דלג לתוכן האתר >

אילריה וורונקה

Ilarie Voronca (born Eduard Marcus) (1903-1946), avant-garde poet, born in Braila, Romania. After graduating from law school in Bucharest, he worked for various insurance companies and banks. He started his literary activity by publishing poems in the Sburătorul literar, Flacăra, Năzuința, and Contimporanul literary periodicals. These early poems were collected in his first volume Restriști (“Hard Times”, 1923) with illustrations by Victor Brauner. One year later, having discovered the Dadaism, he changed his style dramatically and turned into a major member of the avant-gardist literary and artistic movements in Romania. Along with Victor Brauner and Stephan Roll, he published the constructivist magazine 75HP in 1924. After 1927 he joined the surrealist movement.

In 1933 he immigrated to France settling in Paris. His works published in French include Poèmes parmi les hommes (1934) with a illustration by Marc Chagall, L'Apprenti fantôme (1938), Beauté de ce monde (1940), Arbre (1942). During the German occupation of France in WW II, he joined the French Resistance as a writer and fighter taking part in the battle to liberate the city of Rodez. He visited Romania last time in January 1946 and after his return to Paris he committed suicide. Much of his work was published posthumously. During his lifetime he published over thirty collections of poetry and other works, of them nineteen were published in France. Another ten books were published after his death in France and in Romania.  

MARCUS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

שמות פרטיים ושמות משפחה יהודיים רבים נגזרו מהשם הרומי מרקוס.

השם מרקוס, שפירושו בלטינית הוא "שייך למרס" (אל המלחמה במיתולוגיה הרומית), התקבל בקרב היהודים בעקבות הכיבושים הרומיים במזרח התיכון, בפרט בתקופת התלמוד.

דוגמא מוקדמת הוא השם מרקה. על פי המסורת לשם זה ערך מספרי בגמטריה זהה לשם משה, אשר בעת העתיקה לא היה מותר לשימוש. למעשה, מרקא הוא גרסה ארמית של השם הלטיני מרקוס. מרקא הוא שמו של משורר שומרוני שכתב בארמית במאה ה-4 ואשר כונה ע"י מעריציו "באר של חוכמה". על פי דעה אחרת, אפשר ששם זה, כפי שמודגש ע"י כמה מהגרסאות שלו, נובע מהביטוי העברי "מר כושי". בתפוצות, מרכוס וצורותיו השונות שימשו לעתים קרובות בתור כינויים של השמות העבריים משה, מרדכי, מנשה ומחחם, ומאוחר יותר שימשו גם בסיס ליצירת שמות משפחה. מרק, שהיא הגרסה הצרפתית של השם מתועדת בפריס במאה ה-13; מרקוס, הצורה המקורית, מוזכרת במרוקו במאה ה-16. במאה ה-17 מתועדים השם מרקוליס בפראג, צ'כיה; מרקביץ בפוליו וגרמניה; ושם החיבה מרצ'לו באיטליה.

במזרח אירופה נוספו לשורש המילה סיומות סלביות כמו "-וב", "וביץ'" ואחרות שממשעותן הכללית היא "בנו של". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו.

גרסאות אחרות, אשר לא תמיד תואמות את השפות המוברות בארצות שבהן מתועדות, כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש. מרקוס הוא גם נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של הביטוי העברי "מורנו רבנו קדוש וזכאי. In במזרח אירופה לשורש של השם מרקוס צורפו הסיומות הסלביות "-וב" ו"-וביץ'". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו. גרסאות נוספות הנפוצות במספר ארצות באירופה כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מרקוס כוללים את הממציא הגרמני זיגפריד מרקוס (1898-1831); את אהרון מרקוס (1916-1843), מלומדמ גרמני, מחברו של מחקרים על הקבלה והחסידות; ואת דוד דניאל מרקוס (1948-1902), קצין בצבא ארה"ב ומפקד הכוחות הישראלים בחזית ירושלים במלחמת העצמאות.

Victor Brauner (1903-1966), surrealist painter, sculptor and poet, born in Piatra Neamt, Romania. He was first educated in Vienna, Austria, where his family spent some time during his childhood, and then he attended the high school in Braila, Romania, and studied at the School of Fine Arts in Bucharest. His early paintings include landscapes from the cities of Falticeni and Balcic (now Balchik, in Bulgaria), but soon he joined the avant-gardist movements, starting with the Dadaism. Along with the Jewish poet Ilarie Voronca he published the 75HP magazine in which he detailed his theories about “Supra-rationalism” (surrealism). From 1925 to 1927 he was in Paris, France, returned to Bucharest for another three years collaborating to the avant-garde magazine Unu, and then, in 1930, he settled in Paris. He became friends with the Romanian sculptor Constantin Brancusi and the Romanian-born Jewish poet Benjamin Fondane and at the same time joined the Surrealist movement. His first personal exhibition in Paris in 1933 was introduced by Andre Breton. Between 1935 to 1938 he returned to Bucharest and took part in several Surrealist exhibitions. Again in France from 1938, he spent the Holocaust years in southern France, first in Perpignan and then in a number of small villages in the Pyrenees, and then in Marseilles, where he hoped to obtain a visa to get out of France, and finally in the village of Espinasses in the French Alps. After WW II he traveled a number of times to Italy. In the following years, he fell ill and worried about the fate of the Romanians who were illegal in France, risking being handed over to the Communist regime in Romania, which demanded their extradition. During his last years he lived and worked in the village of Varengeville-sur-Mer in Normany, France.

Victor Brauner was the brother of the ethnomusicologist Harry Brauner and the photographer Théodore (Teddy) Brauner.

Sașa Pană (born Alexandru Binder) (1902-1981), poet, writer and editor of avant-garde literature, born in Bucharest, Romania. He studied medicine at the Universities of Iasi and Bucharest graduating in 1927 as a military physician. He dedicated himself to literature becoming one of the leading promoters of the avant-garde movements in the Romanian literature during the first half of the 20th century. From the publication of a collection of Symbolist poems in 1926, he then moved to Dadaism and the Surrealist movements. From 1928 to 193, he published unu – an avant-garde literature literary magazine that intertwined elements of Dadaism and Surrealism and attracted many of the modernist poets and writers in Romania, including the Jewish authors Tristan Tzara, Victor Brauner, Benjamine Fondane, Marcel Iancu, Jules Perahim, Gherasim Luca, Jean David, M.H. Maxy, Ilarie Voronca, and Ion Calugaru, as well as prominent Romanian and foreign writers and poets, among them Andre Breton, Paul Elouard, Robert Desnos, and Louis Aragon. Pana continued to publish volumes of poetry as well as novels in which he adapted the Surrealist automatism advanced by Andre Breton to his works, among them Diagrame ("Diagrams"; 1930), Echinox orbitor ("Blinding Equinox"; 1931), and Viața romanțată a lui Dumnezeu ("The Romanticized Life of God"; 1932). Some of his writings were illustrated by famous artists, Pablo Picasso, Marcel Janco, Man Ray, M.H. Maxy, and Victor Brauner, among others. After WW II, Pana published the Orizont left-wing magazine from 1944 to 1947. Since late 1940s and during the 1950s and the 1960s he published several volumes of prose as well as anthologies of his previous literary productions. His works include Răbojul unui muritor. Strofe banale ("The Tally of a mortal. Ordinary stanzas", 1926), Cuvântul talisman ("The word talisman", 1933), Călătorie cu funicularul ("Journey by funicular", 1934), Iarba fiarelor ("Beast Grass", 1937), Munții noaptea neliniștea ("Mountains night anxiety", 1940), Poeme fără de imaginație ("Poems without imagination", 1947), Poeme și poezii alese din cărți și din sertar (1925-1965) ("Poems and poetry chosen from books and drawers (1925-1965)", 1966), and Culoarea timpului. Poeme ("The color of time. Poems", 1977).

בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אילריה וורונקה

Ilarie Voronca (born Eduard Marcus) (1903-1946), avant-garde poet, born in Braila, Romania. After graduating from law school in Bucharest, he worked for various insurance companies and banks. He started his literary activity by publishing poems in the Sburătorul literar, Flacăra, Năzuința, and Contimporanul literary periodicals. These early poems were collected in his first volume Restriști (“Hard Times”, 1923) with illustrations by Victor Brauner. One year later, having discovered the Dadaism, he changed his style dramatically and turned into a major member of the avant-gardist literary and artistic movements in Romania. Along with Victor Brauner and Stephan Roll, he published the constructivist magazine 75HP in 1924. After 1927 he joined the surrealist movement.

In 1933 he immigrated to France settling in Paris. His works published in French include Poèmes parmi les hommes (1934) with a illustration by Marc Chagall, L'Apprenti fantôme (1938), Beauté de ce monde (1940), Arbre (1942). During the German occupation of France in WW II, he joined the French Resistance as a writer and fighter taking part in the battle to liberate the city of Rodez. He visited Romania last time in January 1946 and after his return to Paris he committed suicide. Much of his work was published posthumously. During his lifetime he published over thirty collections of poetry and other works, of them nineteen were published in France. Another ten books were published after his death in France and in Romania.  

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מרקוס
MARCUS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר משם פרטי שמוצאו אינו יהודי או משפת הדיבור המקומית.

שמות פרטיים ושמות משפחה יהודיים רבים נגזרו מהשם הרומי מרקוס.

השם מרקוס, שפירושו בלטינית הוא "שייך למרס" (אל המלחמה במיתולוגיה הרומית), התקבל בקרב היהודים בעקבות הכיבושים הרומיים במזרח התיכון, בפרט בתקופת התלמוד.

דוגמא מוקדמת הוא השם מרקה. על פי המסורת לשם זה ערך מספרי בגמטריה זהה לשם משה, אשר בעת העתיקה לא היה מותר לשימוש. למעשה, מרקא הוא גרסה ארמית של השם הלטיני מרקוס. מרקא הוא שמו של משורר שומרוני שכתב בארמית במאה ה-4 ואשר כונה ע"י מעריציו "באר של חוכמה". על פי דעה אחרת, אפשר ששם זה, כפי שמודגש ע"י כמה מהגרסאות שלו, נובע מהביטוי העברי "מר כושי". בתפוצות, מרכוס וצורותיו השונות שימשו לעתים קרובות בתור כינויים של השמות העבריים משה, מרדכי, מנשה ומחחם, ומאוחר יותר שימשו גם בסיס ליצירת שמות משפחה. מרק, שהיא הגרסה הצרפתית של השם מתועדת בפריס במאה ה-13; מרקוס, הצורה המקורית, מוזכרת במרוקו במאה ה-16. במאה ה-17 מתועדים השם מרקוליס בפראג, צ'כיה; מרקביץ בפוליו וגרמניה; ושם החיבה מרצ'לו באיטליה.

במזרח אירופה נוספו לשורש המילה סיומות סלביות כמו "-וב", "וביץ'" ואחרות שממשעותן הכללית היא "בנו של". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו.

גרסאות אחרות, אשר לא תמיד תואמות את השפות המוברות בארצות שבהן מתועדות, כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש. מרקוס הוא גם נוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של הביטוי העברי "מורנו רבנו קדוש וזכאי. In במזרח אירופה לשורש של השם מרקוס צורפו הסיומות הסלביות "-וב" ו"-וביץ'". בגרמניה הוא שימש בסיס ליצירת גרסאות כמו מרקהוף (שיכולה להיות גם צורה גרמנית לשם שמקורו רוסי); מרקוולד ומרקהיים שייכים לקבוצת שמות הטופונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמות של מקומות; בצרפת הפך לגרסה מרסל וברומניה למרקו. גרסאות נוספות הנפוצות במספר ארצות באירופה כוללות את מרקס, מרקוס ומרקוש.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי מרקוס כוללים את הממציא הגרמני זיגפריד מרקוס (1898-1831); את אהרון מרקוס (1916-1843), מלומדמ גרמני, מחברו של מחקרים על הקבלה והחסידות; ואת דוד דניאל מרקוס (1948-1902), קצין בצבא ארה"ב ומפקד הכוחות הישראלים בחזית ירושלים במלחמת העצמאות.
ויקטור בראונר

Victor Brauner (1903-1966), surrealist painter, sculptor and poet, born in Piatra Neamt, Romania. He was first educated in Vienna, Austria, where his family spent some time during his childhood, and then he attended the high school in Braila, Romania, and studied at the School of Fine Arts in Bucharest. His early paintings include landscapes from the cities of Falticeni and Balcic (now Balchik, in Bulgaria), but soon he joined the avant-gardist movements, starting with the Dadaism. Along with the Jewish poet Ilarie Voronca he published the 75HP magazine in which he detailed his theories about “Supra-rationalism” (surrealism). From 1925 to 1927 he was in Paris, France, returned to Bucharest for another three years collaborating to the avant-garde magazine Unu, and then, in 1930, he settled in Paris. He became friends with the Romanian sculptor Constantin Brancusi and the Romanian-born Jewish poet Benjamin Fondane and at the same time joined the Surrealist movement. His first personal exhibition in Paris in 1933 was introduced by Andre Breton. Between 1935 to 1938 he returned to Bucharest and took part in several Surrealist exhibitions. Again in France from 1938, he spent the Holocaust years in southern France, first in Perpignan and then in a number of small villages in the Pyrenees, and then in Marseilles, where he hoped to obtain a visa to get out of France, and finally in the village of Espinasses in the French Alps. After WW II he traveled a number of times to Italy. In the following years, he fell ill and worried about the fate of the Romanians who were illegal in France, risking being handed over to the Communist regime in Romania, which demanded their extradition. During his last years he lived and worked in the village of Varengeville-sur-Mer in Normany, France.

Victor Brauner was the brother of the ethnomusicologist Harry Brauner and the photographer Théodore (Teddy) Brauner.

סאשה פאנה

Sașa Pană (born Alexandru Binder) (1902-1981), poet, writer and editor of avant-garde literature, born in Bucharest, Romania. He studied medicine at the Universities of Iasi and Bucharest graduating in 1927 as a military physician. He dedicated himself to literature becoming one of the leading promoters of the avant-garde movements in the Romanian literature during the first half of the 20th century. From the publication of a collection of Symbolist poems in 1926, he then moved to Dadaism and the Surrealist movements. From 1928 to 193, he published unu – an avant-garde literature literary magazine that intertwined elements of Dadaism and Surrealism and attracted many of the modernist poets and writers in Romania, including the Jewish authors Tristan Tzara, Victor Brauner, Benjamine Fondane, Marcel Iancu, Jules Perahim, Gherasim Luca, Jean David, M.H. Maxy, Ilarie Voronca, and Ion Calugaru, as well as prominent Romanian and foreign writers and poets, among them Andre Breton, Paul Elouard, Robert Desnos, and Louis Aragon. Pana continued to publish volumes of poetry as well as novels in which he adapted the Surrealist automatism advanced by Andre Breton to his works, among them Diagrame ("Diagrams"; 1930), Echinox orbitor ("Blinding Equinox"; 1931), and Viața romanțată a lui Dumnezeu ("The Romanticized Life of God"; 1932). Some of his writings were illustrated by famous artists, Pablo Picasso, Marcel Janco, Man Ray, M.H. Maxy, and Victor Brauner, among others. After WW II, Pana published the Orizont left-wing magazine from 1944 to 1947. Since late 1940s and during the 1950s and the 1960s he published several volumes of prose as well as anthologies of his previous literary productions. His works include Răbojul unui muritor. Strofe banale ("The Tally of a mortal. Ordinary stanzas", 1926), Cuvântul talisman ("The word talisman", 1933), Călătorie cu funicularul ("Journey by funicular", 1934), Iarba fiarelor ("Beast Grass", 1937), Munții noaptea neliniștea ("Mountains night anxiety", 1940), Poeme fără de imaginație ("Poems without imagination", 1947), Poeme și poezii alese din cărți și din sertar (1925-1965) ("Poems and poetry chosen from books and drawers (1925-1965)", 1966), and Culoarea timpului. Poeme ("The color of time. Poems", 1977).

בראילה
בראילה Braila
עיר על הדנובה, בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מזרח רומניה.

בשנים 1544 - 1828 היתה בראילה בקיסרות העותמאנית.

עם התפתחות העיר לנמל מסחרי גדל מספר היהודים והגיע ל- 10,000 בקירוב בסוף המאה ה- 19, שהיו 13.3 אחוזים מכלל האוכלוסייה; רבע מכלל הסוחרים ובעלי-המלאכה בעיר היו יהודים.

בית הכנסת הרפורמי הראשון ברומניה הישנה הוקם בבראילה בשנת 1862. עם מוסדות הקהילה עד לשואה נמנו גן-ילדים, שני בתי-ספר (לבנים ולבנות), תיכון לבנים, מרפאה ו"לינת-צדק".

בתקופת שלטונו של "משמר הברזל" (ספטמבר 1940 - ינואר 1941) הפקיעה המשטרה רכוש יהודי ואסרה צעירים ברחוב (האוכלוסייה היהודית מנתה אז 9,115 נפש). סוחרים נאלצו להעסיק קומיסרים מטעם ה"משמר" ולהעביר את חנויותיהם לידי אנשיו. הקהילה הושיטה עזרה רבה לפליטי פולין בעיר ולקבוצת יהודים מיאסי. המרפאה היהודית טיפלה באלפי חולים.

אחרי המלחמה התרכזו בעיר כ-6,000 יהודים, ביניהם אלה שחזרו מטרנסניסטריה. ב-1950 ירד מספרם ל- 3,500.

בשנת 1969 התגוררו בעיר מאות יהודים, לאחר שמרבית החוזרים אחרי מלחמת-העולם השנייה עלו לישראל.

בוקרשט
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.