קהילת יהודי שפייר

שפייר

Speyer

במקורות היהודיים שפיירא, שפירא, אשפירא, שפייער

עיר בריינלאנד-פפאלץ, גרמניה. 

לפי מסורת מקומית נוסד היישוב היהודי במקום עוד בימי הרומאים, אך יש להניח שראשוני היהודים הגיעו לעיר רק בתחילת המאה ה-11. עדויות מתועדות לישוב יהודים בעיירה הן רק משנת 1084. יהודים ברחו אז ממיינץ (מגנצא) מחשש לרדיפות בגלל שריפה שהאשימו אותם בגרימתה והבישוף רידיגר (Ruediger) התיר להם להתגורר ברובע מיוחד, ולבנות קיר מגן סביב הרובע. כמו כן הוא נתן להם חלקה מאדמות הכנסייה לשימושם כבית קברות. הבישוף גם העניק להם חופש סחר בלתי מוגבל ואוטונומיה ניכרת. בין השאר הבישוף התיר להם למכור לנוצרים בשר שאינו כשר ליהודים, כמו כן ניתנה להם הרשות להעסיק משרתים נוצרים, והם לא היו צריכים לשלם חובות או אגרות בעת כניסה או יציאה מהעיר. ב-1096 נבנה בית כנסת בשפייר.

יהודי שפייר היו בין הראשונים מבין הקהילות בחבל הריין שנפגעו בעת מסע הצלב הראשון (ב-3 במאי, 1096). אספסוף של צלבנים הקיף את בית הכנסת במטרה לפגוע במתפללים במקום, אך המתפללים הוזהרו קודם לכן והם סיימו את תפילתם מוקדם ונסו לבתיהם. למרות זאת, עשרה יהודים נתפסו מחוץ לבתיהם ונהרגו. כששמע הבישוף ג'ון על מה שהתרחש, הוא הגיע עם חיילי המשמר שלו להגנת היהודים, מנע שפיכות דמים נוספת והעניש כמה מהרוצחים.

הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12; מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפאייר נמנו אז אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממיינץ; קלונימוס בן יצחק, ידוע כמיסטיקן וכתלמודיסט; יצחק בן אשר הלוי; יעקב בן יצחק הלוי, תוסאפיסט גרמני ומחבר "הלהט בתקופת מסע הצלב"; שמואל בן קלונימוס החסיד; שמריה בן מרדכי, כתב של ר' יעקב תם וסמכות תלמודית גדולה; מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קולונימוס בן מאיר, מחבר הלקסיקון התלמודי: "ייחוסי תנאים ואמוראים".

ב-1195 ציווה הקיסר היינריך ה-6 לפצות את יהודי המקום על נזקים שסבלו עקב עלילת דם ולפצותם על נזקים ועל שריפת בית הכנסת ועל בנייה מחדש של בתים שנהרסו. עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282. כעבור ארבע שנים השתתפו רבים מיהודי שפאייר ומקהילות שכנות של וורמס, מיינץ ואופנהיים בניסיון עלייה לארץ ישראל, שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג. לקהילה הייתה אוטונומיה רבה, בניהול על ידי רב יחד עם מועצה עירונית יהודית. בתקופה זו הקהילה החזיקה לא רק בית כנסת ובית קברות, אלא גם אולם חתונות קהילתי, בית חולים לעניים חסרי מעון ("הקדש") ומאפיית מצות. עם מוסדות קהילתיים דוגמת "הקדש" לעניים, אולם לחתונות ומאפיה למצות. בתחילת המאה ה-13 תיקנו קהילות שפייר, ורמייזא ומגנצא את תקנות שו"ם שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי היהודים בקהילות אשכנז.

עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342, אבל החורבן הגדול בא בעת רדיפות "המגיפה השחורה" (בינואר 1349). עם קשיים רבים התחדש היישוב, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434, וגורשו שוב שנה לאחר מכן. לאחר 30 שנים הם חזרו שוב לגור בשפייר. קארל ה-4 מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.

ב-1467 העיר העניקה הגנה ליהודים לתקופה של 10 שנים. עם זאת, בשנת 1468 וב-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון רמונג גזרות אנטי יהודיות, כולל איסור על גביית ריבית; איסור ליהודים להופיע בציבור בימי חגים נוצריים; חייב את היהודים ללבוש בגדים ייחודיים; איסור על בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף; וצו המגביל את יהודי שפייר לגור בגטו.

באותה עת מספר היהודים בשפייר הידלדל. למעשה, מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 רק יהודים בודדים גרו בעיר. אלה שנמלטו משפייר התיישבו בישובים סמוכים, כמו ברוכסל (Bruchsal), ברגהאוזן (Berghausen), הרטהאוזן (Harthausen), דודנהופן (Dudenhofen), אוטרשטאדט (Otterstadt) ולנדאו.

במאה ה-19 הקהילה התחדשה ואף זכתה לשגשוג. נפתח תלמוד תורה חדש ובית הכנסת הורחב ב-1866. בית קברות חדש הוקם ב-1888. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר דר' אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) ודר' שטקלמאכר (Steckelmache).

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בשפייר 264 יהודים. באותה השנה נאסר על כל הקהילות לקיים אירועי תרבות ונאסר על חברות בתנועות נוער יהודיות. במאי 1934 פתחה הקהילה קורסים ללימוד הלשון העברית.

ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר; 51 מהם נשלחו ב-22 באוקטובר 1940 למחנה הריכוז גירס (Gures) בדרום צרפת, כל הנותרים למחנות במזרח אירופה

במוזיאון ההיסטורי בשפייר שמורים תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.