דלג לתוכן האתר >

שלמה בן יהושע מיימון

Salomon Ben Joshua Maimon (1753-1800), philosopher. His original name was Salomon Ben Joshua, but he changed it to Maimon in honour of Maimonides (the Rambam). He was born in Nieszwicz, Lithuania and learned Hebrew and Talmud from his father. Later he studied in the Yeshiva of Ivenets near Minsk. At the age of seven Maimon was able to study the Talmud by himself, at 11 he was married, and at the age of fourteen he became a father. In his autobiography he describes his life from the time of his marriage in Poland to the time he moved to Koenigsberg in East Prussia as "a series of miseries with want of all means for the promotion of culture." His aspiration for knowledge went beyond Jewish studies and he yearned for general education. By the age of 20 he had read physics and optics as well as historical books, he studied Jewish philosophical literature including the Kabbalah and wrote Givat Hamoreh, a commentary on Maimonides' More Nebuchim [Guide of the Perplexed].

In 1778 Maimon went to Koenigsberg (which became Kalingrad when the area was annexed to the Soviet Union in 1946) and then to Berlin. He had taught himself German. He was however rejected on account of a disagreement over his opinions of Maimonides. He wandered through Prussia for six months until Rabbi Hirsch Janower at Posen (now Poznan) was ready to take care and provide him for two years. Upon his return to Berlin, this time with recommendations, he was supported by Moses Mendelssohn, (on whose ideas the Haskalah, Jewish enlightenment, was founded), Lazarus Bendavid (a philosopher who was one of the first to advocate reforms in Jewish practice in order to stem conversions to Christianity) and physician Marcus Herz. He studied German philosophers, especially Leibnitz and Wollf. His articles were appreciated, but his arrogant behavior, his life style and radical ideas soon antagonized his protectors. He left Berlin, went to Holland, and then to Hamburg where, in order to improve his position, made an attempt to convert to Christianity. While doing so he declared to the clergyman that he still considered Judaism nearer to the truth than Christianity. This declaration denied him baptism.

He however acquired the means to enter a gymnasium in Altona near Hamburg in order to improve his knowledge of languages. After two years Maimon returned to Berlin and then to Breslau, where he was assisted by Ephraim Kuh and by the philosopher Garve, a friend of Mendelssohn. He translated Mendelssohn's Morgenstunden into Hebrew. In 1790, Maimon published his first book Versuch ueber die Transcendentalphilosophy, which attracted the attention of the greatest philosophers of that time, including Kant. In the preface of this work, dedicated to the king of Poland, Maimon pleaded in favor of his coreligionists. In 1791 he published Philosophisches Woerterbuch, a fragment of a dictionary of philosophical terms, and articles previously printed. In 1792 he edited his Kommentar zur More Newuchim des Maimonides and the treatise Ankuendigung und Aufforderung zu einer allgemeinen Revision der Wissenschaften. In 1794 he published Versuch einer neuen Logik, and in 1797, perhaps his most important work, Kritische Untersuchungen ueber den menschlichen Geis which secured for him a prominent position amongst the historians of philosophy. He criticized certain aspects of Kant’s thoughts. He also wrote notes and commentaries on Bacon and Aristotle, and two works in Hebrew Taalumoth Hochmah and Heshek Shlomoh which were not published.

In 1793 Maimon’s autobiography Salomon Maimons Leben was published. It had been edited by the German philologist Karl Philipp Moritz and was translated into several languages. In this he sets out his opinion of Kabbalah and his views of Judaism. He censures the rabbis for “burdening” the people with minute ceremonies but praises them for their high moral standards.Salomon

Miamon died in Nieder-Siegersdorf, Silesia, in 1800.

MAIMON, MAYMON, MAIMONI, MEIMOUN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. מימון היא מילה ערבית שפירושה "בר מזל" / "מאושר". בקטלוניה, ספרד, פירוש המונח הזה הוא "רגוע" / "איטי". כינוי זה יצר מספר שמות משפחה יהודיים, ביניהם בן מימון, מימון, מיאימון, מימוני, מיימון ומיינו. באמצע המאה ה-11, בן מיימון מתועד כשם משפחה יהודי בצפון אפריקה. במאה ה-19, מימון מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-3 ביוני 1857, של יצחק, בנו של רחמים מימון, ושל רעיתו ריינה, בתו של יעקוב קוריאל. המפורסם שבין האנשים שנקראו בשם בן מיימון הוא רמב"ם, ששמו המלא הוא הרב משה בן מימון, הידוע גם כמיימונידס (1204-1135), גדול הפוסקים, פילוסוף ורופא יליד ספרד שחי את מרבית חייו במצרים. בערבית הוא נקרא מוסה איבן מיימון. במאה ה-19, יעקב מימון (נפטר בשנת 1849) היה רב בעיר טריפולי, לוב.

קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.

ורוצלאב Wrocław

(בגרמנית - ברסלאו, Breslau)

עיר בשלזיה, פולין. עד 1945 במחוז שלזיה תחתית, בגרמניה. העיר מהווה את בירת המחוז .

עיקרים בשנת 2016

שלזיה נקרעה בשנת 1945 מגרמניה וסופחה לפולין , כולל העיר ורוצלב . יש בה קהילה יהודית קטנה שחברים בה 300 יהודים . הקהילה מפעילה 2 בתי כנסת . כ - 10 אלפים היהודיפ שחיו בה בשנת 1939 הושמדו ברובם בשואה .

הישוב היהודי

יישוב יהודי היה במקום במאה ה- 13, בחסות דוכס ברסלאו היינריך הרביעי. ב- 1347 הועברה הקהילה היהודית לשיפוט העירייה, וגורשה מהעיר פעמיים בתריסר השנים שלאחר מכן. יהודים מתו על קידוש השם, והאחרים גורשו באשמת חילול "לחם הקודש".

איסור הישיבה בעיר נמשך עד 1744. בימי הירידים השנתיים, שיהודים הורשו לבקר בהם, פעלו אירגונים מיוחדים של יהודים: "פרנסי היריד" - לקשר עם השלטונות, "דייני היריד" - לפתרון סכסוכים במקום, ובענייני כשרות טיפל "ועד היריד". היהודים שנשאו משרות אלה נעשו בהדרגה תושבים קבועים בורוצלאב.

בשנת 1741 עברה ורוצלאב לידי פרוסיה, וכעבור שלוש שנים הותר בה ארגון יהודי קהילתי של 12 משפחות, ובראשם הרב ראובן גומפרץ (ברוך וזל). בזכויות המגורים ליהודים נוצרו דרגות שונות של חסות, והנהגת הקהילה היתה נתונה בידי המיעוט - העשירים בעלי "הזכויות הכלליות" - שהיו על משפחותיהם חברי הקהילה הרשמיים.

בראשית מאה ה- 19 נטתה הקהילה ברובה ל"השכלה" ולרפורמה, והוקמו בתי-ספר יהודים עממיים ברוח הזמן, חרף התנגדותו של הציבור החרדי. עם הכרזת האמנציפציה בפרוסיה בשנת 1812 נתחזקה גם מגמת ההתבוללות, והמאבק בין הזרמים בקהילה החריף. בראש החרדים עמדו הרב שלמה טיקטין ובנו גדליה, ובראש הרפורמים - אברהם גייגר. בשתי העדות התנהלה פעולה ערה בתחומי הדת והתרבות, בהנהגת גדולי תורה ומחקר כמו יוסף יונה פרנקל, ישעיה בן יהודה לייב ברלין (פיק), פרדינאנד רוזנטאל, משה הופמן וב' האמבורגר (עד לגירושו לפולין ב- 1943) - כל אלה מצד החרדים; ואברהם גייגר, עמנואל יואל, יעקב גוטמן, הרמאן פוגלשטיין וריינהולד לוין מצד הליברליים.

בעיר פעל גם חוג לספרות עברית (בין השאר, רפאל פירסטנטאל, יואל לווה-בריל, שלמה פופנהיים ודוד זאמושץ), חוגי קריאה וספרייה שעברה במרוצת הזמן לרשות הקהילה. בית המדרש המודרני הראשון לרבנים, שייסד ב- 1854 זכריה פרנקל, היה מרכז חשוב לחקר היהדות עד 1938 ופירסם את הירחון המדעי הגדול "מונאטסשריפט פיר געשיכטע אונד ויסנשאפט דעס יודנטומס".

בוורוצלאב, אז ברסלאו, הוקמה אגודת-הסטודנטים היהודית הראשונה "בלאו-וייס" (תכלת- לבן) ב- 1912, ויצאו לאור שני עיתונים יהודיים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה קרסה רשת החינוך היהודי, החרדי והרפורמי כאחד.

בעיר פעל ההיסטוריון צבי היינריך גרץ ( 1817 - 1891), ובה נולד המנהיג הסוציאליסטי פרדינאנד לאסאל (1825 - 1864).

ב- 1900 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ- 20,060 נפש, וכמספר הזה ב- 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בנובמבר 1938, תחת שלטונה של המפלגה הנאצית בגרמניה, הושם הקץ לפעולות התרבות, החינוך והחברה בקרב הציבור היהודי בברסלאו. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) נהרסו כל בתי-הכנסת, פרט לאחד, וכל בתי-הספר היהודיים. יהודים רבים עזבו את ברסלאו.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) חיו בעיר 10,300 יהודים.


תקופת השואה

מספטמבר 1941 גירשו הגרמנים את היהודים מבתיהם וריכזו אותם ב"בתי יהודים" לפני שילוחם למחנות-מעבר בדרך לאושוויץ. מאפריל 1942 שילחו הגרמנים את היהודים שעוד נותרו בעיר ישר למחנות אושוויץ, סוביבור וטרזיינשטאדט. ב-1943 נשארו בעיר רק כמה זוגות מעורבים וכמה ילדים.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה הועברה שלזיה מגרמניה לפולין וסופחה אליה , כולל העיר ורוצלב , כעונש על מעשי הגרמנים במלחמת העולם השניה .

אחרי המלחמה חזרו מטרזיינשטאדט רק 200 יהודים מתוך 3,800 יהודי וורוצלאב ששולחו לשם.אולם יהודים רבים הגיעו משנת 1946 לורוצלב בעיקר מאלו שחזרו מבריה"מ ולא היה להם מקום מגורים . הם יושבו בעיר וקיבלו דירות של הגרמנים שגורשו ע"י הפולנים והרוסים לגרמניה .

בית-העלמין הישן מ- 1761 נהרס. ארכיון הקהילה נשתמר והועבר ב- 1945 למכון ההיסטורי היהודי בווארשה.

בשנת 1960 נתחדש היישוב היהודי בוורוצלאב, כשהתיישבו שם יהודים מפולין, והקהילה מנתה 1,200 משפחות, הם הפעילו שלושה קואופראטיבים.

ב- 1967 פעל בעיר בית-ספר יהודי, יסודי ותיכון כאחד.

יהודי וורוצלאב עלו ברובם לישראל אחרי מלחמת ששת הימים.

ב- 1974 עוד ישבו בוורוצלאב 3,000 יהודים.

בשנת 1993 הוקמה מחדש הקהילה היהודית על בסיס הקהילה שהייתה קיימת בשנים 1993 - 1946 . בקהילה כיום 300 חברים והיא מחזיקה 2 בתי כנסת . בראש הקהילה עומד בשנת 2016 אלכסנדר גלייצ'ביץ' -
Aleksander Gleichgewicht והרב הראשי הינו טיסון הרברגר ( Tyson Herberger )

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 


בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית


עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה


בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה


חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .

 

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

קלצק

Kletsk, Kleck

עיר במחוז מינסק, בלורוס. בין שתי מלחמות העולם במחוז נובוגרודק, פולין.

בעבר הייתה קלצק בתחום נסיכות ליטא (מן המאה ה- 16 בממלכת פולין-ליטא), במאה ה- 17 הייתה הקהילה היהודית בקלצק מהחשובות בקהילות ליטא, ולפי תקנות ועד ליטא משנת 1623 - בתחום שיפוטה של קהילת פינסק.

בית-המדרש הישן הוקם בסוף המאה ה- 17 ובית-הכנסת הגדול נחנך ב-1796. בין רבני הקהילה באותה התקופה היו ר' מיכאל אייזנשטאדט ובנו ר' משה.

ב- 1811 התפקדו בעיר ובסביבה 662 גברים יהודים, 65 מתוכם היו בעלי-מלאכה (מחציתם חייטים). באמצע המאה ה- 19 מנתה הקהילה יותר מ-2,100 נפש ובסופה - 3,500 לערך, %73 מכלל תושבי העיר, וזאת למרות ההגירה הניכרת בגלל משבר כלכלי שפקד את העיר אחרי השריפה הגדולה ב- 1885.

בקלצק פעלו הסופרים יהושע ברזילי ובן-ציון אייזנשטאדט, והיו בין בני העיר שעלו לארץ ישראל בעלייה השנייה (1914-1904) והשלישית (1923-1919).

בבחירות למועצת העיריה ב-1918 נבחרו 17 יהודים מכלל 24 חברי המועצה, ויהודי שימש כסגן ראש העיר.

70% מיהודי המקום עסקו במלאכה ובמסחר זעיר; עשירי הקהילה סחרו בבקר ובחכירת גני-פרי. פעלו בעיר "ישיבה" (בראשות ר' אהרן קוטלר), חדר מתוקן (מ-1903), בית-ספר "תרבות" (מ-1924) ובית-ספר "בית- יעקב", והתנהלה פעילות ציונית ערה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקלצק קרוב ל- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות.

במחצית השנייה של חודש ספטמבר 1939, אחרי כניסת הסובייטים לקלצק, קלטה הקהילה פליטים מפולין הכבושה בידי הגרמנים.

דירות גדולות ומפעלים הולאמו בידי השלטונות הסובייטים, ובניין ה"ישיבה" נעשה למועדון עירוני. מוסדות החינוך היהודיים מוזגו לאחד, ויידיש נעשתה לשפת ההוראה היחידה.

ביום 22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות. ב-25 ביוני נפלה קלצק לידי הגרמנים. שלטונות הכיבוש הקימו כוח משטרה ביילורוסי, ומינו "יודנראט" בראשות יצחק צ'רקוביץ. ב- 24 באוקטובר נאסרו 35 יהודים באשמת אהדה לקומוניסטים והוצאו להורג; כעבור יומיים נצטוו היהודים להתאסף בכיכר השוק. הם חולקו לשתי קבוצות, של 2,000 ושל 4,000. הקבוצה הראשונה רוכזה בבית-הכנסת הגדול לקראת העברתה לגיטו. היהודים בקבוצה השנייה נרצחו באותו היום ליד בית-הקברות הקאתולי.

ב-21 ביולי 1942 הציתו הגרמנים את הגיטו. עשרות יהודים הצליחו להימלט ליערות והצטרפו לפרטיזנים. הם השתתפו בפיצוץ רכבות גרמניות ובהתקפות על הגרמנים ועל משתפי-פעולה ביילורוסיים.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
שלמה בן יהושע מיימון

Salomon Ben Joshua Maimon (1753-1800), philosopher. His original name was Salomon Ben Joshua, but he changed it to Maimon in honour of Maimonides (the Rambam). He was born in Nieszwicz, Lithuania and learned Hebrew and Talmud from his father. Later he studied in the Yeshiva of Ivenets near Minsk. At the age of seven Maimon was able to study the Talmud by himself, at 11 he was married, and at the age of fourteen he became a father. In his autobiography he describes his life from the time of his marriage in Poland to the time he moved to Koenigsberg in East Prussia as "a series of miseries with want of all means for the promotion of culture." His aspiration for knowledge went beyond Jewish studies and he yearned for general education. By the age of 20 he had read physics and optics as well as historical books, he studied Jewish philosophical literature including the Kabbalah and wrote Givat Hamoreh, a commentary on Maimonides' More Nebuchim [Guide of the Perplexed].

In 1778 Maimon went to Koenigsberg (which became Kalingrad when the area was annexed to the Soviet Union in 1946) and then to Berlin. He had taught himself German. He was however rejected on account of a disagreement over his opinions of Maimonides. He wandered through Prussia for six months until Rabbi Hirsch Janower at Posen (now Poznan) was ready to take care and provide him for two years. Upon his return to Berlin, this time with recommendations, he was supported by Moses Mendelssohn, (on whose ideas the Haskalah, Jewish enlightenment, was founded), Lazarus Bendavid (a philosopher who was one of the first to advocate reforms in Jewish practice in order to stem conversions to Christianity) and physician Marcus Herz. He studied German philosophers, especially Leibnitz and Wollf. His articles were appreciated, but his arrogant behavior, his life style and radical ideas soon antagonized his protectors. He left Berlin, went to Holland, and then to Hamburg where, in order to improve his position, made an attempt to convert to Christianity. While doing so he declared to the clergyman that he still considered Judaism nearer to the truth than Christianity. This declaration denied him baptism.

He however acquired the means to enter a gymnasium in Altona near Hamburg in order to improve his knowledge of languages. After two years Maimon returned to Berlin and then to Breslau, where he was assisted by Ephraim Kuh and by the philosopher Garve, a friend of Mendelssohn. He translated Mendelssohn's Morgenstunden into Hebrew. In 1790, Maimon published his first book Versuch ueber die Transcendentalphilosophy, which attracted the attention of the greatest philosophers of that time, including Kant. In the preface of this work, dedicated to the king of Poland, Maimon pleaded in favor of his coreligionists. In 1791 he published Philosophisches Woerterbuch, a fragment of a dictionary of philosophical terms, and articles previously printed. In 1792 he edited his Kommentar zur More Newuchim des Maimonides and the treatise Ankuendigung und Aufforderung zu einer allgemeinen Revision der Wissenschaften. In 1794 he published Versuch einer neuen Logik, and in 1797, perhaps his most important work, Kritische Untersuchungen ueber den menschlichen Geis which secured for him a prominent position amongst the historians of philosophy. He criticized certain aspects of Kant’s thoughts. He also wrote notes and commentaries on Bacon and Aristotle, and two works in Hebrew Taalumoth Hochmah and Heshek Shlomoh which were not published.

In 1793 Maimon’s autobiography Salomon Maimons Leben was published. It had been edited by the German philologist Karl Philipp Moritz and was translated into several languages. In this he sets out his opinion of Kabbalah and his views of Judaism. He censures the rabbis for “burdening” the people with minute ceremonies but praises them for their high moral standards.Salomon

Miamon died in Nieder-Siegersdorf, Silesia, in 1800.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מיימון
MAIMON, MAYMON, MAIMONI, MEIMOUN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי. מימון היא מילה ערבית שפירושה "בר מזל" / "מאושר". בקטלוניה, ספרד, פירוש המונח הזה הוא "רגוע" / "איטי". כינוי זה יצר מספר שמות משפחה יהודיים, ביניהם בן מימון, מימון, מיאימון, מימוני, מיימון ומיינו. באמצע המאה ה-11, בן מיימון מתועד כשם משפחה יהודי בצפון אפריקה. במאה ה-19, מימון מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-3 ביוני 1857, של יצחק, בנו של רחמים מימון, ושל רעיתו ריינה, בתו של יעקוב קוריאל. המפורסם שבין האנשים שנקראו בשם בן מיימון הוא רמב"ם, ששמו המלא הוא הרב משה בן מימון, הידוע גם כמיימונידס (1204-1135), גדול הפוסקים, פילוסוף ורופא יליד ספרד שחי את מרבית חייו במצרים. בערבית הוא נקרא מוסה איבן מיימון. במאה ה-19, יעקב מימון (נפטר בשנת 1849) היה רב בעיר טריפולי, לוב.

קניגסברג
קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.

ורוצלאב

ורוצלאב Wrocław

(בגרמנית - ברסלאו, Breslau)

עיר בשלזיה, פולין. עד 1945 במחוז שלזיה תחתית, בגרמניה. העיר מהווה את בירת המחוז .

עיקרים בשנת 2016

שלזיה נקרעה בשנת 1945 מגרמניה וסופחה לפולין , כולל העיר ורוצלב . יש בה קהילה יהודית קטנה שחברים בה 300 יהודים . הקהילה מפעילה 2 בתי כנסת . כ - 10 אלפים היהודיפ שחיו בה בשנת 1939 הושמדו ברובם בשואה .

הישוב היהודי

יישוב יהודי היה במקום במאה ה- 13, בחסות דוכס ברסלאו היינריך הרביעי. ב- 1347 הועברה הקהילה היהודית לשיפוט העירייה, וגורשה מהעיר פעמיים בתריסר השנים שלאחר מכן. יהודים מתו על קידוש השם, והאחרים גורשו באשמת חילול "לחם הקודש".

איסור הישיבה בעיר נמשך עד 1744. בימי הירידים השנתיים, שיהודים הורשו לבקר בהם, פעלו אירגונים מיוחדים של יהודים: "פרנסי היריד" - לקשר עם השלטונות, "דייני היריד" - לפתרון סכסוכים במקום, ובענייני כשרות טיפל "ועד היריד". היהודים שנשאו משרות אלה נעשו בהדרגה תושבים קבועים בורוצלאב.

בשנת 1741 עברה ורוצלאב לידי פרוסיה, וכעבור שלוש שנים הותר בה ארגון יהודי קהילתי של 12 משפחות, ובראשם הרב ראובן גומפרץ (ברוך וזל). בזכויות המגורים ליהודים נוצרו דרגות שונות של חסות, והנהגת הקהילה היתה נתונה בידי המיעוט - העשירים בעלי "הזכויות הכלליות" - שהיו על משפחותיהם חברי הקהילה הרשמיים.

בראשית מאה ה- 19 נטתה הקהילה ברובה ל"השכלה" ולרפורמה, והוקמו בתי-ספר יהודים עממיים ברוח הזמן, חרף התנגדותו של הציבור החרדי. עם הכרזת האמנציפציה בפרוסיה בשנת 1812 נתחזקה גם מגמת ההתבוללות, והמאבק בין הזרמים בקהילה החריף. בראש החרדים עמדו הרב שלמה טיקטין ובנו גדליה, ובראש הרפורמים - אברהם גייגר. בשתי העדות התנהלה פעולה ערה בתחומי הדת והתרבות, בהנהגת גדולי תורה ומחקר כמו יוסף יונה פרנקל, ישעיה בן יהודה לייב ברלין (פיק), פרדינאנד רוזנטאל, משה הופמן וב' האמבורגר (עד לגירושו לפולין ב- 1943) - כל אלה מצד החרדים; ואברהם גייגר, עמנואל יואל, יעקב גוטמן, הרמאן פוגלשטיין וריינהולד לוין מצד הליברליים.

בעיר פעל גם חוג לספרות עברית (בין השאר, רפאל פירסטנטאל, יואל לווה-בריל, שלמה פופנהיים ודוד זאמושץ), חוגי קריאה וספרייה שעברה במרוצת הזמן לרשות הקהילה. בית המדרש המודרני הראשון לרבנים, שייסד ב- 1854 זכריה פרנקל, היה מרכז חשוב לחקר היהדות עד 1938 ופירסם את הירחון המדעי הגדול "מונאטסשריפט פיר געשיכטע אונד ויסנשאפט דעס יודנטומס".

בוורוצלאב, אז ברסלאו, הוקמה אגודת-הסטודנטים היהודית הראשונה "בלאו-וייס" (תכלת- לבן) ב- 1912, ויצאו לאור שני עיתונים יהודיים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה קרסה רשת החינוך היהודי, החרדי והרפורמי כאחד.

בעיר פעל ההיסטוריון צבי היינריך גרץ ( 1817 - 1891), ובה נולד המנהיג הסוציאליסטי פרדינאנד לאסאל (1825 - 1864).

ב- 1900 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ- 20,060 נפש, וכמספר הזה ב- 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בנובמבר 1938, תחת שלטונה של המפלגה הנאצית בגרמניה, הושם הקץ לפעולות התרבות, החינוך והחברה בקרב הציבור היהודי בברסלאו. ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) נהרסו כל בתי-הכנסת, פרט לאחד, וכל בתי-הספר היהודיים. יהודים רבים עזבו את ברסלאו.

ערב מלחמת העולם השנייה (1939) חיו בעיר 10,300 יהודים.


תקופת השואה

מספטמבר 1941 גירשו הגרמנים את היהודים מבתיהם וריכזו אותם ב"בתי יהודים" לפני שילוחם למחנות-מעבר בדרך לאושוויץ. מאפריל 1942 שילחו הגרמנים את היהודים שעוד נותרו בעיר ישר למחנות אושוויץ, סוביבור וטרזיינשטאדט. ב-1943 נשארו בעיר רק כמה זוגות מעורבים וכמה ילדים.

אחרי המלחמה

בתום המלחמה הועברה שלזיה מגרמניה לפולין וסופחה אליה , כולל העיר ורוצלב , כעונש על מעשי הגרמנים במלחמת העולם השניה .

אחרי המלחמה חזרו מטרזיינשטאדט רק 200 יהודים מתוך 3,800 יהודי וורוצלאב ששולחו לשם.אולם יהודים רבים הגיעו משנת 1946 לורוצלב בעיקר מאלו שחזרו מבריה"מ ולא היה להם מקום מגורים . הם יושבו בעיר וקיבלו דירות של הגרמנים שגורשו ע"י הפולנים והרוסים לגרמניה .

בית-העלמין הישן מ- 1761 נהרס. ארכיון הקהילה נשתמר והועבר ב- 1945 למכון ההיסטורי היהודי בווארשה.

בשנת 1960 נתחדש היישוב היהודי בוורוצלאב, כשהתיישבו שם יהודים מפולין, והקהילה מנתה 1,200 משפחות, הם הפעילו שלושה קואופראטיבים.

ב- 1967 פעל בעיר בית-ספר יהודי, יסודי ותיכון כאחד.

יהודי וורוצלאב עלו ברובם לישראל אחרי מלחמת ששת הימים.

ב- 1974 עוד ישבו בוורוצלאב 3,000 יהודים.

בשנת 1993 הוקמה מחדש הקהילה היהודית על בסיס הקהילה שהייתה קיימת בשנים 1993 - 1946 . בקהילה כיום 300 חברים והיא מחזיקה 2 בתי כנסת . בראש הקהילה עומד בשנת 2016 אלכסנדר גלייצ'ביץ' -
Aleksander Gleichgewicht והרב הראשי הינו טיסון הרברגר ( Tyson Herberger )

ברלין

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 


בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית


עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה


בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה


חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .

 

ליטא
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

קלצק

קלצק

Kletsk, Kleck

עיר במחוז מינסק, בלורוס. בין שתי מלחמות העולם במחוז נובוגרודק, פולין.

בעבר הייתה קלצק בתחום נסיכות ליטא (מן המאה ה- 16 בממלכת פולין-ליטא), במאה ה- 17 הייתה הקהילה היהודית בקלצק מהחשובות בקהילות ליטא, ולפי תקנות ועד ליטא משנת 1623 - בתחום שיפוטה של קהילת פינסק.

בית-המדרש הישן הוקם בסוף המאה ה- 17 ובית-הכנסת הגדול נחנך ב-1796. בין רבני הקהילה באותה התקופה היו ר' מיכאל אייזנשטאדט ובנו ר' משה.

ב- 1811 התפקדו בעיר ובסביבה 662 גברים יהודים, 65 מתוכם היו בעלי-מלאכה (מחציתם חייטים). באמצע המאה ה- 19 מנתה הקהילה יותר מ-2,100 נפש ובסופה - 3,500 לערך, %73 מכלל תושבי העיר, וזאת למרות ההגירה הניכרת בגלל משבר כלכלי שפקד את העיר אחרי השריפה הגדולה ב- 1885.

בקלצק פעלו הסופרים יהושע ברזילי ובן-ציון אייזנשטאדט, והיו בין בני העיר שעלו לארץ ישראל בעלייה השנייה (1914-1904) והשלישית (1923-1919).

בבחירות למועצת העיריה ב-1918 נבחרו 17 יהודים מכלל 24 חברי המועצה, ויהודי שימש כסגן ראש העיר.

70% מיהודי המקום עסקו במלאכה ובמסחר זעיר; עשירי הקהילה סחרו בבקר ובחכירת גני-פרי. פעלו בעיר "ישיבה" (בראשות ר' אהרן קוטלר), חדר מתוקן (מ-1903), בית-ספר "תרבות" (מ-1924) ובית-ספר "בית- יעקב", והתנהלה פעילות ציונית ערה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקלצק קרוב ל- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו שטחי מזרח פולין לידי ברית המועצות.

במחצית השנייה של חודש ספטמבר 1939, אחרי כניסת הסובייטים לקלצק, קלטה הקהילה פליטים מפולין הכבושה בידי הגרמנים.

דירות גדולות ומפעלים הולאמו בידי השלטונות הסובייטים, ובניין ה"ישיבה" נעשה למועדון עירוני. מוסדות החינוך היהודיים מוזגו לאחד, ויידיש נעשתה לשפת ההוראה היחידה.

ביום 22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות. ב-25 ביוני נפלה קלצק לידי הגרמנים. שלטונות הכיבוש הקימו כוח משטרה ביילורוסי, ומינו "יודנראט" בראשות יצחק צ'רקוביץ. ב- 24 באוקטובר נאסרו 35 יהודים באשמת אהדה לקומוניסטים והוצאו להורג; כעבור יומיים נצטוו היהודים להתאסף בכיכר השוק. הם חולקו לשתי קבוצות, של 2,000 ושל 4,000. הקבוצה הראשונה רוכזה בבית-הכנסת הגדול לקראת העברתה לגיטו. היהודים בקבוצה השנייה נרצחו באותו היום ליד בית-הקברות הקאתולי.

ב-21 ביולי 1942 הציתו הגרמנים את הגיטו. עשרות יהודים הצליחו להימלט ליערות והצטרפו לפרטיזנים. הם השתתפו בפיצוץ רכבות גרמניות ובהתקפות על הגרמנים ועל משתפי-פעולה ביילורוסיים.