חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי סביליה

סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
155334
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
שלמה אבן-אלמעלם (המאה האחת עשרי - המאה השתים עשרי), משורר. על כשרונותיו הפיוטיים של שלמה אבן-אלמעלם ניתן ללמוד משיר אחד שלו, אשר נכלל בטעות בדיוואן של יהודה הלוי עם תשובתו של זה. אלמעלם נולד בסביליה, ספרד, במחצית השנייה של המאה ה-11, ופגש ביהודה הלוי כאשר הלה הגיע לראשונה מקסטיליה לאנדלוסיה. כשהתיישב בגרנדה שלח אליו אלמעלם שיר ברכה. מכיוון שיהודה הלוי לא היה בעיר באותה עת, שלח משה אבן-עזרא, ידידו ופטרונו, תשובה במקומו, בצורת שיר מחורז ושקול, כפי שהיה נהוג אז. אחר כך, כששירו של אלמעלם הגיע ליהודה הלוי, הוא מיהר ושלח שיר משלו. אלמעלם היה ידוע בשיריו, בהשכלתו הערבית הרחבה ובידיעותיו בתורת הרפואה. הוא היה בן לעלית היהודית ונשא את התואר "וזיר". באותה תקופה, התואר לא התייחס לסמכות פוליטית, אלא היה תואר כבוד. הוא נפטר במרוקו.
הרמב"ם שמע מבנו של אלמעלם, כי אביו הלך למרוקו עם מאיר אבן-קמניאל והיה לאחד הרופאים בחצרו של עלי בן-יוסף (1106-1143), המנהיג המוראביטי.
קאלחון דה לה אינויזיציון (סמטת האינקויזיציה)
ברובע סנטה קרוז, הרובע היהודי לשעבר,
סביליה, ספרד 1981.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)
רובע סנטה קרוז, הרובע היהודי לשעבר,
סביליה, ספרד 1981.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)
הכניסה לחודרייה, הרובע היהודי לשעבר,
היום רובע סנטה קרוז, סביליה, ספרד 1981.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)
שלמה אבן-אלמעלם (המאה האחת עשרי - המאה השתים עשרי), משורר. על כשרונותיו הפיוטיים של שלמה אבן-אלמעלם ניתן ללמוד משיר אחד שלו, אשר נכלל בטעות בדיוואן של יהודה הלוי עם תשובתו של זה. אלמעלם נולד בסביליה, ספרד, במחצית השנייה של המאה ה-11, ופגש ביהודה הלוי כאשר הלה הגיע לראשונה מקסטיליה לאנדלוסיה. כשהתיישב בגרנדה שלח אליו אלמעלם שיר ברכה. מכיוון שיהודה הלוי לא היה בעיר באותה עת, שלח משה אבן-עזרא, ידידו ופטרונו, תשובה במקומו, בצורת שיר מחורז ושקול, כפי שהיה נהוג אז. אחר כך, כששירו של אלמעלם הגיע ליהודה הלוי, הוא מיהר ושלח שיר משלו. אלמעלם היה ידוע בשיריו, בהשכלתו הערבית הרחבה ובידיעותיו בתורת הרפואה. הוא היה בן לעלית היהודית ונשא את התואר "וזיר". באותה תקופה, התואר לא התייחס לסמכות פוליטית, אלא היה תואר כבוד. הוא נפטר במרוקו.
הרמב"ם שמע מבנו של אלמעלם, כי אביו הלך למרוקו עם מאיר אבן-קמניאל והיה לאחד הרופאים בחצרו של עלי בן-יוסף (1106-1143), המנהיג המוראביטי.
Hauser, Philippe (1832-1926), physician and author, born in Nadas, Hungary (then part of the Austrian Empire). As a youth he studied Talmud at the yeshivas of Pozsony (now Bratislava, in Slovakia), and Nikolsburg. After graduating from the gymnasium, he studied medicine at the universities at Vienna, Paris, Bern, and London and was awarded his medical diploma in 1858. Hauser moved to Tangier to assist in caring for the health a Jewish community of over 4,000 souls. After the outbreak of the Spanish–Moroccan War he moved to neighboring Gibraltar, and set up a hospital for his co-religionists. Then he went with the Spanish troops to Tetuan, where he treated many patients suffering from Cholera.

In 1872, Hauser settled in Seville, Spain, where he reorganized the health care system of the town. In recognition of his services a street was named after him - Calle de Dr. Hauser. In 1883 he moved to Madrid where researched the causes of cholera and wrote on a number of medical and sociological subjects. He received the Pettenkoffer Prize of Munich (1899) for his work "Le cholera en Europe depuis son origine jusqu'a nos jours" (1897), and the Breant prize from the Academy of Science of Paris for his "Estudios epidemologicos relativos a la etiologia y profilaxis del colera" (3 vols. and atlas, 1899). His other works include "Estudios medicotopograficas y sociales de Sevilla" (1884) and "Les grecs et les semites dans l'histoire de l'humanite" (1912).
Philippe Hauser died in Madrid.

דבדו

Debdou; בערבית: دبدو


עיר במחוז ווג'דה על גבול אלג'יריה, מזרח מרוקו.


הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14. במאה ה- 15 הגיעו לשם יהודים מפאס. מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו, ב- 1596 מתועדת קהילה יהודית בעיר. במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.

במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג'יריה אך שמרו על קשר עם עירם. לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים. ב- 1745 פגעה מגפת כולרה בעיר ו- 300 משפחות יהודים עזבו. ב- 1780 היו בדבדו 700 משפחות יהודיות. ב- 1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. ב- 1883 מנתה הקהילה כ- 300 משפחות וב- 1910 עלה מספרן ל- 900 משפחות. לאחר מרד בוחמארה (1902 - 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה. ב- 1931 היו 1,018 יהודים בעיר, ב- 1936 היו 1,525, במפקד 1947 נימנו 1,093. ב- 1950 מנתה הקהילה כאלף נפשות. בעקבות עלייה לישראל נותרו 612 יהודים בדבדו בשנת 1951, וב- 1960 נותרו 382 יהודים.


חיי הקהילה

היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקאלי שהגיעו מסוויליה ב- 1931 (קנ"א) בעקבות הגירוש, והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה. בקהילה היו כהנים רבים ולכן דבדו נקראת גם "עיר כהנים", הם התייחסו לצדוק הכהן ומעמדם הוכר בפאס, דוגמת כהני ג'רבה. יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.

לאחר מגיפת הכולרה ב- 1745 נשארו בדבדו 160 ממשפחות כהן-סקאלי ו- 110 ממשפחות מורציאנו וכן 60 משפחות אחרות, ביניהן בן-סוסן, בן-חמו, בן-נאים.

יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון. דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 - 1910.

דבדו הייתה מרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה היו ידועים בקהילות מרוקו ואלג'יריה, וחיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות. בדבדו פעלו 17 בתי כנסת לפי מנהג יהודי ספרד.

יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה. הקהילה קיימה קשרי מסחר עם קהילת פאס. סוחריה ייבאו מוצרי צמר, עורות, שטיחים, זיתים ושמן. היהודים הפעילו שוק שהיה פתוח גם לסוחרים מאלג'יריה. בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ומשום כך היו שם יהודים בעלי מטעים, פרדסים, שדות וכרמים. היהודים היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.

מנהיגי הקהילה היו דייני הקהל וראשי משפחות הכהנים וכן ראשי משפחת מורציאנו. בתקופות המאוחרות עמד נגיד בראש הקהילה. בדרך כלל היה זה בן למשפחת מורציאנו.

לאחר הכיבוש הצרפתי הנהיג את הקהילה ועד נבחר ובראשו נשיא, במקביל למשרת השיח' האחראי לענייני המשפט. כן נתמנה דיין על-ידי הרבנות הראשית ברבאט. הנשיאים היו ממשפחת מורציאנו.

בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה ולישיבה. ביניהם בית כנסת "לדוגם", בית כנסת עתיק של כהן צבאן ובית הכנסת של ר' אברהם בן-סוסן. היו שלושה בתי עלמין: העתיק, בית עלמין מ- 1539 והשלישי משנת 1859.

טקסי הילולה של רשב"י, של ר' מאיר בעל הנס וסביב קברי צדיקים היו נהוגים במקום. ישבו בדבדו מקובלים ידועים, כמו הרב שלמה הכהן צבאן (הרש"ק) ור' דוד הלוי, מחבר ספרי קבלה. פעלו ישיבות כמו ישיבת הרש"ק, ואלה של ר' אברהם בן-שושן ור' שמואל מורציאנו. כן פעלו חברות צדקה ולימוד כמו חברת "גומלי חסדים", חברת "הזוהר", חברת תהילים וחברת הש"ס. אנשי דבדו השתתפו בחברת "דובב שפתי ישנים" בפאס, שעסקה בהוצאה לאור של כתבי- יד.

עיקר החינוך נעשה בבתי הכנסת. משנת 1870 נכנסה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") לפעילות בדבדו, נסיון לפתוח בית ספר לא עלה יפה, ו"אליאנס" התרכזה בתמיכה כספית בקהילה בעתות מצוקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים אמריקנים, כמו ג'וינט, חב"ד ואוצר-התורה, לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד.

לקהילת דבדו הייתה זיקה דתית לארץ ישראל. כבר בשנים 1840 - 1890 עלו יהודי דבדו והתיישבו בצפת, בטבריה ובירושלים. לכן עלו רובם ככולם לישראל עם העלייה ההמונית ממרוקו בשנות ה- 50.

קאדיס

עיר נמל בדרום מערב ספרד.


חוקרים סבורים שקדיס היא תרשיש המקראית. יישוב יהודי היה במקום עוד בתקופת המוסלמית.

פעולות האינקוויזיציה בקאדיס לקראת סוף המאה ה-15 מלמדות על קיום אנוסים בעיר. עם גירוש אנדאלוסיה (1481) עברו היהודים לקאסטיליה ועם הגירוש הכללי (1492) עברו דרך נמל קאדיס 8,000 מגורשים בדרכם לצפון-אפריקה.

ב-1877 התפקדו בעיר 209 יהודים עוברי-אורח, רובם ממארוקו. יישוב-קבע של יהודים לא נוצר במקום.

זאמורה

עיר בצפון מערב ספרד.

מן הוותיקות בקהילות ספרד. הרובע היהודי העתיק שכן מחוץ לעיר סמוך לחומה; שם היו גם בית הכנסת ובית העלמין. בתקופת קיומה של הקהילה היו שלושה בתי כנסת.

בכנס נוצרי שנערך בעיר ב-1313 נתקבלה שורה של החלטות נגד יהודים, ביניהן גזירת הטלאי הצהוב, תשלום מעשר לכנסיה, הגבלת שיעור הריבית והעברת בתי-כנסת חדשים לרשות המדינה.

אין ידיעות על גורל הקהילה בגזירות קנ"א (1391) אך ודאי היו גם בה מקרים רבים של שמד.

בשנים 1480-1470 פעל במקום ר' יצחק בן משה עראמה וב-1485 נדון למוות המקובל שאול סבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. ב-1490 הועלתה לפני המלך תביעה נדירה של יהודיה מבנות-המקום נגד אחד יעקב בן מאיר שסירב לשאתה לאישה לאחר מעשה.

יחד עם קהילת סביליה תרמו יהודי-זאמורה לפדיון שבויים במאלאגה והשתתפו בהוצאות המלחמה נגד גראנאדה.

ב-1492 עברו מגורשי זאמורה לפורטוגאל. רכושם נמסר לתובע של סאראגוסה. בסוף אותה השנה חזרו דרך זאמורה יהודים שהחליטו לקבל את עול הנצרות.

מבין גולי העיר התפרסמו במאה ה-16 יעקב בן חביב ולוי בן חביב בשל פעילותם במרכזים יהודיים באימפריה העותמאנית.

Ecija

A town in Seville, S. Spain.

The earliest information concerning Jews there dates from the 13th century. The size of the Jewish community can be judged from the fact that for the year 1293 its tax amounted to 5,000 maravedis. Its most prominent member was the wealthy Don Yucaf (Joseph) de Ecija (Joseph Ha-Levi Ibn Shabbat), who distinguished himself in the service of Alfonso XI of Castile.

In 1332 he endowed a yeshivah in Ecija, and provided stipends for the scholars who studied in it. The persecutions of 1391 struck Ecija and its synagogue was destroyed by order of Fernando Martinez, who was archdeacon of Ecija. However, when in 1396 the archbishop of Toledo demanded from the vicar of Ecija an account of the destruction of the synagogue, he was told that it was razed by the mob. It is not known when the community was reconstituted, but its tax assessment in 1439 was 6,800 maravedis, in old coin. The community apparently lasted until the expulsion in 1492. There was also an organized group of conversos, which in 1477 had as its leader a new Christian named Fernando de Trujillo.

קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.

קורדובה Cordoba

עיר באנדלוסיה, ספרד.


ככל הנראה ישבו יהודים בקורדובה במאה השביעית. לפי מקורות אחדים הופקדה הגנת העיר בידי יהודים מיד לאחר הכיבוש הערבי ב-711.

"תור הזהב" של קהילת קורדובה חל במאה העשירית, במידה רבה בזכות ר' חסדאי אבן שפרוט, שהיה רופא ודיפלומאט בחצר החליף עבד אל רחמן השלישי. החליף הביא לעיר אנשי-רוח מצויינים, ועשה אותה מרכז תרבותי למופת.

באותו הזמן הגיע לקורדובה ר' משה בן חנוך, אחד מ"ארבעת השבויים" שיצאו לפי האגדה מבארי שבאיטליה והפיצו את לימוד התורה בארצות המערב.

אחרי הכיבוש הברברי במאה ה- 11 חלה ירידה במצב הקהילה. אולם קהילת קורדובה התאוששה במהרה, ותוך זמן קצר התפרסמה בגדולי התורה שבה: ר' יצחק בן ברוך אלבליה והדיינים יוסף בן יעקב אבן סהל ויוסף אבן צדיק.

בתחילת המאה ה-12 רגשה הקהילה סביב משיח השקר אבן אריה; ובאמצע המאה חדלה להתקיים בשל פלישת האלמואחדים (1147).

בשנת 1236 חזרו הנוצרים לעיר והיישוב היהודי התחדש. היהודים סייעו בהבראת הכלכלה בעיר, ויהודה אברבנאל היה משרי המלך.

רוב יהודי קורדובה באותה התקופה עסקו במלאכות שונות והתמחו בייצור בדים ובשיווקם. ב-1315 נחנך בית-הכנסת (בית הכנסת הוכרז בשנת 1885 אתר לאומי, ועומד על תילו).

בגזרות קנ"א (1391) נערך טבח ביהודי קורדובה ובראשית המאה ה-15 הוכבד עול המסים על הקהילה.

ב-1483 נצטוו היהודים לעזוב את אנדאלוסיה. אלו שהמירו את דתם, "הנוצרים החדשים" בני קורדובה, התפרסמו בדבקותם ביהדות, ורבים מהם מתו על קידוש השם. האינקוויזיציה המשיכה בפעולתה בקורדובה עד למאה ה-18.


בשנת 1935 הוחג רשמית בקורדובה יובל ה-800 להולדת רבנו משה בן מימון, בן המקום. בשנת 1964 ערכו השלטונות את "שבוע הרמב"ם"; הוקמה אנדרטה לזכרו במקום הולדתו, הרובע היהודי לשעבר, ואחת הכיכרות ברובע נקראה בשם טבריה, מקום קבורתו.

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.

Aragon 

A region in northeastern Spain. The former medieval Kingdom of Aragon united with the medieval Kingdom of Castille to form the modern Spanish State. 

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

ציוני דרך בתולדות יהודי אלג'יריה


200- יורדי הים הפיניקים

ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.

בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.

עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.



693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי

במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.

בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.

שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.



1121- נתיב הזהב היהודי

בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.

לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).

חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".


1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה

גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.

באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.

בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.


1541- פורים שני

מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.

בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.


1700 זקן היהודים

עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.

זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.


1827- עושים פלישה מזבוב

ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.

סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.

עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.


1895- פרנקופיל יהודי

בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.

אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.


שנה מספר היהודים באלג'יריה

1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150


1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים

לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).

למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.

לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.


2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה

למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.

בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.

נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

חרז דה לא פרונטירה

עיר באנדאלוסיה, דרום- ספרד.


העיר נכבשה מידי המוסלמים ב- 1255 ובין מקבלי הנכסים המשוחררים נמצאו גם יהודים, דוגמת משפחת טודרוס אבולעפיה ויהודה בן משה הכהן; בסך הכל חולקו ליהודים 90 בתים בעיר. היו אז בקהילה שני בתי-כנסת, ואכסניות לעניים. עיסוקם העיקרי של היהודים היה מסחר, גידול גפנים ומלאכות למיניהן והם נהנו מזכויות שונות. בגזירות קנ"א (1391) נפגעה הקהילה קשות. לפחות 49 מומרים מאותה תקופה ידועים בשמותיהם; אלה שדבקו ביהדותם מכרו חלק משטח בית-העלמין למנזר הדומיניקאנים. הקהילה התאוששה במאה ה-15 וב-1481 באו שליחי האינקוויזיציה לעיר כדי להחרים רכוש של נעדרים מבין "הנוצרים החדשים".

הידיעה על הגירוש הצפוי מאנדאלוסיה הגיע לחרז ביאנואר 1483 ומועצת העיר ביקשה דחייה בנימוק שיציאת היהודים תמיט אסון על כלכלת העיר. היהודים התחילו למכור את רכושם אבל העיריה אסרה על רכישתו; ב-1485 חדלה הקהילה להתקיים. בשנים 1492- 1491 נערכו בעיר אוטו-דה-פה שארכו ימים אחדים. בגירוש הכללי מספרד עברו בעיר גולים רבים בדרכם לצפון-אפריקה. בשל מגיפה שפרצה ב- 1494 נאסר על תושבי העיר להכניס תחת צל קורתם יהודים לשעבר.

מורסיה

עיר בדרום מזרח ספרד.


מורסיה נכבשה סופית מידי המוסלמים ב-1265. יהודים סייעו לכובשים; יהודה דה לה קאוואלריה הילווה כספים לציוד הצי הנוצרי, ואסטריק בונסיניור נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה; הוא גם שימש כמתרגם רשמי של תעודות ערביות.

יהודים בשירות מלכי אראגון וקאסטיליה היו נועדים במורסיה בעניני מדינה. אלפונוסו העשירי חתנו של הכובש חיימה הראשון, היקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם במפורש להתגורר בין נוצרים. כמוכן חוייבו היהודים בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסיה.

ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.

יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.

ב-1488 פרשו המלכים את חסותם על שמואל אבולעפיה לאות הוקרה על שירותיו לכתר במלחמת גראנאדה. שלמה בן מימון זלמתי הדפיס ספרים עבריים במורסיה ב-1490.

אחרי גירוש ספרד (1492) הוטל על פרנאנדו נונז קורונל (בשעתו אברהם סניור) ועל לואיז דה אלקלע לגבות את חובות היהודים. בין "הנוצרים החדשים" במקום היו רבים שהמשיכו בקיום המיצוות ואחרים היו באים לשם כדי לשוב לחיק היהדות. בית-דין של האינקוויזיציה הוקם במורסיה במועד מוקדם למדי.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי סביליה
סביליה

עיר באנסלוסיה , דרום-ספרד.


המסורת מספרת שהיהודים הראשונים שהתיישבו בסביליה היו מבני בית דוד, והגיעו לעיר אחרי חורבן בית ראשון. בין הראשונים הייתה משפחת אברבנאל.

יהודים ישבו בסביליה בימי הוויזיגותים, וכאשר נכבשה בידי המוסלמים ב-711, השתקעו בעיר ובסביבתה יהודים נוספים מאנשי חיל-המצב.

יהודי סביליה עסקו במסחר וברפואה ושלטו שליטה מלאה בענף הצביעה. הקהילה קלטה פליטים יהודים מגראנאדה ומהגרים יהודים מצפון-אפריקה; עד שהושמדה כליל עם שאר קהילות אנדאלוסיה בפלישת האלמואחדין במחצית השנייה של המאה ה-12.

פרדינאנד ה-3 כבש את סביליה ב-1248, ועד היום שמור בקתדראלה המקומית מפתח מעוטר, מתנת היהודים בכניסתו לעיר, ועליו הכתובת בעברית "מלך המלכים יפתח, מלך כל הארץ יבוא". בחלוקת השלל נמסרו לקהילה שלושה מסגדים ומבניהם הוסבו לבתי-כנסת, ויהודים רבים קיבלו שדות וכרמים בתנאי שישבו בעיר ישיבת-קבע. ביניהם היו דון טודרוס בן יוסף הלוי אבולעפיה ובנו יוסף, שנודעו בכך שציוו את רכושם לעירייה.

העיר נעשתה למרכז מסחרי גדול, לתועלתם של היהודים. לפי תקנות המקום הובאו משפטים בין יהודים ונוצרים לפני שופטים עירוניים, פרט לעינייני מסים. תקנות הקהילה הקפידו על טוהר המידות, ואף על-פי כן נמצאו בה נשים שקיימו יחסים עם לא-יהודים, וזכויותיהן לא נתקפחו בשל כך. ב-1312 קיבלה הקהילה אישור מלכות להמית בתלייה את אחד המלשינים בעיר, ור' אשר בן יחיאל (הרא"ש) שיבח אותה על מעשה זה. רופאים ממשפחת אבן זימרא הועסקו בשירות העירוני וגם ניהלו עסקי כספים. בהגנתו על היישוב היהודי הסתמך המלך על התועלת החומרית והצבאית שיכול להפיק מהם במלחמה עם הערבים.

ב-1378 יצא הנזיר פראנט מארטינז בקריאה להרוס את 23 בתי-הכנסת בעיר ולהפריד בין מגורי יהודים ונוצרים; לבקשת הקהילה הורה המלך לשלטונות הכנסיה לשים קץ להסתה ולהחזיר ליהודים את בתי-הכנסת. התופעה הייתה שכיחה בספרד ובמקומות אחרים, שכמרים קנאים היו מפליגים בהסתה על דעת עצמם ומעמידים את הממשלות ואת שלטונות הכנסייה בפני עובדות מוגמרות.

ביוני 1391 הושמדה הקהילה כמעט כליל בגל הפרעות ששטף את קאסטיליה ואראגון; בתי- הכנסת נהפכו לכנסיות וקופת הכנסייה התעשרה מן השלל הרב. תהליך ההתאוששות היה איטי, וב-1476 אף נצטוו היהודים לעבור לשתי שכונות אחרות, ולשאת בהוצאות הכרוכות בשיפוצן.

ב-1 בינואר 1483 נצטוו יהודי אנדאלוסיה לעזוב את העיר תוך חודש ימים, וכאשר פורסם צו הגירוש מספרד כולה (1492) שימשה סביליה כנמל-הפלגה ראשי לצפון-אפריקה.

"הנוצרים החדשים" בסביליה שמרו אמונים לדת ישראל, וכשגברה הסכנה יצאו רבים מהם לצפון-אפריקה ולמקומות אחרים; הנותרים בעיר שכרו 300 פרשים ו-5,000 רגלים להגנתם ולבסוף ניסו לעבור לגיבראלטאר.

האינקוויזיציה התחילה בפעולתה ביאנואר 1481 ולפי הערכה זהירה הועלו על המוקד בסביליה תוך שבע שנים יותר מ-700 איש; 5,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. האנוסים אף התחילו לאגור נשק כדי לעמוד על נפשם.


בתחילת המאה העשרים התחדש היישוב היהודי בסביליה, כשהתיישבו בעיר יהודים מצפון- אפריקה. בשנות ה-30 הגיעו גם פליטים יהודים מגרמניה, ובשנות ה-60 הצטרפו אליהם יהודים ממארוקו ומאלג'יריה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מורסיה
חרז דה לא פרונטירה
מרוקו
אלג'יריה
גרמניה
אראגון
גראנאדה
קורדובה , ספרד
קאריון דה לוס קונדס
Ecjia
זאמורה
קאדיס
דבדו
מורסיה

עיר בדרום מזרח ספרד.


מורסיה נכבשה סופית מידי המוסלמים ב-1265. יהודים סייעו לכובשים; יהודה דה לה קאוואלריה הילווה כספים לציוד הצי הנוצרי, ואסטריק בונסיניור נשא ונתן עם המוסלמים על תנאי הכניעה; הוא גם שימש כמתרגם רשמי של תעודות ערביות.

יהודים בשירות מלכי אראגון וקאסטיליה היו נועדים במורסיה בעניני מדינה. אלפונוסו העשירי חתנו של הכובש חיימה הראשון, היקצה ליהודים רובע מיוחד ואסר עליהם במפורש להתגורר בין נוצרים. כמוכן חוייבו היהודים בתשלום מס שנתי למלך ומעשר לשלטונות הכנסיה.

ב-1307 נתמנה דון יצחק בן יעיש כממונה על המוסלמים במלכות מורסיה, והיה היהודי האחרון בתפקיד כזה במדינה. לקראת סוף המאה שימשו יהודים כמוכסים ואחד מהם, שלמה אבן לוף, היה בן-חסותו של מלך אראגון.

יהודי מורסיה עשו רבות לפדיון שבויים, ונטלו חלק פעיל בסחר הימי, בנוסף לעיסוקיהם במסחר הפנים-ארצי, במלאכה ובחקלאות. יחסיהם עם הנוצרים היו תקינים ושניים מזקני העדה השתתפו בישיבות המועצה העירונית.

ב-1488 פרשו המלכים את חסותם על שמואל אבולעפיה לאות הוקרה על שירותיו לכתר במלחמת גראנאדה. שלמה בן מימון זלמתי הדפיס ספרים עבריים במורסיה ב-1490.

אחרי גירוש ספרד (1492) הוטל על פרנאנדו נונז קורונל (בשעתו אברהם סניור) ועל לואיז דה אלקלע לגבות את חובות היהודים. בין "הנוצרים החדשים" במקום היו רבים שהמשיכו בקיום המיצוות ואחרים היו באים לשם כדי לשוב לחיק היהדות. בית-דין של האינקוויזיציה הוקם במורסיה במועד מוקדם למדי.
חרז דה לא פרונטירה

עיר באנדאלוסיה, דרום- ספרד.


העיר נכבשה מידי המוסלמים ב- 1255 ובין מקבלי הנכסים המשוחררים נמצאו גם יהודים, דוגמת משפחת טודרוס אבולעפיה ויהודה בן משה הכהן; בסך הכל חולקו ליהודים 90 בתים בעיר. היו אז בקהילה שני בתי-כנסת, ואכסניות לעניים. עיסוקם העיקרי של היהודים היה מסחר, גידול גפנים ומלאכות למיניהן והם נהנו מזכויות שונות. בגזירות קנ"א (1391) נפגעה הקהילה קשות. לפחות 49 מומרים מאותה תקופה ידועים בשמותיהם; אלה שדבקו ביהדותם מכרו חלק משטח בית-העלמין למנזר הדומיניקאנים. הקהילה התאוששה במאה ה-15 וב-1481 באו שליחי האינקוויזיציה לעיר כדי להחרים רכוש של נעדרים מבין "הנוצרים החדשים".

הידיעה על הגירוש הצפוי מאנדאלוסיה הגיע לחרז ביאנואר 1483 ומועצת העיר ביקשה דחייה בנימוק שיציאת היהודים תמיט אסון על כלכלת העיר. היהודים התחילו למכור את רכושם אבל העיריה אסרה על רכישתו; ב-1485 חדלה הקהילה להתקיים. בשנים 1492- 1491 נערכו בעיר אוטו-דה-פה שארכו ימים אחדים. בגירוש הכללי מספרד עברו בעיר גולים רבים בדרכם לצפון-אפריקה. בשל מגיפה שפרצה ב- 1494 נאסר על תושבי העיר להכניס תחת צל קורתם יהודים לשעבר.
ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.
ציוני דרך בתולדות יהודי אלג'יריה


200- יורדי הים הפיניקים

ספינות המשוטים של צי הסוחר הפיניקי היו שיא הטכנולוגיה באלף השני והשלישי לפנה"ס. את סימן ההיכר שלהן- פסלון בצורת סוס שמותקן על חרטומן- אפשר היה לזהות בכל נמל שמכבד את עצמו במזרח התיכון הקדום. בנמלים אלו פרקו הפיניקים הקדמונים את סחורתם- אריגים צבועים ארגמן, אבני חן, שנהב ואריחי זכוכית.

בדומה להתיישבות היהודית בשאר צפון אפריקה, כנראה שגם היהודים הראשונים שנחתו באלג'יריה הגיעו יחד עם ספינות הסוחר הפיניקיות. התנ"ך מזהה את הפיניקים עם הצידונים ומספר על קשרים חמים בין שלמה המלך וחירם מלך צור שאף סיפק את עצי ארזי הלבנון ששימשו לבניית בית המקדש הראשון. התיאור המקראי מתיישב עם מסורת ידועה של יהודי העיר קונסטנטין באלג'יריה (שבעת העתיקה נקראה "סירטה") כי יהודים ישבו בעיר עוד בתקופת בית ראשון וניהלו קשרים מסחריים עם הממלכה העברית.

עדויות ארכיאולוגיות להימצאותה של קהילה יהודית באזור אלג'יריה של ימינו מופיעים החל מראשית התקופה הרומאית. מצבות וקברים יהודיים מהמאה ה-2 נמצאו בערים קונסטנטין וסטיף ובערים אחרות נמצאו שרידי בתי כנסת נוספים שמיוחסים למאה ה-4.



693 - מהיום יקרא שמך ד'ימי

במאה ה-7 לספירה נפתח פרק חדש בהיסטוריה של הדתות עם הכיבושים הגדולים של האסלאם שהתפשטו מחצי האי ערב והגיעו עד צפון אפריקה וספרד. מול צבאותיו של המצביא המוסלמי עוקבה בן נאפע, עמדו כוחות מהאימפריה הביזנטית וכן שבטים בֶּרבֶרים בהנהגתה של המלכה דהיה אל כהינה, שהאגדה מספרת כי הייתה ממוצא יהודי. מותה של המלכה (שנת 693) שסיפורים רבים נקשרו ביופייה ובאומץ ליבה, סימל את ראשית הדומיננטיות של הדת המוסלמית בארצות המגרב (מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יר)- שנמשכת עד עצם ימינו.
תחת השלטון המוסלמי זכו היהודים במעמד של "דימי" (בן חסות) שאפשר להם לשמור על דתם, אך עם זאת הגביל את זכויותיהם המשפטיות והשית עליהם חובות שונות ומשונות, כמו החובה לארח ולהאכיל כל עובר אורח מוסלמי במשך שלושה ימים וכן איסור רכיבה על בהמות כמנהג המוסלמים.

בתקופת הכיבוש המוסלמי התגבשו באלג'יריה קהילות יהודיות בערי החוף מ'סילה וטלמסן. קהילות אלו התאפיינו בקשרים תורניים הדוקים שניהלו עם קהילות יהודיות בעולם- מהעיר פֶס במרוקו שבמערב, דרך חבורת "הגאונים" שישבה בארץ ישראל ועד הישיבות המפורסמות בערים סורא ופומפדיתא בבבל שבמזרח.

שני חכמים יהודים ממוצא אלג'ירי שהשפיעו רבות על המחשבה היהודית לתולדותיה היו הפילולוג יהודה איבן קורייש, החכם היהודי הראשון שעסק בחקר השוואתי בין הלשונות השמיות- עברית ארמית וערבית. והחכם השני, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) נולד בעיר מ'סילה ונחשב, יחד עם הרמב"ם והרא"ש (רבי אשר יחיאל) לאחד מהאבות המייסדים של ההלכה היהודית.



1121- נתיב הזהב היהודי

בשנת 1121 נשא המטיף הדתי, עבדאללה אבן תומארת, דרשה בה טען שהוא המהדי שפירושו "המונחה בידי האל"- ושייעודו להושיע את העולם מאלימות ואי-צדק. באירוניה היסטורית קלאסית דווקא שושלת "אל מוואחידון" אותה ייסד עבדאללה הייתה האכזרית ביותר בתולדות השושלות האסלאמיות. במיוחד בלטה אכזריותם כנגד לא מוסלמים (יהודים, נוצרים) אשר בפניהם הועמדו שלוש אופציות: התאסלמות בכפייה, מוות או גירוש.
למעט השמדת הקהילה היהודית בטלמסן לא ידוע רבות על מצבם של היהודים באלג'יר במאות ה-12 וה-13 עת שלטה באזור שושלת אל מוואחידון.

לאחת התפוררות שושלת "אל מוואחידון" עלתה לשלטון שושלת מוסלמית אחרת- השושלת הזיאנית שיחסה ליהודים היה סובלני הרבה יותר. בשנים אלו השתקמו הקהילות היהודיות באלג'יריה, בעיקר תודות לזרם מהגרים איטי שהחל לזרום מספרד עקב חששם של היהודים ממוראות הרקונקיסטה (הכיבוש הנוצרי של ספרד). בשנים אלו נוצרו קשרי מסחר ענפים בין ערי החוף של אלג'יריה לקטלוניה בספרד. קשרים אלו מקורם בסוחרים יהודים עשירים מברצלונה ומיורקה שהתיישבו בערי החוף של אלג'יריה וזכו לאמונם של המלכים הספרדים (אמונם של האחרונים ביהודים היה כה רב שהם מינו יהודים לשגרירים בבתי הדין המוסלמים באפריקה כמו לדוג' האחים אברהם ושמואל בן ג'ליל).

חשיבותה של העיר טלמסן גבר במאות ה-14 וה-15מאחר והיא נחשבה לתחנה האחרונה ב-"נתיב הזהב הסודני" שכונה גם "הדרך היהודית" עקב הדומיננטיות של הסוחרים היהודים באזור.
היהודים סחרו בעיקר בזהב אך גם סחר עבדים היה נפוץ ביותר. אחת המשפחות העשירות בתקופה זו הייתה משפחת "אל אזאר".


1391- מרבה קנ"א מרבה חוכמה

גזירות קנ"א שפרצו בספרד בשנת 1391 הובילו לגל הגירה גדול של יהודים מספרד לאלג'יריה. העיר החביבה על המהגרים הייתה אלג'יר, שישבה על גדות הים התיכון ואשר אודות למהגרים זכתה למעמד בכורה בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה וספרד.

באותה תקופה תחום "מדעי החברה" אמנם לא היה מפותח, אולם בכל הנוגע לשוני במנהגים, בשפה, בטקסים, לא צריך היה להיות סוציולוג דגול כדי להצביע על ההבדלים בין המהגרים היהודים שהגיעו מספרד לבין היהודים המקומיים, ילידי אלג'יריה. השוני והניכור יצרו חומה תרבותית בין שתי קבוצות אלו והולידו מצב בו המהגרים הספרדים, בעלי הדימוי העצמי האליטיסטי, התגוררו ברובע נפרד וגם הקימו לעצמם בית כנסת ובית קברות. ההבדלים באו לידי ביטוי אפילו באופנה המקומית - בעוד המהגרים הספרדים חבשו כומתות וברדסים, היהודים הילידים חבשו טורבנים. למרות זאת, גם המתנגדים הגדולים למהגרים הספרדים לא התכחשו לעובדה כי כישרונם הארגוני ומסירותם ללימוד חיזקו מאוד את מוסדות הקהילה.

בין פליטים אלו היו מלומדים גדולים כמו ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ) ור' יצחק בן ר' ששת (הריב"ש) שהתפרסם בעיקר בזכות עיסוקו ברפואה ופילוסופיה, אהבה אותה הנחיל גם לבנו ר' שלמה בן שמעון דוראן (הרשב"ש) שנחשב לאחד מגדולי חכמי אלג'יריה. דמות חשובה נוספת שהגיעה לאלג'יריה עם פליטי קנ"א הוא הרופא ר' שמואל אלאשקר, שהתיישב בתלמסן ונהפך לרופא הבכיר בעיר ולמקורב לשליט המוסלמי.
גם כלכלתה של האלג'יריה גדלה אודות למהגרים היהודים שהגיעו מספרד, כשלעיתים אותו סוחר יהודי שפרק גלימות, דגנים, שטיחים וצמר מאנייה אירופאית שעגנה באחת מערי הנמל, היה זה שהעמיס נוצות יען וזהב אפריקאי על אותה אנייה בדרכה חזרה לאירופה.


1541- פורים שני

מדיניות שלטונות האימפריה העות'מנית הייתה "לנצל" ככל האפשר את משאבי הארצות אותן כבשה האימפריה. עקרון זה יושם בהקפדה גם באלג'יריה, שעם כיבושה בראשית המאה-16, החלו התורכים לחוקק חוקים קשים נגד יהודים ומוסלמים כאחד. בהתאם לאסטרטגיית "הניצול" לא היו חוקים אלו חלק מאידיאולוגיה דתית או פוליטית מסוימת, אלא נבעו אך ורק מתוך חמדנות.
מצבם של היהודים שחיו תחת השלטון העות'מני באלג'יריה היה גרוע אף יותר ממצבם בארצות אחרות שנכבשו על-ידי התורכים: הם הואשמו באחריות לתסיסה נגד השלטונות, חויבו לשכן חיילים עות'מניים בבתיהם וחיו תחת איום קיומי, שבא לידי ביטוי בדבריו של שלמה בן צמח דוראן אשר כב ר במאה ה-15 כתב כי "רציחות נגד יהודים הם דבר תדיר שעובר ללא כל ענישה, והרוצחים מסתובבים בחופשי ומתרברבים על מעשיהם".
התורכים לא היו היחידים שחדרו למרחב האלג'ירי. בראשית המאה ה-16 פלשו כוחות ספרדים וצרפתים לערי הנמל באלג'יר וניהלו קרבות מרים עם התורכים.

בשנת 1509 כבשו הספרדים את העיר אוראן, בה שכנה קהילה יהודית גדולה, והפכו אותה לעיר נוצרית. כך נוצר מצב פרדוקסלי שאותם יהודים שגורשו מספרד ב-1492 בגלל היותם יהודים מצאו את עצמם חיים שוב כיהודים תחת שלטון ספרדי באלג'יריה. במסגרת כיבוש אוראן הפכו הספרדים את בית הכנסת בעיר לכנסייה ונערכו מעשי פרעות ואונס מצד הצבא הספרדי ביהודים, מה שהוביל לנטישת העיר בידי יהודים רבים.
אחד האירועים המפורסמים באותה תקופה התרחש בשנת 1541. בשנה זו יצא מלך ספרד קרל החמישי לקרב במטרה לכבוש עיר הנמל אלג'יר, אולם רצף בלתי מוסבר של פגעי טבע מנע ממנו לממש את מזימתו.
היהודים, שחששו מפני המלך הספרדי אשר איבתו ליהודים הייתה מן המפורסמות, האמינו כי יד אלוהים הייתה בדבר ומאז קבעו את יום הפלישה, ד' חשוון, כפורים שני ויום טוב.


1700 זקן היהודים

עד מחצית המאה ה-19 ארגון הקהילה היהודית באלג'יריה היה תחת סמכויותיו של אדם אחד: ראש הקהילה שכונה גם "זקן היהודים". המנדט שקיבל ראש הקהילה מהשלטונות היה רחב- מהוצאה לפועל של עונשים שנגזרו בבתי הדין הרבניים (רק בתחום האזרחי - התחום הפלילי היה בידי השלטון) ועד ניהול בתי הכנסת ומוסדות הצדקה השונים.

זמינותם של בתי הדין הרבניים לא הרשימה את היהודים האלג'יריים, שנטו יותר ויותר לפנות לבתי משפט האזרחיים המוסלמיים. דפוס זה הוקע על-ידי הרבנים המקומיים שנקטו בשיטות של גינויים וחרמות כנגד אלו שהעדיפו את החוק המוסלמי על פני ההלכה היהודית.
על שאלות של מנהג, לעומת זאת, הסטטוס קוו היה שבזמן שיש מחלוקת מאמצים את המנהג של היהודים המקומיים. מאוחר יותר הונהגה שיטת "התקנות" שהעניקה לכל קהילה את הסמכות לקבוע לעצמה את המנהגים. שיטה זו, שנשמרה בקנאות במשך מאות שנים, יצרה עושר תרבותי-דתי מרתק שבא לידי ביטוי בנוסחי תפילות, פיוטים ומחזורים שחוברו בשפות שונות כמו השפה היהודית- ערבית (ניב מיוחד ליהודי ארצות האסלאם) השפה העברית ושפת הלדינו.


1827- עושים פלישה מזבוב

ב-30 באפריל 1827 התאספו מספר קונסולים זרים לכנס חגיגי בארמונו של שליט אלג'יריה חוסיין דיי. במהלך הכנס, שהיה פתוח לקהל הרחב, שאל חוסיין דיי את הקונסול הצרפתי, בדרך אגב, מתי ארצו מתכוונת להסדיר את חובה העצום, כ-14 מיליון פרנק, לשלטונות האלג'יריים.
כאשר שמע המלך שעדיין לא חלה התקדמות בסוגיה התמלא כעס והכה את הקונסול הצרפתי בפניו בעזרת ידית של מניפה. על פי גרסא אחרת, חוסן דיי ניסה לגרש זבוב מציק ובטעות פגע בפניו של השגריר.
כך או אחרת, התקרית הדיפלומטית עוררה את כעסם של הצרפתים שתבעו משליט אלג'יריה להתנצל לאלתר. משזו לא התקבלה פלשה צרפת לאלג'יריה וכבשה אותה בהצלחה.

סיפור החוב של צרפת לאלג'יריה מתחיל 150 שנה לפני בשתי משפחות יהודיות- משפחת בכרי ומשפחת בוג'נאח. משפחות אלו היו חלק מגל מהגרים גדול של יהודים שהגיעו במהלך המאה ה-17 מליבורנו איטליה אל ערי הנמל באלג'יר בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות.
בסוף המאה ה-18 הקימו צאצאי משפחות אלו את אחד התאגידים הכלכליים הגדולים ביותר באלג'יריה. תחום עיסוקה המרכזי של החברה התמקד בסחר חיטה, והלקוח העיקרי שלהם הייתה ממשלת צרפת, שבראשית המאה-19 נזקקה נואשות למזון עקב מלחמותיו הרבות של נפוליאון.

עקב אובססיית הכיבושים של נפוליאון צברה צרפת חובות ענק של מיליוני פרנק לחברת בכרי-בוג'נאח. מאחר והחברה מימנה את פעילותה מהלוואות שלקחה משליט אלג'יריה, חובותיה של צרפת לבית בכרי-בוג'נאח היו למעשה חובות לחוסיין דיי. וכך הפרשה נהפכה לסכסוך כלכלי מתמשך בין המדינות, שהתגלגל לאורך שלושת העשורים הראשונים של המאה ה-19 והסתיים בכיבוש ארוך ומדמם שנמשך כ-130 שנה.


1895- פרנקופיל יהודי

בהתאם למדיניות שהנחתה את רוב מדינות אירופה הנאורה במאה ה-19 כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים ואפס זכויות כאומה, העניקו הצרפתים ליהודי אלג'יריה שוויון זכויות מלא מחד, אך מאידך חתרו לטשטוש זהותם היהודית והיטמעותם באומה הצרפתית.
מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כפי שעברה הקהילה היהודית באלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי (1830-1962).
אזרוחם המהיר של יהודי אלג'יריה "תפס" אותם לא מוכנים. המשיכה לתרבות הצרפתית הייתה עזה, רבים זנחו את עולם המסורת היהודי, אימצו את הלבוש, המנהגים והשפה הצרפתית והניחו בקרן זווית את שתי השפות העיקריות המזוהות עם היהודים עד אז: העברית והערבית-יהודית.

אחת הסיבות להיטמעות המהירה נבעה מחינוך. למרות הקמת רשת בתי ספר "תלמוד תורה" והופעתה של רשת בתי הספר "אליאנס" ששילבה בין לימודי מסורת והשכלה, רבים מהיהודים שלחו את ילדיהם לבתי ספר ממשלתיים-צרפתים ובכך עיצבו את זהותם העתידית.
ההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם ביצירת ספרות יפה ושירה בצרפתית בידי משוררים וסופרים יהודים-אלג'ירים. מספר נשים התבלטו בתחום זה בתחילת המאה ה-20, ובהן אליסה ראיס, ברת בנישו-אבולקר ובלאנש בן דהאן.

בראשית המאה ה-20 נהפכו היהודים לבעלי ייצוג לא מידתי בקרב בעלי המקצועות החופשיים- עורכי דין, רופאים, מהנדסים, פקידים ממשלתיים, קצינים בכירים בצבא הצרפתי ועוד. הצלחת היהודים לוותה גם בהתפרצויות אנטישמיות (בתלמסאן 1881, 1883 ובאלג'יר, 1884, 1885) בעיקר מצד המתיישבים הצרפתים שראו ביהודים "הנחותים" איום על מעמדם. קיטוב בתקריות האנטישמיות התחולל בשנת 1895 עקב הדי משפט דרייפוס שהגיעו עד אלג'יריה והצמיחו מפלגות בעלות אידיאולוגיה אנטישמית שאף זכו בבחירות באוראן ובקונסטנטין ב-1897.


שנה מספר היהודים באלג'יריה

1830 26,000
1850 26,000
1866 38,500
1881 52,000
1914 96,000
1931 110,000
1948 120,000
1960 130,000
1963 4,000
2005 150


1940- גיבורים כנגד כל הסיכויים

לקיחת האזרחות מהיהודים עם ביטול "חוק כרמיה" ב-1940 היה האות למסע הדה-לגיטימציה שהתנהל נגדם במהלך מלחמת העולם השנייה.
ממשלת הבובות של וישי ששלטה גם באלג'יריה אימצה בחום את חוקי הגזע הגרמנים. סטודנטים יהודים סולקו מאוניברסיטאות, בתי הספר הממשלתיים נסגרו בפני תלמידים והמוני יהודים פוטרו מעבודתם כרופאים, עורכי דין, מורים ופקידים. ב-21 בנובמבר 1941 עבר חוק שאסר על יהודים להחזיק בנדל"ן וקבע שכל רכוש אחר יוחרם על ידי השלטון במטרה "להסיר כל השפעה יהודית על כלכלת אלג'יריה". היהודים הוצאו אל מחוץ לחברה. מבוזים, מושפלים ונתונים לשבטם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים כאחד, כשאלו האחרונים באים איתם בחשבון על עשרות שנים של עוינות עקב קנאתם על הישגי היהודים. (רק להמחשה, נכון לשנת 1941 היהודים היוו כשני אחוזים מאוכלוסיית אלג'יריה, אך למעלה מ-37 אחוז מהסטודנטים לרפואה, 24 אחוז מהסטודנטים למשפטים, 16 אחוז מהסטודנטים למדעים ו-10 אחוז מהסטודנטים לאמנויות).

למרות ואולי בגלל אקלים עוין זה התאגדה חבורה של יהודים צעירים והקימה מחתרת שהטתה את מגמות המלחמה הכוללת לטובת בעלות הברית. בלי הגזמה.
"מבצע לפיד" היה שם הקוד שניתן למבצע נחיתה אמפיבית של בעלות הברית בחופי צפון אפריקה המערבית - מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה.
עלי פי התכנון שנערך בין תנועת ההתנגדות לסוכנים של בעלות הברית, חברי המחתרת היהודית היו אמורים להשתלט ב-8 בנובמבר 1942 על עיר הבירה אלג'יר ועל החוף לידה, כדי לאפשר את נחיתת בעלות הברית בעיר ואת כיבושה מידי משטר וישי כחלק ממבצע לפיד.

לבריטים ולאמריקאים לא הייתה אמונה רבה ביכולת של המחתרת היהודית לבצע את תפקידה, אך בפועל היא זכתה להצלחה יוצאת דופן. בעורמה מעוררת השראה הצליחו חברי מחתרת בת 400 היהודים להשתלט על מתקני הצבא והשלטון בעיר ולהחזיק בהם עד לפלישת בעלות הברית, עם הרוג אחד בלבד. הצלחת המבצע פתחה את שערי צפון אפריקה בפני בעלות הברית ומשם נסללה הדרך לדרום אירופה ולכיבוש איטליה.


2005- היהודים עוזבים את אלג'יריה

למרות היחס האנטישמי לו זכו במהלך מלחמת העולם השנייה המשיכו היהודים להזדהות עם צרפת. כך למשל במהלך המאבק האלג'ירי לעצמאות לאומית צידדו רוב יהודי אלג'יריה בצד הצרפתי ונמנעו מלקחת חלק בתנועה הלאומית האלג'ירית.

לאורך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954-1962) נפגעו היהודים לעתים קרובות מאלימות שכוונה כנגדם או כנגד מתיישבים צרפתים על ידי לאומנים אלג'ירים. התקפות אלה, שכללו פיגועים נגד בתי כנסת והתנקשויות באישים חשובים בני הקהילה היהודית, זעזעו את הקהילה והרחיקו אותה עוד יותר מהתנועה הלאומית האלג'ירית. רציחתו של הזמר היהודי הנודע רמונד לריס (אשר היה ידוע בכינוי "שייח רמונד") ב-22 ביוני 1961 סימלה עבור רבים את תחילת הסוף של חיים יהודיים באלג'יריה.
בתחילת שנות ה-60 הפנימו היהודים שעצמאותה הלאומית של אלג'יריה קרובה ורבים מהם היגרו לישראל וצרפת. העזיבה הגיעה לשיאה ב-1962 כשאלג'יריה השיגה עצמאות, או אז בשנה אחת עזבו את אלג'יריה כ-99% מהיהודים שנשארו בה.

בסך הכול עזבו את אלג'יריה מעל 160 אלף יהודים. כ-85 אחוזים לצרפת וכ-15 אחוזים לישראל. יהודי אלג'יריה שעלו לארץ סייעו לפיתוח הארץ, מספר יישובים בארץ ישראל הוקמו על ידי בני התפוצה או שהם היו בין מתיישביהם הראשונים. יישובים אלה כוללים את מושב זוהר, עין הוד, פתחיה, בית גמליאל, צרופה ועוד.

נכון ל-2005, חיים באלג'יריה בין 100 ל-200 יהודים.

ציוני דרך בתולדות יהודי גרמניה

810 | הפיל האשכנזי הראשון

איגרת קונסטנטינוס הקדוש מלמדת לראשונה על קיומה של התיישבות יהודית זעירה בעיר קלן ובערים שלאורך נהר הריין – מיינץ, וורמס ושפייר.
על-פי האיגרת, במקומות אלו שכונו "ארצות אשכנז" נהנו היהודים מזכויות אזרחיות מסוימות, אולם נאסר עליהם להפיץ את דתם ולעבוד במשרות ממשלתיות.
עד מסעות הצלב, שהחלו בשלהי המאה ה-11, ניהלו היהודים דו-קיום שליו עם התושבים המקומיים והורשו להחזיק ברכוש ולעסוק בכל המקצועות וסוגי המסחר.
אנקדוטה היסטורית מספרת על יהודי בשם יצחק, שהיה חלק ממשלחת דיפלומטית מטעם הקיסר קארל הגדול אל הח'ליף המוסלמי הרון אל-רשיד מבית עבאס. היסטוריונים משערים כי הסיבה לצירופו של יצחק למשלחת הייתה השפעתם הרבה של יהודים בחצר העבאסית. הח'ליף העבאסי, מצדו, שלח לקארל הגדול מתנה יוצאת דופן: פיל ושמו "אבו-עבאס".
שמעה של המפלצת הענקית, האוכלת בשלווה מיד המטפל שלה, נפוץ למרחקים, וכאשר שוטט הפיל ברחובות גרמניה במהלך פסטיבלים וחגיגות, נהרו רבבות איכרים כדי לחזות בפלא הזואולוגי כמוהו לא נראה מעולם במרחב הפרנקי.
על פי המקורות הפיל מת בשנת 810.


1096 | מונוגמיה, גרסת רבנו גרשום

אחת הישיבות הראשונות שנוסדו בארצות אשכנז שכנה בעיר מיינץ והוקמה על-ידי מי שכונה "רבנו גרשום מאור הגולה".
לישיבה של רבינו גרשום נהרו תלמידים רבים כדי ללמוד תורה מפי העילוי שחיבר פירושים לתלמוד וחוקק תקנות חשובות, ובהן תקנת "חרם ד'רבנו גרשום" המפורסמת, שאסרה על גבר לשאת יותר מאשה אחת.
בשלהי המאה ה-11 החלו מסעי הצלב, שנועדו לשחרר את כנסיית הקבר שבירושלים (מקום קבורתו של ישו על-פי המסורת הנוצרית) מידי הכופרים המוסלמים ועל-ידי כך לזכות בחיי העולם הבא. בד בבד הלכה והתחזקה הקריאה להרוג גם את הכופרים היהודים, וזאת בניגוד לצו של אוגוסטינוס הקדוש (354–430), שקבע כי אין להרוג ביהודים מאחר שמצבם כאזרחים נחותים הוא עדות חיה לעובדה שהאל מאס בהם.
שיאה של שנאת היהודים באותה התקופה היה ב-1096, אז התחוללו "פרעות תתנ"ו".
לפי הערכות שונות, בפרעות אלה נרצחו אלפי יהודים ורבים אחרים נפצעו, נשדדו ונאנסו.
מאותה תקופה נשתמרו כמה קינות שחוברו לזכר הקהילות היהודיות שחרבו, "קהילות שו"ם" – שפירא, ורמייזא ומגנצא (ובגרמנית של ימינו: שפייר, וורמס ומיינץ).
חרף הפרעות וההסלמה ביחס ליהודים, היישוב היהודי בגרמניה התבסס והיה לאחד ממרכזי היצירה הרוחנית באירופה ולמקור שפת היידיש.


1196 | מדינה בתוך מדינה

במרוצת השנים התגבש בריכוזי האוכלוסייה היהודיים בגרמניה מבנה הקהילה שיאפיין לימים קהילות יהודיות ברחבי אירופה כולה. הקהילה שימשה הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, ובית-הכנסת שימש את חבריה כמרכז תרבותי, חברתי ודתי.
במחצית השנייה של המאה ה-12 ידעה הקהילה היהודית הקטנה בגרמניה ימים של פריחה, חרף מסעות הצלב. באותה תקופה צמחה חסידות אשכנז, שהשפיעה השפעה מכרעת על עולמם הרוחני-דתי של היהודים במשך דורות וקבעה מסמרות בתחום התשובה והתפילה וכן בפסקי הלכה וההנהגות מיסטיות.
בראש חסידות אשכנז עמד רבי יהודה חסיד, מחבר "ספר החסידים" ומראשוני המקובלים. חסיד היה בן לשושלת המפוארת של משפחת קלונימוס, שהגיעה לארצות אשכנז בשנת 917ואשר צאצאיה – תלמידי חכמים, פייטנים, רבנים ומקובלים – הטביעו חותם עמוק על עולם היצירה היהודי.
חוג דתי נוסף היה "בעלי התוספות", שהעשירו את כרכי התלמוד בחידושיהם.
"בעלי התוספות", שראו עצמם כממשיכי המסורת התלמודית של אמוראי בבל, ייסדו בתי-מדרש ועברו מישיבה לישיבה כדי להנחיל את חידושיהם. בשנת 1209 יצאו מבתי-המדרש הללו כ-300 תלמידי חכמים, עלו לארץ ישראל והתיישבו בעכו ובירושלים. להערכת החוקרים, עליית תלמידי החכמים אלו הייתה תגובה למסעי הצלב.
עליית "בעלי התוספות" התרחשה במקביל לעלילות דם נגד היהודים, שהואשמו בשימוש בדם של ילדים נוצרים וכן בהתעללות בלחם הקודש בכנסיות.
מצויד בלחם קודש שעבר "התעללות" בידי יהודים, יצא ב-1298 אציל בשם רידנפלייש, למסע השמדה המוני של יהודים. על-פי הערכות שונות, בפרעות הללו הושמדו כ-146 קהילות ונהרגו כ-20 אלף יהודים.


1348 | המוות השחור

ב-1348 התפשטה באירופה מגפת "המוות השחור", שמחקה כשליש מאוכלוסיית אירופה, ובתוכה קהילות יהודיות שלמות. מקור המגפה, נקבע אז, היה בארות המים; מכאן ועד לקביעה שהיהודים הם-הם "מרעילי הבארות" המרחק היה קצר.
ההאשמות הללו הובילו להשמדת 300 קהילות יהודיות בגרמניה. יהודים רבים הוצאו להורג בשריפה ורבים מהשורדים נמלטו לממלכת פולין, שם התפתחה לימים יהדות פולין הגדולה.
במאות ה-15 וה-16 סבלו היהודים שנותרו במרחב הגרמני מאכזריותו ואמונותיו התפלות של ההמון, נפלו קורבן לחמדנותם של הנסיכים ונאלצו להתמודד עם אי-סובלנות הולכת וגוברת מצד הכנסייה. רוב יהודי גרמניה בתקופה זו התפרנסו כסוחרי בדים, משכונאים, חלפני כספים, רוכלים ונוודים. הותר להם להתגורר רק בערים הגדולות, שם הם נדחקו לרבעים מוכי עוני וצפיפות. רבים מהם שוטטו בדרכים כל השבוע, נושאים את מרכולתם מכפר לכפר, סופגים בוז והשפלות מידי המקומיים.
דמות זו של "היהודי הנודד" קיבלה לימים ביטוי בשירה הגרמנית: "יהודי אומלל, לנדוד הוא מצווה, רוכל מורעב בכפר ועיירה, נוקשות עצמותיו, רועד מכפור אימים, לעד יקרא: סדקית למכירה!" (מתוך ספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", הוצאת דביר, 2004).

1529 | היה טוב, היה יוסל

במאה ה-16 ניכרו באירופה ניצנים של נאורות. תרבות הרנסנס, רעיונות ההומניזם, תנועת הרפורמציה ועוד היו הסימנים המובהקים לכך.
שני אישים גרמנים חשובים שייצגו מגמות אלו היו הפילוסוף יוהנס רויכלין והנזיר והתאולוג מרטין לותר. השניים היו תמימי דעים בנוגע לצדקתה של הרפורמה הדתית בנצרות, אולם ביחס ליהודים הם אחזו בגישות שונות.
רויכלין, שהתמחה בחקר השפה העברית, נטה חיבה לתרבות היהודית. עדות לכך אפשר למצוא בפולמוס שערך בשנת 1509 עם היהודי המומר יוהנס פפרקורן, שפעל להשמדת כתבי התלמוד. רויכלין התפרסם גם בזכות כתב ההגנה שהציג לטובת היהודים, הידוע בשם "אויגנשפיגל" ("מראה עיניים"), שקרא לשוויון וטען כי מוצאם של כל בני המין האנושי אחד.
לעומתו בשנת 1543 פרסם מרטין לותר מאמר בשם "על היהודים ושקריהם", ובו הציע לשרוף בתי-כנסת ולגרש את היהודים מגרמניה.
ארבע מאות שנה מאוחר יותר הוציאו הנאצים מהדורה מחודשת של הספר והוסיפו אותו לקנון שלהם לצד "מיין קמפף" של היטלר ו"היהודי זיס" של גבלס.
בשנת 1529 התמנה היהודי יוסף איש רוסהיים למשרה בעלת התואר הארוך "הממונה על היהודים בקיסרות הרומית הקדושה של האומה הגרמנית".
יוסף היה בין הראשונים שמילאו את תפקיד "השתדלן" – דמות חדשה במרחב היהודי, שתפקידה לשמש מעין לוביסט של היהודים במסדרונות השלטון. בין הישגיו של יוסף היו כתב חסות שקבע כי כל חייל שייגע לרעה ביהודים דינו מוות, וכן הצלתם של 200 יהודים שדינם נגזר להישרף על המוקד.


1669 | קודם ניקח את וינה, אחר-כך את ברלין

בשלהי המאה ה-18 הורכב המרחב הגרמני מפסיפס של יותר מ-100 מדינות עצמאיות תחת שליטים אבסולוטיים גדולים וקטנים: מלכים, דוכסים, רוזנים, בישופים ועוד.
להלכה היו רובם כפופים ל"קיסר הרומי הקדוש של האומה הגרמנית" שישב בווינה, אולם למעשה היו אלו מדינות אוטונומיות עם גבולות, חוקים ומטבעות משלהן. פרוסיה, שבשטחה שכנה העיר ברלין – לימים בירתה ולאחר מכן בירת גרמניה כולה – היתה אחת הדוכסויות הגדולות, ועד המחצית השנייה של המאה ה-18 נעשתה למעצמה החמישית בגודלה באירופה.
עד שנת 1669 נאסר על יהודים להתגורר בברלין או בסביבתה, אך בעקבות מלחמת 30 השנים והגירעון שיצרה בתקציב הדוכסות, השתנה המצב. כדי להתניע את כלכלת פרוסיה החליט המלך פרידריך הראשון לקלוט את 50 העשירים מבין יהודי וינה שגורשו מאוסטריה. היהודים הללו הוכרזו כ"יהודי חסות", והתחייבו בחוזה לשלם למלך 2,000 טאלר (כ-90 אלף דולר בערכים של ימינו), להקים תעשיות מסוימות ולהימנע מלבנות בתי-כנסת.
משגדלה האוכלוסייה היהודית בברלין, כינה אותה המלך "התפשטות ארבה" וקבע כי רק 120 המשפחות "העשירות והמובחרות" ביותר מבין היהודים יוסיפו להתגורר בעיר. השאר גורשו ממנה.
שנאתו של המלך פרידריך לא כללה יהודים "מועילים", כמו לוין גומפרץ, שהשיג אשראי בנקאי עבור הוצאותיו המופרזות, או ירמיה הרץ, שהיה הצורף המלכותי. בניגוד ליהודים האחרים, שניים אלו היו פטורים למשל מהחובה הנתעבת לשלם מס בכל פעם שעברו בשער רוזנטל, אחד משערי הכניסה המפורסמים לברלין.


1734 | סוקרטס היהודי

בסתיו 1743 עבר נער בן 14 בשערי העיר ברלין. הוא היה קטן לגילו, וסבל מגיבנת קלה ומלקות בדיבור. נאמר עליו כי "אפילו האכזר בלבבות היה נכמר למראהו", ובכל זאת הוא ניחן בתווי פנים נאים ועיניו הביעו עומק, תבונה וברק. ברישומי שער רוזנטל, שדרכו נכנס הנער, נכתב כי באותו היום עברו בו "שישה שוורים, שבעה חזירים ויהודי אחד". כשפנה השומר בשער לנער ושאל אותו מה הוא מוכר, השיב הנער בגמגום אך בביטחון מפתיע: "ת...ת...תבונה".
אפילו סופר עם כוח דמיון יוצא מגדר הרגיל לא היה משער שהגיבן המגמגם, משה מנדלסון, יהפוך לימים לדמות כה מרכזית בהיסטוריה של עידן ההשכלה בכלל והיהדות בפרט.
פחות משני עשורים לאחר שנכנס בשערי ברלין, ומכוחו של לימוד עצמי, נעשה הנער לאחד הפילוסופים החשובים בגרמניה. חשוב עד כדי כך שבמדריך טיולים גרמני משנת 1986 נטען כי "ההיסטוריה של הספרות בברלין מתחילה באותו יום סתווי בשנת 1743, שבו נכנס לעיר תלמיד ישיבה בן 14 בשם משה מנדלסון דרך השער השמור ליהודים ובקר בלבד".
מנדלסון, שכונה "סוקרטס היהודי", היה מופת נערץ ליהודי גרמניה. אידיאולוגיית "שביל הזהב" שלו, המזיגה שכונן בהגותו בין דת לתבונה ואורח החיים הדתי שדבק בו חרף ניסיונותיהם של אנשי דת נוצרים לשכנעו להמיר את דתו תמורת טובות הנאה מפתות – כל אלה הפכו אותו לכוכב הצפון של יהודי גרמניה.
ואולם, מנדלסון – האיש שסימל יותר מכל את מגמת התאזרחותם של היהודים בגרמניה – זיהה את צביעותה של האליטה הגרמנית. למרות המוניטין שיצאו לו כעילוי אינטלקטואלי, הוא מעולם לא קיבל משרה באקדמיה ונאלץ להתפרנס כפועל פשוט במפעל. "חיי כה מוגבלים בסובלנות מכל הצדדים", כתב בסרקזם לאחר מידידיו, "עד שלמען ילדי עלי לכלוא את עצמי במשך היום במפעל למשי" (הציטוטים שאובים מספרו של עמוס אילון, "רקוויאם גרמני").


1780 | סימנים של נאורות

בשלהי המאה ה-18 נראה כי יהודי גרמניה משתלבים להפליא בחברה הגרמנית. קיסר אוסטריה יוזף השני העניק להם את "כתב הסובלנות", וב-1781 קרא פקיד פרוסי בכיר, כריסטיאן פון-דוהם, לאמנציפציה פוליטית ואזרחית לכל יהודי גרמניה, קריאה שעוררה דיון ציבורי נרחב.
שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1783, הוצג בתאטרון המרכזי בברלין מחזה של גוטהולד אפרים לסינג, מן החשובים שבמחזאי גרמניה באותה העת.
לסינג העמיד במרכז מחזהו יהודי נאור, חכם, סובלני ומי שמאמין באחווה עולמית – ניגוד גמור לדמות היהודי החמדן, המושחת והנכלולי שהיה נפוץ בתרבות הפופולרית באירופה עד אז.
תגובות היהודים לביטויי הנאורות היו מעורבות. רבים מהם הגיבו בהתלהבות ובאופוריה, שבאו לידי ביטוי גם בספרו של המשורר הגרמני-יהודי נפתלי הרץ וייזל, "דברי שלום ואמת". אחרים, לעומת זאת, הביעו חשש עמוק שמאחורי מסך העשן של הסובלנות מסתתרת שנאה עתיקה ורעילה וכי מטרתה האמיתית של ה"סובלנות" היא למחוק את זהותם הדתית של היהודים.


1790 | הסלונים הספרותיים

אחד הביטויים המרתקים לרוח הפלורליסטית שאפיינה את החברה הגבוהה בברלין בשלהי המאה ה-18 היה הסלונים הספרותיים של הנרייטה הרץ ורחל לוי.
כל משכיל בעיני עצמו ביקש להיות מוזמן לסלונים הללו, שבהם התכנסו אינטלקטואלים ואמנים, סופרים ומוזיקאים, יזמים ואנשי רוח – יהודים ולא יהודים.
מאחר ובאותה עת טרם הוקמה אוניברסיטה בברלין, וחיי החצר של מלך פרוסיה פרידריך השני היו משעממים ומוגבלים, הסלונים הספרותיים הציעו מוצא לצעירים שהשתוקקו למזון אינטלקטואלי. הם שוחחו שם על אמנות, ספרות ושירה, התכבדו במתאבנים ובמשקאות, ובחדרי חדרים החליפו נשיקות גנובות.
בברלין של אותם ימים חיו משפחות יהודיות עשירות רבות (כזכור, היהודים העניים גורשו מן העיר), והעובדה שדווקא יהודים, ובמיוחד נשים יהודיות, גילו עניין כה רב באמנות הייתה יוצאת דופן. העזתן של הנשים הללו הייתה כפולה ומכופלת מאחר והם גם היו נשים וגם היו יהודיות. עבור האורחים היהודים היו הסלונים בבחינת "אוטופיה בזעיר אנפין", כלשונה של הסופרת דבורה הרץ. הסופרת הצרפתייה מאדאם דה-סטאל אמרה בעת ביקורה בברלין כי הסלונים של הנרייטה ורחל הם המקומות היחידים בכל גרמניה שבהם היו אריסטוקרטים ויהודים יכולים להיפגש זה עם זה בחופשיות.
המלחמה בין פרוסיה לצרפת שמה קץ לתופעת הסלונים הספרותיים. "הכול שקע ב-1806", כתבה רחל לוי, המרתקת מבין בעלות הסלונים, "צלל כמו ספינה הנושאת את המתנות היפות ביותר, את תענוגות החיים היפים ביותר".




1806 | רומנטיקה באוויר

בזמן שהפילוסוף הגרמני הידוע פרידריך הגל השקיף ממרפסת ביתו על הכובש נפוליאון נכנס בשערי העיר וחש שהוא עד ל"קץ ההיסטוריה", הביט ילד יהודי בן תשע בשם היינריך היינה על אביו לובש בגאווה את המדים הכחולים-אדומים בתפקידו החדש כאחראי על בטחון רחובותיה של העיר דיסלדורף. בניגוד להגל חש הילד, שעתיד להפוך לאחד המשוררים החשובים בגרמניה, כי הוא עד לתחילתה של היסטוריה חדשה.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שהסתיימה בתבוסת הפרוסים, בישרה עידן חדש ליהודים. בשטחים שסופחו לצרפת, וביניהם דיסלדורף, הוענקו ליהודים זכויות פוליטיות מלאות, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה הורשו יהודים כמו אביו של היינה לכהן במשרות ציבוריות. גם בשטח פרוסיה, שקוצץ ביותר ממחצית לאחר המלחמה, נערכו רפורמות. הפרוסים הליברלים שאחזו בשלטון פיזרו את הגילדות הימי-ביניימיות, ביטלו עונשים גופניים והעניקו ליהודים – אמנם לעשירים בלבד – מעמד מוניציפלי, גם אם לא אזרחי.
אולם, שלא כמו בארה"ב ובצרפת, שם מעשה השחרור היה תולדה של מהפכה עממית, בגרמניה רעיונות השוויון וההשכלה הונחתו מלמעלה, משורות השלטון.
בשנים ההן התפשטה בגרמניה התנועה הרומנטית, שהמירה את רעיונות האוניברסליות של ההשכלה ברעיון הלאומנות ודגלה באיחוד המקודש בין העם, הכנסייה והמדינה.
אחד העיקרים של התנועה הרומנטית היה הגדרת האומות במונחים אורגניים ואת האומה הגרמנית כאומה אידאלית, הומוגנית ובעיקר נטולת יהודים. שנאת יהודים מסוג חדש החלה לצוץ, שנאה ששילבה רגשות דתיים ונימוקים גזעיים עם רתיעה מהרציונליות של תנועת ההשכלה, שזוהתה עם "הראש היהודי". מייצגה העיקרי של תפיסה זו היה הפילוסוף הגרמני יוהאן פיכטה, שאמר: "יש לערוף לילה אחד את ראשי כל היהודים ולהחליפם בחדשים, שאין בהם אף רעיון יהודי אחד".


1819 | הֶפ הֶפ הֶפ

בשנת 1819 פרצו מהומות בעיר וירצבורג, וזאת על רקע עליית התנועה הרומנטית הלאומנית, ביטול צווי האמנציפציה של נפוליאון והתגברות האנטישמיות בקרב האריסטוקרטיה הגרמנית. הפורעים פרצו לחנויות ולבתי היהודים, בזזו אותם וזרעו בהם הרס בעודם זועקים את קריאת ה - "הֶפ הֶפ הֶפ" ("ירושלים אבודה" בלטינית), קריאה שעל-פי המסורת הייתה מיוחסת לגיוס צלבנים במסעות הצלב.
שלוש שנים קודם לכן, ב-1816, התחולל בגרמניה משבר כלכלי חמור, שתוצאותיו היו גם הן בין הסיבות לפרוץ הפרעות. העובדה שכ-90% מיהודי גרמניה באותה עת היו עניים מרודים לא העלתה ולא הורידה בעיני הפורעים, שהדירו רגליהם מהאזורים בהם התגוררו היהודים האמידים (בעיקר בפרוסיה).
היהודים הגיבו למהומות באיפוק. אלה מן המעמד הבינוני-גבוה, שרובם חיו בברלין ולא נחשפו למהומות, לא חשו שותפות גורל עם אחיהם. גל המתנצרים בקרבם גבר, ורבים מהם, וביניהם המשורר היינריך היינה, קיוו כי אם ישילו את השפה והלבוש מבית אבא, תימחק השנאה ההיסטורית כלפיהם. אלא שרובם גילו שדבר לא השתנה גם כאשר "זחלו אל הצלב", כדבריו של היינה.
כמה שבועות לאחר המהומות נפגשו בברלין שלושה צעירים יהודים יוצאי דופן – אדוארד גאנס, ליאופולד צונץ ומשה מוזר – והחליטו לייסד "אגודה לתרבות ומדע" במטרה לקרב את היהודים לחברה הגרמנית ובכך לפורר את חומות השנאה. מייסדי האגודה השיתו את עקרונות המחקר המודרני על חקר היהדות, בתקווה שאם החברה האירופית תכיר את היהדות ואת תרומתה לתרבות העולמית, תחדל האנטישמיות. נישא על גלי האופטימיות שלו ושל חבריו, הגיש גאנס את מועמדותו למשרה באוניברסיטת ברלין.
למותר לציין שהוא נדחה לאלתר.



1848 | מהפכת "אביב העמים"

"הייתי צריך להיות בריא או מת", אמר המשורר היינריך היינה, משותק למחצה ומרותק למיטתו בגלות בפריז, כשקיבל את החדשות על המהפכה בגרמניה. ואכן, הגם שטען כי מהפכת "אביב העמים" היא פרודיה על המהפכה הצרפתית, היינה היה נרגש לנוכח האפשרות שגרמניה תיפטר מסיגי הלאומנות והמלוכנות ותאמץ את ערכי החירות והשוויון.
חרף כישלונה, המהפכה הייתה נקודת מפנה מכרעת בחייהם של יהודי גרמניה. העובדה שליברלים יהודים רבים נטלו בה חלק פעיל בישרה על שינוי תודעתי עמוק. לראשונה בתולדות גרמניה החלה הפסיביות היהודית המסורתית לפנות את מקומה למעורבות פוליטית פעילה. לאחר כמה עשורים שבמהלכן האליטה היהודית כמעט נעלמה מן העולם בגל ההתנצרויות הראשון קם דור חדש: דור של מנהיגים יהודים שהיו גאים ביהדותם.
המהפכן לודוויג במברגר, המזרחן מוריץ שטיינשניידר, הרופא הכריזמטי יוהאן יעקובי והסופר ברתולד אורבך היו רק מקצת היהודים שהיו נחושים להגשים את ערכי המהפכה. זו הייתה הפעם הראשונה, כתב ההיסטוריון עמוס אילון, שנציגי היהודים היו כה בוטים, תקיפים ומודעים לזכויותיהם.
אדם אחר שבלט בזמן המהפכה היה נצר למשפחת רבנים ותיקה – המהפכן קארל מרקס. שבועות אחדים לאחר שפרסם את "המניפסט הקומוניסטי" שלו, מיהר מרקס להצטרף לחבריו המהפכנים בקלן ובדיסלדורף, ושם הפיץ את רעיונותיו. מרקס לא רחש אהדה ליהדות. את האמנציפציה, למשל, לא תפס כשחרור היהודים בגרמניה, אלא כ"שחרור האנושות מהיהדות". סלידתו מהדת והשקפתו המפורסמת כי היא אופיום להמונים התבררה כאירונית כשלימים ייסד דת עולמית חדשה, הקומוניזם, שתוצאותיה היו הרות גורל.


1870 | האומנם?

באמצע המאה ה-19 פרחו ברחבי גרמניה כ-1,000 קהילות יהודיות קטנות בעיירות ובכפרים בבוואריה, בווירטמברג, בהסן, בווסטפליה ובעמק הריין. רוב היהודים היו שומרי מצוות, דיברו יידיש בניב מערבי ועסקו בעיקר בסחר בבקר ובסוסים.
מלחמת פרוסיה-צרפת, שפרצה ב-1870 והסתיימה בניצחונם המוחץ של הפרוסים, העניקה ליהודים הזדמנות פז להפגין את נאמנותם לגרמניה. בין 7,000 ל-12 אלף לוחמים יהודים השתתפו בקרבות, "כאילו גמרו אומר לשים קץ לתדמיתם הישנה כחיילים כושלים וחסרי התלהבות", כדברי הסופר תיאודור פונטנה.
היהודים פעלו גם בחלונות הגבוהים. היהודי לודוויג במברגר, מוותיקי מהפכת 1848, עקב מגלותו שבפריז אחר הכוחות הפרוסים המתקדמים לפריז. עם כיבוש העיר הצטרף למטה האישי של "קנצלר הברזל" אוטו פון-ביסמרק ושימש לו יועץ בכיר, בשל ניסיונו כמהפכן. במטה המפקדה הגרמנית בפריז פגש יהודי אחר, גֶרסון בלייכרדר, שהיה הבנקאי הכול-יכול של ביסמרק. בלייכרדר, שכמו נוצק בדמות "יהודי החצר", היה אחראי על התקציבים הסודיים שבהם שיחד ביסמרק את המלכים והדוכסים בנסיכויות של דרום גרמניה, במטרה לשכנעם לאחד את המדינות העצמאיות בגרמניה תחת שלטון אחד – משימה שצלחה בסופו של דבר.
ב-1871 אושר חוק האמנציפציה והוחל על גרמניה כולה. כאזרחים שווי זכויות החלו היהודים לקצור הצלחות בכל תחומי החיים. יותר מ-60% מהם השתייכו למעמד הבינוני המבוסס. הם הפגינו נוכחות ראויה לציון בעולם המו"לות והעיתונות, ויותר ויותר יהודים צעירים, בניהם של חנוונים, פונדקאים, סוחרי בקר ורוכלים, נרשמו לאוניברסיטאות.
אט-אט החלו היהודים להיטמע באוכלוסייה ולאמץ את הזהות הגרמנית. לבתי-הכנסת הוכנסו עוגבים, והתפילה המסורתית נזנחה. הפילוסוף היהודי הרמן כהן הכריז כי שירות גרמניה הוא מעשה קדוש "כמו לשרת את אלוהים" ואילו הסופר הגרמני-יהודי המצליח ברתולד אורבך, שכונה "דיקנס הגרמני", קבע כי תהליך האינטגרציה הושלם בהצלחה.
האומנם?



1880 | האנטישמיות החדשה

ב-22 בנובמבר 1880 ישב הסופר ברתולד אורבך ביציע המבקרים של הפרלמנט הפרוסי. חברי הפרלמנט דנו בהצעה לשלול את זכויות האזרח של היהודים. אורבך שב לביתו מדוכדך ועצוב, פתח את פנקסו וכתב: "חייתי ועמלתי לשווא".
כמו פעילים יהודים רבים אחרים גם אורבך הקדיש את חייו למשימת השתלבותם של היהודים בגרמניה. כמה שנים קודם לדיון בפרלמנט אף הכריז כי עם מתן האמנציפציה ליהודים, הושלם מיזוגם בחברה הגרמנית. עתה היה שבור ומאוכזב.
מפולת הבורסה הגרמנית ב-1873 הייתה, בעיני היסטוריונים רבים, קו פרשת המים. רגשות הזעם והתסכול של ההמון מצאו כתובת: "המתעשר החדש" (כלומר, היהודי) ניצל את תמימותו של הנוצרי הישר וספסר בכספו. לאנטישמיות הוותיקה נוסף הפחד; אם בעבר הואשמו היהודים בשנוררות, העדר מוסר והיגיינה לקויה, כעת יוחסו להם ערמומיות וכוח חסר מצרים. אישים יהודים בכירים, וביניהם איל הרכבות הנרי סטרוסברג והבנקאי גרסון בלייכרדר, הוצגו כמשחיתי הכלכלה הגרמנית וכאשמים המרכזיים במצוקתם של הגרמנים. באקלים הגרמני, שבו הזיקה לפאודליות הייתה עדיין ניכרת, נחשבו היהודים – נושאי דגל הליברליזם, הדמוקרטיה והשוק החופשי – לא רק כאחראים למשבר, אלא גם כמכונני הקפיטליזם עצמו, שזוהה כחומרני, נצלני ומנוון.
אישים גרמנים בולטים, ובכללם הכומר הפרוטסטנטי אדולף שטקר וההיסטוריון היינריך פון-טרייטשקה, העניקו לאנטישמיות החדשה את איצטלת הכנסייה והאקדמיה. ביסמרק וחבריו האצילים, שבעצמם התעשרו על חשבון הציבור, העניקו לה את חותם האריסטוקרטיה.


1914 | קדמה, חילון ודת

את 25 השנים עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 הגדיר הסופר היהודי-גרמני סטפן צווייג כ"תור הזהב של הביטחון". "שנות החרדה", כפי שכונו מאוחר יותר שנות ה-70 של המאה ה-19, חלפו להן. ביטוייה של אפליית היהודים היו שוליים, וגל האנטישמיות שאפיין את העשור הקודם שכך. הציוני לעתיד ריכרד ליכטהיים אף אמר כי עד 1914 מעולם לא חש באנטישמיות. הפילוסוף היהודי וולטר בנימין ציין כי גדל בהרגשה שהוא "בטוח כליל בעצמו ובעמידותו"; את הלך הרוח שהשרתה עליו החווילה של סבתו, ששכנה בפרבר ברלינאי אמיד, תיאר כ"תחושות בלתי נשכחות של ביטחון בורגני כמעט נצחי".
בתפאורה של שגשוג כלכלי, קִדמה טכנולוגית ושלטון חוק יציב, הלך וגדל ומספרם של יזמים יהודים, והם ייסדו כמה מן התעשיות החדשות בגרמניה. עם הידועים שבהם יש למנות את הבנקאי מקס ורבורג, איל הפחם אדוארד ארנהולד, איל הכותנה ג'ייסון פרנק ו"ביסמארק של תעשיית החשמל הגרמנית", אמיל רנתאו, שבנו, וולטר רנתאו, יכהן לימים כשר החוץ של בממשלת ויימר.
בד בבד גבר ניתוקם של היהודים מן המסורת, שהומרה בתבניות מודרניות – אם בנוסח "היהדות החווייתית" של הפילוסוף מרטין בובר ואם במודל התנועה הרפורמית שנוסדה בגרמניה במהלך המאה ה-19. הבלשן היהודי ויקטור קלמפרד סיפר כי מיד אחרי שזכה אביו למשרת "מטיף המשנה" בקהילה הרפורמית החדשה בברלין, נכנסה אמו לאטליז לא כשר וקנתה "נקניק מעורב, מעט מכל סוג". כשהגיעו הביתה אמרה האם בפנים קורנות: "זה מה שאחרים אוכלים, עכשיו גם לנו מותר לאכול את זה".
יהודים רבים חדלו למול את בניהם ולערוך טקסי בר-מצווה. יותר ויותר יהודים היו לחילונים, ואחרים בחרו להמיר את דתם כדי לשפר את מעמדם החברתי. בשנת 1918, למשל, המירו את דתם כ-21% מהגברים היהודים בגרמניה.






1914 | מלחמת העולם הראשונה- יותר קתולים מהאפיפיור

השתלבותם הניכרת של היהודים בהוויה הגרמנית באה לידי ביטוי באופנים רבים, החל בהערצה לתיאטרון ולמוזיקה הגרמניים וכלה בהצטרפות לגל הפטריוטיות ששטף את גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914
רבים מהיהודים זנחו את השקפתם הקוסמופוליטית ואת תמיכתם המסורתית במפלגות הסוציאליסטיות שדגלו באחוות עמים, והמירו אותן בפסטיבל סנטימנטלי של לאומנות.
בין הקנאים למלחמה בלטו במיוחד האינטלקטואלים היהודים. הרמן כהן, מחבר "דת התבונה ממקורות היהדות", האמין שהאידיאלים הנעלים ביותר התגשמו במלחמה זו. סטפן צווייג, פציפיסט מושבע שטען כי לעולם לא ייגע ברובה, אפילו לא ביריד משחקים, אמר בהתלהבות כי זכה "לחיות ברגע הנפלא הזה". פליקס קלמפרד, מנתח מוח ידוע, הופתע מעוצמת התרגשותו לנוכח "תפארתה של המלחמה", ומרטין בובר העלה על נס את המלחמה וטען שהיא חוויה תרבותית משחררת. ואלה רק מקצת האינטלקטואלים היהודים שנסחפו בלהט הפטריוטיות הגרמנית הלאומנית.
היחיד שירד לעומק האיוולת שבמלחמה היה התעשיין היהודי וולטר רנתאו. כששמע על פרוץ מלחמת העולם הראשונה, "חיוורון נורא התפשט על פניו". ואולם, חרף התנגדותו למלחמה נרתם רנתאו למאמץ הפטריוטי ולקח על עצמו את ניהולה של כלכלת החירום הלאומית. לימים יציינו היסטוריונים שונים כי אילולא רנתאו והפקידים המוכשרים שעבדו תחתיו, היתה גרמניה מתמוטטת בתוך חודשים אחדים.
12 אלף יהודים נפלו במהלך המלחמה, ויותר מ-7,000 מהם זכו לעיטורי גבורה – הרבה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה.


1933 | אשליית ויימאר

הצלחתה של מהפכת 1918, שהפילה את המשטר המונרכי והמסואב בגרמניה, הפריכה את טענתו של לנין כי מהפכנים גרמנים לעולם לא יכבשו תחנת רכבת בלי לקנות כרטיסים תחילה.
ויימאר של גתה, ניטשה ושילר נבחרה לשמש ביתה של הרפובליקה הגרמנית החדשה, וסיסמאות המלחמה הפטריוטיות הוחלפו בנאומים חוצבי להבות שקראו לכונן חוקה המושתתת על עקרונות זכויות האדם.
ברפובליקה החדשה זכו היהודים סוף-סוף בשוויון מלא לא רק להלכה, אלא גם למעשה. ברגע אחד נפתח הסכר, וגל של אינטלקטואלים יהודים שטף את שדות ההשכלה. תורת היחסות של איינשטיין, הפילוסופיה של הוסרל וארנסט קסירר, התיאטרון של מקס ריינהרדט ועוד הם רק מעט מזעיר מתרומתם העצומה של היהודים באותה תקופה לתרבות האירופית.
ואולם, מתחת לפני השטח רחשו זרמים רוויים בפסולת אנטישמית. האינפלציה הדוהרת, האבטלה הגואה והכבוד הגרמני שנרמס בעקבות הסכמי השלום בתום מלחמת העולם הראשונה בוורסאי היו רבי עוצמה לא פחות ואולי הרבה יותר מאשליית הנאורות של ויימאר.
הקש האחרון היה המשבר הכלכלי החריף שפקד את גרמניה ב-1929, שבעקבותיו הצטרפו רבים מבני המעמד הבינוני למפלגות הימין הקיצוניות. היהודים הואשמו ש"תקעו סכין בגב האומה", וביום בהיר אחד מצאו עצמם משויכים לאחת משתי קבוצות – "הקפיטליסטים החזירים" או "הבולשביקים החזירים".
לימים יטענו היסטוריונים כי זרע הפורענות שממנו נבטה המפלגה הנאצית נטמן עוד בימי המהפכה הכושלת של 1848. תרבות המיליטריזם, הגזענות, התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי החמור דישנו והשקו אותו עד לשיא פריחתו ביום ה-30 בינואר 1933, אז מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה.





1939 | דמדומי הציביליזציה

ב-1933 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון והאנטישמיות התייצבה במרכז הבמה. לשנאה היה ריבון, והוא היה נחוש ומפלצתי. כדור השלג האנטישמי התגלגל וצבר עוד ועוד תומכים ומאמינים. בכיכר האוניברסיטה שבברלין נשרפו ספרים שנכתבו על-ידי יהודים. בשנת 1935 נחקקו חוקי נירנברג. ב-1938 התחולל ליל הבדולח – פרעות מאורגנות נגד היהודים. השואה עמדה בפתח.
הטכנולוגיה הישנה של הפוגרומים התגלגלה לטכנולוגיה חדשנית: מחנות השמדה. הקריאות לטבח יהודים בכיכר העיר הומרו בוועדות מכובדות שחבריהן ניסחו מסמכים רשמיים לצד הקינוח, עם כוס יין משובח. המיתוסים הישנים הומרו בתעמולה מתוחכמת שזיהתה את היהודים עם חרקים, מכרסמים וטפילים למיניהם.
יהודים רבים האמינו כי מדובר בעוד גל אנטישמיות שיחלוף במהרה, אך רבים אחרים הבינו כי הפעם מדובר במשהו אחר, שיטתי, מאורגן והמוני, והחלו לארוז את חפציהם לקראת הגירה (ראו טבלה עם נתונים על הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1933–1939).
ב-19 במאי 1943 הוכרזה גרמניה כ"יודנריין" (בגרמנית: נקייה מיהודים). עם המעטים שניצלו מן ההשמדה נמנו יהודים שנישאו ב"נישואי תערובת" לארים וקומץ יהודים ששרדו במחבוא בסיוע חסידי אומות העולם.
עליית הנאצים בגרמניה ושואת יהודי אירופה סתמו את הגולל על אחת הקהילות המרתקות והיצירתיות בתולדות העם היהודי. משבט נרדף של חנוונים, סוחרי בקר ורוכלים נודדים הפכו היהודים לקהילה משגשגת של סופרים, יזמים, משוררים, מוזיקאים, מדענים, מו"לים ופעילים פוליטיים, שהיו מבחינות רבות למוביליה של אירופה המודרנית. מלחמת העולם השנייה שמה לכל זה קץ.


הגירת היהודים מגרמניה בשנים 1939–1933

מדינת היעד מספר המהגרים
63,000 ארצות-הברית
55,000 פלשתינה
40,000 בריטניה הגדולה
30,000 צרפת
25,000 ארגנטינה
13,000 ברזיל
5,500 דרום-אפריקה
5,000 איטליה
25,000 מדינות אחרות באירופה
20,000 מדינות אחרות בדרום אפריקה
15,000 מדינות המזרח הרחוק
8,000 אחרות
304,500 סה"כ



תחילת המאה ה-21
עם תום מלחמת העולם השנייה נותרו בגרמניה רק כמה עשרות אלפי יהודים, מהם יהודים עקורים ממקומות אחרים ומהם יהודים ששרדו את המלחמה. רבים מהם התעקשו ששהותם ב"ארץ הארורה" היא זמנית. ואולם, בראשית שנות ה-50 נשמעו קולות שקראו לפיוס עם החברה הגרמנית. הקהילות היהודיות, ובראשן קהילת ברלין, שוקמו, ובשנת 1967 היה מספר היהודים הרשומים בקהילה כ-26 אלף.
עם התפוררות המשטר הקומוניסטי בברית-המועצות פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, וכ-104,000 יהודים, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות, היגרו אליה. נכון לראשית המאה ה-21, קהילת יהודי גרמניה היא השלישית בגודלה באירופה המערבית: כ-115 אלף יהודים מתגוררים בה, מהם כ-10,000 ישראלים. האוכלוסייה היהודית בגרמניה מורכבת מכ-90 קהילות יהודיות חדשות, הגדולה שבהן בברלין, ולאחריה בפרנקפורט ובמינכן.

Aragon 

A region in northeastern Spain. The former medieval Kingdom of Aragon united with the medieval Kingdom of Castille to form the modern Spanish State. 

גראנאדה

עיר באנדאלוסיה, ספרד.

ביהדות ספרד רווחה האגדה שבגראנאדה ישבו יהודים עוד מימי נבוכדנצר, ועל כך מספר גם שלמה אבן וירגא בספרו "שבט יהודה"; אפילו המאורים חשבו כי היהודים היו מייסדי העיר. עובדה היסטורית היא כי חיל-המצב שהופקד על העיר אחרי הכיבוש הערבי ב- 711 כלל גם יהודים. בתקופת בית אומאיה (מאות 8-7) היתה גראנאדה מן הקהילות החשובות ביותר בספרד, ובמאה ה-11, כאשר נעשתה נסיכות עצמאית, מילאו יהודים תפקידים חשובים במימשל. שמואל הנגיד, מלבד היותו ראש הקהל כיהן גם כשר מדינה ומפקד הצבא במקום. את מעמדם הרם של היהודים בהנהגת המדינה ניתן להסביר בכך שהכת הצבאית השלטת לא היכתה שורשים במקום ונשענה בלית ברירה על נושאי-משרה יהודים שלא התחרו בה על כס השלטון.

אותו זמן היוו היהודים רוב בעיר, ובמדינות השכנות נכתבו כתבי- פלסתר נגדם כדי לנגח את גראנאדה. יוסף, בנו של שמואל הנגיד, נפל קרבן להתמרדות המונית ב-1066 שבה קיפחו את חייהם, לדברי אבן וירגא, 1,500 יהודים. הקהילה התאוששה אבל כעבור 24 שנים, עם כיבוש העיר על-ידי האלמוראווידים, נחרבה כליל; בין הפליטים היתה גם משפחת אבן עזרא. תחת שלטון האלמואחדים (1212-1148) הותרו המגורים בעיר רק ליהודים שקיבלו את דת האיסלאם. במאה ה- 13 עשו יהודים יד אחת עם הנוצרים בנסיונות כושלים לגרש את הערבים; הם חזרו לגראנאדה בימי השושלת המוסלמית ששלטה במקום עד 1492.

אחרי גזירות קנ"א (1391) מצאו אנוסים רבים מקלט בגראנאדה וחזרו לחיק היהדות. בהסכם הכניעה בין מלך גראנאדה ופרדינאנד ואיזאבלה נקבע כי יהודים ילידי המקום יקבלו הגנה, ותינתן להם אפשרות להגר לצפון-אפריקה אם ירצו בכך. אנוסים שחזרו ליהדות נצטוו לעזוב, וכן הוסכם שיהודי לא ישב בדין במשפט נגד מאורים ולא ישרת כגובה-מסים. צו הגירוש נגד יהודי ספרד נחתם ב-31 במארס 1492 בגראנאדה, העיר שנכבשה אחרונה. המלך פרדינאנד ציווה להרוס את הרובע היהודי שהכיל 20,000 תושבים. מלבד משפחות שמואל הנגיד ואבן עזרא פעלו בגראנאדה יהודה אבן תיבון, סעדיה בן מימון אבן דאנאן, שלמה בן יוסף אבן איוב וחכמים אחרים.
קורדובה Cordoba

עיר באנדלוסיה, ספרד.


ככל הנראה ישבו יהודים בקורדובה במאה השביעית. לפי מקורות אחדים הופקדה הגנת העיר בידי יהודים מיד לאחר הכיבוש הערבי ב-711.

"תור הזהב" של קהילת קורדובה חל במאה העשירית, במידה רבה בזכות ר' חסדאי אבן שפרוט, שהיה רופא ודיפלומאט בחצר החליף עבד אל רחמן השלישי. החליף הביא לעיר אנשי-רוח מצויינים, ועשה אותה מרכז תרבותי למופת.

באותו הזמן הגיע לקורדובה ר' משה בן חנוך, אחד מ"ארבעת השבויים" שיצאו לפי האגדה מבארי שבאיטליה והפיצו את לימוד התורה בארצות המערב.

אחרי הכיבוש הברברי במאה ה- 11 חלה ירידה במצב הקהילה. אולם קהילת קורדובה התאוששה במהרה, ותוך זמן קצר התפרסמה בגדולי התורה שבה: ר' יצחק בן ברוך אלבליה והדיינים יוסף בן יעקב אבן סהל ויוסף אבן צדיק.

בתחילת המאה ה-12 רגשה הקהילה סביב משיח השקר אבן אריה; ובאמצע המאה חדלה להתקיים בשל פלישת האלמואחדים (1147).

בשנת 1236 חזרו הנוצרים לעיר והיישוב היהודי התחדש. היהודים סייעו בהבראת הכלכלה בעיר, ויהודה אברבנאל היה משרי המלך.

רוב יהודי קורדובה באותה התקופה עסקו במלאכות שונות והתמחו בייצור בדים ובשיווקם. ב-1315 נחנך בית-הכנסת (בית הכנסת הוכרז בשנת 1885 אתר לאומי, ועומד על תילו).

בגזרות קנ"א (1391) נערך טבח ביהודי קורדובה ובראשית המאה ה-15 הוכבד עול המסים על הקהילה.

ב-1483 נצטוו היהודים לעזוב את אנדאלוסיה. אלו שהמירו את דתם, "הנוצרים החדשים" בני קורדובה, התפרסמו בדבקותם ביהדות, ורבים מהם מתו על קידוש השם. האינקוויזיציה המשיכה בפעולתה בקורדובה עד למאה ה-18.


בשנת 1935 הוחג רשמית בקורדובה יובל ה-800 להולדת רבנו משה בן מימון, בן המקום. בשנת 1964 ערכו השלטונות את "שבוע הרמב"ם"; הוקמה אנדרטה לזכרו במקום הולדתו, הרובע היהודי לשעבר, ואחת הכיכרות ברובע נקראה בשם טבריה, מקום קבורתו.
קאריון דה לוס קונדס

עיר בקסטיליה, ספרד.


זכויות הקהילה שימשו ב-1225 דוגמה לתחיקה יהודית דומה בעיר הסמוכה סאאגון. ב-1266 זכו יהודים מקומיים מן השלל כאשר סביליה וחרז דה לה פרונטירה חזרו לידי הנוצרים. בסוף המאה (ה- 13) פעל במקום שם-טוב ארדוטיאל בעל "אמרי מוסר" (חיבור הלכתי כתוב בספרדית).

הקהילה נפגעה בגזירות קנ"א (1391), התאוששה במאה ה-15, ותרמה בעל כורחה סכומים גדולים למלחמה נגד גראנאדה. קבוצת יהודים עסקה בחכירת מסים בקנה-מידה גדול.

אחרי פרסום הצו לגירוש יהודי ספרד במארס 1492 הואשמו יהודים בהשתמטות מתשלום מסים עקיפים. עם זאת ציווה המלך על פרעון החובות ליהודים טרם גירושם.

Ecija

A town in Seville, S. Spain.

The earliest information concerning Jews there dates from the 13th century. The size of the Jewish community can be judged from the fact that for the year 1293 its tax amounted to 5,000 maravedis. Its most prominent member was the wealthy Don Yucaf (Joseph) de Ecija (Joseph Ha-Levi Ibn Shabbat), who distinguished himself in the service of Alfonso XI of Castile.

In 1332 he endowed a yeshivah in Ecija, and provided stipends for the scholars who studied in it. The persecutions of 1391 struck Ecija and its synagogue was destroyed by order of Fernando Martinez, who was archdeacon of Ecija. However, when in 1396 the archbishop of Toledo demanded from the vicar of Ecija an account of the destruction of the synagogue, he was told that it was razed by the mob. It is not known when the community was reconstituted, but its tax assessment in 1439 was 6,800 maravedis, in old coin. The community apparently lasted until the expulsion in 1492. There was also an organized group of conversos, which in 1477 had as its leader a new Christian named Fernando de Trujillo.

זאמורה

עיר בצפון מערב ספרד.

מן הוותיקות בקהילות ספרד. הרובע היהודי העתיק שכן מחוץ לעיר סמוך לחומה; שם היו גם בית הכנסת ובית העלמין. בתקופת קיומה של הקהילה היו שלושה בתי כנסת.

בכנס נוצרי שנערך בעיר ב-1313 נתקבלה שורה של החלטות נגד יהודים, ביניהן גזירת הטלאי הצהוב, תשלום מעשר לכנסיה, הגבלת שיעור הריבית והעברת בתי-כנסת חדשים לרשות המדינה.

אין ידיעות על גורל הקהילה בגזירות קנ"א (1391) אך ודאי היו גם בה מקרים רבים של שמד.

בשנים 1480-1470 פעל במקום ר' יצחק בן משה עראמה וב-1485 נדון למוות המקובל שאול סבה בנסיבות שלא הובררו עד היום. ב-1490 הועלתה לפני המלך תביעה נדירה של יהודיה מבנות-המקום נגד אחד יעקב בן מאיר שסירב לשאתה לאישה לאחר מעשה.

יחד עם קהילת סביליה תרמו יהודי-זאמורה לפדיון שבויים במאלאגה והשתתפו בהוצאות המלחמה נגד גראנאדה.

ב-1492 עברו מגורשי זאמורה לפורטוגאל. רכושם נמסר לתובע של סאראגוסה. בסוף אותה השנה חזרו דרך זאמורה יהודים שהחליטו לקבל את עול הנצרות.

מבין גולי העיר התפרסמו במאה ה-16 יעקב בן חביב ולוי בן חביב בשל פעילותם במרכזים יהודיים באימפריה העותמאנית.
קאדיס

עיר נמל בדרום מערב ספרד.


חוקרים סבורים שקדיס היא תרשיש המקראית. יישוב יהודי היה במקום עוד בתקופת המוסלמית.

פעולות האינקוויזיציה בקאדיס לקראת סוף המאה ה-15 מלמדות על קיום אנוסים בעיר. עם גירוש אנדאלוסיה (1481) עברו היהודים לקאסטיליה ועם הגירוש הכללי (1492) עברו דרך נמל קאדיס 8,000 מגורשים בדרכם לצפון-אפריקה.

ב-1877 התפקדו בעיר 209 יהודים עוברי-אורח, רובם ממארוקו. יישוב-קבע של יהודים לא נוצר במקום.

דבדו

Debdou; בערבית: دبدو


עיר במחוז ווג'דה על גבול אלג'יריה, מזרח מרוקו.


הנסיך העצמאי מחמד מריני התיר ליהודים להתיישב בדבדו במאה ה- 14. במאה ה- 15 הגיעו לשם יהודים מפאס. מהמאה ה- 16 הייתה דבדו כפופה לשלטון המרכזי במרוקו, ב- 1596 מתועדת קהילה יהודית בעיר. במאה ה- 17 הייתה הקהילה בחסות מושל פאס.

במהלך המאה ה- 18 היגרו יהודים מדבדו לערים אחרות במרוקו ובאלג'יריה אך שמרו על קשר עם עירם. לאחר מות המלך מולאי אסמאעיל (1727) התחוללו מהומות ויהודי דבדו נפגעו. ב- 1730 נרצח הרב יצחק בן-נאים. ב- 1745 פגעה מגפת כולרה בעיר ו- 300 משפחות יהודים עזבו. ב- 1780 היו בדבדו 700 משפחות יהודיות. ב- 1880 היו מקרי שוד וביזה נגד יהודים. ב- 1883 מנתה הקהילה כ- 300 משפחות וב- 1910 עלה מספרן ל- 900 משפחות. לאחר מרד בוחמארה (1902 - 1909) והכיבוש הצרפתי של מרוקו (1912), ירד מספר היהודים בדבדו. הם התיישבו בערים אחרות במרוקו אך דבדו המשיכה להיות מרכז יהודי בגלל קברי הקדושים שבה. ב- 1931 היו 1,018 יהודים בעיר, ב- 1936 היו 1,525, במפקד 1947 נימנו 1,093. ב- 1950 מנתה הקהילה כאלף נפשות. בעקבות עלייה לישראל נותרו 612 יהודים בדבדו בשנת 1951, וב- 1960 נותרו 382 יהודים.


חיי הקהילה

היהודים בדבדו ישבו במרכז העיר בשכונה מיוחדת. הקהילה היהודית נחלקה לשני פלגים יריבים: האחד סביב משפחות כהן סקאלי שהגיעו מסוויליה ב- 1931 (קנ"א) בעקבות הגירוש, והשני סביב משפחת מורציאנו שמוצאה ממורסיה. בקהילה היו כהנים רבים ולכן דבדו נקראת גם "עיר כהנים", הם התייחסו לצדוק הכהן ומעמדם הוכר בפאס, דוגמת כהני ג'רבה. יהודי דבדו שמרו על מנהגי יהודי ספרד, ובלשונם היו ביטויים ספרדיים.

לאחר מגיפת הכולרה ב- 1745 נשארו בדבדו 160 ממשפחות כהן-סקאלי ו- 110 ממשפחות מורציאנו וכן 60 משפחות אחרות, ביניהן בן-סוסן, בן-חמו, בן-נאים.

יהודים מילאו תפקידים בולטים במינהל המקומי ובשלטון. דוד כהן-סקאלי היה מושל בלתי רשמי של דבדו בשנים 1895 - 1910.

דבדו הייתה מרכז יהודי חשוב בצפון אפריקה. מקובליה, חכמיה וסופריה היו ידועים בקהילות מרוקו ואלג'יריה, וחיברו ספרים חשובים של הלכה ופרשנות. בדבדו פעלו 17 בתי כנסת לפי מנהג יהודי ספרד.

יהודי הקהילה היו סוחרים, צורפים, חייטים ואורגים, ורבים עסקו בגידול צאן ובקר. הנשים עסקו בעבודות רקמה. הקהילה קיימה קשרי מסחר עם קהילת פאס. סוחריה ייבאו מוצרי צמר, עורות, שטיחים, זיתים ושמן. היהודים הפעילו שוק שהיה פתוח גם לסוחרים מאלג'יריה. בדבדו לא נכפה האיסור הממשלתי על יהודים לקנות קרקעות מחוץ לאזורי מגוריהם, כפי שהיה מקובל בישובים אחרים במרוקו, ומשום כך היו שם יהודים בעלי מטעים, פרדסים, שדות וכרמים. היהודים היו בקשרים טובים עם המוסלמים ונהנו מחופש תנועה באזורים שונים לצורכי מסחר.

מנהיגי הקהילה היו דייני הקהל וראשי משפחות הכהנים וכן ראשי משפחת מורציאנו. בתקופות המאוחרות עמד נגיד בראש הקהילה. בדרך כלל היה זה בן למשפחת מורציאנו.

לאחר הכיבוש הצרפתי הנהיג את הקהילה ועד נבחר ובראשו נשיא, במקביל למשרת השיח' האחראי לענייני המשפט. כן נתמנה דיין על-ידי הרבנות הראשית ברבאט. הנשיאים היו ממשפחת מורציאנו.

בתי הכנסת בדבדו היו משפחתיים ושימשו גם מקום לתלמוד תורה ולישיבה. ביניהם בית כנסת "לדוגם", בית כנסת עתיק של כהן צבאן ובית הכנסת של ר' אברהם בן-סוסן. היו שלושה בתי עלמין: העתיק, בית עלמין מ- 1539 והשלישי משנת 1859.

טקסי הילולה של רשב"י, של ר' מאיר בעל הנס וסביב קברי צדיקים היו נהוגים במקום. ישבו בדבדו מקובלים ידועים, כמו הרב שלמה הכהן צבאן (הרש"ק) ור' דוד הלוי, מחבר ספרי קבלה. פעלו ישיבות כמו ישיבת הרש"ק, ואלה של ר' אברהם בן-שושן ור' שמואל מורציאנו. כן פעלו חברות צדקה ולימוד כמו חברת "גומלי חסדים", חברת "הזוהר", חברת תהילים וחברת הש"ס. אנשי דבדו השתתפו בחברת "דובב שפתי ישנים" בפאס, שעסקה בהוצאה לאור של כתבי- יד.

עיקר החינוך נעשה בבתי הכנסת. משנת 1870 נכנסה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") לפעילות בדבדו, נסיון לפתוח בית ספר לא עלה יפה, ו"אליאנס" התרכזה בתמיכה כספית בקהילה בעתות מצוקה. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו ארגונים אמריקנים, כמו ג'וינט, חב"ד ואוצר-התורה, לממן פעולות חינוך וכיתות לימוד.

לקהילת דבדו הייתה זיקה דתית לארץ ישראל. כבר בשנים 1840 - 1890 עלו יהודי דבדו והתיישבו בצפת, בטבריה ובירושלים. לכן עלו רובם ככולם לישראל עם העלייה ההמונית ממרוקו בשנות ה- 50.

האוזר, פיליפ
יהודה אבן בלעם
שלמה אבן-אלמעלם
Hauser, Philippe (1832-1926), physician and author, born in Nadas, Hungary (then part of the Austrian Empire). As a youth he studied Talmud at the yeshivas of Pozsony (now Bratislava, in Slovakia), and Nikolsburg. After graduating from the gymnasium, he studied medicine at the universities at Vienna, Paris, Bern, and London and was awarded his medical diploma in 1858. Hauser moved to Tangier to assist in caring for the health a Jewish community of over 4,000 souls. After the outbreak of the Spanish–Moroccan War he moved to neighboring Gibraltar, and set up a hospital for his co-religionists. Then he went with the Spanish troops to Tetuan, where he treated many patients suffering from Cholera.

In 1872, Hauser settled in Seville, Spain, where he reorganized the health care system of the town. In recognition of his services a street was named after him - Calle de Dr. Hauser. In 1883 he moved to Madrid where researched the causes of cholera and wrote on a number of medical and sociological subjects. He received the Pettenkoffer Prize of Munich (1899) for his work "Le cholera en Europe depuis son origine jusqu'a nos jours" (1897), and the Breant prize from the Academy of Science of Paris for his "Estudios epidemologicos relativos a la etiologia y profilaxis del colera" (3 vols. and atlas, 1899). His other works include "Estudios medicotopograficas y sociales de Sevilla" (1884) and "Les grecs et les semites dans l'histoire de l'humanite" (1912).
Philippe Hauser died in Madrid.
שלמה אבן-אלמעלם (המאה האחת עשרי - המאה השתים עשרי), משורר. על כשרונותיו הפיוטיים של שלמה אבן-אלמעלם ניתן ללמוד משיר אחד שלו, אשר נכלל בטעות בדיוואן של יהודה הלוי עם תשובתו של זה. אלמעלם נולד בסביליה, ספרד, במחצית השנייה של המאה ה-11, ופגש ביהודה הלוי כאשר הלה הגיע לראשונה מקסטיליה לאנדלוסיה. כשהתיישב בגרנדה שלח אליו אלמעלם שיר ברכה. מכיוון שיהודה הלוי לא היה בעיר באותה עת, שלח משה אבן-עזרא, ידידו ופטרונו, תשובה במקומו, בצורת שיר מחורז ושקול, כפי שהיה נהוג אז. אחר כך, כששירו של אלמעלם הגיע ליהודה הלוי, הוא מיהר ושלח שיר משלו. אלמעלם היה ידוע בשיריו, בהשכלתו הערבית הרחבה ובידיעותיו בתורת הרפואה. הוא היה בן לעלית היהודית ונשא את התואר "וזיר". באותה תקופה, התואר לא התייחס לסמכות פוליטית, אלא היה תואר כבוד. הוא נפטר במרוקו.
הרמב"ם שמע מבנו של אלמעלם, כי אביו הלך למרוקו עם מאיר אבן-קמניאל והיה לאחד הרופאים בחצרו של עלי בן-יוסף (1106-1143), המנהיג המוראביטי.
כניסה לחודרייה, הרובע היהודי לשעבר, סביליה, ספרד 1981
רובע סנטה קרוז, הרובע היהודי לשעבר, סיביליה. ספרד 1981
סמטת האינקויזיציה ברובע סנטה קרוז, הרובע היהודי לשעבר, סביליה, ספרד 1981
הכניסה לחודרייה, הרובע היהודי לשעבר,
היום רובע סנטה קרוז, סביליה, ספרד 1981.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)
רובע סנטה קרוז, הרובע היהודי לשעבר,
סביליה, ספרד 1981.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)
קאלחון דה לה אינויזיציון (סמטת האינקויזיציה)
ברובע סנטה קרוז, הרובע היהודי לשעבר,
סביליה, ספרד 1981.
צילום: מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מריו אדוארדו כהן, ארגנטינה)
יהודה אבן בלעם
שלמה אבן-אלמעלם
שלמה אבן-אלמעלם (המאה האחת עשרי - המאה השתים עשרי), משורר. על כשרונותיו הפיוטיים של שלמה אבן-אלמעלם ניתן ללמוד משיר אחד שלו, אשר נכלל בטעות בדיוואן של יהודה הלוי עם תשובתו של זה. אלמעלם נולד בסביליה, ספרד, במחצית השנייה של המאה ה-11, ופגש ביהודה הלוי כאשר הלה הגיע לראשונה מקסטיליה לאנדלוסיה. כשהתיישב בגרנדה שלח אליו אלמעלם שיר ברכה. מכיוון שיהודה הלוי לא היה בעיר באותה עת, שלח משה אבן-עזרא, ידידו ופטרונו, תשובה במקומו, בצורת שיר מחורז ושקול, כפי שהיה נהוג אז. אחר כך, כששירו של אלמעלם הגיע ליהודה הלוי, הוא מיהר ושלח שיר משלו. אלמעלם היה ידוע בשיריו, בהשכלתו הערבית הרחבה ובידיעותיו בתורת הרפואה. הוא היה בן לעלית היהודית ונשא את התואר "וזיר". באותה תקופה, התואר לא התייחס לסמכות פוליטית, אלא היה תואר כבוד. הוא נפטר במרוקו.
הרמב"ם שמע מבנו של אלמעלם, כי אביו הלך למרוקו עם מאיר אבן-קמניאל והיה לאחד הרופאים בחצרו של עלי בן-יוסף (1106-1143), המנהיג המוראביטי.