דלג לתוכן האתר >

פרלס, פליקס

Felix Perles (1874-1933), rabbi, Bible scholar and linguist, born in Munich, Germany. He studied at the Universities of Munich and Vienna, and attended the rabbinical seminaries of Vienna and Paris, France, where he was ordained as rabbi. Felix was drawn into the Zionist movement in Vienna, Austria.

In 1899, he became chief rabbi in Koenigsberg, Germany (now Kaliningrad, Russia) and in 1924 became honorary professor of Modern Hebrew and Aramaic literature at the University of Koenigsberg. Like his father, Joseph Perles, Felix had wide scholarly interests: Bible criticism, Hebrew and Aramaic lexicography, apocryphal and pseudepigraphical literature, medieval Hebrew poetry, liturgy, Jewish dialects, and abbreviations.

His best-known works are Notes critiques sur le Texte de l'Ecclesiastique (1897); his critique of W. Bousset's Religion des Judentums im neutestamentlichen Zeitalter, kritisch untersucht (1902), and a collection of essays, Juedische Skizzen (1912, 1920?). His additional works include Analekten zur Textkritik des Alten Testaments (1895; new edition, 1922); Zur Althebraeischen Strophik (1896); Gesammelte Aufsaetze zur Sprach- und Sagenkunde von Max Gruenbaum (1901); Was lehrt uns Harnack? (1902); Zur Erklaerung der Psalmen Salomos (1902); Gedanken ueber Judentum (1924); Biblical Criticism and Jewish Science, Judaean Addresses, vol. 3 (1927). His Nachtraage zu meinen Analekten I und II was published in "Abhandlungen zur Errinerung an Hirsch Perez Chajes" (1933, pp. 194-203). He published Was verdankt die Welt den Pharisaaeren? of the English protestant Hebraist (1920), and Das pharisaeische Judentum (1913), which had several editions.

Felix Perles was a member of the Deutsche Morgenlaandische Gesellschaft.

PERLES, PERLOW, PERLOWSKY, PERLOFF, PERLSON, PERLOVITCH, PERLIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מטרונים (שם שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה). שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו מהשם פרל(ה). פרל היא מילה גרמנית שפירושה "פנינה" ושם מקביל לשם העברי מרגלית; כולם היו שמות פרטיים נפוצים מאד בכל קהילות ישראל. פירוש הסיומות "-אס", "-וב", "-וף", "-סון", "-וביץ'" ו"-ין" הוא "בנו של".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרלס כוללים את משה מאיר בן אלעזר פרלס (1739-1666) אשר נולד בצ'כיה.

במאה ה-20 שם המשפחה פרלס מתועד עם יוהאנה פרלס ממינכן, גרמניה, אשר נספתה בשואה. במאה ה-20 פרלין מתועד כשם משפחה יהודי עם מרגרטה פרלין מברלין, גרמניה, אשר נספה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. פרליס מתועד במאה ה-20 כשם משפחה יהודי עם יעקוב פרליס מברלין,אשר נספה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי פרלוף כוללים את המחנך והפסיכולוג האמריקאי רוברט פרלוף. פרלסון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 עם עו"ד אדוארד פ. פרלסון מארה"ב.

קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

מינכן MUENCHEN

(במקורות היהודיים: מונכא, מונכן, עיר הכמרים)

בירת באוואריה העילית, גרמניה. עד לאיחוד ב-1990 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו במינכן ב-1210, וסביב בית הכנסת שבנו התפתח הרובע היהודי. ב-1285 נחרבה הקהילה בגלל עלילת דם; בית הכנסת הועלה באש על 180 היהודים, שנמלטו לשם כדי שלא להשתמד.

שרידי הקהילה גורשו מהעיר, אבל כבר ב-1287 הורשו היהודים לחזור ולבנות בית כנסת. הקהילה סבלה מדי פעם מהגבלות ומפרעות (בשנים 1315, 1347, 1369, 1413). ב-1442 גורשו כל היהודים ממינכן ורכושם הוחרם, בית הכנסת נעשה לכנסיה, וב-1489 נחרב גם בית העלמין. במשך 300 שנים לא הייתה קהילה יהודית במינכן.

בימי שלטון הרוזן מקס עמנואל (1726-1671) החלה תקופת סוכני החצר היהודיים (HOFFAKTOREN), שהיו מומחים לכספים וכלכלה. באותם ימים רק יהודי שהיה בידו כתב חסות היה רשאי להתיישב בעיר, ולישיבה ארעית נאלץ יהודי לשלם "מס הגוף" ("LEIBZOLL").

במשך כל המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מילאו "יהודי החצר" במינכן תפקיד חשוב במימון מלחמותיהם של שליטי באווריה והשפעתם הייתה רבה. בשנים 1801 עד 1812 הילוו אנשי כספים יהודים במינכן לאוצר המדינה %81 מכל צרכיו.

בין הבנקאים החשובים היו אהרון זליגמן ואנשל רוטשילד מפרנקפורט על-נהר-מיין. משפחת סוכני חצר נוספת היתה משפחתו של יעקב הירש, שעבר למינכן ב-1818, לבנו יוסף, העניק מלך באווריה תואר אצולה ב-1869, ונכדו הברון מוריץ פון הירש, הוא הפילנטרופ הידוע ומייסד יק"א (ICA - JEWISH COLONISATION) ASSOCIATION).

ב-1798 הגיע מספר היהודים במינכן ל-216. ב-1801 התקיימה הישיבה הראשונה של קהילת מינכן, ולרב הראשון נתמנה ר' יחזקאל הסל (HESSEL), שכיהן משנת 1802 עד מותו ב- 1824.

בשנת 1813 הוצא "צו היהודים", שנתן זכות ישיבה במינכן ל-30 משפחות יהודיות נוספות, אך רק הבנים הבכורים הורשו להקים משפחה בעיר. ב-1814 היו במינכן 451 יהודים.

קהילת מינכן הוכרה רשמית ב-1815. פעולותיה הראשונות היו קידוש בית עלמין ופתיחת מחלקה לחולים יהודים בבית החולים הכללי. ב-1819 התכנס במינכן כנס פרנסי קהילות באווריה, והוגשה לממשלה בקשה לשיוויון זכויות ליהודים.

עד סוף המאה ה-19 היו במינכן מוסדות סעד וצדקה כמו חברת "הכנסת כלה", החברה לתמיכה ביהודים עוברי אורח, החברה החרדית "עדת ישורון" ואחרים.

ב-1806 נוסדה במינכן "חברת תלמוד תורה" וב-1807 נפתח בית-הספר היסודי "תלמוד תורה". משנת 1828 נוסדו בתי ספר נוספים.

ב-1826 נחנך בית הכנסת על-ידי הרב הירש אוב (AUB), שהיה בין הלוחמים למען האמנציפציה של יהודי באווריה. הרב אוב ניסה גם לפשר בין הרפורמים לאורתודוקסים שבקהילה.

ב-1861 בוטל חוק המאטריקל שהגביל את מספר היהודים, וקהילת מינכן החלה להתפתח במהירות, בשנת 1880 היתה הגדולה שבקהילות באווריה וב-1900 הגיעה ל-8,700 יהודים.

משנת 1885 באו יהודים רבים מארצות מזרח ארופה למינכן וב-1910 הגיע מספר היהודים בעיר לשיאו - 11,000 נפש, שהיו %20 מכלל יהודי באוואריה. מצבם הכלכלי היה איתן, התבוללותם בסביבה הגרמנית-נוצרית גברה ורבו נישואי תערובת.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפשטה התנועה הרפורמית ובלחץ המתבוללים שבקהילת מינכן, נסגר בית הספר היהודי. הרב הראשי של קהילת מינכן היה אז הרב פרלס (PERLES, 1894-1835) מזרחן ידוע וחוקר מדעי היהדות.

ב-1887 נחנך בית כנסת מפואר, שהתפילה בו לוותה בנגינת עוגב. בתגובה יצאו החרדים למסגרת קהילתית נפרדת ויסדו את אגודת "אוהל יעקב", שבראשה עמד ד"ר אויגן מרצבכר (EUGEN MERZBACHER).

רבני הקהילה התנגדו לפעילות ציונית והרב הליברלי קוסמן ורנר נמנה עם "רבני המחאה" (PROTESTRABBINER) שחתמו ב-1897 על מכתב התנגדות לקיום הקונגרס הציוני הראשון במינכן. הרב של החרדים בשנים 1927-1885 היה הד"ר חנוך הכהן ארנטרוי (EHRENTREU).

בסוף המאה ה-19 היתה במינכן ספרייה יהודית גדולה שהכילה כתבי יד נדירים. במינכן ישב חוקר הספרות היהודית האשכנזית מאקס גרינבאום (1898-1817).

ב-1850 הגישה קהילת מינכן עצומה למלך באווריה למתן זכויות אזרחיות ליהודים. ב-1854 פנתה הקהילה אל המלך בבקשה לסכל את הנסיונות לשלילת זכות הבחירה מיהודי המדינה. שניים מיהודי מינכן, זיגמונד פון הנלה (HENLE) וקרל מייזון (MAISON), היו צירים בבית הנבחרים הבאווארי.

מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה זעזעה את חיי יהודי מינכן. התבלטותם של יהודים, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית, כמו קורט אייזנר שנבחר ב-1918 לראש ממשלת באווריה ונרצח ב-1919, גוסטב לנדאואר שנרצח אף הוא באותה שנה, הסופרים ארנסט טולר, אריק מיזאם ואחרים שימשו רקע להתפרצויות אנטישמיות.

בתקופת הרפובליקה הווימארית עמד בראש קהילת מינכן השופט, ד"ר אלפרד נוימייאר (NEUMEYER) וביוזמתו נוסד ב-1920 "איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה" (ISRAELITISCHE GEMEINDEN VERBAND BAYERISCHER).

ברבע הראשון של המאה ה-20 בלטו בחיי התרבות של העיר המשוררים והסופרים קארל וולפסקל (WOLFSKEHL), יעקב ואסרמן, ליאון פויכטוואנגר וארנולד צוייג. כן היו בה מדענים ידועי שם כמו אלברט איינשטיין והכימאי ריכרד וילשטטר.

בעבר ניתנה רשות הישיבה במינכן ליהודים, שהביאו תועלת למלך. הם סחרו בכסף, בשטרות חוב, בתכשיטים, במלח, בסוסים ובסחורות אחרות. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של מדינת בוואריה, הורשו יהודים נוספים להתיישב בעיר ולעסוק בתעשיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ייסדו יהודי מינכן בתי חרושת רבים, בעיקר בענפי המזון וההלבשה. כמו-כן היו בנקים יהודיים במינכן. ב-1841 נוסדה אגודה לעידוד החקלאות והמלאכה, מקצועות שעסקו בהם אז כ-%20 מיהודי העיר. ב-1888 נוסד בעיר בית ה"כל-בו הגדול הרמן טיץ" (TIETZ), שסלל את הדרך לבתי עסק כאלה.

לפי נתונים מ-1907 עסקו יהודי מינכן במסחר, בתעשיה ובמלאכה, בשירותים ציבוריים, במקצועות חופשיים, בענפי ארוח, בעסקי ביטוח ובשירותי בית.

בתגובה לאנטישמיות, נוסד ב-1914 במינכן, סניף של ארגון הצופים הציוני "כחול לבן" (BLAU- WEISS). ב-1907 נוסדה אגודת הסטודנטים הציונית "ירדניה", וב-1908 נתכנסה בעיר ועידת ציוני באוואריה. נציג מינכן היה ד"ר אליאס שטראוס (ELIAS STRAUSS). ב-1913 יצא לאור עיתונם של ציוני באווריה DAS JUDISCHE ECHO ("ההד היהודי").

מינכן היתה ערש התנועה הנאצית ובה התגוררו היטלר ואנשיו. בעיר יצאו לאור עיתונים נאציים ידועים וכבר בשנים 1919-1917 הופיעו כרוזים אנטישמיים והמונים הצטרפו לתנועה הנציונל-סוציאליסטית.

"איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה" ניסה למנוע גזירות על היהודים. ארגון הנוער היהודי "בר כוכבא" התארגן להגנה עצמית, אך הנהלת הקהילה התנגדה לכך.

ב-23 באפריל 1920, בימי כהונתו של גוסטאב פון קאר כראש ממשלת באווריה, הוצאו צווי גירוש ליהודים נתיני מזרח אירופה, הצווים בוטלו בלחץ העיתונות הסוציאליסטית.

ביוני 1933 גרו במינכן 9,005 יהודים, שהיו %1.2 מכלל אוכלוסי העיר.


תקופת השואה

ב-10 במרס 1933,סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ערכה משטרת מינכן חיפושים במשרדי "צה-פאו" ( C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), הרסה את הרהיטים והחרימה מסמכים וכסף. יום קודם לכן, 9 במרס, מונה היינריך הימלר, למפקד משטרת מינכן וריינהרד היידריך למנהל האגף המדיני במשטרת העיר, וכך עבר השלטון במינכן לידי הנאצים. העיתונות והרדיו פתחו בתעמולה אנטישמית פרועה וב-30 במרס פקד הימלר על העברת חלק מיהודי מינכן למחנה מיוחד שהוקם בדכאו הקרובה, מצפון למינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה.

במינכן התחיל החרם הכלכלי נגד היהודים והופסק לזמן מה בעקבות תגובות שליליות בעיתונות העולם. ב-1 באפריל הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם כלכלי של יום אחד, שכלל את כל ענפי המסחר ואת המקצועות החופשיים. על ביצועו ניצח יוליוס שטרייכר, עורך ה"שטירמר", העיתון הנאצי הראשון שהחל את ההסתה הארסית והפרועה שלו עוד בשנות ה-20 המוקדמות. החרם פגע בכ-600 בתי עסק, ברוב עורכי הדין, שנאסר עליהם להופיע בבתי המשפט וברופאים, שהוצאו ממקומות עבודתם, ובבתי חולים ובמרפאותיהם ניתלו כרזות המעידות על יהדותם. ב-7 באפריל פוטרו בבאווריה 369 עובדי מדינה, יהודים וקומוניסטים, וחל איסור על מסירת הזמנות לבתי מסחר לא-גרמניים.

זמן קצר אחר כך נסגרו רוב משרדי הארגונים היהודיים. מוסדות בעלי אופי דתי וכאלה שעסקו בצדקה הורשו לאחר זמן מה לפעול שוב, בעקבות פניית איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה למיניסטריון הפנים בברלין. ביולי 1934 הותרה גם פעילותם של ארגונים יהודיים אחרים, בעיקר ארגוני נוער כמו "ברית הנוער היהודי", "החלוץ", "הנוער הלאומי", "הרצליה" ואחרים.

במארס 1935 התחדשה תנועת החרם נגד המסחר היהודי במינכן. בחלונות הראווה של חנויות רבות הופיעו כרזות "יהודי - חזיר", "הלאה היהודים" וכדומה. נופצו שמשות ואנשי ס"ס חדרו לחנויות וגירשו את הלקוחות. בכניסות לעיר צויירו כתובות "יהודים אינם רצויים כאן". ב-18 במאי התקהלו ברחובות המונים, בראשם עובדי העיתון "שטירמר", התנפלו על חנויות היהודים וסגרו אותן בכוח, המשטרה לא התערבה. כעבור שבוע ימים שוב היו מהומות בעיר.

באוגוסט 1935 הופעלו "חוקי נירנברג", לפיהם נאסרו יהודים ולא-יהודים רבים באשמת "חילול הגזע" (PASSENSCHANDE).

יחד עם החרם הכלכלי החל תהליך ה"אריזאציה" שעיקרו נעשה בשנים 1936 - 1937. בתי מסחר גדולים ובנקים הועברו לידיים "אריות". הרחקת היהודים מחיי הכלכלה הושלמה במינכן כבר בסוף 1938, זמן רב לפני שאר חלקי גרמניה. בין פברואר לאוקטובר 1938 ירד מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים במינכן מ-1690 ל-660. ברוב המקרים, נמסרו בתי העסק היהודיים לחברי המפלגה הנאצית.

ד"ר נוימייאר, שעמד בראש הקהילה כמעט על לחיסולה, ניסה להמשיך את חיי הקהילה תוך הסתגלות לתנאים הקשים, סגנו ד"ר אליאס שטראוס, ציוני נלהב, לא ראה עתיד ליהודים בגרמניה והתרכז בהכנת אנשי הקהילה להגירה המונית. עד מותו ב-1933 עשה להכשרת הנוער למקצועות חדשים וללימוד שפות זרות, בעיקר עברית. מנהיגי הקהילה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר עוד ניסו למחות נגד הרדיפות והחרם הכלכלי, התרכזו בפיתוח החיים הפנימיים, בחינוך ותרבות, בעבודה הסוציאלית ובהכנה להגירה. בסתיו 1933 פתחה לשכת הסעד והנוער של הקהילה, בראשותו של ד"ר גיאורג (גיורא) יוספטאל (לימים שר העבודה בממשלת ישראל), גן ירק לימודי להכשרה חקלאית לנוער. כן נפתחו בתי מלאכה וסדנאות לחינוך מקצועי. בתחילת 1934 הוקם במינכן בית ספר יהודי, ובשנים 1935 - 1936 למדו בו 407 תלמידים. כמו כן הוקמו גני ילדים, מרכז להכשרה חקלאית, בתי מלאכה לימודיים, בתי ספר לגננות ונוסדה האגודה היהודית לספורט "ITUS" והאגודה היהודית לתרבות.

בין 1933 למאי 1938 עזבו את מינכן 3,574 יהודים, מהם עלו 701 לארץ ישראל, האחרים היגרו לארצות אירופה לארצות דרום אמריקה, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. למרות ההגירה גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר כשבאו למינכן יהודים ממקומות אחרים.

אחרי בקורו של היטלר בעיר ביוני 1938, הרסו הנאצים בפקודתו את בית הכנסת הגדול ברחוב הרצוג-מאקס, זה היה בית הכנסת הראשון שנחרב בגרמניה בידי הנאצים.

בליל 10 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", נערכו פרעות "ספונטאניות" ביהודים. אנשי ס"ס יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה בחנויות יהודיות, העלו חנויות באש, חדרו לדירות, שם שברו כלי זכוכית (בדולח), שדדו דברי אמנות ואסרו כ-1000 גברים יהודים. רובם שוחררו כעבור ימים או חודשים, אחרים הועברו לדכאו וניספו שם ברובם.

אחרי פרעות "ליל הבדולח" הושלם תהליך ה"אריזציה": דירות של יהודים הוחרמו והושכרו לתושבים אריים, חנויות יהודיות נסגרו, כן נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיר ויהודים הורחקו מן החיים הציבוריים.

כמה בתים בבעלות יהודית הוכרזו כ"בתי היהודים" וחדריהם חולקו בין יהודי העיר. זו היתה התחלת הגטו היהודי במינכן. מיולי 1939 שלח "משרד האריזציה" גברים יהודים בני 55 ומטה ונשים יהודיות בנות 50 ומטה לעבודות כפייה.

כדי "לטהר" את העיר מיהודים ("ENTJUDUNG") הם הועברו באביב 1941 למחנה במילברסהופן (MILBERSHOFEN(, 7 ק"מ ממינכן. מספרם היה אז 1,367. מקצתם גורשו לתרזינשטאט ומקצתם למחנות ההשמדה במזרח. בשעת חיסול המחנה, ב-19 באוגוסט 1942, היו שם 16 יהודים. הם הועברו ל"מעון" ("HEIMANLAGE") בברג-אם-ליים AM LAIM) .(BERG בספטמבר 1944 הביאו לשם עוד כ-360 מיהודי מינכן, ביניהם 13 ילדים. בסביבות מינכן היו עשרה מחנות-ריכוז, ביניהם מחנה פלדמוכינג (FELDMOCHING), שהוקם ב-1943 כשלוחה של דכאו ובו היו עצורים כ-2,000 יהודים. סך-הכל גורשו ממינכן 2,991 אנשים, מהם 1,555 לגטו תרזינשטאט, 980 לריגה, 343 לפיאסקי, 113 לאושוויץ.

מתרזינשטאט חזרו למינכן אחרי המלחמה 297 אנשים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


עם תום המלחמה נמצאו במינכן כ-400 יהודים נשואים בנישואי תערובת. אליהם הצטרפו יהודים מפליטי השואה. במארס 1946 נמנו בעיר כ-2,000 יהודים. תושבי מינכן לשעבר שוכנו בדירות של נאצים שהיו שייכות ליהודים. מינכן הפכה מרכז לכל הארגונים שפעלו בגרמניה למען שארית הפליטה.

קהילת מינכן החדשה נוסדה ב-1945. ב-1970 היו בה 3,522 יהודים, %13.4 מכלל היהודים ברפובליקה הפדראלית של גרמניה.

בשנות השבעים למאה העשרים הייתה מינכן הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט, ולה בית כנסת גדול - "אגודת אחים" ובתי כנסת נוספים באזורי העיר. ב- 1966 נפתחו במינכן בית ספר יסודי יומי, גן ילדים ו"תלמוד תורה".
בשנת 1982 נפתחה חנות ספרים יהודית בעיר לה סניפים בברלין ובוינה . בשנת 1995 הוקם אתר איטרנט - גליל , על החיים היהודיים באירופה .ספריית מינכן מכילה אוסף מיוחד של כתבי יד עבריים .
בשנת 1997 ישבו במינכן 5,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2004 לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה כ - 9500 נפש , חלקם הגדול יוצאי ברית המועצות לשעבר . היא הקהילה השנייה בגודלה בגרמניה אחרי ברלין . בשנת 2006 נפתח מתחם יהודי חדש בכולל בית כנסת , מרכז קהילתי , מוזיאון, גן ילדים , בית ספר יסודי , מרכז נוער , ספריה , משרדים ועוד .

ישנם שני בתי עלמין יהודיים מתוחזקים היטב , שיש בהם אלפי מצבות .

בשנת 1995 נוסדה בעיר קהילה ליברלית - בית שלום והיא מנתה בשנת 2005 כ - 400 חברים . גם לקהילה זו מרכז קהילתי - תרבותי והיא מפעילה מגוון של פעילויות דתיות - חברתיות- תרבותיות . בעיר ממוקם איגוד הקהילות היהודיות של בוואריה .                                                                                       הקהילה האורתודוקסית מפעילה בית כנסת - אוהל יעקב , מרכז תרבות שבו מתקיימים אירועי תרבות וחברתיים שונים כמו - תערוכות , הצגות , קונצרטים ועוד . כן יוצאים סיורים לאתרים יהודיים בעיר על - ידי גורמי הקהילה ומשרדי נסיעות פרטיים .

בין בית הכנסת והמרכז הקהילתי בחלל תת קרקעי , הוקמה אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה .

בשנת 1988 נפתח בית חב"ד בעיר בהנהלת הרב ישראל דיסקין . ראש שליחי חב"ד בגרמניה , אחראי על 16 סניפי חב"ד במדינה כולל בתי חב"ד , בתי כנסת , מועדוני נוער , מועדוני בנות מצווה , שיעורים לסטודנטים , מודעות יהודית וטיולים .

ישנם בעיר מספר מסעדות כשרות וחנויות למכירת אוכל ומוצרים כשרים ומקומות אירוח מתאימים ליהודים . כן יש מספר בתי כנסת ומקווה .

בשנת 2008 נוסד מרכז של תורה מציון על ידי הרב יחיאל ברוקנר, העוסק בחינוך יהודי לא פורמלי ומפעיל שליחים במגוון תכניות כמו - שעורים לסטודנטים יהודיים ,בני עקיבא , תכניות לימוד יומיות , שבתונים לתלמידים ועוד .

 

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
פרלס, פליקס

Felix Perles (1874-1933), rabbi, Bible scholar and linguist, born in Munich, Germany. He studied at the Universities of Munich and Vienna, and attended the rabbinical seminaries of Vienna and Paris, France, where he was ordained as rabbi. Felix was drawn into the Zionist movement in Vienna, Austria.

In 1899, he became chief rabbi in Koenigsberg, Germany (now Kaliningrad, Russia) and in 1924 became honorary professor of Modern Hebrew and Aramaic literature at the University of Koenigsberg. Like his father, Joseph Perles, Felix had wide scholarly interests: Bible criticism, Hebrew and Aramaic lexicography, apocryphal and pseudepigraphical literature, medieval Hebrew poetry, liturgy, Jewish dialects, and abbreviations.

His best-known works are Notes critiques sur le Texte de l'Ecclesiastique (1897); his critique of W. Bousset's Religion des Judentums im neutestamentlichen Zeitalter, kritisch untersucht (1902), and a collection of essays, Juedische Skizzen (1912, 1920?). His additional works include Analekten zur Textkritik des Alten Testaments (1895; new edition, 1922); Zur Althebraeischen Strophik (1896); Gesammelte Aufsaetze zur Sprach- und Sagenkunde von Max Gruenbaum (1901); Was lehrt uns Harnack? (1902); Zur Erklaerung der Psalmen Salomos (1902); Gedanken ueber Judentum (1924); Biblical Criticism and Jewish Science, Judaean Addresses, vol. 3 (1927). His Nachtraage zu meinen Analekten I und II was published in "Abhandlungen zur Errinerung an Hirsch Perez Chajes" (1933, pp. 194-203). He published Was verdankt die Welt den Pharisaaeren? of the English protestant Hebraist (1920), and Das pharisaeische Judentum (1913), which had several editions.

Felix Perles was a member of the Deutsche Morgenlaandische Gesellschaft.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
פרלס
PERLES, PERLOW, PERLOWSKY, PERLOFF, PERLSON, PERLOVITCH, PERLIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מטרונים (שם שנגזר משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה). שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו מהשם פרל(ה). פרל היא מילה גרמנית שפירושה "פנינה" ושם מקביל לשם העברי מרגלית; כולם היו שמות פרטיים נפוצים מאד בכל קהילות ישראל. פירוש הסיומות "-אס", "-וב", "-וף", "-סון", "-וביץ'" ו"-ין" הוא "בנו של".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי פרלס כוללים את משה מאיר בן אלעזר פרלס (1739-1666) אשר נולד בצ'כיה.

במאה ה-20 שם המשפחה פרלס מתועד עם יוהאנה פרלס ממינכן, גרמניה, אשר נספתה בשואה. במאה ה-20 פרלין מתועד כשם משפחה יהודי עם מרגרטה פרלין מברלין, גרמניה, אשר נספה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. פרליס מתועד במאה ה-20 כשם משפחה יהודי עם יעקוב פרליס מברלין,אשר נספה בעיר ריגה בעת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי פרלוף כוללים את המחנך והפסיכולוג האמריקאי רוברט פרלוף. פרלסון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 עם עו"ד אדוארד פ. פרלסון מארה"ב.

קניגסברג
קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

מינכן

מינכן MUENCHEN

(במקורות היהודיים: מונכא, מונכן, עיר הכמרים)

בירת באוואריה העילית, גרמניה. עד לאיחוד ב-1990 בגרמניה המערבית.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו במינכן ב-1210, וסביב בית הכנסת שבנו התפתח הרובע היהודי. ב-1285 נחרבה הקהילה בגלל עלילת דם; בית הכנסת הועלה באש על 180 היהודים, שנמלטו לשם כדי שלא להשתמד.

שרידי הקהילה גורשו מהעיר, אבל כבר ב-1287 הורשו היהודים לחזור ולבנות בית כנסת. הקהילה סבלה מדי פעם מהגבלות ומפרעות (בשנים 1315, 1347, 1369, 1413). ב-1442 גורשו כל היהודים ממינכן ורכושם הוחרם, בית הכנסת נעשה לכנסיה, וב-1489 נחרב גם בית העלמין. במשך 300 שנים לא הייתה קהילה יהודית במינכן.

בימי שלטון הרוזן מקס עמנואל (1726-1671) החלה תקופת סוכני החצר היהודיים (HOFFAKTOREN), שהיו מומחים לכספים וכלכלה. באותם ימים רק יהודי שהיה בידו כתב חסות היה רשאי להתיישב בעיר, ולישיבה ארעית נאלץ יהודי לשלם "מס הגוף" ("LEIBZOLL").

במשך כל המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 מילאו "יהודי החצר" במינכן תפקיד חשוב במימון מלחמותיהם של שליטי באווריה והשפעתם הייתה רבה. בשנים 1801 עד 1812 הילוו אנשי כספים יהודים במינכן לאוצר המדינה %81 מכל צרכיו.

בין הבנקאים החשובים היו אהרון זליגמן ואנשל רוטשילד מפרנקפורט על-נהר-מיין. משפחת סוכני חצר נוספת היתה משפחתו של יעקב הירש, שעבר למינכן ב-1818, לבנו יוסף, העניק מלך באווריה תואר אצולה ב-1869, ונכדו הברון מוריץ פון הירש, הוא הפילנטרופ הידוע ומייסד יק"א (ICA - JEWISH COLONISATION) ASSOCIATION).

ב-1798 הגיע מספר היהודים במינכן ל-216. ב-1801 התקיימה הישיבה הראשונה של קהילת מינכן, ולרב הראשון נתמנה ר' יחזקאל הסל (HESSEL), שכיהן משנת 1802 עד מותו ב- 1824.

בשנת 1813 הוצא "צו היהודים", שנתן זכות ישיבה במינכן ל-30 משפחות יהודיות נוספות, אך רק הבנים הבכורים הורשו להקים משפחה בעיר. ב-1814 היו במינכן 451 יהודים.

קהילת מינכן הוכרה רשמית ב-1815. פעולותיה הראשונות היו קידוש בית עלמין ופתיחת מחלקה לחולים יהודים בבית החולים הכללי. ב-1819 התכנס במינכן כנס פרנסי קהילות באווריה, והוגשה לממשלה בקשה לשיוויון זכויות ליהודים.

עד סוף המאה ה-19 היו במינכן מוסדות סעד וצדקה כמו חברת "הכנסת כלה", החברה לתמיכה ביהודים עוברי אורח, החברה החרדית "עדת ישורון" ואחרים.

ב-1806 נוסדה במינכן "חברת תלמוד תורה" וב-1807 נפתח בית-הספר היסודי "תלמוד תורה". משנת 1828 נוסדו בתי ספר נוספים.

ב-1826 נחנך בית הכנסת על-ידי הרב הירש אוב (AUB), שהיה בין הלוחמים למען האמנציפציה של יהודי באווריה. הרב אוב ניסה גם לפשר בין הרפורמים לאורתודוקסים שבקהילה.

ב-1861 בוטל חוק המאטריקל שהגביל את מספר היהודים, וקהילת מינכן החלה להתפתח במהירות, בשנת 1880 היתה הגדולה שבקהילות באווריה וב-1900 הגיעה ל-8,700 יהודים.

משנת 1885 באו יהודים רבים מארצות מזרח ארופה למינכן וב-1910 הגיע מספר היהודים בעיר לשיאו - 11,000 נפש, שהיו %20 מכלל יהודי באוואריה. מצבם הכלכלי היה איתן, התבוללותם בסביבה הגרמנית-נוצרית גברה ורבו נישואי תערובת.

בשנות ה-70 של המאה ה-19 התפשטה התנועה הרפורמית ובלחץ המתבוללים שבקהילת מינכן, נסגר בית הספר היהודי. הרב הראשי של קהילת מינכן היה אז הרב פרלס (PERLES, 1894-1835) מזרחן ידוע וחוקר מדעי היהדות.

ב-1887 נחנך בית כנסת מפואר, שהתפילה בו לוותה בנגינת עוגב. בתגובה יצאו החרדים למסגרת קהילתית נפרדת ויסדו את אגודת "אוהל יעקב", שבראשה עמד ד"ר אויגן מרצבכר (EUGEN MERZBACHER).

רבני הקהילה התנגדו לפעילות ציונית והרב הליברלי קוסמן ורנר נמנה עם "רבני המחאה" (PROTESTRABBINER) שחתמו ב-1897 על מכתב התנגדות לקיום הקונגרס הציוני הראשון במינכן. הרב של החרדים בשנים 1927-1885 היה הד"ר חנוך הכהן ארנטרוי (EHRENTREU).

בסוף המאה ה-19 היתה במינכן ספרייה יהודית גדולה שהכילה כתבי יד נדירים. במינכן ישב חוקר הספרות היהודית האשכנזית מאקס גרינבאום (1898-1817).

ב-1850 הגישה קהילת מינכן עצומה למלך באווריה למתן זכויות אזרחיות ליהודים. ב-1854 פנתה הקהילה אל המלך בבקשה לסכל את הנסיונות לשלילת זכות הבחירה מיהודי המדינה. שניים מיהודי מינכן, זיגמונד פון הנלה (HENLE) וקרל מייזון (MAISON), היו צירים בבית הנבחרים הבאווארי.

מפלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה זעזעה את חיי יהודי מינכן. התבלטותם של יהודים, ממנהיגי התנועה הסוציאליסטית, כמו קורט אייזנר שנבחר ב-1918 לראש ממשלת באווריה ונרצח ב-1919, גוסטב לנדאואר שנרצח אף הוא באותה שנה, הסופרים ארנסט טולר, אריק מיזאם ואחרים שימשו רקע להתפרצויות אנטישמיות.

בתקופת הרפובליקה הווימארית עמד בראש קהילת מינכן השופט, ד"ר אלפרד נוימייאר (NEUMEYER) וביוזמתו נוסד ב-1920 "איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה" (ISRAELITISCHE GEMEINDEN VERBAND BAYERISCHER).

ברבע הראשון של המאה ה-20 בלטו בחיי התרבות של העיר המשוררים והסופרים קארל וולפסקל (WOLFSKEHL), יעקב ואסרמן, ליאון פויכטוואנגר וארנולד צוייג. כן היו בה מדענים ידועי שם כמו אלברט איינשטיין והכימאי ריכרד וילשטטר.

בעבר ניתנה רשות הישיבה במינכן ליהודים, שהביאו תועלת למלך. הם סחרו בכסף, בשטרות חוב, בתכשיטים, במלח, בסוסים ובסחורות אחרות. בגלל מצבה הכלכלי הקשה של מדינת בוואריה, הורשו יהודים נוספים להתיישב בעיר ולעסוק בתעשיה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 ייסדו יהודי מינכן בתי חרושת רבים, בעיקר בענפי המזון וההלבשה. כמו-כן היו בנקים יהודיים במינכן. ב-1841 נוסדה אגודה לעידוד החקלאות והמלאכה, מקצועות שעסקו בהם אז כ-%20 מיהודי העיר. ב-1888 נוסד בעיר בית ה"כל-בו הגדול הרמן טיץ" (TIETZ), שסלל את הדרך לבתי עסק כאלה.

לפי נתונים מ-1907 עסקו יהודי מינכן במסחר, בתעשיה ובמלאכה, בשירותים ציבוריים, במקצועות חופשיים, בענפי ארוח, בעסקי ביטוח ובשירותי בית.

בתגובה לאנטישמיות, נוסד ב-1914 במינכן, סניף של ארגון הצופים הציוני "כחול לבן" (BLAU- WEISS). ב-1907 נוסדה אגודת הסטודנטים הציונית "ירדניה", וב-1908 נתכנסה בעיר ועידת ציוני באוואריה. נציג מינכן היה ד"ר אליאס שטראוס (ELIAS STRAUSS). ב-1913 יצא לאור עיתונם של ציוני באווריה DAS JUDISCHE ECHO ("ההד היהודי").

מינכן היתה ערש התנועה הנאצית ובה התגוררו היטלר ואנשיו. בעיר יצאו לאור עיתונים נאציים ידועים וכבר בשנים 1919-1917 הופיעו כרוזים אנטישמיים והמונים הצטרפו לתנועה הנציונל-סוציאליסטית.

"איגוד הקהילות היהודיות בבוואריה" ניסה למנוע גזירות על היהודים. ארגון הנוער היהודי "בר כוכבא" התארגן להגנה עצמית, אך הנהלת הקהילה התנגדה לכך.

ב-23 באפריל 1920, בימי כהונתו של גוסטאב פון קאר כראש ממשלת באווריה, הוצאו צווי גירוש ליהודים נתיני מזרח אירופה, הצווים בוטלו בלחץ העיתונות הסוציאליסטית.

ביוני 1933 גרו במינכן 9,005 יהודים, שהיו %1.2 מכלל אוכלוסי העיר.


תקופת השואה

ב-10 במרס 1933,סמוך לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ערכה משטרת מינכן חיפושים במשרדי "צה-פאו" ( C.V - "האגודה המרכזית של יהודי גרמניה"), הרסה את הרהיטים והחרימה מסמכים וכסף. יום קודם לכן, 9 במרס, מונה היינריך הימלר, למפקד משטרת מינכן וריינהרד היידריך למנהל האגף המדיני במשטרת העיר, וכך עבר השלטון במינכן לידי הנאצים. העיתונות והרדיו פתחו בתעמולה אנטישמית פרועה וב-30 במרס פקד הימלר על העברת חלק מיהודי מינכן למחנה מיוחד שהוקם בדכאו הקרובה, מצפון למינכן. זה היה מחנה הריכוז הראשון בגרמניה.

במינכן התחיל החרם הכלכלי נגד היהודים והופסק לזמן מה בעקבות תגובות שליליות בעיתונות העולם. ב-1 באפריל הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם כלכלי של יום אחד, שכלל את כל ענפי המסחר ואת המקצועות החופשיים. על ביצועו ניצח יוליוס שטרייכר, עורך ה"שטירמר", העיתון הנאצי הראשון שהחל את ההסתה הארסית והפרועה שלו עוד בשנות ה-20 המוקדמות. החרם פגע בכ-600 בתי עסק, ברוב עורכי הדין, שנאסר עליהם להופיע בבתי המשפט וברופאים, שהוצאו ממקומות עבודתם, ובבתי חולים ובמרפאותיהם ניתלו כרזות המעידות על יהדותם. ב-7 באפריל פוטרו בבאווריה 369 עובדי מדינה, יהודים וקומוניסטים, וחל איסור על מסירת הזמנות לבתי מסחר לא-גרמניים.

זמן קצר אחר כך נסגרו רוב משרדי הארגונים היהודיים. מוסדות בעלי אופי דתי וכאלה שעסקו בצדקה הורשו לאחר זמן מה לפעול שוב, בעקבות פניית איגוד הקהילות היהודיות בבאווריה למיניסטריון הפנים בברלין. ביולי 1934 הותרה גם פעילותם של ארגונים יהודיים אחרים, בעיקר ארגוני נוער כמו "ברית הנוער היהודי", "החלוץ", "הנוער הלאומי", "הרצליה" ואחרים.

במארס 1935 התחדשה תנועת החרם נגד המסחר היהודי במינכן. בחלונות הראווה של חנויות רבות הופיעו כרזות "יהודי - חזיר", "הלאה היהודים" וכדומה. נופצו שמשות ואנשי ס"ס חדרו לחנויות וגירשו את הלקוחות. בכניסות לעיר צויירו כתובות "יהודים אינם רצויים כאן". ב-18 במאי התקהלו ברחובות המונים, בראשם עובדי העיתון "שטירמר", התנפלו על חנויות היהודים וסגרו אותן בכוח, המשטרה לא התערבה. כעבור שבוע ימים שוב היו מהומות בעיר.

באוגוסט 1935 הופעלו "חוקי נירנברג", לפיהם נאסרו יהודים ולא-יהודים רבים באשמת "חילול הגזע" (PASSENSCHANDE).

יחד עם החרם הכלכלי החל תהליך ה"אריזאציה" שעיקרו נעשה בשנים 1936 - 1937. בתי מסחר גדולים ובנקים הועברו לידיים "אריות". הרחקת היהודים מחיי הכלכלה הושלמה במינכן כבר בסוף 1938, זמן רב לפני שאר חלקי גרמניה. בין פברואר לאוקטובר 1938 ירד מספר הסוחרים ובעלי המלאכה היהודיים במינכן מ-1690 ל-660. ברוב המקרים, נמסרו בתי העסק היהודיים לחברי המפלגה הנאצית.

ד"ר נוימייאר, שעמד בראש הקהילה כמעט על לחיסולה, ניסה להמשיך את חיי הקהילה תוך הסתגלות לתנאים הקשים, סגנו ד"ר אליאס שטראוס, ציוני נלהב, לא ראה עתיד ליהודים בגרמניה והתרכז בהכנת אנשי הקהילה להגירה המונית. עד מותו ב-1933 עשה להכשרת הנוער למקצועות חדשים וללימוד שפות זרות, בעיקר עברית. מנהיגי הקהילה, שבשנים הראשונות לשלטון היטלר עוד ניסו למחות נגד הרדיפות והחרם הכלכלי, התרכזו בפיתוח החיים הפנימיים, בחינוך ותרבות, בעבודה הסוציאלית ובהכנה להגירה. בסתיו 1933 פתחה לשכת הסעד והנוער של הקהילה, בראשותו של ד"ר גיאורג (גיורא) יוספטאל (לימים שר העבודה בממשלת ישראל), גן ירק לימודי להכשרה חקלאית לנוער. כן נפתחו בתי מלאכה וסדנאות לחינוך מקצועי. בתחילת 1934 הוקם במינכן בית ספר יהודי, ובשנים 1935 - 1936 למדו בו 407 תלמידים. כמו כן הוקמו גני ילדים, מרכז להכשרה חקלאית, בתי מלאכה לימודיים, בתי ספר לגננות ונוסדה האגודה היהודית לספורט "ITUS" והאגודה היהודית לתרבות.

בין 1933 למאי 1938 עזבו את מינכן 3,574 יהודים, מהם עלו 701 לארץ ישראל, האחרים היגרו לארצות אירופה לארצות דרום אמריקה, לדרום אפריקה, לאוסטרליה ולניו זילנד. למרות ההגירה גדלה האוכלוסיה היהודית בעיר כשבאו למינכן יהודים ממקומות אחרים.

אחרי בקורו של היטלר בעיר ביוני 1938, הרסו הנאצים בפקודתו את בית הכנסת הגדול ברחוב הרצוג-מאקס, זה היה בית הכנסת הראשון שנחרב בגרמניה בידי הנאצים.

בליל 10 בנובמבר 1938 - "ליל הבדולח", נערכו פרעות "ספונטאניות" ביהודים. אנשי ס"ס יצאו לרחובות, ניפצו חלונות ראווה בחנויות יהודיות, העלו חנויות באש, חדרו לדירות, שם שברו כלי זכוכית (בדולח), שדדו דברי אמנות ואסרו כ-1000 גברים יהודים. רובם שוחררו כעבור ימים או חודשים, אחרים הועברו לדכאו וניספו שם ברובם.

אחרי פרעות "ליל הבדולח" הושלם תהליך ה"אריזציה": דירות של יהודים הוחרמו והושכרו לתושבים אריים, חנויות יהודיות נסגרו, כן נסגרו רוב המוסדות היהודיים בעיר ויהודים הורחקו מן החיים הציבוריים.

כמה בתים בבעלות יהודית הוכרזו כ"בתי היהודים" וחדריהם חולקו בין יהודי העיר. זו היתה התחלת הגטו היהודי במינכן. מיולי 1939 שלח "משרד האריזציה" גברים יהודים בני 55 ומטה ונשים יהודיות בנות 50 ומטה לעבודות כפייה.

כדי "לטהר" את העיר מיהודים ("ENTJUDUNG") הם הועברו באביב 1941 למחנה במילברסהופן (MILBERSHOFEN(, 7 ק"מ ממינכן. מספרם היה אז 1,367. מקצתם גורשו לתרזינשטאט ומקצתם למחנות ההשמדה במזרח. בשעת חיסול המחנה, ב-19 באוגוסט 1942, היו שם 16 יהודים. הם הועברו ל"מעון" ("HEIMANLAGE") בברג-אם-ליים AM LAIM) .(BERG בספטמבר 1944 הביאו לשם עוד כ-360 מיהודי מינכן, ביניהם 13 ילדים. בסביבות מינכן היו עשרה מחנות-ריכוז, ביניהם מחנה פלדמוכינג (FELDMOCHING), שהוקם ב-1943 כשלוחה של דכאו ובו היו עצורים כ-2,000 יהודים. סך-הכל גורשו ממינכן 2,991 אנשים, מהם 1,555 לגטו תרזינשטאט, 980 לריגה, 343 לפיאסקי, 113 לאושוויץ.

מתרזינשטאט חזרו למינכן אחרי המלחמה 297 אנשים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


עם תום המלחמה נמצאו במינכן כ-400 יהודים נשואים בנישואי תערובת. אליהם הצטרפו יהודים מפליטי השואה. במארס 1946 נמנו בעיר כ-2,000 יהודים. תושבי מינכן לשעבר שוכנו בדירות של נאצים שהיו שייכות ליהודים. מינכן הפכה מרכז לכל הארגונים שפעלו בגרמניה למען שארית הפליטה.

קהילת מינכן החדשה נוסדה ב-1945. ב-1970 היו בה 3,522 יהודים, %13.4 מכלל היהודים ברפובליקה הפדראלית של גרמניה.

בשנות השבעים למאה העשרים הייתה מינכן הקהילה השלישית בגודלה בגרמניה, אחרי ברלין ופרנקפורט, ולה בית כנסת גדול - "אגודת אחים" ובתי כנסת נוספים באזורי העיר. ב- 1966 נפתחו במינכן בית ספר יסודי יומי, גן ילדים ו"תלמוד תורה".
בשנת 1982 נפתחה חנות ספרים יהודית בעיר לה סניפים בברלין ובוינה . בשנת 1995 הוקם אתר איטרנט - גליל , על החיים היהודיים באירופה .ספריית מינכן מכילה אוסף מיוחד של כתבי יד עבריים .
בשנת 1997 ישבו במינכן 5,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2004 לפי נתוני הארגונים היהודיים מנתה הקהילה כ - 9500 נפש , חלקם הגדול יוצאי ברית המועצות לשעבר . היא הקהילה השנייה בגודלה בגרמניה אחרי ברלין . בשנת 2006 נפתח מתחם יהודי חדש בכולל בית כנסת , מרכז קהילתי , מוזיאון, גן ילדים , בית ספר יסודי , מרכז נוער , ספריה , משרדים ועוד .

ישנם שני בתי עלמין יהודיים מתוחזקים היטב , שיש בהם אלפי מצבות .

בשנת 1995 נוסדה בעיר קהילה ליברלית - בית שלום והיא מנתה בשנת 2005 כ - 400 חברים . גם לקהילה זו מרכז קהילתי - תרבותי והיא מפעילה מגוון של פעילויות דתיות - חברתיות- תרבותיות . בעיר ממוקם איגוד הקהילות היהודיות של בוואריה .                                                                                       הקהילה האורתודוקסית מפעילה בית כנסת - אוהל יעקב , מרכז תרבות שבו מתקיימים אירועי תרבות וחברתיים שונים כמו - תערוכות , הצגות , קונצרטים ועוד . כן יוצאים סיורים לאתרים יהודיים בעיר על - ידי גורמי הקהילה ומשרדי נסיעות פרטיים .

בין בית הכנסת והמרכז הקהילתי בחלל תת קרקעי , הוקמה אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה .

בשנת 1988 נפתח בית חב"ד בעיר בהנהלת הרב ישראל דיסקין . ראש שליחי חב"ד בגרמניה , אחראי על 16 סניפי חב"ד במדינה כולל בתי חב"ד , בתי כנסת , מועדוני נוער , מועדוני בנות מצווה , שיעורים לסטודנטים , מודעות יהודית וטיולים .

ישנם בעיר מספר מסעדות כשרות וחנויות למכירת אוכל ומוצרים כשרים ומקומות אירוח מתאימים ליהודים . כן יש מספר בתי כנסת ומקווה .

בשנת 2008 נוסד מרכז של תורה מציון על ידי הרב יחיאל ברוקנר, העוסק בחינוך יהודי לא פורמלי ומפעיל שליחים במגוון תכניות כמו - שעורים לסטודנטים יהודיים ,בני עקיבא , תכניות לימוד יומיות , שבתונים לתלמידים ועוד .

 

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.