חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי חרז דה לא פרונטירה

חרז דה לא פרונטירה

עיר באנדאלוסיה, דרום- ספרד.


העיר נכבשה מידי המוסלמים ב- 1255 ובין מקבלי הנכסים המשוחררים נמצאו גם יהודים, דוגמת משפחת טודרוס אבולעפיה ויהודה בן משה הכהן; בסך הכל חולקו ליהודים 90 בתים בעיר. היו אז בקהילה שני בתי-כנסת, ואכסניות לעניים. עיסוקם העיקרי של היהודים היה מסחר, גידול גפנים ומלאכות למיניהן והם נהנו מזכויות שונות. בגזירות קנ"א (1391) נפגעה הקהילה קשות. לפחות 49 מומרים מאותה תקופה ידועים בשמותיהם; אלה שדבקו ביהדותם מכרו חלק משטח בית-העלמין למנזר הדומיניקאנים. הקהילה התאוששה במאה ה-15 וב-1481 באו שליחי האינקוויזיציה לעיר כדי להחרים רכוש של נעדרים מבין "הנוצרים החדשים".

הידיעה על הגירוש הצפוי מאנדאלוסיה הגיע לחרז ביאנואר 1483 ומועצת העיר ביקשה דחייה בנימוק שיציאת היהודים תמיט אסון על כלכלת העיר. היהודים התחילו למכור את רכושם אבל העיריה אסרה על רכישתו; ב-1485 חדלה הקהילה להתקיים. בשנים 1492- 1491 נערכו בעיר אוטו-דה-פה שארכו ימים אחדים. בגירוש הכללי מספרד עברו בעיר גולים רבים בדרכם לצפון-אפריקה. בשל מגיפה שפרצה ב- 1494 נאסר על תושבי העיר להכניס תחת צל קורתם יהודים לשעבר.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
171691
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
ABULAFIA, ABULAFFIA, ABULEFIA, ABUALEFIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). אבולעפיה נגזר מהביטוי הערבי אבו אל-עלפיה, הפירוש המילולי "אבי הבריאות/חיים טובים", שם משפחה שאומץ על ידי רופאים מוסלמים ויהודים. מסמכים ספרדיים מתעדים איותים שונים של השמות אבנפיה, אבינפיה ואבניאפיה; במאה ה-14 - אפיה (Afia, Affia), אבלפיה ואבולפיה (משוייכים בעיקר לאזור של קורדובה בספרד) ועפיה במאה ה-15 - אבינגפיה, אבולפיו, הבולפיה ואבונפיה.

הצורות האיטלקיות של השם כוללות את בולאפי (Bolaffi), שהוא דומה מאוד לשם האנגלי בולאפיי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אבולעפיה כוללים את המשורר ופרשן התלמוד מאיר אבולעפיה (1244-1170), ראש יהודי קסטיליה; הפילוסוף הספרדי אברהם בן שמואל אבולעפיה (1291-1240), מראשוני המקובלים; ושמואל הלוי אבולעפיה, איש מדע ומתרגמן ספרדי בן המאה ה-13.
KOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים). כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאצאיו של אהרון, הכהן הגדול הראשון. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm). קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים. כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כהן כוללים את הרב אפרים כהן (1690-1616) אשר נולד בליטא וחי בהונגריה; ואת העיתונאי סמואל (שמואל) כהן אשר חי בטורקיה במאה ה-20.

טולדו

עיר בקאסטיליה, ספרד.

עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.

לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.

במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.

טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.

טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.

במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.

במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.

מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.

בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.

הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.

"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.

ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.

אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.

רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.

סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי חרז דה לא פרונטירה
חרז דה לא פרונטירה

עיר באנדאלוסיה, דרום- ספרד.


העיר נכבשה מידי המוסלמים ב- 1255 ובין מקבלי הנכסים המשוחררים נמצאו גם יהודים, דוגמת משפחת טודרוס אבולעפיה ויהודה בן משה הכהן; בסך הכל חולקו ליהודים 90 בתים בעיר. היו אז בקהילה שני בתי-כנסת, ואכסניות לעניים. עיסוקם העיקרי של היהודים היה מסחר, גידול גפנים ומלאכות למיניהן והם נהנו מזכויות שונות. בגזירות קנ"א (1391) נפגעה הקהילה קשות. לפחות 49 מומרים מאותה תקופה ידועים בשמותיהם; אלה שדבקו ביהדותם מכרו חלק משטח בית-העלמין למנזר הדומיניקאנים. הקהילה התאוששה במאה ה-15 וב-1481 באו שליחי האינקוויזיציה לעיר כדי להחרים רכוש של נעדרים מבין "הנוצרים החדשים".

הידיעה על הגירוש הצפוי מאנדאלוסיה הגיע לחרז ביאנואר 1483 ומועצת העיר ביקשה דחייה בנימוק שיציאת היהודים תמיט אסון על כלכלת העיר. היהודים התחילו למכור את רכושם אבל העיריה אסרה על רכישתו; ב-1485 חדלה הקהילה להתקיים. בשנים 1492- 1491 נערכו בעיר אוטו-דה-פה שארכו ימים אחדים. בגירוש הכללי מספרד עברו בעיר גולים רבים בדרכם לצפון-אפריקה. בשל מגיפה שפרצה ב- 1494 נאסר על תושבי העיר להכניס תחת צל קורתם יהודים לשעבר.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סביליה
טולדו, ספרד
סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.
טולדו

עיר בקאסטיליה, ספרד.

עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.

לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.

במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.

טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.

טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.

במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.

במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.

מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.

בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.

הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.

"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.

ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.

אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.

רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.
קוהן, כהן
אבולעפיה
KOHEN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים). כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאצאיו של אהרון, הכהן הגדול הראשון. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm). קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים. כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כהן כוללים את הרב אפרים כהן (1690-1616) אשר נולד בליטא וחי בהונגריה; ואת העיתונאי סמואל (שמואל) כהן אשר חי בטורקיה במאה ה-20.
ABULAFIA, ABULAFFIA, ABULEFIA, ABUALEFIA

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). אבולעפיה נגזר מהביטוי הערבי אבו אל-עלפיה, הפירוש המילולי "אבי הבריאות/חיים טובים", שם משפחה שאומץ על ידי רופאים מוסלמים ויהודים. מסמכים ספרדיים מתעדים איותים שונים של השמות אבנפיה, אבינפיה ואבניאפיה; במאה ה-14 - אפיה (Afia, Affia), אבלפיה ואבולפיה (משוייכים בעיקר לאזור של קורדובה בספרד) ועפיה במאה ה-15 - אבינגפיה, אבולפיו, הבולפיה ואבונפיה.

הצורות האיטלקיות של השם כוללות את בולאפי (Bolaffi), שהוא דומה מאוד לשם האנגלי בולאפיי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי אבולעפיה כוללים את המשורר ופרשן התלמוד מאיר אבולעפיה (1244-1170), ראש יהודי קסטיליה; הפילוסוף הספרדי אברהם בן שמואל אבולעפיה (1291-1240), מראשוני המקובלים; ושמואל הלוי אבולעפיה, איש מדע ומתרגמן ספרדי בן המאה ה-13.