קהילת יהודי זאגרב

אורי גבעון (1912- 1974), מלחין. נולד בזגרב, קרואטיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). למד קלרנית וסקסופון בקונסרבטוריון של זגרב. ב-1938 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", עלה לארץ-ישראל והתיישב בקיבוץ שריד. ב-1940 הצטרף לקיבוץ שער-העמקים, והתחיל ללמד מוסיקה ולכתוב מוסיקה קלה למחזות בתי ספר. בשנים 1944-1942 לימד מוסיקה בקיבוץ משמר-העמק. התפרסם כנגן אקורדיון של מוסיקה קלאסית ושירים ישראליים. גבעון המשיך את לימודיו אצל מרדכי סתר ופאול בן-חיים (קומפוזיציה), אילונה וינצה-קראוס (פסנתר) ומיכאל טאובה (ניצוח). ב-1959 השתלם בניצוח בלונדון. עם שובו הקים את מקהלת הקיבוץ הארצי ועיבד עבורה שירים יהודיים וישראליים רבים. נפטר בקיבוץ שער-העמקים.

בניין המרכז הקהילתי היהודי ברחוב פאלמוטיצה, זאגרב, יוגוסלביה, 1980

צילום: ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.

David Schwarz (1845-1897), inventor in the field of aviation, born in Keszthely, Hungary (then part of the Austrian Empire). He lived in Zagreb, Croatia, and was by profession a lumber merchant. He began the study of aviation in his later years by himself and became the actual inventor of the rigid airship. The Austrian war ministry disapproved of his technical project, whereupon he went to Russia, became a Russian government engineer in St. Petersburg, and there built his first airship in 1892. It had an aluminum framework and a balloon covering. Unfortunately, the materials provided by the Russian government were so inferior that it was impossible to fill the balloon with gas.

Schwarz then turned to the German government, which was in favor of his project to build an aluminum balloon eighty meters in length and twelve in diameter. He was promised 300,000 marks for the undertaking in the event that he succeeded. On January 13, 1897, a telegram summoned him to Berlin to be present at the test flight, but just as the telegram was handed to him on the street in Vienna he died of a heart attack. His widow, Melanie Schwarz, took charge of the preparations for the ascent which made on November 3, 1897, from Tempelhof Field, near Berlin, in the presence of a number of spectators, including Count Zeppelin. The flight of the airship was successful, but its unskilled pilot brought it to the ground with such violence that it was smashed to pieces. Although Zeppelin, in applying for his patent in 1894 to 1895, did not mention the work of Schwarz, experts regarded it obvious that in the rigid airship which Zeppelin built used, for the most part, of the methods which Schwarz had previously developed and adopted.

On February 19, 1898, a contract was drawn up between Schwartz' widow, Councilor Berg, of Stuttgart, and Count Zeppelin. This contract gave Berg the right to exploit in Germany "those inventions, whether patented or not, which belonged to Schwarz and his heirs", and Zeppelin received the right to Schwartz' "inventions and experiments", in return for compensating the heirs of the inventor. Although Zeppelin, in a letter to Maximilian Harden (editor of "Die Zukunft") in 1911, denied that he had used the discoveries of Schwarz in building his own airship, it is clearly established that priority in the discovery of the rigid airship belongs to David Schwartz.

Max Geiger (1885-1968), violinist, conductor and composer, born in Jaroslaw, Poland (then in Austria-Hungary). He was a descendant of musicians and continued their fame. Geiger studied violin in Zagreb, Croatia, and then in Vienna, Austria, at the Wiener Musikakademie. He was concertmaster at the Komische Opera of Berlin, Germany, (1907-1917) and also worked at the Carltheatre Wien, and was bandmaster of RAVAG (on his own show). He was also band master of Radio Warsaw and a composer of popular music for silent movies.

Geiger went on exile to India after the Anschluss (1938), where he founded and conductor the symphony orchestra for the Maharaja of Patiala. Max Geifger returned to Vienna after the WWII (1947).

אהרון מרקו רוטמילר (1908- 1993), זמר בריטון ומלחין. נולד בטרניאני (Trnjani), קרואטיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). למד תחילה באקדמיה למוסיקה בזאגרב ואחר כך אצל אלבן ברג בווינה. שר בבתי אופרה שונים באירופה. בשנות השלושים, לאחר שנאלץ לעזוב את גרמניה, שהה שנתיים בזאגרב וב-1935 עבר לציריך, שם הופיע באופרה עד 1948. בשנה זו עבר לארה"ב ומשנת 1952 לימד באוניברסיטת אינדיאנה והופיע, בשנים 1961-1958 ו1965-1964-, במטרופוליטן אופרה. הצטיין במיוחד בתפקידיו באופרות של ואגנר.
הלחין, בין היתר, ארבעה שירי פולקלור ספרדיים, שלושה שירי עם ארץ-ישראליים, שלושה שירי אהבה ארץ-ישראליים, תהלים ט"ו, ולזכרו של ח"נ ביאליק לכינור, לוויולה ולצ'לו. הוא מחברו של הספר "המוסיקה של היהודים" (1951). נפטר בבלומינגטון, אינדיאנה (ארצות-הברית).

אבל ארליך (1915-2003) , מלחין. נולד בקרנץ, מזרח פרוסיה (היום בקרבת קלינינגראד, רוסיה). בשנים 1934-1920 למד כינור. ב-1926 כתב את יצירתו הראשונה – אופרה קומית. ב-1934 הפסיק את לימודיו בקניגסברג וברח מהנאצים ליוגוסלביה, שם למד עד 1938 באקדמיה למוסיקה בזאגרב. ב-1938 נאלץ לעזוב את יוגוסלביה והגיע לאלבניה. שם שהה חודשיים, עד שקיבל היתר הגירה לארץ-ישראל. בינואר 1939 התיישב בארץ-ישראל ועד 1944 המשיך את לימודיו בקונסרבטוריון בירושלים (כינור אצל אמיל האוזר וצבי רוטנברג, קומפוזיציה אצל שלמה רוזובסקי). ב-1940 התחיל ללמד באותו מוסד ובשנים 1948-1944 לימד גם באקדמיה למוסיקה בירושלים. ארליך היה ממייסדי האקדמיה החדשה למוסיקה בירושלים (היום האקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים). בשנים 1953-1948 התרחבה פעילותו החינוכית. ארליך לימד באקדמיה הישראלית למוסיקה, באקדמיה למוסיקה בתל-אביב (1954-1952), בסמינר למורים בתל-אביב (1955-1953), במכון למוסיקה בסמינר אורנים (1967-1953), ומ-1964 עד לפרישתו לגמלאות ב-1983 – באקדמיה למוסיקה על שם רובין בתל-אביב. ב-1990 זכה בפרס ראש הממשלה לקומפוזיציה וב-1997 בפרס ישראל.
ארליך היה יוצר פורה במיוחד והלחין כ-3400 יצירות, כולל עדות לשני חלילים (1961), מכתב לחזקיה לסופרן ולאנסמבל קאמרי (1962), אל תהיו כאבותיכם למקהלה מעורבת א-קאפלה (פרס מקהלת רינת 1965), ARPMUSIK, סצינת תיאטרון (1971), סוכת המצילים למספר-זמר ולאנסמבל קאמרי (1973), מוסיקה לפסנתר ולסרט מגנטי (1974), ארבעה פרקים – בתודה לפאול קלה לחמישה כינורות (1974), גניתון וגניתמוס ללא-קריין ולאנסמבל קאמרי (1977), נשמות מתות, אופרה (1978), געגועים לשלום לתזמורת כלי-קשת (1981), מוסיקה לתזמורת סימפונית (1990), ואיוב, אורטוריה (1990). נפטר בתל-אביב.