דלג לתוכן האתר >

יצחק אלגזי

Isaac Ben Solomon Algazi (1882-1964), cantor and composer, born in Izmir (Smyrna), Turkey (then part of the Ottoman Empire). As a child he sung in a maftirim choir under the guidance of his father, a cantor and paytan. He then served as a teacher at the Talmud Torah and later became a cantor in Izmir. Beyond his interest in Jewish music, Algazi became an expert in traditional Turkish music. He organized special music courses and his pupils included notable musicians such as Alberto Hemsi.

Algazi's expertise in classical Turkish music led him to adapt and translate some of the pieces into Hebrew texts. In 1923, he was appointed as a cantor and music instructor at the Italian synagogue in the district of Galata, Istanbul. Later, in 1930, he became associated with the Jewish Ladino newspaper La voz de Oriente. Seeking new opportunities, Algazi moved to Paris in 1933 before finally settling in Montevideo, Uruguay. There, he actively participated in Sephardi congregation activities, leaving a significant impact on the community.

As a composer and adapter, he incorporated Turkish influences into synagogue songs, infusing them with a unique flavor. Although much of his work was transmitted orally, a few of his compositions and arrangements were recorded. His works that have survived in oral tradition are The Song of Deborah, Ha-Ben Yakkir Li Efrayim, Kiddush, Selihot, and songs from the Ladino folklore. Algazi also published Extrait du Fassil Husseini des chants juifs orientaux… adapté sous le contrôle de M. Isaac Algazi (1924-1925), a book in in which he connected five piyyutim to form a Turkish fassil (“suite”), each piece following a different uzul (“rhythmic pattern"). His other works include El judaismo, religion de amor (1945) and La Sabiduría Hebrea (1949).

ALGAZI

שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה אשר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. במקרה הזה מדובר בשם פרטי ממקור ערבי. גאזי היא מילה ערבית שפירושה "מנצח", כמו בביטוי "גאזי אד-דין", שמשמעותו "המנצח של הדת". שמות משפחה אלה נפוצים בקרב משפחות יהודיות שמוצאן בארצות ערב. שם המשפחה אלגאזי (אלגזי) התפרסם עם רבנים, מקובלים, תלמידים חכמים וסופרים בכל ארצות ים התיכון החל מהמאה ה-16.

בתחילת המאה ה-20 , אלגזי מתועד כשם משפחה יהודי עם החיילים הרומנים מרדכי ומסקו אלגזי, אשר הצטיינו במלחמת העולם הראשונה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אלגזי כוללים את פרשן התלמוד הטורקי אברהם בן משה אלגזי (1560? - 1640?); ואת המלחין, מנצח ומורה צרפתי לאון (יהודה) אלגזי אשר נולד ברומניה.

אלברטו חמזי (1896-1975) מלחין, מנצח ואתנומוסיקולוג. נולד בטורגוטךו (קסבה, תורכיה), ,תורכיה (אז חלק מאימפריה העותומנית) למשפחה יהודית נצר למגורשי ספרד. בהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לאיזמיר. בשנת 1913 התחיל ללמוד בקונסרבטוריון ע"ש ורדי במילנו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה שירת בצבא האיטלקי ונפצע בקרב, חזר לאיזמיר והתרכז בחקר המסורת המוסיקלית של יהודי ספרד. בשנת 1923 עבר לרודוס והמשיך את מחקרו בקרב הקהילה הקטנה של היהודים באי. ב-1927 הגיע לאלכסנדריה בהזמנתו של הרב הראשי שלה וחי בה במשך שלושים שנה. במהלכן היה מנצח המקהלה והתזמורת של בית הכנסת "אליהו הנביא", בית הכנסת הראשי של אלכסנדריה, ומורה בקונסרבטוריון של העיר. בשנת 1957, בעקבות מבצע סיני, עזב את אלכסנדריה, השתקע בפריס והיה מנצח של בית הכנסת הספרדי הראשי. חמזי ייחד את תקופת שהותו במזרח התיכון לאיסופם ולכתיבתם של שירי הקהילה היהודית הספרדית. הוא אסף 66 שירים. חמשת הכרכים בכתב ידו – El Cancionero Sefardi – מכילים 230 שירים (מנגינות וטקסטים) ונמצאים בארכיון של הספרייה הלאומית בירושלים. שישים מתוך שירים אלה עובדו על ידיו לקול ולפסנתר ופורסמו בעשרה כרכים, וכותרתם Coplas Sefardies. נפטר בפריס, צרפת.

Abraham Ariyas (Arias) (fl. 19th century), rabbi and musician, lived in Izmir (Smyrna), Turkey (then part of the Ottoman Empire). It seems that he composed about 80 various hymns and piyyutim, including sections of the maftirim (sung poems) tradition of Ottoman Turkey. Ariyas was admired by both Jews and Turks. Since most of the heritage of the liturgical music of the Jews of Turkey was transmitted orally, only a few of Ariyas’s works were published. Two examples in Western musical notation survived in a transcription by Isaac Algazi and published in Extrait du Fassil Husseini des chants Juifs Orientaux (1924-1925). The texts were taken from Shirey Israel beretz hakedem ("Songs of Israel in Eastern Land", 1920s), a collection of poems comprising works of Israel Najara and his 16th century contemporaries to the works of rabbis active in the 19th century Ottoman Empire.

מונטווידיאו

בירת אורוגוואי.

הקהילה היהודית במונטווידיאו נוסדה לפני מלחמת-העולם הראשונה בידי מהגרים ממזרח- אירופה ומארצות המזרח התיכון.

בתחילה עסקו היהודים במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. עם הזמן השתייכו כיום נמנים יהודי למעמד הבינוני, תפשו מקום נכבד בתעשיה, במסחר ובמקצועות החופשיים. מיעוט קטן המשיכו להתפרנס מעבודת-כפיים.

הוועד היהודי המרכזי מאגד בתוכו את ארבע העדות על ארגוניהן - העדה הכללית (אשכנזית), העדה הספרדית, עדת יוצאי מזרח-אירופה ומרכזה והעדה של יוצאי הונגריה. בהסתדרות הציונית של אורוגוואי מיוצגות כל המפלגות הציוניות.

יהודי מונטווידיאו היו חשופים לתעמולה אנטישמית בשנות השלושים, בתקופת עליית הנאציזם באירופה, ושוב בשנות הששים למאה העשרים, בתקופה של תסיסה מקומית, אך לא סבלו מפעולות המחתרת השמאלנית "טופאמארו".

ב-1976 התרכזו בעיר 48,000 יהודים שהם %96 מכלל הקיבוץ היהודי במדינה, מתוך אוכלוסיה של קרוב ל-3 מיליון (אומדן 1972). עם הזמן עלו רבים לישראל (או היגרו לארצות אחרות), ובשנת 1997 נמנו 30,000 יהודים באורוגוולאי רובם ככולם ישבו במונטווידיאו.

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יצחק אלגזי

Isaac Ben Solomon Algazi (1882-1964), cantor and composer, born in Izmir (Smyrna), Turkey (then part of the Ottoman Empire). As a child he sung in a maftirim choir under the guidance of his father, a cantor and paytan. He then served as a teacher at the Talmud Torah and later became a cantor in Izmir. Beyond his interest in Jewish music, Algazi became an expert in traditional Turkish music. He organized special music courses and his pupils included notable musicians such as Alberto Hemsi.

Algazi's expertise in classical Turkish music led him to adapt and translate some of the pieces into Hebrew texts. In 1923, he was appointed as a cantor and music instructor at the Italian synagogue in the district of Galata, Istanbul. Later, in 1930, he became associated with the Jewish Ladino newspaper La voz de Oriente. Seeking new opportunities, Algazi moved to Paris in 1933 before finally settling in Montevideo, Uruguay. There, he actively participated in Sephardi congregation activities, leaving a significant impact on the community.

As a composer and adapter, he incorporated Turkish influences into synagogue songs, infusing them with a unique flavor. Although much of his work was transmitted orally, a few of his compositions and arrangements were recorded. His works that have survived in oral tradition are The Song of Deborah, Ha-Ben Yakkir Li Efrayim, Kiddush, Selihot, and songs from the Ladino folklore. Algazi also published Extrait du Fassil Husseini des chants juifs orientaux… adapté sous le contrôle de M. Isaac Algazi (1924-1925), a book in in which he connected five piyyutim to form a Turkish fassil (“suite”), each piece following a different uzul (“rhythmic pattern"). His other works include El judaismo, religion de amor (1945) and La Sabiduría Hebrea (1949).

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אלגזי
ALGAZI

שם משפחה זה הוא פטרונים, כלומר שם משפחה אשר נגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. במקרה הזה מדובר בשם פרטי ממקור ערבי. גאזי היא מילה ערבית שפירושה "מנצח", כמו בביטוי "גאזי אד-דין", שמשמעותו "המנצח של הדת". שמות משפחה אלה נפוצים בקרב משפחות יהודיות שמוצאן בארצות ערב. שם המשפחה אלגאזי (אלגזי) התפרסם עם רבנים, מקובלים, תלמידים חכמים וסופרים בכל ארצות ים התיכון החל מהמאה ה-16.

בתחילת המאה ה-20 , אלגזי מתועד כשם משפחה יהודי עם החיילים הרומנים מרדכי ומסקו אלגזי, אשר הצטיינו במלחמת העולם הראשונה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אלגזי כוללים את פרשן התלמוד הטורקי אברהם בן משה אלגזי (1560? - 1640?); ואת המלחין, מנצח ומורה צרפתי לאון (יהודה) אלגזי אשר נולד ברומניה.
אלברטו חמזי

אלברטו חמזי (1896-1975) מלחין, מנצח ואתנומוסיקולוג. נולד בטורגוטךו (קסבה, תורכיה), ,תורכיה (אז חלק מאימפריה העותומנית) למשפחה יהודית נצר למגורשי ספרד. בהיותו בן עשר עבר עם משפחתו לאיזמיר. בשנת 1913 התחיל ללמוד בקונסרבטוריון ע"ש ורדי במילנו. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה שירת בצבא האיטלקי ונפצע בקרב, חזר לאיזמיר והתרכז בחקר המסורת המוסיקלית של יהודי ספרד. בשנת 1923 עבר לרודוס והמשיך את מחקרו בקרב הקהילה הקטנה של היהודים באי. ב-1927 הגיע לאלכסנדריה בהזמנתו של הרב הראשי שלה וחי בה במשך שלושים שנה. במהלכן היה מנצח המקהלה והתזמורת של בית הכנסת "אליהו הנביא", בית הכנסת הראשי של אלכסנדריה, ומורה בקונסרבטוריון של העיר. בשנת 1957, בעקבות מבצע סיני, עזב את אלכסנדריה, השתקע בפריס והיה מנצח של בית הכנסת הספרדי הראשי. חמזי ייחד את תקופת שהותו במזרח התיכון לאיסופם ולכתיבתם של שירי הקהילה היהודית הספרדית. הוא אסף 66 שירים. חמשת הכרכים בכתב ידו – El Cancionero Sefardi – מכילים 230 שירים (מנגינות וטקסטים) ונמצאים בארכיון של הספרייה הלאומית בירושלים. שישים מתוך שירים אלה עובדו על ידיו לקול ולפסנתר ופורסמו בעשרה כרכים, וכותרתם Coplas Sefardies. נפטר בפריס, צרפת.

אברהם אריאס

Abraham Ariyas (Arias) (fl. 19th century), rabbi and musician, lived in Izmir (Smyrna), Turkey (then part of the Ottoman Empire). It seems that he composed about 80 various hymns and piyyutim, including sections of the maftirim (sung poems) tradition of Ottoman Turkey. Ariyas was admired by both Jews and Turks. Since most of the heritage of the liturgical music of the Jews of Turkey was transmitted orally, only a few of Ariyas’s works were published. Two examples in Western musical notation survived in a transcription by Isaac Algazi and published in Extrait du Fassil Husseini des chants Juifs Orientaux (1924-1925). The texts were taken from Shirey Israel beretz hakedem ("Songs of Israel in Eastern Land", 1920s), a collection of poems comprising works of Israel Najara and his 16th century contemporaries to the works of rabbis active in the 19th century Ottoman Empire.

מונטווידיאו
מונטווידיאו

בירת אורוגוואי.

הקהילה היהודית במונטווידיאו נוסדה לפני מלחמת-העולם הראשונה בידי מהגרים ממזרח- אירופה ומארצות המזרח התיכון.

בתחילה עסקו היהודים במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. עם הזמן השתייכו כיום נמנים יהודי למעמד הבינוני, תפשו מקום נכבד בתעשיה, במסחר ובמקצועות החופשיים. מיעוט קטן המשיכו להתפרנס מעבודת-כפיים.

הוועד היהודי המרכזי מאגד בתוכו את ארבע העדות על ארגוניהן - העדה הכללית (אשכנזית), העדה הספרדית, עדת יוצאי מזרח-אירופה ומרכזה והעדה של יוצאי הונגריה. בהסתדרות הציונית של אורוגוואי מיוצגות כל המפלגות הציוניות.

יהודי מונטווידיאו היו חשופים לתעמולה אנטישמית בשנות השלושים, בתקופת עליית הנאציזם באירופה, ושוב בשנות הששים למאה העשרים, בתקופה של תסיסה מקומית, אך לא סבלו מפעולות המחתרת השמאלנית "טופאמארו".

ב-1976 התרכזו בעיר 48,000 יהודים שהם %96 מכלל הקיבוץ היהודי במדינה, מתוך אוכלוסיה של קרוב ל-3 מיליון (אומדן 1972). עם הזמן עלו רבים לישראל (או היגרו לארצות אחרות), ובשנת 1997 נמנו 30,000 יהודים באורוגוולאי רובם ככולם ישבו במונטווידיאו.

איזמיר

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

איסטנבול
איסטאנבול Istanbul

(בעבר קונסטאנטינופול, במקורותינו קושטאנדינא, קושטנטינא)

עיר בתורכיה, משני צידי המיצר בוספורוס.


ב-1970 התגוררו בעיר, לפי אומדן, 30,000 יהודים. ועד הקהילה, של 60 חברים, היה מורכב מנציגי השכונות; ביניהם נציגי העדה האשכנזית. בין תפקידי הוועד בחירת ראש הקהילה והקמת ועדות לענייני דת ומינהל. הכנסות הקהילה באות ממסי חבר ותרומות. כהונת הרב הראשי של העיר הוכרה רשמית ב-1953. בין מוסדות הקהילה היו בית החולים "אור חיים" (נוסד ב-1885), בית- יתומים, חברת "צדקה ומרפא" (נוסדה ב-1918) לתלמידים נזקקים, מושב זקנים (מאז 1899), מוסד להכשרת חזנים ומוהלים בשם "מחזיקי תורה". מלבד זאת החזיקה הקהילה שלושה בתי-ספר יסודיים ותיכון אחד. מספר תלמידיהם הגיע לאלף, רובם בני עניים; העשירים שולחים את בניהם למוסדות חינוך זרים. עם ארגוני הנוער היהודיים נמנים "חברות" ו"עמיכל", העוסקים גם בחינוך עברי. רמת החינוך הכללית בקרב היהודים משופרת בזכות פעולות "כל ישראל חברים", ובעלי המקצועות החופשיים בקרב היהודים ממלאים תפקיד חשוב בחיי המדינה. כן ניכר מקומם של היהודים במסחר, אך בשירותי הציבור רישומם אפסי.

בתקופה הביזאנטית (במאות 15-4) התחלף מקום היישוב היהודי בעיר חמש פעמים, ןפעמיים נהרסה השכונה כליל - בידי הצלבנים ב-1203, והכובש הטורקי ב-1453. היהודים עבדו בנחושת, בבורסקאות, באריגת דברי משי וצביעתם; רופאים יהודיים שמשו בחצר הקיסר, חרף התנגדות הכנסיה. במאות 12-11 נאלצו היהודים לשמש כתליינים מטעם הרשות. הם נטלו חלק פעיל בחיי הציבור ובמאבקים בין מפלגות "הכחולים" ו"הירוקים". בימיו של הקיסר ליאו השלישי ניתנה להם הברירה לעזוב את העיר או להשתמד (721); הקהילה הוסיפה להתקיים, כפי שמשתמע מדבריהם של הפייטן שפטיה בן אמיתי, בנימין מטודלה ויהודה אלחריזי. אגב מסע-הצלב הראשון (1099-1095) נתעוררה תסיסה משיחית גם בקרב יהודי המקום. רבים מהם נהרגו במהומות נגד סוחרים מהמערב בסוף המאה ה-12. בצד הקהילה הרבנית ישבה בעיר מסוף המאה ה-11 עדה קראית חשובה והחל מ-1275 עד לכיבוש הטורקי נמצאו בה גם יהודים יוצאי ונציה וגנואה.

את השלטון העותמאני פתח צבא הכובש מוחמד השני בטבח כללי בתושבי העיר; על היהודים פסח, כנראה בגלל הסיוע שקבל מהם במהלך הכיבוש. כדי לאכלס ולפתח את בירתו החדשה הביא מוחמד השני תושבים רבים מאנאטוליה ומארצות הבאלקאן וביניהם יהודים - בעיקר בעלי מלאכה וסוחרים - וקראים. בספרות השו"ת מן המאה ה- 16 כבר נזכרת איסטאנבול כ"עיר ואם בישראל". היישוב נחלק לפי ארצות המוצא לרומאניוטים (גרגוס), תושבי יוון לשעבר וילידי המקום, אשכנזים ואיטלקים, וספרדים. כבשאר חלקי הקיסרות היווה היישוב היהודי יחידה דתית-מנהלית בעלת שלטון עצמי נרחב.

בתקופה הראשונה עמד בראשו הרב הרומאניוטי משה קפשאלי, שייצג את הקהילה לפני הממשלה וגבה את מיסי היהודים. אחריו שימש בכהונה זאת ר' אליהו מזרחי. האשכנזים, יוצאי באוואריה והונגאריה, נהנו שנים ארוכות מעצמאות בהנהלת העדה וגדוליהם, דוגמת הרב אליהו הלוי הזקן ורופא-החצר שלמה טדסקי, זכו להוקרה כללית. הם קיימו מגעים עם אחיהם בארצות מוצאם אך בסופו של דבר נטמעו ביישוב הספרדי המקומי. עם גולי ספרד ופורטוגל שהשתקעו באיסטאנבול (מספרם נאמד ב-40,000) נמנו רבנים, דיינים וראשי ישיבות מפורסמים דוגמת יוסף אבן-לוי, יוסף טייטצאק, אברהם ירושלמי, יצחק קארו ואליהו בן-חיים; הם ייסדו "ישיבות" גדולות, בנוסף על אלה של הרומאניוטים, ותרמו להעלאת הרמה התרבותית והרוחנית בקרב היהודים. בזכות מעמדם הכלכלי ועדיפותם המספרית זכו קהילות הספרדים לעמדת בכורה ביישוב.

השולטנים העריכו מאוד את תרומת היהודים בחיי המסחר והכספים, במלאכה, ברפואה ובחרושת הנשק ובמאה ה-16 היתה איסטאנבול מרכז יהודי מן החשובים בעולם. עם גדולי הקהילה נמנו משפחת הרופאים המון, ועתירי הון ובאנקאים בעלי עמדות בכירות במשק המדינה שעשו את מעמדם בחצר השולטן מנוף לשיפור מצב היהודים בכלל, דוגמת משפחת האנוסים מנדס מפורטוגאל, אלמנתו גראסיה ובן-אחיה דון יוסף נשיא בונה טבריה, משפחות שלמה בן יעיש ויעקב אנקווה. הפאר והראוותנות של עשירי היהודים עוררו את זעם התושבים והרבנים אסרו מדי פעם על "הנשים והבנות להתהדר ברחוב בתכשיטי זהב ואבני- חן". עם ירידת קרנה של הקיסרות העותמאנית במאה ה-17 נחלשה גם הקהילה המקומית; לזאת נוספו הדליקות הגדולות שפקדו את העיר, וכתוצאה מכל אלה ניטשטש המבנה הישן של "קהלים" נפרדים לבני העדות. בתקופת שלטונו של מוראד הרביעי הואשמו היהודים ברצח נער טורקי לצורכי דת (1633). בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) הביאו הקוזאקים, הטאטארים והאוקראינים רבבות שבויים יהודיים לשוקי איסטנבול ויהודי המקום פדו את כולם בכסף רב, ואף שיגרו שליח מיוחד לאיטליה ולהולאנד כדי לגייס אמצעים נוספים למטרה
זאת. בשנת 1666 הגיע לאיסטאנבול שבתאי צבי ורבים נהרו אחריו. מתנגדיו גרמו למאסרו ועם כשלון התנועה השבתאית התחיל תהליך הירידה הממשית ביישוב היהודי המקומי. דליקות-ענק השמידו את השכונות היהודיות במאות 18-17; הגדולה בהן, ב-1740, הסתיימה באיסור לשקם את המגורים הישנים והיהודים התפזרו למקומות אחרים בעיר. אותו זמן גם הוטלו על היהודים הגבלות על לבוש ראוותני, מטעם הרשות. איסטנבול, בירת הקיסרות ששלטה על ארץ-ישראל, היתה אחד המרכזים החשובים ביותר להעברת כספים לתמיכת היישוב היהודי בארץ ורבניה נהגו לאשר את כתבי-הסמיכות של השד"רים שנזדמנו לעיר. ב-1727 גם הנהיגה הקהילה מס שבועי למען אנשי ירושלים, שנגבה מכל יהודי הקיסרות וכעבור זמן בארצות המזרח בכלל וגם באיטליה; וכן הוטלו מסים מיוחדים לטובת שאר ערי הקודש בארץ. עד סוף המאה ה-18 היתה איסטאנבול אחד המרכזים הגדולים של הדפוס העברי.

במאות 19-18 ירדה רמת החינוך העברי בקהילה ורבים לא יכלו עוד לקרוא בספרי הקודש במקורם; מכאן צמחה ספרות ענפה בספרדית ולאדינו. עם גדוליה נמנו ר' יעקב קולי בעל "מעם לועז", איש צפת וירושלים שהשתקע באיסטאנבול באמצע ה-18, ור' אברהם בן יצחק עסא, "אבי ספרות הלאדינו", שתרגם ללשון זו ספרי קודש, מוסר ומדע רבים, ביניהם המקרא ו"שולחן ערוך". עם חכמי הקהילה נמנו אז משפחות קמחי, רוזנאס ונבון. ר' חיים קמחי היה ראש ישיבה ור' יהודה רוזאנס התפרסם בהתנגדותו החריפה לשבתאים.

לגבירים רבי השפעה דוגמה ישעיה אדג'ימן, בכור יצחק כרמונה, יחזקאל גבאי ואברהם די קמונאדו היו מהלכים בחוגי השלטון, במאה ה-19. זה האחרון אף ייסד בית-ספר מודרני בעיר ונשא במחצית הוצאותיו. עם הקמת בית-הספר התארגן ביוזמתו "ועד פקידים" שהקיף אנשי כסף ורוח בעלי דעות מתקדמות, והתחיל מאבק בקהילה בין חוגי המחדשים והשמרנים בהנהגת "החכם באשי" (הרב הראשי, משרה שהונהגה בתורכיה ב-1836). תחת שלטונו של עבדול מג'יד הראשון (1861-1839) הותר ליהודים להתקבל לבית-הספר הצבאי לרפואה ובוטל מס הגולגולת. בזכות התחיקה המתקדמת בימיו התחזקה ההנהגה החילונית בכל חלקי האוכלוסיה, והיהודים בכלל זה. בימי יורשו, השולטן עבדול עזיז, פורסמו תקנות בקהילה המקומית (1864) ונקבע הרכב הקהילה - הרב הראשי, מועצה חילונית (שכללה את פקידי הרשות היהודיים) ומועצה דתית-רבנית; שתי המועצות נבחרו לשלוש שנים. בכל שכונה היה רב מקומי ומזכיר, שמחובתו היה לשלוח לשלטונות דו"חות על לידות ופטירות. שלושה בתי-דין בעיר פסקו בענייני אישות; שאר עניינים נידונו בפני בתי-המשפט הממשלתיים. תקנות אלה נשארו בתוקפן עד להקמת הרפובליקה (1923). במחצית השנייה של
המאה ה-19 היו יהודים שקיבלו עיטורים רשמיים והחזיקו במשרות בכירות במימשל. אותו זמן גם התחילו להופיע כתבי-עת בלאדינו (הראשון בהם, "אור ישראל", בעריכת חיים דה קאסטרו, בשנת 1853). בתחילת המאה ה-20 גדל היישוב היהודי באיסטאנבול לכדי 100,000 נפש, בכלל זה פליטים מרוסיה בעקבות מהפכת 1905.

עם הקמת הרפובליקה נאסר על הקהילה לגבות מסי חבר, ענייני המעמד האישי הוכפפו למשפט האזרחי, הטורקית הונהגה כשפת-הוראה במקום הצרפתית (ששימשה במוסדות כ"יח בכל ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה), ונאסר על יהודים להשתייך לארגוני-חוץ דוגמת ההסתדרות הציונית העולמית או הקונגרס היהודי העולמי. ב-1932 בוטלה כליל הוראת הדת במוסדות החינוך; כעבור 10 שנים הונהג במדינה מס כבד, ורבים נאלצו למכור חלק מרכושם כדי לעמוד בו. על-פי חוק משנת 1949 הוענקה לקהילה היהודית אוטונומיה פנימית, כהצעת ציר בית-הנבחרים שלמה אדאטו, והוראת הדת חודשה בבתי- הספר הכלליים. צעירי היהודים נהרו לאוניברסיטאות.

ב-1948, ערב העלייה הגדולה של יהודי תורכיה לישראל, נאמד מספר היהודים באיסטאנבול ב-55,000 נפש.

בשנת 1997 ישבו בתורכיה כולה 20,000 יהודים; רובם באיסטאנבול.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.