
Another instance is cited in which the Metropolitan of the Gelati Monastery
gave his Jewish serfs the property of a Jew who had abandoned the place.
The property included fenced vineyards and wine jars (ibid., p. 218, no. 56).
A document from 1771 (ibid., p. 301, no. 23) states that Erekle
Plawandishvili sold the son of his serf to the Jewish family. Mamistvalishvili.
23. Ibid., pp. 209-217, nos. 47-55.
24. Ibid., pp. 226, no. 65.
25. Museum Studies, vol. Ill, p. 297, no. 6; in a document from 1680, King
Giorgi II grants the Jews of Tskhinvali the status of "Tarkhani"
(ibid., vol. Ill, p. 293, no. 1); see also: A. Mamistvalishvili, ibid., p. 5.
26. Tcherny, pp. 127, 141.
27. A. Netzer, "Persecution and extermination of the Jews of Iran in the 17th
century" [Hebrew], Pe'amim 6, 1981, pp.39-40. See also Tcherny (p. 168),
who tells of robbery attacks by the Adjars, as a result of which 25 Jewish
families fled from Digvir to Akhaltsikhe; on emigration from the east to the
west, see: Eliashvili, p. 29.
28. Travelers and scholars attribute Jewish ancestory to many Georgian
inhabitants, particularly those in the western regions. Some even claim that
most Caucasian nations have a tradition of Jewish ancestory, and mention in
this context remote and isolated tribes such as the Khevsurs, the Svans and
the Ossetes. The origin of these traditions is unclear. In his book Tcherny
mentions a tradition according to which the forefathers of noble families were
military commanders descended from the royal dynasty of Israel, who
converted to Christianity along with many other Jews in Georgia (Tcherny, pp. 126, 207).
29. Tcherny, p. 208; R. Lyall, Travels in Russia, the /Crimea, the Caucasus and
Georgia, London, 1825, pp. 34-35.
30. A. Sikharolidze, "Historical geographic material on Guria." Volume of
Georgian Historical Geography [Georgian], Tbilisi, 1971, vol. IV. pp. 77. 79.
84, 89, 116.
31. A. Mamistvalishvili, ibid., pp. 4-7.
32. A. Krikheli, "The Jews under the Feudal regime," Museum Studies, vol. 111.
pp. 265-281; Eliashvili, p. 26.
33. D. M. Lang, A Modern History of Georgia, 1962, London, p. 13.
34. Eliashvili, p.26.
35. In an 1840 document the Jews of Kutaisi complained to General Golovin,
governor of the Caucasus, that the governor of the Imereti region had
revoked their long-standing privilege to trade in the villages of the region.
In a letter to the Imereti governor, General Golovin dismissed the complaint. Museum Studies, vol. II, pp. 183-185, nos. 25-27.
36. J. Papismedov, "Review of the history of Georgian Jewish commerce," ibid.,
vol. Ill, pp. 9-79.
37. Tcherny, pp. 263, 266.
38. As a matter of fact, Voronstov was interested in convicting the accused, and
he personally interfered to make sure that they were punished. See Gershon
Ben-Oren, "Montefiore and the Jews of Georgia," Pe'amim (Hebrew), 1984.
No. 20, pp. 69-76.
39. The Kutaisi Trial, ed. Gershon Megralishvili, Tel Aviv, 1978. Zederbaum, ed.
of Ha-Melitz, published the detailed protocol of the trial a few months after it
took place.

40. A recommendation to encourage Russian Jews to settle in the Caucasus,
"a land of milk and honey, good and healthy climate and other excellent
conditions," is included in V. Patkov's article, published in Ha-Melitz
(Hebrew), June 22, 1882, no. 24, pp. 482-483.
41. A. Krikhely, "Historic review of the settlement of Russian and European Jews
in the Caucasus" (Georgian), Museum Studies, vol. III. pp. 162-164; S. M.
Rivlin, "Batum," Ha-Melitz (Hebrew), July 23, 1890. no. 163, pp. 1-2.
42. Eliashvili, p. 55. An example of this fashion may be found in the case of the
Eligoulashvili family of Kutaisi: Aharon Eligoulashvili, a prominent merchant,
was elected several times for the city council and was active in associations
for the promotion of education and culture. Among his other activities, he
was chairman of the Association for the Promotion of Historical-
Ethnographic Study in Georgia. He sent his son Joseph to study in the
Polytechnic in Kutaisi and the Institute for the Study of Commerce in
Moscow (see Guram Sharadze's as yet unpublished paper, which was read at
a conference on the study of Georgian Jewry at the Ben-Zvi Institute.
Jerusalem, 1990).
43. Eliashvili, pp. 56-58; Krikhely, "The rage of anti-Semitism in Georgia,"
(unpublished), p. 9; Appeal from Rabbi Khvoles for fund-raising for the
Talmud Torah in Tskhinvali, 1909 (Manuscript Institute, Georgian Academy
of Sciences, Tbilisi).
44. Baazov's letters, Central Zionist Archive, Ussiskin Section, A-24.
45. Nahum Shmarya Sasonkin, My Memoir [Hebrew]. Jerusalem. 1980.
pp. 86-89.
46. Israel Klausner, "The beginning of the Zionist movement in the Caucasus,"
Shvut [Hebrew], 1981, no. 8, pp. 86-98. In December 1900. there were six
Georgian Jews among the 52 members of the Zionist organization in Kutaisi.
47. Before leaving to study in Slotsk. Baazov founded a Zionist association in
Kutaisi (Baazov's letters, letter 1). However, in 1902, when the Zionist
delegate Ben-Zion Mosenzohn came to Kutaisi, only 30 people attended his
lecture.
48. In June 1914 Baazov's home was searched following a denunciation. Thanks
to a police inspector who was his friend. Baazov managed to hide the
forbidden Zionist documents and escape imprisonment (ibid., letter 16).
49. Ibid., letter 12.
50. This debate so aroused the interest of non-Jews, that the editor of the journal
Samshablo observed that "the more a nation is persecuted, the more its
people are subdued and frustrated, the more its sons are at each other's
throats," Samshablo [Georgian], 1915, no. 40; see also Eliashvili. p. 54.
regarding an article published in the Qualy [Georgian].
51. A negative characterization of a merchant may be found in the story "The
Water Mermaid," by Nicko Lomoari, 1879. The historian and publicist
Nicolaus Khizanishvili, in his article "Our Jews." Iberia [Georgian] (1902, no.
141, July 6, pp. 2-3; No. 143, July 9, pp. 2-3), claims that despite the
Georgian Jews' loyalty to their country, they maintained their separate
nationality and saw their true home as Zion. Giorgi Tsereteli. editor of the
Qualy, wrote that "the establishment of-the Jewish State in Palestine is a
groundless dream" (Qualy [Georgian], 1900, no. 16, p. 258).
52. Ilya Chavchavadza translated Jewish Melodiesby Byron (1858), and The
Prophet by Lermontov (1860); influenced by Heine's works, he wrote a
poem dedicated to the Jewish people while still a student. Akaki Tsereteli
translated The Daughter of Jephthah (1864), The Eulogy of the Jews by
Byron and Branch from Eretz Yisraelby Lermontov (1858). He wrote about
Moses and Elijah the Prophet, as well as a novel. The Crown of David
(1897), which was published several times in the Georgian press and in his
collected works. See Gershon Ben-Oren, "Georgian thinkers on Jews and
Judaism in the second half of the 19th century and the beginning of the 20th
century," Society and Community, ed. Abraham Haim, Misgav Yerushalayim,
1991, pp. 216-225.
53. Sergei Meskhai, journalist and public figure, demanded to stop the expulsion
of Ashkenazi Jews from Georgia and strongly condemned the Kutaisi blood
libel trial of 1879 (Ben-Oren. ibid., pp. 225-226). Anton Furtzeladze
published vehement articles condemning the anti-Jewish incidents which took
place in Georgia at the turn of the century (ibid., pp. 226-227). and wrote
The Daughter of Israel, a play distinguished for its sympathetic attitude
towards the Jews. The play was published in the periodical Moambe.
54. Eliashvili, pp. 64-65.

Kazakhstan

Қазақстан Республикасы / Qazaqstan Respýblıkasy - Republic of Kazakhstan

A country in Central Asia, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018:  2,700 out of 18,000,000. Umbrella organization of over separate Jewish organizations:

Ассоциация Еврейских Национальных Организаций Республики Казахстан "Мицва - Association of Jewish National Organizations of the Republic of Kazakhstan
Phone: 7 727 273 42 08; 7 727 273 54 49
Fax: 7 727 258 34 59
E-mail: baron@mitsva.kz
Website: www.mitsva.kz