קהילת יהודי קזבלנקה

קזבלנקה Casablanca

בערבית: الدار البيضاء‎ (דאר אל בידא)

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, העיר הגדולה ביותר במרוקו.


קהילה יהודית הייתה במקום במאה ה- 14, היישוב נקרא אז אנפה. הפורטוגלים הרסו את אנפה בשנת 1468 והקהילה התפזרה. בשנת 1575, בימי שושלת בני מרין, הקימו הפורטוגלים באותו המקום את היישוב דאר אל-בידא (לימים קזבלנקה). במאה ה- 18 התקיימה שם קהילה יהודית וב- 1750 נבנה בית הכנסת של רבי אליהו. רק ב- 1830, כאשר החלו להגיע לשם סוחרים יהודים, בעיקר ממוגאדור, רבאט ותטואן, החלה הקהילה להתפתח. סמוך לשנת 1850 באו יהודים רבים מערי השדה בפנים הארץ והתיישבו בערי החוף המתפתחות, ובעיקר בקזבלנקה. יהודים בקזבלנקה החלו לשמש כנציגים של המעצמות האירופיות. י' בן- דהאן ייצג את צרפת בעיר. בתחילת המאה ה- 20 היו בקהילה כ- 6,000 נפש. בשנת 1903 בעקבות מהומות בעיר סטאת הגיעו משם 1,000 פליטים יהודים לקזבלנקה. ב- 1907 הותקפה העיר בידי שבטים מקומיים ויהודים רבים נרצחו או נפצעו. ב- 1912 הוכרזה מרוקו כפרוטקטוראט צרפתי וקזבלנקה נעשתה לבירה הכלכלית ובכך נעשתה למרכז היהודי החשוב של מרוקו.

הקהילה היהודית הלכה וגדלה וב- 1911 היו בה 7,000 יהודים, ב- 1921 עלה מספרם ל- 17,000, בשנת 1931 הגיע ל- 19,960 , ובשנים 1936, 1937 היו 38,806 יהודים בעיר.

עם שחרור העיר משלטון ממשלת וישי (1942) נהרו לקזבלנקה יהודים רבים ובשנים 1946 ו- 1947 נמנו בה 64,990 יהודים. ב- 1951 גדל מספרם ל- 74,783. מספר תושבי העיר גדל באותה התקופה מחמישים אלף למיליון.

היהודים השתלבו בחיי המסחר ובחיי הכלכלה והחברה בעיר. בשנת 1947 נקבע שנציג אחד של הקהילה יהיה חבר הסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

בשנת 1931 היו תקריות נגד יהודים בהשפעת כינוס הקונגרס הפאן-איסלאמי בירושלים. ב- 1934 אסר הסולטאן על היהודים להתגורר ב"מדינה" (העיר הערבית), והתיר להם להתגורר ב"מלאח" (השכונה היהודית) בצמוד לחומות ה"מדינה".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) החלה שורת תקריות נגד יהודים בקזבלנקה, בגלל השפעתה של תעמולה גרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו פליטים יהודים מאירופה להגיע לקזבלנקה. בעין סבאע בקרבת העיר הוקם מחנה פליטים. ב- 11 בנובמבר 1942 נכנסו האמריקאים לעיר, וכניסתם מנעה פרעות ביהודי המלאח. פליטים יהודים מאירופה, שהמשיכו לבוא למקום, הועברו למחנה פדאלה בקרבת העיר, ומשם יצאו באניות ששכר הג'וינט לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בכל אותה התקופה נרשמו גם מעשי התנכלות כלפי יהודי קזבלנקה.

ב- 1948 פרצו מהומות בצפון מרוקו ובעקבות זאת החלה הגירה לישראל. גל נוסף של הגירת יהודים היה בשנים 1955, 1956.

בשנות ה50- התנהל מאבק העצמאות נגד צרפת ויהודים נטלו חלק בשני הצדדים.

בשנת 1963 בוטל האיסור על עלייה לישראל ויהודים רבים נוספים יצאו. בשנת 1967 נותרו בקזבלנקה 37,000 יהודים. בסוף שנות השבעים חיו בעיר כ- 5,000 יהודים. בסוף שנות התשעים נימנו בקהילה כ- 6,000 נפש.


חיי הקהילה

בתחילת המאה העשרים כללה הקהילה יהודים דוברי לאדינו שבאו מעיירות צפון מרוקו ויהודים דוברי ערבית-יהודית שבאו מישובי דרום מרוקו. העניים פנו להתגורר במלאח, העשירים יצאו לשכונות החדשות. רבע מבני הקהילה היו עניים שחיו על נדבות.

בשנים 1908 - 1944 עמד בראש הקהילה יחיא זגורי. מאז שובו של הסולטאן מחמד בן יוסף לשלטון במרוקו ועליית מפלגת האסתקלאל הלאומי, התחלף השלטון בקהילה ועבר לתומכי האסתקלאל, שנקטו בקו של התבוללות והזדהות עם המדינה.

המוסדות הפילנטרופיים שפעלו בקהילה היו: אגודת "עולם קטן" של יוצאי מזרח אירופה שמקום מושבה היה ב"בית רבקה" - פנימיה ומוסד חינוכי לבנות מיסודה של תנועת חב"ד; ועד הסיוע לפליטים יהודיים מאירופה, שהוקם ב- 1940 בידי עורך-דין קאזס בן-עטאר והיה קשור לג'וינט ולארגון היס"ם (Hicem) וכן קרנות למימון לימודים ולעזרה לנזקקים.

עוד ב- 1886 פנה סגן הקונסול הצרפתי לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שתפתח בית ספר עבור 3,000 הילדים היהודים בעיר. בית הספר הראשון של "אליאנס" נפתח ב- 1897 ב- 1900 כבר פעל בית ספר אליאנס לבנות. כן היו אז שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים.

בשנות הארבעים היו בקזבלנקה 16 בתי ספר של אליאנס: יסודיים, תיכוניים ומקצועיים. בשנת 1946 נפתח בית מדרש למורים של "אליאנס" שהצליח לשלב בין הלימודים הכלליים ללימודי היהדות. בית המדרש נתמך בידי ממשלת צרפת ובידי הג'וינט. "אורט" תמך בבתי הספר המקצועיים וארגון "אוזע" טיפל בתלמידים חולים. ב1951- נפתח בית ספר של הג'וינט. כן היו בתי ספר של רשתות החינוך "אם הבנים", "אוצר התורה" ו"אורט". סמינר רבני "מגן דוד" נוסד ב- 1947.

בקזבלנקה התנהלה פעילות ציונית ענפה. ב- 1919 אמנם התנגדו הצרפתים להקמת אגודה ציונית, אך בתחילת שנות העשרים כבר פעלה אגודה ציונית במקום, ובניגוד למקומות אחרים עסקה לא רק באיסוף כספים אלא גם בהפצת השפה העברית, הדרכת ארגוני נוער והקמת מועדון "מכבי". ב1922- הקים יחיא זגורי אגודה ציונית נפרדת. לימוד עברית נעשה גם בידי חברת "מגן דוד" (נוסדה ב- 1920) ו"חובבי השפה" ובידי אגודת הנוער "קרל נטר", שנהפכה למועדון ציוני, וממנו יצאו הגרעינים הראשונים של תנועת "צעירי ציון". המועדון גם פרסם עתון פנימי בשם "נוער" שנהיה לבטאון ציוני מרוקו. חברת "מגן דוד" הפעילה בית כנסת, אולם כנסים ומוסד בשם "המועדון העברי", שנפתח ב- 1942 ונסגר ב- 1948, נפתח מחדש ב- 1952 ונסגר ב- 1955.

לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע עתון קהילתי "האחדות" ועתון ציוני "העתיד המצויר", שניהם בצרפתית. כן פעלו אגודות תרבות כמו "אם הבנים", "שבת אחים", “נעים זמירות", ישיבת "כתר תורה" וקבוצת "בן יהודה" שרוב חבריה עלו לארץ ישראל כחלוצים.

בשנות ה50- התנהלה הפעילות הציונית בצינעה, כדי לא לעורר התנגדות מצד המוסלמים. בשנת 1959נאסרה הפעילות רשמית. שליחים ישראלים שבאו לטפל בעלייה פעלו בסתר עד ההיתר לעלייה שניתן בשנת 1963.

במסגרת הפדרציה הציונית פעלו המפלגות האלה: פועלי ציון-התאחדות מפא"י, הפועל המזרחי, חרות, הציונים הכלליים. בין תנועות הנוער היו: הבונים, בני עקיבא, דרור (שני סניפים), תנועת העובד ובית"ר.

עד 1957 פעלו בקהילה גם מוסדות יהודיים זרים כמו הסוכנות היהודית, ויצ"ו, קרן קיימת וכן מוסדות חינוך. לאחר 1965 נסגרו מרבית בתי הספר היהודיים בעיר.

בשנת 1997 חיו כ- 6,500 יהודים במרוקו כולה; 5,000 מהם בקזבלנקה.