חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אלברט וייס

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.

תאריך לידה:
1905
תאריך פטירה:
1964
מקום לידה:
זמון
מקום פטירה:
בלגראד
סוג אישיות:
מנהיגי קהילה
,
משפטנים
מספר פריט:
144879
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
VAJS, WAJS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות משפחה אלה הם גרסאות של השם וייס שפירוש "לבן", בגרמנית.

בתור שם משפחה אפשר שנובע מכינוי אישי של אנשים עם שיער או זקו לבן או עור בעל גוון בהיר.

בתור שם משפחה אפשר שיש לו קשר עם שמות של עיירות וערים במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן וייסנברג / ויסמבורג באלזס, מזרח צרפת; וייסוייל בבאדן, גרמניה; שטולווייסבורג / סקשפהרוואר במרכז הונגריה; ווייסנבורג / אלבה יוליה בטרנסילבניה, מרכז רומניה.

גרסאות מסויימות, כמו וייסבקר שפירושו המילולי בגרמנית הוא "אופה לבן", הן שמות שנגזרו משמות של עיסוקים. כשם משפחה יהודי וייס מתועד בשנת 1197 בעיר וירצבורג, גרמניה, עם שמואל וייס שהיה ידוע גם בשם אלבוס. וייסווסר מתועד בשנת 1678; וייסויילר בשנת 1687; וייקופף ב-1690; וייזויילר ב-1700; וייסל ווייסליץ ב-1711; וייבורג במאה ה-18; וייס וויסנבורגר ב-1808; וייסקופף ב-1891 וויססקוף ב-1954.

וייס מתועד כשם משפחה יהודי עם מספר יהודים אשר גורשו מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בין השנים 1942 - 1944. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וייס כוללים את העו"ד אלברט וייס (1954-1905), אחד המנהיגים של יהודי יוגוסלביה.

בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.

זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.

זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אלברט וייס

אלברט וייס (1905 -1964), משפטן ומנהיג קהילה שנולד בזמון, סרביה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה). הוא למד פילוסופיה וכלכלה בברלין ובפריז וקיבל דוקטורט במשפטים בשנת 1929 מאוניברסיטת זגרב בקרואטיה (שהייתה אז חלק מיוגוסלביה). במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שבוי מלחמה בגרמניה.

בתום המלחמה וייס היה חבר בוועדה הממלכתית היוגוסלבית לחקר הפשעים שביצעו הכובשים ושותפיהם. בנוסף, הוא היה חבר במשלחת היוגוסלבית במשפטי נירנברג של פושעי המלחמה הנאצים.

וייס עבד כפרופסור למשפטים בבלגרד, סרביה, והרצה על תולדות המשפט והיסטוריה של הציוויליזציה משנת 1947 עד 1964 במחלקה להיסטוריה של המכון למדעי החברה בבלגרד. וייס כיהן כנשיא איחוד הקהילות היהודיות הדתיות ביוגוסלביה בין השנים 1948 עד 1964.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ברלין
זאגרב
זמון
בלגראד
ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.
זאגרב ZAGREB

(בגרמנית AGRAM)

בירת הרפובליקה הקרואטית. בעבר העיר השנייה בגודלה ביוגוסלביה.


במאה ה-10 ישבו יהודים בזאגרב, וידועה פנייתו של חסדאי אבן שפרוט לשני נכבדי הקהל בעיר, מר שאול ומר יוסף, למסור איגרת בשמו ליוסף מלך הכוזרים.

במאה ה-13 הגיעו לזאגרב יהודים מצרפת, ממאלטה ומאלבאניה. במאה ה- 15 התיישבו בזאגרב סוחרים יהודים ומלווים בריבית מהונגריה, מבורגנלאנד וממוראביה.

ב-1526 גורשו היהודים מקרואטיה.

היישוב היהודי בזאגרב התחדש כשהתיישבו במקום יוצאי מרכז-אירופה באמצע המאה ה-18 ובשנות ה-40 של המאה ה-19, ומנה כ-50 משפחות. נוסדה קהילה חרדית קטנה (ראשון הרבנים בה היה ר' אהרן פאלוטה) וב-1867 נחנך בית-כנסת חדש (ונהרס ב-1941). הרב הושע יעקובי היה מנהיגה הרוחני של הקהילה במשך 50 שנה, וביוזמתו פעלה הקהילה בתחומי התרבות, החינוך והסעד. הנדבן לודביט שווארץ הקים אז את בית האבות שפעל בקהילה עד שנות השמונים למאה העשרים. ב-1898 הוקם ארגון של תלמידי תיכון וממנו יצאו עסקני ציבור ומנהיגים ציוניים.

זכויות-אזרח ניתנו ליהודים רק ב-1873, וגם זאת למורת רוחם של הנציגים הקרואטים. עם זאת נמצאו יהודים שהזדהו עם התחייה הלאומית הקרואטית, ויהושע פראנק, יהודי מומר, הביא להקמת סיעה על שמו שנעשתה במרוצת הזמן המפלגה האנטישמית בהנהגת פאוליץ' והאוסטאשה.

בין שתי מלחמות-העולם שכן בזאגרב מרכז ההסתדרות הציונית ביוגוסלביה, בהנהגת ד"ר אלכסנדר ליכט. פעלו ארגוני נוער ונשים, מועדון "מכבי" ומקהלה, ויצאו לאור מחשובי העיתונים היהודיים במדינה.

יהודים היו בין חלוצי היצוא (של יינות, עצי-בניין) והתעשייה המקומית (רהיטים, בירה) ובין מפעילי התחבורה. ד"ר מאברו זקס היה מחלוצי הרפואה המשפטית בקרואטיה ודוד שווארץ המציא את ספינת-האוויר שהכשירה את פיתוח ה"צפלין". לאבוסלאב (ליאופולד) הארטמאן אירגן את ספריות-ההשאלה הראשונות בקרואטיה וייסד בית-דפוס. עד 1941 יצא לאור בזאגרב במשך חמש שנים כתב-עת לאמנות יהודית.

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בזאגרב כ-12,000 יהודים.


תקופת השואה

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-25 במרס 1941, הצטרפה יוגוסלביה המלוכנית להסכם המשולש (רומא-ברלין-טוקיו). ב-10 באפריל אותה השנה נכנסו הגרמנים לזאגרב והפאשיסטים המקומיים הכריזו על הקמת "מדינה עצמאית קרואטית". היהודים והסרבים הוצאו מחוץ לחוק. היהודים סבלו מרדיפות, רבים נשלחו לעבודות כפייה במיכרות המלח והשאר שולחו למחנות-ריכוז.

בינואר 1942 גורשו כל יהודי זאגרב מהעיר ורכושם הוחרם.

עם שחרורה של זאגרב ב-1945 נותרו בעיר כ-3,000 יהודים.

יהודי יוגוסלביה לקחו חלק חשוב בתנועה האנטי-פאשיסטית ובמלחמה לשחרור הארץ. הם היו בין מארגני המרד הראשונים ויותר מ-10 יהודים עוטרו באות הגבורה הגבוה ביותר "גבור עממי של יוגוסלביה". ביניהם היו: פאוול פאפו וד"ר סטפן פוליצר.

ב-1970 מנתה הקהילה היהודית בזאגרב כ-1,300 נפש.
זמון Zemun

(בגרמנית זמלין)

עיר בסרביה, יוגוסלביה.


ב-1739 נמלטו לזמון 20 משפחות מבלגראד, שנפלה אז לידי הטורקים, והקימו קהילה משגשגת תחת שלטון אוסטריה. הקהילה זכתה להכרה רשמית ב-1746. כעבור שנים מספר היה בזמון "רחוב יהודי", בית-כנסת ובית-ספר יהודי.

בין היהודים היו צורפי-זהב ועובדי זכוכית. במסחר היו היהודים מופלים לרעה; נאסר עליהם לסחור בעורות ובמשקאות חריפים, וגילדת הסוחרים העירונית ביקשה להגביל את פעולתם למסחר בפסולת ברזל בלבד.

ב-1772 הותר ליהודים להתיישב בזמון ללא הגבלה, וזאת כאות הוקרה לתועלת שהביאו לעיר, אך כעבור שנה אחת בלבד הוגבל ההיתר לתושבים המקוריים ולצאצאיהם בלבד.

בסוף המאה ה-18 מנתה קהילת זמון כ-160 נפש.

ב-1804 ייצרו יהודי המקום נשק בשביל המורדים הסרביים בראשות קאקאגיאורגיו וכעבור שנתיים נאלצו לספק נשק לטורקים.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ניתן היתר-מגורים ל-30 משפחות יהודיות נוספות, וב-1862 ביקשה העירייה להכניס יותר יהודים לזמון כדי שתוכל לתפוש את מקומה של בלגראד כמרכז מסחרי באיזור; אולם רק ב-1881 בוטלו ההגבלות על התיישבות יהודים בעיר.

בשנים 1843-1825 הנהיג את קהילת זמון ר' יהודה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות. שמעון לב הרצל, סבו של זאב בנימין הרצל, היה מחסידי הרב אלקלעי ובין המשפחות המיוחסות בעיר. הוא נקבר בזמון ואילו בנו יעקב, אביו של הרצל, עבר לבודאפשט.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזמון למעלה מ- 500 יהודים.


תקופת השואה

בימי המלחמה, בשנת 1941, נרצחו רוב 500 יהודי זמון בקסרקטין המקומי ששימש מחנה-מעצר ליהודים. בין הנרצחים היה הסופר והמלחין אריך (אלישע) סאמלאיץ'.
בלגראד Beograd

בירת סרביה ויוגוסלביה, בעבר בירת יוגוסלביה רבתי.

יהודים מאיטליה והונגריה התיישבו בבלגראד במאות 14-13, ואחרי הכיבוש הטורקי (1521) נוספו עליהם יהודים ספרדים. רובם התגוררו בתנאים נוחים ברובע היהודי ליד המצודה, והיו ביניהם רופאים, חרשי נשק, בורסקאים וסוחרים. ליהודים הייתה אוטונומיה שיפוטית מוגבלת וזכות לרכוש קרקעות. במחצית השנייה של המאה ה- 17 נתפרסמה הישיבה המקומית בהנהגת הרבנים יהודה לירמא, שמחה הכהן ויוסף אלמושנינו. עם הכיבוש האוסטרי בשנת 1688, ובמצור שקדם לו, נהרגו יהודים רבים. הקהילה נתרחבה והנותרים בחיים נלקחו בשבי והובלו לאוסטריה; לימים נפדו על-ידי קהילת ניקולסבורג.

חילופי השלטון בבלגראד במאות 19-17 נתנו את אותותיהם בחיי הקהילה. היהודים היו נתונים לגירושים ולהגבלות. מצבם השתפר רק לאחר שהוענק ליהודים שוויון-זכויות בעקבות החלטות קונגרס ברלין ב-1878.

עוד ב-1837 התחיל הדפוס הממשלתי הסרבי להדפיס ספרי-קודש בלאדינו, או בעברית עם תרגום בלאדינו, ומשנת 1888 עד סוף שנות ה-90 הופיע בבלגראד כתב-עת בלאדינו בשם "אל אמיגו דל פואבלו" ("ידיד העם"). השכבות העשירות בציבור היהודי נטמעו בתרבות הסרבית. בני הקהילה הוסיפו להתגורר ברובע היהודי, שניזוק קשה במלחמת-העולם הראשונה, ורק אחרי המלחמה התחילה יציאת הנוער מהרובע לקראת השתלבות במקצועות חופשיים, בבנקאות ותעשיית הבגדים. בית-ספר עברי פעל ברובע משנות ה-50 של המאה ה- 19.

בימי מלחמת העולם השנייה, עם כניסת הגרמנים לבלגראד באפריל 1941, ישבו בעיר כ-12,000 יהודים. ביזמת גרמנים תושבי המקום נשדדו חנויות יהודים ובתיהם. את בניין בית הכנסת האשכנזי הפכו הגרמנים לבית בושת ובית-הכנסת הספרדי החדש "בית ישראל" נעשה מחסן לרכוש שגזלו מהיהודים, ופוצץ ערב נסיגת הגרמנים.

הגרמנים הקימו "נציגות יהודית" אחראית לביצוע הצווים שנגזרו על יהודי המקום. הנציגות טיפלה גם בהקמת מטבחים ציבוריים ושירותי רפואה ליהודי בלגראד ול-2,500 היהודים שהובאו לעיר מחבל באנאט שבצפון המדינה. גברים בני 60-14 ונשים בנות 40-14 הועסקו בעבודות מפרכות בעיר.

עם התגברות פעולות המחתרת היהודית, הוציאו הגרמנים להורג יהודים כבני-הערובה. ב-19 ביולי 1941 נורו למוות "קומוניסטים ויהודים".

"הפתרון הסופי" ביהודי בלגראד התחיל באוגוסט-ספטמבר. 5,000 גברים יהודים נאספו כביכול לשם עבודה באוסטריה, ובדרך לשם נורו בידי חיילי הצבא הגרמני הסדיר. 6,000 נשים וילדים שנותרו בבלגראד הועברו בדצמבר למחנה סיאמישטה, ובחודשים פברואר-מרס 1942 נרצחו בקרונות-גאזים. באותו הזמן חוסלו גם אחרוני המאושפזים בבית-החולים ביבודי בבלגראד.

עם שחרור העיר בידי הצבא האדום, באוקטובר 1944, חידשה הקהילה היהודית את פעולותיה, ובשלבים הראשונים נתנה לחוזרים סיוע במזון ובשירותים רפואיים.

האשכנזים והספרדים התמזגו לקהילה מאוחדת, ב-1947 מנתה הקהילה 2,271 נפש; מחציתם עלו לישראל בשנת 1948 עם הקמת המדינה.

בבית-הקברות המרכזי בבלגראד הוקמה יד זכרון ללוחמי המחתרת היהודיים ולחללי הפאשיזם.

ב-1969 התגוררו בבלגראד 1,600 יהודים. התקיים מרכז קהילתי ולידו מקהלה מצויינת, מועדון-נוער וגן-ילדים.

במוזיאון ההיסטורי היהודי בבלגראד שמור חומר תעודי על כל קהילות יגוסלאביה.

לפי רשומי מכון הקונגרס היהודי העולמי, בשנת 1997 ישבו כ- 2,000 יהודים בבלגראד.
וייס
VAJS, WAJS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות משפחה אלה הם גרסאות של השם וייס שפירוש "לבן", בגרמנית.

בתור שם משפחה אפשר שנובע מכינוי אישי של אנשים עם שיער או זקו לבן או עור בעל גוון בהיר.

בתור שם משפחה אפשר שיש לו קשר עם שמות של עיירות וערים במרכז ובמזרח אירופה, ביניהן וייסנברג / ויסמבורג באלזס, מזרח צרפת; וייסוייל בבאדן, גרמניה; שטולווייסבורג / סקשפהרוואר במרכז הונגריה; ווייסנבורג / אלבה יוליה בטרנסילבניה, מרכז רומניה.

גרסאות מסויימות, כמו וייסבקר שפירושו המילולי בגרמנית הוא "אופה לבן", הן שמות שנגזרו משמות של עיסוקים. כשם משפחה יהודי וייס מתועד בשנת 1197 בעיר וירצבורג, גרמניה, עם שמואל וייס שהיה ידוע גם בשם אלבוס. וייסווסר מתועד בשנת 1678; וייסויילר בשנת 1687; וייקופף ב-1690; וייזויילר ב-1700; וייסל ווייסליץ ב-1711; וייבורג במאה ה-18; וייס וויסנבורגר ב-1808; וייסקופף ב-1891 וויססקוף ב-1954.

וייס מתועד כשם משפחה יהודי עם מספר יהודים אשר גורשו מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ בין השנים 1942 - 1944. אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי וייס כוללים את העו"ד אלברט וייס (1954-1905), אחד המנהיגים של יהודי יוגוסלביה.