קהילת יהודי לוצק

Michel Adlen (1889-1980), painter from the School of Paris, born in Lutsk, Ukraine (then part of the Russian Empire). From 1915 to 1922, Michel Adlen attented painting classes in Vienna, Austria, where he exhbited his work for the first time. In 1923, he moved to Berlin and participated in multiple graphic art shows.

The same year, he arrived in Paris and for a short period of time in 1925 he painted in the cubist style. He acquired French citizenship in 1929 and began to produce illustrations for various short stories and novels. In 1932 a lithography album of his work was published with a preface by André Salmon. In 1936, he participated in the International Exhibition of wood engraving of Warsaw, Poland. The museums of Moscow and Kiev began to purchase his engravings in 1928. In 1937, he worked for the magazine “Nos artistes” ("Our Artists").

In 1955, Armand Lanoux published a monograph on Adlen. "The clown of Paris", an album of prints on the theme of the circus was published in 1960. "Ile de France", his last album, was published in 1963.

Michel Adlen died on January 21, 1980 in his studio in Paris while still hard at work.

Shelomo Ben-Yosef (1913-1938), Zionist, Betar activist, born in Luck, Poland (now in the Ukraine). He joined Betar, the Revisionist youth movement, at an early age. He immigrated to Eretz Israel illegally in 1937 and worked with a Betar labor group in Rosh Pinnah. In April 1938 Ben-Yosef and two of his comrades, outraged by Arab terror attacks, made a retaliatory attack on an Arab bus on the Rosh Pinnah-Safed road. The attack failed and the three were arrested and tried before a British military court. Though none was hurt, Ben-Shlomo and one of his comrades were sentenced to death. His comrade's sentence was commuted to life imprisonment but Ben-Yosef was executed despite worldwide protests and appeals.

תזמורת של קבוצת חניכי ההכשרה
של "החלוץ", לוצק, פולין, 1935
צילום: דורה דויטש, קבוץ גבת
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות דורה דויטש, קבוץ גבת)

קבוצת פועלי בנין מקיבוץ הכשרה של החלוץ.
לוצק, אוקראינה.
(מתוך תערוכת בית התפוצות: "כך עלינו ארצה: תחרות צילומים ארצית" 1982)

בית הכנסת בעיר לוצק, מחוז ווהלין, פולין, שנות ה- 1920
צילום: שמעון זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זייצ'יק)

בית הכנסת של לוצק, פולין.
נבנה בשנים 1584-1580 בצורת מבצר. נחרב בשואה.
דגם.
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.

קראסנויה Krasnoye

כפר במחוז ויניצה, אוקראינה.


קהילה קראית משגשגת הייתה במקום במאה ה-13; רובה ככולה הושמדה בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648). שרידי הקראים הועברו ללוצק שבוולין.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה 2,590 נפש (%92 מכלל תושבי הכפר), וב-1926 - 2,000 איש.


בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1941, הייתה קראסנויה בשטח הכיבוש הרומני (אזור טראנסניסטריה), ובגיטו המקומי ישבו 300 יהודים מבני הכפר ועוד כאלף יהודים שגורשו מרומניה. בעזרת הוועד היהודי בבוקארשט הקים רופא יהודי מן המגורשים בית-חולים במקום.


עם שחרור האזור בידי הצבא האדום נמצאו בקראסנויה כמה מאות יהודים.

ברסטצ'קו

עיירה בחבל ווהלין, מדרום לעיר לוצק, אוקראינה, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם בפולין.

הידיעות הראשונות על קיום יישוב יהודי במקום מקורן במחצית הראשונה של המאה ה-16. בגזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ניספו כ- 200 משפחות. בקרב התבוסה של צבא המלניצקי בשנת 1651 נלחמו בצד הפולנים, לדברי נתן נטע האנובר בעל "יוון מצולה", כאלף יהודים מבני המקום. מגיפה פקדה את העיר בסוף המאה ה-18. בסוף מלחמת- העולם הראשונה מנתה הקהילה כאלפיים איש.

עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 ארגנה הקהילה הגנה עצמית נגד התפרעויות אוקראיניות, עד כניסת הצבא האדום. השלטונות הסוביטיים חיסלו עסקים פרטיים והקימו קואופרטיבים של בעלי-מלאכה, פיזרו מוסדות צדקה וסגרו את בית-הספר "תרבות" במקום. עסקנים גורשו ללוצק ולבאראנוביץ'. פעילי הנוער הציוני נמלטו ללוצ'ק. הגרמנים כבשו את העיר ב-22 ביוני 1941 ובסוף יולי ריכזו בעזרת האוקראינים 300 יהודים והוציאו אותם להורג.

בסתיו הוקם הגיטו, עם מקומות-מגורים מיוחדים לבעלי מלאכה; בספטמבר 1942 נרצחו רוב תושבי הגיטו. הצבא האדום חזר לברסטצ'קו ב-24 באפריל 1944.

טורצ'ין Torchin

(בפולנית TORCZYN)

עיר במערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בחבל ווהלין, פולין.


קהילה יהודית ותיקה התקיימה בטורצ'ין במחצית הראשונה של מאה ה- 17. הקהילה נפגעה בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי, 1648), השתקמה, וב-1765 מנתה 640 יהודים.

היהודים היו מעורבים בכלכלת העיר, ובמאה ה-19 פיתחו ענפי ייצור בכמה תחומים. בסוף המאה היו בבעלות יהודית 21 בתי מלאכה לעיבוד עורות. האוכלוסייה היהודית הגיעה אז לכדי 2,630 נפש (%58 מכלל התושבים).

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה פעילות ציונית בקהילה, ונפתחו סניפי כמה מפלגות ציוניות. הקהילה הפעילה בתי-ספר, אגודת ספורט וספרייה, שהיו בה ספרים בפולנית, ביידיש ובעברית.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטורצ'ין קרוב ל- 1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נמסרו האזורים המזרחיים של פולין לידי ברית המועצות. כבר בספטמבר 1939, כשבועיים, שלושה אחרי פרוץ המלחמה נכנס הצבא האדום לטורצ'ין, והוכרז שלטון סובייטי במקום.

ב-24 ביוני 1941, יומיים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, נפלה טורצ'ין לידי הגרמנים.

בינואר 1942 הוקם גיטו סגור בעיר. באוגוסט אותה השנה נרצחו רוב יהודי טורצ'ין בבית העלמין היהודי. אחדים נמלטו והצטרפו ליחידת פארטיזנים שפעלו בסביבה.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1994 היו במקום פחות מ- 10 יהודים. במקום אין קהילה ואין כל פעילות יהודית. בית העלמין בעיר מטופל באופן חלקי על ידי העירייה. במקום יש קבר אחים לנרצחי השואה.