קהילת יהודי קרטינגה
קרטינגה KRETINGA
עיר מחוז במערב ליטא.
קרטינגה סמוכה לים הבלטי (12 ק"מ) והייתה בעבר על הגבול עם גרמניה (פרוסיה המזרחית). קווי מסילת רכבת ודרכים ראשיות עוברים את העיר. קרטינגה מתועדת במאה ה- 13 כמבצר, במאה ה-16 עברה לשליטת ליטא, במאה ה-17 (נקראה אז "קרולשטאט") הייתה מרכז מסחרי וקיבלה את זכויות מאגדבורג (שלטון עצמי). יהודים התיישבו בקרטינגה במחצית הראשונה של המאה ה-17. ברק יוסלביץ מוצאו מקרטינגה . נתוני מפקד אוכלוסין נשתמרו רק מ-1847, אז נמנו במקום 1,738 יהודים. אחר כך הלך מספרם ופחת, עם ירידת מרכזיותה של קרטינגה. בסוף המאה ה-19 היו 1,200 יהודי המקום %35 מתושבי העיר.
לקהילה היהודית בעיר היו בית כנסת, בית מדרש וקלויז. ב-1889 פרצה שריפה בעיר ושלשת המבנים נשרפו, וניבנו מחדש. במקום פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים. הילדים למדו בחדר מסורתי. ובימי ליטא העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה בקרטינגה בית ספר עברי מרשת "תרבות" וספרייה ציבורית. ב-1921 נימנו בקרטינגה כ-1,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' בנימין פרסקי.
פרנסתם של יהודי קרטינגה הייתה בעיקרה על המסחר. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) סחרו גם עם שווקים מעבר לגבול. השווקים הצטמצמו בליטא העצמאית, אך פרנסת היהודים הייתה מצוייה, ומבוססת גם על בתי המלאכה שבהם עסקו יהודי המקום ביצור תכשיטי ענבר ומזכרות לתיירים וקייטנים (שוכני עיר הקייט הסמוכה פולאנגן, PALANGA, שעל חוף הים). בשנת 1932 היו בבנק העממי היהודי 233 חברים.
פעילות ציונית בקרטינגה התבססה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רוב יהודי העיר היו ציונים ותמכו בקרנות למען ארץ ישראל. הנוער היה מאורגן בתנועות נוער ציוניות ואלו היו מוקד הפעילות החברתית והתרבותית בקהילה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרטינגה כ-800 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
בספטמבר 1939 קלטה קהילת קרטינגה פליטים יהודים מאזורים שנכבשו בידי הנאצים, מספר יהודי המקום עלה ל-1,000.
הגרמנים נכנסו לעיר כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות. (22 ביוני 1941). קרטינגה הייתה ברצועת 25 הק"מ לאורך הגבול הליטאי שלגביה החליטו הגרמנים על השמדה מיידית של כל היהודים. הגרמנים מינו על העיר וסביבתה ליטאים לאומנים, ובראשם ליטאי שנמלט עם השתלטות ברית המועצות על ליטא ושירת בגרמניה בשירות החשאי הגרמני.
כבר ביום הראשון פקדו על הגברים היהודים להאסף בככר השוק והתעללו בהם עד שכלאום בשעות הערב בבית הכנסת. כעבור ארבעה ימים הוצאו 180 גברים מבית הכנסת, צורפו אליהם עוד כ-30 שנתגלו בחיפושים בבתים, וכולם הוסעו לחווה בסביבות פולאנגן, ושם נרצחו ביריות בידי הגרמנים ובידי שוטרים ליטאים. הם נורו לחפירות שאולצו לחפור בעצמם.
אחרי רצח הגברים הובלו לאותה החווה גם הנשים והילדים. ב-28 ביוני נרצחו עוד 63 יהודים מהחווה, בעקבות האשמת יהודי המקום בשריפה שכילתה כמה בתים בעיר ומקורה היה בבית הכנסת. כעבור כמה ימים נורו 15 נוספים ובני משפחותיהם נרצחו באמצע אוגוסט.
בבית הכלא המקומי היו כלואים עשרות יהודים מקרטינגה והסביבה. השומרים הליטאים התעללו בהם. באמצע יולי 1941 נורו 120 גברים יהודים בבית העלמין. את הירי ביצעו חיילים גרמנים.
בראשית ספטמבר 1941 חוסלה הקהילה היהודית בקרטינגה ברצח הנשים, הילדים והקשישים שנותרו בחווה. הם נרצחו באכזריות בידי שוטרים ליטאים שיכורים בכידונים, סכינים ומוטות ברזל. האחרונים נורו. אנשי גיסטפו גרמנים צילמו את הטבח.
עיר מחוז במערב ליטא.
קרטינגה סמוכה לים הבלטי (12 ק"מ) והייתה בעבר על הגבול עם גרמניה (פרוסיה המזרחית). קווי מסילת רכבת ודרכים ראשיות עוברים את העיר. קרטינגה מתועדת במאה ה- 13 כמבצר, במאה ה-16 עברה לשליטת ליטא, במאה ה-17 (נקראה אז "קרולשטאט") הייתה מרכז מסחרי וקיבלה את זכויות מאגדבורג (שלטון עצמי). יהודים התיישבו בקרטינגה במחצית הראשונה של המאה ה-17. ברק יוסלביץ מוצאו מקרטינגה . נתוני מפקד אוכלוסין נשתמרו רק מ-1847, אז נמנו במקום 1,738 יהודים. אחר כך הלך מספרם ופחת, עם ירידת מרכזיותה של קרטינגה. בסוף המאה ה-19 היו 1,200 יהודי המקום %35 מתושבי העיר.
לקהילה היהודית בעיר היו בית כנסת, בית מדרש וקלויז. ב-1889 פרצה שריפה בעיר ושלשת המבנים נשרפו, וניבנו מחדש. במקום פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים. הילדים למדו בחדר מסורתי. ובימי ליטא העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה בקרטינגה בית ספר עברי מרשת "תרבות" וספרייה ציבורית. ב-1921 נימנו בקרטינגה כ-1,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' בנימין פרסקי.
פרנסתם של יהודי קרטינגה הייתה בעיקרה על המסחר. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) סחרו גם עם שווקים מעבר לגבול. השווקים הצטמצמו בליטא העצמאית, אך פרנסת היהודים הייתה מצוייה, ומבוססת גם על בתי המלאכה שבהם עסקו יהודי המקום ביצור תכשיטי ענבר ומזכרות לתיירים וקייטנים (שוכני עיר הקייט הסמוכה פולאנגן, PALANGA, שעל חוף הים). בשנת 1932 היו בבנק העממי היהודי 233 חברים.
פעילות ציונית בקרטינגה התבססה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רוב יהודי העיר היו ציונים ותמכו בקרנות למען ארץ ישראל. הנוער היה מאורגן בתנועות נוער ציוניות ואלו היו מוקד הפעילות החברתית והתרבותית בקהילה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרטינגה כ-800 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
בספטמבר 1939 קלטה קהילת קרטינגה פליטים יהודים מאזורים שנכבשו בידי הנאצים, מספר יהודי המקום עלה ל-1,000.
הגרמנים נכנסו לעיר כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות. (22 ביוני 1941). קרטינגה הייתה ברצועת 25 הק"מ לאורך הגבול הליטאי שלגביה החליטו הגרמנים על השמדה מיידית של כל היהודים. הגרמנים מינו על העיר וסביבתה ליטאים לאומנים, ובראשם ליטאי שנמלט עם השתלטות ברית המועצות על ליטא ושירת בגרמניה בשירות החשאי הגרמני.
כבר ביום הראשון פקדו על הגברים היהודים להאסף בככר השוק והתעללו בהם עד שכלאום בשעות הערב בבית הכנסת. כעבור ארבעה ימים הוצאו 180 גברים מבית הכנסת, צורפו אליהם עוד כ-30 שנתגלו בחיפושים בבתים, וכולם הוסעו לחווה בסביבות פולאנגן, ושם נרצחו ביריות בידי הגרמנים ובידי שוטרים ליטאים. הם נורו לחפירות שאולצו לחפור בעצמם.
אחרי רצח הגברים הובלו לאותה החווה גם הנשים והילדים. ב-28 ביוני נרצחו עוד 63 יהודים מהחווה, בעקבות האשמת יהודי המקום בשריפה שכילתה כמה בתים בעיר ומקורה היה בבית הכנסת. כעבור כמה ימים נורו 15 נוספים ובני משפחותיהם נרצחו באמצע אוגוסט.
בבית הכלא המקומי היו כלואים עשרות יהודים מקרטינגה והסביבה. השומרים הליטאים התעללו בהם. באמצע יולי 1941 נורו 120 גברים יהודים בבית העלמין. את הירי ביצעו חיילים גרמנים.
בראשית ספטמבר 1941 חוסלה הקהילה היהודית בקרטינגה ברצח הנשים, הילדים והקשישים שנותרו בחווה. הם נרצחו באכזריות בידי שוטרים ליטאים שיכורים בכידונים, סכינים ומוטות ברזל. האחרונים נורו. אנשי גיסטפו גרמנים צילמו את הטבח.
ברק יוסלביץ'
(אישיות)ברק יוסלביץ' (דב בר בן יוסף), (1768-1809), סוחר וקולונל בצבאות פולין בזמן המרד של טדאוש קוש'צ'יושקו נגד האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-18, ובלגיונות הפולניים הגולים בפיקודו של דומברובסקי, נולד בקרטינגה, ליטא (אז בפולין).
יוסלביץ' התגורר בפראגה, פרוור של ורשה, שם גם נשא לאישה את רבקה ונולדו להם שני ילדים: בן, יוסף ברקוביץ ,אשר שירת אף הוא כקצין פרשים בלגיונות הפולנים בגולה בהצטיינות, ובת בשם רחל.
יוסלביץ' היה מתווך וסוחר סוסים בחצרו של הנסיך מסאלסקי, הבישוף של ווילנה ונסע בשליחותו לארצות חוץ. בזמן מסעותיו למד צרפתית. בשנת 1789 שהה בפריז בזמן המהפכה הצרפתית ושם גם ספג את ראיונות ההשכלה.
ב 23 באפריל 1794, בזמן המרד של טאדאוש קוש'צ'יושקו נגד האימפריה הרוסית, ברק יוסלביץ' ביחד עם היהודי יוסף (יוזף) ארונוביץ' ,פרסמו מנשר בשפת היידיש אשר קרא ליהודים להתגייס לקרב. יוסלביץ', בדרגת קולונל, הצליח להקים בפרק הזמן הקצר של שלושה שבועות בלבד גדוד פרשים קלים המורכב מ-500 מתנדבים יהודים. הגדוד היהודי קיבל מהקהילה היהודית של פראגה הספקת של אוכל כשר והיתר מהרבנים של פראגה להילחם בשבתות בשעת הצורך. גנרל קוש'צ'יושקו העניק ליהודים היתר מיוחד ללבוש ביגוד מסורתי ובניגוד למקובל אז בצבא פולין, גם לגדל זקנים.
נוסף לגדוד הפרשים הקלים היהודים הוקם גם משמר אזרחי יהודי להגנת פראגה. הגדוד היהודי היה חלק מצבא פולין להגנת פראגה בפני חיל המשלוח של הגנרל הרוסי סובורוב. הגדוד היהודי לא שרד את הקרב על פראגה. רק כ-20 איש נותרו בחיים בתוכם ברק יוסלביץ ויוסף ארונוביץ שנפלו בשבי הרוסים. נפילת פראגה מוכרת בהיסטוריה בשם "שחיטת פראגה". הצבא הרוסי טבח באוכלוסיית פראגה האזרחית ללא רחם וללא הבחנה. כדי לפייס את הפולנים על "שחיטת פראגה" גנרל סובורוב שיחרר את שבויי המלחמה ואישר להם להגר מחוץ לגבולות האימפריה הרוסית.
ברק יוסלביץ' היגר דרך גאליציה האוסטרית לאיטליה. שם התגייס ללגיונות הפולניים של גנרל דומברובסקי ושירת בדרגת קולונל. כמפקד יחידות פרשים פולנים השתתף בקרבות רבים, ביניהם גם בקרב אוסטרליץ שבו צבאות נפוליאון ניצחו את צבאות האימפריה הרוסית והאוסטרית. ב-1808 זכה ב"וירטוטי מיליטארי", העיטור הגבוה ביותר של צבא פולין, ובאות לגיון הכבוד הצרפתי.
.
יוסלביץ' נהרג ב- 5 במאי 1809, בקרב גבורה ליד העיר קוצק בפולין נגד חיל הפרשים ההונגרי של צבא אוסטריה. נקבר ליד העיר קוצק. על קברו הפולנים הערימו תלולית ומצבה ועל סלע בתחתית התלולית חרטו: "ברק יוסלביץ', קולונל בחיל הפרשים הפולני - לא בכוסו, לא בכיסו, אלה בדמו זכה לתהילה".
רחובות ב-34 ערים פולניות נקראות על שמו של ברק יוסלביץ'. הדואר הפולני בשיתוף עם דואר ישראל הוציא בול לזכרו.
קרטינגן
(שם משפחה)קרטינגן
KRETINGEN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שם משפחה זה נגזר מקרטינגן, שמה הגרמני והרוסי של העיירה קרטינגה במחוז קלייפדה בליטא, אשר עד שנת 1918 הייתה חלק מאימפריה הרוסית.
שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.
קרטינגן מתועד כשם משפחה יהודי עם ישראל קרטינגן, בעל חנות בעיירה סוקדס בליטא, הרשום ברשימת מלשמי מסים משנת 1892.
ורז'אן
(מקום)ורז'אן VEIVIRZENAI
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
יהודי ורז'אן התפרנסו על החקלאות ועל החנוונות. לקהילה היו בית כנסת ובית מדרש ובין רבניה היו ר' אברהם אבא, ר' שמואל פונידלר והרב האחרון, שנספה עם בני קהילתו בשואה, ר' נתנאל יוסף גראז.
באביב 1939 נקלטו בקהילה משפחות יהודיות, פליטי עיר הנמל ממל (MEMEL בשמה הגרמני, בליטאית KLAIPEDA) שנכבשה בידי הגרמנים. ובערב מלחמת העולם השנייה ישבו בורז'אן כ- 200 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
מיד עם מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את האזור המערבי של ליטא וורז'אן בתוכו. העיירה נכללה ברצועת 25 ק"מ, שמפקדת ה-ס"ס הורתה על השמדת כל היהודים שבה. בסוף יוני, או תחילת יולי 1941, נלקחו מן העיירה 150 גברים יהודים למחנה לעבודות כפייה וכל הגברים היהודים האחרים נרצחו. הנשים והילדים הועברו לאחוזה חקלאית סמוכה, הנשים עבדו אצל האיכרים ובתמורה קיבלו מזון להן ולילדיהן. כעבור כמה שבועות באה למקום קבוצה של ליטאים, שסייעו לגרמנים ברצח היהודים באזור. הכומר המקומי ניסה למנוע את הרצח, אך פניותיו לרשויות לא הואילו, הנשים והילדים נרצחו במקום, באחוזת טראפקאלני, ונטמנו שם בקברי-אחים רדודים.
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
יהודי ורז'אן התפרנסו על החקלאות ועל החנוונות. לקהילה היו בית כנסת ובית מדרש ובין רבניה היו ר' אברהם אבא, ר' שמואל פונידלר והרב האחרון, שנספה עם בני קהילתו בשואה, ר' נתנאל יוסף גראז.
באביב 1939 נקלטו בקהילה משפחות יהודיות, פליטי עיר הנמל ממל (MEMEL בשמה הגרמני, בליטאית KLAIPEDA) שנכבשה בידי הגרמנים. ובערב מלחמת העולם השנייה ישבו בורז'אן כ- 200 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
מיד עם מתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את האזור המערבי של ליטא וורז'אן בתוכו. העיירה נכללה ברצועת 25 ק"מ, שמפקדת ה-ס"ס הורתה על השמדת כל היהודים שבה. בסוף יוני, או תחילת יולי 1941, נלקחו מן העיירה 150 גברים יהודים למחנה לעבודות כפייה וכל הגברים היהודים האחרים נרצחו. הנשים והילדים הועברו לאחוזה חקלאית סמוכה, הנשים עבדו אצל האיכרים ובתמורה קיבלו מזון להן ולילדיהן. כעבור כמה שבועות באה למקום קבוצה של ליטאים, שסייעו לגרמנים ברצח היהודים באזור. הכומר המקומי ניסה למנוע את הרצח, אך פניותיו לרשויות לא הואילו, הנשים והילדים נרצחו במקום, באחוזת טראפקאלני, ונטמנו שם בקברי-אחים רדודים.
מיסיאד
(מקום)מיסיאד MOSEDIS
עיירה במחוז קראטינגה (KRETINGA) מערב ליטא.
יהודים התיישבו במיסיאד במאה ה-18. במפקד האוכלוסין בשנת 1897 נמנו שם 363 יהודים והיו %40 מכלל אוכלוסיית העיירה. בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם ישבו במיסיאד רק כמה עשרות משפחות יהודיות. והרב האחרון שכיהן שם היה ר' כלב מאיר זיו.
חוקר המקרא והבלשן, פרופ' משה צבי סגל, היה יליד מיסיאד.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במיסיאד 35 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
ב-23 ביוני 1941, למחרת פלישתם לליטא, כבשו הגרמנים את מיסיאד. (ב-22 ביוני 1941 פתחה גרמניה במתקפה על ברית המועצות). עוד לפני כיבוש האזור בידי הגרמנים ציירו בריונים ליטאים מקומיים צלבים שחורים על דלתות בתי היהודים, כמה צעירים יהודים הצליחו להמלט לפנים ברית המועצות.
ליטאים לאומניים השתלטו על העיירה. ב-24 ביוני נצטוו היהודים לעזוב את בתיהם, הם נכלאו ב"קלויז" (בית התפילה), ושומריהם הליטאים התעללו בהם ועינו אותם.
כעבור שבועיים הובלו היהודים דרך העיירה שקוד (SKUODAS) לעיר המחוז קרטינגה. באמצע חודש יולי 1941 הובלו לשקוד כל הגברים היהודים ממיסיאד, הם הוכו באלות ובקרשים, נצטוו להתפשט ונורו. הנשים נוצלו לעבודות שחורות ובסוף יולי הועברו הן והילדים לקרטינגה, עונו ונרצחו בבית העלמין היהודי. איכרים העידו שמי הנחל היו אדומים מדמם.
איש מיהודי מיסיאד לא שרד, ניצלו רק אלו שנמלטו מן העיירה לפנים ברית המועצות וכמה מהנמלטים לקובנה, ששרדו את הגיטו ואת מחנות ההשמדה.
מצבה, שהקימו השלטונות הסובייטים על אתר הרצח של הנשים והילדים, מציינת את שמן של שלש נשים ליטאיות חברות הנוער הקומוניסטי "ואחרים".
בשנת 1994 שוחזר בית העלמין היהודי בעיירה, והמועצה הקימה מצבה על קבר האחים לזכר יהודי מיסיאד שנרצחו בשואה.
עיירה במחוז קראטינגה (KRETINGA) מערב ליטא.
יהודים התיישבו במיסיאד במאה ה-18. במפקד האוכלוסין בשנת 1897 נמנו שם 363 יהודים והיו %40 מכלל אוכלוסיית העיירה. בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם ישבו במיסיאד רק כמה עשרות משפחות יהודיות. והרב האחרון שכיהן שם היה ר' כלב מאיר זיו.
חוקר המקרא והבלשן, פרופ' משה צבי סגל, היה יליד מיסיאד.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו במיסיאד 35 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
ב-23 ביוני 1941, למחרת פלישתם לליטא, כבשו הגרמנים את מיסיאד. (ב-22 ביוני 1941 פתחה גרמניה במתקפה על ברית המועצות). עוד לפני כיבוש האזור בידי הגרמנים ציירו בריונים ליטאים מקומיים צלבים שחורים על דלתות בתי היהודים, כמה צעירים יהודים הצליחו להמלט לפנים ברית המועצות.
ליטאים לאומניים השתלטו על העיירה. ב-24 ביוני נצטוו היהודים לעזוב את בתיהם, הם נכלאו ב"קלויז" (בית התפילה), ושומריהם הליטאים התעללו בהם ועינו אותם.
כעבור שבועיים הובלו היהודים דרך העיירה שקוד (SKUODAS) לעיר המחוז קרטינגה. באמצע חודש יולי 1941 הובלו לשקוד כל הגברים היהודים ממיסיאד, הם הוכו באלות ובקרשים, נצטוו להתפשט ונורו. הנשים נוצלו לעבודות שחורות ובסוף יולי הועברו הן והילדים לקרטינגה, עונו ונרצחו בבית העלמין היהודי. איכרים העידו שמי הנחל היו אדומים מדמם.
איש מיהודי מיסיאד לא שרד, ניצלו רק אלו שנמלטו מן העיירה לפנים ברית המועצות וכמה מהנמלטים לקובנה, ששרדו את הגיטו ואת מחנות ההשמדה.
מצבה, שהקימו השלטונות הסובייטים על אתר הרצח של הנשים והילדים, מציינת את שמן של שלש נשים ליטאיות חברות הנוער הקומוניסטי "ואחרים".
בשנת 1994 שוחזר בית העלמין היהודי בעיירה, והמועצה הקימה מצבה על קבר האחים לזכר יהודי מיסיאד שנרצחו בשואה.
דרביאן
(מקום)דרביאן DARBENAI
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
דרביאן שוכנת על שפת אגם דארבה (DARBE) סמוכה לגבול ליטא-לאטוויה , ליד מסילת רכבת וצומת דרכים מסועף.
בראשית המאה ה-19 הקימו את הקהילה היהודית בדרביאן יהודים מיישובים סמוכים. בשנת 1897 חיו במקום כ-1,129 יהודים והיו כ-%80 מכלל התושבים.
רבנים כיהנו בדרביאן ברציפות מאז הקמת הקהילה. הרב האחרון היה ר' איסר ויסברוד, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.
הקהילה הקימה בית כנסת, בית מדרש ו"שטיבל". בדליקה שפרצה ב-1909 נשרף מרכז העיירה, לרבות בית הכנסת ובית המדרש. בית המדרש נבנה מחדש.
בין מוסדות החינוך היו: שני "חדרים", בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות" ובית ספר "תלמוד תורה" בו למדו 150 תלמידים.
בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק" וקופת גמילות חסדים.
כמו כן פעלו במקום שתי ספריות (בעברית וביידיש), חברת "תפארת בחורים" ללימוד תורה וחוג לדרמה.
דוד וולפסון, יורשו של ד"ר הרצל בכהונת נשיא ההסתדרות הציונית, היה יליד המקום.
יהודי דרביאן התפרנסו בעיקר ממסחר. הם סחרו בדגים, בפשתן ובבגדים משומשים, בין לקוחותיהם היו גם האיכרים הלאטווים שבכפרי הגבול. יום שוק שבועי היה בעיירה וארבעה ירידים שנתיים.
25 משפחות התפרנסו ממלאכה. בבעלות יהודים היו כמה בתי-מלאכה לסריגה ולעיבוד צמר, מפעל למשקאות קלים ומנסרה. לרוב המשפחות היה לול, רפת ומשק-עזר קטן.
בימי ליטא העצמאית היגרו מקצת יהודי העיירה לקנדה, לדרום אפריקה ולארצות הברית.
בדרביאן היו סניפים של "המזרחי" והמפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ.ס.). כן פעלו במקום ארגוני נוער, ביניהם אגודת הנוער הציונית "עברית ותחיה" ואגודת הספורט "מכבי".
ערב מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-800 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ביום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הייתה הפגזה כבדה על העיר, ומיד אחריה נכנסו חיילים גרמניים לעיירה. יהודים נמלטו אל מכרים ליטאים בכפרים, אך לאחר כמה ימים נדרשו לשוב לעיירה. התושבים היכו את היהודים החוזרים והתעללו בהם. חיילים גרמנים נכנסו לבתי היהודים ושדדו דברי ערך, הם אסרו על היהודים לנעול את בתיהם וכך היה רכושם להפקר.
כעבור שבוע לכיבוש טפלו על היהודים אשמת הצתה והם נצטוו להתאסף בכיכר השוק. יהודי שאחר להגיע נורה למוות, הרב וייסברוד נרצח באכזריות בביתו והגרמנים ציוו על יהודים לקבור את שניהם מייד ליד הנחל הסמוך. היהודים שהמתינו בכיכר נשדדו מדברי הערך שברשותם ואחר נצטוו לרוץ לעיר המחוז קרטינגה, מרחק 13 ק"מ מדרביאן. הזקנים והחלשים הוסעו בעגלות, שבמקום הסוסים רתמו אליהן גברים יהודים והליטאים צלפו בהם בדרך.
ביום המחרת, ב-ד' בתמוז תש"א (29 ביוני 1941), אחרי שישנו בשדה, הוחזרו היהודים לדרביאן ושוב הועמדו בככר. את הגברים, בני 16 ומעלה (144 איש), לקחו הגרמנים לפאתי העיירה ירו בהם וקברו אותם שם בבור שהוכן מראש, מקצת הנקברים עדיין היו בחיים. הנשים היהודיות הוכנסו לבית הכנסת, הוחזקו בצפיפות, ברעב ובצמא, והשומרים הליטאים התעללו בהן.
בימים כ"ב ו-כ"ג באב תש"א (16-15 באוגוסט 1941) רצחו הליטאים בגרזנים, במוטות ובכלים אחרים את הנשים המבוגרות ואת המטופלות בילדים. נותרו הכשירות לעבודה, וכעבור חודש ימים הומתו גם כמה מהן. הרוצחים הליטאים לא נענו לבקשה, שהועברה בפי הכומר המקומי, להמיתן ביריה. בראש השנה תש"ב (אוקטובר 1941) נרצחו הנשים כולן.
קברי אחים של יהודי העיירה מצויים ביער הסמוך ובגבעות הסמוכות לעיירה.
בעל אטליז ליטאי בדרביאן הציל כמה מבנות הקהילה תוך סיכון חייו, והן נותרו בחיים לאחר המלחמה.
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
דרביאן שוכנת על שפת אגם דארבה (DARBE) סמוכה לגבול ליטא-לאטוויה , ליד מסילת רכבת וצומת דרכים מסועף.
בראשית המאה ה-19 הקימו את הקהילה היהודית בדרביאן יהודים מיישובים סמוכים. בשנת 1897 חיו במקום כ-1,129 יהודים והיו כ-%80 מכלל התושבים.
רבנים כיהנו בדרביאן ברציפות מאז הקמת הקהילה. הרב האחרון היה ר' איסר ויסברוד, הוא ניספה עם קהילתו בשואה.
הקהילה הקימה בית כנסת, בית מדרש ו"שטיבל". בדליקה שפרצה ב-1909 נשרף מרכז העיירה, לרבות בית הכנסת ובית המדרש. בית המדרש נבנה מחדש.
בין מוסדות החינוך היו: שני "חדרים", בית ספר עממי עברי מרשת "תרבות" ובית ספר "תלמוד תורה" בו למדו 150 תלמידים.
בין מוסדות הצדקה היו: "לינת צדק" וקופת גמילות חסדים.
כמו כן פעלו במקום שתי ספריות (בעברית וביידיש), חברת "תפארת בחורים" ללימוד תורה וחוג לדרמה.
דוד וולפסון, יורשו של ד"ר הרצל בכהונת נשיא ההסתדרות הציונית, היה יליד המקום.
יהודי דרביאן התפרנסו בעיקר ממסחר. הם סחרו בדגים, בפשתן ובבגדים משומשים, בין לקוחותיהם היו גם האיכרים הלאטווים שבכפרי הגבול. יום שוק שבועי היה בעיירה וארבעה ירידים שנתיים.
25 משפחות התפרנסו ממלאכה. בבעלות יהודים היו כמה בתי-מלאכה לסריגה ולעיבוד צמר, מפעל למשקאות קלים ומנסרה. לרוב המשפחות היה לול, רפת ומשק-עזר קטן.
בימי ליטא העצמאית היגרו מקצת יהודי העיירה לקנדה, לדרום אפריקה ולארצות הברית.
בדרביאן היו סניפים של "המזרחי" והמפלגה ה"ציונית סוציאליסטית" (צ.ס.). כן פעלו במקום ארגוני נוער, ביניהם אגודת הנוער הציונית "עברית ותחיה" ואגודת הספורט "מכבי".
ערב מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-800 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
כבר ביום הראשון למתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) הייתה הפגזה כבדה על העיר, ומיד אחריה נכנסו חיילים גרמניים לעיירה. יהודים נמלטו אל מכרים ליטאים בכפרים, אך לאחר כמה ימים נדרשו לשוב לעיירה. התושבים היכו את היהודים החוזרים והתעללו בהם. חיילים גרמנים נכנסו לבתי היהודים ושדדו דברי ערך, הם אסרו על היהודים לנעול את בתיהם וכך היה רכושם להפקר.
כעבור שבוע לכיבוש טפלו על היהודים אשמת הצתה והם נצטוו להתאסף בכיכר השוק. יהודי שאחר להגיע נורה למוות, הרב וייסברוד נרצח באכזריות בביתו והגרמנים ציוו על יהודים לקבור את שניהם מייד ליד הנחל הסמוך. היהודים שהמתינו בכיכר נשדדו מדברי הערך שברשותם ואחר נצטוו לרוץ לעיר המחוז קרטינגה, מרחק 13 ק"מ מדרביאן. הזקנים והחלשים הוסעו בעגלות, שבמקום הסוסים רתמו אליהן גברים יהודים והליטאים צלפו בהם בדרך.
ביום המחרת, ב-ד' בתמוז תש"א (29 ביוני 1941), אחרי שישנו בשדה, הוחזרו היהודים לדרביאן ושוב הועמדו בככר. את הגברים, בני 16 ומעלה (144 איש), לקחו הגרמנים לפאתי העיירה ירו בהם וקברו אותם שם בבור שהוכן מראש, מקצת הנקברים עדיין היו בחיים. הנשים היהודיות הוכנסו לבית הכנסת, הוחזקו בצפיפות, ברעב ובצמא, והשומרים הליטאים התעללו בהן.
בימים כ"ב ו-כ"ג באב תש"א (16-15 באוגוסט 1941) רצחו הליטאים בגרזנים, במוטות ובכלים אחרים את הנשים המבוגרות ואת המטופלות בילדים. נותרו הכשירות לעבודה, וכעבור חודש ימים הומתו גם כמה מהן. הרוצחים הליטאים לא נענו לבקשה, שהועברה בפי הכומר המקומי, להמיתן ביריה. בראש השנה תש"ב (אוקטובר 1941) נרצחו הנשים כולן.
קברי אחים של יהודי העיירה מצויים ביער הסמוך ובגבעות הסמוכות לעיירה.
בעל אטליז ליטאי בדרביאן הציל כמה מבנות הקהילה תוך סיכון חייו, והן נותרו בחיים לאחר המלחמה.
קול
(מקום)קול (KULIAI)
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), מערב ליטא.
קול שוכנת כ-20 ק"מ מדרום מזרח לקרטינגה, ב-1897 ישבו במקום 181 יהודים שהיו %28 מתושבי המקום. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ירד מספרם ל-100.
במקום כיהן רב והיו שוחט ומלמדים. תלמידים יהודים למדו בבית הספר הליטאי בעיירה ובשעות אחר הצהריים למדו ב"חדר" לימודי יהדות ועברית. בית הספר העברי והישיבה שבעיר פלונגיאן הסמוכה (17 ק"מ מצפון מזרח לקול) שימשו גם הם את תלמידי העיירה.
בעיירה לא היה בית עלמין, ויהודי קול השתמשו בשירותיו של בית העלמין היהודי בפלונגיאן.
הרב האחרון שכיהן בקול היה ר' דוד גרשון רובינשטיין. הרב יוסף שלמה כהנימן היה יליד קול.
רוב יהודי קול חיו בדוחק. היו ביניהם חנוונים, בעלי בתי מרזח וכמה סוחרי יערות. לכל משפחה הייתה פרה, גן ירק ובאר מים משלה. כמה יהודים עיבדו שדות. כן היו שם שני סנדלרים וחייט אחד.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקול כ-20 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
הגרמנים כבשו את קול למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941). כנופיית ליטאים כלאה את יהודי העיירה בבית אחד ובזזה את בתיהם. הכלואים הוחזקו בלא אוכל ומים ורק קרעי בגדים לגופם. ב-29 ביוני הובלו היהודים בדרך לעיירה ריטבה (RITAVAS) ונרצחו ביריות. קבר-אחים שנטמנו בו אינו מסומן.
מבין 15 יהודי קול, שהצליחו להמלט לברית המועצות, נפלו תשעה בעת קרבות בגרמנים (בצבא האדום או בין הפרטיזנים).
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), מערב ליטא.
קול שוכנת כ-20 ק"מ מדרום מזרח לקרטינגה, ב-1897 ישבו במקום 181 יהודים שהיו %28 מתושבי המקום. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ירד מספרם ל-100.
במקום כיהן רב והיו שוחט ומלמדים. תלמידים יהודים למדו בבית הספר הליטאי בעיירה ובשעות אחר הצהריים למדו ב"חדר" לימודי יהדות ועברית. בית הספר העברי והישיבה שבעיר פלונגיאן הסמוכה (17 ק"מ מצפון מזרח לקול) שימשו גם הם את תלמידי העיירה.
בעיירה לא היה בית עלמין, ויהודי קול השתמשו בשירותיו של בית העלמין היהודי בפלונגיאן.
הרב האחרון שכיהן בקול היה ר' דוד גרשון רובינשטיין. הרב יוסף שלמה כהנימן היה יליד קול.
רוב יהודי קול חיו בדוחק. היו ביניהם חנוונים, בעלי בתי מרזח וכמה סוחרי יערות. לכל משפחה הייתה פרה, גן ירק ובאר מים משלה. כמה יהודים עיבדו שדות. כן היו שם שני סנדלרים וחייט אחד.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקול כ-20 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
הגרמנים כבשו את קול למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941). כנופיית ליטאים כלאה את יהודי העיירה בבית אחד ובזזה את בתיהם. הכלואים הוחזקו בלא אוכל ומים ורק קרעי בגדים לגופם. ב-29 ביוני הובלו היהודים בדרך לעיירה ריטבה (RITAVAS) ונרצחו ביריות. קבר-אחים שנטמנו בו אינו מסומן.
מבין 15 יהודי קול, שהצליחו להמלט לברית המועצות, נפלו תשעה בעת קרבות בגרמנים (בצבא האדום או בין הפרטיזנים).
סאלאנט
(מקום)סאלאנט SALANTAI
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
ראשית הישוב היהודי בסאלנט עוד במאה ה-17. ב-1766 נרשמו שם 279 יהודים משלמי מס גולגולת. ב-1847 ישבו בסאלאנט 990 יהודים וב-1897 עלה מספרם ל-1106. לפני מלחמת העולם הראשונה כבר ישבו בסאלאנט כ-1200 יהודים ואחריה רק 800.
בית כנסת עתיק היה בעיירה, בית מדרש ושני "שטיבלך", בראשית המאה ה-20 פעלה ישיבה בעיירה וחמישה "חדרים" לילדים. כן הייתה שם ישיבת "תפארת בחורים" וחברות ללימוד תורה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.
בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם למדו למעלה מ-100 תלמידים ב"תלמוד תורה" ובבית ספר עברי מרשת "תרבות". ב-1926 היו ב"ספרייה על-שם י"ל פרץ", 1600 ספרים.
סאלאנט נודעה ברבנים ובתלמידי חכמים שהעמידה, בין רבניה היה ר' הלל מילייקובסקי,שנודע כ"ר' הלל מסאלאנט" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' מאיר צבי קלף.
פרנסת יהודי סאלאנט הייתה בעיקר על המסחר והמלאכה. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה ובית חרושת קטן לנרות פרפין שבעליו ופועליו היו יהודים. בין בעלי המלאכה היהודים היו סנדלרים, חייטים, כובענים, פחחים, זגגים, בורסקאי, נפח ושען אחד.
בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בסאלאנט והיו שם סניפי "המזרחי", "צעירי ציון" ו"אגודת ישראל". בעוד יהודים רבים היגרו לארצות אמריקה ולדרום אפריקה, עלה הנוער הציוני לארץ ישראל.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאלאנט כ-150 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
סאלאנט נכבשה בידי הגרמנים כבר למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שהחלה ב-22 ביוני 1941). בהוראת הגרמנים הוצאו כל הגברים היהודים לרחובות העיירה וליטאים לאומנים עוזרי הגרמנים היכו אותם וגזלו את כספם ואת חפצי הערך שהיו ברשותם, לתשואות הליטאים ברחוב. נעצרו ונורו יהודים ולא יהודים שהוחשדו בפעילות סובייטית, קבוצות של יהודים נלקחו לחפור בורות לנרצחים.
רוב היהודים שניסו לברוח לברית המועצות עם פרוץ המלחמה נהרגו או שבו לעיירה, גם אלה שניסו להסתתר אצל איכרים בסביבה נאלצו לחזור, מפחד האיכרים מפני הצו שהגרמנים פירסמו, שאסר להסתיר יהודים או לסייע להם.
בסוף יוני שרפו הליטאים הלאומנים במרכז העיירה את כל הספרים שאספו מבית הכנסת ומבתי היהודים. ב-1 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים להתרכז בבית הכנסת והורשו לקחת עמם רק כסף וחפצי ערך, הגרמנים הכינו בכניסה לבית הכנסת סלים גדולים לאיסופם. המון פרוע של ליטאים בזז את בתי היהודים שנעזבו. ימים רבים הוחזקו היהודים בבית הכנסת תחת משמר כבד של ליטאים וכל לילה הוצאו 10 גברים יהודים ונורו.
בראשית יולי הוצאו 150 צעירות יהודיות לעבודה אצל איכרים, כעבור כארבעה שבועות נצטוו האיכרים להחזירן למשק בכפר שאלין (SALIN) וב-12 בספטמבר הן הוצאו להורג ונטמנו בבורות שהוכנו מראש. צעירה אחת הצליחה להמלט, חזרה אל מעבידה האיכר והוא הסתיר אותה עד תום המלחמה.
הגברים שעוד נותרו בבית הכנסת הוצאו להורג ב-ט"ו בתמוז תש"א, 10 ביולי 1941, ונטמנו בקבר אחים בבורות שנחפרו על שפת הנהר הסמוך. הנשים והילדים נרצחו ב-כ"ה בתמוז תש"א, 20 ביולי 1941 ליד כפר כ-8 ק"מ מסאלאנט ונטמנו גם הם בקבר אחים.
עיירה במחוז קרטינגה (KRETINGA), צפון מערב ליטא.
ראשית הישוב היהודי בסאלנט עוד במאה ה-17. ב-1766 נרשמו שם 279 יהודים משלמי מס גולגולת. ב-1847 ישבו בסאלאנט 990 יהודים וב-1897 עלה מספרם ל-1106. לפני מלחמת העולם הראשונה כבר ישבו בסאלאנט כ-1200 יהודים ואחריה רק 800.
בית כנסת עתיק היה בעיירה, בית מדרש ושני "שטיבלך", בראשית המאה ה-20 פעלה ישיבה בעיירה וחמישה "חדרים" לילדים. כן הייתה שם ישיבת "תפארת בחורים" וחברות ללימוד תורה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.
בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם למדו למעלה מ-100 תלמידים ב"תלמוד תורה" ובבית ספר עברי מרשת "תרבות". ב-1926 היו ב"ספרייה על-שם י"ל פרץ", 1600 ספרים.
סאלאנט נודעה ברבנים ובתלמידי חכמים שהעמידה, בין רבניה היה ר' הלל מילייקובסקי,שנודע כ"ר' הלל מסאלאנט" והרב האחרון שכיהן שם היה ר' מאיר צבי קלף.
פרנסת יהודי סאלאנט הייתה בעיקר על המסחר והמלאכה. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה ובית חרושת קטן לנרות פרפין שבעליו ופועליו היו יהודים. בין בעלי המלאכה היהודים היו סנדלרים, חייטים, כובענים, פחחים, זגגים, בורסקאי, נפח ושען אחד.
בין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בסאלאנט והיו שם סניפי "המזרחי", "צעירי ציון" ו"אגודת ישראל". בעוד יהודים רבים היגרו לארצות אמריקה ולדרום אפריקה, עלה הנוער הציוני לארץ ישראל.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאלאנט כ-150 משפחות יהודיות.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
סאלאנט נכבשה בידי הגרמנים כבר למחרת מתקפתם על ברית המועצות (שהחלה ב-22 ביוני 1941). בהוראת הגרמנים הוצאו כל הגברים היהודים לרחובות העיירה וליטאים לאומנים עוזרי הגרמנים היכו אותם וגזלו את כספם ואת חפצי הערך שהיו ברשותם, לתשואות הליטאים ברחוב. נעצרו ונורו יהודים ולא יהודים שהוחשדו בפעילות סובייטית, קבוצות של יהודים נלקחו לחפור בורות לנרצחים.
רוב היהודים שניסו לברוח לברית המועצות עם פרוץ המלחמה נהרגו או שבו לעיירה, גם אלה שניסו להסתתר אצל איכרים בסביבה נאלצו לחזור, מפחד האיכרים מפני הצו שהגרמנים פירסמו, שאסר להסתיר יהודים או לסייע להם.
בסוף יוני שרפו הליטאים הלאומנים במרכז העיירה את כל הספרים שאספו מבית הכנסת ומבתי היהודים. ב-1 ביולי 1941 נצטוו כל היהודים להתרכז בבית הכנסת והורשו לקחת עמם רק כסף וחפצי ערך, הגרמנים הכינו בכניסה לבית הכנסת סלים גדולים לאיסופם. המון פרוע של ליטאים בזז את בתי היהודים שנעזבו. ימים רבים הוחזקו היהודים בבית הכנסת תחת משמר כבד של ליטאים וכל לילה הוצאו 10 גברים יהודים ונורו.
בראשית יולי הוצאו 150 צעירות יהודיות לעבודה אצל איכרים, כעבור כארבעה שבועות נצטוו האיכרים להחזירן למשק בכפר שאלין (SALIN) וב-12 בספטמבר הן הוצאו להורג ונטמנו בבורות שהוכנו מראש. צעירה אחת הצליחה להמלט, חזרה אל מעבידה האיכר והוא הסתיר אותה עד תום המלחמה.
הגברים שעוד נותרו בבית הכנסת הוצאו להורג ב-ט"ו בתמוז תש"א, 10 ביולי 1941, ונטמנו בקבר אחים בבורות שנחפרו על שפת הנהר הסמוך. הנשים והילדים נרצחו ב-כ"ה בתמוז תש"א, 20 ביולי 1941 ליד כפר כ-8 ק"מ מסאלאנט ונטמנו גם הם בקבר אחים.