קהילת יהודי טורונטו
טורונטו
Toronto
בירת מחוז אונטריו, קנדה.
בתחילת המאה ה-21, יותר ממחצית מהאוכלוסייה היהודית של קנדה התגוררה בטורונטו. יהודים חיו בעיר מאז המאה ה-19. האוכלוסייה היהודית של טורונטו הייתה מגוונת מבחינת הזרמים הדתיים שלה, הרקע ההיסטורי, ואף הזהויות התרבותיות והחברתיות הייחודיות שלה. טורונטו היא ביתם של קהילות של כמה זרמים ביהדות, כולל רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, הומניסטים, שמרנים ואורתודוקסים. בגלי עלייה שונים הגיעו יהודים מיישובים שונים, שהביאו אִתם מורשת שונה, ניסיון ותנועה דתית.
כנראה שבטורונטו החלו חיי קהילה יהודית מאורגנים ב-1849. בית הכנסת הראשון שהוקם בטורונטו היה "מקדש הפריחה הקדושה", קהילה רפורמית שנוסדה ב-1856 על ידי יהודים מגרמניה, ארצות הברית, בריטניה ומזרח אירופה. מאוחר יותר, רבות מקהילות העולים הקטנות התאחדו ויצרו קהילות מעורבות גדולות יותר, תוך שמירה על שם התאגיד של "הקהילה העברית של טורונטו" (1971). חברי קהילה זו, אורתודוקסים בהתחלה, היו ממקומות שונים באירופה. בית הכנסת נודע בשם "דייטשישע שול" (Daytshishe Shul) לא מסיבות "אתניות" אלא בגלל נטייתו לשיטת פולחן מודרנית. עם זרם העולים ממזרח אירופה, שמוצאם מרוסיה, ל"בית המדרש הגדול חברה תהילים" (1883); ושומרי שבת (אורתודוקסים, 1889), בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, התאחדו השניים הראשונים כ"בית צדק" (שמרנים). בשנת 1899, "בית יעקב", המכונה בית הכנסת הפולני, ובשנת 1902 החל לפעול בית הכנסת הרומני, הידוע גם בשם "עדת ישראל". לאחר תחילת המאה התרבו השטיבלך (shtiblech), הקלייצלך (kleyzlech) (בתי תפילה קטנים) ובתי הכנסת, ובשנות ה-40 של המאה ה-20 היו בעיר טורונטו קרוב לשישים בתי כנסת. עד 2011, היו יותר ממאה.
היהדות הרפורמית התפתחה לאט בטורונטו. המהלכים הראשונים בכיוון זה נעשו בשנות ה-80 של המאה ה-19. מתחילת המאה ה-20 ועד סוף שנות ה-30 של המאה, בערך, לכל חלק "אתני" של המהגרים היהודים היה המנהיג הרוחני משלו. בשנת 1871 היו 157 יהודים בטורונטו ובשנת 1881: 548 יהודים. האוכלוסייה היהודית של טורונטו גדלה בהתמדה משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
ההגירה ירדה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עקב ההגבלות שהוטלו ובשל השפל, אך בתקופה זו הגיעו קבוצות של יהודים אוסטריים וגרמנים שברחו מהיטלר. בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הגיעו לקנדה כ-40,000 ניצולי שואה, והתיישבו בעיקר בטורונטו ובמונטריאול. במהלך שנות 1960 אלפי יהודים ילידי מרוקו (וגם ילידי ספרד) היגרו לקנדה והקימו את הקהילה הספרדית הראשונה בטורונטו והקימו את בתי הכנסת והאגודות שלהם. בשנת 2011 מנתה קהילה זו 27,000 איש.
עם עלייתה של תנועת הריבונות של קוויבק, יהודי מונטריאול, קהילה אנגלופונית בעיקרה, התמודדו עם אנטישמיות מוגברת שהביאה להגירה המונית לטורונטו. עד ל-1970 הפכה טורונטו למוקד של יהדות קנדה ולבית לאוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בקנדה. על פי סקר "משק הבית הלאומי" לשנת 2011, היו 188,715 יהודים באזור המטרופולין של טורונטו עם 11,070 בעיר טורונטו עצמה. רוב האוכלוסייה היהודית של טורונטו חיה בטורונטו רק דור אחד או שניים.
לאורך שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתחילת שנות ה-2000, קנדה הייתה מרכז מרכזי של הגירה יהודית מברית המועצות לשעבר (FSU). כ-70% מהמהגרים היהודים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בטורונטו רבתי. ב-1996 היו כ-16,000 יהודים שנולדו להורים מברית המועצות, בעיקר סרבנים, שהגיעו במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. עד שנת 2003, מספר היהודים מברית המועצות הוערך בין 25,000 ל-30,000 איש.
בשנים הראשונות של המאה ה-21, בטורונטו 20% מהיהודים מזדהים כאורתודוקסים, 40% קונסרבטיביים, 35% רפורמיים והשאר כלא-דתיים. היהודים מהווים כ-3.4% מכלל אוכלוסיית העיר.
כמו ברוב הערים עם אוכלוסייה יהודית גדולה, גם בטורונטו ישנן מובלעות יהודיות. עד שנות ה-30 של המאה ה-20, רוב הקהילה היהודית עברה מערבה מ"המחלקה" לרובע שוק קנזינגטון, שם ייצגו היהודים למעלה מ-80% מהאוכלוסייה. לאחר מלחמת העולם השנייה, מספר משפחות יהודיות, עשירות יותר, עברו לפורסט היל, שכונה מצפון למרכז העיר טורונטו. מאז תחילת המאה ה-20, רחוב באתרסט (Bathurst) מהווה את לב ליבה של הקהילה היהודית, ומאז שנות ה-70, של המאה ה-20, החלק הצפוני שלו מהווה מרכז תרבותי של האוכלוסייה היהודית-רוסית בעיר. לאחר שהוקמו הרבה מעדניות וחנויות רוסיות, השכונה זכתה לכינוי "מוסקבה הקטנה".
חיי תרבות וחברה יהודיים משגשגים כבר למעלה ממאה שנה בטורונטו, החל ממלחמת העולם הראשונה, כאשר מיסיונרים נוצרים היו פעילים ברובע היהודי. המיסיון סיפק שירותי רפואה ומיילדות, וזה המריץ את הקהילה היהודית לספק שירותים משלהם.
ב-1911 ייסדה קואליציה של קבוצות רדיקליות את בית הספר הלאומי הרדיקלי בטורונטו, בית ספר ביידיש הראשון בצפון אמריקה. מספר שנים לאחר מכן נוצר פיצול בנושא השפה ופועלי ציון הקימו בית ספר עממי משלהם פארבנד (Farband). אלה שנותרו שינו את שמו של המוסד לבית ספר ע"ש י"ל פרץ, של חוג הפועלים (Arbeter Ring). בשנת 1945 הקים המסדר היהודי המאוחד בית ספר לילדים משלו, בית הספר ע"ש מוריס וינצ'בסקי (Winchevsky). השמאל – "פועלי ציון" – פלח אידיאולוגי שהגיע לטורונטו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקים בית ספר "בורוכוב" וגן משלו ב-1932. מוסד החינוך הקבוע הראשון של טורונטו, שנוסד ב-1908, היה "תלמוד תורה" ברחוב סימקו (Simcoe). אף על פי שהוא היה אורתודוקסי באופיו ובתוכנו, הוא פעל לפי הטכניקה של "עברית בעברית". בשנת 1916 קבוצה, שהכילה בעיקר יהודים מפולין הרוסית, שחשה שה"עברית בעברית" אינה מקפידה מספיק על הכשרה מסורתית, פתחה את תלמוד "תורה עץ חיים" ברחוב דארסי (D'arcy). התפתחות חשובה, מאז סוף מלחמת העולם השנייה, הייתה צמיחתו של בית הספר הקהילתי, וביתר שאת צמיחתו והתרחבותו של בית הספר. משנת 1950 הייתה הלשכה לחינוך יהודי (שנודעה, מאוחר יותר, בשם "המועצה לחינוך יהודי") הגוף המנהלי המרכזי.
עמותת "עזרת נשים" הייתה אחראית על הקמת בית החולים "הר סיני" ב-1923. משנת 1948 קיבלה קרן הרווחה, בשותפות עם המועצה הציונית של טורונטו, את תפקידי ועדת הערעורים היהודית (United Jewish Appeal). היו למעלה מ-70 סניפים של "הדסה" בטורונטו, ו-28 סניפים של "המועצה הלאומית לנשים יהודיות". ל"בני ברית" היו 26 לשכות לגברים ו-18 סניפים של נשים. בנוסף, משרדי אונטריו של הקונגרס היהודי הקנדי ושל הפדרציה של הארגון הציוני של קנדה היו ממוקמים בטורונטו.
יותר ממאתיים ארגונים נפרדים משרתים את הקהילה היהודית של טורונטו והאזורים הסמוכים לה הם, כולל מספר ועדות, קרנות ועמותות, שרבים מהם משתפים פעולה עם הפדרציה של UJA (ועדת הערעורים היהודית) של טורונטו רבתי. ארגונים אלה מוקדשים במידה רבה לשירותים חברתיים. אחדים מספקים תמיכה כספית ליחידים ולתוכניות הסברה, בעוד שאחרים מסנגרים עבור זכויות אדם ועבור מטרות יהודיות. ארגונים בולטים כוללים את המרכז לענייני ישראל ויהדות, הלוואה בחינם עבור יהודי טורונטו, "הלל" מטורונטו רבתי, "בני ברית" מקנדה, והוועדה לעניינים פוליטיים של יהודי קנדה.
ישנם גם מספר ארגונים פילנתרופיים המציעים מענקים ותוכניות מימון המנוהלות על ידי קבוצות ברחבי העיר. אחד מהארגונים האלה הוא פורום הפילנתרופיה, המעניק מימון לתוכניות חינוכיות הן למשפחות והן ליחידים. ארגון "מזון", שהקצה יותר משבעה מיליון דולר, נאבק ברעב ברחבי קנדה כדי להאכיל את הרעבים. "ואהבת" ו"איחוד חסד" הם שני ארגונים המספקים תכניות להקלה על העוני ומציעים סיוע דחוף לטווח קצר לאלו שנמצאים במצבי משבר.
לצורכי בריאות ורפואה, ישנו בית החולים "הר סיני", חלק ממתחם הבריאות יוסף וולף לבוביץ'. בית החולים "הר סיני", בעל הכרה בינלאומית, ידוע במתן טיפול מעולה לחולים ולמשפחה. במהלך השנים זכה בית החולים בפרסים רבים והוא אחד המעסיקים המובילים בקנדה.
הקהילה היהודית של טורונטו גדושה בתכניות חינוכיות. לא רק בית ספר לילדים, אלא גם תכניות חינוכיות למבוגרים. ישנם 43 צהרונים יהודיים, 20 בתי ספר יסודיים לכיתות א'-ח' ו-16 בתי ספר תיכוניים יהודיים, כולל מספר ישיבות. חינוך יהודי ניתן גם על ידי עמותות חברתיות ותרבותיות כמו BBYO (תנועת נוער יהודית פלורליסטית), רשת הנוער היהודי (רשת צעירי חב"ד) והילל, הממוקמות בקמפוסים של אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת יורק ואוניברסיטת ריירסון (Ryerson).
טורונטו מתגאה במספר מרכזי תרבות יהודיים. יעד תיירותי פופולרי הוא המרכז לחינוך השואה ע"ש שרה וחיים נויברגר; המרכז כולל אוסף קבוע של צילומי ארכיון, אמנות, עדויות וחפצים. מרכז יהודי חשוב נוסף הוא מרכז המורשת המשפחתית בלנקנשטיין (OJA) המחזיק במאגר הגדול ביותר של החיים היהודיים בקנדה; נוסדה בשנת 1973, הוא מציע לאורחים הזדמנות לחקור את העבר היהודי של קנדה באמצעות אוסף מגוון של רשומות היסטוריות.
בנוסף, בטורונטו ישנם שלושה מרכזים קהילתיים גדולים המציעים מגוון שלם של תכניות שונות ליחידים ולמשפחות. המרכז הקהילתי היהודי פוסרמן ומרכז שוורץ רייזמן מארגנים אירועים קהילתיים, מספקים תכניות חינוכיות, תרבותיות וספורט, ומקדמים מעורבות ולכידות בקהילה. מרכז הקהילה היהודית הרוסית של אונטריו הוקם כדי לשלב את היהודים מברית המועצות לשעבר על ידי מתן שירותי תרבות, דת וחינוך. ליהודי טורונטו הייתה היסטוריה ארוכה של אגודות סיוע לחולים. עם כניסתם של שירותי רפואה ציבוריים, היבט דמי המחלה שכך, ועם התרבות הגוברת פחת גם שלב הקבוצה הלאומית (landsmannschaft). עם זאת, ההגירה שלאחר מלחמת העולם השנייה נתנה תנופה חדשה לחלק מהקבוצה הלאומית. נטייה להסתגל לתנאים חדשים באה לידי ביטוי בהפיכתן של חלק מעמותות החולים לבתי כנסת, למשל, "בית רדום" (Beth Radom) ו"גאווה של ישראל" (Pride of Israel).
מעל 80 ציוני דרך יהודיים ממוקמים ברחבי אזור טורונטו רבתי. ניתן למצוא נקודות עניין יהודיות רבות באזור שוק קנזינגטון/ספדינה. רוב ציוני הדרך הם מקומות שפעם היו ביתם של מוסדות יהודיים היסטוריים, כגון: בתי כנסת, בתי ספר, מסעדות, עסקים וארגונים. בשכונת שוק קנזינגטון נמצאים שני בתי כנסת שנותרו מראשית המאה ה-20, בית הכנסת "קייב" (Kiever synagogue) בשדרת בלוויו ו"אנשי מינסק" (Anshei Minsk) ברחוב סנט אנדרוס. אתר תיירות פופולרי הוא "מקדש הפריחה הקדושה", הקהילה העתיקה ביותר בטורונטו. ציון דרך בולט נוסף הוא בית בלפור; על שם ארתור ג' בלפור, מחבר הצהרת בלפור, הבניין ההיסטורי היה רשום כנכס מורשת טורונטו בשנת 2011.
בין ראשי העיר היהודים הבולטים היו פיליפ ג'י ג'יבנס (Philip G. Givens), (1966-1963) וניומן לאופולד (1885-1883 ו-1897). שני ראשי עיר ראשונים נוספים היו לואי מ' זינגר (1917-1914) וג'וזף זינגר (1920, 1923), היהודי הראשון שהפך לחבר במועצת השליטה של טורונטו. משנות ה-20 של המאה ה-20 נבחרו ראשי בית ספר ונאמני בתי ספר יהודים לעתים קרובות, במיוחד ממחלקה רביעית. בתחילת שנות ה-70 היהודים מילאו תפקיד בולט בחוגים האזרחיים, התרבותיים, המוזיקליים והתיאטרליים של טורונטו. בנוסף, גם שוק המדיה מתפתח במהירות בקהילות היהודיות של טורונטו, כולל ארבעה פרסומים יהודיים מרכזיים המופצים ברחבי טורונטו. העיתון השבועי הגדול ביותר הוא העיתון הקנדי היהודי (Canadian Jewish News). עיתון זה נקרא על ידי עד 100,000 אנשים בכל שבוע, וזה הופך אותו לא רק לגדול ביותר בטורונטו אלא בכל קנדה. פרסומים יהודיים נוספים כוללים את הג'ואיש סטנדרט (Jewish Standard), שלום טורונטו, הזמין באנגלית ובעברית, והג'ואיש טריביון (The Jewish Tribune).
לואיס אפלבאום
(אישיות)לואיס אפלבאום ( 1918- ), מלחין. נולד בטורונטו, קנדה. הלחין מוסיקה קלה לתיאטרון, לקולנוע , לרדיו ולטלוויזיה. כיהן כמנהל מוסיקלי של רשות הקולנוע הלאומית של קנדה, ומ-1961 כיועץ מוסיקלי של רשת הטלוויזיה של קנדה. ב-1955 ייסד את פסטיבל המוסיקה בסטרטפורד, אונטריו, וניהל אותו עד 1960.
יצירותיו כוללות פתיחה לחג המולד (1951); סוויטה לבלט צדו הכהה של הירח (1953); שלוש תרועות לסטרטפורד (1953); סוויטה למחולות זעירים (1958); קונצ'רטנטה (1967); רביעיות כלי-קשת ושירים.
קרל אנצ'רל
(אישיות)קרל אנצ'רל (1908-1973) מנצח. נולד ליד סובסלאב, צ'כוסלובקיה, ולמד בפראג. בזמן כיבוש צ'כוסלובקיה על ידי הנאצים, נשלח למחנה ריכוז. אחרי מלחמת העולם השנייה ניצח על האופרה של פראג, בשנים 1950-1947. בשנים 1968-1950 שימש כמנהל מוסיקלי של תזמורת הרדיו הסימפונית בפראג ושל התזמורת הפילהרמונית הצ'כית. ב-1969 התמנה למנהל התזמורת הסימפונית של טורונטו, קנדה. נפטר בטורונטו.
בית הכנסת הרפורמי "הולי בלוסום". טורונטו, קנדה
(תמונות)זהו בית הכנסת העתיק ביותר בטורונטו, שנחנך בשנת 1880 על ידי יהודים מאנגליה ומגרמניה שהיגרו לקנדה. מקום בית הכנסת הועתק במשך כמה עשורים. המבנה בתמונה אינו קיים יותר, אך הקהילה הרפורמית הקימה בניין חדש קרוב לאזורי מגוריהם של בני הקהילה.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
לאופולד אינפלד
(אישיות)Leopold Infeld (1898-1968), physicist, born in Krakow, Poalnd (then part the Austro-Hungarian Empire). He studied physics at the Jagiellonian University in Krakow and obtained his doctorate there in 1921. He worked as an assistant and a docent at the University of Lwow (1930–1933).
In 1933 he went to England where he was appointed a Rockefeller fellow at Cambridge University (1933–1934). Infeld was interested in the theory of relativity and worked together with Albert Einstein at Princeton University, USA, between 1936 and 1938. The two scientists co-formulated the equation describing star movements. He became a professor at the University of Toronto, Canada, between 1939 and 1950. After the first use of nuclear weapons in 1945, Infeld, like Einstein, became a peace activist. Because of his activities in this field he was accused of having communist sympathies. In 1950 he therefore left Canada and returned to Poland where he became a professor at the University of Warsaw, a post he held until his death.
Infeld was one of the 11 signatories to the 1955 Russell–Einstein Manifesto (initiated by Bertrand Russell and Albert Einstein and 8 other Nobel Peace Prize winners) which sought to highlight the dangers posed by nuclear weapons and called for world leaders to seek peaceful resolutions to international conflicts. Infeld also wrote with Einstein "The Evolution of Physics", a widely read history of physical theory from the 17th century to the 20th. Infeld also wrote "Quest: An Autobiography" and the biography "Whom the Gods Love: The Story of Evariste Galois."
גונתר פלאוט
(אישיות)W. Gunther Plaut (1912-2012), rabbi, born in Muenster, Germany. He received a doctorate in law at Berlin university in 1934 (one of the last Jews to do so). He then turned to Jewish studies and in 1935 went to Hebrew Union College, Cincinnati where he was ordained. During WW II he was an army chaplain in Europe. From 1948 he was rabbi of Mount Zion Temple, St. Paul, Minnesota, and from 1961 to 1977 was senior rabbi of Holy Blossom Temple in Toronto. Plaut was a founder of the camp movement for Jewish students and held many public Jewish and general posts. His early books included a history of Judaism in Minnesota and he wrote histories of Reform Judaism. In his theological writings,he was a religious liberal. They included Judaism and the Scientific Spirit which argued for the compatibility of liberalism and traditionalism. Plaut edited and was principal author of the English commentary on the Pentateuch The Torah-A Modern Commentary.
גיוארגי פאלודי
(אישיות)György Faludy, (1910-2006), poet, author and translator, born in Budapest, Hungary (then part of Austria-Hungary), and studied at the universities of Vienna, Berlin, Germany, and Graz, Austria. In 1938, he fled to France and then settled in the United States, where he volunteered to serve in the U.S. Army during World War II. In 1946, he returned to Hungary and devoted himself to writing and journalism. In 1951 he was arrested on a political charge, and was released from prison in 1953. Faludy then joined the editorial board of the literary journal Irodalmi Ujsag. In 1956 he published a poem in this journal about his experiences in prison. The failure of the anti-Communist revolution of that year forced him to flee the country once again. This time he went to England, where he resumed publication of Irodalmi Ujsag. In 1967, Faludy moved to Toronto, Canada, and lived there for twenty years. He gave lectures in Canada and the USA and edited various Hungarian language journals. In 1978 he was awarded an honorary doctor at the University of Toronto. His poems were published in New York in 1980.
In 1988, Faludy returned to Hungary, and his works which were burnt by the Nazis and then in later years confiscated by the Communists, were again published. In 1994 he received the most prestigious award in Hungary, the Kossuth Prize
In 1937 Faludy translated Francois Villon's poetry into Hungarian (Villon balladai). Faludy's own writings include A pompeji strazsan ("On the Guard at Pompei", 1938); Europai koltok antologiaja ("An Anthology of European Poets", 1938); and the prose works Tragedie eines Volkes (1938) and Emlekkonyv a rot Bizancrol ("Memories of Red Byzantium", 1961). In 1962 he published his autobiography, My Happy Days in Hell, in English. His other works include City of Splintered Gods (1966), Erasmus of Rotterdam (1970), East and West, Selected poems of Faludy (1987), Corpses, Brats and Cricket Music (1987).
In 2006 the city of Toronto planned to build a park in his memory.
Fritz Moritz Heichelheim
(אישיות)Fritz Moritz Heichelheim (1901-1968) Historian. Born in Giessen, Germany, he taught at the university there from 1929 until dismissed in 1933 after the Nazis came to power. He then went to England, first to Cambridge (1933-42), then teaching in Nottingham (1942-48). From 1948 he taught Greek and Roman history at the university of Toronto. Heichelheim was elected fellow of the Royal Society of Canada in 1966. His numerous publications covered economic history, archeology, numismatics and papyrology in the ancient world. His best-known work is an economic history of ancient times in three volumes. Involved in Jewish affairs, he was president of the Jewish Historical Society of Toronto.