קרל אנצ'רל

טורונטו

Toronto

בירת מחוז אונטריו, קנדה.

בתחילת המאה ה-21, יותר ממחצית מהאוכלוסייה היהודית של קנדה התגוררה בטורונטו. יהודים חיו בעיר מאז המאה ה-19. האוכלוסייה היהודית של טורונטו הייתה מגוונת מבחינת הזרמים הדתיים שלה, הרקע ההיסטורי, ואף הזהויות התרבותיות והחברתיות הייחודיות שלה. טורונטו היא ביתם של קהילות של כמה זרמים ביהדות, כולל רפורמים, רקונסטרוקציוניסטים, הומניסטים, שמרנים ואורתודוקסים. בגלי עלייה שונים הגיעו יהודים מיישובים שונים, שהביאו אִתם מורשת שונה, ניסיון ותנועה דתית.

כנראה שבטורונטו החלו חיי קהילה יהודית מאורגנים ב-1849. בית הכנסת הראשון שהוקם בטורונטו היה "מקדש הפריחה הקדושה", קהילה רפורמית שנוסדה ב-1856 על ידי יהודים מגרמניה, ארצות הברית, בריטניה ומזרח אירופה. מאוחר יותר, רבות מקהילות העולים הקטנות התאחדו ויצרו קהילות מעורבות גדולות יותר, תוך שמירה על שם התאגיד של "הקהילה העברית של טורונטו" (1971). חברי קהילה זו, אורתודוקסים בהתחלה, היו ממקומות שונים באירופה. בית הכנסת נודע בשם "דייטשישע שול" (Daytshishe Shul) לא מסיבות "אתניות" אלא בגלל נטייתו לשיטת פולחן מודרנית. עם זרם העולים ממזרח אירופה, שמוצאם מרוסיה, ל"בית המדרש הגדול חברה תהילים" (1883); ושומרי שבת (אורתודוקסים, 1889), בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, התאחדו השניים הראשונים כ"בית צדק" (שמרנים). בשנת 1899, "בית יעקב", המכונה בית הכנסת הפולני, ובשנת 1902 החל לפעול בית הכנסת הרומני, הידוע גם בשם "עדת ישראל". לאחר תחילת המאה התרבו השטיבלך (shtiblech), הקלייצלך (kleyzlech) (בתי תפילה קטנים) ובתי הכנסת, ובשנות ה-40 של המאה ה-20 היו בעיר טורונטו קרוב לשישים בתי כנסת. עד 2011, היו יותר ממאה.

היהדות הרפורמית התפתחה לאט בטורונטו. המהלכים הראשונים בכיוון זה נעשו בשנות ה-80 של המאה ה-19. מתחילת המאה ה-20 ועד סוף שנות ה-30 של המאה, בערך, לכל חלק "אתני" של המהגרים היהודים היה המנהיג הרוחני משלו. בשנת 1871 היו 157 יהודים בטורונטו ובשנת 1881: 548 יהודים. האוכלוסייה היהודית של טורונטו גדלה בהתמדה משנות ה-90 של המאה ה-19 ועד התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.

ההגירה ירדה בשנות ה-30 של המאה ה-20, עקב ההגבלות שהוטלו ובשל השפל, אך בתקופה זו הגיעו קבוצות של יהודים אוסטריים וגרמנים שברחו מהיטלר. בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הגיעו לקנדה כ-40,000 ניצולי שואה, והתיישבו בעיקר בטורונטו ובמונטריאול. במהלך שנות 1960 אלפי יהודים ילידי מרוקו (וגם ילידי ספרד) היגרו לקנדה והקימו את הקהילה הספרדית הראשונה בטורונטו והקימו את בתי הכנסת והאגודות שלהם. בשנת 2011 מנתה קהילה זו 27,000 איש.

עם עלייתה של תנועת הריבונות של קוויבק, יהודי מונטריאול, קהילה אנגלופונית בעיקרה, התמודדו עם אנטישמיות מוגברת שהביאה להגירה המונית לטורונטו. עד ל-1970 הפכה טורונטו למוקד של יהדות קנדה ולבית לאוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בקנדה. על פי סקר "משק הבית הלאומי" לשנת 2011, היו 188,715 יהודים באזור המטרופולין של טורונטו עם 11,070 בעיר טורונטו עצמה. רוב האוכלוסייה היהודית של טורונטו חיה בטורונטו רק דור אחד או שניים.

לאורך שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתחילת שנות ה-2000, קנדה הייתה מרכז מרכזי של הגירה יהודית מברית המועצות לשעבר (FSU). כ-70% מהמהגרים היהודים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בטורונטו רבתי. ב-1996 היו כ-16,000 יהודים שנולדו להורים מברית המועצות, בעיקר סרבנים, שהגיעו במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. עד שנת 2003, מספר היהודים מברית המועצות הוערך בין 25,000 ל-30,000 איש.

בשנים הראשונות של המאה ה-21, בטורונטו 20% מהיהודים מזדהים כאורתודוקסים, 40% קונסרבטיביים, 35% רפורמיים והשאר כלא-דתיים. היהודים מהווים כ-3.4% מכלל אוכלוסיית העיר.

כמו ברוב הערים עם אוכלוסייה יהודית גדולה, גם בטורונטו ישנן מובלעות יהודיות. עד שנות ה-30 של המאה ה-20, רוב הקהילה היהודית עברה מערבה מ"המחלקה" לרובע שוק קנזינגטון, שם ייצגו היהודים למעלה מ-80% מהאוכלוסייה. לאחר מלחמת העולם השנייה, מספר משפחות יהודיות, עשירות יותר, עברו לפורסט היל, שכונה מצפון למרכז העיר טורונטו. מאז תחילת המאה ה-20, רחוב באתרסט (Bathurst) מהווה את לב ליבה של הקהילה היהודית, ומאז שנות ה-70, של המאה ה-20, החלק הצפוני שלו מהווה מרכז תרבותי של האוכלוסייה היהודית-רוסית בעיר. לאחר שהוקמו הרבה מעדניות וחנויות רוסיות, השכונה זכתה לכינוי "מוסקבה הקטנה".

חיי תרבות וחברה יהודיים משגשגים כבר למעלה ממאה שנה בטורונטו, החל ממלחמת העולם הראשונה, כאשר מיסיונרים נוצרים היו פעילים ברובע היהודי. המיסיון סיפק שירותי רפואה ומיילדות, וזה המריץ את הקהילה היהודית לספק שירותים משלהם.

ב-1911 ייסדה קואליציה של קבוצות רדיקליות את בית הספר הלאומי הרדיקלי בטורונטו, בית ספר ביידיש הראשון בצפון אמריקה. מספר שנים לאחר מכן נוצר פיצול בנושא השפה ופועלי ציון הקימו בית ספר עממי משלהם פארבנד (Farband). אלה שנותרו שינו את שמו של המוסד לבית ספר ע"ש י"ל פרץ, של חוג הפועלים (Arbeter Ring). בשנת 1945 הקים המסדר היהודי המאוחד בית ספר לילדים משלו, בית הספר ע"ש מוריס וינצ'בסקי (Winchevsky). השמאל – "פועלי ציון" – פלח אידיאולוגי שהגיע לטורונטו רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקים בית ספר "בורוכוב" וגן משלו ב-1932. מוסד החינוך הקבוע הראשון של טורונטו, שנוסד ב-1908, היה "תלמוד תורה" ברחוב סימקו (Simcoe). אף על פי שהוא היה אורתודוקסי באופיו ובתוכנו, הוא פעל לפי הטכניקה של "עברית בעברית". בשנת 1916 קבוצה, שהכילה בעיקר יהודים מפולין הרוסית, שחשה שה"עברית בעברית" אינה מקפידה מספיק על הכשרה מסורתית, פתחה את תלמוד "תורה עץ חיים" ברחוב דארסי (D'arcy). התפתחות חשובה, מאז סוף מלחמת העולם השנייה, הייתה צמיחתו של בית הספר הקהילתי, וביתר שאת צמיחתו והתרחבותו של בית הספר. משנת 1950 הייתה הלשכה לחינוך יהודי (שנודעה, מאוחר יותר, בשם "המועצה לחינוך יהודי") הגוף המנהלי המרכזי.

עמותת "עזרת נשים" הייתה אחראית על הקמת בית החולים "הר סיני" ב-1923. משנת 1948 קיבלה קרן הרווחה, בשותפות עם המועצה הציונית של טורונטו, את תפקידי ועדת הערעורים היהודית (United Jewish Appeal). היו למעלה מ-70 סניפים של "הדסה" בטורונטו, ו-28 סניפים של "המועצה הלאומית לנשים יהודיות". ל"בני ברית" היו 26 לשכות לגברים ו-18 סניפים של נשים. בנוסף, משרדי אונטריו של הקונגרס היהודי הקנדי ושל הפדרציה של הארגון הציוני של קנדה היו ממוקמים בטורונטו.

יותר ממאתיים ארגונים נפרדים משרתים את הקהילה היהודית של טורונטו והאזורים הסמוכים לה הם, כולל מספר ועדות, קרנות ועמותות, שרבים מהם משתפים פעולה עם הפדרציה של UJA (ועדת הערעורים היהודית) של טורונטו רבתי. ארגונים אלה מוקדשים במידה רבה לשירותים חברתיים. אחדים מספקים תמיכה כספית ליחידים ולתוכניות הסברה, בעוד שאחרים מסנגרים עבור זכויות אדם ועבור מטרות יהודיות. ארגונים בולטים כוללים את המרכז לענייני ישראל ויהדות, הלוואה בחינם עבור יהודי טורונטו, "הלל" מטורונטו רבתי, "בני ברית" מקנדה, והוועדה לעניינים פוליטיים של יהודי קנדה.

ישנם גם מספר ארגונים פילנתרופיים המציעים מענקים ותוכניות מימון המנוהלות על ידי קבוצות ברחבי העיר. אחד מהארגונים האלה הוא פורום הפילנתרופיה, המעניק מימון לתוכניות חינוכיות הן למשפחות והן ליחידים. ארגון "מזון", שהקצה יותר משבעה מיליון דולר, נאבק ברעב ברחבי קנדה כדי להאכיל את הרעבים. "ואהבת" ו"איחוד חסד" הם שני ארגונים המספקים תכניות להקלה על העוני ומציעים סיוע דחוף לטווח קצר לאלו שנמצאים במצבי משבר.

לצורכי בריאות ורפואה, ישנו בית החולים "הר סיני", חלק ממתחם הבריאות יוסף וולף לבוביץ'. בית החולים "הר סיני", בעל הכרה בינלאומית, ידוע במתן טיפול מעולה לחולים ולמשפחה. במהלך השנים זכה בית החולים בפרסים רבים והוא אחד המעסיקים המובילים בקנדה.

הקהילה היהודית של טורונטו גדושה בתכניות חינוכיות. לא רק בית ספר לילדים, אלא גם תכניות חינוכיות למבוגרים. ישנם 43 צהרונים יהודיים, 20 בתי ספר יסודיים לכיתות א'-ח' ו-16 בתי ספר תיכוניים יהודיים, כולל מספר ישיבות. חינוך יהודי ניתן גם על ידי עמותות חברתיות ותרבותיות כמו BBYO (תנועת נוער יהודית פלורליסטית), רשת הנוער היהודי (רשת צעירי חב"ד) והילל, הממוקמות בקמפוסים של אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת יורק ואוניברסיטת ריירסון (Ryerson).

טורונטו מתגאה במספר מרכזי תרבות יהודיים. יעד תיירותי פופולרי הוא המרכז לחינוך השואה ע"ש שרה וחיים נויברגר; המרכז כולל אוסף קבוע של צילומי ארכיון, אמנות, עדויות וחפצים. מרכז יהודי חשוב נוסף הוא מרכז המורשת המשפחתית בלנקנשטיין (OJA) המחזיק במאגר הגדול ביותר של החיים היהודיים בקנדה; נוסדה בשנת 1973, הוא מציע לאורחים הזדמנות לחקור את העבר היהודי של קנדה באמצעות אוסף מגוון של רשומות היסטוריות.

בנוסף, בטורונטו ישנם שלושה מרכזים קהילתיים גדולים המציעים מגוון שלם של תכניות שונות ליחידים ולמשפחות. המרכז הקהילתי היהודי פוסרמן ומרכז שוורץ רייזמן מארגנים אירועים קהילתיים, מספקים תכניות חינוכיות, תרבותיות וספורט, ומקדמים מעורבות ולכידות בקהילה. מרכז הקהילה היהודית הרוסית של אונטריו הוקם כדי לשלב את היהודים מברית המועצות לשעבר על ידי מתן שירותי תרבות, דת וחינוך. ליהודי טורונטו הייתה היסטוריה ארוכה של אגודות סיוע לחולים. עם כניסתם של שירותי רפואה ציבוריים, היבט דמי המחלה שכך, ועם התרבות הגוברת פחת גם שלב הקבוצה הלאומית (landsmannschaft). עם זאת, ההגירה שלאחר מלחמת העולם השנייה נתנה תנופה חדשה לחלק מהקבוצה הלאומית. נטייה להסתגל לתנאים חדשים באה לידי ביטוי בהפיכתן של חלק מעמותות החולים לבתי כנסת, למשל, "בית רדום" (Beth Radom) ו"גאווה של ישראל" (Pride of Israel).

מעל 80 ציוני דרך יהודיים  ממוקמים ברחבי אזור טורונטו רבתי. ניתן למצוא נקודות עניין יהודיות רבות באזור שוק קנזינגטון/ספדינה. רוב ציוני הדרך הם מקומות שפעם היו ביתם של מוסדות יהודיים היסטוריים, כגון: בתי כנסת, בתי ספר, מסעדות, עסקים וארגונים. בשכונת שוק קנזינגטון נמצאים שני בתי כנסת שנותרו מראשית המאה ה-20, בית הכנסת "קייב" (Kiever synagogue) בשדרת בלוויו ו"אנשי מינסק" (Anshei Minsk) ברחוב סנט אנדרוס. אתר תיירות פופולרי הוא "מקדש הפריחה הקדושה", הקהילה העתיקה ביותר בטורונטו. ציון דרך בולט נוסף הוא בית בלפור; על שם ארתור ג' בלפור, מחבר הצהרת בלפור, הבניין ההיסטורי היה רשום כנכס מורשת טורונטו בשנת 2011.

בין ראשי העיר היהודים הבולטים היו פיליפ ג'י ג'יבנס (Philip G. Givens), (1966-1963) וניומן לאופולד (1885-1883 ו-1897). שני ראשי עיר ראשונים נוספים היו לואי מ' זינגר (1917-1914) וג'וזף זינגר (1920, 1923), היהודי הראשון שהפך לחבר במועצת השליטה של ​​טורונטו. משנות ה-20 של המאה ה-20 נבחרו ראשי בית ספר ונאמני בתי ספר יהודים לעתים קרובות, במיוחד ממחלקה רביעית. בתחילת שנות ה-70 היהודים מילאו תפקיד בולט בחוגים האזרחיים, התרבותיים, המוזיקליים והתיאטרליים של טורונטו. בנוסף, גם שוק המדיה מתפתח במהירות בקהילות היהודיות של טורונטו, כולל ארבעה פרסומים יהודיים מרכזיים המופצים ברחבי טורונטו. העיתון השבועי הגדול ביותר הוא העיתון הקנדי היהודי (Canadian Jewish News). עיתון זה נקרא על ידי עד 100,000 אנשים בכל שבוע, וזה הופך אותו לא רק לגדול ביותר בטורונטו אלא בכל קנדה. פרסומים יהודיים נוספים כוללים את הג'ואיש סטנדרט (Jewish Standard), שלום טורונטו, הזמין באנגלית ובעברית, והג'ואיש טריביון (The Jewish Tribune).

פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.