יוסף אסולין, קזבלנקה, מרורו, 2018

ASULIN, ASSOULIN, ASSOULINE, ASSOULY, ESSANLY, ASSOLEN, BEN ASULIN, BENASULIN, BENASSOULIN, BENASULY, BENASSOULY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.

שמות משפחה אלה נגזרו ממונח גיאוגרפי בשפה הבֶּרְבֵּרִית שפירושו "סלע" ואשר מופיע ברבים משמות המקומות והשבטים הבֶּרְבֵּרִים בצפון אפריקה.

כשם של מוסלמים, הוא מופיע בצורה אל-אסולי. בתור שם יהודי, אזולין הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמו של ענף של השבט הבֶּרְבֵּרִי גלאואה הידוע בשם איט טיזגין אוסולין מאיזור הדרומי של הרי האטלס. Alternatively, it may come from a suburb of the town of Marrakech called Derb Assoul or from an area of the town of Coilo called Azoulin. The earliest record of Asulin and its variants is that of the famous Rabbi Mokhluf Ben Asulin, rabbi of the community of Toshavim in Fez, Morocco, whose signature can be found on the 'takkanah' promulgated by a number of exiled Spanish rabbis in Fez in 1556. רבנים מפורסמים אשר נשאו שם משפחה זה כוללים את הרב יהודה בן מרדכי אסולין מדבדו, מרוקו, שחתימתו מופיעה במסמך משנת 1730. במאות ה-18 וה-19 מספר רבנים בשם זה התגוררו בצפת, ארץ יראשל; בטנג'יר, מרקש, מרוקו, ובקהילות יהודיות נוספות בצפון אפריקה. שמות משפחה יהודיים בֶּרְבֵּרִים רבים נגזרו משותיהם של שבטים בֶּרְבֵּרִים או של כפרים בצפון-מערב אפריקה, כאשר שמות אחרים נובעים ישירות משמות ערביים, בעיקר מכינויים, או שהם שמות ערבים-בֶּרְבֵּרִים.

קזבלנקה Casablanca

בערבית: الدار البيضاء‎ (דאר אל בידא)

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי, העיר הגדולה ביותר במרוקו.


קהילה יהודית הייתה במקום במאה ה- 14, היישוב נקרא אז אנפה. הפורטוגלים הרסו את אנפה בשנת 1468 והקהילה התפזרה. בשנת 1575, בימי שושלת בני מרין, הקימו הפורטוגלים באותו המקום את היישוב דאר אל-בידא (לימים קזבלנקה). במאה ה- 18 התקיימה שם קהילה יהודית וב- 1750 נבנה בית הכנסת של רבי אליהו. רק ב- 1830, כאשר החלו להגיע לשם סוחרים יהודים, בעיקר ממוגאדור, רבאט ותטואן, החלה הקהילה להתפתח. סמוך לשנת 1850 באו יהודים רבים מערי השדה בפנים הארץ והתיישבו בערי החוף המתפתחות, ובעיקר בקזבלנקה. יהודים בקזבלנקה החלו לשמש כנציגים של המעצמות האירופיות. י' בן- דהאן ייצג את צרפת בעיר. בתחילת המאה ה- 20 היו בקהילה כ- 6,000 נפש. בשנת 1903 בעקבות מהומות בעיר סטאת הגיעו משם 1,000 פליטים יהודים לקזבלנקה. ב- 1907 הותקפה העיר בידי שבטים מקומיים ויהודים רבים נרצחו או נפצעו. ב- 1912 הוכרזה מרוקו כפרוטקטוראט צרפתי וקזבלנקה נעשתה לבירה הכלכלית ובכך נעשתה למרכז היהודי החשוב של מרוקו.

הקהילה היהודית הלכה וגדלה וב- 1911 היו בה 7,000 יהודים, ב- 1921 עלה מספרם ל- 17,000, בשנת 1931 הגיע ל- 19,960 , ובשנים 1936, 1937 היו 38,806 יהודים בעיר.

עם שחרור העיר משלטון ממשלת וישי (1942) נהרו לקזבלנקה יהודים רבים ובשנים 1946 ו- 1947 נמנו בה 64,990 יהודים. ב- 1951 גדל מספרם ל- 74,783. מספר תושבי העיר גדל באותה התקופה מחמישים אלף למיליון.

היהודים השתלבו בחיי המסחר ובחיי הכלכלה והחברה בעיר. בשנת 1947 נקבע שנציג אחד של הקהילה יהיה חבר הסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

בשנת 1931 היו תקריות נגד יהודים בהשפעת כינוס הקונגרס הפאן-איסלאמי בירושלים. ב- 1934 אסר הסולטאן על היהודים להתגורר ב"מדינה" (העיר הערבית), והתיר להם להתגורר ב"מלאח" (השכונה היהודית) בצמוד לחומות ה"מדינה".

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) החלה שורת תקריות נגד יהודים בקזבלנקה, בגלל השפעתה של תעמולה גרמנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה החלו פליטים יהודים מאירופה להגיע לקזבלנקה. בעין סבאע בקרבת העיר הוקם מחנה פליטים. ב- 11 בנובמבר 1942 נכנסו האמריקאים לעיר, וכניסתם מנעה פרעות ביהודי המלאח. פליטים יהודים מאירופה, שהמשיכו לבוא למקום, הועברו למחנה פדאלה בקרבת העיר, ומשם יצאו באניות ששכר הג'וינט לאמריקה הדרומית ולארצות הברית. בכל אותה התקופה נרשמו גם מעשי התנכלות כלפי יהודי קזבלנקה.

ב- 1948 פרצו מהומות בצפון מרוקו ובעקבות זאת החלה הגירה לישראל. גל נוסף של הגירת יהודים היה בשנים 1955, 1956.

בשנות ה50- התנהל מאבק העצמאות נגד צרפת ויהודים נטלו חלק בשני הצדדים.

בשנת 1963 בוטל האיסור על עלייה לישראל ויהודים רבים נוספים יצאו. בשנת 1967 נותרו בקזבלנקה 37,000 יהודים. בסוף שנות השבעים חיו בעיר כ- 5,000 יהודים. בסוף שנות התשעים נימנו בקהילה כ- 6,000 נפש.


חיי הקהילה

בתחילת המאה העשרים כללה הקהילה יהודים דוברי לאדינו שבאו מעיירות צפון מרוקו ויהודים דוברי ערבית-יהודית שבאו מישובי דרום מרוקו. העניים פנו להתגורר במלאח, העשירים יצאו לשכונות החדשות. רבע מבני הקהילה היו עניים שחיו על נדבות.

בשנים 1908 - 1944 עמד בראש הקהילה יחיא זגורי. מאז שובו של הסולטאן מחמד בן יוסף לשלטון במרוקו ועליית מפלגת האסתקלאל הלאומי, התחלף השלטון בקהילה ועבר לתומכי האסתקלאל, שנקטו בקו של התבוללות והזדהות עם המדינה.

המוסדות הפילנטרופיים שפעלו בקהילה היו: אגודת "עולם קטן" של יוצאי מזרח אירופה שמקום מושבה היה ב"בית רבקה" - פנימיה ומוסד חינוכי לבנות מיסודה של תנועת חב"ד; ועד הסיוע לפליטים יהודיים מאירופה, שהוקם ב- 1940 בידי עורך-דין קאזס בן-עטאר והיה קשור לג'וינט ולארגון היס"ם (Hicem) וכן קרנות למימון לימודים ולעזרה לנזקקים.

עוד ב- 1886 פנה סגן הקונסול הצרפתי לחברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"), שתפתח בית ספר עבור 3,000 הילדים היהודים בעיר. בית הספר הראשון של "אליאנס" נפתח ב- 1897 ב- 1900 כבר פעל בית ספר אליאנס לבנות. כן היו אז שמונה תלמודי תורה וארבעה בתי ספר פרטיים.

בשנות הארבעים היו בקזבלנקה 16 בתי ספר של אליאנס: יסודיים, תיכוניים ומקצועיים. בשנת 1946 נפתח בית מדרש למורים של "אליאנס" שהצליח לשלב בין הלימודים הכלליים ללימודי היהדות. בית המדרש נתמך בידי ממשלת צרפת ובידי הג'וינט. "אורט" תמך בבתי הספר המקצועיים וארגון "אוזע" טיפל בתלמידים חולים. ב1951- נפתח בית ספר של הג'וינט. כן היו בתי ספר של רשתות החינוך "אם הבנים", "אוצר התורה" ו"אורט". סמינר רבני "מגן דוד" נוסד ב- 1947.

בקזבלנקה התנהלה פעילות ציונית ענפה. ב- 1919 אמנם התנגדו הצרפתים להקמת אגודה ציונית, אך בתחילת שנות העשרים כבר פעלה אגודה ציונית במקום, ובניגוד למקומות אחרים עסקה לא רק באיסוף כספים אלא גם בהפצת השפה העברית, הדרכת ארגוני נוער והקמת מועדון "מכבי". ב1922- הקים יחיא זגורי אגודה ציונית נפרדת. לימוד עברית נעשה גם בידי חברת "מגן דוד" (נוסדה ב- 1920) ו"חובבי השפה" ובידי אגודת הנוער "קרל נטר", שנהפכה למועדון ציוני, וממנו יצאו הגרעינים הראשונים של תנועת "צעירי ציון". המועדון גם פרסם עתון פנימי בשם "נוער" שנהיה לבטאון ציוני מרוקו. חברת "מגן דוד" הפעילה בית כנסת, אולם כנסים ומוסד בשם "המועדון העברי", שנפתח ב- 1942 ונסגר ב- 1948, נפתח מחדש ב- 1952 ונסגר ב- 1955.

לפני מלחמת העולם השנייה החלו להופיע עתון קהילתי "האחדות" ועתון ציוני "העתיד המצויר", שניהם בצרפתית. כן פעלו אגודות תרבות כמו "אם הבנים", "שבת אחים", “נעים זמירות", ישיבת "כתר תורה" וקבוצת "בן יהודה" שרוב חבריה עלו לארץ ישראל כחלוצים.

בשנות ה50- התנהלה הפעילות הציונית בצינעה, כדי לא לעורר התנגדות מצד המוסלמים. בשנת 1959נאסרה הפעילות רשמית. שליחים ישראלים שבאו לטפל בעלייה פעלו בסתר עד ההיתר לעלייה שניתן בשנת 1963.

במסגרת הפדרציה הציונית פעלו המפלגות האלה: פועלי ציון-התאחדות מפא"י, הפועל המזרחי, חרות, הציונים הכלליים. בין תנועות הנוער היו: הבונים, בני עקיבא, דרור (שני סניפים), תנועת העובד ובית"ר.

עד 1957 פעלו בקהילה גם מוסדות יהודיים זרים כמו הסוכנות היהודית, ויצ"ו, קרן קיימת וכן מוסדות חינוך. לאחר 1965 נסגרו מרבית בתי הספר היהודיים בעיר.

בשנת 1997 חיו כ- 6,500 יהודים במרוקו כולה; 5,000 מהם בקזבלנקה.

טנג'ר, טנג'יר Tangier

בערבית طنجة

עיר נמל לחוף האוקיינוס האטלנטי במערב מיצר גבראלטאר, צפון מערב מרוקו.


בתקופת השלטון הרומי היה כנראה ישוב יהודי בטנג'ר. שכונתה הצפונית של טנג'ר "ואד אל- יהוד" (גיא היהודים) התקיימה מראשית הכיבוש הערבי (709). יהודי טנג'ר הושמדו בטבח שערכו שליטי אל-מוחדון ב- 1148. משנת 1437 הייתה טנג'ר תחת השפעה פורטוגלית, ומ- 1471 בשליטה פורטוגלית. יהודים השתלבו כתורגמנים, מתווכים וסוכנים בחצר השלטון הפורטוגלי בזכות ידיעת שפות והכרת מנהגי המקום.

קהילה מאורגנת התחדשה כנראה באמצע המאה ה- 16. ב- 1578 עברה טנג'ר לשלטון ספרד. ב- 1611 עברה לשלטון בריטי. בעיר היו אז משפחות יהודיות ספורות, והצטרפו לקהילה יהודים מהישובים השכנים לאראצ'ה ואל-קצאר וכן סוחרים מארצות השפלה. היהודים סייעו לשלטון החדש בקשרים עם האוכלוסייה המקומית ובענייני מודיעין. ב- 1677 גורשו יהודי טנג'ר עקב המלחמה בין חיל המצב האנגלי לבין הקאידים (המושלים המקומיים). ב- 1680 חזרו.

ב- 1684 עברה טנג'ר לידי מרוקו והקהילה החלה להידלדל, ובתחילת המאה ה- 18 היו בה 150 משפחות, רובן קרובי משפחה של הסוחר היהודי אברהם בן-עמור ממכנאס. האנגלים נזקקו לסוחרים, תורגמנים ומתווכים יהודים לשם קיום הקשר עם האוכלוסייה המקומית, אך תושבי העיר הנוצרים והמוסלמים חששו מתחרות, והיהודים חיו תחת איום מתמיד של גירוש.

ידיעות מועטות בלבד ישנן על היהודים בטנג'ר במאה ה- 18. במחצית השנייה של המאה השתפר המצב הכלכלי בעיר ועמו השתפר מצב היהודים. אך בשנים 1792-1790 עבר גל רדיפות על היהודים מידי הסולטאן מולאי יזיד.

ב- 1808 היו בקהילה כ- 800 יהודים ועד 1835 עלה מספרם לכ- 2,000. ב- 1844 הפגיז הצי הצרפתי את טנג'ר בעת הסכסוך עם מרוקו שתמכה במורדי אלג'יר. כתוצאה מכך אמנם נגרם סבל ליהודים אך לא היו נפגעים, ולזכר "הנס" קבעו יהודי טנג'ר "פורים" ביום כ"א באב. בשנת 1860 ברחו יהודים מטנג'ר לגבראלטאר ולאלחזיראס מפחד התקדמות הצבא הספרדי.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 התעצמה הקהילה ושגשגה בעקבות מעורבותן של המעצמות הזרות. ב- 1856 כבר היו בה 2,600 נפש וב- 1867 - 3,500. יהודי טנג'ר הסתגלו למעמדה הבינלאומי של העיר, ובשל שליטתם בשפות זרות ניהלו את ענייניה.

ב- 1921 נעשתה טנג'ר לעיר בעלת מעמד בינלאומי, ויהודים רבים ניצלו זאת להגירה לדרום אמריקה ולקנדה. ב- 1900 היו בקהילה כ- 12,000 יהודים, ב- 1930 ירד מספרם ל- 7,500 בשל הגירה. ב- 1940 שוב עלה מספרם ל- 13,000. היו ביניהם פליטים ממזרח אירופה, אך אלה לא נשארו בעיר. בשנת 1946 היו 10,000 יהודים בטנג'ר, ב- 1951 היו כ- 12,000 אך ב- 1960 נותרו רק 6,232 בעקבות עלייה לארץ ישראל.

לאחר סיפוח טנג'ר למרוקו נשארו שם בשנת 1968 4,000 יהודים. ב- 1970 נותרו כ- 250 בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה האחרונה החלה להתארגן בתחילת המאה ה- 18. ב- 1714 מינתה לעצמה רב ודיין תחת מרות קהילת האם-תטואן. במחצית השנייה של המאה ה- 18 גדלה הקהילה אך בעקבות הרדיפות בשנים 1792-1790 התרוששו מרבית חבריה.

בשנת 1798 הייתה מחלוקת בניהול ענייני הדת של הקהילה בין הרב אברהם טולידאנו "מתיישב חדש", שביקש עצמאות לקהילה, לבין הרב משה כהן יליד המקום, שביקש להשאר כפוף לקהילת תטואן. בעקבות זאת נעשתה קהילת טנג'ר עצמאית והרבנים ממשפחת טולידאנו שמשו בה בהוראה ובדיינות משנת 1806. ב- 1834 התפרסם בטנג'ר מעשה קידוש השם של הנערה היהודיה סול (סוליכה) חתואל.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 מילאו יהודים תפקידים חשובים בחיי הכלכלה ובמוסדות החינוך, הבריאות והתרבות שהקימו האירופים בעיר. כן היו חלוצי העתונות המרוקאית שצמחה שם. ב- 1870 היה בן-איון עורך העתון הראשון. ראש הקהילה שמואל בן-סימבאל שימש יועץ המלך. לוי כהן היה עורך העתון השני שהודפס בעיר (1884).

קהילת טנג'ר זכתה לעצמאות פוליטית רבה יותר מקהילות מרוקו בתקופת הפרוטקטורט. היהודים קיבלו זכויות מהאספה המחוקקת של טנג'ר, הייתה להם מועצה (חונטה) בת 15 חברים, המנדוב (מושל) של טנג'ר אישר את המועמדים לרבנות ולנשיאות לתקופת כהונה של שלוש שנים. הנשיא ושני סגניו קיבלו שכר. בשנת 1950 היו 16 חברים בחונטה. הם השתתפו כחברים במוסדות הפוליטיים בטנג'ר. שלושה יהודים כיהנו באותה השנה באספה המחוקקת של טנג'ר. שלושת הנציגים היו: מוזס אבן-צור, נתין בריטי; חיים בנדלאכ, נתין הולנדי וג'ו (יהושע) חסן, שהיה נשיא הקהילה וגם נתין פורטוגלי. הקהילה קיבלה תקציב מיוחד מהשלטון המרכזי.

כאשר ספרד כבשה את טנג'ר בשנת 1940 פוזרה האספה המחוקקת. בעיר כבר היו אז 1,500 פליטים יהודים מאירופה שהגיעו בשנים 1939-1938 ומקצתם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. בעקבות תעמולה גרמנית אנטי-יהודית בטנג'ר, שהחלה אחרי נצחון פרנקו בספרד (1936), חל שנוי לרעה ביחס התושבים וביחס השלטונות ליהודים.

ראשיתה של פעילות ציונית הייתה בהקמת הוועד הציוני של טנג'ר (1919) ובייסוד "אגודת מגן דוד" להפצת השפה העברית (1920). כן פעלו סניף תנועת הנוער "דרור" ותנועת צופים יהודיים. משנת 1873 קיימה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בתי מלאכה לסריגה ולתפירה. בשנת 1895 נפתח קולג' חקלאי של אליאנס. רשת החינוך "אוצר התורה" הפעילה בתי ספר וניהלה סמינר לרבנים. ב- 1924 הוקם ביזמת אגודת "תורה וחיים" סמינר מודרני ללימודי חול, יהדות ועברית חדשה. קהילת טנג'ר הקימה בתי חולים ומוסדות רווחה. האינטליגנציה של יהודי העיר תרמה לחיי התרבות.

לאחר עצמאות מרוקו (1956) מנתה הקהילה 17,000 נפש ומנהיגיה ניסו לשמרה, אך יהודים רבים היגרו למדריד והקימו שם קהילה חדשה, אחרים התיישבו בשוויץ (בג'נבה), בקנדה או בארצות הברית. רק מאות ספורות עלו לישראל.

אַמְזְמיז

أمزميز

עיירה במחוז אל חאוז, בחבל מרקש-תַנסיפְת-אל חאוז, במרוקו.

העיירה ממוקמת משני עברי וואדי הנושא את אותו השם. החלק הגדול, על הגדה הימנית (מזרחית) של הוואדי נקרא אמזמיז-אמאדל, ואילו החלק הקטן, עומד על הגבעות שבגדה השמאלית (מערבית) של הוואדי, נקרא אמזמיז-רגארה.

אמזמיז הייתה משכנה של אחת הקהילות היהודיות הגדולות באזור הסובב את מרקש, בדרום מרוקו. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיעה האוכלוסייה היהודית בעיירה לשיא של כאלף נפש.

כמו ביישובים אחרים בדרום מרוקו, התפרנסו היהודים כסוחרים ובעלי מלאכה. השנים 1867-1869 היו שנים רעות במרוקו, עם יבול חקלאי דל, ומגיפות של כולרה וטיפוס. רבים מיהודי אמזמיז עזבו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 לאסואירה (מוגדור) שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, עיר שהציעה אפשרויות פרנסה טובות יותר. ארגון כי"ח (כל ישראל חברים) הקים בית ספר לבנים ובנות באמזמיז ב-1948.

היחסים בין היהודים לשכניהם המוסלמים ידעו מעלות ומורדות. על פי דיווח של החוקר הצרפתי שארל דה פוקו (1858-1916) שביקר באזור בשנים 1883-1884, התיר הקעיד של אמזמיז לאנשיו להכות בהיהודים ואף לא להסס להרוג בהם, והתחייב לשלם לסולטן את כופר דמי ההרוגים.

וולטר ב. האריס, עמית באגודה הגיאוגרפית המלכותית וחבר בנציגות הדיפלומטית הבריטית לסולטן של מרוקו במרקש ב-1887, הזכיר שלאמזמיז היה "מְלח" (רובע יהודי) מחוץ לחומות העיר.

יוג'ין אובין, נוסע צרפתי שביקר באזור ב-1902, דיווח שהקסבה היא עיי חורבות. היא נהרסה לאחר מותו של הסולטן חסן הראשון ב-1894. שבטי דרום מרוקו ניצלו את ההזדמנות למרוד בקעידים שלהם ולבזוז ביהודים.

בית הכנסת של אמזמיז אינו קיים עוד. כמה מבנים של בתים ועסקים שהיו בעבר בבעלות של יהודים שרדו לאחר ההגירה ההמונית היהודית ממרוקו בתחילת שנות ה-1960.

מרקש מאראקש מאראכש

Marrakesh
בערבית: مراكش‎‎ 
עיר בדרום מערב מרוקו, אחת מבירותיה הקודמות של מרוקו, שוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוה.


העיר נוסדה בשנת 1062 בידי יוסף בן תאשפין, מנהיג המראבטון, (תנועה דתית-חברתית-צבאית שביקשה לטהר את חיי הדת של הברברים) ונעשתה לבירתם. מיד כשנוסדה באו יהודים להתיישב בעיר לרגל עסקיהם. ב- 1136 אסר עלי, בנו של יוסף בן תאשפין, על היהודים להתיישב במרקש אך הזמין רופאים יהודים לשרת בחצרו, ובכך יצר גרעין של עדה יהודית.

בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 12 ערכו שליטי שושלת אל-מוחדון מסעות כיבוש, ותוך כך פגעו בקהילות היהודיות באזור ורבים נהרגו. בראשית המאה ה- 13 הייתה במרקש קהילה יהודית לצד קהילה נוצרית. ב- 1231 נכבשה מרקש ושוב נהרגו יהודים. בני מרין כבשו את מרקש מידי המומינים (משושלת אל-מוחדון) ב- 1269.

מגורשים יהודים מקשטיליה, אראגון וקטלוניה בשנת קנ"א (1389) הגיעו גם למרקש, ביניהם היה ר' אפרים אנקאווה.

ב- 1523 כבשו השריפים מבני סעד את מרקש. בעיר היה מספר גדול של יהודים מגורשי ספרד ושל אנוסים, ורבים מהם עסקו בייצור נשק וסייעו למוסלמים נגד הכובשים הפורטוגלים. סוחרים יהודים יוצאי פורטוגל במרקש סייעו לפורטוגלים בענייני מודיעין. יהודים ניהלו משא ומתן עם שליט מרקש כדי שיקבל חסות פורטוגל על האזור.

בימי השריפים עלה מעמדה של מרקש, שנהייתה לראשונה לבירת הארץ במקום פס (1557). היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם ארצות אירופה.

אחמד אל-ד'הבי ששלט בסוף המאה ה- 16 (ונפטר ב- 1603) קרא ליהודים להתיישב בעיר ובנה עבורם מלאח' (שכונה יהודית) ליד הארמון.

יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצר השריפים. השיח' יעקב רותי היה בעל השפעה רבה. היו מתורגמנים, סוכנים, דיפלומטים ומתווכים, כמו בני משפחת פליאג'י, שניהלו בראשית המאה ה- 17 את הקשרים עם הולנד, עם ספרד ועם אנגליה מטעם הסולטאן. עם שקיעת שושלת הסעדים נסתיים תפקידה של המשפחה ואין זכר לפעילותה במחצית השנייה של המאה ה- 17.

מולאי איסמאעיל (1727-1672) העביר את הבירה למקנס. בתחילת המאה ה- 18 נחשבה הקהילה במרקש לשנייה בגודלה ובחשיבותה במרוקו. בתחילת המאה ה- 19 סבלה הקהילה מפגיעות בשל התמרדויות נגד הסולטאן סלימאן החסיד.

ב- 1864 ביקר מונטיפיורי בעיר כדי להפגש עם הסולטן ולשכנעו להיטיב עם יהודי מרוקו. נתלוו אליו נכבדי העדה של מרקש, של קורקוס ושל נהון, אולם הפגישה לא העלתה דבר. באותה התקופה היו בקהילת מרקש כ- 10,000 יהודים.

מעמדה של מרקששב לעלות כבר לקראת סוף המאה ה- 19 בעת שנעשתה למרכז מדיני של הברברים התומכים בשלטון הצרפתי. אך באנדרלמוסיה שהשתררה עם הכיבוש הצרפתי (1912) לא שפר חלקה של קהילת מרקש והיהודים סבלו ונפגעו. בקהילה היו אז 15,000 יהודים.

בעקבות התעוררות הלאומנות הערבית בשנות ה- 30 החלה תעמולה אנטי-יהודית. ב- 1931 היו בעיר 21,607 יהודים. ב- 1937 ניסה הפאשה של מרקש להטיל הגבלות על היהודים. בשנים 1936, 1937 עלה מספר היהודים ל- 25,646. במפקד 1947,1946 נמנו 18,311 וב- 1951 ירד מספרם ל- 16,832. בשנת 1955, ערב העלייה לישראל היו במרקש כ- 18,000 יהודים. במפקד 1960 נמנו 10,007 יהודים. ב- 1970 נותרו כמה מאות יהודים בלבד. רובם עזבו את המלאח' והתגוררו בעיר עצמה.


חיי הקהילה

קהילת מרקש הייתה בליל של עדות: יהודים תושבי ההרים, סוחרים שהקימו סניפים ומחסנים בעיר ומשפחות עשירות שהיו בעלות השפעה בחצר הסולטן והפאשות, כמו משפחות קורקוס ומשפחת מימראן. רבים מבני קורקוס שימשו נגידים בקהילה.

היהודים התגוררו במלאח' שהוקם ב- 1557; סימטאותיו וחצרותיו היו רחבות. המשפחות המורחבות התגוררו בחצרות שסביבן היו חדרי המגורים. רבים היו בעלי מלאכה: נשים עסקו ברקמה, בטוויה ובסריקת צמר וגברים - בעבודות נגרות, בחריטת נחושת ובצורפות.

במלאח' היו כמה בתי כנסת ובהם פעלו תלמודי תורה במתכונת של צלא (חדר). כן פעלו תלמודי תורה של רשת החינוך "אוצר התורה" ורשת "אהלי יוסף יצחק" שהייתה נתמכת על ידי חסידי לובביץ'. חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") החלה בפעילות לפתיחת בית ספר כבר ב- 1900 אך נתקלה בהתנגדות הרבנים. בית הספר הרגיל נפתח ב- 1901 וכן נפתח בית ספר חקלאי מקצועי.

השלטונות הקימו מחוץ לחומות המלאח שיכונים עממיים ליהודים. ב- 1947 הוחלט שנציג אחד מהקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל הצרפתי של מרוקו.

השינוי באופן התארגנות הקהילה ובהנהגתה בא בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בצרפת. לאחר הכיבוש הצרפתי של מרוקו החל לכהן ועד נבחר לקהילה ובראשו נשיא לתפקידים חילוניים; לצידו כיהנו רב ראשי ושיח'.

פעילות ציונית החלה כבר ב- 1901 עם הקמת תא ציוני. ב- 1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה. יהודים החלו לעלות לישראל כבר ב- 1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות (1948). ב- 1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים. גל נוסף של עולים היה בשנים 1955, 1956 בעקבות התגברות המגמות הלאומניות במרוקו. באותן השנים התקבצו במרקש יהודים רבים מהרי האטלס, שהתגוררו בכפרים ומכרו את רכושם כדי לעלות לישראל, אך נידחו מפאת מדיניות שהייתה נהוגה לגבי עלייה זאת. ב1962,1961-, היה גל עלייה נוסף לאחר שהוסר האיסור על עלייה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) יצאו יהודים רבים נוספים ובמרקש נותרה קהילה קטנה בלבד.