דלג לתוכן האתר >

ישראל איסרליין

Israel Isserlein (1390-1460), rabbinical authority, born in Regensburg, Bavaria (now in Germany) and educated at the home of his uncle in Wiener Neustadt, Austria. In 1421 his mother and uncle were killed in anti-Jewish persecutions and he moved to Marburg, Styria (now Maribor, Slovenia), returning to Wiener Neustadt in 1445 when he was appointed rabbi and head of the rabbinical court for the city and its environs.

Isserlein spent the rest of his life there and thanks to him, Wiener Neustadt became an oustanding center of Torah study. Leading scholars from many parts addressed their queries to him. He lived a life of piety and ascetism, refusing to take a salary for his services. His best-known work is "Terumat ha-Deshen", a collection of halakhic responsa. His works shed valuable life on the internal life of Central European communities of his time.

ISSERLEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. איסרליין הוא שם חיבה גרמני של השם ישראל. לאחר מאבקו במלאך, יעקב נקרא ישראל (בראשית, ל"ב, כ"ח). בתנ"ך, היהודים נקראים בני ישראל. האיזכור העתיק הידוע של השם ישראל מחוץ לתנ"ך נמצא בכתובת מצרית מזמנו של פרעה מרנפטה (1229- 1215, לפסה"נ). איסר יכול להיות קשור גם בשם המקראי יששכר, בנו התשיעי של יעקוב ושל לאה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיאיסרליין כוללים את הרב ישראל בן פתחיה איסרליין (1460-1390), אחד מגדולי הרבנים והתלמודאים ואשר חי בגרמניה במאה ה-15.

וינר נוישטאדט

עיר באוסטריה התחתית.

יהודים התגוררו בעיר סמוך להיווסדה, ב-1192. הקהילה שגשגה במיוחד במאה ה-15, ראש הקהילה אז, יוסף בן משה קנובלאוך, צויין ב"לקט יושר" כמי שעושה "מעשים טובים רבים למען העדה".

היהודים השתתפו בהגנה על העיר, וחייבו לקיימה גם בימי שבת.

בין רבני המקום היו מאמצע המאה ה-13 ר' חיים בן משה, ר' חיים בן יצחק, ר' יצחק טירנאו ור' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".

במאה ה-15 היתה ישיבה חשובה בעיר. אך במחצית השנייה של המאה פעל שם המסית יוהאן קאפיסטראנו, ואחרי גזירות אחדות שנגזרו על היהודים בהשפעתו, גורשו היהודים מן העיר בשנת 1496, ובית-הכנסת הוסב לכנסייה.

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לווינר נוישטאדט יותר מ- 500 פליטים יהודים משופרון שבהונגריה, אך נאלצו לעזוב כעבור זמן קצר. ב-1896 הייתה שם קהילה יהודית קטנה שמנתה 173 איש, וב-1902 נחנך בית-כנסת במקום בסגנון מאורי.

ב"ליל-הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) החרימו אנשי ס"א אוסטרים את רכוש היהודים. אחרוני היהודים שנותרו בוינר נוישטאדט גורשו לווינה.

רגנסבורג

Regensburg

במקורות היהודיים: רגנשבורג, גושפורק, רושפורק

עיר מחוז בפפאלץ עילית (Oberpfaltz), בוואריה, גרמניה.

בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


רגנסבורג, ראשיתה בשנת 500 לפני הספירה כיישוב קלטי – רדספונה (Radaspone), בימי הביניים נקראה רטיסבון (Ratisbona). ב-1256 קיבלה מעמד של עיר קיסרית חופשית. מ-1663 עד 1806 הייתה מקום מושב קבוע של מועצת הממלכה – הרייכסטאג.

הקהילה היהודית ברגנסבורג היא העתיקה בגרמניה. יהודים ראשונים הגיעו למקום בעקבות הצבא הרומי. ב-1020 הייתה הקהילה מאורגנת ורב בראשה. בעת מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הוטבלו יהודי רגנסבורג בעל כורחם בדנובה. אלה שהתנגדו, נרצחו. ב-1097 התיר להם היינריך הרביעי לחזור ליהדותם בגלוי. בעת "גזרות רגנסבורג" (1137) שוב הוכרחו להשתמד. בעת מסע הצלב השני (1147), הגנו תושבי העיר על היהודים.

בשנת 1182 הקיסר פרידריך ברברוסה הראשון, חידש, ככל הנראה, את האמנה שהוענקה במקור לקהילת רגנסבורג על ידי הנרי הרביעי, והצהיר על עקרונות יחסו כקיסר כלפי היהודים: "בסמכותנו הקיסרית, מנהגיהם הטובים אשר אבותיהם הבטיחו בחסדם ובטובתם של קודמינו עד ימינו". הסעיפים הכלכליים של אמנה זו נוגעים לתפקידם של יהודי רגנסבורג בסחר עם מדינות סלאביות, המפרטים כי "מותר להם למכור זהב, כסף וכל סוג אחר של מתכות וסחורות מכל סוג שהוא, וגם לקנות אותם, לפי מנהגם הקדום".

לפיכך בתקופה זו יהדות רגנסבורג נחשבה כקהילת סוחרים הממשיכה במסורות מייסדיה. כאשר זכות זו חודשה על ידי המלך הנרי בשנת 1230, נקבעה הוראה נוספת כי ניתן להביאם בפני שופטים על פי בחירתם בלבד. במאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 התגוררו נוצרים גם ברובע היהודי והיו בבעלותם בתים ברובע.

המבנה הציבורי הראשון שבנתה הקהילה היה בית חולים, ונכלל בו בית כנסת מפואר. ב-1210 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ומשקודש, שימש גם קהילות קטנות סמוכות.

בסוף המאה ה-12 רגנסבורג הפכה למרכז דתי ותרבותי ליהדות גרמניה.

משנת 1230 הקהילה הייתה אוטונומית, והרב ייצג אותה בפני השלטונות. הנהגת הקהילה הייתה בידי הרב ומועצת "טובי היהודים", שמתוכה נבחר "פרנס החודש" לניהול ענייני הקהילה. בית דין יהודי טיפל בענייניה הפנימיים של הקהילה. עד שנת 1400 היה לקהילה חותם משלה.

החשיבות הכלכלית של הקהילה אפשרה לה להתמודד עם רדיפות "רינדפלייש" (1289), "דגנדורף" (1338) ו"המגיפה השחורה" (1349-1348) ולהגיע לגבהים חדשים של שגשוג על ידי הצעת מקלט לפליטים עשירים. הלוואות כספיות לנסיכים ולאנשי כנסיות, בנוסף לסוחרי העיר, התנהלו בקנה מידה גדול.

עד סוף המאה ה-15 הייתה רגנסבורג מרכז תורני חשוב בגרמניה. "חכמי רגנסבורג", נימנו על "בעלי התוספות" (חכמים שפירשו מסכתות בתלמוד כהשלמה ותוספת לפירושי רש"י), והידועים שבהם: ר' משה בן יואל הלוי, ר' אפרים בן יצחק (1175-1100) הידוע בשם "רבנו אפרים הגדול מרגנשבורג". כן היו ידועים ר' יצחק בן ר' מרדכי הלוי - הריב"ם, ור' פתחיה מרגנסבורג. ר' יהודה החסיד (1217-1150) בא משפיירא (Speyer) לרגנסבורג ב-1195 והקים ישיבה גדולה. הישיבה של רגנסבורג התפרסמה בשיטת הלימוד של התלמוד: "הפלפול של רגנסבורג". בשנת 1454 התיישב ברגנסבורג ר' ישראל בן חיים ברונא (1400-1480), מגדולי חכמי התלמוד בדורו ומחברן של שאלות ותשובות רבות. עמד בראש הקהילה ונכלא פעמיים בגלל אי תשלום "מס הכתרה" על ידי הקהילה. ב-1457 עזב את רגנסבורג. אחריו כיהן ר' יעקב מרגליות, שהיה גם רב, ראש הישיבה ואב בית הדין.

בשנת 1519 גורשו היהודים מרגנסבורג. בתיהם הוחרמו, בית הכנסת נהרס ואבני המצבות שימשו לריצוף ולבניה.

היישוב היהודי ברגנסבורג התחדש רק ב-1669 כאשר התקיים בעיר מושב הרייכסטאג, והנסיך פון פפנהיים התיר ליהודים לבוא ולסחור בעיר, מספרם הוגבל אז ל-4 משפחות. באותה התקופה היו הגבלות על היהודים מטעם מועצת העיר, לא ניתן להם לבנות בית כנסת, ותנועתם במקומות ציבוריים הוגבלה, בעיקר בימי חג נוצריים. כמו כן היה על היהודים לשאת אות קלון צהוב על בגדיהם.

בין השנים 1714-1712, עבר הרייכסטאג לאוגסבורג, ושוב נאלצו היהודים לעזוב את רגנסבורג. כשחזר הרייכסטאג לעיר שוב הותר ליהודים להתיישב בה. באותה התקופה שכרו אולם לתפילה, והתפללו בו עד שנות ה-40 של המאה ה-19, כשנבנה בית כנסת חדש.

ב-1832 נפתח בית ספר יהודי יסודי, וכשנבנה בית הכנסת החדש ב-1841 הועברו כיתות בית הספר למבנה החדש. במקום היה גם מקווה טהרה. ב-1863 נוסדה חברה קדישא, ופעלו ארגוני צדקה וגמילות חסדים.

בעקבות ביטול חוק המאטריקל בשנת 1861 גדל במספר היהודים בעיר. ב-1867 חיו ברגנסבורג 359 יהודים, 1.2% מכלל התושבים, ומוסדות הקהילה התרחבו. בעיקר גדל מספר בתי הספר היסודיים. ב-1920 נוסדה בקהילה קרן להקמת מושב זקנים. ב-1929 התקיימה ברגנסבורג ועידה של אגודת הנשים היהודיות בבוואריה. ב-1928 נוסד ברגנסבורג סניף של האגודה לתולדות ישראל וספרותו, וב-1929 - ספרייה וחוג קבוע לתלמוד. מ-1934 קיימה האגודה היהודית לתרבות (Judischer Kulturbund) הופעות אמנות וקונצרטים של אמנים יהודים.

הקהילה שמרה על אופייה החרדי, למרות הרפורמציה, עד אמצע המאה ה-19, כשהתקבלו תיקונים ברוח הרפורמה המתונה בסדרי התפילה בבית הכנסת. ב-1860 הצטרפה קהילת רגנסבורג לרבנות המחוז זולצבירג. ב-1882 שוב הייתה עצמאית עם רב משלה, ר' זליגמן מאיר. ר' מאיר יסד ב-1884 את העיתון לאובהיטה (Laubhutte), שהיה מוקדש לבעיות היהדות החרדית, וערך אותו עד שנת 1925.

ב-1897 נעשתה רבנות רגנסבורג לרבנות מחוז, וב-1911 סופחו אליה שתי קהילות: ויידן (Weiden) ופלוס (Floss). בשנים 1906-1903 שימש כחזן הקהילה המוסיקולוג הנודע אברהם צבי אידלסון, בעל החיבור הגדול "אוצר נגינות ישראל". ב-1931 בא המיזוג עם רבנות המחוז נוימרקט (Neumarkt), בהנהגת הרב מגנוס ויינברג שהתפרסם גם כחוקר תולדות יהודי בוואריה.

רבנות המחוז רגנסבורג-נוימרקט הקיפה את קהילות אמברג, ויידן, זולבאך, זולצבירג, פלוס, קאם ושטראובינג.

בתקופה הקדומה סחרו יהודי רגנסבורג בזהב ובמתכות אחרות, במלח, בסוסים ובעבדים. הסוחרים היהודים הרחיקו עד רוסיה ואסיה המערבית, וייבאו משם סחורות לגרמניה. ב-1192 הנהיג הדוכס האוסטרי, ליאופולד, שיטת מכס מיוחדת לסוחרים היהודים. היהודים עזרו בפיתוח המסחר, היו מקור הכנסה חשוב לשליטים, והיו "עבדי האוצר" ("Kammerknechte"), כלומר שייכים בגופם וברכושם לאוצר המלכות, ושילמו דמי חסות.
המלכים, האצילים והגמוני הכנסייה היו רשאים כולם לגבות מסים מן היהודים. מצב זה גרם ללחץ כלכלי כבד על היהודים, ובמשך הזמן הוגבלו מאוד אפשרויות המסחר שלהם, וההלוואה בריבית נעשתה למקור ההכנסה העיקרי. ב-1328 וב-1333 הוענקה ליהודי רגנסבורג זכות למונופול על ההלוואה בריבית. עיסוק זה של היהודים הגביר את השנאה אליהם, ושימש את הכמרים בהטפותיהם נגד היהודים.

בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 החלה ירידה כלכלית של העיר רגנסבורג. ב-1519 גירשה מועצת העיר את היהודים, למרות התנגדות הקיסר קרל החמישי, שבכך אבד לו מקור הכנסה חשוב, והוא ציווה על מועצת העיר לפצות היהודים על רכושם שהוחרם, ולשלם לאוצר המלכות את המסים שהיהודים היו אמורים לשלם. היהודים עברו לשטאטאמהוף (Stadtamhof) ומשם המשיכו לסחור עם תושבי רגנסבורג.

היהודים חזרו לרגנסבורג בסוף המאה ה-17. ב-1773 היו בעיר 86 יהודים. נאסר עליהם לפתוח חנויות, להקים דוכנים ולסחור בחפצים גנובים. הותר להם רק לעסוק בהלוואה בריבית. למרות ההגבלות גדל מספר היהודים בעיר ועיסוקיהם התרחבו. ב-1800 הם סחרו באריגים, בקפה, בסוכר וביין. בסוף המאה ה-18 נוסד ברגנסבורג בנק יהודי, התקיים מסחר בתכשיטים, בזהב, בכסף ובאבנים טובות.

ב-1803 רגנסבורג כבר לא הייתה עיר חופשית, ולפי התקנות החדשות רק שלושה סוחרים יהודים גדולים קיבלו אזרחות, יתר היהודים (121 נפשות) יכלו להתפרנס מרוכלות, החלפת כסף ו"סחר יהודים" ("Judenhandel") בגדים ישנים, תכשיטים, זהב וכסף. מספר היהודים הוגבל והוטל עליהם מס נוסף על המסים החלים על כל תושבי העיר. בסוף המאה ה-19 כבר היו ברגנסבורג יהודים בעלי מקצועות חופשיים, כגון עורכי דין, רופאים ובנקאים.
כבר במאה ה-19 היה ליהודי רגנסבורג קשר הדוק לארץ ישראל, וחלק גדול מהתרומות ליישוב באו מיהודי בוואריה. ברגנסבורג עצמה הייתה פעילות של הארגונים היהודיים הארציים: צה-פאו (C.V., האגודה המרכזית של יהודי גרמניה), "עזרה" ("Hilfsverein Judischer"), ואחרים. הנוער היהודי ברגנסבורג היה מאורגן באגודת הנוער החרדי "עזרא", באגודת הנוער היהודי הכללי, ובאגודת הספורט "מכבי". עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיר סניף של "ההסתדרות הציונית", "הקרן הקיימת לישראל" ו"קרן היסוד". הסניף הציוני גדל בעיקר עם תחילת רדיפות הנאצים בשנת 1935. ב"בית החלוץ" המקומי קיימה ההסתדרות הציונית קורסים מיוחדים לעברית.

בשנת 1933 שימש מגנוס וויינברג כרב המחוז. עשרים תלמידים למדו בבית הספר, והקהילה ניהלה עמותות יהודיות רבות וסניפים של ארגונים בפריסה ארצית.

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו יהודים לעזוב, ובין השנים 1933 עד 1938 עלו לארץ ישראל 93 מיהודי רגנסבורג, מתוך 427 שחיו שם בשנת 1933 (והיוו 5% מתושבי העיר).


תקופת השואה

עליית הנאצים לשלטון הביאה עִמה הסתה אנטישמית פרועה וחרם כלכלי נגד יהודי העיר. הסוחרים היהודיים הוזהרו שלא לבוא לשוק העירוני, ואלה שהעזו לבוא הותקפו ונפגעו. פרסום חוקי נירנברג (1935) הרע עוד יותר את מצב היהודים, ולמרות המצב הקשה המשיכה הקהילה בפעולותיה הרגילות, הגישה יעוץ וסיוע כלכלי לרבים, והרחיבה את מפעל "סעד החורף" ("Winterhilfe"). התחילו פעולות הכשרה לקראת הגירה: הכשרה מקצועית והקניית ידע בעברית ובשפות אחרות. בסוף 1935 סופחו לרבנות רגנסבורג- נוימקרט כל הקהילות שהשתייכו לרבנות המחוז ביירוית (Bayreuth). עד 1938 הייתה הגירה המונית של רוב הצעירים ובני גיל העמידה. ב-1938 הקימה הקהילה בית אבות עבור הקשישים הרבים שנשארו ברגנסבורג.

ביוני 1938 לכלכו בריונים נאצים חלונות ראווה של בתי עסק יהודיים. באוקטובר אותה השנה ציין דו"ח רשמי של הגסטאפו ש"תהליך העברת בתי המסחר לידיים אריות מתקדם יפה". באותו החודש גורשו היהודים אזרחי פולין אל הגבול הפולני.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) פרצו כמאתיים איש לבית הכנסת, כשבראש חניכי בית הספר לנהגים עמד מפקד יחידה נאצי, והרסו והחריבו והעלו אותו באש. מכבי האש הוזעקו רק כדי למנוע התפשטות הדליקה לבתים הסמוכים. הרב סלומון ואשתו, שדירתם נהרסה כליל, הוצאו לרחוב בכותנת לגופם. חנות ה"כלבו" מאנס (Mannes) (ניזוקה קשה: השמשות נופצו והסחורות נבזזו. למחרת היום נעצרו רבים מיהודי העיר והובלו לתחנת המשטרה. 90 מהם הובאו לבית ספר לנהגים ושם ספגו השפלות והתעללויות. אחר כך שולחו תוך השפלות והתעללויות למחנה הריכוז בדכאו. כעבור שבועות אחדים הוחזרו משם לבית הכלא העירוני ברגנסבורג, עד ששוחררו בתנאי שיעזבו את גרמניה. הרב סלומון ורעייתו היגרו לאנגליה ביולי 1939, והרב נפטר שם ב-1940.

בדצמבר 1938 נסגר "בית החלוץ" בפקודת הגסטאפו. בינואר 1939 התפרסם דו"ח רשמי של הגסטאפו בלשון זאת: "נסתיימה האריזציה של בתי המסחר היהודיים, וההשפעה הניכרת שהייתה ליהודים על חיי המסחר בעיר נעלמה כליל".

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) התעוררו קשיים בקבלות אשרות להגירה אל מחוץ לגרמניה. הקהילה נקלעה לקשיים כספיים עקב הסיוע הרב שהעניקה לבניה וניסתה לעכב מתן דרכונים לאנשים החייבים לה כספים. למרות הקשיים המשיכה הקהילה לתת שירותים וקיימה את כיתת בית הספר היהודי שבה למדו באותה עת 12 תלמידים.
עד קיץ 1942 עזבו 76 מתוך 225 יהודים שחיו ברגנסבורג ערב המלחמה. 17 מתוכם עלו לארץ ישראל והאחרים היגרו לארה"ב, ארצות אמריקה הדרומית, וארצות אחרות באירופה.

ב-2 באפריל הועברו 103 מיהודי רגנסבורג למינכן, ומשם גורשו לפיאסקי, ליד לובלין, על אדמת פולין הכבושה. ביולי גורשו עוד 8 לגטו טרזינשטאט (Theresienstadt), על אדמת צ'כוסלובקיה, וב-23 בספטמבר 1942 גורשו לטרזינשטאט עוד 117 איש, רובם זקנים. 14 יהודים שחיו בנישואי תערובת, ולא נכללו ברשימת היהודים בינואר 1939, גורשו לטרזינשטאט ב-14 לפברואר 1945. מחציתם לא היו תושבי רגנסבורג, אלא הגיעו אליה ממקומות שונים בבוואריה ובפפאלץ עילית.

באמצע מרץ 1944 נפתח מחנה עבודה ברגנסבורג, שהיה שלוחה של מחנה הריכוז פלוסנבורג (Flossenburg), וכ-400 אסיריו שוכנו במלון קולוסיאום בעיר. היו ביניהם כ-150 יהודים יוצאי ארצות שונות באירופה, בעיקר מפולין. מחנה זה נסגר ב-22 באפריל 1945 וכל האסירים פונו למחנה הריכוז לאנדסהוט (Landshut).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בתום המלחמה, לאחר השחרור, התלקטו ברגנסבורג יהודים רבים מפליטי המחנות, והקימו בעיר ועד עזרה ציבורי. בפברואר 1947 טיפל הוועד ביותר מ-18,000 איש, ובתחילת 1948 היו כ-16,000 יהודים ב-22 מחנות בסביבות רגנסבורג.

באפריל 1948 התקיימו ברגנסבורג משפטים נגד שניים מפורעי הפרעות בנובמבר 1938. ב-1951 היה משפט נוסף. כולם נמצאו אשמים ונידונו לתקופות מאסר.

בינואר 1970 חיו ברגנסבורג 170 יהודים. ב-1975 ירד מספרם ל- 150.

 

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני ארגון יהודי גרמניה, היו בעיר בשנת 2005 כ-1000 יהודים, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. בית הכנסת שוקם ויש במקום לוח זיכרון לאירועי השואה. המרכז הקהילתי כולל אולם רב תכליתי, מקום לתפילה ולפעילויות חברתיות ודתיות שונות. בשנת 2007 נחנך גן משחקים לילדי הקהילה בשם: "כוכבים קטנים", שמשמש גם ללימוד מסורת יהודית.

בשנת 2005 הקים הפסל הישראלי דני קרוון מרכז זיכרון במקום בו היו בתי הכנסת הקדומים של הקהילה לפני כאלף שנים, במקום שבו בוצעו חפירות ארכיאולוגיות לחשיפת העיר הקדומה מימי הביניים .

בעיר יש 3 בתי עלמין יהודיים, שניים מבתי הקברות העתיקים סגורים והחדש יותר עדיין משמש לקבורה. מצבות מבתי העלמין העתיקים פזורות בכול העיר וחלקן שימש לבנייה .

 

מאריבור

Maribor  בגרמנית מארבורג

עיר בסלובניה. 

קהילה חשובה במשך שלוש מאות שנה, עד סוף המאה ה-15. יהודים עסקו במסחר ובמלאכה והחזיקו פקדונות בצורת שדות וכרמים. בימי- הביניים המאוחרים שימשו כחוליה בעסקי בנקאות בין מרכז אירופה לדרומה, וקשרי המסחר שלהם - עצים, גבינות, יינות ואריגים - הגיעו עד איטליה, הונגריה ובוהמיה. הגירוש בא עם סיפוח האיזור לאוסטריה (1496). המגורשים התיישבו באיטליה ובעיר ספליט וקראו לעצמם בשם מורפורגו (כלומר אנשי מארבורג).

עד למלחמת העולם הראשונה (1918) היה האזור בשליטת אוסטריה, ויהודים

מעטים חזרו לעיר עם הכרזת האמאנציפאציה באוסטריה ב-1867. אחרי מלחמת-העולם הראשונה השתייכו יהודי המקום לקהילת ואראז'דין.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
ישראל איסרליין

Israel Isserlein (1390-1460), rabbinical authority, born in Regensburg, Bavaria (now in Germany) and educated at the home of his uncle in Wiener Neustadt, Austria. In 1421 his mother and uncle were killed in anti-Jewish persecutions and he moved to Marburg, Styria (now Maribor, Slovenia), returning to Wiener Neustadt in 1445 when he was appointed rabbi and head of the rabbinical court for the city and its environs.

Isserlein spent the rest of his life there and thanks to him, Wiener Neustadt became an oustanding center of Torah study. Leading scholars from many parts addressed their queries to him. He lived a life of piety and ascetism, refusing to take a salary for his services. His best-known work is "Terumat ha-Deshen", a collection of halakhic responsa. His works shed valuable life on the internal life of Central European communities of his time.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
איסרלין
ISSERLEIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. איסרליין הוא שם חיבה גרמני של השם ישראל. לאחר מאבקו במלאך, יעקב נקרא ישראל (בראשית, ל"ב, כ"ח). בתנ"ך, היהודים נקראים בני ישראל. האיזכור העתיק הידוע של השם ישראל מחוץ לתנ"ך נמצא בכתובת מצרית מזמנו של פרעה מרנפטה (1229- 1215, לפסה"נ). איסר יכול להיות קשור גם בשם המקראי יששכר, בנו התשיעי של יעקוב ושל לאה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיאיסרליין כוללים את הרב ישראל בן פתחיה איסרליין (1460-1390), אחד מגדולי הרבנים והתלמודאים ואשר חי בגרמניה במאה ה-15.

וינר נוישטאדט
וינר נוישטאדט

עיר באוסטריה התחתית.

יהודים התגוררו בעיר סמוך להיווסדה, ב-1192. הקהילה שגשגה במיוחד במאה ה-15, ראש הקהילה אז, יוסף בן משה קנובלאוך, צויין ב"לקט יושר" כמי שעושה "מעשים טובים רבים למען העדה".

היהודים השתתפו בהגנה על העיר, וחייבו לקיימה גם בימי שבת.

בין רבני המקום היו מאמצע המאה ה-13 ר' חיים בן משה, ר' חיים בן יצחק, ר' יצחק טירנאו ור' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".

במאה ה-15 היתה ישיבה חשובה בעיר. אך במחצית השנייה של המאה פעל שם המסית יוהאן קאפיסטראנו, ואחרי גזירות אחדות שנגזרו על היהודים בהשפעתו, גורשו היהודים מן העיר בשנת 1496, ובית-הכנסת הוסב לכנסייה.

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לווינר נוישטאדט יותר מ- 500 פליטים יהודים משופרון שבהונגריה, אך נאלצו לעזוב כעבור זמן קצר. ב-1896 הייתה שם קהילה יהודית קטנה שמנתה 173 איש, וב-1902 נחנך בית-כנסת במקום בסגנון מאורי.

ב"ליל-הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) החרימו אנשי ס"א אוסטרים את רכוש היהודים. אחרוני היהודים שנותרו בוינר נוישטאדט גורשו לווינה.

רגנסבורג

רגנסבורג

Regensburg

במקורות היהודיים: רגנשבורג, גושפורק, רושפורק

עיר מחוז בפפאלץ עילית (Oberpfaltz), בוואריה, גרמניה.

בשנים 1990-1945 בגרמניה המערבית.


רגנסבורג, ראשיתה בשנת 500 לפני הספירה כיישוב קלטי – רדספונה (Radaspone), בימי הביניים נקראה רטיסבון (Ratisbona). ב-1256 קיבלה מעמד של עיר קיסרית חופשית. מ-1663 עד 1806 הייתה מקום מושב קבוע של מועצת הממלכה – הרייכסטאג.

הקהילה היהודית ברגנסבורג היא העתיקה בגרמניה. יהודים ראשונים הגיעו למקום בעקבות הצבא הרומי. ב-1020 הייתה הקהילה מאורגנת ורב בראשה. בעת מסע הצלב הראשון, בשנת 1096, הוטבלו יהודי רגנסבורג בעל כורחם בדנובה. אלה שהתנגדו, נרצחו. ב-1097 התיר להם היינריך הרביעי לחזור ליהדותם בגלוי. בעת "גזרות רגנסבורג" (1137) שוב הוכרחו להשתמד. בעת מסע הצלב השני (1147), הגנו תושבי העיר על היהודים.

בשנת 1182 הקיסר פרידריך ברברוסה הראשון, חידש, ככל הנראה, את האמנה שהוענקה במקור לקהילת רגנסבורג על ידי הנרי הרביעי, והצהיר על עקרונות יחסו כקיסר כלפי היהודים: "בסמכותנו הקיסרית, מנהגיהם הטובים אשר אבותיהם הבטיחו בחסדם ובטובתם של קודמינו עד ימינו". הסעיפים הכלכליים של אמנה זו נוגעים לתפקידם של יהודי רגנסבורג בסחר עם מדינות סלאביות, המפרטים כי "מותר להם למכור זהב, כסף וכל סוג אחר של מתכות וסחורות מכל סוג שהוא, וגם לקנות אותם, לפי מנהגם הקדום".

לפיכך בתקופה זו יהדות רגנסבורג נחשבה כקהילת סוחרים הממשיכה במסורות מייסדיה. כאשר זכות זו חודשה על ידי המלך הנרי בשנת 1230, נקבעה הוראה נוספת כי ניתן להביאם בפני שופטים על פי בחירתם בלבד. במאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13 התגוררו נוצרים גם ברובע היהודי והיו בבעלותם בתים ברובע.

המבנה הציבורי הראשון שבנתה הקהילה היה בית חולים, ונכלל בו בית כנסת מפואר. ב-1210 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין, ומשקודש, שימש גם קהילות קטנות סמוכות.

בסוף המאה ה-12 רגנסבורג הפכה למרכז דתי ותרבותי ליהדות גרמניה.

משנת 1230 הקהילה הייתה אוטונומית, והרב ייצג אותה בפני השלטונות. הנהגת הקהילה הייתה בידי הרב ומועצת "טובי היהודים", שמתוכה נבחר "פרנס החודש" לניהול ענייני הקהילה. בית דין יהודי טיפל בענייניה הפנימיים של הקהילה. עד שנת 1400 היה לקהילה חותם משלה.

החשיבות הכלכלית של הקהילה אפשרה לה להתמודד עם רדיפות "רינדפלייש" (1289), "דגנדורף" (1338) ו"המגיפה השחורה" (1349-1348) ולהגיע לגבהים חדשים של שגשוג על ידי הצעת מקלט לפליטים עשירים. הלוואות כספיות לנסיכים ולאנשי כנסיות, בנוסף לסוחרי העיר, התנהלו בקנה מידה גדול.

עד סוף המאה ה-15 הייתה רגנסבורג מרכז תורני חשוב בגרמניה. "חכמי רגנסבורג", נימנו על "בעלי התוספות" (חכמים שפירשו מסכתות בתלמוד כהשלמה ותוספת לפירושי רש"י), והידועים שבהם: ר' משה בן יואל הלוי, ר' אפרים בן יצחק (1175-1100) הידוע בשם "רבנו אפרים הגדול מרגנשבורג". כן היו ידועים ר' יצחק בן ר' מרדכי הלוי - הריב"ם, ור' פתחיה מרגנסבורג. ר' יהודה החסיד (1217-1150) בא משפיירא (Speyer) לרגנסבורג ב-1195 והקים ישיבה גדולה. הישיבה של רגנסבורג התפרסמה בשיטת הלימוד של התלמוד: "הפלפול של רגנסבורג". בשנת 1454 התיישב ברגנסבורג ר' ישראל בן חיים ברונא (1400-1480), מגדולי חכמי התלמוד בדורו ומחברן של שאלות ותשובות רבות. עמד בראש הקהילה ונכלא פעמיים בגלל אי תשלום "מס הכתרה" על ידי הקהילה. ב-1457 עזב את רגנסבורג. אחריו כיהן ר' יעקב מרגליות, שהיה גם רב, ראש הישיבה ואב בית הדין.

בשנת 1519 גורשו היהודים מרגנסבורג. בתיהם הוחרמו, בית הכנסת נהרס ואבני המצבות שימשו לריצוף ולבניה.

היישוב היהודי ברגנסבורג התחדש רק ב-1669 כאשר התקיים בעיר מושב הרייכסטאג, והנסיך פון פפנהיים התיר ליהודים לבוא ולסחור בעיר, מספרם הוגבל אז ל-4 משפחות. באותה התקופה היו הגבלות על היהודים מטעם מועצת העיר, לא ניתן להם לבנות בית כנסת, ותנועתם במקומות ציבוריים הוגבלה, בעיקר בימי חג נוצריים. כמו כן היה על היהודים לשאת אות קלון צהוב על בגדיהם.

בין השנים 1714-1712, עבר הרייכסטאג לאוגסבורג, ושוב נאלצו היהודים לעזוב את רגנסבורג. כשחזר הרייכסטאג לעיר שוב הותר ליהודים להתיישב בה. באותה התקופה שכרו אולם לתפילה, והתפללו בו עד שנות ה-40 של המאה ה-19, כשנבנה בית כנסת חדש.

ב-1832 נפתח בית ספר יהודי יסודי, וכשנבנה בית הכנסת החדש ב-1841 הועברו כיתות בית הספר למבנה החדש. במקום היה גם מקווה טהרה. ב-1863 נוסדה חברה קדישא, ופעלו ארגוני צדקה וגמילות חסדים.

בעקבות ביטול חוק המאטריקל בשנת 1861 גדל במספר היהודים בעיר. ב-1867 חיו ברגנסבורג 359 יהודים, 1.2% מכלל התושבים, ומוסדות הקהילה התרחבו. בעיקר גדל מספר בתי הספר היסודיים. ב-1920 נוסדה בקהילה קרן להקמת מושב זקנים. ב-1929 התקיימה ברגנסבורג ועידה של אגודת הנשים היהודיות בבוואריה. ב-1928 נוסד ברגנסבורג סניף של האגודה לתולדות ישראל וספרותו, וב-1929 - ספרייה וחוג קבוע לתלמוד. מ-1934 קיימה האגודה היהודית לתרבות (Judischer Kulturbund) הופעות אמנות וקונצרטים של אמנים יהודים.

הקהילה שמרה על אופייה החרדי, למרות הרפורמציה, עד אמצע המאה ה-19, כשהתקבלו תיקונים ברוח הרפורמה המתונה בסדרי התפילה בבית הכנסת. ב-1860 הצטרפה קהילת רגנסבורג לרבנות המחוז זולצבירג. ב-1882 שוב הייתה עצמאית עם רב משלה, ר' זליגמן מאיר. ר' מאיר יסד ב-1884 את העיתון לאובהיטה (Laubhutte), שהיה מוקדש לבעיות היהדות החרדית, וערך אותו עד שנת 1925.

ב-1897 נעשתה רבנות רגנסבורג לרבנות מחוז, וב-1911 סופחו אליה שתי קהילות: ויידן (Weiden) ופלוס (Floss). בשנים 1906-1903 שימש כחזן הקהילה המוסיקולוג הנודע אברהם צבי אידלסון, בעל החיבור הגדול "אוצר נגינות ישראל". ב-1931 בא המיזוג עם רבנות המחוז נוימרקט (Neumarkt), בהנהגת הרב מגנוס ויינברג שהתפרסם גם כחוקר תולדות יהודי בוואריה.

רבנות המחוז רגנסבורג-נוימרקט הקיפה את קהילות אמברג, ויידן, זולבאך, זולצבירג, פלוס, קאם ושטראובינג.

בתקופה הקדומה סחרו יהודי רגנסבורג בזהב ובמתכות אחרות, במלח, בסוסים ובעבדים. הסוחרים היהודים הרחיקו עד רוסיה ואסיה המערבית, וייבאו משם סחורות לגרמניה. ב-1192 הנהיג הדוכס האוסטרי, ליאופולד, שיטת מכס מיוחדת לסוחרים היהודים. היהודים עזרו בפיתוח המסחר, היו מקור הכנסה חשוב לשליטים, והיו "עבדי האוצר" ("Kammerknechte"), כלומר שייכים בגופם וברכושם לאוצר המלכות, ושילמו דמי חסות.
המלכים, האצילים והגמוני הכנסייה היו רשאים כולם לגבות מסים מן היהודים. מצב זה גרם ללחץ כלכלי כבד על היהודים, ובמשך הזמן הוגבלו מאוד אפשרויות המסחר שלהם, וההלוואה בריבית נעשתה למקור ההכנסה העיקרי. ב-1328 וב-1333 הוענקה ליהודי רגנסבורג זכות למונופול על ההלוואה בריבית. עיסוק זה של היהודים הגביר את השנאה אליהם, ושימש את הכמרים בהטפותיהם נגד היהודים.

בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 החלה ירידה כלכלית של העיר רגנסבורג. ב-1519 גירשה מועצת העיר את היהודים, למרות התנגדות הקיסר קרל החמישי, שבכך אבד לו מקור הכנסה חשוב, והוא ציווה על מועצת העיר לפצות היהודים על רכושם שהוחרם, ולשלם לאוצר המלכות את המסים שהיהודים היו אמורים לשלם. היהודים עברו לשטאטאמהוף (Stadtamhof) ומשם המשיכו לסחור עם תושבי רגנסבורג.

היהודים חזרו לרגנסבורג בסוף המאה ה-17. ב-1773 היו בעיר 86 יהודים. נאסר עליהם לפתוח חנויות, להקים דוכנים ולסחור בחפצים גנובים. הותר להם רק לעסוק בהלוואה בריבית. למרות ההגבלות גדל מספר היהודים בעיר ועיסוקיהם התרחבו. ב-1800 הם סחרו באריגים, בקפה, בסוכר וביין. בסוף המאה ה-18 נוסד ברגנסבורג בנק יהודי, התקיים מסחר בתכשיטים, בזהב, בכסף ובאבנים טובות.

ב-1803 רגנסבורג כבר לא הייתה עיר חופשית, ולפי התקנות החדשות רק שלושה סוחרים יהודים גדולים קיבלו אזרחות, יתר היהודים (121 נפשות) יכלו להתפרנס מרוכלות, החלפת כסף ו"סחר יהודים" ("Judenhandel") בגדים ישנים, תכשיטים, זהב וכסף. מספר היהודים הוגבל והוטל עליהם מס נוסף על המסים החלים על כל תושבי העיר. בסוף המאה ה-19 כבר היו ברגנסבורג יהודים בעלי מקצועות חופשיים, כגון עורכי דין, רופאים ובנקאים.
כבר במאה ה-19 היה ליהודי רגנסבורג קשר הדוק לארץ ישראל, וחלק גדול מהתרומות ליישוב באו מיהודי בוואריה. ברגנסבורג עצמה הייתה פעילות של הארגונים היהודיים הארציים: צה-פאו (C.V., האגודה המרכזית של יהודי גרמניה), "עזרה" ("Hilfsverein Judischer"), ואחרים. הנוער היהודי ברגנסבורג היה מאורגן באגודת הנוער החרדי "עזרא", באגודת הנוער היהודי הכללי, ובאגודת הספורט "מכבי". עוד לפני מלחמת העולם הראשונה נוסד בעיר סניף של "ההסתדרות הציונית", "הקרן הקיימת לישראל" ו"קרן היסוד". הסניף הציוני גדל בעיקר עם תחילת רדיפות הנאצים בשנת 1935. ב"בית החלוץ" המקומי קיימה ההסתדרות הציונית קורסים מיוחדים לעברית.

בשנת 1933 שימש מגנוס וויינברג כרב המחוז. עשרים תלמידים למדו בבית הספר, והקהילה ניהלה עמותות יהודיות רבות וסניפים של ארגונים בפריסה ארצית.

אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו יהודים לעזוב, ובין השנים 1933 עד 1938 עלו לארץ ישראל 93 מיהודי רגנסבורג, מתוך 427 שחיו שם בשנת 1933 (והיוו 5% מתושבי העיר).


תקופת השואה

עליית הנאצים לשלטון הביאה עִמה הסתה אנטישמית פרועה וחרם כלכלי נגד יהודי העיר. הסוחרים היהודיים הוזהרו שלא לבוא לשוק העירוני, ואלה שהעזו לבוא הותקפו ונפגעו. פרסום חוקי נירנברג (1935) הרע עוד יותר את מצב היהודים, ולמרות המצב הקשה המשיכה הקהילה בפעולותיה הרגילות, הגישה יעוץ וסיוע כלכלי לרבים, והרחיבה את מפעל "סעד החורף" ("Winterhilfe"). התחילו פעולות הכשרה לקראת הגירה: הכשרה מקצועית והקניית ידע בעברית ובשפות אחרות. בסוף 1935 סופחו לרבנות רגנסבורג- נוימקרט כל הקהילות שהשתייכו לרבנות המחוז ביירוית (Bayreuth). עד 1938 הייתה הגירה המונית של רוב הצעירים ובני גיל העמידה. ב-1938 הקימה הקהילה בית אבות עבור הקשישים הרבים שנשארו ברגנסבורג.

ביוני 1938 לכלכו בריונים נאצים חלונות ראווה של בתי עסק יהודיים. באוקטובר אותה השנה ציין דו"ח רשמי של הגסטאפו ש"תהליך העברת בתי המסחר לידיים אריות מתקדם יפה". באותו החודש גורשו היהודים אזרחי פולין אל הגבול הפולני.

ב"ליל הבדולח" (9 בנובמבר, 1938) פרצו כמאתיים איש לבית הכנסת, כשבראש חניכי בית הספר לנהגים עמד מפקד יחידה נאצי, והרסו והחריבו והעלו אותו באש. מכבי האש הוזעקו רק כדי למנוע התפשטות הדליקה לבתים הסמוכים. הרב סלומון ואשתו, שדירתם נהרסה כליל, הוצאו לרחוב בכותנת לגופם. חנות ה"כלבו" מאנס (Mannes) (ניזוקה קשה: השמשות נופצו והסחורות נבזזו. למחרת היום נעצרו רבים מיהודי העיר והובלו לתחנת המשטרה. 90 מהם הובאו לבית ספר לנהגים ושם ספגו השפלות והתעללויות. אחר כך שולחו תוך השפלות והתעללויות למחנה הריכוז בדכאו. כעבור שבועות אחדים הוחזרו משם לבית הכלא העירוני ברגנסבורג, עד ששוחררו בתנאי שיעזבו את גרמניה. הרב סלומון ורעייתו היגרו לאנגליה ביולי 1939, והרב נפטר שם ב-1940.

בדצמבר 1938 נסגר "בית החלוץ" בפקודת הגסטאפו. בינואר 1939 התפרסם דו"ח רשמי של הגסטאפו בלשון זאת: "נסתיימה האריזציה של בתי המסחר היהודיים, וההשפעה הניכרת שהייתה ליהודים על חיי המסחר בעיר נעלמה כליל".

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר, 1939) התעוררו קשיים בקבלות אשרות להגירה אל מחוץ לגרמניה. הקהילה נקלעה לקשיים כספיים עקב הסיוע הרב שהעניקה לבניה וניסתה לעכב מתן דרכונים לאנשים החייבים לה כספים. למרות הקשיים המשיכה הקהילה לתת שירותים וקיימה את כיתת בית הספר היהודי שבה למדו באותה עת 12 תלמידים.
עד קיץ 1942 עזבו 76 מתוך 225 יהודים שחיו ברגנסבורג ערב המלחמה. 17 מתוכם עלו לארץ ישראל והאחרים היגרו לארה"ב, ארצות אמריקה הדרומית, וארצות אחרות באירופה.

ב-2 באפריל הועברו 103 מיהודי רגנסבורג למינכן, ומשם גורשו לפיאסקי, ליד לובלין, על אדמת פולין הכבושה. ביולי גורשו עוד 8 לגטו טרזינשטאט (Theresienstadt), על אדמת צ'כוסלובקיה, וב-23 בספטמבר 1942 גורשו לטרזינשטאט עוד 117 איש, רובם זקנים. 14 יהודים שחיו בנישואי תערובת, ולא נכללו ברשימת היהודים בינואר 1939, גורשו לטרזינשטאט ב-14 לפברואר 1945. מחציתם לא היו תושבי רגנסבורג, אלא הגיעו אליה ממקומות שונים בבוואריה ובפפאלץ עילית.

באמצע מרץ 1944 נפתח מחנה עבודה ברגנסבורג, שהיה שלוחה של מחנה הריכוז פלוסנבורג (Flossenburg), וכ-400 אסיריו שוכנו במלון קולוסיאום בעיר. היו ביניהם כ-150 יהודים יוצאי ארצות שונות באירופה, בעיקר מפולין. מחנה זה נסגר ב-22 באפריל 1945 וכל האסירים פונו למחנה הריכוז לאנדסהוט (Landshut).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בתום המלחמה, לאחר השחרור, התלקטו ברגנסבורג יהודים רבים מפליטי המחנות, והקימו בעיר ועד עזרה ציבורי. בפברואר 1947 טיפל הוועד ביותר מ-18,000 איש, ובתחילת 1948 היו כ-16,000 יהודים ב-22 מחנות בסביבות רגנסבורג.

באפריל 1948 התקיימו ברגנסבורג משפטים נגד שניים מפורעי הפרעות בנובמבר 1938. ב-1951 היה משפט נוסף. כולם נמצאו אשמים ונידונו לתקופות מאסר.

בינואר 1970 חיו ברגנסבורג 170 יהודים. ב-1975 ירד מספרם ל- 150.

 

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני ארגון יהודי גרמניה, היו בעיר בשנת 2005 כ-1000 יהודים, רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר. בית הכנסת שוקם ויש במקום לוח זיכרון לאירועי השואה. המרכז הקהילתי כולל אולם רב תכליתי, מקום לתפילה ולפעילויות חברתיות ודתיות שונות. בשנת 2007 נחנך גן משחקים לילדי הקהילה בשם: "כוכבים קטנים", שמשמש גם ללימוד מסורת יהודית.

בשנת 2005 הקים הפסל הישראלי דני קרוון מרכז זיכרון במקום בו היו בתי הכנסת הקדומים של הקהילה לפני כאלף שנים, במקום שבו בוצעו חפירות ארכיאולוגיות לחשיפת העיר הקדומה מימי הביניים .

בעיר יש 3 בתי עלמין יהודיים, שניים מבתי הקברות העתיקים סגורים והחדש יותר עדיין משמש לקבורה. מצבות מבתי העלמין העתיקים פזורות בכול העיר וחלקן שימש לבנייה .

 

מאריבור

מאריבור

Maribor  בגרמנית מארבורג

עיר בסלובניה. 

קהילה חשובה במשך שלוש מאות שנה, עד סוף המאה ה-15. יהודים עסקו במסחר ובמלאכה והחזיקו פקדונות בצורת שדות וכרמים. בימי- הביניים המאוחרים שימשו כחוליה בעסקי בנקאות בין מרכז אירופה לדרומה, וקשרי המסחר שלהם - עצים, גבינות, יינות ואריגים - הגיעו עד איטליה, הונגריה ובוהמיה. הגירוש בא עם סיפוח האיזור לאוסטריה (1496). המגורשים התיישבו באיטליה ובעיר ספליט וקראו לעצמם בשם מורפורגו (כלומר אנשי מארבורג).

עד למלחמת העולם הראשונה (1918) היה האזור בשליטת אוסטריה, ויהודים

מעטים חזרו לעיר עם הכרזת האמאנציפאציה באוסטריה ב-1867. אחרי מלחמת-העולם הראשונה השתייכו יהודי המקום לקהילת ואראז'דין.