קהילת יהודי סרדיס

חצר בית הכנסת בסרדיס, תורכיה.
(ביתה תפוצות, ארכיון התצלומים)

מראה כללי של בית הכנסת
בסארדיס, תורכיה.
בית הכנסת נבנה במקור כבזיליקה.
בשלהי המאה השניה לספירה היה
לבית כנסת.
דגם משוחזר על פי חפירות ארכיאולוגיות.
(בית התפוצות, תצוגת הקבע)

בית הכנסת נבנה במקור כבזיליקה, בשלהי המאה השניה לספירה היה לבית כנסת.
דגם משוחזר על פי חפירות ארכיאולוגיות.

הללו-יה! היכל בתי הכנסת ע"ש אלפרד ה. מוזס ומשפחתו באנו - מוזיאון העם היהודי
צילום: שחר וזיו כץ
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי

 

 

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.

מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.

סלנה-אפמיה

(בטורקית דינייר)

עיר עתיקה בפריגיה, היום אתר ארכאולוגי בעיר דינאר, טורקיה.

העיר נוסדה במאה ה-3 לפנה"ס, והדעת נותנת שיהודים התגוררו בה עוד לפני שאנטיוכוס הגדול (שמלך בשנים 187-223) היגלה לשם 2,000 משפחות מיהודי בבל. בשנים 62 לפנה"ס החרים בה הנציב פלאקוס 100 כיכרות זהב שנועדו לבית-המקדש בירושלים. באפמיה טופחו אגדות רבות על חיי נוח וחנוך ואף הוטבעו מטבעות על נושא המבול.