קהילת יהודי אמיזמיז

אַמְזְמיז

أمزميز

עיירה במחוז אל חאוז, בחבל מרקש-תַנסיפְת-אל חאוז, במרוקו.

העיירה ממוקמת משני עברי וואדי הנושא את אותו השם. החלק הגדול, על הגדה הימנית (מזרחית) של הוואדי נקרא אמזמיז-אמאדל, ואילו החלק הקטן, עומד על הגבעות שבגדה השמאלית (מערבית) של הוואדי, נקרא אמזמיז-רגארה.

אמזמיז הייתה משכנה של אחת הקהילות היהודיות הגדולות באזור הסובב את מרקש, בדרום מרוקו. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הגיעה האוכלוסייה היהודית בעיירה לשיא של כאלף נפש.

כמו ביישובים אחרים בדרום מרוקו, התפרנסו היהודים כסוחרים ובעלי מלאכה. השנים 1867-1869 היו שנים רעות במרוקו, עם יבול חקלאי דל, ומגיפות של כולרה וטיפוס. רבים מיהודי אמזמיז עזבו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 לאסואירה (מוגדור) שעל חוף האוקיינוס האטלנטי, עיר שהציעה אפשרויות פרנסה טובות יותר. ארגון כי"ח (כל ישראל חברים) הקים בית ספר לבנים ובנות באמזמיז ב-1948.

היחסים בין היהודים לשכניהם המוסלמים ידעו מעלות ומורדות. על פי דיווח של החוקר הצרפתי שארל דה פוקו (1858-1916) שביקר באזור בשנים 1883-1884, התיר הקעיד של אמזמיז לאנשיו להכות בהיהודים ואף לא להסס להרוג בהם, והתחייב לשלם לסולטן את כופר דמי ההרוגים.

וולטר ב. האריס, עמית באגודה הגיאוגרפית המלכותית וחבר בנציגות הדיפלומטית הבריטית לסולטן של מרוקו במרקש ב-1887, הזכיר שלאמזמיז היה "מְלח" (רובע יהודי) מחוץ לחומות העיר.

יוג'ין אובין, נוסע צרפתי שביקר באזור ב-1902, דיווח שהקסבה היא עיי חורבות. היא נהרסה לאחר מותו של הסולטן חסן הראשון ב-1894. שבטי דרום מרוקו ניצלו את ההזדמנות למרוד בקעידים שלהם ולבזוז ביהודים.

בית הכנסת של אמזמיז אינו קיים עוד. כמה מבנים של בתים ועסקים שהיו בעבר בבעלות של יהודים שרדו לאחר ההגירה ההמונית היהודית ממרוקו בתחילת שנות ה-1960.