בוריס פרנקל
Boris Fraenkel (1921-2006), communist activist, translator and politician, born in Danzig (then an independent territory, now Gdansk, Poland). As a child he was active in the left wing Zionist movement Hashomer Hatzair. In 1938 he went to France to study agriculture settling in Nancy. In 1940, after the capitulation of France, he fled to Switzerland where he was detained at a refugee camp. He studied economics, but in 1949 he was expelled from Switzerland because he had participated in a conference on Marxism and Judaism. He returned to live in France.
Fraenkel was instrumental in translating and promoting the works of Wilhelm Reich, Herbert Marcuse, Georg Lukács, Leon Trotsky. He was one of the founders of the International Communist Organization in 1958, but was expelled from it eight years for having published works without owning the copyright. During the 1968 students' revolt in France, the French authorities tried unsuccessfully to expel him to Germany. Instead, he was under house arrest for one year in the city of Sarlat in south-west France.
Fraenkel committed suicide by jumping into the Seine from a Paris bridge.
פרנקל
(שם משפחה)FRAENKEL
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
פרנקל הוא שם חיבה של שם המשפחה הגרמני פרנק. הפרנקים היו קבוצת שבטים שחיו במאה ה-3 באיזור שבין נהר המיין וים הצפון. הרומאים קראו להם בשמות פרנקי או פרנקוס. פרנקוניה, שם המופיע לראשונה בתעודה לטינית משנת 1053, פראנס שהוא השם הלועזי של צרפת, ופרנקן הם כולם שמות שתיארו חבל ארץ שבו התיישבו הפרנקים ואשר הפך בימי הביניים לדוכסות גרמנית. שמה הנוכחי של צרפת - פראנס, בצרפתית, ופרנקרייך בגרמנית, כלומר "האימפריה של הפרנקים", נובע מייסודה של ממלכת הפרנקים בגליה ע"י קלוביס במאה ה-5 והפיכתה של ממלכת הפרנקים המערביים, כפי שמוגדרת בחוזה וורדן (843), לשטחי הליבה של המדינה הצרפתית המודרנית. היהודים חיו בשטחה של צרפת החל מהמאה ה-4.
פירוש המילה פרנקו בספרדית הוא "חופשי / נדיב". בלדינו השם פרנקו הוא המקביל של המונח הערבי פראנג'י, כלומר "פרנקים". מאז המאה ה-12 שלושת המונחים האלה שימשו בארצות המוסלמיות במזרחו של הים התיכון כשמות המתייחסים לכלל האירופים. במאה ה-16 וגם לאחר מכן, המילה פרנקו מופיעה בספרות הרבנית הספרדית כשם כולל ליהודים האשכנזים תושבי אירופה. במזרח אירופה המילה תחילה התייחסה ליהודי נתין האימפריה העותומנית ובמרוצת הזמן לכל יהודי ספרדי דובר לדינו. שם המשפחה פרנק יכול להיות קשור בשמות יישובים כמו פרנקנברג ופרנקנאו בהסן, גרמניה, פרנקנבורג באוסטריה, פרנקנשטיין (זאבקוביצה) בפולין ומקומות נוספים. בגלל רדיפות האינקוויזיציה בספרד, בני משפחה בשם פרנקו שחיו בספרד עוד לפני המאה ה-15 היגרו לאמסטרדם, ונציה, טוניסיה, כרתים ולונדון. שם זה מתועד בסלוניקי, יוון, בשנת 1492 ובבורדו, צרפת, בשנת 1528. הגרסה האיטלקית פרנקי וכמו כן הגרסאות הגרמניות פרנק ופרנקל מתועדות במאה ה-16. השמות פרנקס, פרנק, פרנקה, פרנקנבורגר ופרנקל מתועדים במאה ה-17, פרנק ופרנקלין במאה ה-18, ופרנקטי במאה ה-19. בתור שם יהודי, פרנקל מתועד במאה ה-17 עם חנוך לוי פרנקל מפראג, צ'כיה, ועם דוד סימון פרנקל מהלברשטד בסכסוניה, גרמניה, אשר ביקרו ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנים 1725 ו-1727.
אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את ישראל בן קופ הלוי פרנקל (1700-1640) מווינה, אוסטריה; את סקל יצחק פרנקל (1835-1765), סופר ומתרגם גרמני; ואת לואיס פרנקל (1911-1851), בנקאי שוודי יליד גרמניה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
פרנקל הוא שם חיבה של שם המשפחה הגרמני פרנק. הפרנקים היו קבוצת שבטים שחיו במאה ה-3 באיזור שבין נהר המיין וים הצפון. הרומאים קראו להם בשמות פרנקי או פרנקוס. פרנקוניה, שם המופיע לראשונה בתעודה לטינית משנת 1053, פראנס שהוא השם הלועזי של צרפת, ופרנקן הם כולם שמות שתיארו חבל ארץ שבו התיישבו הפרנקים ואשר הפך בימי הביניים לדוכסות גרמנית. שמה הנוכחי של צרפת - פראנס, בצרפתית, ופרנקרייך בגרמנית, כלומר "האימפריה של הפרנקים", נובע מייסודה של ממלכת הפרנקים בגליה ע"י קלוביס במאה ה-5 והפיכתה של ממלכת הפרנקים המערביים, כפי שמוגדרת בחוזה וורדן (843), לשטחי הליבה של המדינה הצרפתית המודרנית. היהודים חיו בשטחה של צרפת החל מהמאה ה-4.
פירוש המילה פרנקו בספרדית הוא "חופשי / נדיב". בלדינו השם פרנקו הוא המקביל של המונח הערבי פראנג'י, כלומר "פרנקים". מאז המאה ה-12 שלושת המונחים האלה שימשו בארצות המוסלמיות במזרחו של הים התיכון כשמות המתייחסים לכלל האירופים. במאה ה-16 וגם לאחר מכן, המילה פרנקו מופיעה בספרות הרבנית הספרדית כשם כולל ליהודים האשכנזים תושבי אירופה. במזרח אירופה המילה תחילה התייחסה ליהודי נתין האימפריה העותומנית ובמרוצת הזמן לכל יהודי ספרדי דובר לדינו. שם המשפחה פרנק יכול להיות קשור בשמות יישובים כמו פרנקנברג ופרנקנאו בהסן, גרמניה, פרנקנבורג באוסטריה, פרנקנשטיין (זאבקוביצה) בפולין ומקומות נוספים. בגלל רדיפות האינקוויזיציה בספרד, בני משפחה בשם פרנקו שחיו בספרד עוד לפני המאה ה-15 היגרו לאמסטרדם, ונציה, טוניסיה, כרתים ולונדון. שם זה מתועד בסלוניקי, יוון, בשנת 1492 ובבורדו, צרפת, בשנת 1528. הגרסה האיטלקית פרנקי וכמו כן הגרסאות הגרמניות פרנק ופרנקל מתועדות במאה ה-16. השמות פרנקס, פרנק, פרנקה, פרנקנבורגר ופרנקל מתועדים במאה ה-17, פרנק ופרנקלין במאה ה-18, ופרנקטי במאה ה-19. בתור שם יהודי, פרנקל מתועד במאה ה-17 עם חנוך לוי פרנקל מפראג, צ'כיה, ועם דוד סימון פרנקל מהלברשטד בסכסוניה, גרמניה, אשר ביקרו ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנים 1725 ו-1727.
אישים מוכרים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את ישראל בן קופ הלוי פרנקל (1700-1640) מווינה, אוסטריה; את סקל יצחק פרנקל (1835-1765), סופר ומתרגם גרמני; ואת לואיס פרנקל (1911-1851), בנקאי שוודי יליד גרמניה.
פריס
(מקום)פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
נאנסי
(מקום)נאנסי
עיר בצפון מזרח צרפת.
יישוב יהודי התקיימם בנאנסי מאמצע המאה ה-14 ועד לגירוש היהודים מדוכסות מלורן בשנת 1477.
הקהילה התחדשה זמנית בסוף המאה ה-16 ומאג'ינו גבריאל, "הקונסול הכללי של האומה העברית והלביונטינית", ביקש להקים בעיר שני בנקים ובית-עבוט. אחר כך עזבו היהודים את העיר והקהילה חדלה להתקיים.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים אחדים להתיישב בנאנסי ואחד מהם, שמואל לוי, נעשה לגובה-המסים הראשי של הדוכס ליאופולד. כאשר ירד מגדולתו נפגעו שאר היהודים במקום.
בין 90 המשפחות היהודיות שישבו בנאנסי ב-1789 (מהן 50 באורח בלתי-חוקי) היו סוחרים ותעשיינים עשירים דוגמת אלקאון, גושו ובר; הרץ בר אף נתכבד בתואר אצולה ובר יצחק נעשה מנהיגם של היהודים האשכנזיים.
ב-1788 נחנך בית-כנסת בנאנסי. בין הרבנים הראשיים בלורן שישבו בנאנסי היו מארשאנד אנרי ושלמה אולמאן.
אחרי הסיפוח האזור לפרוסיה (1870) הגיעו לעיר מהגרים יהודים מאלזאס, ובסוף המאה מנתה האוכלוסייה היהודית בנאנסי כ-4,000 נפש.
את העיטורים בבית-הכנסת יוצאי-פולין עשה הצייר מאנה-כץ.
בנאנסי נולדו הסופר אנדרי ספיר וחתן פרס נובל ברפואה פראנסוא יעקב.
בשנת 1939 חיו בנאנסי 3,800 יהודים.
בימי מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), ברחו יהודים רבים מנאנסי כבר בתחילת הכיבוש הגרמני. בשלוש "אקציות" בשנים 1943-1942, גורשו 130 יהודים "זרים" ועוד 400 צרפתיים נאסרו וגורשו אחרי כיבוש דרום צרפת בידי הגרמנים. מכל אלה חזרו רק 22 יהודים. שארית הקהילה, ובראשה הרב הירש האגנאואר, שסירב לעזוב בעוד מועד, גורשה בתחילת מארס 1944. אחד הרחובות בעיר נקרא על שם הרב.
ב-1969 התגוררו בנאנסי כ-3,000 יהודים. במקום פעלו מוסדות קהילתיים למיניהם. באוניברסיטה המקומית נפתחה מחלקה ללימוד הלשון העברית.
גדאנסק, דנציג
(מקום)גדאנסק Gdansk
(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)
עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.
גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.
יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.
באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.
ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.
בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.
היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.
בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.
תקופת השואה
מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.
בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.
בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).
הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.
כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.
בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".
לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .
(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)
עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.
גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.
יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.
באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.
ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.
בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.
היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.
בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.
תקופת השואה
מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.
בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.
בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).
הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.
כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.
בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".
לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .