דלג לתוכן האתר >

אנדרה שריקי מספר על חייו בקסבלנקה, מרוקו, בזמן מלחמת העולם ה-2 ובשנות ה-1950

אנדרה שריקי, תושב צפון הוליווד, קליפורניה, נולד בקזבלנקה, מרוקו. בעדות זו משנת 2013, הוא מספר על החיים תחת שלטון וישי, על החיילים האמריקאים אשר נחתו בקזבלנקה ב-8 בנובמבר 1942, על האירועים שליוו את קבלת  העצמאות המרוקאית ב-1956, ועל הגירתו לקנדה ואחר כך ללוס אנג'לס, ארה"ב, עם התדרדרות התנאים הכלכליים-חברתיים בקזבלנקה.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

SHRIKI, SHRIQUI, CHRIQUI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שריקי הוא גרסה של המילה הערבית אשרקי שפירושה "מזרחי". בחצי האי האיברי, שם זה התייחס לאיזור המכונה בערבית שרקיה, הנמצא במזרח ספרד ומכסה את המחוזות אליקנטה, אלמריהמ וקרטחנה בספרד המודרנית. במסמכים ספרדיים מימי הביניים, שני השמות הערביים האלה מופיעים בצורה אשרקי ואשרקינו. צורות חיבה של השם הזה כוללות את אשריקי ושריקי. גרסאות מצפון אפריקה, ביניהן אלקלבי, לקבלי, אל קבלי, שפירושן "מזרחי", ציינו במרוקו את תושבי איזור אלקבלה בדרום מזרח המדינה. שמות אלה נחשבים לעתים קרובות שמות מקבילים לשם האיטלקי לבנטיני, כלומר אדם שמוצאו מאיזורים במזרח ים התיכון, או המונח העברי "מזרחי".

שמות משפחה נוספים בעלי משמעות דומה: אקרקי ואשרקינו מתועדים כשמות משפחה יהודיים בשנת 1282. אשרקי, אשריקי ושוריקי מתועדים במאה ה-18. שריקי נפוץ במאה ה-19.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שריקי כוללים במאה ה-19 את יוסף שריקי, סוחר מהעיר טנג'יר אשר במרוקו.

מונטריאול

Montreal

מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, במחוז קוויבק.

אוכלוסיית הקהילה היהודית במטרופולין מונטריאול, הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה, נאמדה ב-121,000 בשנת 1970 מתוך 2.4 מיליון תושבים בקירוב.

יהודים הגיעו למונטריאול לראשונה ב-1760 כקצינים בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אמהרסט (Amherst), ולאחר כניעת העיר לבריטים ב-8 בספטמבר 1760, התיישבו יהודים אחדים במונטריאול כסוחרים, סוחרי פרוות, יצואנים ויבואנים. המתיישבים היהודים הראשונים במונטריאול התגוררו בעבר בניו יורק, שבה בית הכנסת היחיד היה קהילת "שארית ישראל", שבאה בעקבות "המנהג הספרדי".

בדצמבר 1768, כשהיו מספיק תושבים יהודים קבועים במונטריאול, הוקמה קהילה, שאימצה את אותו השם, ונהגה לפי המנהג הספרדי, כמו בבית הכנסת שבו התפללו בניו יורק. הקהילה לא קיבלה הכרה רשמית ומשפטית של הממשלה עד 1831. הרב הראשון של קהילת "שארית ישראל" היה הרב יעקב רפאל כהן. בשנים 1882-1847 שימש הרב אברהם דה סולה (Abraham de Sola), נכדו של הרב רפאל מלדולה (Raphael Meldola), החכם של הקהילה הספרדית בלונדון, כמנהיג רוחני לקהילה הספרדית ולקהילה הפורטוגזית במונטריאול. זמן קצר לאחר הגעתו למונטריאול הוא מונה לפרופסור לספרות עברית ומזרחית באוניברסיטת מקגיל (McGill), היה במשך שנים רבות נשיא אגודת הטבע של מונטריאול, היה סופר פורה בנושאים דתיים והיסטוריים יהודיים, והיה היהודי הראשון שזכה בתואר הכבוד: LLd מאת אוניברסיטת מקגיל (בשנת 1858). רק בשנת 1858 יכלו יהודים, שהעדיפו את המנהג האשכנזי, רובם היו קודם לכן בני עדות ספרד ופורטוגל, לרכוש חלקה ולהקים בית כנסת בשם: בית הכנסת הגרמני והפולני. לאחר מכן שונה שמו של בית הכנסת: "שער השומרים", והיה לבית הכנסת האורתודוקסי האשכנזי הראשון שהוקם בקנדה.

מספר הקהילות היהודיות במטרופולין מונטריאול גדל במהירות עד 1946, וב-1970 היו 40 בתי כנסת, מתוכם 33 אורתודוקסיים, שלושה קונסרבטיביים, שלושה רפורמיים ואחד שיקומי.

בהתאם לחוק הבריטי של צפון אמריקה משנת 1867 היו בקוויבק רק שני סוגים של בתי ספר ציבוריים נתמכי מס, האחד רומאי-קתולי והשני פרוטסטנטי. כל מיסי בית הספר ששולמו על ידי בעלי רכוש יהודים הועברו לוועד בית הספר הפרוטסטנטי, ובתמורה לילדים יהודים הייתה הזכות ללמוד בבתי הספר הפרוטסטנטים של מונטריאול רבתי, והיו פטורים מלימודי הדת הנוצרית לפי בקשת הוריהם.

משנת 1903 ואילך, בזמנים שונים, נעשו ניסיונות על ידי הקהילה היהודית במונטריאול להשיג שינויים בחקיקה שתקים מערכת חילונית לא-דתית של בתי ספר ציבוריים או בתי ספר יהודיים הנתמכים במקביל על ידי מס, ועם סמכויות שוות לציבור הקתולי והפרוטסטנטי הקיים, אך ללא הצלחה. לאחר משא ומתן ממושך, בשנת 1968, חמישה יהודים מונו על ידי ממשלת מחוז קוויבק להנהלת בית הספר הפרוטסטנטי של מונטריאול רבתי, מתוך רשימה שהומלצה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי. המועצה הפרוטסטנטית הסכימה לקבל כ"בתי ספר נלווים" את אותם בתי ספר, יסודיים ותיכוניים, יהודים התנדבותיים בעלי אותם סטנדרטים ותקנות פדגוגיות הנוגעות להכשרת צוותי הוראה, תכניות לימודים ומשכורות, ולשלם מענק שנתי של 350 דולר לכל תלמיד יהודי הלומד בתשעה מבתי ספר יהודיים "עמיתים" אלה, ואת לימודי העברית והוראת הדת מימנו בתי הספר היהודיים ה"עמיתים" עצמם. בשנת 1969 למדו כ-5,000 ילדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול, אשר אושרו כ"בתי ספר נלווים", שקיבלו מענק לנפש כאמור, ו-17,000 ילדים יהודים למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הפרוטסטנטים בשנת 1969.

היהודים היוו את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה במטרופולין מונטריאול, במהלך התקופה שבין 1901 ל-1961, עלו עליהם ה​​אוכלוסיות ממוצא צרפתי עם 64.2% ואלה ממוצא אנגלו-קלטי עם 17.9%. 34% מכלל האוכלוסייה היהודית של קנדה חיה במונטריאול. עד 1961 אחוז זה עלה ל-40.4.

בשנת 1961 היו 72 ערים, עיירות וכפרים במה שמכונה אזור מפקד האוכלוסין הפרברי של מונטריאול, וב-64 מהם התגוררו יהודים. היו שבע ערים ועיירות פרבריות באזור המטרופולין של מונטריאול, כל אחת עם אוכלוסייה יהודית המונה מעל 1,000 תושבים. פרברי מגורים אלה, עם אוכלוסייתם היהודית ב-1961, היו אאוטרמונט (Outremont) (9,033), קוט סנט רו (Cote St. Rue) (8,307), סנט לורן (7,696), צ'ומדי (Chomedy) (3,493), מאונט רויאל (2,617), ווסטמאונט (Westmount) (2,222) והמפסטד (1,560).

רוב האוכלוסייה היהודית במטרופולין מונטריאול בשנת 1961 היו ילידי קנדה (56.9%), ואילו 11.7% נולדו בפולין; 10.0% ברוסיה; 4.4% ברומניה; 3.6% בהונגריה; 2.3% בארצות הברית; 1.6% בבריטניה; 4.4% בשאר מדינות אירופה; ו-5.1% במדינות אחרות.

53.8% מכלל האוכלוסייה היהודית של מטרופולין מונטריאול בשנת 1961 דיווחו על אנגלית כשפת האם שלהם ו-30.2% דיווחו על יידיש כשפת האם; בעוד ש-97.2% דיברו אנגלית וצרפתית. יהודים העוסקים במסחר היוו 30% מכלל כוח העבודה היהודי במטרופולין מונטריאול ב-1961, ואחריהם 22% בתעשייה, 16% כפקידים, 13% כפרופסורים, 12% בשירות, 2% בתחבורה ובתקשורת, 1% בבניין ו-1% בעבודה בלתי מיומנת.

בשנת 1970 נמצא במונטריאול המטה הלאומי של כמעט כל הארגונים הקהילתיים היהודיים בקנדה. "אגודת הרווחה היהודית הצעירה" שנוסדה במונטריאול בשנת 1863 הייתה הארגון היהודי הראשון לרווחה חברתית בקנדה. מטרת הארגון הייתה לסייע לזרם הגובר של מהגרים יהודים הנמלטים מאפליה ומרדיפות במזרח אירופה. ב-1900 הארגון שינה את שמו ל"מכון הברון דה הירש" כהוקרה על המענקים המופלאים שהעניקה לו הברונית קלרה דה הירש. ככל שהאוכלוסייה היהודית במונטריאול גדלה, הקהילה היהודית של מונטריאול החלה לתמוך בעצמה והתרבו הקמפיינים לגיוס כספים; ובשנת 1916 התאחדו "מכון הברון דה הירש", בית הנופש "הר סיני", בית המרקחת "הרצל",

ובית האבות היהודי לקשישים והיוו את "הפדרציה של שירותי הקהילה היהודית". במהלך התקופה שבין 1916 ל-1965 מספר רשויות הרווחה והבריאות היהודיות התרבו במהירות, והצורך בכספים רבים יותר, הדרושים לתחזוקתן, הביא לארגון מסע התרמה יהודי משולב ב-1941, אשר בשנת 1951 הצטרף למסע התרמה מאוחד שנתי לגיוס כספים עבור ישראל. ב-1965 הצורך בתיאום, תכנון, גיוס כספים ופעולה משותפת גדולה יותר בענייני הקהילה היהודית הביא לארגון מחדש של הפדרציה של מונטריאול לשירותי הקהילה היהודית ולהקמת גוף חדש מקיף בשם "קהילה יהודית מאוחדת" של מונטריאול.

חברי הקהילה היהודית במונטריאול בלטו בחיים הפוליטיים, המוזיקליים, הספרותיים והאמנותיים של קנדה, במהלך המאה האחרונה. לזרוס פיליפס, עורך דין יהודי בולט, הפעיל בחיי הקהילה היהודית, מונה לחבר בסנאט הקנדי ב-1969. ב-1970 ויקטור גולדבלום, שנבחר מחדש כחבר בבית המחוקקים של מחוז קוויבק, הפך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד שר בממשלת המחוז של קוויבק. יהודי מונטריאול מהווים את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בקנדה. הקהילה היא מהוותיקות והמאוכלסות במדינה, כ-23% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית במונטריאול כ-91,000, עם למעלה מ-40,000 משקי בית יהודיים. היהודים היוו 2.4% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה הייתה מורכבת מכמה קבוצות יהודיות שונות שהתיישבו בקנדה בתקופות זמן שונות ובנסיבות שונות. גלי ההגירה האחרונים כללו יהודים מברית המועצות לשעבר (חלקם הגיעו דרך ישראל), צרפת, ארגנטינה ומספר קטן של יהודי אתיופיה, מישראל.

מאז תחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה היהודית של מונטריאול ארגונים רבים. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות, בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. בשנת 1965 הוקמה פדרציה לארגון טוב יותר של תכנון קהילתי וגיוס כספים. במקור, הפדרציה הזו הייתה ידועה בשם "שירותי הקהילה היהודית המאוחדת", אך שמה שונה לפדרציה CJA (מרכז לאמנות יהודית) ב-1990.

הפדרציה תומכת במספר ארגונים ברחבי העיר מונטריאול. בשל תמיכתם הנרחבת בישראל והקצאה מקומית לשירותים חברתיים ותוכניות חינוכיות, הקהילה היהודית של מונטריאול נחשבת לאחת הקהילות הנדיבות ביותר לנפש בכל צפון אמריקה. ארגונים יהודיים בולטים נוספים הם "קרן הקהילה היהודית", "האגודה הגניאלוגית היהודית" של מונטריאול, "המועצה הקנדית של ישראל", "בני ברית" קנדה, הקונגרס היהודי הקנדי, ושירותי הסיוע של המהגרים היהודים.

החיים הדתיים בקרב יהודי מונטריאול מגוונים למדי. בעוד שהקהילות האורתודוקסיות מהוות את הרוב המכריע של בתי הכנסת בעיר, ישנן גם קהילות רפורמיות, שיקומיות ורקונסטרוקטיביות רבות. גם בתוך התנועה האורתודוקסית יש קשת רחבה של קהילות, הכוללות כמה זרמים חסידיים, אורתודוקסיים מודרניים, חרדים וספרדים. מבחינה היסטורית היהדות האורתודוקסית הייתה חזקה מאוד במונטריאול.

 מאז תחילת המאה ה-21, חסידות "חב"ד ליובאוויטש" הפגינהה נוכחות משמעותית באזורי "Côte des Neiges" ("חוף השלג") והמפסטד (Hampstead).

בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי, הידוע גם בשם "שארית ישראל", הוא בית הכנסת העתיק ביותר במונטריאול. זוהי גם הקהילה הוותיקה ביותר בקנדה. בית הכנסת הוקם רשמית בשנת 1768. הבניין המקורי שלו, שעוצב בסגנון יהודי-מצרי, היה מקום התפילה הלא קתולי הראשון בכל מחוז קוויבק. זה נותר מקום התפילה היהודי היחיד במונטריאול עד 1846.

החל מהמאה ה-19, רוב המשפחות היהודיות בחרו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר יהודיים פרטיים. בין אם בשל הפרדה או האופי הווידוי של בתי הספר הציבוריים במונטריאול, הקהילה היהודית הקימה מספר בתי ספר משלה. נכון לשנת 2015 היו במונטריאול כ-13 בתי ספר יהודיים פרטיים. יותר ממחצית מהילדים היהודיים, בגיל בית הספר, לומדים בבתי ספר יהודיים פרטיים. כמחצית מהתלמידים היהודים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי היהודי ממשיכים ללמוד בתיכון היהודי. החינוך היהודי במונטריאול מגוון למדי. ישנם בתי ספר פרטיים רבים המזוהים עם מגוון רחב של תנועות וקהילות יהודיות, כולל אורתודוקסים, חרדים, חסידיים, קונסרבטיביים, יידישיסטים וספרדים.

בנוסף יש כמה תנועות וארגוני נוער, ורשת מבוססת של קייטנות, פעילויות צהרונים ותוכניות חינוכיות. מרכזי התרבות היהודיים הגדולים בעיר כוללים את המוזיאון היהודי של מונטריאול (נוסד ב-2010), המרכז להנצחת השואה במונטריאול, הספרייה הציבורית היהודית, המרכז הקהילתי היהודי מיילס נאדה (Miles Nada), והמרכזים הקהילתיים היהודיים, אגודה יהודית של צעירים וצעירות (YM-YWHA) של מונטריאול: מחנה בן וויידר לצעירים ולצעירות יהודים (Ben Weider JCC) ומחנה קאנטרי לצעירים. ישנם גם יותר מ-25 מרכזי חב"ד שונים ברחבי מונטריאול רבתי.

האזור עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במונטריאול הוא חוף סנט לוק (19,395), שבו היהודים מהווים כמעט 63% מכלל האוכלוסייה. חוף סנט לוק מתגאה גם באוכלוסייה הספרדית הגדולה ביותר במונטריאול (5,580). קבוצות גדולות של יהודים ספרדים מתגוררות גם בוויל סנט לורן (Ville St. Laurent) (3,365), ובאי המערבי (2,205). האוכלוסייה השנייה בגודלה נמצאת באי המערבי, עם 12,055 תושבים יהודים. בפרבר האמיד המפסטד (Hampstead) ישנה הצפיפות הגבוהה ביותר של יהודים מכל אזור אחר, כ-75% מכלל אוכלוסייתו. אזורים אחרים עם אוכלוסייה יהודית גדולה כוללים את סנט לורן, סנודון (Snowdon) וקוט דה נייז' (Côte des Neiges).

במונטריאול יש גם מספר מובלעות חרדיות. באוטרמונט (Outremont) נמצאות שלוש השושלות החסידיות בלז, סאטמר וסקבר (Skver); בקוט דה נייז' נמצאת קהילה גדולה של ליובאוויטש; ובפרבר בויסברנד (Boisbrand) נמצאת קהילת הטאש (Tash), קבוצה שמקורה בהונגריה.

כמעט שליש מאוכלוסיית מונטריאול היהודית נולדה מחוץ לקנדה. גלי ההגירה הגדולים ביותר היו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, כולל מברית המועצות לשעבר.

בנוסף לאנדרטת השואה, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית הציבורית, ניתן למצוא את ציוני הדרך ונקודות העניין היהודיות המשמעותיות ביותר ברובע ההיסטורי היהודי. הרובע ממוקם בשדרות סנט לורן, או ברחוב הראשי; בעבר, בשכונה היסטורית זו היו מספר בתי כנסת ועסקים יהודיים. עד 1871, נוצרה מובלעת יהודית של 400 אנשים ויידיש הייתה השפה המשותפת. רחובות ראשיים נוספים כוללים את רחוב קלארק, פארק אווניו, רחוב סנט אורבן ורחוב אספלנדה (Esplanade).

בתי חולים שונים ומתקני בריאות, שהוקמו על ידי יהודים, משרתים הן את הקהילה היהודית, והן את הקהילה הלא-יהודית, של מונטריאול. ראויים לציון הם בתי החולים: הר סיני ובית החולים היהודי הכללי. האחרון מספק טיפול כללי ומיוחד, והוא הוקם בחלקו על ידי הנדבן היהודי אלן ברונפמן. לאחר משבר, בשנת 1931, והחל משנת 1933 הוא נקרא רשמית בית החולים היהודי הכללי. החולה הראשון אושפז בשנה שלאחר מכן. שירותי בריאות יהודיים נוספים כוללים את דונלד ברמן מיימונידס (טיפול גריאטרי) ואת בית מרים, מרכז שיקומי המספק שירותי מגורים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות.

ברחבי מונטריאול נמצאים פרסומים יהודיים של העיר עצמה. הגדול והידוע ביותר מביניהם הוא "מגזין יהודי מונטריאול", מקור ראשון לכל מה שנוגע ליהודים. לפרסום בתפוצה נרחבת יש קהל קוראים של יותר מ-90,000. "מגזין יהודי מונטריאול" כולל מגוון רחב של מאמרים ומאמרי מערכת על אירועים קהילתיים, פעילויות מקומיות וחדשות בינלאומיות.

לוס אנג'לס, קליפורניה

Los Angeles

ממוקמת בדרום קליפורניה. בעיר לוס אנג'לס יש כ-4 מיליון תושבים התופסים 455 מייל רבועים של שטח, לכן היא נחשבת לעיר השנייה הכי מאוכלסת בארצות הברית ולגדולה ביותר בעולם. עד 1967, לוס אנג'לס הייתה ביתם של יותר מ-510,000 יהודים, שנייה רק ​​לעיר ניו יורק. אוכלוסייתה היהודית הנוכחית מוערכת ב-662,000.

מקורותיה של העיר הם מהקולוניזציה הספרדית המוקדמת של קליפורניה. לוס אנג'לס יועדה רשמית כעיר (Pueblo) ב-4 בספטמבר 1781, עם כ-44 תושבים. הצטרפותה של קליפורניה לארצות הברית ב-1850, בעקבות מלחמת מקסיקו-אמריקה וגילוי הזהב, הביאה לגל של עליית יהודים ממערב אירופה וממזרח ארצות הברית. בעודם מחפשים התעשרות מהירה, הרוב לא עסקו בכריית זהב אלא פתחו חנויות בעיירות הקטנות ובמחנות הכרייה ברחבי צפון קליפורניה. בשנת 1850 מפקד בלוס אנג'לס גילה שבסך הכול ישנם 1,610 תושבים, כאשר 8 מתוכם הם יהודים.

תפילות יהודיות החלו לראשונה ב-1854 עם הגעתו של ג'וזף ניומרק (1881-1799). ג'וזף ניומרק, בעל הכשרה ברבנות ובעל אוריינטציה מסורתית, היה הפטריארך של הקהילה היהודית עד יום מותו. בדרך כלל התפילות התקיימו במקומות שכורים ומושאלים שונים עד שבית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1873 ברחוב פורט (N. Fort) 273 (כיום ברודווי). כמו כן בשנת 1873 נטלו היהודים יוזמה בארגון לשכת המסחר הראשונה. העסקים היהודיים, שהתרכזו במסחר סיטונאי וקמעונאי, היו מהגדולים בעיר. בשנת 1865, י"ו הלמן (I.W. Hellman) והנרי הנטינגטון העזו לעסוק בבנקאות, והפכו להיות בין המעצמות הפיננסיות הדומיננטיות במדינת קליפורניה. עם הגעתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית וכתוצאה מתכנית קידום מרוכזת של לשכת המסחר, אוכלוסיית לוס אנג'לס עלתה בחדות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. הרחבת מסילות הברזל דרך דרום קליפורניה הביאה את תנופת הנדל"ן ההיסטורית בלוס אנג'לס. האוכלוסייה, רק 11,000 ב-1880, גדלה פי חמישה תוך שנים ספורות. עם הגעתם של מספר גדול של יוצאי המערב התיכון, החברה המתונה והמשולבת חברתית החלה להשתנות. חיי החברה היהודיים התרחבו יותר ויהודים החלו להקים מוקדים חברתיים נפרדים כולל "אגודת גברים יהודים צעירים" ומועדון "קונקורדיה" להוריהם המשחקים בקלפים.

בתחילת המאה ה-20, מספר גדול של יהודים ממזרח אירופה החלו להגר ללוס אנג'לס כדי להתחיל בתורם, להגיע ליוקרה, למעמד ולביטחון. בשנת 1900 מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס 102,000 תושבים עם אוכלוסייה יהודית של 2,500 תושבים. עשרים שנה מאוחר יותר מנו היהודים 70,000 תושבים, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. עשרים שנה לאחר מכן מנו היהודים 70,000, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. הגידול המהיר של האוכלוסייה יצר, לראשונה, שכונות יהודיות מוכרות. עד 1920 היו שלושה אזורים יהודיים מרכזיים ברובע השדרה המרכזית. האחוז הגבוה של יהודים שעברו מערבה, מסיבות בריאותיות, הפך את הקמת מוסדות רפואיים לצו הראשון של עסקים משותפים. בשנת 1902, ביתו של קספר כהן (Kaspare Cohn) נתרם והפך לבית החולים "קספר כהן". לא חלף זמן רב לאחר מכן, ובשנת 1911 הוקמה "אגודת הסעד הצרכני היהודי" והחלה בניית בית הבראה בדוארטה (Duarte). עבור הקשישים הוקם בית המחסה היהודי לזקנים, ובשנת 1910 הפך "בני ברית" לכוח המניע להקמת "בית היתומים היהודי", שבסופו של דבר נודע בשם "ויסטה דל מאר". בשנת 1912 הוקמה "הפדרציה של צדקה יהודית" כדי לאחד את כל מאמצי גיוס הכספים עבור המוסדות היהודיים. בית החולים "קספר כהן" הפך בהדרגה לבית חולים כללי. מאוחר יותר, בשנת 1926, הוא עבר למתקנים הנוכחיים שלו ברחוב פונטין (Fountain) ליד שדרת ורמונט, ושמו שונה לבית החולים "ארזי הלבנון" (""The Cedars of Lebanon Hospital).

העשור הראשון של המאה ה-20 התאפיין במעבר מסיוע צדקה לרווחה חברתית. בשנת 1934 הוקמו ארגונים חברתיים אחדים כדי לשרת את צרכיה של קהילה יהודית גדלה. אלה כללו את קרן הרווחה היהודית המאוחדת, הקהילה היהודית המאוחדת, וועד הקהילה המאוחדת שהוקמה כדי להילחם באנטישמיות. מנהיגי הקהילה החדשים היו בעיקר עורכי דין ולא אנשים בעלי עושר מירושה. גברים כמו לסטר ו' רוט, הארי א' הולצר, בנג'מין ג' שיינמן ומנדל ב' זילברברג שירש את הניומרקס וההלמנים. בשנת 1937 התאגדה הקהילה היהודית המאוחדת כמועצת הקהילה היהודית של לוס אנג'לס עם קרן הרווחה היהודית המאוחדת כזרוע גיוס התרומות שלה. הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות המשיכה כיישות נפרדת עד שנת 1959, אז בוצע מיזוג בין מועצת הקהילה היהודית עם האינטרס הפרו-ישראלי שלה לבין ארגונים מעבר לים, והאוריינטציה שלה כוונה לחינוך יהודי, ופדרציה של ארגוני הרווחה היהודיים המגלמים את הקהילה היהודית הקודמת, ואת דאגתה העיקרית לפילנתרופיות מקומיות.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-150,000 יהודים חיו בלוס אנג'לס רבתי, עלייה של 20,000 מאז החלה המלחמה. האוכלוסייה היהודית בלוס אנג'לס החלה לגדול לאחר 1945 כאשר אלפי ותיקי מלחמה ואחרים יחד עם משפחותיהם עברו מערבה. עד 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית רבע מיליון איש, המהווה גידול של 2,000 איש בחודש, כאשר היהודים המשיכו לנוע מערבה, מה שנחשב לאחת ההגירות הגדולות בהיסטוריה היהודית. ב-1951 חיו בלוס אנג'לס כ-330,000 יהודים, ועד שנת 1965 מספרם הגיע לחצי מיליון, ולוס אנג'לס הפכה לאחד ממרכזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים ביותר.

הגידול העצום הזה באוכלוסייה היהודית הביא לריבוי של קהילות, בתי כנסת ובעלי תפקידים דתיים. התנועה הלאומית של עדות דתיות "גילתה" את לוס אנג'לס, כאשר בית הכנסת המאוחד הקים את אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט שלו, איגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות הקים את אזור דרום האוקיינוס ​​השקט ורבנים רבים פנו מערבה ב-1968 לוס אנג'לס הייתה ביתם של 150 קהילות שונות.

לאחר 1945, כל שלושת ענפי היהדות הקימו בתי ספר להשכלה גבוהה. הסמינר התיאולוגי היהודי הקים את האוניברסיטה ליהדות, שלאחר מכן פיתחה מכללה למורים לעברית, בית ספר לאמנויות יפות, בית ספר לתארים מתקדמים ותכנית נרחבת ללימודי יהדות למבוגרים. בדומה לכך, ההיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) פיתחה שלוחה בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנות, בית ספר להכשרת חזנים ותכנית למורים בבית ספר של ימי ראשון. ישיבה אוניברסיטאית הקימה סניף המתמחה בהכשרת מורים וחינוך מבוגרים. הלשכה לחינוך יהודי עשתה רבות להעלאת רמת ההוראה ועודדה וסִבסדה בתי ספר תיכוניים יהודיים. עד 1968 למדו בבית הספר התיכון היהודי בלוס אנג'לס, הגדול ביותר, יותר מ-500 תלמידים. באותה שנה, הניידות היהודית הביאה לסיומם של שכונת בויל הייטס (Boyle Heights) היהודית לשעבר, של רחוב אדמס, רחוב טמפל, של מחוז וילשייר ועוד אזורים ושכונות יהודיות בעיקר. יהודים התיישבו באזורים המערביים והחדשים של לוס אנג'לס רחבת הידיים.

 

לוס אנג'לס בתחילת המאה ה-21

כחמישה אחוזים מיהודי העולם חיים בעיר לוס אנג'לס. נכון לשנת 2013, האזור היה ביתם של יותר מ-650,000 יהודים, ובכך הפך אותה לאוכלוסיית היהודים השנייה בגודלה בארצות הברית והחמישית בגודלה בעולם. יהודי לוס אנג'לס מהווים כמעט 17% מכלל אוכלוסיית העיר. רובם המכריע מתגוררים בעיר עצמה ואילו השאר גרים בשכונות ברחבי המטרופולין.

ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי ישנם ארגונים רבים המשרתים את הקהילות היהודיות הרבות של לוס אנג'לס. חלקם, כמו הקונגרס היהודי האמריקאי, הליגה נגד השמצה, הברית היהודית הפרוגרסיבית והוועד היהודי האמריקאי, מתמקדים בנושאים לאומיים כמו מאבק באנטישמיות ובזכויות אדם. ארגונים אחרים מבוססים יותר על קהילתיות כמו "המועצה של דרום קליפורניה ליהודי ברית המועצות", "מרכז ארה"ב", "אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט", ו"הפדרציה היהודית לוס אנג'לס". "המועצה הלאומית לנשים יהודיות", "שירותי משפחה יהודית", "ועדת העבודה היהודית" ו-ETTA הממקדת את מאמציה במשפחות, בזכויות עובדים ובשירותי בריאות. בנוסף, ישנן מספר קבוצות הסברה בישראל, כולל "עִמדו לצִדנו" (Stand With Us), מועצת הארגונים הישראליים והארגון לקידום חינוך ותרבות בישראל.

כמעט בכל שכונה עם נוכחות יהודית יש לפחות בית כנסת אחד. על פני לוס אנג'לס פרושות יותר מ-120 קהילות, המייצגות ארבע תנועות שונות ביהדות. הרוב המכריע של הקהילות הללו מקיים תפילות בבניינים שלהם. עד שנת 2014, היו כ-61 בתי כנסת אורתודוקסיים שונים, 33 בתי כנסת רפורמים, 27 בתי כנסת קונסרבטיביים, 3 מסורתיים ואחד – שאינו קשור לאף תנועה. בנוסף לתפילות, רבים מבתי הכנסת הללו מציעים שירותי חינוך לילדים ולמבוגרים כאחד. ישנם גם יותר מ-90 בתי ספר יהודיים פרטיים. נכון לשנת 2011, היו כ-9 גני ילדים, 24 בתי ספר יסודיים ו-12 בתי ספר תיכוניים ברחבי לוס אנג'לס. ביחד היו רשומים בהם יותר מ-100,000 תלמידים מדי שנה. בעוד שרובם אורתודוקסים (23), ישנם מספר בתי ספר השייכים לתנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והמסורתיות. יש גם מכללות יהודיות, כמו ה-Hebrew Union College (המכון היהודי לדת), האוניברסיטה היהודית האמריקאית וישיבת לוס אנג'לס.

עם אוכלוסייה כה גדולה, לא חסרות תכניות חברתיות ותרבותיות לנוער היהודי של לוס אנג'לס. ביניהם "הוועידה הלאומית של איגוד הנוער האורתודוקסי" של בתי הכנסת, תורת ישראל לבנות לוס אנג'לס, מחנה "גן ישראל" ותכנית הספורט "יחד".

לוס אנג'לס היא ביתם של מרכזי תרבות ומוזיאונים רבים. בין הידועים ביותר הם אנדרטאות השואה השונות של העיר, כגון: מרכז סימון ויזנטל (Simon Wiesenthal), מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, קרן השואה של USC והקרן לניצולי השואה.

ברחבי לוס אנג'לס ישנם חמישה מרכזי קהילה יהודיים שונים ומספר מרכזי חינוך, כולל המרכז ללימוד יהדות (Jewish Learning Exchange, המכון למדעי היהדות וספריית הקהילה היהודית. כמו כן ממוקם בלוס אנג'לס סניף דרום קליפורניה של הוועד האמריקאי למכון ויצמן למדע והחברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס היה יעקב פרנקפורט, חייט מגרמניה. מאז הגעתו ב-1841, לוס אנג'לס חוותה כמה גלי הגירה של יהודים מאירופה וגם מהמזרח התיכון. לפי נתוני הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, כ-250,000 יהודים ישראלים חיים במטרופולין של לוס אנג'לס. למרות שהגיעו בהתמדה מאז תחילת 1950, משערים כי גל משמעותי של הגירה ישראלי התרחש במהלך שנות 1970. באותה תקופה, בעקבות המהפכה האיסלאמית, עשרות אלפים מיהודי פרס ברחו מאיראן ללוס אנג'לס. יהודי איראן ידועים בהיותם אחד מגלי המהגרים העשירים ביותר שהגיעו אי פעם לארצות הברית. על פי סקר של מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2010, כ-34,000 יהודים פרסים חיים בבוורלי הילס, שם הם מהווים 26% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 נבחר ג'ימי דלשאד (Jimmy Delshad), יהודי פרסי, לראש עיריית בוורלי הילס. בשל האוכלוסייה המשמעותית שלהם ובעלותם על עסקים ונכסים רבים ברחבי משולש הזהב של בוורלי הילס, האזור זכה לכינוי "טהרנגלס" ("Tehrangeles"). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר לקליפורניה. עד 1989 הייתה בלוס אנג'לס האוכלוסייה השנייה בגודלה של יהודי ברית המועצות בארצות הברית.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, שכונות רבות ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי הפכו למחוזות הידועים באוכלוסייתם היהודית הגדולה. פיירפקס ופיקו-רוברטסון, שתי שכונות הממוקמות במערב לוס אנג'לס, הן בין הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעיר. הן היוו גם יעד עיקרי למהגרים יהודים ישראלים וסובייטים. ניתן למצוא מובלעות יהודיות נוספות בבוורלי הילס, עמק סן פרננדו, מערב הוליווד, הנקוק פארק, אנצ'ינו (Encino), ווסטווד, ברנטווד ושרמן אוקס (Sherman Oaks). ברבות מהשכונות הללו ובסביבותיה ממוקמים ציוני דרך יהודיים רבים. השכונות פיירפקס, פיקו-רוברטסון ובויל הייטס (Boyle Heights) הן בעצמן אתרים יהודיים היסטוריים. סַמָן בית הקברות ב"אגודת החסד היהודי", שראשיתו ב-1855, נחשב לאתר היהודי הראשון בכל לוס אנג'לס. בית הכנסת בריד סטריט (Breed Street), הידוע גם כקהילת "תלמוד תורה" של לוס אנג'לס, היה בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר במערב ארצות הברית בין השנים 1915 עד 1951, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בסיור בלוס אנג'לס, המבקרים יגלו שלרבים מהמבנים המפורסמים של העיר יש קשר יהודי. מוריס ל' גודמן היה היהודי הראשון ששירת את מחוז לוס אנג'לס בעיריית לוס אנג'לס. ס' צ'ארלס לי (S. Charles Lee), נולד בשם שמעון צ'ארלס לוי, היה אדריכל אמריקאי הידוע בעיצובו של תיאטרון לוס אנג'לס. במסוף סניף הדואר של העיר נמצאים 11 ציורי קיר שנעשו על ידי האמן היהודי יליד לטביה, בוריס דויטש. אנדרטת השואה בפסיפיק  פארק עוצבה על ידי האמן היהודי, ג'וזף יאנג (Joseph Young). ציוני דרך יהודיים ידועים אחרים כוללים את המסעדות היהודיות המפורסמות של העיר, כולל Nate 'n Al's בבוורלי הילס, אמנות בסטודיו סיטי (Art's in Studio City), פיקו – מעדנייה כשרה (Pico Kosher Deli), גרינבלט ולנגר (Greenblatt and Langer) בפארק מקארתור (MacArthur Park). בעקבות זרם של יהודים ישראלים ופרסים, נפתחו מספר מסעדות, שהתפרסמו בזכות המאכלים הייחודיים והמסורתיים שלהן. מקומות כמו מסעדת גולן, טבריה, נסים וכפר פלאפל הציעו מטבח מזרח תיכוני אותנטי.

זמן לא רב לאחר שהתיישבו בלוס אנג'לס החלו חברי הקהילה היהודית להקים בתי חולים ומתקני בריאות. בשנות ה-80 של המאה ה-20, רבים מהמרכזים הרפואיים הטובים ביותר של לוס אנג'לס היו אלה שנוסדו על ידי מנהיגות יהודית. הידוע ביותר הוא המרכז הרפואי "ארזי סיני" (Cedars-Sinai). האחרים כוללים את מרכז "בריאות האשה היהודית", "האגודה היהודית להלוואות חינם לשירותי בריאות לטווח קצר". בית החוליםGateways  ומרכז לבריאות הנפש, "אביבה" שירותי משפחה וילדים, קרנות הבריאות "ביקור חולים", והבית היהודי לטיפול במבוגרים בלוס אנג'לס.

הקהילה היהודית של לוס אנג'לס זכתה לא פעם להכרה בפילנתרופיה שלה. לרבים מהארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית יש סניפים מקומיים בלוס אנג'לס. ישנן גם קבוצות הסברה אחדות המגייסות כספים לאוניברסיטאות בישראל. ארגונים כגון: המועצה האמריקאית של אוניברסיטת תל אביב והאגודה האמריקאית של אוניברסיטת בן-גוריון מסבירים לאנשים על בתי הספר ועל הישגיהם האקדמיים. מקורות מימון ותמיכה קהילתית מרכזיים מגיעים מקבוצות כגון: "קרן משפחה אחת", "קרן הקהילה היהודית", "קרן שפע", "יד ביד" לוס אנג'לס, "הקרן הקיימת לישראל" ו"מזון" – מענה יהודי לרעב. בנוסף, ישנם ארגוני צדקה רבים התומכים במחקר רפואי ישראלי, כולל ידידי המרכז הרפואי שיבא, הקרן לחקר הסרטן והקרן ההומניטרית הישראלית.

בלוס אנג'לס יש מבחר רחב של כלי חדשות ותקשורת. ביניהם כתבי עת עצמאיים רבים המשרתים את הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. העיתון היהודי של לוס אנג'לס הוא עיתון כזה. הוא הוקם בשנת 1985 והופץ במקור על ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. נכון לשנת 2010, היה לו קהל קוראים של 180,000, וזה הפך אותו לעיתון השבועי היהודי הגדול ביותר מחוץ לעיר ניו יורק. עיתונים יהודיים נוספים כוללים את "העיתון היהודי", "שלום לוס אנג'לס", ה"אובסרוור היהודי של לוס אנג'לס" (The Jewish Observer), "הקישור היהודי" (The Jewish Link), ועיתונים ישראליים – "שבוע ישראלי" ו"הארץ".

שניים מהמפרסמים הגדולים ביותר של מדיה יהודית בלוס אנג'לס הם: "טרייב"  – תקשורת (Tribe Media Corp), ו"בלייזר מדיה גרופ" (Blazer Media Group). ברדיו: תחנות ישראלה, ערוץ מוזיקה ישראלי ועייש  – תלמיד מלוס אנג'לס.

קזבלנקה Casablanca

בערבית: الدار البيضاء‎ (דאר אל בידא)

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, העיר הגדולה ביותר במרוקו.


קהילה יהודית הייתה במקום במאה ה- 14, היישוב נקרא אז אנפה. הפורטוגלים הרסו את אנפה בשנת 1468 והקהילה התפזרה. בשנת 1575, בימי שושלת בני מרין, הקימו הפורטוגלים באותו המקום את היישוב דאר אל-בידא (לימים קזבלנקה). במאה ה- 18 התקיימה שם קהילה יהודית וב- 1750 נבנה בית הכנסת של רבי אליהו. רק ב- 1830, כאשר החלו להגיע לשם סוחרים יהודים, בעיקר ממוגאדור, רבאט ותטואן, החלה הקהילה להתפתח. סמוך לשנת 1850 באו יהודים רבים מערי השדה בפנים הארץ והתיישבו בערי החוף המתפתחות, ובעיקר בקזבלנקה. יהודים בקזבלנקה החלו לשמש כנציגים של המעצמות האירופיות. י' בן- דהאן ייצג את צרפת בעיר. בתחילת המאה ה- 20 היו בקהילה כ- 6,000 נפש. בשנת 1903 בעקבות מהומות בעיר סטאת הגיעו משם 1,000 פליטים יהודים לקזבלנקה. ב- 1907 הותקפה העיר בידי שבטים מקומיים ויהודים רבים נרצחו או נפצעו. ב- 1912 הוכרזה מרוקו כפרוטקטוראט צרפתי וקזבלנקה נעשתה לבירה הכלכלית ובכך נעשתה למרכז היהודי החשוב של מרוקו.

הקהילה היהודית הלכה וגדלה וב- 1911 היו בה 7,000 יהודים, ב- 1921 עלה מספרם ל- 17,000, בשנת 1931 הגיע ל- 19,960 , ובשנים 1936, 1937 היו 38,806 יהודים בעיר.

עם שחרור העיר משלטון ממשלת וישי (1942) נהרו לקזבלנקה יהודים רבים ובשנים 1946 ו- 1947 נמנו בה 64,990 יהודים. ב- 1951 גדל מספרם ל- 74,783. מספר תושבי העיר גדל באותה התקופה מחמישים אלף למיליון.

היהודים השתלבו בחיי המסחר ובחיי הכלכלה והחברה בעיר. בשנת 1947 נקבע שנציג אחד של הקהילה יהיה חבר הסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

בשנת 1931 היו תקריות נגד יהודים בהשפעת כינוס הקונגרס הפאן-איסלאמי בירושלים. ב- 1934 אסר הסולטאן על היהודים להתגורר ב"מדינה" (העיר הערבית), והתיר להם להתגורר ב"מלאח" (השכונה היהודית) בצמוד לחומות ה"מדינה".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) החלה שורת תקריות נגד יהודים בקזבלנקה, בגלל השפעתה של תעמולה גרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו פליטים יהודים מאירופה להגיע לקזבלנקה. בעין סבאע בקרבת העיר הוקם מחנה פליטים. ב- 11 בנובמבר 1942 נכנסו האמריקאים לעיר, וכניסתם מנעה פרעות ביהודי המלאח. פליטים יהודים מאירופה, שהמשיכו לבוא למקום, הועברו למחנה פדאלה בקרבת העיר, ומשם יצאו באניות ששכר הג'וינט לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בכל אותה התקופה נרשמו גם מעשי התנכלות כלפי יהודי קזבלנקה.

ב- 1948 פרצו מהומות בצפון מרוקו ובעקבות זאת החלה הגירה לישראל. גל נוסף של הגירת יהודים היה בשנים 1955, 1956.

בשנות ה50- התנהל מאבק העצמאות נגד צרפת ויהודים נטלו חלק בשני הצדדים.

בשנת 1963 בוטל האיסור על עלייה לישראל ויהודים רבים נוספים יצאו. בשנת 1967 נותרו בקזבלנקה 37,000 יהודים. בסוף שנות השבעים חיו בעיר כ- 5,000 יהודים. בסוף שנות התשעים נימנו בקהילה כ- 6,000 נפש.


חיי הקהילה

בתחילת המאה העשרים כללה הקהילה יהודים דוברי לאדינו שבאו מעיירות צפון מרוקו ויהודים דוברי ערבית-יהודית שבאו מישובי דרום מרוקו. העניים פנו להתגורר במלאח, העשירים יצאו לשכונות החדשות. רבע מבני הקהילה היו עניים שחיו על נדבות.

בשנים 1908 - 1944 עמד בראש הקהילה יחיא זגורי. מאז שובו של הסולטאן מחמד בן יוסף לשלטון במרוקו ועליית מפלגת האסתקלאל הלאומי, התחלף השלטון בקהילה ועבר לתומכי האסתקלאל, שנקטו בקו של התבוללות והזדהות עם המדינה.

המוסדות הפילנטרופיים שפעלו בקהילה היו: אגודת "עולם קטן" של יוצאי מזרח אירופה שמקום מושבה היה ב"בית רבקה" - פנימיה ומוסד חינוכי לבנות מיסודה של תנועת חב"ד; ועד הסיוע לפליטים יהודיים מאירופה, שהוקם ב- 1940 בידי עורך-דין קאזס בן-עטאר והיה קשור לג'וינט ולארגון היס"ם (Hicem) וכן קרנות למימון לימודים ולעזרה לנזקקים.

עוד ב- 1886 פנה סגן הקונסול הצרפתי לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שתפתח בית ספר עבור 3,000 הילדים היהודים בעיר. בית הספר הראשון של "אליאנס" נפתח ב- 1897 ב- 1900 כבר פעל בית ספר אליאנס לבנות. כן היו אז שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים.

בשנות הארבעים היו בקזבלנקה 16 בתי ספר של אליאנס: יסודיים, תיכוניים ומקצועיים. בשנת 1946 נפתח בית מדרש למורים של "אליאנס" שהצליח לשלב בין הלימודים הכלליים ללימודי היהדות. בית המדרש נתמך בידי ממשלת צרפת ובידי הג'וינט. "אורט" תמך בבתי הספר המקצועיים וארגון "אוזע" טיפל בתלמידים חולים. ב1951- נפתח בית ספר של הג'וינט. כן היו בתי ספר של רשתות החינוך "אם הבנים", "אוצר התורה" ו"אורט". סמינר רבני "מגן דוד" נוסד ב- 1947.

בקזבלנקה התנהלה פעילות ציונית ענפה. ב- 1919 אמנם התנגדו הצרפתים להקמת אגודה ציונית, אך בתחילת שנות העשרים כבר פעלה אגודה ציונית במקום, ובניגוד למקומות אחרים עסקה לא רק באיסוף כספים אלא גם בהפצת השפה העברית, הדרכת ארגוני נוער והקמת מועדון "מכבי". ב1922- הקים יחיא זגורי אגודה ציונית נפרדת. לימוד עברית נעשה גם בידי חברת "מגן דוד" (נוסדה ב- 1920) ו"חובבי השפה" ובידי אגודת הנוער "קרל נטר", שנהפכה למועדון ציוני, וממנו יצאו הגרעינים הראשונים של תנועת "צעירי ציון". המועדון גם פרסם עתון פנימי בשם "נוער" שנהיה לבטאון ציוני מרוקו. חברת "מגן דוד" הפעילה בית כנסת, אולם כנסים ומוסד בשם "המועדון העברי", שנפתח ב- 1942 ונסגר ב- 1948, נפתח מחדש ב- 1952 ונסגר ב- 1955.

לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע עתון קהילתי "האחדות" ועתון ציוני "העתיד המצויר", שניהם בצרפתית. כן פעלו אגודות תרבות כמו "אם הבנים", "שבת אחים", “נעים זמירות", ישיבת "כתר תורה" וקבוצת "בן יהודה" שרוב חבריה עלו לארץ ישראל כחלוצים.

בשנות ה50- התנהלה הפעילות הציונית בצינעה, כדי לא לעורר התנגדות מצד המוסלמים. בשנת 1959נאסרה הפעילות רשמית. שליחים ישראלים שבאו לטפל בעלייה פעלו בסתר עד ההיתר לעלייה שניתן בשנת 1963.

במסגרת הפדרציה הציונית פעלו המפלגות האלה: פועלי ציון-התאחדות מפא"י, הפועל המזרחי, חרות, הציונים הכלליים. בין תנועות הנוער היו: הבונים, בני עקיבא, דרור (שני סניפים), תנועת העובד ובית"ר.

עד 1957 פעלו בקהילה גם מוסדות יהודיים זרים כמו הסוכנות היהודית, ויצ"ו, קרן קיימת וכן מוסדות חינוך. לאחר 1965 נסגרו מרבית בתי הספר היהודיים בעיר.

בשנת 1997 חיו כ- 6,500 יהודים במרוקו כולה; 5,000 מהם בקזבלנקה.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
וידאו
אA
אA
אA
אנדרה שריקי מספר על חייו בקסבלנקה, מרוקו, בזמן מלחמת העולם ה-2 ובשנות ה-1950

אנדרה שריקי, תושב צפון הוליווד, קליפורניה, נולד בקזבלנקה, מרוקו. בעדות זו משנת 2013, הוא מספר על החיים תחת שלטון וישי, על החיילים האמריקאים אשר נחתו בקזבלנקה ב-8 בנובמבר 1942, על האירועים שליוו את קבלת  העצמאות המרוקאית ב-1956, ועל הגירתו לקנדה ואחר כך ללוס אנג'לס, ארה"ב, עם התדרדרות התנאים הכלכליים-חברתיים בקזבלנקה.

סרט זה הוא חלק מהעדויות שהופקו ע"י שרה לוין עבור פרויקט ההסטוריה האורלית והנגשה דיגיטאלית של ארגון ג'ימנה. ג'ימנה הוא ארגון ללא מטרות רווח שהמטה שלו בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב, ומטרתו שימור התרבות וההסטוריה של היהודי מזרח התיכון וצפון אפריקה ולספר אל הציבור הרחב את גורלם של הפליטים היהודים מארצות מזרח התיכון. 

המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות ג'ימנה.

שריקי
SHRIKI, SHRIQUI, CHRIQUI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שריקי הוא גרסה של המילה הערבית אשרקי שפירושה "מזרחי". בחצי האי האיברי, שם זה התייחס לאיזור המכונה בערבית שרקיה, הנמצא במזרח ספרד ומכסה את המחוזות אליקנטה, אלמריהמ וקרטחנה בספרד המודרנית. במסמכים ספרדיים מימי הביניים, שני השמות הערביים האלה מופיעים בצורה אשרקי ואשרקינו. צורות חיבה של השם הזה כוללות את אשריקי ושריקי. גרסאות מצפון אפריקה, ביניהן אלקלבי, לקבלי, אל קבלי, שפירושן "מזרחי", ציינו במרוקו את תושבי איזור אלקבלה בדרום מזרח המדינה. שמות אלה נחשבים לעתים קרובות שמות מקבילים לשם האיטלקי לבנטיני, כלומר אדם שמוצאו מאיזורים במזרח ים התיכון, או המונח העברי "מזרחי".

שמות משפחה נוספים בעלי משמעות דומה: אקרקי ואשרקינו מתועדים כשמות משפחה יהודיים בשנת 1282. אשרקי, אשריקי ושוריקי מתועדים במאה ה-18. שריקי נפוץ במאה ה-19.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שריקי כוללים במאה ה-19 את יוסף שריקי, סוחר מהעיר טנג'יר אשר במרוקו.

מונטריאול

מונטריאול

Montreal

מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה, במחוז קוויבק.

אוכלוסיית הקהילה היהודית במטרופולין מונטריאול, הוותיקה והגדולה ביותר בקנדה, נאמדה ב-121,000 בשנת 1970 מתוך 2.4 מיליון תושבים בקירוב.

יהודים הגיעו למונטריאול לראשונה ב-1760 כקצינים בצבא הבריטי, בפיקודו של גנרל אמהרסט (Amherst), ולאחר כניעת העיר לבריטים ב-8 בספטמבר 1760, התיישבו יהודים אחדים במונטריאול כסוחרים, סוחרי פרוות, יצואנים ויבואנים. המתיישבים היהודים הראשונים במונטריאול התגוררו בעבר בניו יורק, שבה בית הכנסת היחיד היה קהילת "שארית ישראל", שבאה בעקבות "המנהג הספרדי".

בדצמבר 1768, כשהיו מספיק תושבים יהודים קבועים במונטריאול, הוקמה קהילה, שאימצה את אותו השם, ונהגה לפי המנהג הספרדי, כמו בבית הכנסת שבו התפללו בניו יורק. הקהילה לא קיבלה הכרה רשמית ומשפטית של הממשלה עד 1831. הרב הראשון של קהילת "שארית ישראל" היה הרב יעקב רפאל כהן. בשנים 1882-1847 שימש הרב אברהם דה סולה (Abraham de Sola), נכדו של הרב רפאל מלדולה (Raphael Meldola), החכם של הקהילה הספרדית בלונדון, כמנהיג רוחני לקהילה הספרדית ולקהילה הפורטוגזית במונטריאול. זמן קצר לאחר הגעתו למונטריאול הוא מונה לפרופסור לספרות עברית ומזרחית באוניברסיטת מקגיל (McGill), היה במשך שנים רבות נשיא אגודת הטבע של מונטריאול, היה סופר פורה בנושאים דתיים והיסטוריים יהודיים, והיה היהודי הראשון שזכה בתואר הכבוד: LLd מאת אוניברסיטת מקגיל (בשנת 1858). רק בשנת 1858 יכלו יהודים, שהעדיפו את המנהג האשכנזי, רובם היו קודם לכן בני עדות ספרד ופורטוגל, לרכוש חלקה ולהקים בית כנסת בשם: בית הכנסת הגרמני והפולני. לאחר מכן שונה שמו של בית הכנסת: "שער השומרים", והיה לבית הכנסת האורתודוקסי האשכנזי הראשון שהוקם בקנדה.

מספר הקהילות היהודיות במטרופולין מונטריאול גדל במהירות עד 1946, וב-1970 היו 40 בתי כנסת, מתוכם 33 אורתודוקסיים, שלושה קונסרבטיביים, שלושה רפורמיים ואחד שיקומי.

בהתאם לחוק הבריטי של צפון אמריקה משנת 1867 היו בקוויבק רק שני סוגים של בתי ספר ציבוריים נתמכי מס, האחד רומאי-קתולי והשני פרוטסטנטי. כל מיסי בית הספר ששולמו על ידי בעלי רכוש יהודים הועברו לוועד בית הספר הפרוטסטנטי, ובתמורה לילדים יהודים הייתה הזכות ללמוד בבתי הספר הפרוטסטנטים של מונטריאול רבתי, והיו פטורים מלימודי הדת הנוצרית לפי בקשת הוריהם.

משנת 1903 ואילך, בזמנים שונים, נעשו ניסיונות על ידי הקהילה היהודית במונטריאול להשיג שינויים בחקיקה שתקים מערכת חילונית לא-דתית של בתי ספר ציבוריים או בתי ספר יהודיים הנתמכים במקביל על ידי מס, ועם סמכויות שוות לציבור הקתולי והפרוטסטנטי הקיים, אך ללא הצלחה. לאחר משא ומתן ממושך, בשנת 1968, חמישה יהודים מונו על ידי ממשלת מחוז קוויבק להנהלת בית הספר הפרוטסטנטי של מונטריאול רבתי, מתוך רשימה שהומלצה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי. המועצה הפרוטסטנטית הסכימה לקבל כ"בתי ספר נלווים" את אותם בתי ספר, יסודיים ותיכוניים, יהודים התנדבותיים בעלי אותם סטנדרטים ותקנות פדגוגיות הנוגעות להכשרת צוותי הוראה, תכניות לימודים ומשכורות, ולשלם מענק שנתי של 350 דולר לכל תלמיד יהודי הלומד בתשעה מבתי ספר יהודיים "עמיתים" אלה, ואת לימודי העברית והוראת הדת מימנו בתי הספר היהודיים ה"עמיתים" עצמם. בשנת 1969 למדו כ-5,000 ילדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול, אשר אושרו כ"בתי ספר נלווים", שקיבלו מענק לנפש כאמור, ו-17,000 ילדים יהודים למדו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים הפרוטסטנטים בשנת 1969.

היהודים היוו את הקבוצה האתנית השלישית בגודלה במטרופולין מונטריאול, במהלך התקופה שבין 1901 ל-1961, עלו עליהם ה​​אוכלוסיות ממוצא צרפתי עם 64.2% ואלה ממוצא אנגלו-קלטי עם 17.9%. 34% מכלל האוכלוסייה היהודית של קנדה חיה במונטריאול. עד 1961 אחוז זה עלה ל-40.4.

בשנת 1961 היו 72 ערים, עיירות וכפרים במה שמכונה אזור מפקד האוכלוסין הפרברי של מונטריאול, וב-64 מהם התגוררו יהודים. היו שבע ערים ועיירות פרבריות באזור המטרופולין של מונטריאול, כל אחת עם אוכלוסייה יהודית המונה מעל 1,000 תושבים. פרברי מגורים אלה, עם אוכלוסייתם היהודית ב-1961, היו אאוטרמונט (Outremont) (9,033), קוט סנט רו (Cote St. Rue) (8,307), סנט לורן (7,696), צ'ומדי (Chomedy) (3,493), מאונט רויאל (2,617), ווסטמאונט (Westmount) (2,222) והמפסטד (1,560).

רוב האוכלוסייה היהודית במטרופולין מונטריאול בשנת 1961 היו ילידי קנדה (56.9%), ואילו 11.7% נולדו בפולין; 10.0% ברוסיה; 4.4% ברומניה; 3.6% בהונגריה; 2.3% בארצות הברית; 1.6% בבריטניה; 4.4% בשאר מדינות אירופה; ו-5.1% במדינות אחרות.

53.8% מכלל האוכלוסייה היהודית של מטרופולין מונטריאול בשנת 1961 דיווחו על אנגלית כשפת האם שלהם ו-30.2% דיווחו על יידיש כשפת האם; בעוד ש-97.2% דיברו אנגלית וצרפתית. יהודים העוסקים במסחר היוו 30% מכלל כוח העבודה היהודי במטרופולין מונטריאול ב-1961, ואחריהם 22% בתעשייה, 16% כפקידים, 13% כפרופסורים, 12% בשירות, 2% בתחבורה ובתקשורת, 1% בבניין ו-1% בעבודה בלתי מיומנת.

בשנת 1970 נמצא במונטריאול המטה הלאומי של כמעט כל הארגונים הקהילתיים היהודיים בקנדה. "אגודת הרווחה היהודית הצעירה" שנוסדה במונטריאול בשנת 1863 הייתה הארגון היהודי הראשון לרווחה חברתית בקנדה. מטרת הארגון הייתה לסייע לזרם הגובר של מהגרים יהודים הנמלטים מאפליה ומרדיפות במזרח אירופה. ב-1900 הארגון שינה את שמו ל"מכון הברון דה הירש" כהוקרה על המענקים המופלאים שהעניקה לו הברונית קלרה דה הירש. ככל שהאוכלוסייה היהודית במונטריאול גדלה, הקהילה היהודית של מונטריאול החלה לתמוך בעצמה והתרבו הקמפיינים לגיוס כספים; ובשנת 1916 התאחדו "מכון הברון דה הירש", בית הנופש "הר סיני", בית המרקחת "הרצל",

ובית האבות היהודי לקשישים והיוו את "הפדרציה של שירותי הקהילה היהודית". במהלך התקופה שבין 1916 ל-1965 מספר רשויות הרווחה והבריאות היהודיות התרבו במהירות, והצורך בכספים רבים יותר, הדרושים לתחזוקתן, הביא לארגון מסע התרמה יהודי משולב ב-1941, אשר בשנת 1951 הצטרף למסע התרמה מאוחד שנתי לגיוס כספים עבור ישראל. ב-1965 הצורך בתיאום, תכנון, גיוס כספים ופעולה משותפת גדולה יותר בענייני הקהילה היהודית הביא לארגון מחדש של הפדרציה של מונטריאול לשירותי הקהילה היהודית ולהקמת גוף חדש מקיף בשם "קהילה יהודית מאוחדת" של מונטריאול.

חברי הקהילה היהודית במונטריאול בלטו בחיים הפוליטיים, המוזיקליים, הספרותיים והאמנותיים של קנדה, במהלך המאה האחרונה. לזרוס פיליפס, עורך דין יהודי בולט, הפעיל בחיי הקהילה היהודית, מונה לחבר בסנאט הקנדי ב-1969. ב-1970 ויקטור גולדבלום, שנבחר מחדש כחבר בבית המחוקקים של מחוז קוויבק, הפך ליהודי הראשון שכיהן בתפקיד שר בממשלת המחוז של קוויבק. יהודי מונטריאול מהווים את הקהילה היהודית השנייה בגודלה בקנדה. הקהילה היא מהוותיקות והמאוכלסות במדינה, כ-23% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 2011 מנתה האוכלוסייה היהודית במונטריאול כ-91,000, עם למעלה מ-40,000 משקי בית יהודיים. היהודים היוו 2.4% מכלל אוכלוסיית העיר. הקהילה הייתה מורכבת מכמה קבוצות יהודיות שונות שהתיישבו בקנדה בתקופות זמן שונות ובנסיבות שונות. גלי ההגירה האחרונים כללו יהודים מברית המועצות לשעבר (חלקם הגיעו דרך ישראל), צרפת, ארגנטינה ומספר קטן של יהודי אתיופיה, מישראל.

מאז תחילת המאה ה-20 הקימה הקהילה היהודית של מונטריאול ארגונים רבים. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. רבים מהארגונים הללו עסקו בתחומי רווחה חברתית, בריאות, חינוך ותרבות, בעוד שאחרים הוקמו במיוחד כדי לממן פעילויות קהילתיות שונות. בשנת 1965 הוקמה פדרציה לארגון טוב יותר של תכנון קהילתי וגיוס כספים. במקור, הפדרציה הזו הייתה ידועה בשם "שירותי הקהילה היהודית המאוחדת", אך שמה שונה לפדרציה CJA (מרכז לאמנות יהודית) ב-1990.

הפדרציה תומכת במספר ארגונים ברחבי העיר מונטריאול. בשל תמיכתם הנרחבת בישראל והקצאה מקומית לשירותים חברתיים ותוכניות חינוכיות, הקהילה היהודית של מונטריאול נחשבת לאחת הקהילות הנדיבות ביותר לנפש בכל צפון אמריקה. ארגונים יהודיים בולטים נוספים הם "קרן הקהילה היהודית", "האגודה הגניאלוגית היהודית" של מונטריאול, "המועצה הקנדית של ישראל", "בני ברית" קנדה, הקונגרס היהודי הקנדי, ושירותי הסיוע של המהגרים היהודים.

החיים הדתיים בקרב יהודי מונטריאול מגוונים למדי. בעוד שהקהילות האורתודוקסיות מהוות את הרוב המכריע של בתי הכנסת בעיר, ישנן גם קהילות רפורמיות, שיקומיות ורקונסטרוקטיביות רבות. גם בתוך התנועה האורתודוקסית יש קשת רחבה של קהילות, הכוללות כמה זרמים חסידיים, אורתודוקסיים מודרניים, חרדים וספרדים. מבחינה היסטורית היהדות האורתודוקסית הייתה חזקה מאוד במונטריאול.

 מאז תחילת המאה ה-21, חסידות "חב"ד ליובאוויטש" הפגינהה נוכחות משמעותית באזורי "Côte des Neiges" ("חוף השלג") והמפסטד (Hampstead).

בית הכנסת הספרדי והפורטוגלי, הידוע גם בשם "שארית ישראל", הוא בית הכנסת העתיק ביותר במונטריאול. זוהי גם הקהילה הוותיקה ביותר בקנדה. בית הכנסת הוקם רשמית בשנת 1768. הבניין המקורי שלו, שעוצב בסגנון יהודי-מצרי, היה מקום התפילה הלא קתולי הראשון בכל מחוז קוויבק. זה נותר מקום התפילה היהודי היחיד במונטריאול עד 1846.

החל מהמאה ה-19, רוב המשפחות היהודיות בחרו לשלוח את ילדיהן לבתי ספר יהודיים פרטיים. בין אם בשל הפרדה או האופי הווידוי של בתי הספר הציבוריים במונטריאול, הקהילה היהודית הקימה מספר בתי ספר משלה. נכון לשנת 2015 היו במונטריאול כ-13 בתי ספר יהודיים פרטיים. יותר ממחצית מהילדים היהודיים, בגיל בית הספר, לומדים בבתי ספר יהודיים פרטיים. כמחצית מהתלמידים היהודים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר היסודי היהודי ממשיכים ללמוד בתיכון היהודי. החינוך היהודי במונטריאול מגוון למדי. ישנם בתי ספר פרטיים רבים המזוהים עם מגוון רחב של תנועות וקהילות יהודיות, כולל אורתודוקסים, חרדים, חסידיים, קונסרבטיביים, יידישיסטים וספרדים.

בנוסף יש כמה תנועות וארגוני נוער, ורשת מבוססת של קייטנות, פעילויות צהרונים ותוכניות חינוכיות. מרכזי התרבות היהודיים הגדולים בעיר כוללים את המוזיאון היהודי של מונטריאול (נוסד ב-2010), המרכז להנצחת השואה במונטריאול, הספרייה הציבורית היהודית, המרכז הקהילתי היהודי מיילס נאדה (Miles Nada), והמרכזים הקהילתיים היהודיים, אגודה יהודית של צעירים וצעירות (YM-YWHA) של מונטריאול: מחנה בן וויידר לצעירים ולצעירות יהודים (Ben Weider JCC) ומחנה קאנטרי לצעירים. ישנם גם יותר מ-25 מרכזי חב"ד שונים ברחבי מונטריאול רבתי.

האזור עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר במונטריאול הוא חוף סנט לוק (19,395), שבו היהודים מהווים כמעט 63% מכלל האוכלוסייה. חוף סנט לוק מתגאה גם באוכלוסייה הספרדית הגדולה ביותר במונטריאול (5,580). קבוצות גדולות של יהודים ספרדים מתגוררות גם בוויל סנט לורן (Ville St. Laurent) (3,365), ובאי המערבי (2,205). האוכלוסייה השנייה בגודלה נמצאת באי המערבי, עם 12,055 תושבים יהודים. בפרבר האמיד המפסטד (Hampstead) ישנה הצפיפות הגבוהה ביותר של יהודים מכל אזור אחר, כ-75% מכלל אוכלוסייתו. אזורים אחרים עם אוכלוסייה יהודית גדולה כוללים את סנט לורן, סנודון (Snowdon) וקוט דה נייז' (Côte des Neiges).

במונטריאול יש גם מספר מובלעות חרדיות. באוטרמונט (Outremont) נמצאות שלוש השושלות החסידיות בלז, סאטמר וסקבר (Skver); בקוט דה נייז' נמצאת קהילה גדולה של ליובאוויטש; ובפרבר בויסברנד (Boisbrand) נמצאת קהילת הטאש (Tash), קבוצה שמקורה בהונגריה.

כמעט שליש מאוכלוסיית מונטריאול היהודית נולדה מחוץ לקנדה. גלי ההגירה הגדולים ביותר היו מצפון אפריקה וממזרח אירופה, כולל מברית המועצות לשעבר.

בנוסף לאנדרטת השואה, המוזיאון היהודי והספרייה היהודית הציבורית, ניתן למצוא את ציוני הדרך ונקודות העניין היהודיות המשמעותיות ביותר ברובע ההיסטורי היהודי. הרובע ממוקם בשדרות סנט לורן, או ברחוב הראשי; בעבר, בשכונה היסטורית זו היו מספר בתי כנסת ועסקים יהודיים. עד 1871, נוצרה מובלעת יהודית של 400 אנשים ויידיש הייתה השפה המשותפת. רחובות ראשיים נוספים כוללים את רחוב קלארק, פארק אווניו, רחוב סנט אורבן ורחוב אספלנדה (Esplanade).

בתי חולים שונים ומתקני בריאות, שהוקמו על ידי יהודים, משרתים הן את הקהילה היהודית, והן את הקהילה הלא-יהודית, של מונטריאול. ראויים לציון הם בתי החולים: הר סיני ובית החולים היהודי הכללי. האחרון מספק טיפול כללי ומיוחד, והוא הוקם בחלקו על ידי הנדבן היהודי אלן ברונפמן. לאחר משבר, בשנת 1931, והחל משנת 1933 הוא נקרא רשמית בית החולים היהודי הכללי. החולה הראשון אושפז בשנה שלאחר מכן. שירותי בריאות יהודיים נוספים כוללים את דונלד ברמן מיימונידס (טיפול גריאטרי) ואת בית מרים, מרכז שיקומי המספק שירותי מגורים לילדים ולמבוגרים עם מוגבלויות.

ברחבי מונטריאול נמצאים פרסומים יהודיים של העיר עצמה. הגדול והידוע ביותר מביניהם הוא "מגזין יהודי מונטריאול", מקור ראשון לכל מה שנוגע ליהודים. לפרסום בתפוצה נרחבת יש קהל קוראים של יותר מ-90,000. "מגזין יהודי מונטריאול" כולל מגוון רחב של מאמרים ומאמרי מערכת על אירועים קהילתיים, פעילויות מקומיות וחדשות בינלאומיות.

לוס אנג'לס

לוס אנג'לס, קליפורניה

Los Angeles

ממוקמת בדרום קליפורניה. בעיר לוס אנג'לס יש כ-4 מיליון תושבים התופסים 455 מייל רבועים של שטח, לכן היא נחשבת לעיר השנייה הכי מאוכלסת בארצות הברית ולגדולה ביותר בעולם. עד 1967, לוס אנג'לס הייתה ביתם של יותר מ-510,000 יהודים, שנייה רק ​​לעיר ניו יורק. אוכלוסייתה היהודית הנוכחית מוערכת ב-662,000.

מקורותיה של העיר הם מהקולוניזציה הספרדית המוקדמת של קליפורניה. לוס אנג'לס יועדה רשמית כעיר (Pueblo) ב-4 בספטמבר 1781, עם כ-44 תושבים. הצטרפותה של קליפורניה לארצות הברית ב-1850, בעקבות מלחמת מקסיקו-אמריקה וגילוי הזהב, הביאה לגל של עליית יהודים ממערב אירופה וממזרח ארצות הברית. בעודם מחפשים התעשרות מהירה, הרוב לא עסקו בכריית זהב אלא פתחו חנויות בעיירות הקטנות ובמחנות הכרייה ברחבי צפון קליפורניה. בשנת 1850 מפקד בלוס אנג'לס גילה שבסך הכול ישנם 1,610 תושבים, כאשר 8 מתוכם הם יהודים.

תפילות יהודיות החלו לראשונה ב-1854 עם הגעתו של ג'וזף ניומרק (1881-1799). ג'וזף ניומרק, בעל הכשרה ברבנות ובעל אוריינטציה מסורתית, היה הפטריארך של הקהילה היהודית עד יום מותו. בדרך כלל התפילות התקיימו במקומות שכורים ומושאלים שונים עד שבית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1873 ברחוב פורט (N. Fort) 273 (כיום ברודווי). כמו כן בשנת 1873 נטלו היהודים יוזמה בארגון לשכת המסחר הראשונה. העסקים היהודיים, שהתרכזו במסחר סיטונאי וקמעונאי, היו מהגדולים בעיר. בשנת 1865, י"ו הלמן (I.W. Hellman) והנרי הנטינגטון העזו לעסוק בבנקאות, והפכו להיות בין המעצמות הפיננסיות הדומיננטיות במדינת קליפורניה. עם הגעתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית וכתוצאה מתכנית קידום מרוכזת של לשכת המסחר, אוכלוסיית לוס אנג'לס עלתה בחדות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. הרחבת מסילות הברזל דרך דרום קליפורניה הביאה את תנופת הנדל"ן ההיסטורית בלוס אנג'לס. האוכלוסייה, רק 11,000 ב-1880, גדלה פי חמישה תוך שנים ספורות. עם הגעתם של מספר גדול של יוצאי המערב התיכון, החברה המתונה והמשולבת חברתית החלה להשתנות. חיי החברה היהודיים התרחבו יותר ויהודים החלו להקים מוקדים חברתיים נפרדים כולל "אגודת גברים יהודים צעירים" ומועדון "קונקורדיה" להוריהם המשחקים בקלפים.

בתחילת המאה ה-20, מספר גדול של יהודים ממזרח אירופה החלו להגר ללוס אנג'לס כדי להתחיל בתורם, להגיע ליוקרה, למעמד ולביטחון. בשנת 1900 מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס 102,000 תושבים עם אוכלוסייה יהודית של 2,500 תושבים. עשרים שנה מאוחר יותר מנו היהודים 70,000 תושבים, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. עשרים שנה לאחר מכן מנו היהודים 70,000, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. הגידול המהיר של האוכלוסייה יצר, לראשונה, שכונות יהודיות מוכרות. עד 1920 היו שלושה אזורים יהודיים מרכזיים ברובע השדרה המרכזית. האחוז הגבוה של יהודים שעברו מערבה, מסיבות בריאותיות, הפך את הקמת מוסדות רפואיים לצו הראשון של עסקים משותפים. בשנת 1902, ביתו של קספר כהן (Kaspare Cohn) נתרם והפך לבית החולים "קספר כהן". לא חלף זמן רב לאחר מכן, ובשנת 1911 הוקמה "אגודת הסעד הצרכני היהודי" והחלה בניית בית הבראה בדוארטה (Duarte). עבור הקשישים הוקם בית המחסה היהודי לזקנים, ובשנת 1910 הפך "בני ברית" לכוח המניע להקמת "בית היתומים היהודי", שבסופו של דבר נודע בשם "ויסטה דל מאר". בשנת 1912 הוקמה "הפדרציה של צדקה יהודית" כדי לאחד את כל מאמצי גיוס הכספים עבור המוסדות היהודיים. בית החולים "קספר כהן" הפך בהדרגה לבית חולים כללי. מאוחר יותר, בשנת 1926, הוא עבר למתקנים הנוכחיים שלו ברחוב פונטין (Fountain) ליד שדרת ורמונט, ושמו שונה לבית החולים "ארזי הלבנון" (""The Cedars of Lebanon Hospital).

העשור הראשון של המאה ה-20 התאפיין במעבר מסיוע צדקה לרווחה חברתית. בשנת 1934 הוקמו ארגונים חברתיים אחדים כדי לשרת את צרכיה של קהילה יהודית גדלה. אלה כללו את קרן הרווחה היהודית המאוחדת, הקהילה היהודית המאוחדת, וועד הקהילה המאוחדת שהוקמה כדי להילחם באנטישמיות. מנהיגי הקהילה החדשים היו בעיקר עורכי דין ולא אנשים בעלי עושר מירושה. גברים כמו לסטר ו' רוט, הארי א' הולצר, בנג'מין ג' שיינמן ומנדל ב' זילברברג שירש את הניומרקס וההלמנים. בשנת 1937 התאגדה הקהילה היהודית המאוחדת כמועצת הקהילה היהודית של לוס אנג'לס עם קרן הרווחה היהודית המאוחדת כזרוע גיוס התרומות שלה. הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות המשיכה כיישות נפרדת עד שנת 1959, אז בוצע מיזוג בין מועצת הקהילה היהודית עם האינטרס הפרו-ישראלי שלה לבין ארגונים מעבר לים, והאוריינטציה שלה כוונה לחינוך יהודי, ופדרציה של ארגוני הרווחה היהודיים המגלמים את הקהילה היהודית הקודמת, ואת דאגתה העיקרית לפילנתרופיות מקומיות.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-150,000 יהודים חיו בלוס אנג'לס רבתי, עלייה של 20,000 מאז החלה המלחמה. האוכלוסייה היהודית בלוס אנג'לס החלה לגדול לאחר 1945 כאשר אלפי ותיקי מלחמה ואחרים יחד עם משפחותיהם עברו מערבה. עד 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית רבע מיליון איש, המהווה גידול של 2,000 איש בחודש, כאשר היהודים המשיכו לנוע מערבה, מה שנחשב לאחת ההגירות הגדולות בהיסטוריה היהודית. ב-1951 חיו בלוס אנג'לס כ-330,000 יהודים, ועד שנת 1965 מספרם הגיע לחצי מיליון, ולוס אנג'לס הפכה לאחד ממרכזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים ביותר.

הגידול העצום הזה באוכלוסייה היהודית הביא לריבוי של קהילות, בתי כנסת ובעלי תפקידים דתיים. התנועה הלאומית של עדות דתיות "גילתה" את לוס אנג'לס, כאשר בית הכנסת המאוחד הקים את אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט שלו, איגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות הקים את אזור דרום האוקיינוס ​​השקט ורבנים רבים פנו מערבה ב-1968 לוס אנג'לס הייתה ביתם של 150 קהילות שונות.

לאחר 1945, כל שלושת ענפי היהדות הקימו בתי ספר להשכלה גבוהה. הסמינר התיאולוגי היהודי הקים את האוניברסיטה ליהדות, שלאחר מכן פיתחה מכללה למורים לעברית, בית ספר לאמנויות יפות, בית ספר לתארים מתקדמים ותכנית נרחבת ללימודי יהדות למבוגרים. בדומה לכך, ההיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) פיתחה שלוחה בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנות, בית ספר להכשרת חזנים ותכנית למורים בבית ספר של ימי ראשון. ישיבה אוניברסיטאית הקימה סניף המתמחה בהכשרת מורים וחינוך מבוגרים. הלשכה לחינוך יהודי עשתה רבות להעלאת רמת ההוראה ועודדה וסִבסדה בתי ספר תיכוניים יהודיים. עד 1968 למדו בבית הספר התיכון היהודי בלוס אנג'לס, הגדול ביותר, יותר מ-500 תלמידים. באותה שנה, הניידות היהודית הביאה לסיומם של שכונת בויל הייטס (Boyle Heights) היהודית לשעבר, של רחוב אדמס, רחוב טמפל, של מחוז וילשייר ועוד אזורים ושכונות יהודיות בעיקר. יהודים התיישבו באזורים המערביים והחדשים של לוס אנג'לס רחבת הידיים.

 

לוס אנג'לס בתחילת המאה ה-21

כחמישה אחוזים מיהודי העולם חיים בעיר לוס אנג'לס. נכון לשנת 2013, האזור היה ביתם של יותר מ-650,000 יהודים, ובכך הפך אותה לאוכלוסיית היהודים השנייה בגודלה בארצות הברית והחמישית בגודלה בעולם. יהודי לוס אנג'לס מהווים כמעט 17% מכלל אוכלוסיית העיר. רובם המכריע מתגוררים בעיר עצמה ואילו השאר גרים בשכונות ברחבי המטרופולין.

ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי ישנם ארגונים רבים המשרתים את הקהילות היהודיות הרבות של לוס אנג'לס. חלקם, כמו הקונגרס היהודי האמריקאי, הליגה נגד השמצה, הברית היהודית הפרוגרסיבית והוועד היהודי האמריקאי, מתמקדים בנושאים לאומיים כמו מאבק באנטישמיות ובזכויות אדם. ארגונים אחרים מבוססים יותר על קהילתיות כמו "המועצה של דרום קליפורניה ליהודי ברית המועצות", "מרכז ארה"ב", "אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט", ו"הפדרציה היהודית לוס אנג'לס". "המועצה הלאומית לנשים יהודיות", "שירותי משפחה יהודית", "ועדת העבודה היהודית" ו-ETTA הממקדת את מאמציה במשפחות, בזכויות עובדים ובשירותי בריאות. בנוסף, ישנן מספר קבוצות הסברה בישראל, כולל "עִמדו לצִדנו" (Stand With Us), מועצת הארגונים הישראליים והארגון לקידום חינוך ותרבות בישראל.

כמעט בכל שכונה עם נוכחות יהודית יש לפחות בית כנסת אחד. על פני לוס אנג'לס פרושות יותר מ-120 קהילות, המייצגות ארבע תנועות שונות ביהדות. הרוב המכריע של הקהילות הללו מקיים תפילות בבניינים שלהם. עד שנת 2014, היו כ-61 בתי כנסת אורתודוקסיים שונים, 33 בתי כנסת רפורמים, 27 בתי כנסת קונסרבטיביים, 3 מסורתיים ואחד – שאינו קשור לאף תנועה. בנוסף לתפילות, רבים מבתי הכנסת הללו מציעים שירותי חינוך לילדים ולמבוגרים כאחד. ישנם גם יותר מ-90 בתי ספר יהודיים פרטיים. נכון לשנת 2011, היו כ-9 גני ילדים, 24 בתי ספר יסודיים ו-12 בתי ספר תיכוניים ברחבי לוס אנג'לס. ביחד היו רשומים בהם יותר מ-100,000 תלמידים מדי שנה. בעוד שרובם אורתודוקסים (23), ישנם מספר בתי ספר השייכים לתנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והמסורתיות. יש גם מכללות יהודיות, כמו ה-Hebrew Union College (המכון היהודי לדת), האוניברסיטה היהודית האמריקאית וישיבת לוס אנג'לס.

עם אוכלוסייה כה גדולה, לא חסרות תכניות חברתיות ותרבותיות לנוער היהודי של לוס אנג'לס. ביניהם "הוועידה הלאומית של איגוד הנוער האורתודוקסי" של בתי הכנסת, תורת ישראל לבנות לוס אנג'לס, מחנה "גן ישראל" ותכנית הספורט "יחד".

לוס אנג'לס היא ביתם של מרכזי תרבות ומוזיאונים רבים. בין הידועים ביותר הם אנדרטאות השואה השונות של העיר, כגון: מרכז סימון ויזנטל (Simon Wiesenthal), מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, קרן השואה של USC והקרן לניצולי השואה.

ברחבי לוס אנג'לס ישנם חמישה מרכזי קהילה יהודיים שונים ומספר מרכזי חינוך, כולל המרכז ללימוד יהדות (Jewish Learning Exchange, המכון למדעי היהדות וספריית הקהילה היהודית. כמו כן ממוקם בלוס אנג'לס סניף דרום קליפורניה של הוועד האמריקאי למכון ויצמן למדע והחברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס היה יעקב פרנקפורט, חייט מגרמניה. מאז הגעתו ב-1841, לוס אנג'לס חוותה כמה גלי הגירה של יהודים מאירופה וגם מהמזרח התיכון. לפי נתוני הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, כ-250,000 יהודים ישראלים חיים במטרופולין של לוס אנג'לס. למרות שהגיעו בהתמדה מאז תחילת 1950, משערים כי גל משמעותי של הגירה ישראלי התרחש במהלך שנות 1970. באותה תקופה, בעקבות המהפכה האיסלאמית, עשרות אלפים מיהודי פרס ברחו מאיראן ללוס אנג'לס. יהודי איראן ידועים בהיותם אחד מגלי המהגרים העשירים ביותר שהגיעו אי פעם לארצות הברית. על פי סקר של מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2010, כ-34,000 יהודים פרסים חיים בבוורלי הילס, שם הם מהווים 26% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 נבחר ג'ימי דלשאד (Jimmy Delshad), יהודי פרסי, לראש עיריית בוורלי הילס. בשל האוכלוסייה המשמעותית שלהם ובעלותם על עסקים ונכסים רבים ברחבי משולש הזהב של בוורלי הילס, האזור זכה לכינוי "טהרנגלס" ("Tehrangeles"). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר לקליפורניה. עד 1989 הייתה בלוס אנג'לס האוכלוסייה השנייה בגודלה של יהודי ברית המועצות בארצות הברית.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, שכונות רבות ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי הפכו למחוזות הידועים באוכלוסייתם היהודית הגדולה. פיירפקס ופיקו-רוברטסון, שתי שכונות הממוקמות במערב לוס אנג'לס, הן בין הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעיר. הן היוו גם יעד עיקרי למהגרים יהודים ישראלים וסובייטים. ניתן למצוא מובלעות יהודיות נוספות בבוורלי הילס, עמק סן פרננדו, מערב הוליווד, הנקוק פארק, אנצ'ינו (Encino), ווסטווד, ברנטווד ושרמן אוקס (Sherman Oaks). ברבות מהשכונות הללו ובסביבותיה ממוקמים ציוני דרך יהודיים רבים. השכונות פיירפקס, פיקו-רוברטסון ובויל הייטס (Boyle Heights) הן בעצמן אתרים יהודיים היסטוריים. סַמָן בית הקברות ב"אגודת החסד היהודי", שראשיתו ב-1855, נחשב לאתר היהודי הראשון בכל לוס אנג'לס. בית הכנסת בריד סטריט (Breed Street), הידוע גם כקהילת "תלמוד תורה" של לוס אנג'לס, היה בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר במערב ארצות הברית בין השנים 1915 עד 1951, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בסיור בלוס אנג'לס, המבקרים יגלו שלרבים מהמבנים המפורסמים של העיר יש קשר יהודי. מוריס ל' גודמן היה היהודי הראשון ששירת את מחוז לוס אנג'לס בעיריית לוס אנג'לס. ס' צ'ארלס לי (S. Charles Lee), נולד בשם שמעון צ'ארלס לוי, היה אדריכל אמריקאי הידוע בעיצובו של תיאטרון לוס אנג'לס. במסוף סניף הדואר של העיר נמצאים 11 ציורי קיר שנעשו על ידי האמן היהודי יליד לטביה, בוריס דויטש. אנדרטת השואה בפסיפיק  פארק עוצבה על ידי האמן היהודי, ג'וזף יאנג (Joseph Young). ציוני דרך יהודיים ידועים אחרים כוללים את המסעדות היהודיות המפורסמות של העיר, כולל Nate 'n Al's בבוורלי הילס, אמנות בסטודיו סיטי (Art's in Studio City), פיקו – מעדנייה כשרה (Pico Kosher Deli), גרינבלט ולנגר (Greenblatt and Langer) בפארק מקארתור (MacArthur Park). בעקבות זרם של יהודים ישראלים ופרסים, נפתחו מספר מסעדות, שהתפרסמו בזכות המאכלים הייחודיים והמסורתיים שלהן. מקומות כמו מסעדת גולן, טבריה, נסים וכפר פלאפל הציעו מטבח מזרח תיכוני אותנטי.

זמן לא רב לאחר שהתיישבו בלוס אנג'לס החלו חברי הקהילה היהודית להקים בתי חולים ומתקני בריאות. בשנות ה-80 של המאה ה-20, רבים מהמרכזים הרפואיים הטובים ביותר של לוס אנג'לס היו אלה שנוסדו על ידי מנהיגות יהודית. הידוע ביותר הוא המרכז הרפואי "ארזי סיני" (Cedars-Sinai). האחרים כוללים את מרכז "בריאות האשה היהודית", "האגודה היהודית להלוואות חינם לשירותי בריאות לטווח קצר". בית החוליםGateways  ומרכז לבריאות הנפש, "אביבה" שירותי משפחה וילדים, קרנות הבריאות "ביקור חולים", והבית היהודי לטיפול במבוגרים בלוס אנג'לס.

הקהילה היהודית של לוס אנג'לס זכתה לא פעם להכרה בפילנתרופיה שלה. לרבים מהארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית יש סניפים מקומיים בלוס אנג'לס. ישנן גם קבוצות הסברה אחדות המגייסות כספים לאוניברסיטאות בישראל. ארגונים כגון: המועצה האמריקאית של אוניברסיטת תל אביב והאגודה האמריקאית של אוניברסיטת בן-גוריון מסבירים לאנשים על בתי הספר ועל הישגיהם האקדמיים. מקורות מימון ותמיכה קהילתית מרכזיים מגיעים מקבוצות כגון: "קרן משפחה אחת", "קרן הקהילה היהודית", "קרן שפע", "יד ביד" לוס אנג'לס, "הקרן הקיימת לישראל" ו"מזון" – מענה יהודי לרעב. בנוסף, ישנם ארגוני צדקה רבים התומכים במחקר רפואי ישראלי, כולל ידידי המרכז הרפואי שיבא, הקרן לחקר הסרטן והקרן ההומניטרית הישראלית.

בלוס אנג'לס יש מבחר רחב של כלי חדשות ותקשורת. ביניהם כתבי עת עצמאיים רבים המשרתים את הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. העיתון היהודי של לוס אנג'לס הוא עיתון כזה. הוא הוקם בשנת 1985 והופץ במקור על ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. נכון לשנת 2010, היה לו קהל קוראים של 180,000, וזה הפך אותו לעיתון השבועי היהודי הגדול ביותר מחוץ לעיר ניו יורק. עיתונים יהודיים נוספים כוללים את "העיתון היהודי", "שלום לוס אנג'לס", ה"אובסרוור היהודי של לוס אנג'לס" (The Jewish Observer), "הקישור היהודי" (The Jewish Link), ועיתונים ישראליים – "שבוע ישראלי" ו"הארץ".

שניים מהמפרסמים הגדולים ביותר של מדיה יהודית בלוס אנג'לס הם: "טרייב"  – תקשורת (Tribe Media Corp), ו"בלייזר מדיה גרופ" (Blazer Media Group). ברדיו: תחנות ישראלה, ערוץ מוזיקה ישראלי ועייש  – תלמיד מלוס אנג'לס.

קזבלנקה

קזבלנקה Casablanca

בערבית: الدار البيضاء‎ (דאר אל בידא)

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, העיר הגדולה ביותר במרוקו.


קהילה יהודית הייתה במקום במאה ה- 14, היישוב נקרא אז אנפה. הפורטוגלים הרסו את אנפה בשנת 1468 והקהילה התפזרה. בשנת 1575, בימי שושלת בני מרין, הקימו הפורטוגלים באותו המקום את היישוב דאר אל-בידא (לימים קזבלנקה). במאה ה- 18 התקיימה שם קהילה יהודית וב- 1750 נבנה בית הכנסת של רבי אליהו. רק ב- 1830, כאשר החלו להגיע לשם סוחרים יהודים, בעיקר ממוגאדור, רבאט ותטואן, החלה הקהילה להתפתח. סמוך לשנת 1850 באו יהודים רבים מערי השדה בפנים הארץ והתיישבו בערי החוף המתפתחות, ובעיקר בקזבלנקה. יהודים בקזבלנקה החלו לשמש כנציגים של המעצמות האירופיות. י' בן- דהאן ייצג את צרפת בעיר. בתחילת המאה ה- 20 היו בקהילה כ- 6,000 נפש. בשנת 1903 בעקבות מהומות בעיר סטאת הגיעו משם 1,000 פליטים יהודים לקזבלנקה. ב- 1907 הותקפה העיר בידי שבטים מקומיים ויהודים רבים נרצחו או נפצעו. ב- 1912 הוכרזה מרוקו כפרוטקטוראט צרפתי וקזבלנקה נעשתה לבירה הכלכלית ובכך נעשתה למרכז היהודי החשוב של מרוקו.

הקהילה היהודית הלכה וגדלה וב- 1911 היו בה 7,000 יהודים, ב- 1921 עלה מספרם ל- 17,000, בשנת 1931 הגיע ל- 19,960 , ובשנים 1936, 1937 היו 38,806 יהודים בעיר.

עם שחרור העיר משלטון ממשלת וישי (1942) נהרו לקזבלנקה יהודים רבים ובשנים 1946 ו- 1947 נמנו בה 64,990 יהודים. ב- 1951 גדל מספרם ל- 74,783. מספר תושבי העיר גדל באותה התקופה מחמישים אלף למיליון.

היהודים השתלבו בחיי המסחר ובחיי הכלכלה והחברה בעיר. בשנת 1947 נקבע שנציג אחד של הקהילה יהיה חבר הסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

בשנת 1931 היו תקריות נגד יהודים בהשפעת כינוס הקונגרס הפאן-איסלאמי בירושלים. ב- 1934 אסר הסולטאן על היהודים להתגורר ב"מדינה" (העיר הערבית), והתיר להם להתגורר ב"מלאח" (השכונה היהודית) בצמוד לחומות ה"מדינה".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) החלה שורת תקריות נגד יהודים בקזבלנקה, בגלל השפעתה של תעמולה גרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו פליטים יהודים מאירופה להגיע לקזבלנקה. בעין סבאע בקרבת העיר הוקם מחנה פליטים. ב- 11 בנובמבר 1942 נכנסו האמריקאים לעיר, וכניסתם מנעה פרעות ביהודי המלאח. פליטים יהודים מאירופה, שהמשיכו לבוא למקום, הועברו למחנה פדאלה בקרבת העיר, ומשם יצאו באניות ששכר הג'וינט לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בכל אותה התקופה נרשמו גם מעשי התנכלות כלפי יהודי קזבלנקה.

ב- 1948 פרצו מהומות בצפון מרוקו ובעקבות זאת החלה הגירה לישראל. גל נוסף של הגירת יהודים היה בשנים 1955, 1956.

בשנות ה50- התנהל מאבק העצמאות נגד צרפת ויהודים נטלו חלק בשני הצדדים.

בשנת 1963 בוטל האיסור על עלייה לישראל ויהודים רבים נוספים יצאו. בשנת 1967 נותרו בקזבלנקה 37,000 יהודים. בסוף שנות השבעים חיו בעיר כ- 5,000 יהודים. בסוף שנות התשעים נימנו בקהילה כ- 6,000 נפש.


חיי הקהילה

בתחילת המאה העשרים כללה הקהילה יהודים דוברי לאדינו שבאו מעיירות צפון מרוקו ויהודים דוברי ערבית-יהודית שבאו מישובי דרום מרוקו. העניים פנו להתגורר במלאח, העשירים יצאו לשכונות החדשות. רבע מבני הקהילה היו עניים שחיו על נדבות.

בשנים 1908 - 1944 עמד בראש הקהילה יחיא זגורי. מאז שובו של הסולטאן מחמד בן יוסף לשלטון במרוקו ועליית מפלגת האסתקלאל הלאומי, התחלף השלטון בקהילה ועבר לתומכי האסתקלאל, שנקטו בקו של התבוללות והזדהות עם המדינה.

המוסדות הפילנטרופיים שפעלו בקהילה היו: אגודת "עולם קטן" של יוצאי מזרח אירופה שמקום מושבה היה ב"בית רבקה" - פנימיה ומוסד חינוכי לבנות מיסודה של תנועת חב"ד; ועד הסיוע לפליטים יהודיים מאירופה, שהוקם ב- 1940 בידי עורך-דין קאזס בן-עטאר והיה קשור לג'וינט ולארגון היס"ם (Hicem) וכן קרנות למימון לימודים ולעזרה לנזקקים.

עוד ב- 1886 פנה סגן הקונסול הצרפתי לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שתפתח בית ספר עבור 3,000 הילדים היהודים בעיר. בית הספר הראשון של "אליאנס" נפתח ב- 1897 ב- 1900 כבר פעל בית ספר אליאנס לבנות. כן היו אז שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים.

בשנות הארבעים היו בקזבלנקה 16 בתי ספר של אליאנס: יסודיים, תיכוניים ומקצועיים. בשנת 1946 נפתח בית מדרש למורים של "אליאנס" שהצליח לשלב בין הלימודים הכלליים ללימודי היהדות. בית המדרש נתמך בידי ממשלת צרפת ובידי הג'וינט. "אורט" תמך בבתי הספר המקצועיים וארגון "אוזע" טיפל בתלמידים חולים. ב1951- נפתח בית ספר של הג'וינט. כן היו בתי ספר של רשתות החינוך "אם הבנים", "אוצר התורה" ו"אורט". סמינר רבני "מגן דוד" נוסד ב- 1947.

בקזבלנקה התנהלה פעילות ציונית ענפה. ב- 1919 אמנם התנגדו הצרפתים להקמת אגודה ציונית, אך בתחילת שנות העשרים כבר פעלה אגודה ציונית במקום, ובניגוד למקומות אחרים עסקה לא רק באיסוף כספים אלא גם בהפצת השפה העברית, הדרכת ארגוני נוער והקמת מועדון "מכבי". ב1922- הקים יחיא זגורי אגודה ציונית נפרדת. לימוד עברית נעשה גם בידי חברת "מגן דוד" (נוסדה ב- 1920) ו"חובבי השפה" ובידי אגודת הנוער "קרל נטר", שנהפכה למועדון ציוני, וממנו יצאו הגרעינים הראשונים של תנועת "צעירי ציון". המועדון גם פרסם עתון פנימי בשם "נוער" שנהיה לבטאון ציוני מרוקו. חברת "מגן דוד" הפעילה בית כנסת, אולם כנסים ומוסד בשם "המועדון העברי", שנפתח ב- 1942 ונסגר ב- 1948, נפתח מחדש ב- 1952 ונסגר ב- 1955.

לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע עתון קהילתי "האחדות" ועתון ציוני "העתיד המצויר", שניהם בצרפתית. כן פעלו אגודות תרבות כמו "אם הבנים", "שבת אחים", “נעים זמירות", ישיבת "כתר תורה" וקבוצת "בן יהודה" שרוב חבריה עלו לארץ ישראל כחלוצים.

בשנות ה50- התנהלה הפעילות הציונית בצינעה, כדי לא לעורר התנגדות מצד המוסלמים. בשנת 1959נאסרה הפעילות רשמית. שליחים ישראלים שבאו לטפל בעלייה פעלו בסתר עד ההיתר לעלייה שניתן בשנת 1963.

במסגרת הפדרציה הציונית פעלו המפלגות האלה: פועלי ציון-התאחדות מפא"י, הפועל המזרחי, חרות, הציונים הכלליים. בין תנועות הנוער היו: הבונים, בני עקיבא, דרור (שני סניפים), תנועת העובד ובית"ר.

עד 1957 פעלו בקהילה גם מוסדות יהודיים זרים כמו הסוכנות היהודית, ויצ"ו, קרן קיימת וכן מוסדות חינוך. לאחר 1965 נסגרו מרבית בתי הספר היהודיים בעיר.

בשנת 1997 חיו כ- 6,500 יהודים במרוקו כולה; 5,000 מהם בקזבלנקה.