קהילת יהודי ורז'אן

קרטינגה KRETINGA

עיר מחוז במערב ליטא.

קרטינגה סמוכה לים הבלטי (12 ק"מ) והייתה בעבר על הגבול עם גרמניה (פרוסיה המזרחית). קווי מסילת רכבת ודרכים ראשיות עוברים את העיר. קרטינגה מתועדת במאה ה- 13 כמבצר, במאה ה-16 עברה לשליטת ליטא, במאה ה-17 (נקראה אז "קרולשטאט") הייתה מרכז מסחרי וקיבלה את זכויות מאגדבורג (שלטון עצמי). יהודים התיישבו בקרטינגה במחצית הראשונה של המאה ה-17. ברק יוסלביץ מוצאו מקרטינגה . נתוני מפקד אוכלוסין נשתמרו רק מ-1847, אז נמנו במקום 1,738 יהודים. אחר כך הלך מספרם ופחת, עם ירידת מרכזיותה של קרטינגה. בסוף המאה ה-19 היו 1,200 יהודי המקום %35 מתושבי העיר.

לקהילה היהודית בעיר היו בית כנסת, בית מדרש וקלויז. ב-1889 פרצה שריפה בעיר ושלשת המבנים נשרפו, וניבנו מחדש. במקום פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים. הילדים למדו בחדר מסורתי. ובימי ליטא העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה בקרטינגה בית ספר עברי מרשת "תרבות" וספרייה ציבורית. ב-1921 נימנו בקרטינגה כ-1,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' בנימין פרסקי.

פרנסתם של יהודי קרטינגה הייתה בעיקרה על המסחר. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) סחרו גם עם שווקים מעבר לגבול. השווקים הצטמצמו בליטא העצמאית, אך פרנסת היהודים הייתה מצוייה, ומבוססת גם על בתי המלאכה שבהם עסקו יהודי המקום ביצור תכשיטי ענבר ומזכרות לתיירים וקייטנים (שוכני עיר הקייט הסמוכה פולאנגן, PALANGA, שעל חוף הים). בשנת 1932 היו בבנק העממי היהודי 233 חברים.

פעילות ציונית בקרטינגה התבססה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רוב יהודי העיר היו ציונים ותמכו בקרנות למען ארץ ישראל. הנוער היה מאורגן בתנועות נוער ציוניות ואלו היו מוקד הפעילות החברתית והתרבותית בקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרטינגה כ-800 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

בספטמבר 1939 קלטה קהילת קרטינגה פליטים יהודים מאזורים שנכבשו בידי הנאצים, מספר יהודי המקום עלה ל-1,000.

הגרמנים נכנסו לעיר כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות. (22 ביוני 1941). קרטינגה הייתה ברצועת 25 הק"מ לאורך הגבול הליטאי שלגביה החליטו הגרמנים על השמדה מיידית של כל היהודים. הגרמנים מינו על העיר וסביבתה ליטאים לאומנים, ובראשם ליטאי שנמלט עם השתלטות ברית המועצות על ליטא ושירת בגרמניה בשירות החשאי הגרמני.

כבר ביום הראשון פקדו על הגברים היהודים להאסף בככר השוק והתעללו בהם עד שכלאום בשעות הערב בבית הכנסת. כעבור ארבעה ימים הוצאו 180 גברים מבית הכנסת, צורפו אליהם עוד כ-30 שנתגלו בחיפושים בבתים, וכולם הוסעו לחווה בסביבות פולאנגן, ושם נרצחו ביריות בידי הגרמנים ובידי שוטרים ליטאים. הם נורו לחפירות שאולצו לחפור בעצמם.

אחרי רצח הגברים הובלו לאותה החווה גם הנשים והילדים. ב-28 ביוני נרצחו עוד 63 יהודים מהחווה, בעקבות האשמת יהודי המקום בשריפה שכילתה כמה בתים בעיר ומקורה היה בבית הכנסת. כעבור כמה ימים נורו 15 נוספים ובני משפחותיהם נרצחו באמצע אוגוסט.

בבית הכלא המקומי היו כלואים עשרות יהודים מקרטינגה והסביבה. השומרים הליטאים התעללו בהם. באמצע יולי 1941 נורו 120 גברים יהודים בבית העלמין. את הירי ביצעו חיילים גרמנים.

בראשית ספטמבר 1941 חוסלה הקהילה היהודית בקרטינגה ברצח הנשים, הילדים והקשישים שנותרו בחווה. הם נרצחו באכזריות בידי שוטרים ליטאים שיכורים בכידונים, סכינים ומוטות ברזל. האחרונים נורו. אנשי גיסטפו גרמנים צילמו את הטבח.

ממל Memel

(שמה הקודם MEMELBURG; בליטאית KLAIPEDA; היהודים אימצו את השם הגרמני ממל).

עיר נמל על חוף הים הבלטי בשפך הנהר דאנגה (DANGE) למפרץ הקורי, מערב ליטא.


רקע היסטורי

העיר נוסדה באמצע המאה ה-13 בידי אבירי המסדר הטאוטוני והייתה חלק מפרוסיה. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הייתה תקופה קצרה תחת שלטון שוודי ופעמיים נכבשה בידי הרוסים: ב-1757 בימי מלחמת שבע השנים וב-1813 בימי נסיגת נפוליאון מרוסיה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נותקה ממל מגרמניה, ומ-1919 הושלט עליה מינהל צרפתי מטעם חבר הלאומים, עד שהתקוממות ליטאית ב-1923 הכריחה את הצרפתים לסגת. ב-1924 אושר "סטאטוס ממל" לפיו העיר סופחה לליטא בתור בירת חבל שזכה באוטונומיה רחבה.


הקהילה היהודית

יהודים ישבו בממל כבר במאה ה-15 ובארכיון העירייה מתועדים תשלומי "מס יהודי". ב- 1567 נצטוו היהודים לעזוב את העיר תוך חמישה חדשים. קרוב למאה שנים לא הותרה שהות יהודים בממל אלא פעם בשבוע לצרכי מסחר, וגם אז הלינה הייתה אסורה. רק ב-1643 הותר ליהודים שבאו לממל לרגל עסקיהם ביום שישי, לשהות בעיר בשבת.

כעבור 20 שנים, ב-1664, בא מהולנד, ביזמת הנסיך הגדול פרידריך וילהלם מבראנדנבורג, היהודי משה יעקובזון דה יאנגה עם בני משפחתו. דה יאנגה תרם לפיתוח המסחר והימאות ויזם את סחר המלח. הוא הביא אתו חזן, שוחט, מלמד, הקים בית כנסת לעצמו ולפקידיו, ולתקופה קצרה הניח יסוד לחידוש ישוב יהודי בעיר. אחרי שהות של 20 שנים עזב דה יאנגה את העיר ושוב לא היו יהודים בממל.

על איסור כניסת רוכלים יהודים לעיר היו מכריזים בפומבי כל שנה ומדביקים הודעות על בניין העירייה. רק ביריד השנתי הורשו סוחרים יהודים לסחור בעיר. סוחרים יהודים מליטא ומרוסיה הביאו את מרכולתם, מוצרי חקלאות ופרוות יקרות, קנו סחורות מן המערב ומכרו אותן בארצות מוצאם. ליריד הגיעו ספרים עבריים מן המערב, ספרי קודש וחול, לפעמים ספריות שלמות של יהודים מתבוללים מגרמניה; ספרים אלה היו מבוקשים מאד במזרח אירופה, שם היו חסרים בתי דפוס עבריים.

האיסור על ישיבת יהודים בממל נמשך לאורך המאה ה-18, מלבד אחדים שזכו למכתבי חסות. כאשר הפילוסוף משה מנדלסון, בא לממל לרגל עסקיו לא הורשה ללון בה.

ההגבלות על התיישבות יהודים בממל הוסרו ב-1812 על יסוד האמנציפציה שהוענקה ליהודי פרוסיה באותה השנה, הישוב היהודי בממל התחדש, ועל פי מפקד מ-1831 ישבו אז בממל 600 יהודים נוסף לארעיים ששהו בעיר לרגל מסחר.

ב-1823 קודש בית העלמין, לפני כן נטמנו יהודים שנפטרו בממל בבתי עלמין באדמת ליטא. השגת רשיון מעבר בגבול לא היה עניין קל, ויעיד על כך הסיפור על בר מינן שהעבירוהו בעגלה ומקטרת בפיו.

שני מרכיבים היו לישוב היהודי בממל והם קבעו את ייחודו, היהודים שמוצאם היה מגרמניה ואלה שמוצאם היה מפולין וליטא. השמירה על זהות נפרדת לא מנעה מהם לחיות זה בצד זה בלא מתחים ותוך שיתוף פעולה. בית כנסת ראשון ומקווה נבנו בשנות הארבעים למאה ה- 19 בידי סוחרי עצים יהודים מפולין ומרוסיה, שהתגוררו בממל בסתיו, ולכן השם "בית הכנסת הפולני" ("פוילישע שול"). בעקבותיו הוקם באמצע המאה בית מדרש של יהודי ליטא שתיפקד גם כבית כנסת, ובמחצית השנייה של המאה נוסד בית כנסת של יהודי גרמניה.

כבר ב-1847 זכו הקהילות המתפתחות של יהודי גרמניה ויהודי מזרח אירופה לאוטונומיה וכל יהודי חוייב בהשתייכות לקהילתו ובתשלום מיסים. צו של השלטונות שדרש את איחוד שתי הקהילות לא עורר התנגדות, וב-1862 קמה קהילה אחת מאוחדת. הקהילה התארגנה בעזרת אישים מרכזיים שהגיעו אליה מבחוץ וגיבשו את מוסדותיה.

ב-1860 הגיע לממל הרב ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, וכוונתו הייתה להפיץ את תורתו בערי גרמניה כמגן נגד ההתבוללות. שהותו בעיר טבעה את חותמה על הקהילה, בביתו התכנסו חכמים שבאו לשמוע את דרשותיו, והוציא לאור בממל 12 חוברות של השבועון "התבונה" ובו חידושי תורה של גדולי הדור. ר' סלנטר עזר בגיבוש מוסדות הקהילה וב-1862 הקים ביחד עם הרב יצחק רילף (RUELF) את החברה קדישא. כמו-כן ייסד כמה חברות, ביניהן "חברת לומדי גמרא" ו"חברת ש"ס" ורכש נפשות לתורתו.

ב-1865 מונה כרב הקהילה ד"ר יצחק רילף, מיוצאי גרמניה, והנהיג את הקהילה במשך 33 שנים. הוא היה משכיל ופעל בתחומים רבים. שימש עורך העתון "MEMELER DAMPFBOOTS", כתב בחמישה כרכים ספר פילוסופיה, והוציא לאור כמה פירסומים בענייני היהודים כמו "להגנת היהודים", "יהודי רוסיה" ועוד; היה בין מקימי בית הכנסת ("סינגוגה") ליהודי גרמניה, שכבר הזכרנו, שותף ביזמה ובמעשה כמעט בכל פעולות הסעד והתרבות ומכאן כינויו בפי העם "ד"ר הילף" (עזרה). בשנים 1869-1867 בעת רעב כבד בליטא ומגיפת חולירע, הקימו יהודי ליטא בממל ועד לעזרת אחיהם וכמזכירו נבחר הרב ד"ר רילף. בשנה שבה פעל הועד, 1869, הקימו יהודי גרמניה וארגון כי"ח ("כל ישראל חברים") ועדים שקיבלו את פני המהגרים הרבים מליטא על גבול גרמניה רוסיה ועזרו להם.

הועד של יהודי ממל הצטיין גם בתרומתו להגירת הנוער. בשנות ה-80 היה הרב רילף בין מייסדיו וראשיו של ה"ועד תמיכה בצר ליהודי רוסיה" שגייס תרומות מיהודי התפוצות למען קרבנות הפרעות של ראשית שנות ה-80 בדרום רוסיה. בעקבות הפרעות היו שנות ה-80 ליהודים שנים של הגירה המונית, ולממל באו המוני פליטים בדרכם למערב ולארצות שמעבר לים.

במסגרת פעולות סעד הוקמה ב-1894 ביזמת הרב רילף חברת "גמילות חסד" וב-1897 חברת "צדקה גדולה" לתמיכה בעניים. בעזרת תרומות של יהודים מגרמניה ושל סוחרי עצים מרוסיה יזם הרב רילף הקמת בית חולים, שבו קיבלו עזרה גם יהודים חסרי אמצעים מליטא. במרוצת הזמן לא ענה הבניין המקורי על הפניות הרבות ובעזרת תורמים הוקם בניין חדש מוקף גנים על גבעה שהשקיפה על נוף מרהיב ביופיו. הבניין שנחנך ב-1896 נבנה על מגרש שנרכש בידי הבנקאי ליאופולד אלכסנדר והוא גם ציווה את הונו לבית החולים. גיסו של אלכסנדר, ליאון רוסטובסקי, אדם עשיר ומשכיל, הקדיש את רכושו וזמנו לבית החולים והקים אגף גדול חדש.

ב-1880 הוקם בית ספר יסודי "ISRAELITISCHE RELIGIONS SCHULE" (בית ספר יהודי דתי) ובו הורו לימודי קודש, שעורי עברית וגרמנית, שנה לאחר ייסודו למדו בו 86 תלמידים. הצעירים למדו בבתי ספר כלליים ואחר הצהרים בבתי המדרש. הסובלנות ההדדית תרמה לכך שגם ההשכלה לא עוררה את ההתנגדות הקשה שאפיינה קהילות רבות בליטא, וקהילת ממל קלטה השפעות חדשות בלי זעזועים. ב-1896 נוסדה "חברת קרית ספר" ומטרתה להקנות ליהודי ממל יוצאי גרמניה ידיעות בספרות ובתולדות ישראל.

ב-1886, בעקבות צו גירוש של נתיני רוסיה מממל, שהוצא כתגמול על גירוש גרמנים מקובנה, קטן במידה ניכרת הישוב היהודי בעיר. הרב רילף דאג למענק כספי לכל משפחה שגורשה. בעיר נותרו כ-100 משפחות יהודיות שמפרנסיהן ריכזו בידיהם את המסחר עם רוסיה והיו נתונים תחת פיקוח חמור של השלטונות. סכנת גירוש שוב הייתה צפוייה בימי מלחמת העולם הראשונה אבל הורחקה לגבי רוב היהודים בעזרת גורמים מקומיים, שהיו ערבים לנאמנותם.

אחרי מלחמת העולם הראשונה באו לממל יהודים ממקומות רבים, וסיבת הדבר הייתה הקלות שבה נענה המינהל הצרפתי הזמני לבקשת יהודים להתאזרחות ואפשרויות המסחר בעיר נמל. אחרי סיפוח החבל לליטא ב-1924, היו הליטאים מעוניינים בהקטנת אחוז הגרמנים בחבל, ועודדו את נהירת היהודים לשם, ובין שתי מלחמות העולם מספרם שולש.

למערכת החינוך היהודית נוספו ב-1927 תלמוד תורה וב-1936 בית ספר יהודי עממי ראשון.

סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לממל בעקבות הצו מ-1812, שהעניק אמנציפציה ליהודי פרוסיה, וריכזו בידיהם את הסחר בעצים, בתבואה ובפשתן. סחר העצים היה כמעט כולו בידי היהודים. עם התפתחות הישוב התגוונו מקורות הפרנסה ויהודים השתלבו בפקידות וברפואה.

עם סיפוח החבל לליטא אחרי מלחמת העולם הראשונה, וגידול הישוב היהודי, השתנה גם מבנהו הכלכלי והחברתי. כרבים מיהודי ליטא השקיעו גם יהודי ממל את כספם בנכסי מקרקעין בעיר ובכפר, והיו ביניהם בעלי אחוזות ואיכרים.

באמצע שנות ה-20 למאה העשרים נוסד בנק עממי יהודי והיו גם בנקים יהודיים פרטיים. השלטונות המקומיים עודדו פיתוח תעשייה, היהודים יסדו בתי חרושת והעסיקו פועלי ייצור יהודים שבאו מעיירות ליטא, ביניהם בוגרי בתי ספר מרשת "אורט", שהחליפו מומחים לטקסטיל מצ'כיה. הפועלים ובעלי המלאכה היו כ-%40 מכלל המפרנסים. בראשית שנות השלושים היו %25 מהחנויות ו%20 ממפעלי התעשייה בידי יהודים וערב מלחמת העולם השנייה היו בבעלות יהודית 330 מפעלי תעשייה: טחנות קמח, עבוד עץ, טקסטיל, טבק, שוקולד ורבים אחרים, ובהם עבדו %70 מבין הפועלים הגרמנים.

עד 1880, כשהיו כ-%80 מיהודי ממל ממוצא מזרח אירופי, היו להם קשרים הדוקים עם אחיהם בליטא ועם הציונות. אישים מרכזיים בקהילה היו בעלי תודעה לאומית והשפיעו בכיוון זה. ד"ר רילף היה הרב המערבי היחיד שהתנגד ל"רבני המחאה" (כינוי גנאי שניתן על ידי הרצל לרבני גרמניה שמנעו את כינוס הקונגרס הציוני הראשון במינכן). סיפוח ממל לליטא רק הגביר את השפעת הציונות. השינויים בהרכב האוכלוסייה תרמו לחיזוק הלאומיות, להתהוות רוב ציוני ולבחירת ועד קהילה ציוני. רבה של ממל בין שתי מלחמות העולם, ר' אליעזר יהודה רבינוביץ, שהתפרסם במחקריו וחידושיו גם בקהילות אחרות, היה חבר "מזרחי" בליטא, פרסם בעתון הציוני "די אידישע שטימע" שיצא לאור בקובנה ועודד עליה.

בין הפועלים היהודים שעברו מליטא היו גם חלוצים רבים שבאו להכשיר עצמם לעליה, ואלה שלא יכלו לעלות נשארו בממל. ממל, שהייתה עיר נמל ועיר תעשיה, התאימה לייסוד קיבוצי הכשרה וכבר ב-1919, בימי שלטון הצרפתים, נשלח למטרה זו שליח מקובנה שנעזר בגורמים מקומייים, והקים את סניף "החלוץ" הגדול בכל ליטא. החלוצים חיו בקומונות, ועבדו בכל מיני מקומות, גם אצל לא יהודים, בחקלאות, בדייג, בתעשייה. רבים עשו את הכשרתם החקלאית במשקי האכרים הגרמנים והתחרו בהצלחה בועלים גרמנים וליטאים. הם עבדו גם בנמל וההיג הגדול היה בכניסתם לעבודה באוניות.

כדי להקל על החלוצים הוקם ב-1927 על מגרש במרכז העיר, בעזרת תרומות, "בית החלוץ", שהיה למקום כינוס ולמרכז רוחני לאלפי החלוצים שהגיעו לממל ולציונים מכל הסביבה. לשרות החלוצים היה גם בית חולים קטן ובית הבראה למחלימים. לעיר באו גם חלוצים שברחו מרוסיה. בזכות הקשרים שהיו לסוחרי ממל עם קברניטי הספינות, רובם גרמנים, הועברו חלוצים אלה לגרמניה ומשם עלו לארץ ישראל.

פלגות ציוניות רבות פעלו בממל ("צעירי ציון", "ציונים סוציאליסטים", "ציונים כלליים", "מזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ואחרות) ותנועות נוער חלוציות ("השומר הצעיר", "בית"ר", "הנוער הציוני" ועוד). בארגוני הספורט "בר-כוכבא" ו"מכבי" היו 400 חברים. הרוח הלאומית חדרה לארגונים תרבותיים כדוגמת ה"אידישער קולטור בונד" (האגודה לתרבות יהודית) או "פעריין פון יידישע געשיכטע און ליטעראטור" (האגודה לספרות והסטוריה יהודית). עורך ה"מעמעלער דאמפבוט" אריה שיינהויז ייסד חברה של "דוברי עברית" וביוזמתה הוקם גן ילדים עברי. הייתה גם אגודה של נשים ציוניות.

ב-1938 חיו בממל 6,000 יהודים (%12.5 מכלל התושבים).


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) גברה התעמולה האנטישמית והושמעו דרישות להחזרת ממל לגרמניה. ב-1937 מנע וטו של המושל הליטאי הפעלת חוק שנתקבל בבית הנבחרים המקומי, האוסר על בעלי מקצוע יהודים לעבוד בממל. הנאצים המשיכו בהסתתם, ניפצו שמשות של בתי כנסת, ב-1937 תקפו קייטנים יהודים וב-1938 תבעו הנהגת "חוקי נירנברג". בקיץ אותה שנה כבר חלה הרעה במצב יהודי ממל. השלטונות המקומיים פעלו לפי הוראות מברלין, הטרור הופעל במיוחד נגד הרופאים היהודים, רבים מיהודי ממל עזבו את עסקיהם. אחרי הסכם מינכן בספטמבר 1938 התחילו היהודים לנטוש את העיר ובמהלך השנה עזבו מחציתם. בסוף 1938 כבר היו לנאצים 26 מקומות (מתוך 29) בבית הנבחרים המקומי ולמעשה הם שלטו בעיר. אחרי האולטימטום של גרמניה לליטא במרץ 1939 כבש הצבא הגרמני את ממל, אחרוני היהודים נטשוה והשאירו מאחוריהם רכוש פרטי ורכוש ציבורי רב. יהודי ממל עברו לקובנה ולמקומות אחרים בליטא. רשת "אורט" פתחה קורסים מקצועיים למבוגרים ובית ספר אורט בקובנה קלט צעירים.

עם פרוץ מלחמת גרמניה - ברית המועצות ביוני 1941 וכיבוש ליטא כולה בידי הגרמנים, היה גורל היהודים פליטי ממל כגורל אחיהם במקומות מושבם החדשים.

ב-27 בינואר 1945 שוחררה ממל בידי הצבא האדום וסופחה לרפובליקה הליטאית של ברית המועצות.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובמאה ה - 21

היהודים חזרו לממל אחרי המלחמה וחיי הקהילה היהודית חודשו בה. ב-1967 ישבו בממל 1,000 יהודים אבל לא היה בה אף מוסד יהודי.

בשנת 2012 לפי התוני הקהילה היהודית נותרו בעיר כ - 200 יהודים שחברים בקהילה.ראש הקהילה היה פליקס קוזמסקי.לקהילה נותר בית כנסת ישן שדורש שיפוץ.
בית העלמין היהודי הישן נסגר בשנת 1965 ולא נשאר ממנו הרבהבית העלמין החדש יותר עדיין פעיל.

הקהילה מפעילה אירועי תרבות וחברה לחברי הקהילה לפי הלוח העברי וחוגגים בו את החגים ואירועים שונים.
לקהילה גם בית ספר של יום ראשון,מרכז חסד ומועדון לקשישים.

לקהילה יש קשר לארגון הקהילות הארצי ולארגונים מחוץ למדינה.

יש טיולי שורשים שמגיעים לעיר .

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.