חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי מאניסה

מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
213709
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

טולדו

עיר בקאסטיליה, ספרד.

עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.

לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.

במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.

טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.

טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.

במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.

במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.

מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.

בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.

הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.

"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.

ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.

אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.

רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

South Africa

Republic of South Africa (RSA)

The southernmost country in Africa.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 69,000 out of 56,500,000

South African Jewish Board of Deputies

Telephone: +27 11 645 2523
Fax: +27 11 640 1662
Email: sajbd@sajbd.org
Website: www.sajbd.org

President: Mary Kluk, also WJC Vice-President
National Chairman: Jeff Katz
National Director: Wendy Kahn

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי מאניסה
מאניסה

(שמה הקדום מאגנזיה)

עיר בטורקיה מצפון-מזרח לאיזמיר.


יש אומרים כי יישוב יהודי התקיים במקום בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה. בתקופה הביזאנטית היה במקום בית-כנסת בשם "עץ החיים". אחרי 1492 באו למאניסה מגורשי ספרד וייסדו שתי קהילות, ליוצאי לורקה וליוצאי טולדו; כעבור זמן נוסדה קהילה שלישית בשם "שלום". היו אז בעיר יותר מ-100 משפחות יהודיות.

בשנת 1617 פרצה מגיפה במקום ויהודים רבים עקרו לאיזמיר; כרבה של מאניסה שימש באותם הימים ר' אהרן לאפאפא.

מתוך כ-1,200 היהודים במקום בשנות ה-30 המאוחרות של המאה ה- 19 מתו 200 במגפה. עלילות-דם פקדו את הקהילה בשנים 1883, 1893. ב-1891 הוקם בית-ספר ראשון לבנים, וכעבור חמש שנים גם בית ספר לבנות - שניהם בהנהלת אגודת כל ישראל חברים.

בתחילת המאה העשרים ישבו בעיר כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 40,000. בקרבות בין הטורקים ליוונים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1919, נכבשה העיר בידי צבא יוון, אך היהודים שמרו אמונים לטורקים, וכשהיוונים נסוגו ב-1922 הועלו באש מוסדות קהילה רבים, ובתוכם הישיבה.

בסוף שנות ה-30 מנתה הקהילה 30 משפחות שהתפרנסו מיצוא תוצרת חקלאית (פירות, טבק, צימוקים) ויבוא של מוצרי תעשייה ומלאכה; היו ביניהם גם חלפנים ובעלי משקים, ואחדים שירתו כרופאים בבתי-חולים ממשלתיים, כשופטים וכמתורגמנים ליד הקונסוליות הזרות.

באמצע המאה ה-20 עזבו כל היהודים את מאניסה. מקצתם היגרו לארצות-הברית, לדרום- אפריקה, למצרים ומקצתם עלו לישראל.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מצרים
דרום אפריקה
ארה"ב ארצות הברית של אמריקה
טולדו, ספרד
איזמיר
תורכיה
צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

South Africa

Republic of South Africa (RSA)

The southernmost country in Africa.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 69,000 out of 56,500,000

South African Jewish Board of Deputies

Telephone: +27 11 645 2523
Fax: +27 11 640 1662
Email: sajbd@sajbd.org
Website: www.sajbd.org

President: Mary Kluk, also WJC Vice-President
National Chairman: Jeff Katz
National Director: Wendy Kahn

United States of America (USA)

A country in North America

Estimated Jewish population in 2018: 5,700,000 out of 325,000,000 (1.7%). United States is the home of the second largest Jewish population in the world. 

Community life is organized in more than 2,000 organizations and 700 federations. Each of the main religious denominators – Orthodox, Conservative, Reform, and Reconstructionist – has its own national association of synagogues and rabbis. 

American cities (greater area) with largest Jewish populations in 2018:

New York City, NY: 2,000,000
Los Angeles, CA: 662,000
Miami, FL: 555,000
Philadelphia, PA: 275,000
Chicago, IL: 294,000
Boston, MA: 250,000
San Francisco, CA: 304,000
Washington, DC & Baltimore, MY: 217,000

States with largest proportion of Jewish population in 2018 (Percentage of Total Population):

New York: 8.9
New Jersey: 5.8
Florida: 3.3
District of Columbia: 4.3
Massachusetts: 4.1
Maryland: 4
Connecticut: 3.3
California: 3.2
Pennsylvania: 2.3
Illinois: 2.3

טולדו

עיר בקאסטיליה, ספרד.

עד שנת 1561 הייתה טולדו בירת ספרד.

לפי מסורת יהודית הייתה בטולדו הקהילה היהודית העתיקה ביותר בחצי-האי האיברי. לדברי יצחק אברבנאל היו ראשוני היהודים במקום גולי יהודה ובנימין אחרי חורבן בית ראשון. מקורות נוצריים טוענים שיהודים הסגירו את העיר לידי המוסלמים (ב-712 לערך), אולם היסטוריון ערבי במאה ה-13 אומר כי בתקופת הכיבוש היו רק יהודים ספורים בעיר.

במאה ה-11 מנתה הקהילה קרוב ל- 4,000 נפש, והיתה מחולקת לעדות לפי מקומות המוצא - אנשי קורדובה, בארצלונה ועוד, ואפילו יוצאי כוזר.

טולדו הייתה גם מרכז היישוב הקראי בספרד. יהודים עסקו בייצור אריגים, בבורסקאות וצביעת בדים, במקצועות צבאיים ובמסחר; היו ביניהם גם בנקאים עשירים וסוכנים של שליטים נוצריים. היהודים יושבי הכפרים הצטיינו כחקלאים וכורמים.

טולדו נודעה גם כמקום תורה ומחקר, וכך היה גם אחרי הכיבוש הנוצרי ב-1085. יהודים ומומרים עסקו בתרגום ספרי מדע מהשפה הערבית לספרדית וללאטינית, ומילאו תפקידים נכבדים בחצר המלך, דוגמת דון יוסף פריצואל.

במות הכובש אלפונסו ה-6 תקפו תושבי העיר את היישוב היהודי. יורשו של אלפונסו הנהיג אפליות נגד היהודים חידש תקנה מימי הוויזיגותים (מ-633) האוסרת על "אנשים ממוצא יהודי" לכהן במשרות ציבוריות.

במאה ה- 12 ישבו בטולדו גדולי הדור דוגמת יצחק אבן עזרא, משה אבן עזרא, הרופא והדיפלומט יוסף אבן קמניאל, משפחות שושן, אל- פכאר, הלוי, אבולעפיה, צדוק. בני פריצואל התייחסו אל בית דוד והכתירו את עצמם בתואר "נשיא". שפת דיבורם של יהודי טולדו היתה בחלקה ערבית, והלשון הכתובה עד למאה ה-14 היתה ערבית באותיות עבריות.

מן התעודות יוצא שיהודים החזיקו עבדים ומקרקעין, נשפטו בערכאות משלהם גם בתביעות שנוצרים היו מעורבים בהן, היו חנוונים ובעלי-מלאכה ואפילו עסקו בגביית מסים בשביל כנסיות ומינזרים. מן המאה ה-13 ניהל את ענייני הקהילה ועד של עשרה "מוקאדימון", וביוזמת דון יוסף אבן וקאר נעשתה בחירת העשרה על-ידי שני "בוררים" מיוחדים. סדרי הקהילה שימשו דוגמה לגולי ספרד בצפון-אפריקה ובקיסרות העותמאנית.

בימי המרד של יורש העצר סאנצ'ו בשנים 1281-1280 היתה הקהילה "כסדום ועמורה"; יהודים נכלאו בבתי-הכנסת ולא שוחררו אלא תמורת תשלום מיוחד. בלחץ הרדיפות התעוררה הקהילה לחזור בתשובה. המשורר טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה יצא בקריאה, בין השאר, לנהוג ביושר במשא-ומתן ולהתרחק מנשים נכריות.

הפולמוס על כתבי הרמב"ם קיבל תנופה מיוחדת בטולדו בתחילת המאה ה-14, עם פרסום חילופי האיגרות בין שלמה בן אדרת ואבא מארי אסטרוק בעניין החרם שהוטל על "מורה נבוכים". אותו זמן פעלו בעיר ר' אשר בין יחיאל (הרא"ש) ובניו ר' יהודה ור' יעקב; ישראל בן יוסף אל-נקווה, בעל "מנורת המאור", גם הוא נמנה עם חכמי הדור. באותו הזמן ניסו אנשי הכמורה לאסור על היהודים את העיסוק במתן הלוואות בריבית, וזכו בתמיכה חלקית מצד המלך. בין יהודי טולדו העשירים היו גם כאלה שהשכירו דירות ליהודים אחרים, תופעה חדשה בעיר, והחזיקו עבדים מוסלמים.

"המגיפה השחורה" (1348) הפילה חללים רבים בקרב קהילת טולדו, וכעבור שנים מועטות נאסר הממונה על אוצר המלך, דון שמואל בן מאיר הלוי אבולעפיה, הואשם ומת בעינויים בכלא סביליה. ב-1355 הסתערו נוצרים ומוסלמים על הרובע היהודי ובמלחמת-האזרחים בסוף שנות השישים נהרגו בעיר 8,000 יהודים. המלך ציווה למכור את נכסי היהודים כדי לגייס כספים לצרכי המלחמה. על כל אלה נוסף גל הפרעות של 1391; כמעט כל בתי-הכנסת ובתי-המדרש היו לעיי חרבות. רבים מתו מות קדושים ורבים נטשו את דת ישראל. הקהילה נידלדלה ולא חזרה עוד לאיתנה.

ב-1411 ביקר בעיר המסית ויסנטה פרר, ובין השאר הפך לכנסיה את בית-הכנסת על שם אבן שושן. יש מקום להניח שגם הביא יהודים רבים לשמד.

אחרי איחוד קאסטיליה ואראגון עוד נמצאו יהודים במשרות רמות, בפרט בגביית המסים, עד שהחליט הזוג המלכותי פרדינאנד ואיזאבל על המדיניות הקיצונית, ב-1480. על לואיס דה אלקלע ופרנאנדו נונז קורונל (אברהם סניור) הוטל לגבות את החובות שהגיעו להם מנוצרים ורכושם, לרבות מוסדות הציבור, הועברו לאוצר המלוכה ב-1494. בטולדו היו אנוסים רבים עוד לפני הגירוש ואלפים מהם נפלו קרבן לאינקוויזיציה, משדרות הציבור העליונות ומפשוטי-העם כאחד.

רחובות בטולדו נושאים שמות המזכירים את עברה היהודי המפואר, ובתי-כנסת שהפכו לכנסיות עומדים על תלם עד היום; שניים מהם - מיסודם של יוסף אבו עומר אבן שושן (1203), ושל דון שמואל הלוי (1357), כיום כנסיית "סאנטה מאריה לה בלאנקה", וכנסיית "אל טראנסיטו" - הוכרזו כאתר לאומי באמצע המאה ה-19; השני משמש מאז 1964 כמוזיאון לתולדות היהודים בספרד. בביתו הפרטי של דון שמואל התגורר בשעתו הצייר אל גרקו. מציבות עתיקות שמורות במוזיאון העירוני, ותוכנן התפרסם במחקרים אחדים, משד"ל ואילך. נמצא גם עמוד של בית-כנסת ועליו הכתובת "ברוך אתה בבואך ובצאתך", מן המאה ה-12 או תחילת המאה ה-13.

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.
Nahoum, Haim
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.
Nahoum, Haim
Rabbi

Born in Manisa (Magnesia), Turkey, he was educated in Tiberias, before going back to Smyrna (now Izmir, in Turkey) where he attended high school and Istanbul where he studied law. From 1893-97 he studied in Paris, France, where he was ordained at the rabbinical seminary. Back in Istanbul, Nahoum worked for the community and was deputy director of the rabbinical seminary as well as teaching history at the Military Academy. A supporter of the Young Turk movement, he was appointed Chief Rabbi of the Ottoman Empire after the Young Turks came to power in 1908. When they lost power in 1920, he moved to Paris and five years later was elected chief rabbi of Cairo, Egypt, where he remained until his death. In 1931, the king of Egypt appointed him to the senate and in 1933 Nahoum became a member of the Arabic Language Academy in Cairo. He published works of historical research.