אנדריה פרגר

PRAGUEER, PRAEGER, PRAGUE

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פראג הוא השם הגרמני (ובעוד שפות אירופיות) של העיר פראהה, בירת צ'כיה; היישוב היהודי במקום זה מוזכר החל מתחילת המאה ה-10. פירושה של הסופית הגרמנית "-אר" היא "מ-", "המוצא מ-". במקרים מסויימים שם זה קשור בשמה של פראגה, פרבר של העיר ורשה, בירת פולין.

פראג מתועד כשם משפחה יהודיבשנת 1530 בפרנקפורט אם מיין, גרמניה, עם יעקוב פון פראג. במאה ה-18פראג מתועד בפריס בשנת 1721 עם אלי פראג. .אחת הגרסאות הצרפתיות מוזכרת בשנת 1747 עם יעקוב פראק. הצורה פראג מתועדת בצרפת בשנת 1753. פראגואר מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1674 עם יעקוב פראגר. הגרסה פראגר מתועדת בשנת 1727 עם יוסף פראגר והצורה פרוגר בשנת 1746 עם מויסס (משה) וישראל פרוגר. הגרסאות פרייקר, פרקר, ברגר ופרינרן מוזכרות בסוף המאה ה-18 באלזס, צרפת.

בחלק מהמקרים,שם המשפחה פרגר נגזר מהשם הגרמני מונצנפרגר שפירושו "בעל מטבעה" או "עובד מטבעה". חלקו הראשון של שם זה, מונץ, שפירושו "מטבעה" בגרמנית, שימש אף הוא בסיס ליצירת שמות משפחה יהודיים.

אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את החייל האמריקאי בנימין פראגאר (נ. 1878) ואת האסטרונום הגרמני ריכארד פראגאר (1945-1883).

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פראגר כוללים את הרב המקובל משה בן מנחם פראגר אשר חי בצ'כיה בתחילת המאה ה-18.

Sidonija Geiger nee Altstädter (1874-1944?), pianist and educator, born in Varaždin, Croatia (then part of Austria-Hungary). She began her music studies at the girls high school in Varaždin, and then she continued her education in Vienna. She settled in Zagreb and served as a piano teacher at a music school, and then until her retirement in 1940 as a professor at the Music Academy. From 1909 through 1930 she performed as a soloist and as a piano accompanist and member of several chamber ensembles in Zagreb.

After the invasion of Yugoslavia by the Axis Powers and the establishment of the collaborationist Independent State of Croatia in 1941, in an attempt to escape arrest and deportation, she simulated a mental illness and was taken to the Psychiatric Hospital (now the Clinic for Psychiatry) on Vrapče street in Zagreb. According to some sources, she allegedly died in one of the last deportations of Jews in September 1944, when the Ustasha police took 106 patients from the hospital and shot them to death in Stupnik or Rakov Potok. According to other sources, they were deported to the Jasenovac concentration camp.

Antonija Geiger-Eichhorn (1893-1971), pianist and piano teacher, born in Rzeszów, Poland (then in the region of Galicia, part of Austria-Hungary), the daughter of the cellist Hinko Geiger (Henrik Geyger). She was taken to Zagreb, Croatia (then part of Austria-Hungary) as an infant. In Zagreb she started studying the piano at the age of five and soon began to accompany her father in concerts. At the age of eleven, she participated in a big concert in Budapest and received flattering reviews. From 1905 she studied at the Conservatory of Prague and in 1906 she performed the Piano Concerto No 3 by Beethoven with the Prague Philharmonic. From 1907 she continued her studies at the Vienna Academy of Music graduating in 1909, and then studied at the Master School of the Vienna Academy graduating in 1911 and receiving the Austrian State Prize. Geiger-Eichhorn started performing at concerts in Vienna, Berlin and London, and in 1913 she held her first solo concert in Vienna, which was a huge success.

After WW I, she settled in Zagreb and became a piano teacher at the Academy of Music from 1920 to 1940. At the same time, she performed as a soloist, with an orchestra and as a member of chamber ensembles, and often performed at Radio Zagreb shows after 1926.

After the invasion of Yugoslavia by the Axis Powers and the establishment of the collaborationist Independent State of Croatia in 1941, she was forced to retire and then interned in Italy.

She returned to Zagreb in September 1945 and from then until her retirement in 1960 she was an assistant professor and then professor of piano at the Music Academy. In parallel, she continued to perform on the radio and recorded piano compositions for the film. Her recordings include performances all of Beethoven's piano sonatas (except opus 106), almost the entire opus of Chopin, as well as compositions by Franz Liszt, Franz Schubert, Robert Schumann, Johannes Brahms, Sergei Rachmaninoff, Maurice Ravel, Alexander Scriabin and others. She received the Vladimir Nazor Award for her life's work (1965).

פצ' PECS

(בגרמנית: פינפקירכן FUNFKIRCHEN).

עיר במחוז באראנ'ה (BARANYA), דרום הונגריה.


הקהילה נוסדה ב-1803, כאשר הותר ליהודי בשם פטר אנגל להתקין בית-תפילה זמני באחד מחדרי ביתו. אך רק יהודים מעטים הורשו להתיישב בפץ', וגם זאת תחת הגבלות חמורות, כגון איסור החזקת ספרים בבתיהם ואיסור קניית מקרקעין. רק לאחר 1840, משנפתחו ערי הונגריה בפני היהודים, חלה עלייה של ממש במספר היהודים במקום, ופץ' נעשתה אחת הקהילות החשובות בהונגריה.

ב-1828 נוסדה חברה קדישא, מאוחר יותר נוסדו אגודת נשים, בית-תמחוי ובית-יתומים, והקהילה הפעילה בית-ספר.

ב-1868 נפתח בבודאפשט הקונגרס של יהודי הונגריה, במהלכו נתגלעו חילוקי-דעות בין משכילים וחרדים. הקהילה נמנעה מלנקוט עמדה בוויכוח והצטרפה בכך לזרם קהילות ה"סטטוס קוו אנטה".

ב-1869 נחנך בית-הכנסת הגדול.

במלחמת העולם הראשונה נפלו בקרבות 92 מיהודי פץ'. במהלך המלחמה נכבשה העיר בידי הסרבים. יהודים רבים מכפרי הסביבה עברו לפ'ץ ובעיר היו חיי חברה ותרבות תוססים. באוגוסט 1921 הושבה העיר לידי השלטונות ההונגריים.

ב-1923 הצטרפה הקהילה לזרם הנאולוגי, שגרס השתלבות בחברה ההונגרית ותיקון סדרי החיים הדתיים.

בתקופת "הטרור הלבן" (פרעות והתנכלויות ליהודים וראדיקלים בשנים 1921-1919 שבוצעו בידי גורמים צבאיים ימניים לאחר נפילת הממשלה הקומוניסטית בהונגריה), הצטרפו אל התושבים ממוצא גרמני גם אנשי המעמד הבינוני ההונגרי, וניסו לערוך פרעות ביהודים. הדבר נמנע הודות לארגון הגנה עצמית של הצעירים היהודיים במקום.

פץ' הייתה מוקד לפעילות ציונית באיזור. יהודי המקום תמכו בבית הספר לאמנות "בצלאל" ובאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנות ה-30 נפתחו סניפים של "השומר הצעיר", "הנוער הציוני" ו"ויצ"ו". ילדים רבים מפץ' עלו במסגרת "עליית הנוער" לארץ ישראל.

ב-1930 חיו בפץ' 4,030 יהודים, %6.5 באוכלוסייה הכללית.


תקופת השואה

בעקבות פרסום "החוקים היהודיים" (1938 ואילך) שנועדו להגביל את היהודים בתחומי הכלכלה והתרבות, נפגעה פרנסתם של רבים מיהודי המקום. הקהילה אירגנה קורסים מקצועיים רבים, בהם השתתפו כ-600 איש.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) החליטה ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית על גיוס יהודים (ואחרים שלא רצו בגיוסם לצבא הסדיר) לעבודות כפייה במסגרת צבאית. ב-1940 נלקחו מפץ' גברים יהודיים בני 40 ומעלה לעבודות כפייה, ושוחררו כעבור זמן קצר.

ב-19 במארס 1944, מיד לאחר כניסת הצבא הגרמני להונגריה, הוחרם מעון הזקנים על-ידי מפקדת הגסטאפו. 54 מעשירי הקהילה וכן שלושה מומרים גורשו למחנה המוות מאוטהאוזן (MAUTHAUSEN) שבאוסטריה.

כל היהודים במקום נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב. ב-21 במאי 1944 הוקם גיטו, שבו רוכזו כל היהודים שנותרו. יהודי הגיטו פתחו מטבחים משותפים, המורים המשיכו ללמד, היציאה מהגיטו הותרה רק עם רשיונות מיוחדים, הספקת החשמל הופסקה מידי ערב.

ב-2 ביולי הוצאו היהודים מהגיטו והועברו לאורוות בקסרקטין של לאקטיש (LAKTIS), ועמם יהודים מהסביבה. כ-6,000 יהודים הוחזקו שם תחת כיפת השמיים ללא מזון. האמידים מביניהם נחקרו תוך עינויים, לגלות היכן הטמינו את רכושם. ב-6 ביולי 1944 הושלם שילוחם של כל יהודי המקום למחנה ההשמדה אושוויץ.


לאחר המלחמה חזרו כמה מאות ניצולים ממחנות עובדי הכפייה. הם חידשו את חיי הקהילה ובמימון הג'וינט שיפצו את בנייני הקהילה.

ב-1947 ישבו בפ'ץ 267 יהודים.

זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 

משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים . 

 

ליובליאנה Ljubliana

(בגרמנית לייבאך)

בירת סלובניה. בעבר חלק מיוגוסלביה.


"דרך יהודית" ו"רחוב יהודי" השתמרו במקום מן המאות 13-12.

יהודי ליובליאנה עסקו במסחר, במתן הלוואות בריבית ובמלאכה; והורשו להחזיק בנכסי מקרקעין.

בגירוש יהודי קארינתיה וסטיריה ב-1496, לא גורשו יהודי ליובליאנה. אולם בשנת 1513 נענה הקיסר מאכסימיליאן לתביעת העירונים ואסר על יהודי ליובליאנה לעסוק במסחר. שנתיים אחר כך גורשו היהודים מהעיר.

בימי ליאופולד ה-2, בשנת 1672, נאסרה על היהודים הישיבה בכל המחוז. במחצית השנייה של המאה ה-18 הותר ליהודים לסחור בירידים בליובליאנה.

בימי מלכות איליריה מיסודו של נאפוליון התיישב במקום היהודי אברהם הימן מבאוואריה ופתח עסק של חלפנות. לאחר שחזרה העיר לשליטה אוסטרית (1814) ניהל מאבק עם השלטונות על זכות הישיבה שלו. עם האמאנציפאציה ב-1867 התחדש היישוב היהודי בליובליאנה, וב-1910 מנה 116 נפש.

עד 1918 השתייכו יהודי ליובליאנה לקהילת גראץ ומאז לקהילת זאגרב.

ב-1969 מנתה הקהילה החדשה 84 נפש.

בשנת 1997 ישבו 75 יהודים בסלובניה כולה; רובם בליובליאנה. שם נמצא גם הארגון הקהילתי היהודי היחיד בסלובניה.

ספליט Split

(במקורות היהודיים אישפלטרא, באיטלקית ספאלאטו)

עיר נמל בקרואטיה. בעבר יוגוסלביה.


יהודים התיישבו במקום כנראה עוד בימי הרומאים. בסמוך לעיר נתגלה בית-עלמין יהודי מן המאה השלישית לספירה, אבל מציבות יהודיות ראשונות בספליט מקורן במאה ה-16.

באותו הזמן ישבו בעיר יהודים "ספרדים מערביים" יוצאי ספרד או איטליה, ויהודים "ספרדים מזרחיים" משטחי הכיבוש הטורקיים בבלקנים, ולימים התמזגו לקהילה ספרדית אחת. יהודים אשכנזים היו מעטים בעיר, ביניהם הייתה משפחת מורפורגו ממאריבור. זאת הייתה תקופת שלטונה של וונציה (שנמשכה עד המאה ה-19) ויהודי המקום היו משוחררים מעול האינקוויזיציה וזכו בהקלות רבות במסחר עם הקיסרות העותמאנית.

בסוף המאה ה- 16 הקים היהודי דניאל רודריגז נמל חופשי בספליט באישורהסנאט הוונציאני, ויהודי אחר, יוסף פנסו, תרם להרחבתו כעבור מאה שנה. רבים מיהודי ספליט התעשרו, ושלטונות המקום הטילו הגבלות על רכישת נכסי דלא ניידי בידי נוצרים, כדי שלא ימהרו למשכן אותם אצל בעלי-חוב יהודיים.

בהתקפת הטורקים בשנת 1657 הופקדה בידי היהודים הגנת אחד המגדלים בעיר, מאז נודע המגדל בשמו "העמדה היהודית".

בתחילת המאה ה-18 נעשו נסיונות לסלק את היהודים ממסחר במזונות ומעיסוק בחייטות, ובשנת 1738 הוטלו עליהם גזירות, כגון איסור יציאה משכונת מגוריהם (נקבע גיטו) בשעות הלילה, איסור העסקת נוצרים, וחובת לבישת ה"כובע היהודי". הגיטו בוטל בימי המשטר הנפוליוני. אחרי שעברה העיר לשלטון אוסטריה בשנת 1814, הונהגו בה "החוקים היהודיים" של אוסטריה. שוויון זכויות מלא השיגו היהודים רק בשנת 1873.

כבר בסוף המאה ה-18 נותרו בספליט 173 יהודים בלבד, והגירתם, בעיקר לאיטליה, נמשכה כל הזמן, במקום המשפחות היהודיות שהיגרו באו משפחות מקרואטיה ובוסניה.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בספליט קרוב ל- 300 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, כשכבשו האיטלקים את המקום באפריל 1941, נמצאו בספליט כ- 400 יהודים, ביניהם פליטים מאוסטריה, מצ'כוסלובקיה ואחרים. הצבא האיטלקי מנע פגיעות ביהודים, וב-1943 אף הותיר מעבר של כאלפיים פליטים יהודים מקרואטיה.

ביוני 1942 הרס אספסוף קרואטי מוסת את בית הכנסת, את מוסדות הקהילה ובתים ועסקים רבים של יהודים. בלחץ גרמני הוכנסו יהודים למחנות איטלקיים באיי החוף, ובספטמבר 1943, עם כניעת איטליה לבעלות הברית, נמלטו מאות מהם לאיטליה. הנותרים נאלצו להירשם אצל הגרמנים ושולחו למחנה ליד בלגראד. רובם לא שרדו עד תום המלחמה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בספליט. ב-1947 חיו שם 163 יהודים.

ב-1970 התגוררו בספליט כ-120 יהודים. בית- חולים צבאי חדש שהוקם בעיר נקרא על שם הרופא היהודי, ד"ר איזידור פריירא-מוליץ, שהיה מייסד חיל הרפואה היוגוסלאבי.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.