החסיד, יהודה בן שמואל
Judah Ben Samuel He-Hasid (d. 1217), the main thinker of the medieval school of German pietists, the Hasidei Ashkenaz. Many legends are told of him but little is known of his life, partly because of his extreme humility which discouraged others from citing his name. He lived for many years in the Rhineland, probably in Speyer, and spent his later years in Regensburg where he founded a yeshiva. It seems that many of his works were lost or known only by citation. He was, however, the main author of Sefer Hasidim, the main work of his school, which also includes sections by others including his father. The final compilation was probably made by Judah's disciples after his death. It is the most important Jewish manual of piety and ethics of its time.
חסיד
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממאפיין אישי או מכינוי.
שמות המשפחה בקבוצה זאת נגזרו מהמונח העברי "חסיד". בתקופת בית שני "חסיד" ציין את היהודים אשר התנגדו למתיוונים. בתקופה המודרנית המונח מתייחס לתנועד החסידות אשר צמחה במאה ה-18 במזרח אירופה.
צורות האיות השונות בלועזית משקפות האופן שבו המילה העברית "חסיד" נשמעת בפי דוברי הניב היידיש הדרומי.
גרסאות של השם חסיד כוללות במאה ה-20 את חסידוף וחאסיד.
רגנסבורג
(מקום)רגנסבורג
Regensburg
במקורות היהודיים: רגנשבורג, גושפורק, רושפורק
עיר מחוז בפפאלץ עילית (Oberpfaltz), בוואריה, גרמניה.
בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.
רגנסבורג, ראשיתה בשנת 500 לפני הספירה כיישוב קלטי – רדספונה (Radaspone), בימי הביניים נקראה רטיסבון (Ratisbona). ב-1256 קיבלה מעמד של עיר קיסרית חופשית. מ-1663 עד 1806 הייתה מקום מושב קבוע של מועצת הממלכה – הרייכסטאג.
הקהילה היהודית ברגנסבורג היא העתיקה בגרמניה. יהודים ראשונים הגיעו למקום בעקבות הצבא הרומי. ב-1020 הייתה הקהילה מאורגנת ורב בראשה. בעת מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הוטבלו יהודי רגנסבורג בעל כורחם בדנובה. אלה שהתנגדו, נרצחו. ב-1097 התיר להם היינריך הרביעי לחזור ליהדותם בגלוי. בעת "גזרות רגנסבורג" (1137) שוב הוכרחו להשתמד. בעת מסע הצלב השני (1147), הגנו תושבי העיר על היהודים.
בשנת 1182 הקיסר פרידריך ברברוסה הראשון, חידש, ככל הנראה, את האמנה שהוענקה במקור לקהילת רגנסבורג על ידי הנרי הרביעי, והצהיר על עקרונות יחסו כקיסר כלפי היהודים: "בסמכותנו הקיסרית, מנהגיהם הטובים אשר אבותיהם הבטיחו בחסדם ובטובתם של קודמינו עד ימינו". הסעיפים הכלכליים של אמנה זו נוגעים לתפקידם של יהודי רגנסבורג בסחר עם מדינות סלאביות, המפרטים כי "מותר להם למכור זהב, כסף וכל סוג אחר של מתכות וסחורות מכל סוג שהוא, וגם לקנות אותם, לפי מנהגם הקדום".
לפיכך בתקופה זו יהדות רגנסבורג נחשבה כקהילת סוחרים הממשיכה במסורות מייסדיה. כאשר זכות זו חודשה על ידי המלך הנרי בשנת 1230, נקבעה הוראה נוספת כי ניתן להביאם בפני שופטים על פי בחירתם בלבד. במאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 התגוררו נוצרים גם ברובע היהודי והיו בבעלותם בתים ברובע.
המבנה הציבורי הראשון שבנתה הקהילה היה בית חולים, ונכלל בו בית כנסת מפואר. ב-1210 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ומשקודש, שימש גם קהילות קטנות סמוכות.
בסוף המאה ה-12 רגנסבורג הפכה למרכז דתי ותרבותי ליהדות גרמניה.
משנת 1230 הקהילה הייתה אוטונומית, והרב ייצג אותה בפני השלטונות. הנהגת הקהילה הייתה בידי הרב ומועצת "טובי היהודים", שמתוכה נבחר "פרנס החודש" לניהול ענייני הקהילה. בית דין יהודי טיפל בענייניה הפנימיים של הקהילה. עד שנת 1400 היה לקהילה חותם משלה.
החשיבות הכלכלית של הקהילה אפשרה לה להתמודד עם רדיפות "רינדפלייש" (1289), "דגנדורף" (1338) ו"המגיפה השחורה" (1349-1348) ולהגיע לגבהים חדשים של שגשוג על ידי הצעת מקלט לפליטים עשירים. הלוואות כספיות לנסיכים ולאנשי כנסיות, בנוסף לסוחרי העיר, התנהלו בקנה מידה גדול.
עד סוף המאה ה-15 הייתה רגנסבורג מרכז תורני חשוב בגרמניה. "חכמי רגנסבורג", נימנו על "בעלי התוספות" (חכמים שפירשו מסכתות בתלמוד כהשלמה ותוספת לפירושי רש"י), והידועים שבהם: ר' משה בן יואל הלוי, ר' אפרים בן יצחק (1175-1100) הידוע בשם "רבנו אפרים הגדול מרגנשבורג". כן היו ידועים ר' יצחק בן ר' מרדכי הלוי - הריב"ם, ור' פתחיה מרגנסבורג. ר' יהודה החסיד (1217-1150) בא משפיירא (Speyer) לרגנסבורג ב-1195 והקים ישיבה גדולה. הישיבה של רגנסבורג התפרסמה בשיטת הלימוד של התלמוד: "הפלפול של רגנסבורג". בשנת 1454 התיישב ברגנסבורג ר' ישראל בן חיים ברונא (1400-1480), מגדולי חכמי התלמוד בדורו ומחברן של שאלות ותשובות רבות. עמד בראש הקהילה ונכלא פעמיים בגלל אי תשלום "מס הכתרה" על ידי הקהילה. ב-1457 עזב את רגנסבורג. אחריו כיהן ר' יעקב מרגליות, שהיה גם רב, ראש הישיבה ואב בית הדין.
בשנת 1519 גורשו היהודים מרגנסבורג. בתיהם הוחרמו, בית הכנסת נהרס ואבני המצבות שימשו לריצוף ולבניה.
היישוב היהודי ברגנסבורג התחדש רק ב-1669 כאשר התקיים בעיר מושב הרייכסטאג, והנסיך פון פפנהיים התיר ליהודים לבוא ולסחור בעיר, מספרם הוגבל אז ל-4 משפחות. באותה התקופה היו הגבלות על היהודים מטעם מועצת העיר, לא ניתן להם לבנות בית כנסת, ותנועתם במקומות ציבוריים הוגבלה, בעיקר בימי חג נוצריים. כמו כן היה על היהודים לשאת אות קלון צהוב על בגדיהם.
בין השנים 1714-1712, עבר הרייכסטאג לאוגסבורג, ושוב נאלצו היהודים לעזוב את רגנסבורג. כשחזר הרייכסטאג לעיר שוב הותר ליהודים להתיישב בה. באותה התקופה שכרו אולם לתפילה, והתפללו בו עד שנות ה-40 של המאה ה-19, כשנבנה בית כנסת חדש.
ב-1832 נפתח בית ספר יהודי יסודי, וכשנבנה בית הכנסת החדש ב-1841 הועברו כיתות בית הספר למבנה החדש. במקום היה גם מקווה טהרה. ב-1863 נוסדה חברה קדישא, ופעלו ארגוני צדקה וגמילות חסדים.
בעקבות ביטול חוק המאטריקל בשנת 1861 גדל במספר היהודים בעיר. ב-1867 חיו ברגנסבורג 359 יהודים, 1.2% מכלל התושבים, ומוסדות הקהילה התרחבו. בעיקר גדל מספר בתי הספר היסודיים. ב-1920 נוסדה בקהילה קרן להקמת מושב זקנים. ב-1929 התקיימה ברגנסבורג ועידה של אגודת הנשים היהודיות בבוואריה. ב-1928 נוסד ברגנסבורג סניף של האגודה לתולדות ישראל וספרותו, וב-1929 - ספרייה וחוג קבוע לתלמוד. מ-1934 קיימה האגודה היהודית לתרבות (Judischer Kulturbund) הופעות אמנות וקונצרטים של אמנים יהודים.
הקהילה שמרה על אופייה החרדי, למרות הרפורמציה, עד אמצע המאה ה-19, כשהתקבלו תיקונים ברוח הרפורמה המתונה בסדרי התפילה בבית הכנסת. ב-1860 הצטרפה קהילת רגנסבורג לרבנות המחוז זולצבירג. ב-1882 שוב הייתה עצמאית עם רב משלה, ר' זליגמן מאיר. ר' מאיר יסד ב-1884 את העיתון לאובהיטה (Laubhutte), שהיה מוקדש לבעיות היהדות החרדית, וערך אותו עד שנת 1925.
ב-1897 נעשתה רבנות רגנסבורג לרבנות מחוז, וב-1911 סופחו אליה שתי קהילות: ויידן (Weiden) ופלוס (Floss). בשנים 1906-1903 שימש כחזן הקהילה המוסיקולוג הנודע אברהם צבי אידלסון, בעל החיבור הגדול "אוצר נגינות ישראל". ב-1931 בא המיזוג עם רבנות המחוז נוימרקט (Neumarkt), בהנהגת הרב מגנוס ויינברג שהתפרסם גם כחוקר תולדות יהודי בוואריה.
רבנות המחוז רגנסבורג-נוימרקט הקיפה את קהילות אמברג, ויידן, זולבאך, זולצבירג, פלוס, קאם ושטראובינג.
בתקופה הקדומה סחרו יהודי רגנסבורג בזהב ובמתכות אחרות, במלח, בסוסים ובעבדים. הסוחרים היהודים הרחיקו עד רוסיה ואסיה המערבית, וייבאו משם סחורות לגרמניה. ב-1192 הנהיג הדוכס האוסטרי, ליאופולד, שיטת מכס מיוחדת לסוחרים היהודים. היהודים עזרו בפיתוח המסחר, היו מקור הכנסה חשוב לשליטים, והיו "עבדי האוצר" ("Kammerknechte"), כלומר שייכים בגופם וברכושם לאוצר המלכות, ושילמו דמי חסות.
המלכים, האצילים והגמוני הכנסייה היו רשאים כולם לגבות מסים מן היהודים. מצב זה גרם ללחץ כלכלי כבד על היהודים, ובמשך הזמן הוגבלו מאוד אפשרויות המסחר שלהם, וההלוואה בריבית נעשתה למקור ההכנסה העיקרי. ב-1328 וב-1333 הוענקה ליהודי רגנסבורג זכות למונופול על ההלוואה בריבית. עיסוק זה של היהודים הגביר את השנאה אליהם, ושימש את הכמרים בהטפותיהם נגד היהודים.
בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 החלה ירידה כלכלית של העיר רגנסבורג. ב-1519 גירשה מועצת העיר את היהודים, למרות התנגדות הקיסר קרל החמישי, שבכך אבד לו מקור הכנסה חשוב, והוא ציווה על מועצת העיר לפצות היהודים על רכושם שהוחרם, ולשלם לאוצר המלכות את המסים שהיהודים היו אמורים לשלם. היהודים עברו לשטאטאמהוף (Stadtamhof) ומשם המשיכו לסחור עם תושבי רגנסבורג.
היהודים חזרו לרגנסבורג בסוף המאה ה-17. ב-1773 היו בעיר 86 יהודים. נאסר עליהם לפתוח חנויות, להקים דוכנים ולסחור בחפצים גנובים. הותר להם רק לעסוק בהלוואה בריבית. למרות ההגבלות גדל מספר היהודים בעיר ועיסוקיהם התרחבו. ב-1800 הם סחרו באריגים, בקפה, בסוכר וביין. בסוף המאה ה-18 נוסד ברגנסבורג בנק יהודי, התקיים מסחר בתכשיטים, בזהב, בכסף ובאבנים טובות.
ב-1803 רגנסבורג כבר לא הייתה עיר חופשית, ולפי התקנות החדשות רק שלושה סוחרים יהודים גדולים קיבלו אזרחות, יתר היהודים (121 נפשות) יכלו להתפרנס מרוכלות, החלפת כסף ו"סחר יהודים" ("Judenhandel") בגדים ישנים, תכשיטים, זהב וכסף. מספר היהודים הוגבל והוטל עליהם מס נוסף על המסים החלים על כל תושבי העיר. בסוף המאה ה-19 כבר היו ברגנסבורג יהודים בעלי מקצועות חופשיים, כגון עורכי דין, רופאים ובנקאים.
כבר במאה ה-19 היה ליהודי רגנסבורג קשר הדוק לארץ ישראל, וחלק גדול מהתרומות ליישוב באו מיהודי בוואריה. ברגנסבורג עצמה הייתה פעילות של הארגונים היהודיים הארציים: צה-פאו (C.V., האגודה המרכזית של יהודי גרמניה), "עזרה" ("Hilfsverein Judischer"), ואחרים. הנוער היהודי ברגנסבורג היה מאורגן באגודת הנוער החרדי "עזרא", באגודת הנוער היהודי הכללי, ובאגודת הספורט "מכבי". עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיר סניף של "ההסתדרות הציונית", "הקרן הקיימת לישראל" ו"קרן היסוד". הסניף הציוני גדל בעיקר עם תחילת רדיפות הנאצים בשנת 1935. ב"בית החלוץ" המקומי קיימה ההסתדרות הציונית קורסים מיוחדים לעברית.
בשנת 1933 שימש מגנוס וויינברג כרב המחוז. עשרים תלמידים למדו בבית הספר, והקהילה ניהלה עמותות יהודיות רבות וסניפים של ארגונים בפריסה ארצית.
אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו יהודים לעזוב, ובין השנים 1933 עד 1938 עלו לארץ ישראל 93 מיהודי רגנסבורג, מתוך 427 שחיו שם בשנת 1933 (והיוו 5% מתושבי העיר).
תקופת השואה
עליית הנאצים לשלטון הביאה עִמה הסתה אנטישמית פרועה וחרם כלכלי נגד יהודי העיר. הסוחרים היהודיים הוזהרו שלא לבוא לשוק העירוני, ואלה שהעזו לבוא הותקפו ונפגעו. פרסום חוקי נירנברג (1935) הרע עוד יותר את מצב היהודים, ולמרות המצב הקשה המשיכה הקהילה בפעולותיה הרגילות, הגישה יעוץ וסיוע כלכלי לרבים, והרחיבה את מפעל "סעד החורף" ("Winterhilfe"). התחילו פעולות הכשרה לקראת הגירה: הכשרה מקצועית והקניית ידע בעברית ובשפות אחרות. בסוף 1935 סופחו לרבנות רגנסבורג- נוימקרט כל הקהילות שהשתייכו לרבנות המחוז ביירוית (Bayreuth). עד 1938 הייתה הגירה המונית של רוב הצעירים ובני גיל העמידה. ב-1938 הקימה הקהילה בית אבות עבור הקשישים הרבים שנשארו ברגנסבורג.
ביוני 1938 לכלכו בריונים נאצים חלונות ראווה של בתי עסק יהודיים. באוקטובר אותה השנה ציין דו"ח רשמי של הגסטאפו ש"תהליך העברת בתי המסחר לידיים אריות מתקדם יפה". באותו החודש גורשו היהודים אזרחי פולין אל הגבול הפולני.
ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) פרצו כמאתיים איש לבית הכנסת, כשבראש חניכי בית הספר לנהגים עמד מפקד יחידה נאצי, והרסו והחריבו והעלו אותו באש. מכבי האש הוזעקו רק כדי למנוע התפשטות הדליקה לבתים הסמוכים. הרב סלומון ואשתו, שדירתם נהרסה כליל, הוצאו לרחוב בכותנת לגופם. חנות ה"כלבו" מאנס (Mannes) (ניזוקה קשה: השמשות נופצו והסחורות נבזזו. למחרת היום נעצרו רבים מיהודי העיר והובלו לתחנת המשטרה. 90 מהם הובאו לבית ספר לנהגים ושם ספגו השפלות והתעללויות. אחר כך שולחו תוך השפלות והתעללויות למחנה הריכוז בדכאו. כעבור שבועות אחדים הוחזרו משם לבית הכלא העירוני ברגנסבורג, עד ששוחררו בתנאי שיעזבו את גרמניה. הרב סלומון ורעייתו היגרו לאנגליה ביולי 1939, והרב נפטר שם ב-1940.
בדצמבר 1938 נסגר "בית החלוץ" בפקודת הגסטאפו. בינואר 1939 התפרסם דו"ח רשמי של הגסטאפו בלשון זאת: "נסתיימה האריזציה של בתי המסחר היהודיים, וההשפעה הניכרת שהייתה ליהודים על חיי המסחר בעיר נעלמה כליל".
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) התעוררו קשיים בקבלות אשרות להגירה אל מחוץ לגרמניה. הקהילה נקלעה לקשיים כספיים עקב הסיוע הרב שהעניקה לבניה וניסתה לעכב מתן דרכונים לאנשים החייבים לה כספים. למרות הקשיים המשיכה הקהילה לתת שירותים וקיימה את כיתת בית הספר היהודי שבה למדו באותה עת 12 תלמידים.
עד קיץ 1942 עזבו 76 מתוך 225 יהודים שחיו ברגנסבורג ערב המלחמה. 17 מתוכם עלו לארץ ישראל והאחרים היגרו לארה"ב, ארצות אמריקה הדרומית, וארצות אחרות באירופה.
ב-2 באפריל הועברו 103 מיהודי רגנסבורג למינכן, ומשם גורשו לפיאסקי, ליד לובלין, על אדמת פולין הכבושה. ביולי גורשו עוד 8 לגטו טרזינשטאט (Theresienstadt), על אדמת צ'כוסלובקיה, וב-23 בספטמבר 1942 גורשו לטרזינשטאט עוד 117 איש, רובם זקנים. 14 יהודים שחיו בנישואי תערובת, ולא נכללו ברשימת היהודים בינואר 1939, גורשו לטרזינשטאט ב-14 לפברואר 1945. מחציתם לא היו תושבי רגנסבורג, אלא הגיעו אליה ממקומות שונים בבוואריה ובפפאלץ עילית.
באמצע מרץ 1944 נפתח מחנה עבודה ברגנסבורג, שהיה שלוחה של מחנה הריכוז פלוסנבורג (Flossenburg), וכ-400 אסיריו שוכנו במלון קולוסיאום בעיר. היו ביניהם כ-150 יהודים יוצאי ארצות שונות באירופה, בעיקר מפולין. מחנה זה נסגר ב-22 באפריל 1945 וכל האסירים פונו למחנה הריכוז לאנדסהוט (Landshut).
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
בתום המלחמה, לאחר השחרור, התלקטו ברגנסבורג יהודים רבים מפליטי המחנות, והקימו בעיר ועד עזרה ציבורי. בפברואר 1947 טיפל הוועד ביותר מ-18,000 איש, ובתחילת 1948 היו כ-16,000 יהודים ב-22 מחנות בסביבות רגנסבורג.
באפריל 1948 התקיימו ברגנסבורג משפטים נגד שניים מפורעי הפרעות בנובמבר 1938. ב-1951 היה משפט נוסף. כולם נמצאו אשמים ונידונו לתקופות מאסר.
בינואר 1970 חיו ברגנסבורג 170 יהודים. ב-1975 ירד מספרם ל- 150.
הקהילה היהודית בשנות ה-2000
לפי נתוני ארגון יהודי גרמניה, היו בעיר בשנת 2005 כ-1000 יהודים, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. בית הכנסת שוקם ויש במקום לוח זיכרון לאירועי השואה. המרכז הקהילתי כולל אולם רב תכליתי, מקום לתפילה ולפעילויות חברתיות ודתיות שונות. בשנת 2007 נחנך גן משחקים לילדי הקהילה בשם: "כוכבים קטנים", שמשמש גם ללימוד מסורת יהודית.
בשנת 2005 הקים הפסל הישראלי דני קרוון מרכז זיכרון במקום בו היו בתי הכנסת הקדומים של הקהילה לפני כאלף שנים, במקום שבו בוצעו חפירות ארכיאולוגיות לחשיפת העיר הקדומה מימי הביניים .
בעיר יש 3 בתי עלמין יהודיים, שניים מבתי הקברות העתיקים סגורים והחדש יותר עדיין משמש לקבורה. מצבות מבתי העלמין העתיקים פזורות בכול העיר וחלקן שימש לבנייה .
שפייר
(מקום)שפייר
Speyer
במקורות היהודיים שפיירא, שפירא, אשפירא, שפייער
עיר בריינלאנד-פפאלץ, גרמניה.
לפי מסורת מקומית נוסד היישוב היהודי במקום עוד בימי הרומאים, אך יש להניח שראשוני היהודים הגיעו לעיר רק בתחילת המאה ה-11. עדויות מתועדות לישוב יהודים בעיירה הן רק משנת 1084. יהודים ברחו אז ממיינץ (מגנצא) מחשש לרדיפות בגלל שריפה שהאשימו אותם בגרימתה והבישוף רידיגר (Ruediger) התיר להם להתגורר ברובע מיוחד, ולבנות קיר מגן סביב הרובע. כמו כן הוא נתן להם חלקה מאדמות הכנסייה לשימושם כבית קברות. הבישוף גם העניק להם חופש סחר בלתי מוגבל ואוטונומיה ניכרת. בין השאר הבישוף התיר להם למכור לנוצרים בשר שאינו כשר ליהודים, כמו כן ניתנה להם הרשות להעסיק משרתים נוצרים, והם לא היו צריכים לשלם חובות או אגרות בעת כניסה או יציאה מהעיר. ב-1096 נבנה בית כנסת בשפייר.
יהודי שפייר היו בין הראשונים מבין הקהילות בחבל הריין שנפגעו בעת מסע הצלב הראשון (ב-3 במאי, 1096). אספסוף של צלבנים הקיף את בית הכנסת במטרה לפגוע במתפללים במקום, אך המתפללים הוזהרו קודם לכן והם סיימו את תפילתם מוקדם ונסו לבתיהם. למרות זאת, עשרה יהודים נתפסו מחוץ לבתיהם ונהרגו. כששמע הבישוף ג'ון על מה שהתרחש, הוא הגיע עם חיילי המשמר שלו להגנת היהודים, מנע שפיכות דמים נוספת והעניש כמה מהרוצחים.
הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12; מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפאייר נמנו אז אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממיינץ; קלונימוס בן יצחק, ידוע כמיסטיקן וכתלמודיסט; יצחק בן אשר הלוי; יעקב בן יצחק הלוי, תוסאפיסט גרמני ומחבר "הלהט בתקופת מסע הצלב"; שמואל בן קלונימוס החסיד; שמריה בן מרדכי, כתב של ר' יעקב תם וסמכות תלמודית גדולה; מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קולונימוס בן מאיר, מחבר הלקסיקון התלמודי: "ייחוסי תנאים ואמוראים".
ב-1195 ציווה הקיסר היינריך ה-6 לפצות את יהודי המקום על נזקים שסבלו עקב עלילת דם ולפצותם על נזקים ועל שריפת בית הכנסת ועל בנייה מחדש של בתים שנהרסו. עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282. כעבור ארבע שנים השתתפו רבים מיהודי שפאייר ומקהילות שכנות של וורמס, מיינץ ואופנהיים בניסיון עלייה לארץ ישראל, שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג. לקהילה הייתה אוטונומיה רבה, בניהול על ידי רב יחד עם מועצה עירונית יהודית. בתקופה זו הקהילה החזיקה לא רק בית כנסת ובית קברות, אלא גם אולם חתונות קהילתי, בית חולים לעניים חסרי מעון ("הקדש") ומאפיית מצות. עם מוסדות קהילתיים דוגמת "הקדש" לעניים, אולם לחתונות ומאפיה למצות. בתחילת המאה ה-13 תיקנו קהילות שפייר, ורמייזא ומגנצא את תקנות שו"ם שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי היהודים בקהילות אשכנז.
עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342, אבל החורבן הגדול בא בעת רדיפות "המגיפה השחורה" (בינואר 1349). עם קשיים רבים התחדש היישוב, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434, וגורשו שוב שנה לאחר מכן. לאחר 30 שנים הם חזרו שוב לגור בשפייר. קארל ה-4 מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.
ב-1467 העיר העניקה הגנה ליהודים לתקופה של 10 שנים. עם זאת, בשנת 1468 וב-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון רמונג גזרות אנטי יהודיות, כולל איסור על גביית ריבית; איסור ליהודים להופיע בציבור בימי חגים נוצריים; חייב את היהודים ללבוש בגדים ייחודיים; איסור על בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף; וצו המגביל את יהודי שפייר לגור בגטו.
באותה עת מספר היהודים בשפייר הידלדל. למעשה, מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 רק יהודים בודדים גרו בעיר. אלה שנמלטו משפייר התיישבו בישובים סמוכים, כמו ברוכסל (Bruchsal), ברגהאוזן (Berghausen), הרטהאוזן (Harthausen), דודנהופן (Dudenhofen), אוטרשטאדט (Otterstadt) ולנדאו.
במאה ה-19 הקהילה התחדשה ואף זכתה לשגשוג. נפתח תלמוד תורה חדש ובית הכנסת הורחב ב-1866. בית קברות חדש הוקם ב-1888. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר דר' אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) ודר' שטקלמאכר (Steckelmache).
ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בשפייר 264 יהודים. באותה השנה נאסר על כל הקהילות לקיים אירועי תרבות ונאסר על חברות בתנועות נוער יהודיות. במאי 1934 פתחה הקהילה קורסים ללימוד הלשון העברית.
ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר; 51 מהם נשלחו ב-22 באוקטובר 1940 למחנה הריכוז גירס (Gures) בדרום צרפת, כל הנותרים למחנות במזרח אירופה
במוזיאון ההיסטורי בשפייר שמורים תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.