ברק יוסלביץ'
ברק יוסלביץ' (דב בר בן יוסף), (1768-1809), סוחר וקולונל בצבאות פולין בזמן המרד של טדאוש קוש'צ'יושקו נגד האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-18, ובלגיונות הפולניים הגולים בפיקודו של דומברובסקי, נולד בקרטינגה, ליטא (אז בפולין).
יוסלביץ' התגורר בפראגה, פרוור של ורשה, שם גם נשא לאישה את רבקה ונולדו להם שני ילדים: בן, יוסף ברקוביץ ,אשר שירת אף הוא כקצין פרשים בלגיונות הפולנים בגולה בהצטיינות, ובת בשם רחל.
יוסלביץ' היה מתווך וסוחר סוסים בחצרו של הנסיך מסאלסקי, הבישוף של ווילנה ונסע בשליחותו לארצות חוץ. בזמן מסעותיו למד צרפתית. בשנת 1789 שהה בפריז בזמן המהפכה הצרפתית ושם גם ספג את ראיונות ההשכלה.
ב 23 באפריל 1794, בזמן המרד של טאדאוש קוש'צ'יושקו נגד האימפריה הרוסית, ברק יוסלביץ' ביחד עם היהודי יוסף (יוזף) ארונוביץ' ,פרסמו מנשר בשפת היידיש אשר קרא ליהודים להתגייס לקרב. יוסלביץ', בדרגת קולונל, הצליח להקים בפרק הזמן הקצר של שלושה שבועות בלבד גדוד פרשים קלים המורכב מ-500 מתנדבים יהודים. הגדוד היהודי קיבל מהקהילה היהודית של פראגה הספקת של אוכל כשר והיתר מהרבנים של פראגה להילחם בשבתות בשעת הצורך. גנרל קוש'צ'יושקו העניק ליהודים היתר מיוחד ללבוש ביגוד מסורתי ובניגוד למקובל אז בצבא פולין, גם לגדל זקנים.
נוסף לגדוד הפרשים הקלים היהודים הוקם גם משמר אזרחי יהודי להגנת פראגה. הגדוד היהודי היה חלק מצבא פולין להגנת פראגה בפני חיל המשלוח של הגנרל הרוסי סובורוב. הגדוד היהודי לא שרד את הקרב על פראגה. רק כ-20 איש נותרו בחיים בתוכם ברק יוסלביץ ויוסף ארונוביץ שנפלו בשבי הרוסים. נפילת פראגה מוכרת בהיסטוריה בשם "שחיטת פראגה". הצבא הרוסי טבח באוכלוסיית פראגה האזרחית ללא רחם וללא הבחנה. כדי לפייס את הפולנים על "שחיטת פראגה" גנרל סובורוב שיחרר את שבויי המלחמה ואישר להם להגר מחוץ לגבולות האימפריה הרוסית.
ברק יוסלביץ' היגר דרך גאליציה האוסטרית לאיטליה. שם התגייס ללגיונות הפולניים של גנרל דומברובסקי ושירת בדרגת קולונל. כמפקד יחידות פרשים פולנים השתתף בקרבות רבים, ביניהם גם בקרב אוסטרליץ שבו צבאות נפוליאון ניצחו את צבאות האימפריה הרוסית והאוסטרית. ב-1808 זכה ב"וירטוטי מיליטארי", העיטור הגבוה ביותר של צבא פולין, ובאות לגיון הכבוד הצרפתי.
.
יוסלביץ' נהרג ב- 5 במאי 1809, בקרב גבורה ליד העיר קוצק בפולין נגד חיל הפרשים ההונגרי של צבא אוסטריה. נקבר ליד העיר קוצק. על קברו הפולנים הערימו תלולית ומצבה ועל סלע בתחתית התלולית חרטו: "ברק יוסלביץ', קולונל בחיל הפרשים הפולני - לא בכוסו, לא בכיסו, אלה בדמו זכה לתהילה".
רחובות ב-34 ערים פולניות נקראות על שמו של ברק יוסלביץ'. הדואר הפולני בשיתוף עם דואר ישראל הוציא בול לזכרו.
יוסלביץ'
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.
יוסלה הוא אחד משמות החיבה הרבים שנגזרו מהשם יוסף. פירושה של הסופית הרוסית "-אביץ'" הוא "בנו של". המקרא מסביר את פירוש השם יוסף "לאמור יסף ה' לי בן אחר" (בראשית, ל,כ"ד). יוסף הוא בנם של יעקב אבינו ורחל אמנו.
השם הפרטי העברי יוסף מתועד באירופה בימי הביניים במספר צורות, בינהן יוסה ב-1189, יוסאוס ב-1204, יוסס ב-1247, יוסלין ב-1270, יוסה ויוסון ב-1276, יוסלין במאה ה-13,יוסלוט ב-1306, יוסלטוס ב-1344, ויוסל במאה ה-15.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי יוסלביץ' כוללים את יעקובו יוסלביץ', ציוני, מנהיג הפדרציה הציונית של ארגנטינה במאה ה-20.
קרטינגה
(מקום)עיר מחוז במערב ליטא.
קרטינגה סמוכה לים הבלטי (12 ק"מ) והייתה בעבר על הגבול עם גרמניה (פרוסיה המזרחית). קווי מסילת רכבת ודרכים ראשיות עוברים את העיר. קרטינגה מתועדת במאה ה- 13 כמבצר, במאה ה-16 עברה לשליטת ליטא, במאה ה-17 (נקראה אז "קרולשטאט") הייתה מרכז מסחרי וקיבלה את זכויות מאגדבורג (שלטון עצמי). יהודים התיישבו בקרטינגה במחצית הראשונה של המאה ה-17. ברק יוסלביץ מוצאו מקרטינגה . נתוני מפקד אוכלוסין נשתמרו רק מ-1847, אז נמנו במקום 1,738 יהודים. אחר כך הלך מספרם ופחת, עם ירידת מרכזיותה של קרטינגה. בסוף המאה ה-19 היו 1,200 יהודי המקום %35 מתושבי העיר.
לקהילה היהודית בעיר היו בית כנסת, בית מדרש וקלויז. ב-1889 פרצה שריפה בעיר ושלשת המבנים נשרפו, וניבנו מחדש. במקום פעלו מוסדות צדקה וגמילות חסדים. הילדים למדו בחדר מסורתי. ובימי ליטא העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה היה בקרטינגה בית ספר עברי מרשת "תרבות" וספרייה ציבורית. ב-1921 נימנו בקרטינגה כ-1,000 יהודים. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' בנימין פרסקי.
פרנסתם של יהודי קרטינגה הייתה בעיקרה על המסחר. לפני מלחמת העולם הראשונה (1918- 1914) סחרו גם עם שווקים מעבר לגבול. השווקים הצטמצמו בליטא העצמאית, אך פרנסת היהודים הייתה מצוייה, ומבוססת גם על בתי המלאכה שבהם עסקו יהודי המקום ביצור תכשיטי ענבר ומזכרות לתיירים וקייטנים (שוכני עיר הקייט הסמוכה פולאנגן, PALANGA, שעל חוף הים). בשנת 1932 היו בבנק העממי היהודי 233 חברים.
פעילות ציונית בקרטינגה התבססה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. רוב יהודי העיר היו ציונים ותמכו בקרנות למען ארץ ישראל. הנוער היה מאורגן בתנועות נוער ציוניות ואלו היו מוקד הפעילות החברתית והתרבותית בקהילה.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקרטינגה כ-800 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.
בספטמבר 1939 קלטה קהילת קרטינגה פליטים יהודים מאזורים שנכבשו בידי הנאצים, מספר יהודי המקום עלה ל-1,000.
הגרמנים נכנסו לעיר כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות. (22 ביוני 1941). קרטינגה הייתה ברצועת 25 הק"מ לאורך הגבול הליטאי שלגביה החליטו הגרמנים על השמדה מיידית של כל היהודים. הגרמנים מינו על העיר וסביבתה ליטאים לאומנים, ובראשם ליטאי שנמלט עם השתלטות ברית המועצות על ליטא ושירת בגרמניה בשירות החשאי הגרמני.
כבר ביום הראשון פקדו על הגברים היהודים להאסף בככר השוק והתעללו בהם עד שכלאום בשעות הערב בבית הכנסת. כעבור ארבעה ימים הוצאו 180 גברים מבית הכנסת, צורפו אליהם עוד כ-30 שנתגלו בחיפושים בבתים, וכולם הוסעו לחווה בסביבות פולאנגן, ושם נרצחו ביריות בידי הגרמנים ובידי שוטרים ליטאים. הם נורו לחפירות שאולצו לחפור בעצמם.
אחרי רצח הגברים הובלו לאותה החווה גם הנשים והילדים. ב-28 ביוני נרצחו עוד 63 יהודים מהחווה, בעקבות האשמת יהודי המקום בשריפה שכילתה כמה בתים בעיר ומקורה היה בבית הכנסת. כעבור כמה ימים נורו 15 נוספים ובני משפחותיהם נרצחו באמצע אוגוסט.
בבית הכלא המקומי היו כלואים עשרות יהודים מקרטינגה והסביבה. השומרים הליטאים התעללו בהם. באמצע יולי 1941 נורו 120 גברים יהודים בבית העלמין. את הירי ביצעו חיילים גרמנים.
בראשית ספטמבר 1941 חוסלה הקהילה היהודית בקרטינגה ברצח הנשים, הילדים והקשישים שנותרו בחווה. הם נרצחו באכזריות בידי שוטרים ליטאים שיכורים בכידונים, סכינים ומוטות ברזל. האחרונים נורו. אנשי גיסטפו גרמנים צילמו את הטבח.
פראגה (וורשה)
(מקום)פראגה
Praga Warszawska
ביידיש: פראג
רובע של העיר וורשה, פולין, הנמצאת על הגדה המזרחית של נהר הוויסלה. עד 1791 הייתה עיר עצמאית.
פראגה התפתחה מכפר קטן על גדת הנהר וויסלה בשנת 1432 מול העיר העתיקה של ווארשה ורובע מאריינשטאט של היום, והפכה לעיר בעלת זכויות שניתנו לה מידי המלך הפולני וולאדיסלב הרביעי וואזה
בשנת 1648. מקורו של השם פראגה במילה הסלאבית הוא " פראז'יצ'", שפירושה "לשרוף", "לברא", "לבער" חלקת יער להתיישבות. פראגה נחשבת עד המאה ה-21 לפרוור נחשל ומוזנח של ורשה.
בימיה של מלכות פולין היהודים שילמו מיסים למלך או לנסיך בלבד. בגלל הפטור מתשלום מיסים עירוניים, תושבי הערים בפולין לא היו מעוניינים בהתיישבות היהודים בתחומן ועל כן היהודים היו לרוב מתיישבים באדמות האצילים, שם קיבלו זכויות מיוחדת שעבורן שילמו מסים לבעלי הקרקעות.
רק בתחילת המאה ה-19 קיבלו היהודים זכות להתגורר בוורשה. עד אז, בגלל האיסור להתגורר בוורשה, היהודים גרו בתחומה של פראגה ועיר ורשה שילמו רק מיסים זמניים לשהות קצרת מועד. בשנת 1755 הסיים (הפרלמנט) הפולני נתן רשות ליהודים להתיישב בפראגה ולייסד קהילה יהודית. אולם, היהודים ישבו בפראגה זמן רב לפני כן והפכו למעשה את פראגה ל"העיירה היהודית" של וורשה.
בתחילת המאה ה-19 בפראגה התגוררו כ-5,000 יהודים, ובאמצע המאה ה19- הם היוו כ-33 אחוז מהאוכלוסייה. במחצית המאה ה-20 היהודים היו כבר 40 אחוז מכלל האוכלוסייה.
הלבוש היהודי המסורתי ברחובות פראגה היה מראה נפוץ ולא הפליא איש. לרוב היהודים עסקו במסחר. השווקים ומרכזי מסחר של פראגה משכו אליהם אנשים מכל פולין. אך היו בקרב יהודי פראגה גם בעלי מלאכה, כגון בנאים, נגרים, חייטים, שוחטים, רופאים, עורכי דין, בעלי הוצאות ספרים, אומנים וכו'. פראגה, שהייתה בנויה מעץ, סבלה תדיר משריפות. היהודים האמידים בנו בתי מידות מאבן ובתי כנסת ומקוואות ותרמו על ידי כך לפיתוחה של העיר המודרנית. הסוחר והרוקח יוזף רוז'יצקי הקים בפראגה שוק סחורות ששימש את כל האזור. שוק זה מתקיים עד היום וידוע בשם "באזאר רוז'יצקי".
הדמות של ברק יוסלביץ קשורה במיוחד עם פראגה. ברק יוסלביץ, או בשמו בעברי דב בר בן יוסף, נענה בספטמבר 1794 לקריאתו של הגנרל טאדוש קושצ'ושקו למרד נגד השלטון הרוסי, והקים ביחד עם יוסף ארונוביץ יחידה יהודית של פרשים קלים. הגדוד מנה 500 מתנדבים מבין תושבי פראגה, מומן כולו בידי ברק יוסלביץ. היהודים קיבלו את ברכתם של רבני פראגה והיתר לחימה בשבת. הקהילה היהודית של פראגה גם דאגה לאספקת המזון הכשר. שלא כמו הפולנים, החיילים היהודים קיבלו היתר לגדל זקנים וללבוש בגדים מסורתיים. בקרבות פראגה ב-4 בנובמבר 1794 הגדוד היהודי, שלא הספיק לעבור אימונים ממושכים, הושמד. נותרו בחיים רק 20 איש אשר נשבו, ביניהם ברק יוסלביץ. יוסלביץ הורשה לצאת לגלות, לצרפת ואיטליה, שם לחם בגבורה במסגרת הלגיונות הפולניים בדרגת קולונל עד מותו בקרבות בשנת 1809. שמו הונצח באחד מרחובותיה של פראגה.
פראגה נשרפה כמה וכמה פעמים: בשנת 1656 נשרפה תוך כדי הכיבוש השוודי. ב-4 בנובמבר 1794 חיילות הגנרל הרוסי סובורוב, תוך כדי הכיבוש ודיכוי המרד הפולני של קושצ'יושקו, ערכו טבח המוני באוכלוסייה האזרחית של פראגה שברובה הייתה יהודית. הטבח הזה ייזכר בהיסטוריה כ"השחיטה של פראגה". גם שני גשרי העץ אשר יעברו את פראגה לוארשה נשרפו בפקודת הגנרל הרוסי סובורוב כדי למנוע מהחיילים הרוסים להמשיך ולטבוח באוכלוסייה של וורשה.
ב 5 בספטמבר 1915, תוך כדי קרבות מלחמת העולם הראשונה, הכוחות הרוסיים הנסוגים בפני הגרמנים פוצצו את שלשת הגשרים על נהר הוויסלה, שחיברו בין פראגה לוארשה. ב 9 באוגוסט 1915 הרוסים עזבו את פראגה והמקום נכבש ע"י הגרמנים.
תקופת השואה
כאשר הגרמנים הכניעו את וורשה ב-28 בספטמבר 1939, הם נעצרו על נהר הוויסלה ולא חצו אתו לפראגה. פראגה נותרה מחוץ לאזור הכיבוש הגרמני במשך יומיים. ככל הנראה הגרמנים נעצרו על הוויסלה כדי לאפשר לכוחות הסובייטים להשתלט על חלקים בפולין, על פי ההסכם "מולוטוב-ריבנטרופ” לחלוקת פולין.
לאחר שהנאצים תחמו את גטו וורשה בשנת 1940, יהודי פראגה הוכרחו לעבור לגטו וורשה, משם נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה בטרבלינקה.
ב-1 באוגוסט 1944 לאור התקדמות הצבא האדום מהמזרח, מרדו הפולנים בוורשה ופראגה נגד הגרמנים. הצבא האדום הגיעה ב-15 בספטמבר 1944 לגדות הוויסלה, ומלבד יחידות קטנות של צבא ברלינג ("קושצ'יושקו"), נמנע מלחצות את הוויסלה. הצבא האדום שיחרר את פראגה ונעצר. המורדים הפולנים בוורשה לא קבלו מהצבא האדום עזרה ממשית והמרד דוכא ע"י הגרמנים. ב-2 באוקטובר 1944 וורשה נכנעה.
וורשה שוחררה מהכיבוש הנאצי רק ב-17 בינואר 1945.
בזמן מלחמת העולם השנייה נהרסו כ-25 אחוז מבתיה של פראגה, בניגוד לשכנתה ממול, וורשה, שמרכזה נחרב לחלוטין בעקבות הלחימה נגד הכיבוש הגרמני ב- 1939, המרד של גטו וורשה ב-1943 והמרד הפולני ב-1944.
לפראגה המשוחררת, שברובה נשארה ללא פגע, חזרו היהודים שהצליחו להסתתר בתוך האוכלוסייה הפולנית. אליהם הצטרפו יהודים מהשטחים המשוחררים של פולין וטיפין טיפין התחילו להתרכז בפראגה. במקום הוקם הוועד היהודי לעזרת הניצולים בבניין של בית החינוך היהודי ברחוב יאגלונסקה 28. בפראגה היה ניסיון לחדש את החיים היהודיים במקום וורשה ההרוסה.
בבית הכנסת של פראגה ברחוב יאגלונסקה, ששרד את הרס המלחמה, נערכה ב-21 ביולי 1945 התפילה הראשונה לאחר המלחמה.
בית הקברות היהודי של פראגה הוקם בשנת 1784 על שטח שנקנה על ידי הסוחר, הבנקאי והנדבן היהודי שמואל (שמול סלומון) זביטקובר. השטח נקרא עד היום בשם "שמולוביזנה". בית הקברות ידוע בשם "בית קברות של ברודנו". בית הקברות בברודנו שימש בעיקר את האוכלוסייה הענייה של וורשה, כי עשירי היהודים נקברו בבית הקברות שהוקם מאוחר יותר בוורשה בסמוך לרובע היהודי שם. בית הקברות של ברודנו הוזנח, החומה סביבו פורקה, המצבות נגנבו או שימשו לבנית כבישים ולחיזוק הגדות של נהר הוויסלה . בזמן השואה הגרמנים אסרו לקבור בו יהודים והקבורות היו רק בבית הקברות של אוקופובה שליד הגטו בוורשה .
רק בשנת 1988 קרן שמעון ניסנבאום הקימה מחדש חומה סביב בית הקברות של ברודנו בפראגה, בנתה שער כניסה מהודר ואספה מצבות שנתגלו במקומות שונים וריכזה אותן באתר אחד.
בדצמבר 2012 אתר בית הקברות "ברודנו" בפראגה עובר לטיפולה של הקהילה היהודית בוורשה. מעטים הביקורים של משלחות הנוער מישראל בבית הקברות "ברודנו" בפראגה.
הרכוש היהודי ונכסי הקהילה היהודית עד מלחמת העולם השנייה, ביניהם בתי החרושת, בתי הכנסת, מקוואות, בית האקדמאים (מנחם בגין שהה בו בזמן לימודיו באוניברסיטת וורשה), בית החינוך היהודי ע"ש ברגסון , שרדו את השואה כמעט ללא פגע. הקהילה היהודית המקומית וגם יהדות העולם לא דאגו לתחזק ולשמר את מורשת הקהילה היהודית של פראגה. חלקם של מהמבנים נהרס ופורק וחלקם שינו את ייעודם.
עירית וורשה וארגון הקהילה היהודית בוורשה בעזרת כספים מקרן של האיחוד האירופי חנכו בשנת 2014 מוזיאון למורשת פראגה הכולל גם היסטוריה של יהודייה. המוזיאון ממוקם במתחם בית הכנסת ברחוב טארגובה 50/52, בפראגה.
קוצק
(מקום)עיר במחוז לובלין, מזרח פולין.
ראשית היישוב היהודי במקום בתחילת המאה ה-17. משנת 1670 ישב על כס הרבנות בקהילה ר' לימה, בנו של ר' משה בן יצחק יהודה לימה (בעל "חלקת מחוקק").
ב-1765 התפקדו בעיר כ-500 יהודים, ובאזור כולו - כ-800. באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה 1,480 נפש, ובסופה היו 3,000 ומעלה יהודי קוצק %64 מכלל תושבי העיר. רוב היהודים התפרנסו כבעלי מלאכה; חייטים, כובענים, סנדלרים, פחחים, נגרים ומסגרים.
בשנת 1809 נהרג במבואות קוצק, בקרב עם האוסטרים היהודי ברק יוסלביץ, מפקד גדוד פרשים בצבא פולין.
ב-1829 השתקע בקוצק הצדיק ר' מנחם מנדל, והעיר נעשתה מרכז חסידי חשוב. "ישיבה" נוסדה בשנת 1903. הרב האחרון בקוצק, ר' יוסף מורגנשטרן ניספה בשואה.
אחרי מהפכת 1905 התחילה התארגנות של פועלים ברחוב היהודי. בין המפלגות הציוניות בלטו בקוצק הציונים הכלליים ו"פועלי ציון". מלבדן פעלו ה"בונד" ו"אגודת ישראל".
את ההווי החסידי בקוצק תיאר הסופר היידי י' אופאטושו בספרו "ביערות פולין" (1938).
ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו בעיר כ-2,500 יהודים.
במהלך מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1942, נצטוו יהודי קוצק לעזוב את עירם והובלו לגיטו פארצ'ב. משם נלקחו למחנות השמדה יחד עם יהודי פארצ'ב.
אחרי המלחמה לא שבו יהודים לקוצק.
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
אין יהודים בעיירה אחרי שרובם נרצחו בשואה והקהילה לא חודשה .
בית העלמין היהודי מוקף גדר ויש בו שער נעול . יש שוער הגר בסמוך .
במקום יש קברי אחים לא מסומנים . חלק גדול מהמצבות נלקח לבנייה . בשנים 1990 - 1988 שוקם האתר בעזרת תרומות ויש אוהל על קבר הרבי מקוצק . לעיתים יש במקום ביקורים של יחידים וקבוצות .
פריס
(מקום)בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.