דלג לתוכן האתר >

קהילת יהודי רגנסבורג

רגנסבורג

Regensburg

במקורות היהודיים: רגנשבורג, גושפורק, רושפורק

עיר מחוז בפפאלץ עילית (Oberpfaltz), בוואריה, גרמניה.

בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


רגנסבורג, ראשיתה בשנת 500 לפני הספירה כיישוב קלטי – רדספונה (Radaspone), בימי הביניים נקראה רטיסבון (Ratisbona). ב-1256 קיבלה מעמד של עיר קיסרית חופשית. מ-1663 עד 1806 הייתה מקום מושב קבוע של מועצת הממלכה – הרייכסטאג.

הקהילה היהודית ברגנסבורג היא העתיקה בגרמניה. יהודים ראשונים הגיעו למקום בעקבות הצבא הרומי. ב-1020 הייתה הקהילה מאורגנת ורב בראשה. בעת מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הוטבלו יהודי רגנסבורג בעל כורחם בדנובה. אלה שהתנגדו, נרצחו. ב-1097 התיר להם היינריך הרביעי לחזור ליהדותם בגלוי. בעת "גזרות רגנסבורג" (1137) שוב הוכרחו להשתמד. בעת מסע הצלב השני (1147), הגנו תושבי העיר על היהודים.

בשנת 1182 הקיסר פרידריך ברברוסה הראשון, חידש, ככל הנראה, את האמנה שהוענקה במקור לקהילת רגנסבורג על ידי הנרי הרביעי, והצהיר על עקרונות יחסו כקיסר כלפי היהודים: "בסמכותנו הקיסרית, מנהגיהם הטובים אשר אבותיהם הבטיחו בחסדם ובטובתם של קודמינו עד ימינו". הסעיפים הכלכליים של אמנה זו נוגעים לתפקידם של יהודי רגנסבורג בסחר עם מדינות סלאביות, המפרטים כי "מותר להם למכור זהב, כסף וכל סוג אחר של מתכות וסחורות מכל סוג שהוא, וגם לקנות אותם, לפי מנהגם הקדום".

לפיכך בתקופה זו יהדות רגנסבורג נחשבה כקהילת סוחרים הממשיכה במסורות מייסדיה. כאשר זכות זו חודשה על ידי המלך הנרי בשנת 1230, נקבעה הוראה נוספת כי ניתן להביאם בפני שופטים על פי בחירתם בלבד. במאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 התגוררו נוצרים גם ברובע היהודי והיו בבעלותם בתים ברובע.

המבנה הציבורי הראשון שבנתה הקהילה היה בית חולים, ונכלל בו בית כנסת מפואר. ב-1210 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ומשקודש, שימש גם קהילות קטנות סמוכות.

בסוף המאה ה-12 רגנסבורג הפכה למרכז דתי ותרבותי ליהדות גרמניה.

משנת 1230 הקהילה הייתה אוטונומית, והרב ייצג אותה בפני השלטונות. הנהגת הקהילה הייתה בידי הרב ומועצת "טובי היהודים", שמתוכה נבחר "פרנס החודש" לניהול ענייני הקהילה. בית דין יהודי טיפל בענייניה הפנימיים של הקהילה. עד שנת 1400 היה לקהילה חותם משלה.

החשיבות הכלכלית של הקהילה אפשרה לה להתמודד עם רדיפות "רינדפלייש" (1289), "דגנדורף" (1338) ו"המגיפה השחורה" (1349-1348) ולהגיע לגבהים חדשים של שגשוג על ידי הצעת מקלט לפליטים עשירים. הלוואות כספיות לנסיכים ולאנשי כנסיות, בנוסף לסוחרי העיר, התנהלו בקנה מידה גדול.

עד סוף המאה ה-15 הייתה רגנסבורג מרכז תורני חשוב בגרמניה. "חכמי רגנסבורג", נימנו על "בעלי התוספות" (חכמים שפירשו מסכתות בתלמוד כהשלמה ותוספת לפירושי רש"י), והידועים שבהם: ר' משה בן יואל הלוי, ר' אפרים בן יצחק (1175-1100) הידוע בשם "רבנו אפרים הגדול מרגנשבורג". כן היו ידועים ר' יצחק בן ר' מרדכי הלוי - הריב"ם, ור' פתחיה מרגנסבורג. ר' יהודה החסיד (1217-1150) בא משפיירא (Speyer) לרגנסבורג ב-1195 והקים ישיבה גדולה. הישיבה של רגנסבורג התפרסמה בשיטת הלימוד של התלמוד: "הפלפול של רגנסבורג". בשנת 1454 התיישב ברגנסבורג ר' ישראל בן חיים ברונא (1400-1480), מגדולי חכמי התלמוד בדורו ומחברן של שאלות ותשובות רבות. עמד בראש הקהילה ונכלא פעמיים בגלל אי תשלום "מס הכתרה" על ידי הקהילה. ב-1457 עזב את רגנסבורג. אחריו כיהן ר' יעקב מרגליות, שהיה גם רב, ראש הישיבה ואב בית הדין.

בשנת 1519 גורשו היהודים מרגנסבורג. בתיהם הוחרמו, בית הכנסת נהרס ואבני המצבות שימשו לריצוף ולבניה.

היישוב היהודי ברגנסבורג התחדש רק ב-1669 כאשר התקיים בעיר מושב הרייכסטאג, והנסיך פון פפנהיים התיר ליהודים לבוא ולסחור בעיר, מספרם הוגבל אז ל-4 משפחות. באותה התקופה היו הגבלות על היהודים מטעם מועצת העיר, לא ניתן להם לבנות בית כנסת, ותנועתם במקומות ציבוריים הוגבלה, בעיקר בימי חג נוצריים. כמו כן היה על היהודים לשאת אות קלון צהוב על בגדיהם.

בין השנים 1714-1712, עבר הרייכסטאג לאוגסבורג, ושוב נאלצו היהודים לעזוב את רגנסבורג. כשחזר הרייכסטאג לעיר שוב הותר ליהודים להתיישב בה. באותה התקופה שכרו אולם לתפילה, והתפללו בו עד שנות ה-40 של המאה ה-19, כשנבנה בית כנסת חדש.

ב-1832 נפתח בית ספר יהודי יסודי, וכשנבנה בית הכנסת החדש ב-1841 הועברו כיתות בית הספר למבנה החדש. במקום היה גם מקווה טהרה. ב-1863 נוסדה חברה קדישא, ופעלו ארגוני צדקה וגמילות חסדים.

בעקבות ביטול חוק המאטריקל בשנת 1861 גדל במספר היהודים בעיר. ב-1867 חיו ברגנסבורג 359 יהודים, 1.2% מכלל התושבים, ומוסדות הקהילה התרחבו. בעיקר גדל מספר בתי הספר היסודיים. ב-1920 נוסדה בקהילה קרן להקמת מושב זקנים. ב-1929 התקיימה ברגנסבורג ועידה של אגודת הנשים היהודיות בבוואריה. ב-1928 נוסד ברגנסבורג סניף של האגודה לתולדות ישראל וספרותו, וב-1929 - ספרייה וחוג קבוע לתלמוד. מ-1934 קיימה האגודה היהודית לתרבות (Judischer Kulturbund) הופעות אמנות וקונצרטים של אמנים יהודים.

הקהילה שמרה על אופייה החרדי, למרות הרפורמציה, עד אמצע המאה ה-19, כשהתקבלו תיקונים ברוח הרפורמה המתונה בסדרי התפילה בבית הכנסת. ב-1860 הצטרפה קהילת רגנסבורג לרבנות המחוז זולצבירג. ב-1882 שוב הייתה עצמאית עם רב משלה, ר' זליגמן מאיר. ר' מאיר יסד ב-1884 את העיתון לאובהיטה (Laubhutte), שהיה מוקדש לבעיות היהדות החרדית, וערך אותו עד שנת 1925.

ב-1897 נעשתה רבנות רגנסבורג לרבנות מחוז, וב-1911 סופחו אליה שתי קהילות: ויידן (Weiden) ופלוס (Floss). בשנים 1906-1903 שימש כחזן הקהילה המוסיקולוג הנודע אברהם צבי אידלסון, בעל החיבור הגדול "אוצר נגינות ישראל". ב-1931 בא המיזוג עם רבנות המחוז נוימרקט (Neumarkt), בהנהגת הרב מגנוס ויינברג שהתפרסם גם כחוקר תולדות יהודי בוואריה.

רבנות המחוז רגנסבורג-נוימרקט הקיפה את קהילות אמברג, ויידן, זולבאך, זולצבירג, פלוס, קאם ושטראובינג.

בתקופה הקדומה סחרו יהודי רגנסבורג בזהב ובמתכות אחרות, במלח, בסוסים ובעבדים. הסוחרים היהודים הרחיקו עד רוסיה ואסיה המערבית, וייבאו משם סחורות לגרמניה. ב-1192 הנהיג הדוכס האוסטרי, ליאופולד, שיטת מכס מיוחדת לסוחרים היהודים. היהודים עזרו בפיתוח המסחר, היו מקור הכנסה חשוב לשליטים, והיו "עבדי האוצר" ("Kammerknechte"), כלומר שייכים בגופם וברכושם לאוצר המלכות, ושילמו דמי חסות.
המלכים, האצילים והגמוני הכנסייה היו רשאים כולם לגבות מסים מן היהודים. מצב זה גרם ללחץ כלכלי כבד על היהודים, ובמשך הזמן הוגבלו מאוד אפשרויות המסחר שלהם, וההלוואה בריבית נעשתה למקור ההכנסה העיקרי. ב-1328 וב-1333 הוענקה ליהודי רגנסבורג זכות למונופול על ההלוואה בריבית. עיסוק זה של היהודים הגביר את השנאה אליהם, ושימש את הכמרים בהטפותיהם נגד היהודים.

בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 החלה ירידה כלכלית של העיר רגנסבורג. ב-1519 גירשה מועצת העיר את היהודים, למרות התנגדות הקיסר קרל החמישי, שבכך אבד לו מקור הכנסה חשוב, והוא ציווה על מועצת העיר לפצות היהודים על רכושם שהוחרם, ולשלם לאוצר המלכות את המסים שהיהודים היו אמורים לשלם. היהודים עברו לשטאטאמהוף (Stadtamhof) ומשם המשיכו לסחור עם תושבי רגנסבורג.

היהודים חזרו לרגנסבורג בסוף המאה ה-17. ב-1773 היו בעיר 86 יהודים. נאסר עליהם לפתוח חנויות, להקים דוכנים ולסחור בחפצים גנובים. הותר להם רק לעסוק בהלוואה בריבית. למרות ההגבלות גדל מספר היהודים בעיר ועיסוקיהם התרחבו. ב-1800 הם סחרו באריגים, בקפה, בסוכר וביין. בסוף המאה ה-18 נוסד ברגנסבורג בנק יהודי, התקיים מסחר בתכשיטים, בזהב, בכסף ובאבנים טובות.

ב-1803 רגנסבורג כבר לא הייתה עיר חופשית, ולפי התקנות החדשות רק שלושה סוחרים יהודים גדולים קיבלו אזרחות, יתר היהודים (121 נפשות) יכלו להתפרנס מרוכלות, החלפת כסף ו"סחר יהודים" ("Judenhandel") בגדים ישנים, תכשיטים, זהב וכסף. מספר היהודים הוגבל והוטל עליהם מס נוסף על המסים החלים על כל תושבי העיר. בסוף המאה ה-19 כבר היו ברגנסבורג יהודים בעלי מקצועות חופשיים, כגון עורכי דין, רופאים ובנקאים.
כבר במאה ה-19 היה ליהודי רגנסבורג קשר הדוק לארץ ישראל, וחלק גדול מהתרומות ליישוב באו מיהודי בוואריה. ברגנסבורג עצמה הייתה פעילות של הארגונים היהודיים הארציים: צה-פאו (C.V., האגודה המרכזית של יהודי גרמניה), "עזרה" ("Hilfsverein Judischer"), ואחרים. הנוער היהודי ברגנסבורג היה מאורגן באגודת הנוער החרדי "עזרא", באגודת הנוער היהודי הכללי, ובאגודת הספורט "מכבי". עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיר סניף של "ההסתדרות הציונית", "הקרן הקיימת לישראל" ו"קרן היסוד". הסניף הציוני גדל בעיקר עם תחילת רדיפות הנאצים בשנת 1935. ב"בית החלוץ" המקומי קיימה ההסתדרות הציונית קורסים מיוחדים לעברית.

בשנת 1933 שימש מגנוס וויינברג כרב המחוז. עשרים תלמידים למדו בבית הספר, והקהילה ניהלה עמותות יהודיות רבות וסניפים של ארגונים בפריסה ארצית.

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו יהודים לעזוב, ובין השנים 1933 עד 1938 עלו לארץ ישראל 93 מיהודי רגנסבורג, מתוך 427 שחיו שם בשנת 1933 (והיוו 5% מתושבי העיר).


תקופת השואה

עליית הנאצים לשלטון הביאה עִמה הסתה אנטישמית פרועה וחרם כלכלי נגד יהודי העיר. הסוחרים היהודיים הוזהרו שלא לבוא לשוק העירוני, ואלה שהעזו לבוא הותקפו ונפגעו. פרסום חוקי נירנברג (1935) הרע עוד יותר את מצב היהודים, ולמרות המצב הקשה המשיכה הקהילה בפעולותיה הרגילות, הגישה יעוץ וסיוע כלכלי לרבים, והרחיבה את מפעל "סעד החורף" ("Winterhilfe"). התחילו פעולות הכשרה לקראת הגירה: הכשרה מקצועית והקניית ידע בעברית ובשפות אחרות. בסוף 1935 סופחו לרבנות רגנסבורג- נוימקרט כל הקהילות שהשתייכו לרבנות המחוז ביירוית (Bayreuth). עד 1938 הייתה הגירה המונית של רוב הצעירים ובני גיל העמידה. ב-1938 הקימה הקהילה בית אבות עבור הקשישים הרבים שנשארו ברגנסבורג.

ביוני 1938 לכלכו בריונים נאצים חלונות ראווה של בתי עסק יהודיים. באוקטובר אותה השנה ציין דו"ח רשמי של הגסטאפו ש"תהליך העברת בתי המסחר לידיים אריות מתקדם יפה". באותו החודש גורשו היהודים אזרחי פולין אל הגבול הפולני.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) פרצו כמאתיים איש לבית הכנסת, כשבראש חניכי בית הספר לנהגים עמד מפקד יחידה נאצי, והרסו והחריבו והעלו אותו באש. מכבי האש הוזעקו רק כדי למנוע התפשטות הדליקה לבתים הסמוכים. הרב סלומון ואשתו, שדירתם נהרסה כליל, הוצאו לרחוב בכותנת לגופם. חנות ה"כלבו" מאנס (Mannes) (ניזוקה קשה: השמשות נופצו והסחורות נבזזו. למחרת היום נעצרו רבים מיהודי העיר והובלו לתחנת המשטרה. 90 מהם הובאו לבית ספר לנהגים ושם ספגו השפלות והתעללויות. אחר כך שולחו תוך השפלות והתעללויות למחנה הריכוז בדכאו. כעבור שבועות אחדים הוחזרו משם לבית הכלא העירוני ברגנסבורג, עד ששוחררו בתנאי שיעזבו את גרמניה. הרב סלומון ורעייתו היגרו לאנגליה ביולי 1939, והרב נפטר שם ב-1940.

בדצמבר 1938 נסגר "בית החלוץ" בפקודת הגסטאפו. בינואר 1939 התפרסם דו"ח רשמי של הגסטאפו בלשון זאת: "נסתיימה האריזציה של בתי המסחר היהודיים, וההשפעה הניכרת שהייתה ליהודים על חיי המסחר בעיר נעלמה כליל".

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) התעוררו קשיים בקבלות אשרות להגירה אל מחוץ לגרמניה. הקהילה נקלעה לקשיים כספיים עקב הסיוע הרב שהעניקה לבניה וניסתה לעכב מתן דרכונים לאנשים החייבים לה כספים. למרות הקשיים המשיכה הקהילה לתת שירותים וקיימה את כיתת בית הספר היהודי שבה למדו באותה עת 12 תלמידים.
עד קיץ 1942 עזבו 76 מתוך 225 יהודים שחיו ברגנסבורג ערב המלחמה. 17 מתוכם עלו לארץ ישראל והאחרים היגרו לארה"ב, ארצות אמריקה הדרומית, וארצות אחרות באירופה.

ב-2 באפריל הועברו 103 מיהודי רגנסבורג למינכן, ומשם גורשו לפיאסקי, ליד לובלין, על אדמת פולין הכבושה. ביולי גורשו עוד 8 לגטו טרזינשטאט (Theresienstadt), על אדמת צ'כוסלובקיה, וב-23 בספטמבר 1942 גורשו לטרזינשטאט עוד 117 איש, רובם זקנים. 14 יהודים שחיו בנישואי תערובת, ולא נכללו ברשימת היהודים בינואר 1939, גורשו לטרזינשטאט ב-14 לפברואר 1945. מחציתם לא היו תושבי רגנסבורג, אלא הגיעו אליה ממקומות שונים בבוואריה ובפפאלץ עילית.

באמצע מרץ 1944 נפתח מחנה עבודה ברגנסבורג, שהיה שלוחה של מחנה הריכוז פלוסנבורג (Flossenburg), וכ-400 אסיריו שוכנו במלון קולוסיאום בעיר. היו ביניהם כ-150 יהודים יוצאי ארצות שונות באירופה, בעיקר מפולין. מחנה זה נסגר ב-22 באפריל 1945 וכל האסירים פונו למחנה הריכוז לאנדסהוט (Landshut).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בתום המלחמה, לאחר השחרור, התלקטו ברגנסבורג יהודים רבים מפליטי המחנות, והקימו בעיר ועד עזרה ציבורי. בפברואר 1947 טיפל הוועד ביותר מ-18,000 איש, ובתחילת 1948 היו כ-16,000 יהודים ב-22 מחנות בסביבות רגנסבורג.

באפריל 1948 התקיימו ברגנסבורג משפטים נגד שניים מפורעי הפרעות בנובמבר 1938. ב-1951 היה משפט נוסף. כולם נמצאו אשמים ונידונו לתקופות מאסר.

בינואר 1970 חיו ברגנסבורג 170 יהודים. ב-1975 ירד מספרם ל- 150.

 

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני ארגון יהודי גרמניה, היו בעיר בשנת 2005 כ-1000 יהודים, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. בית הכנסת שוקם ויש במקום לוח זיכרון לאירועי השואה. המרכז הקהילתי כולל אולם רב תכליתי, מקום לתפילה ולפעילויות חברתיות ודתיות שונות. בשנת 2007 נחנך גן משחקים לילדי הקהילה בשם: "כוכבים קטנים", שמשמש גם ללימוד מסורת יהודית.

בשנת 2005 הקים הפסל הישראלי דני קרוון מרכז זיכרון במקום בו היו בתי הכנסת הקדומים של הקהילה לפני כאלף שנים, במקום שבו בוצעו חפירות ארכיאולוגיות לחשיפת העיר הקדומה מימי הביניים .

בעיר יש 3 בתי עלמין יהודיים, שניים מבתי הקברות העתיקים סגורים והחדש יותר עדיין משמש לקבורה. מצבות מבתי העלמין העתיקים פזורות בכול העיר וחלקן שימש לבנייה .

 

Karl Friedrich Cannstadt (1807-1850), medical researcher, born in Regensburg, Germany. His study of a cholera outbreak in Paris brought him an invitation to establish a cholera hospital for the Belgian government. From 1844 he was professor of internal medicine at Erlangen University. He wrote a handbook of clinical medicine in which he pioneered in substituting clinical observation for speculative natural philosophy. Cannstadt also wrote an influential work on the illnesses of the elderly and edited a medical journal.

Israel Isserlein (1390-1460), rabbinical authority, born in Regensburg, Bavaria (now in Germany) and educated at the home of his uncle in Wiener Neustadt, Austria. In 1421 his mother and uncle were killed in anti-Jewish persecutions and he moved to Marburg, Styria (now Maribor, Slovenia), returning to Wiener Neustadt in 1445 when he was appointed rabbi and head of the rabbinical court for the city and its environs.

Isserlein spent the rest of his life there and thanks to him, Wiener Neustadt became an oustanding center of Torah study. Leading scholars from many parts addressed their queries to him. He lived a life of piety and ascetism, refusing to take a salary for his services. His best-known work is "Terumat ha-Deshen", a collection of halakhic responsa. His works shed valuable life on the internal life of Central European communities of his time.

משורר ופרשן. נולד בגרמניה, בצעירותו נסע רבות והיה בין תלמידיו הראשונים של רבנו תם בצרפת. אחר כך למד אצל יצחק בן אשר הלוי ויצחק בן מרדכי מרגנסבורג (Regensburg) והיה חבר בבית הדין של רגנסבורג. אופיו הבלתי מתפשר הביא אותו לעתים קרובות לעימותים עם הרבנים האחרים.
הוא מחברם של תוספתא, פירוש על פרקי אבות והלכות שונות. שלושים ושניים מפיוטיו נשמרו. הם משקפים את סבלה של הקהילה היהודית של רגנסבורג, את הטבח בבני הקהילה ב-1137 ואת זה שנערך בכלל יהודי גרמניה בעת מסע הצלב השני (1147-1146). נפטר ברגנסבורג, גרמניה.
REGENSBURG, REGENSBERG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

רגנסבורג היא עיר בבוואריה, מערב גרמניה, היישוב היהודי במקום מתועד מאז המאה ה-10.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רגנסבורג כוללים את המשורר היידיש יהודה בן ישראל רגנסבורג, הידוע גם בשם לובל שברל, אשר חי במאה ה-16. רגנסבורגר מוזכר כשם משפחה יהודי במאה ה-18 עם אלקן סימון רגנסבורגר מהעיר פירט אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1761. רגנסבורג מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1786 עם מאיר רגנסבורג בניו ינורק, ארה"ב.
REGENSBURGER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

רגנסבורג היא עיר בבוואריה, מערב גרמניה, היישוב היהודי במקום מתועד מאז המאה ה-10.

רגנסבורג מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1786 עם מאיר רגנסבורג בניו ינורק, ארה"ב.

רגנסבורגר, שפירושו המילולי הוא "מרגנסבורג", מוזכר כשם משפחה יהודי במאה ה-18 עם אלקן סימון רגנסבורגר מהעיר פירט אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1761.

Judah Ben Samuel He-Hasid (d. 1217), the main thinker of the medieval school of German pietists, the Hasidei Ashkenaz. Many legends are told of him but little is known of his life, partly because of his extreme humility which discouraged others from citing his name. He lived for many years in the Rhineland, probably in Speyer, and spent his later years in Regensburg where he founded a yeshiva. It seems that many of his works were lost or known only by citation. He was, however, the main author of Sefer Hasidim, the main work of his school, which also includes sections by others including his father. The final compilation was probably made by Judah's disciples after his death. It is the most important Jewish manual of piety and ethics of its time.

Isreal Ben Haim Bruna (d. 1480), rabbi, born in Bruenn (Brno), now in Czech Republic, where he also took up his first rabbinical post. In 1454 he settled in Regensburg where he founded a yeshiva which was opposed by the long-serving local rabbis who felt their authority was being usurped. Despite endorsements from leading authorities, he endured indignities until the death of his main rival when he became leader of the community and head of its rabbinical law court. In 1474 Iisrael was imprisoned on a ritual murder libel but was released after an apostate confessed to inventing the story. Bruna's responsa, which were published long after his death, contain much valuable information on German Jewry in his time.

Imre Tóth (born Imre Roth) (1921-2010), philosopher, historian of mathematics and philologist, born in Satu Mare, Romania. He changed his surname to Tóth during WW II to hide his Jewish origin. Tóth was the only member of his family to survive the Holocaust paradoxically because he had been a member of the anti-Nazi Communist Resistance and had been sentenced to 6 years in prison, and the Jewish prisoners were to be deported somewhat later than the civilian Jewish population. On June 6, 1944, he was taken along with other prisoners to a train to be deported to extermination camps, but shortly before the train left, he was stopped by a Hungarian officer who had heard of the landings in Normandy and considered the war lost; the prisoners were taken back to the prison.

After the war, Toth studied mathematics and philosophy at the University of Cluj, then between 1949 and 1968 he taught philosophy and the history of mathematics at the University of Bucharest. As a result of the anti-Communist uprising in Hungary in 1956, Toth was expelled from the Romanian Communist Party in 1958, which affected his university career. In the early 1970s he decided to stay in Germany, after having been visiting professor in Frankfurt am Main (1969-1971) and Bochum. In 1971 he was appointed professor of the history of science at the University of Regensburg. He became a professor emeritus in 1990, after which he lived in Paris, He worked as a visiting scientific researcher at École Normale Supérieure and at the Institute for Advanced Studies. 

Cham

A town and the capital of the district of Cham in the Upper Palatinate in Bavaria in Germany.

First Jewish presence: 1270; peak Jewish population: 82 in 1925; Jewish population in 1933: 66

Cham’s modern Jewish community was founded during the second half of the 19th century. The community belonged to the rabbinates of Sulzbuer, Regensburg-Neumarkt and Regensburg, respectively. Local Jews consecrated a cemetery in 1889, and we also know that in 1895 the community established a prayer hall on the upper floor of an inn at 4 Propsteistrasse (the building also housed a school). In Cham, the Jewish teacher performed the duties of chazzan and shochet. In 1933, nine children studied religion in Cham; a women’s association and a welfare organization for transients were active there. In December 1936, a violent anti-Jewish demonstration took place in the town. Although Nazis set fire to the prayer hall on Pogrom Night (Nov. 9, 1938), the blaze was extinguished by neighboring residents; the ritual objects and documents were, however, confiscated. All Jews were imprisoned, and the men were sent to Dachau Nazi concentration camp. Forty-three local Jews emigrated, 12 relocated within Germany and seven died in Cham. One was deported to Piaski (in Poland), via Regensburg, in April 1942. At least 25 Cham Jews perished in the Shoah. The prayer hall, reopened in 1945, was used until 1970 by the surviving Jewish community; a commemorative plaque was unveiled there in 1991. The cemetery was desecrated in 1949 and again in 1977.

------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

ג'ובאר

בערבית: جوبر‎

כפר מצפון מזרח לדמשק, סוריה.

פתחיה מרגנסבורג (1180) ושמואל בן שמשון מוסרים על קיום קהילת מוסתערבים במקום - בעלי שדות וכרמים, בעלי-מלאכה, סוחרים ורוכלים ביישובי הסביבה. אחרי גירוש ספרד השתקעו במקום משפחות גולים ובתחילת המאה ה-16 מנה הכפר 60 משפחות בקירוב. בית- כנסת עתיק מעל למערה מתייחס לפי מסורת יהודי סוריה אל הנביא אלישע; יהודי דמשק היו באים להתפלל בו בימי שבת ולקרוא ב"כתר תורה" שנכתב ב-1252. המקום קדוש גם בעיני הקראים. כיום אין יישוב יהודי בכפר אבל יהודים נוהגים לעלות אליו לרגל. לפי השמועה קיימים בבית-העלמין המקומי רבדים אחדים של אבני-מציבות.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי רגנסבורג

רגנסבורג

Regensburg

במקורות היהודיים: רגנשבורג, גושפורק, רושפורק

עיר מחוז בפפאלץ עילית (Oberpfaltz), בוואריה, גרמניה.

בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


רגנסבורג, ראשיתה בשנת 500 לפני הספירה כיישוב קלטי – רדספונה (Radaspone), בימי הביניים נקראה רטיסבון (Ratisbona). ב-1256 קיבלה מעמד של עיר קיסרית חופשית. מ-1663 עד 1806 הייתה מקום מושב קבוע של מועצת הממלכה – הרייכסטאג.

הקהילה היהודית ברגנסבורג היא העתיקה בגרמניה. יהודים ראשונים הגיעו למקום בעקבות הצבא הרומי. ב-1020 הייתה הקהילה מאורגנת ורב בראשה. בעת מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הוטבלו יהודי רגנסבורג בעל כורחם בדנובה. אלה שהתנגדו, נרצחו. ב-1097 התיר להם היינריך הרביעי לחזור ליהדותם בגלוי. בעת "גזרות רגנסבורג" (1137) שוב הוכרחו להשתמד. בעת מסע הצלב השני (1147), הגנו תושבי העיר על היהודים.

בשנת 1182 הקיסר פרידריך ברברוסה הראשון, חידש, ככל הנראה, את האמנה שהוענקה במקור לקהילת רגנסבורג על ידי הנרי הרביעי, והצהיר על עקרונות יחסו כקיסר כלפי היהודים: "בסמכותנו הקיסרית, מנהגיהם הטובים אשר אבותיהם הבטיחו בחסדם ובטובתם של קודמינו עד ימינו". הסעיפים הכלכליים של אמנה זו נוגעים לתפקידם של יהודי רגנסבורג בסחר עם מדינות סלאביות, המפרטים כי "מותר להם למכור זהב, כסף וכל סוג אחר של מתכות וסחורות מכל סוג שהוא, וגם לקנות אותם, לפי מנהגם הקדום".

לפיכך בתקופה זו יהדות רגנסבורג נחשבה כקהילת סוחרים הממשיכה במסורות מייסדיה. כאשר זכות זו חודשה על ידי המלך הנרי בשנת 1230, נקבעה הוראה נוספת כי ניתן להביאם בפני שופטים על פי בחירתם בלבד. במאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 התגוררו נוצרים גם ברובע היהודי והיו בבעלותם בתים ברובע.

המבנה הציבורי הראשון שבנתה הקהילה היה בית חולים, ונכלל בו בית כנסת מפואר. ב-1210 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ומשקודש, שימש גם קהילות קטנות סמוכות.

בסוף המאה ה-12 רגנסבורג הפכה למרכז דתי ותרבותי ליהדות גרמניה.

משנת 1230 הקהילה הייתה אוטונומית, והרב ייצג אותה בפני השלטונות. הנהגת הקהילה הייתה בידי הרב ומועצת "טובי היהודים", שמתוכה נבחר "פרנס החודש" לניהול ענייני הקהילה. בית דין יהודי טיפל בענייניה הפנימיים של הקהילה. עד שנת 1400 היה לקהילה חותם משלה.

החשיבות הכלכלית של הקהילה אפשרה לה להתמודד עם רדיפות "רינדפלייש" (1289), "דגנדורף" (1338) ו"המגיפה השחורה" (1349-1348) ולהגיע לגבהים חדשים של שגשוג על ידי הצעת מקלט לפליטים עשירים. הלוואות כספיות לנסיכים ולאנשי כנסיות, בנוסף לסוחרי העיר, התנהלו בקנה מידה גדול.

עד סוף המאה ה-15 הייתה רגנסבורג מרכז תורני חשוב בגרמניה. "חכמי רגנסבורג", נימנו על "בעלי התוספות" (חכמים שפירשו מסכתות בתלמוד כהשלמה ותוספת לפירושי רש"י), והידועים שבהם: ר' משה בן יואל הלוי, ר' אפרים בן יצחק (1175-1100) הידוע בשם "רבנו אפרים הגדול מרגנשבורג". כן היו ידועים ר' יצחק בן ר' מרדכי הלוי - הריב"ם, ור' פתחיה מרגנסבורג. ר' יהודה החסיד (1217-1150) בא משפיירא (Speyer) לרגנסבורג ב-1195 והקים ישיבה גדולה. הישיבה של רגנסבורג התפרסמה בשיטת הלימוד של התלמוד: "הפלפול של רגנסבורג". בשנת 1454 התיישב ברגנסבורג ר' ישראל בן חיים ברונא (1400-1480), מגדולי חכמי התלמוד בדורו ומחברן של שאלות ותשובות רבות. עמד בראש הקהילה ונכלא פעמיים בגלל אי תשלום "מס הכתרה" על ידי הקהילה. ב-1457 עזב את רגנסבורג. אחריו כיהן ר' יעקב מרגליות, שהיה גם רב, ראש הישיבה ואב בית הדין.

בשנת 1519 גורשו היהודים מרגנסבורג. בתיהם הוחרמו, בית הכנסת נהרס ואבני המצבות שימשו לריצוף ולבניה.

היישוב היהודי ברגנסבורג התחדש רק ב-1669 כאשר התקיים בעיר מושב הרייכסטאג, והנסיך פון פפנהיים התיר ליהודים לבוא ולסחור בעיר, מספרם הוגבל אז ל-4 משפחות. באותה התקופה היו הגבלות על היהודים מטעם מועצת העיר, לא ניתן להם לבנות בית כנסת, ותנועתם במקומות ציבוריים הוגבלה, בעיקר בימי חג נוצריים. כמו כן היה על היהודים לשאת אות קלון צהוב על בגדיהם.

בין השנים 1714-1712, עבר הרייכסטאג לאוגסבורג, ושוב נאלצו היהודים לעזוב את רגנסבורג. כשחזר הרייכסטאג לעיר שוב הותר ליהודים להתיישב בה. באותה התקופה שכרו אולם לתפילה, והתפללו בו עד שנות ה-40 של המאה ה-19, כשנבנה בית כנסת חדש.

ב-1832 נפתח בית ספר יהודי יסודי, וכשנבנה בית הכנסת החדש ב-1841 הועברו כיתות בית הספר למבנה החדש. במקום היה גם מקווה טהרה. ב-1863 נוסדה חברה קדישא, ופעלו ארגוני צדקה וגמילות חסדים.

בעקבות ביטול חוק המאטריקל בשנת 1861 גדל במספר היהודים בעיר. ב-1867 חיו ברגנסבורג 359 יהודים, 1.2% מכלל התושבים, ומוסדות הקהילה התרחבו. בעיקר גדל מספר בתי הספר היסודיים. ב-1920 נוסדה בקהילה קרן להקמת מושב זקנים. ב-1929 התקיימה ברגנסבורג ועידה של אגודת הנשים היהודיות בבוואריה. ב-1928 נוסד ברגנסבורג סניף של האגודה לתולדות ישראל וספרותו, וב-1929 - ספרייה וחוג קבוע לתלמוד. מ-1934 קיימה האגודה היהודית לתרבות (Judischer Kulturbund) הופעות אמנות וקונצרטים של אמנים יהודים.

הקהילה שמרה על אופייה החרדי, למרות הרפורמציה, עד אמצע המאה ה-19, כשהתקבלו תיקונים ברוח הרפורמה המתונה בסדרי התפילה בבית הכנסת. ב-1860 הצטרפה קהילת רגנסבורג לרבנות המחוז זולצבירג. ב-1882 שוב הייתה עצמאית עם רב משלה, ר' זליגמן מאיר. ר' מאיר יסד ב-1884 את העיתון לאובהיטה (Laubhutte), שהיה מוקדש לבעיות היהדות החרדית, וערך אותו עד שנת 1925.

ב-1897 נעשתה רבנות רגנסבורג לרבנות מחוז, וב-1911 סופחו אליה שתי קהילות: ויידן (Weiden) ופלוס (Floss). בשנים 1906-1903 שימש כחזן הקהילה המוסיקולוג הנודע אברהם צבי אידלסון, בעל החיבור הגדול "אוצר נגינות ישראל". ב-1931 בא המיזוג עם רבנות המחוז נוימרקט (Neumarkt), בהנהגת הרב מגנוס ויינברג שהתפרסם גם כחוקר תולדות יהודי בוואריה.

רבנות המחוז רגנסבורג-נוימרקט הקיפה את קהילות אמברג, ויידן, זולבאך, זולצבירג, פלוס, קאם ושטראובינג.

בתקופה הקדומה סחרו יהודי רגנסבורג בזהב ובמתכות אחרות, במלח, בסוסים ובעבדים. הסוחרים היהודים הרחיקו עד רוסיה ואסיה המערבית, וייבאו משם סחורות לגרמניה. ב-1192 הנהיג הדוכס האוסטרי, ליאופולד, שיטת מכס מיוחדת לסוחרים היהודים. היהודים עזרו בפיתוח המסחר, היו מקור הכנסה חשוב לשליטים, והיו "עבדי האוצר" ("Kammerknechte"), כלומר שייכים בגופם וברכושם לאוצר המלכות, ושילמו דמי חסות.
המלכים, האצילים והגמוני הכנסייה היו רשאים כולם לגבות מסים מן היהודים. מצב זה גרם ללחץ כלכלי כבד על היהודים, ובמשך הזמן הוגבלו מאוד אפשרויות המסחר שלהם, וההלוואה בריבית נעשתה למקור ההכנסה העיקרי. ב-1328 וב-1333 הוענקה ליהודי רגנסבורג זכות למונופול על ההלוואה בריבית. עיסוק זה של היהודים הגביר את השנאה אליהם, ושימש את הכמרים בהטפותיהם נגד היהודים.

בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 החלה ירידה כלכלית של העיר רגנסבורג. ב-1519 גירשה מועצת העיר את היהודים, למרות התנגדות הקיסר קרל החמישי, שבכך אבד לו מקור הכנסה חשוב, והוא ציווה על מועצת העיר לפצות היהודים על רכושם שהוחרם, ולשלם לאוצר המלכות את המסים שהיהודים היו אמורים לשלם. היהודים עברו לשטאטאמהוף (Stadtamhof) ומשם המשיכו לסחור עם תושבי רגנסבורג.

היהודים חזרו לרגנסבורג בסוף המאה ה-17. ב-1773 היו בעיר 86 יהודים. נאסר עליהם לפתוח חנויות, להקים דוכנים ולסחור בחפצים גנובים. הותר להם רק לעסוק בהלוואה בריבית. למרות ההגבלות גדל מספר היהודים בעיר ועיסוקיהם התרחבו. ב-1800 הם סחרו באריגים, בקפה, בסוכר וביין. בסוף המאה ה-18 נוסד ברגנסבורג בנק יהודי, התקיים מסחר בתכשיטים, בזהב, בכסף ובאבנים טובות.

ב-1803 רגנסבורג כבר לא הייתה עיר חופשית, ולפי התקנות החדשות רק שלושה סוחרים יהודים גדולים קיבלו אזרחות, יתר היהודים (121 נפשות) יכלו להתפרנס מרוכלות, החלפת כסף ו"סחר יהודים" ("Judenhandel") בגדים ישנים, תכשיטים, זהב וכסף. מספר היהודים הוגבל והוטל עליהם מס נוסף על המסים החלים על כל תושבי העיר. בסוף המאה ה-19 כבר היו ברגנסבורג יהודים בעלי מקצועות חופשיים, כגון עורכי דין, רופאים ובנקאים.
כבר במאה ה-19 היה ליהודי רגנסבורג קשר הדוק לארץ ישראל, וחלק גדול מהתרומות ליישוב באו מיהודי בוואריה. ברגנסבורג עצמה הייתה פעילות של הארגונים היהודיים הארציים: צה-פאו (C.V., האגודה המרכזית של יהודי גרמניה), "עזרה" ("Hilfsverein Judischer"), ואחרים. הנוער היהודי ברגנסבורג היה מאורגן באגודת הנוער החרדי "עזרא", באגודת הנוער היהודי הכללי, ובאגודת הספורט "מכבי". עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיר סניף של "ההסתדרות הציונית", "הקרן הקיימת לישראל" ו"קרן היסוד". הסניף הציוני גדל בעיקר עם תחילת רדיפות הנאצים בשנת 1935. ב"בית החלוץ" המקומי קיימה ההסתדרות הציונית קורסים מיוחדים לעברית.

בשנת 1933 שימש מגנוס וויינברג כרב המחוז. עשרים תלמידים למדו בבית הספר, והקהילה ניהלה עמותות יהודיות רבות וסניפים של ארגונים בפריסה ארצית.

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו יהודים לעזוב, ובין השנים 1933 עד 1938 עלו לארץ ישראל 93 מיהודי רגנסבורג, מתוך 427 שחיו שם בשנת 1933 (והיוו 5% מתושבי העיר).


תקופת השואה

עליית הנאצים לשלטון הביאה עִמה הסתה אנטישמית פרועה וחרם כלכלי נגד יהודי העיר. הסוחרים היהודיים הוזהרו שלא לבוא לשוק העירוני, ואלה שהעזו לבוא הותקפו ונפגעו. פרסום חוקי נירנברג (1935) הרע עוד יותר את מצב היהודים, ולמרות המצב הקשה המשיכה הקהילה בפעולותיה הרגילות, הגישה יעוץ וסיוע כלכלי לרבים, והרחיבה את מפעל "סעד החורף" ("Winterhilfe"). התחילו פעולות הכשרה לקראת הגירה: הכשרה מקצועית והקניית ידע בעברית ובשפות אחרות. בסוף 1935 סופחו לרבנות רגנסבורג- נוימקרט כל הקהילות שהשתייכו לרבנות המחוז ביירוית (Bayreuth). עד 1938 הייתה הגירה המונית של רוב הצעירים ובני גיל העמידה. ב-1938 הקימה הקהילה בית אבות עבור הקשישים הרבים שנשארו ברגנסבורג.

ביוני 1938 לכלכו בריונים נאצים חלונות ראווה של בתי עסק יהודיים. באוקטובר אותה השנה ציין דו"ח רשמי של הגסטאפו ש"תהליך העברת בתי המסחר לידיים אריות מתקדם יפה". באותו החודש גורשו היהודים אזרחי פולין אל הגבול הפולני.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) פרצו כמאתיים איש לבית הכנסת, כשבראש חניכי בית הספר לנהגים עמד מפקד יחידה נאצי, והרסו והחריבו והעלו אותו באש. מכבי האש הוזעקו רק כדי למנוע התפשטות הדליקה לבתים הסמוכים. הרב סלומון ואשתו, שדירתם נהרסה כליל, הוצאו לרחוב בכותנת לגופם. חנות ה"כלבו" מאנס (Mannes) (ניזוקה קשה: השמשות נופצו והסחורות נבזזו. למחרת היום נעצרו רבים מיהודי העיר והובלו לתחנת המשטרה. 90 מהם הובאו לבית ספר לנהגים ושם ספגו השפלות והתעללויות. אחר כך שולחו תוך השפלות והתעללויות למחנה הריכוז בדכאו. כעבור שבועות אחדים הוחזרו משם לבית הכלא העירוני ברגנסבורג, עד ששוחררו בתנאי שיעזבו את גרמניה. הרב סלומון ורעייתו היגרו לאנגליה ביולי 1939, והרב נפטר שם ב-1940.

בדצמבר 1938 נסגר "בית החלוץ" בפקודת הגסטאפו. בינואר 1939 התפרסם דו"ח רשמי של הגסטאפו בלשון זאת: "נסתיימה האריזציה של בתי המסחר היהודיים, וההשפעה הניכרת שהייתה ליהודים על חיי המסחר בעיר נעלמה כליל".

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) התעוררו קשיים בקבלות אשרות להגירה אל מחוץ לגרמניה. הקהילה נקלעה לקשיים כספיים עקב הסיוע הרב שהעניקה לבניה וניסתה לעכב מתן דרכונים לאנשים החייבים לה כספים. למרות הקשיים המשיכה הקהילה לתת שירותים וקיימה את כיתת בית הספר היהודי שבה למדו באותה עת 12 תלמידים.
עד קיץ 1942 עזבו 76 מתוך 225 יהודים שחיו ברגנסבורג ערב המלחמה. 17 מתוכם עלו לארץ ישראל והאחרים היגרו לארה"ב, ארצות אמריקה הדרומית, וארצות אחרות באירופה.

ב-2 באפריל הועברו 103 מיהודי רגנסבורג למינכן, ומשם גורשו לפיאסקי, ליד לובלין, על אדמת פולין הכבושה. ביולי גורשו עוד 8 לגטו טרזינשטאט (Theresienstadt), על אדמת צ'כוסלובקיה, וב-23 בספטמבר 1942 גורשו לטרזינשטאט עוד 117 איש, רובם זקנים. 14 יהודים שחיו בנישואי תערובת, ולא נכללו ברשימת היהודים בינואר 1939, גורשו לטרזינשטאט ב-14 לפברואר 1945. מחציתם לא היו תושבי רגנסבורג, אלא הגיעו אליה ממקומות שונים בבוואריה ובפפאלץ עילית.

באמצע מרץ 1944 נפתח מחנה עבודה ברגנסבורג, שהיה שלוחה של מחנה הריכוז פלוסנבורג (Flossenburg), וכ-400 אסיריו שוכנו במלון קולוסיאום בעיר. היו ביניהם כ-150 יהודים יוצאי ארצות שונות באירופה, בעיקר מפולין. מחנה זה נסגר ב-22 באפריל 1945 וכל האסירים פונו למחנה הריכוז לאנדסהוט (Landshut).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בתום המלחמה, לאחר השחרור, התלקטו ברגנסבורג יהודים רבים מפליטי המחנות, והקימו בעיר ועד עזרה ציבורי. בפברואר 1947 טיפל הוועד ביותר מ-18,000 איש, ובתחילת 1948 היו כ-16,000 יהודים ב-22 מחנות בסביבות רגנסבורג.

באפריל 1948 התקיימו ברגנסבורג משפטים נגד שניים מפורעי הפרעות בנובמבר 1938. ב-1951 היה משפט נוסף. כולם נמצאו אשמים ונידונו לתקופות מאסר.

בינואר 1970 חיו ברגנסבורג 170 יהודים. ב-1975 ירד מספרם ל- 150.

 

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני ארגון יהודי גרמניה, היו בעיר בשנת 2005 כ-1000 יהודים, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. בית הכנסת שוקם ויש במקום לוח זיכרון לאירועי השואה. המרכז הקהילתי כולל אולם רב תכליתי, מקום לתפילה ולפעילויות חברתיות ודתיות שונות. בשנת 2007 נחנך גן משחקים לילדי הקהילה בשם: "כוכבים קטנים", שמשמש גם ללימוד מסורת יהודית.

בשנת 2005 הקים הפסל הישראלי דני קרוון מרכז זיכרון במקום בו היו בתי הכנסת הקדומים של הקהילה לפני כאלף שנים, במקום שבו בוצעו חפירות ארכיאולוגיות לחשיפת העיר הקדומה מימי הביניים .

בעיר יש 3 בתי עלמין יהודיים, שניים מבתי הקברות העתיקים סגורים והחדש יותר עדיין משמש לקבורה. מצבות מבתי העלמין העתיקים פזורות בכול העיר וחלקן שימש לבנייה .

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קארל פרידריך קאנשטאדט

Karl Friedrich Cannstadt (1807-1850), medical researcher, born in Regensburg, Germany. His study of a cholera outbreak in Paris brought him an invitation to establish a cholera hospital for the Belgian government. From 1844 he was professor of internal medicine at Erlangen University. He wrote a handbook of clinical medicine in which he pioneered in substituting clinical observation for speculative natural philosophy. Cannstadt also wrote an influential work on the illnesses of the elderly and edited a medical journal.

ישראל איסרליין

Israel Isserlein (1390-1460), rabbinical authority, born in Regensburg, Bavaria (now in Germany) and educated at the home of his uncle in Wiener Neustadt, Austria. In 1421 his mother and uncle were killed in anti-Jewish persecutions and he moved to Marburg, Styria (now Maribor, Slovenia), returning to Wiener Neustadt in 1445 when he was appointed rabbi and head of the rabbinical court for the city and its environs.

Isserlein spent the rest of his life there and thanks to him, Wiener Neustadt became an oustanding center of Torah study. Leading scholars from many parts addressed their queries to him. He lived a life of piety and ascetism, refusing to take a salary for his services. His best-known work is "Terumat ha-Deshen", a collection of halakhic responsa. His works shed valuable life on the internal life of Central European communities of his time.

אפרים בר יצחק מרגנסבורג
משורר ופרשן. נולד בגרמניה, בצעירותו נסע רבות והיה בין תלמידיו הראשונים של רבנו תם בצרפת. אחר כך למד אצל יצחק בן אשר הלוי ויצחק בן מרדכי מרגנסבורג (Regensburg) והיה חבר בבית הדין של רגנסבורג. אופיו הבלתי מתפשר הביא אותו לעתים קרובות לעימותים עם הרבנים האחרים.
הוא מחברם של תוספתא, פירוש על פרקי אבות והלכות שונות. שלושים ושניים מפיוטיו נשמרו. הם משקפים את סבלה של הקהילה היהודית של רגנסבורג, את הטבח בבני הקהילה ב-1137 ואת זה שנערך בכלל יהודי גרמניה בעת מסע הצלב השני (1147-1146). נפטר ברגנסבורג, גרמניה.
רגנסבורג
REGENSBURG, REGENSBERG

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

רגנסבורג היא עיר בבוואריה, מערב גרמניה, היישוב היהודי במקום מתועד מאז המאה ה-10.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי רגנסבורג כוללים את המשורר היידיש יהודה בן ישראל רגנסבורג, הידוע גם בשם לובל שברל, אשר חי במאה ה-16. רגנסבורגר מוזכר כשם משפחה יהודי במאה ה-18 עם אלקן סימון רגנסבורגר מהעיר פירט אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1761. רגנסבורג מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1786 עם מאיר רגנסבורג בניו ינורק, ארה"ב.
רגנסבורגר
REGENSBURGER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

רגנסבורג היא עיר בבוואריה, מערב גרמניה, היישוב היהודי במקום מתועד מאז המאה ה-10.

רגנסבורג מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1786 עם מאיר רגנסבורג בניו ינורק, ארה"ב.

רגנסבורגר, שפירושו המילולי הוא "מרגנסבורג", מוזכר כשם משפחה יהודי במאה ה-18 עם אלקן סימון רגנסבורגר מהעיר פירט אשר ביקר ביריד של לייפציג, גרמניה, בשנת 1761.
החסיד, יהודה בן שמואל

Judah Ben Samuel He-Hasid (d. 1217), the main thinker of the medieval school of German pietists, the Hasidei Ashkenaz. Many legends are told of him but little is known of his life, partly because of his extreme humility which discouraged others from citing his name. He lived for many years in the Rhineland, probably in Speyer, and spent his later years in Regensburg where he founded a yeshiva. It seems that many of his works were lost or known only by citation. He was, however, the main author of Sefer Hasidim, the main work of his school, which also includes sections by others including his father. The final compilation was probably made by Judah's disciples after his death. It is the most important Jewish manual of piety and ethics of its time.

ישראל בן חיים ברונה

Isreal Ben Haim Bruna (d. 1480), rabbi, born in Bruenn (Brno), now in Czech Republic, where he also took up his first rabbinical post. In 1454 he settled in Regensburg where he founded a yeshiva which was opposed by the long-serving local rabbis who felt their authority was being usurped. Despite endorsements from leading authorities, he endured indignities until the death of his main rival when he became leader of the community and head of its rabbinical law court. In 1474 Iisrael was imprisoned on a ritual murder libel but was released after an apostate confessed to inventing the story. Bruna's responsa, which were published long after his death, contain much valuable information on German Jewry in his time.

אימרה טות

Imre Tóth (born Imre Roth) (1921-2010), philosopher, historian of mathematics and philologist, born in Satu Mare, Romania. He changed his surname to Tóth during WW II to hide his Jewish origin. Tóth was the only member of his family to survive the Holocaust paradoxically because he had been a member of the anti-Nazi Communist Resistance and had been sentenced to 6 years in prison, and the Jewish prisoners were to be deported somewhat later than the civilian Jewish population. On June 6, 1944, he was taken along with other prisoners to a train to be deported to extermination camps, but shortly before the train left, he was stopped by a Hungarian officer who had heard of the landings in Normandy and considered the war lost; the prisoners were taken back to the prison.

After the war, Toth studied mathematics and philosophy at the University of Cluj, then between 1949 and 1968 he taught philosophy and the history of mathematics at the University of Bucharest. As a result of the anti-Communist uprising in Hungary in 1956, Toth was expelled from the Romanian Communist Party in 1958, which affected his university career. In the early 1970s he decided to stay in Germany, after having been visiting professor in Frankfurt am Main (1969-1971) and Bochum. In 1971 he was appointed professor of the history of science at the University of Regensburg. He became a professor emeritus in 1990, after which he lived in Paris, He worked as a visiting scientific researcher at École Normale Supérieure and at the Institute for Advanced Studies. 

חאם

Cham

A town and the capital of the district of Cham in the Upper Palatinate in Bavaria in Germany.

First Jewish presence: 1270; peak Jewish population: 82 in 1925; Jewish population in 1933: 66

Cham’s modern Jewish community was founded during the second half of the 19th century. The community belonged to the rabbinates of Sulzbuer, Regensburg-Neumarkt and Regensburg, respectively. Local Jews consecrated a cemetery in 1889, and we also know that in 1895 the community established a prayer hall on the upper floor of an inn at 4 Propsteistrasse (the building also housed a school). In Cham, the Jewish teacher performed the duties of chazzan and shochet. In 1933, nine children studied religion in Cham; a women’s association and a welfare organization for transients were active there. In December 1936, a violent anti-Jewish demonstration took place in the town. Although Nazis set fire to the prayer hall on Pogrom Night (Nov. 9, 1938), the blaze was extinguished by neighboring residents; the ritual objects and documents were, however, confiscated. All Jews were imprisoned, and the men were sent to Dachau Nazi concentration camp. Forty-three local Jews emigrated, 12 relocated within Germany and seven died in Cham. One was deported to Piaski (in Poland), via Regensburg, in April 1942. At least 25 Cham Jews perished in the Shoah. The prayer hall, reopened in 1945, was used until 1970 by the surviving Jewish community; a commemorative plaque was unveiled there in 1991. The cemetery was desecrated in 1949 and again in 1977.

------------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

ג'ובאר

ג'ובאר

בערבית: جوبر‎

כפר מצפון מזרח לדמשק, סוריה.

פתחיה מרגנסבורג (1180) ושמואל בן שמשון מוסרים על קיום קהילת מוסתערבים במקום - בעלי שדות וכרמים, בעלי-מלאכה, סוחרים ורוכלים ביישובי הסביבה. אחרי גירוש ספרד השתקעו במקום משפחות גולים ובתחילת המאה ה-16 מנה הכפר 60 משפחות בקירוב. בית- כנסת עתיק מעל למערה מתייחס לפי מסורת יהודי סוריה אל הנביא אלישע; יהודי דמשק היו באים להתפלל בו בימי שבת ולקרוא ב"כתר תורה" שנכתב ב-1252. המקום קדוש גם בעיני הקראים. כיום אין יישוב יהודי בכפר אבל יהודים נוהגים לעלות אליו לרגל. לפי השמועה קיימים בבית-העלמין המקומי רבדים אחדים של אבני-מציבות.