מקור השם פרלס

Felix Perles (1874-1933), rabbi, Bible scholar and linguist, born in Munich, Germany. He studied at the Universities of Munich and Vienna, and attended the rabbinical seminaries of Vienna and Paris, France, where he was ordained as rabbi. Felix was drawn into the Zionist movement in Vienna, Austria.

In 1899, he became chief rabbi in Koenigsberg, Germany (now Kaliningrad, Russia) and in 1924 became honorary professor of Modern Hebrew and Aramaic literature at the University of Koenigsberg. Like his father, Joseph Perles, Felix had wide scholarly interests: Bible criticism, Hebrew and Aramaic lexicography, apocryphal and pseudepigraphical literature, medieval Hebrew poetry, liturgy, Jewish dialects, and abbreviations.

His best-known works are Notes critiques sur le Texte de l'Ecclesiastique (1897); his critique of W. Bousset's Religion des Judentums im neutestamentlichen Zeitalter, kritisch untersucht (1902), and a collection of essays, Juedische Skizzen (1912, 1920?). His additional works include Analekten zur Textkritik des Alten Testaments (1895; new edition, 1922); Zur Althebraeischen Strophik (1896); Gesammelte Aufsaetze zur Sprach- und Sagenkunde von Max Gruenbaum (1901); Was lehrt uns Harnack? (1902); Zur Erklaerung der Psalmen Salomos (1902); Gedanken ueber Judentum (1924); Biblical Criticism and Jewish Science, Judaean Addresses, vol. 3 (1927). His Nachtraage zu meinen Analekten I und II was published in "Abhandlungen zur Errinerung an Hirsch Perez Chajes" (1933, pp. 194-203). He published Was verdankt die Welt den Pharisaaeren? of the English protestant Hebraist (1920), and Das pharisaeische Judentum (1913), which had several editions.

Felix Perles was a member of the Deutsche Morgenlaandische Gesellschaft.

Joseph Perles (1835-1894), rabbi, philologist, archeologist, born in Baja, Hungary (then part of the Austrain Empire) who studied at the Breslau Jewish Theological Seminary and at the University of Breslau, Germany (now Wroclaw, Poland). He served as preacher of the Bruedergemeinde of Posen, Germany (now Poznan, Poland)) during the years 1862-1871, and then as rabbi of the Jewish community of Munich, rejecting offers to succeed A. Geiger in Berlin and to lecture at the newly founded Landesrabbinerschule in Budapest.

Perles, a faithful pupil of the Breslau seminary, was among its first graduates, and his interests extended over a wide area of Jewish scholarship. Ancient versions of the Bible was one of the fields which interested him; his dissertation was on the Syriac version, "Meletemata Peschitthoniana" (1859), and he edited his father-in-law's (S. B. Schefftel) Be'urei Onkelos (1888). His work in medieval literature and Bible exegesis was extensive. Perles' main scholarly contribution was to Hebrew and Aramaic lexicography and philology, to which he devoted such studies as: "Zur rabbinischen Sprach– und Sagenkunde" (1873), which sheds light on the aggadic sources of the Thousand and One Nights; "Beitrage zur Geschichte der hebraeischen und aramaeischen Studien" (1884); and "Beitraege zur rabbinischen Sprach- und Alterthumskunde" (1893).

Other publications of Perles include "Ueber den Geist des Kommentars des Moses b. Nachman" (Monats-schrift 18.8); "Die juedische Hochzeit in nachbiblischer Zeit" (1860); "Die Leichenfeierlichkeiten im nachbiblischen Judentum" (1861); "R. Salomo b. Abraham b. Adereth" (1863); "Geschichte d. Juden in Posen" (1865); "David Cohen de Laras Rabbinisches Lexicon" (1868); "Etymologische Studien z. Kunde d, rabbinischen Sprach- und Altertumskunde" (1871); "Thron und Circus der Koenigs Salomo" (1873); "Die einer Muenchener Handschrift aufgefundene erste lateinische Uebersetsung der Maimonides Fuerers (18; 5)"; "Das Buch Arugat Haboszem d. Abraham b. Asriel" (1877); "Eine neuerschlossene Quelle ueber Uriel Acosta" (1877); "Kalonymos b. Kalonymos Sendschreiben an Joseph Kaspi" (1879); "Beitraage z. Geschichte d. hebraaischen und aramaaischen Studien" (1884); "Die Berner Handschrift d. Kleinen Aruch" (Graatz Jubelschrift (1887). His sermons were published by his wife two years after his death.

Moses Meir Ben Eleazar Perles (1666-1739) rabbi and author, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Following periods of time he spent in Frankfurt, Amsterdam, and Rotterdam, he reached Vienna in 1708, where he received the protection of the court Jew Samson Wertheimer, living in his house and serving as his secretary. Wertheimer continued to support him after he returned to Prague. Perles is the author of Megillat Sefer (Prague, 1710), a commentary on the Book of Esther. In his introduction he also mentions his other works, Pnei Hammah on the aggadot of the Talmud: Or Olam, sermons for the festivals; Kiryat Arba, sermons on the biblical portions read on the four special Sabbaths before Passover; and Me’ir Netivot. Perles died in Prague.

Isaac Moses (Yitshak Moshe) Perles (Perls) (1784-1854), rabbi, born in Brod, Moravia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Perles studied with Meshullam Eger in Bratislava (then Pressburg) and with Joseph b. Phinehas, rabbi of Poznan, now in Poland. He served as rabbi in a number of communities in Hungary, among them Kojetin (from 1813), Holic (1820), Eisenstadt (1822), and Bonyhad (1841). Following a dispute with the community of Bonyhad that wished to introduce new reforms which he opposed, Perles returned to Brod, where he died after a few months. His grandson Abraham Zvi published his work Beit Ne’eman (1907), including responsa of great interest and prefaced by Perles’ biography.

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.