קהילת יהודי מאראכש

מרקש מאראקש מאראכש

Marrakesh
בערבית: مراكش‎‎ 
עיר בדרום מערב מרוקו, אחת מבירותיה הקודמות של מרוקו, שוכנת לרגלי הרי האטלס הגבוה.


העיר נוסדה בשנת 1062 בידי יוסף בן תאשפין, מנהיג המראבטון, (תנועה דתית-חברתית-צבאית שביקשה לטהר את חיי הדת של הברברים) ונעשתה לבירתם. מיד כשנוסדה באו יהודים להתיישב בעיר לרגל עסקיהם. ב- 1136 אסר עלי, בנו של יוסף בן תאשפין, על היהודים להתיישב במרקש אך הזמין רופאים יהודים לשרת בחצרו, ובכך יצר גרעין של עדה יהודית.

בשנות החמישים והשישים של המאה ה- 12 ערכו שליטי שושלת אל-מוחדון מסעות כיבוש, ותוך כך פגעו בקהילות היהודיות באזור ורבים נהרגו. בראשית המאה ה- 13 הייתה במרקש קהילה יהודית לצד קהילה נוצרית. ב- 1231 נכבשה מרקש ושוב נהרגו יהודים. בני מרין כבשו את מרקש מידי המומינים (משושלת אל-מוחדון) ב- 1269.

מגורשים יהודים מקשטיליה, אראגון וקטלוניה בשנת קנ"א (1389) הגיעו גם למרקש, ביניהם היה ר' אפרים אנקאווה.

ב- 1523 כבשו השריפים מבני סעד את מרקש. בעיר היה מספר גדול של יהודים מגורשי ספרד ושל אנוסים, ורבים מהם עסקו בייצור נשק וסייעו למוסלמים נגד הכובשים הפורטוגלים. סוחרים יהודים יוצאי פורטוגל במרקש סייעו לפורטוגלים בענייני מודיעין. יהודים ניהלו משא ומתן עם שליט מרקש כדי שיקבל חסות פורטוגל על האזור.

בימי השריפים עלה מעמדה של מרקש, שנהייתה לראשונה לבירת הארץ במקום פס (1557). היהודים נטלו חלק פעיל במסחר שהחל להתפתח עם ארצות אירופה.

אחמד אל-ד'הבי ששלט בסוף המאה ה- 16 (ונפטר ב- 1603) קרא ליהודים להתיישב בעיר ובנה עבורם מלאח' (שכונה יהודית) ליד הארמון.

יהודים מילאו תפקידים חשובים בחצר השריפים. השיח' יעקב רותי היה בעל השפעה רבה. היו מתורגמנים, סוכנים, דיפלומטים ומתווכים, כמו בני משפחת פליאג'י, שניהלו בראשית המאה ה- 17 את הקשרים עם הולנד, עם ספרד ועם אנגליה מטעם הסולטאן. עם שקיעת שושלת הסעדים נסתיים תפקידה של המשפחה ואין זכר לפעילותה במחצית השנייה של המאה ה- 17.

מולאי איסמאעיל (1727-1672) העביר את הבירה למקנס. בתחילת המאה ה- 18 נחשבה הקהילה במרקש לשנייה בגודלה ובחשיבותה במרוקו. בתחילת המאה ה- 19 סבלה הקהילה מפגיעות בשל התמרדויות נגד הסולטאן סלימאן החסיד.

ב- 1864 ביקר מונטיפיורי בעיר כדי להפגש עם הסולטן ולשכנעו להיטיב עם יהודי מרוקו. נתלוו אליו נכבדי העדה של מרקש, של קורקוס ושל נהון, אולם הפגישה לא העלתה דבר. באותה התקופה היו בקהילת מרקש כ- 10,000 יהודים.

מעמדה של מרקששב לעלות כבר לקראת סוף המאה ה- 19 בעת שנעשתה למרכז מדיני של הברברים התומכים בשלטון הצרפתי. אך באנדרלמוסיה שהשתררה עם הכיבוש הצרפתי (1912) לא שפר חלקה של קהילת מרקש והיהודים סבלו ונפגעו. בקהילה היו אז 15,000 יהודים.

בעקבות התעוררות הלאומנות הערבית בשנות ה- 30 החלה תעמולה אנטי-יהודית. ב- 1931 היו בעיר 21,607 יהודים. ב- 1937 ניסה הפאשה של מרקש להטיל הגבלות על היהודים. בשנים 1936, 1937 עלה מספר היהודים ל- 25,646. במפקד 1947,1946 נמנו 18,311 וב- 1951 ירד מספרם ל- 16,832. בשנת 1955, ערב העלייה לישראל היו במרקש כ- 18,000 יהודים. במפקד 1960 נמנו 10,007 יהודים. ב- 1970 נותרו כמה מאות יהודים בלבד. רובם עזבו את המלאח' והתגוררו בעיר עצמה.


חיי הקהילה

קהילת מרקש הייתה בליל של עדות: יהודים תושבי ההרים, סוחרים שהקימו סניפים ומחסנים בעיר ומשפחות עשירות שהיו בעלות השפעה בחצר הסולטן והפאשות, כמו משפחות קורקוס ומשפחת מימראן. רבים מבני קורקוס שימשו נגידים בקהילה.

היהודים התגוררו במלאח' שהוקם ב- 1557; סימטאותיו וחצרותיו היו רחבות. המשפחות המורחבות התגוררו בחצרות שסביבן היו חדרי המגורים. רבים היו בעלי מלאכה: נשים עסקו ברקמה, בטוויה ובסריקת צמר וגברים - בעבודות נגרות, בחריטת נחושת ובצורפות.

במלאח' היו כמה בתי כנסת ובהם פעלו תלמודי תורה במתכונת של צלא (חדר). כן פעלו תלמודי תורה של רשת החינוך "אוצר התורה" ורשת "אהלי יוסף יצחק" שהייתה נתמכת על ידי חסידי לובביץ'. חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") החלה בפעילות לפתיחת בית ספר כבר ב- 1900 אך נתקלה בהתנגדות הרבנים. בית הספר הרגיל נפתח ב- 1901 וכן נפתח בית ספר חקלאי מקצועי.

השלטונות הקימו מחוץ לחומות המלאח שיכונים עממיים ליהודים. ב- 1947 הוחלט שנציג אחד מהקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל הצרפתי של מרוקו.

השינוי באופן התארגנות הקהילה ובהנהגתה בא בעקבות הפרדת הדת מהמדינה בצרפת. לאחר הכיבוש הצרפתי של מרוקו החל לכהן ועד נבחר לקהילה ובראשו נשיא לתפקידים חילוניים; לצידו כיהנו רב ראשי ושיח'.

פעילות ציונית החלה כבר ב- 1901 עם הקמת תא ציוני. ב- 1920 הוקמה אגודה ציונית מאורגנת ראשונה. יהודים החלו לעלות לישראל כבר ב- 1919 ובעיקר במהלך מלחמת העצמאות (1948). ב- 1947 יצאו בספינות מעפילים כמה עשרות יהודים. גל נוסף של עולים היה בשנים 1955, 1956 בעקבות התגברות המגמות הלאומניות במרוקו. באותן השנים התקבצו במרקש יהודים רבים מהרי האטלס, שהתגוררו בכפרים ומכרו את רכושם כדי לעלות לישראל, אך נידחו מפאת מדיניות שהייתה נהוגה לגבי עלייה זאת. ב1962,1961-, היה גל עלייה נוסף לאחר שהוסר האיסור על עלייה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) יצאו יהודים רבים נוספים ובמרקש נותרה קהילה קטנה בלבד.