חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פראג

פראג PRAGUE

בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.


מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.

תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.

התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.

השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").

שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.

עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).

בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.

לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.

כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.

הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).

בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.


תקופת השואה

משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.

ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).

קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.

"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.


בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.

במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.

בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.

על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.

בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.

באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
248820
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
1926 – 2011
ניצול שואה, סופר, מחזאי
נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית, אז צ'כוסלובקיה.

רבים מסיפוריו עוסקים בשואה. צ'רלס לרסון, פרופסור לספרות מהאוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון די.סי, הגדיר את לוסטיג כגדול סופרי השואה.

בגיל 15 נשלח לוסטיג לטרזינשטט ומשם נשלח לבסוף אל מחנות ההשמדה אושוויץ ולבוכנוולד. ב- 1945 העלו אותו הנאצים על רכבת שהיתה אמורה להעבירו למחנה הריכוז דכאו, אולם הוא הצליח להימלט אחרי שהקטר הופצץ על ידי מטוס אמריקני. הוא שב לפראג ברגל והצטרף למחתרת ההתנגדות. הוא השתתף בהתקוממות האנטי נאצית של מאי 1945 בפראג. רוב בני משפחתו נספו בשואה, הוא, אמו ואחותו – ניצלו.

אחרי מלחמת העולם השנייה, לוסטיג למד עתונאות באוניברסיטת פראג ואז עבד ברדיו פראג ככתב וכעורך של מגזין. הוא בא לישראל כדי לדווח על מלחמת העצמאות, פגש את המשוררת ורה וייסליצובה, מתנדבת של ההגנה, והשניים נישאו. ורה, שגם היא היתה בטרזינשטט, היתה בתו של יצרן רהיטים מאוסטרבה, הרפובליקה הצ'כית. שני הוריה נרצחו באושוויץ.

ב- 1967 נטש את המפלגה הקומוניסטית הצ'כית במחאה על ניתוק היחסים עם ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. בקיץ 1968 בא לאיטליה לתמוך ולקדם את הרפורמות של המנהיג הצ'כי אלכסנדר דובצ'ק – ושם שמע את החדשות על פלישת הרוסים אל צ'כוסלובקיה. הוא לא שב הביתה, אלא הגיע לישראל, אחר ליוגוסלביה ולבסוף לארצות הברית. הוא קיבל משרות באוניברסיטת איווה ובאוניברסיטה האמריקנית. אחרי נפילת הגוש הסובייטי ב- 1989 המשיך ללמד באוניברסיטה האמריקנית, וחילק את חייו בין וושינגטון די.סי לבין פראג. רק ב- 2003 חידש את תושבות הקבע שלו בפראג.

ב- 2006 קיבל מאת ואצלאב האוול, נשיאה לשעבר של הרפובליקה הצ'כית, אות כבוד על תרומתו לתרבות הצ'כית, וב- 2008 הוענק לו פרס פרנץ קפקא.

חלק מסיפוריו יצאו לאור בארצות הברית תחת הכותרת "ילדי השואה". בסיפור קצר אחד מסופר על שני צעירים שבורחים מהרכבת ומתחבאים ביערות, גונבים לחם מחווה, וכמעט מוצאים להורג על הגניבה. ספרו הנודע ביותר הוא "תפילה לקטרינה הורוביצובה" (1974), אשר מספר על קבוצת אנשי עסקים יהודים אמריקנים שנתקעו בגרמניה הנאצית ומנסים לצאת ממנה באמצעות שוחד. הנאצים הערימו עליהם ולבסוף רצחו אותם במחנות ריכוז.

יצירותיו "דיטה סקסונה" ו"לילה ותקווה" עובדו לסרטי קולנוע.
יצירות נוספות:

"Dita Saxova" (1962);
"Night and Hope" (1957);
"Art from the Ashes" (1995);
"Lovely Green Eyes" (2004).
(1903 – 2014)
פסנתרנית ומורה למוזיקה
נולדה בפראג, הרפובליקה הצ'כית, שאז היתה חלק מאוסטריה-הונגריה. ניצולת מחנה הריכוז טרזינשטאט. בגיל 110 היתה ניצולת השואה המבוגרת ביותר בעולם.

הוריה היו פרידריך הרץ, סוחר, וסופי – בעלת השכלה גבוהה שניהלה סלון ספרותי והתרועעה בחוגי סופרים נודעים. כבר כילדה פגשה הרץ סופרים, פילוסופים, ומלחינים, למשל גוסטב מאהלר ופרנץ קפקא.
היו לה שני אחים, אחות תאומה, מריאנה, ואחות גדולה, אירמה, אשר לימדה אותה נגינה בפסנתר.אליס הפגינה כשרון רב והפסנתרן ארתור שנאבל, שהיה ידיד המשפחה, עודד אותה לטפח קריירה של מוזיקאית קלסית. היא התחילה ללמוד אצל ואצלב סטפן בקונסרבטוריון למוזיקה גרמנית בפראג, שם היתה התלמידה הצעירה ביותר. ב- 1931 נישאה הרץ ללאופולד זומר, איש עסקים ומוזיקאי חובב. בנם, סטפן (לימים רפאל) נולד בשנת 1937 ונפטר ב- 2001.

אליס הופיעה בקונצרטים ובנתה לעצמה מוניטין בכל אירופה, אולם כשהנאצים כבשו את פראג הם אסרו על יהודים להופיע בציבור, להצטרף לתחרויות מוזיקה או ללמד תלמידים לא יהודים. אחרי פלישתם של הנאצים אל צ'כוסלובקיה, נסעו רוב בני משפחתה של הרץ-זומר וידידיה לישראל, אבל היא נשארה בפראג כדי לטפל באמה החולה, סופי, שהיתה בת 72, ובסופו של דבר נעצרה ונרצחה. ביולי 1943 הרץ נשלחה לטרזינשטט ושם ניגנה, עם מוזיקאים נוספים, ביותר ממאה קונצרטים, באוזני קהל של אסירים וסוהרים. היא סיפרה "נאלצנו כי הגרמנים רצו להראות לנציגי הצלב האדום, שהגיעו לבקר שלוש פעמים בשנה, שמצב היהודים בטרזינשטט טוב. בכל פעם שידעתי שיש קונצרט הייתי מאושרת. מוזיקה היא קסם. הופענו באולם לפני קהל של 150 אנשים זקנים, מיואשים חולים ורעבים. הם חיו בשביל המוזיקה, שהיתה עבורם כמו מזון. אילו לא באו לשמוע אותנו - היו מתים הרבה קודם, וכך גם אנחנו."

הרץ-זומר שוכנה עם בנה במגורים בזמן שהותם במחנה והוא אחד הילדים הבודדים ששרדו מטרזינשטט. בעלה מת מטיפוס בדכאו ב- 1944, ששה שבועות לפני שיחרור המחנה. אחרי שהסובייטים שיחררו את טרזינשטט ב- 1945, אליס ורפאל שבו לפראג ובמרס 1949 הגיעו לישראל והתאחדו עם המשפחה ועם האחות התאומה מריאנה. הרץ חיה בישראל במשך 40 שנה, עבדה כמורה למוזיקה באקדמיה למוזיקה בירושלים, וב- 1986 עברה ללונדון. בנה רפאל, צ'לן מוכשר ומנצח, נפטר ב- 2001 בישראל בסופו של מסע הופעות. בן 64 היה. הותיר אחריו אישה ושני בנים.

בלונדון הרץ-זומר חיה על יד משפחתה בדירת חדר קטנה, שם ביקרו אותה מדי יום קרוביה, ידידיה, נכדה אריאל זומר וכלתה ז'נבייב זומר. היא ניגנה שלוש שעות ביום עד סוף חייה. תמיד אמרה שאופטימיזם הוא המפתח לחייה.

סרט על חייה של הרץ-זומר, "הגברת במספר שש", זכה בפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הקצר בשנת 2014.
Feigl, Bedrich (1884-1965), painter, graphic designer, and illustrator, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He studied at the Academy of Fine Art in Prague. He first exhibited in a group exhibition in 1907, in Prague.

During WW I, Feigl was a member of a team of aircraft designers, later becoming the dean of the Czechoslovak aircraft industry and was delegated to attend many conventions abroad.

Feigl was considered an avant-garde artist. In the early years of the 20th century, when the first center of contemporary avant-garde art formed in Prague, Feigl was its intellectual head. In 1928 he was a founding member of the Prague Secession.

In the history of Jewish art in Czechoslovakia, Feigl occupies a position apart. He was attracted by Jewish and biblical themes, such as Rebecca at the Well or The Finding of Moses. In addition, his landscapes include depictions of Jerusalem, The Valley of Gideon, The Valley of Kidron, places he visited during a voyage to the Land of Israel in 1932.

He lived for a long time in Berlin, New York, and London. In 1939, foillowing the Nazi occupation of Czechoslovakia, he was arrested and interned in a German camp. He, along with his wife, were liberated only at the intervention of the Artist's Refugee Committee and the British Consulate in Koln, Germany, and allowed to leave for England in April 1939 where they settled in London. Feigl regularly took part in group exhibitions at the London Ben Uri Art Gallery, which displayed his work on the occasion of his 75th and 80th birthday in the years 1959 and 1964, respectively.

Feigl died in London.
1877 – 1973
כלכלן
נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאמפריה האוסטרית-הונגרית

למד משפטים באוניברסיטת פראג, וגם בברסלאו, בברלין ובווינה. ב- 1900 סיים וקיבל תואר דוקטור בתורת המשפט מאוניברסיטת פראג. ב- 1907 התחיל לעבוד באוניברסיטת וינה ומ- 1914 נתמנה לפרופסור חבר. בשנים 1921-09 עבד בשירות הציבורי האוסטרי, עד לדרגת פקיד בכיר. מ- 1921 עד 1928 כיהן כמנהל סטטיסטיקה במשרד העבודה הבין-לאומי בז'נבה, שווייץ. ועד 1933 כפרופסור לכלכלה באוניברסיטת פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה.

ב- 1933 פריברם היגר למקסיקו ומיד לאחר מכן לארצות הברית. הוא היה חבר בצוות מחקר במכון ברוקינגס בוושינגטון די.סי עד 1936; עבד ככלכלן בהנהלת הביטוח הלאומי עד 1942; כלכלן ראשי של ועדת המכס של ארה"ב עד 1951. במקביל כיהן כפרופסור חבר באוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון, די.סי, עד 1952. הוא ערך מחקר בכלכלה תאורטית ובכלכלה פוליטית והתבלט כסוציולוג ופילוסוף חברתי.

פעילויות נוספות: חבר המכון הסטטיסטי הבין-לאומי; האגודה הסוציולוגית הבין-לאומית; החברה הכלכלית; אגודת הכלכלנים האמריקנית; ועוד ארגונים רבים.

מפרסומיו הבולטים:

"Geschichte der oesterreichischen Gewerbpolitik" (1907); "Die Entschehungen der individualistischen Socialphilosophie" (Leipzig, 1912); "Probleme der internationalen Arbeitstatistik" (Jena, 1925); "Probleme der internationalen Socialpolitik" (Leipzig, 1927); "Cartel Problems" (1935); and "Conflicting Patterns of Thought" (1949).
קפקא, פרנץ (1883-1924), סופר שנולד למשפחה יהודית ממעמד בינוני בפראג, בוהמיה (אז חלק מהאימפריה האוסטרו הונגריה, כיום בצ'כיה). קפקא היה ילד בודד. הוא למד בבית ספר תיכון בגרמניה ולאחר מכן באוניברסיטה לקראת דוקטורט במשפטים. הוא מצא עבודה בחברות ביטוח, בה הוא עבד שעות ארוכות ובסופו של הדבר נאלץ להתפטר בשל בריאות לקויה. מ-1917 הוא סבל ממחלת השחפת וחלק הגדול מחייו מכאן ואילך בילה בבתי המרגוע.
רק כמה מיצירותיו – ולאו דווקא המובחרות שבהן - יצאו לאור במהלך חייו. בנוגע לשאר היצירות, קפקא השאיר הוראות לחבר שלו ומנהל עזבונו הספרותי, מקס ברוד, לשרוף אותן.
ברוד לא ציית לבקשתו של קפקא ופרסום הרומנים הביא לקפקא תהילת עולם לאחר מותו. הידועים מבין הרומנים שלו הם: "המשפט", "הטירה", ו- "אמריקה", שאת כולם כתב בגרמנית. עד היום כשמתארים משהו כ-"קפקאי" הכוונה היא להשפעת עולמו הספרותי של קפקא שהכיל אלמנטים של תסכול, חוסר תקווה וסיוט קיומי.
קפקא נטמן בקבר המשפחה בפראג.
מנצח. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. למד בקונסרבטוריון בעיר הולדתו והתחיל בדרכו המקצועית כמנצח המקהלה בתיאטרון הגרמני בפראג. אחר כך החזיק במשרה דומה בברמן (Bremen, 1910-1905), לייפציג (1912-1910) ופרנקפורט (1917-1912). בשנים 1932-1917 שימש מנצח ראשי בבית האופרה של המבורג. מ-1915 ניצח על להקת האופרה של שיקגו בביצוע אופרות מאת וגנר. ב-1932 היה מנצח אורח בקהיר, וב-1933 בבית האופרה הממלכתי של וינה. בגרמניה יצא שמו של פולק כפרשן מעולה של יצירות ריכרד שטראוס. נפטר בפראג, צ'כוסלובקיה.
שולהוף, יוליוס (1825-1898) , פסנתרן ומלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, למד בעיר ואחר כך עקר לפריס, שם נהנה מחסותו של שופן. יצירתו הראשונה, אלגרו בריאנט, הוקדשה לשופן. ערך מסע קונצרטים ארוך באוסטריה, באנגליה, בספרד ובדרום רוסיה. כשחזר לפריס התחיל ללמד. עם פרוץ המלחמה בין הצרפתים לגרמנים ב-1870 השתקע בדרזדן. קצת לפני מותו עבר לברלין. קטעי המוסיקה הסלונית לפסנתר שהלחין (גאלופ די בראוורה; פולקה אימפרומפטי) היו פופולריים במיוחד. נפטר בברלין.
רב ופוסק הלכה
נולד בפראג, כעת ברפובליקה הצ'כית

למד בפולין והתבלט כבר בנעוריו כחכם בתלמוד.

בשנת 1600 היה אב בית דין בדובנו, ומ- 1602 – אב בית הדין באוסטרוג, כיום ברפובליקה הצ'כית. מ- 1606 כיהן כאב בית הדין בפרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה.

אחרי גירושם של יהודי פרנקפורט ב- 1614 נתמנה לרב בפראג. לאחר מות אשתו בשנת 1621 עבר לארץ ישראל ושימש כרב הקהילה האשכנזית. ב- 1625 נאסר הורוביץ על ידי הפחה והוחזק עבור כופר. עם שיחרורו נתמנה לרב של צפת. הוא נפטר בטבריה ונקבר על יד הרמב"ם.

חיבור הנודע ביותר הוא "שני לוחות הברית". הן החיבור והן המחבר ידועים בשם השל"ה. הספר מכיל הלכות חגים ואת תרי"ג מצוות. במהירה נהיה הספר לאחד הספרים החשובים בלימודי רבנות והשפיע מאד על המחשבה החסידית המוקדמת. הורוביץ עסק גם בקבלה והכניס כמה תפילות קבליות אל המחזור, בתוספת פרשנות.
Bamberger, Heinrich von (1822-1888), physician and teacher, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later Czechoslovakia). Bamberger studied medicine in Prague where he earned a doctorate in 1847. He worked for the General Hospital in Prague. In 1854 he was appointed professor of pathology at Wuerzburg University, Germany. He stayed on that position until 1872, when he became professor at the University of Vienna and was appointed director of a medical clinic in Vienna.

Bamberger became famous for his brilliant lectures and for his diagnostic techniques. He is especially known for his Lehrbuch der Krankheiten des Herzens ("Handbook of Diseases of the Heart," 1857), a textbook on cardiac diseases and, for his diagnoses of symptoms of cardiac diseases. His name was given to Bamberger's disease, Bamberger's bulbar pulse, and Bamberger's sign for pericardial effusion. He advocated the use of albuminous mercuric solution in the therapy of syphilis and reported albuminuria during the latter period of severe anemia. He also described muscular atrophy and hypertrophy.

In 1887, Bamberger and Ernst Fuchs founded the Wiener klinische Wochenschrift . During the last two years of his life, Bamberger served as President of the Vienna Medical Association.

He was the father of the internist Eugen von Bamberger
משורר
אחיו הצעיר של המחזאי פרנטישק לנגר. נולד בפראג.

לנגר מרד בסביבתו המתבוללת. אחרי ביקור בארץ ישראל ב- 1913 נסע לבלז ושם חי שנים אחדות אצל חצרו של האדמור מבלז. כששב לפראג המשיך לשמור מצוות ולהתלבש כחסיד.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה שב לנגר לבלז, אך נאלץ להתגייס לצבא האוסטרי. בהמשך שוחרר מהשירות בשל אדיקותו הדתית.

הוא לימד בבית ספר יהודי ופרסם שירים בעברית. חיבר גם ספרים בגרמנית, שעסקו בשילוב בין פסיכואנליזה לבין ספרות עברית.
יצירותיו המפורסמות ביותר הן קבצי שירה וסיפורים חסידיים בצ'כית.

היה ידיד טוב של פרנץ קפקא ואף לימד אותו עברית.

אחרי שכבשו הגרמנים את פראג ב- 1938, נמלט לישראל וכתב ספר נוסף של שירים בעברית.
Bush (Busch) Isidor (1822-1898), publisher and viticulturist, and American frontier pioneer, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later Czechoslovakia). Bush never attended school or college, but was educated by private teachers and Jewish scholars. He was introduced into the printing business as an employee in his father's plant in Vienna, Austra. Already when he was 15 years of age, he was intrumental in helping to set up an edition of the Talmud. He became the youngest publisher in Vienna. Eventually, the firm of Von Schmid & Bush became the largest Hebrew publishing house in the world.

In 1842 he initiated the "Jahrbuch fuer Israeliten", the first almanac by Jewish authors for a Jewish public. Together with I. S. Reggio he published the Hebrew-German "Bikkurei ha-Ittim ha-Hadashim" (one issue, Vienna, 1845), in which he emphasized the need to learn and use the Hebrew language.

Following the repression of the 1848 revolutions, Bush left the Austrian Empire and immigrated to the USA settling in New York in 1949. He founded a book store and publishred for three months "Israels Herald" (in German), the first American Jewish weekly.

Bush moved to St. Louis, where he opened a general store in partnership with his brother-in-law, Charles Taussig, and began to prosper. In 1857 founded the People's Savings Bank, and served as its president until 1863.

During the American Civil War, Bush was appointed aide to Unionist General John C. Frémont in 1861, serving with the rank of captain until 1862. Bush was named general agent of the St. Louis and Iron Mountain Railroad and held that position until 1868. In 1864 he was one of the St. Louis delegates to the Missouri Constitutional Convention, and served as a member of the State Board of Immigration from 1865 to 1877.

During the later years of his life he won wide recognition as a viticulturist, planting vineyards in Bushberg, in Jefferson County MO, a large tract of land on the immediate outskirts of St, Louis that he purchased in 1851. He published the Bushberg Catalogue, a manual on grape-growing that later on was translated into many languages. In 1870, Isador Bush created the firm of Isidor Bush & Co. – a wine and liquor business.

Bush was one of the founders of B'nei El Temple, in St. Louis, and of the Cleveland Orphan Asylum (1868). In 1873 he was elected grand president of the St. Louis lodge of the B'nai B'rith. Bush was an active member and vice-president (1882) of the Missouri Historical Society.

Bush died in St. Louis in 1898.
Petschek, Otto (1882-1934), industrialist and banker, a member of the Petschek family - the son of Isidor Petschek, one of the owners and managers of a coal mining and other industrial interests, known as "Grosser Petschek", born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary, later in Czechoslovakia).

After his father's death in 1919, Otto became head of the Petschek concern for a short period. In 1934, Otto Petschek died in a sanatorium in Vienna, Austria. He was survived by his wife Martha (nee Popper), a son Victor, and three daughters, Eva, and the twin sisters Rita and Ina-Louise, who immmigrated to Toronto, Canada, in 1938.

Otto Petschek's mansion in Prague, built in the late 1920's, inspired by French Baroque, was occupied by the Nazis during World War II and served as their headquarters.
Author and physician

son of the orientalist Judah Jeiteles. He was born in Prague and after graduating at an early age from high school, studied medicine in Prague and Vienna. In 1828 he converted to Catholicism which enabled him to take the chair of anatomy at Vienna University. From 1835 to 1869 he was professor of surgical therapeutics at the University of Olomouc. Jeiteles was active in the 1848 revolution and represented Olomouc in the revolutionary parliament at Frankfurt on Main. He was also an author, and some of his poems were set to music by Beethoven. In his writings he attacked the obscurantism of the Catholic Church and pleaded with Jews to cling to their traditional faith.
Rabbi

Born in Prague, he studied in Prague and Pressburg and became rabbi of Tabor in 1843 and in 1868 took over the district rabbinate which had been located in Kolodje (Kaladei). His moderate reforms were influential throughout Bohemia. Klemperer wrote on various subjects including Bohemian Jewish history.

שולהוף, ארווין (1894-1942). פסנתרן ומלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה.

שולהוף למד בעיר הולדתו ואחר כך בווינה (1908-1902), בלייפציג (1910-1908) ובקלן (1914-1910). ב-1913 זכה בפרס מנדלסון לנגינה בפסנתר. התגורר בפראג וערך מסעי הופעות בצרפת, באנגליה וברוסיה. כמו כן, לימד פסנתר. אחרי שירות בצבא במלחמת העולם הראשונה חזר לפראג ושב ללמד. בשנים 1938-1935 עבד עבור הרדיו הצ'כי. ב-1933 קיבל אזרחות סובייטית.
יצירותיו כתובות במתכונות מודרניות. שולהוף ערך ניסיונות ברבעי טונים. הקנטטה מניפסט למקהלה ולתזמורת (1932) מסמנת כיוון חדש בקומפוזיציה שלו. הלחין יצירות לפסנתר וגם אופרות, מוסיקה לבלט, סימפוניות ורביעיות כלי קשת. נספה במחנה הריכוז וילצבורג (Wuelzburg) בבוואריה, גרמניה.

Kahler, Eugen von (1882-1911), painter, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary) into a well-to-do Jewish family that belonged to the German speaking Jews of the Prague high society. His father, Max Kohn, was president of the commodity and stock exchange in Prague, a landowner and industrialist, who around 1894, for unknown reasons, changed the family name into Kahler. In 1911 Max Kahler was knighted.

Kahler took his first lessons of drawing with Heinrich Jakeschin in Prague, and painted his first oil paintings in 1898.

Kahker's first symptoms of tuberculosis appeared in 1900, and subsequently he underwent a kidney operation in Berlin. Then he went to a follow up curative stay in San Remo, Italy, where he drew nature sketches. He took trips to Monte Carlo and Nice, France. Then he moved to Munich, Germany, where he took private drawing lessons and in 1903 was admitted to the painting class of Franz von Stuck at the Academy of Munich.

Kahler is considered a member of the German speaking sector of Czech painters, who settled permanently in Bavaria. In 1908 he studied in Paris, and on doctor's advice he took a curative trip to Egypt. In 1909 he lived a secluded life in Brussels, Belgium, where he painted intensively. Then, in 1910 he traveled to Tunisia and Spain.

His recurring health problems frequently compelled him to retreat to the family estate at Svinare, near Karlstyn.

In late 1910 three of Kahler's oil paintings were exhibited at the second exhibition of the Neue Kuenstlervereinigung in Munich. The exhibition toured other German towns. In October 1911 the first Kahler's solo-exhibition took place in the Modern Gallery of Heinrich Thannhausen in Munich, and later in Frankfurt am Main.

At the end of the same year Kahler's health deteriorated rapidly and in December 1911 he died at his parents' home in Prague.
זמרת אלט. נולדה בפראג, צ'כוסלובקיה, והופיעה הופעת בכורה בעיר הולדתה כבר בגיל עשרים. אחר כך עקרה לגרמניה והתיישבה בדיסלדורף, שם התגוררה שנים אחדות. שפיגל שרה בבית האופרה בעיר והופיעה כזמרת אורחת בבתי אופרה אחרים ברחבי גרמניה. היא הוזמנה על ידי ריכרד שטראוס להופיע בברלין. בעקבות ההצלחה שנחלה בבית האופרה של פרנקפורט בתפקיד בראנגנה באופרה "טריסטן ואיזולדה" מאת ריכרד וגנר, זכתה להיות מועסקת בו. בעקבות עליית הנאצים לשלטון, בשמת 1933, דעכה הקריירה שלה, על אף שהתנצרה. הופעתה האחרונה נערכה ב-1935 בתפקיד אורטרוד באופרה "לוהנגרין" מאת וגנר. שפיגל המשיכה להתגורר בפרנקפורט עד 1 בספטמבר 1942, מועד גירושה לטרזין. בגיטו השתתפה בכמה קונצרטים. ב-19 באוקטובר 1944 נשלחה לאושוויץ-ביקרנאו. שם נשלחה, כנראה, הישר לתאי הגזים.

Hans Krasa (1899-1944), composer, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He was a pupil of Alexander Zemlinsky. In 1923 he served as assistant conductor of the Mozart Festival in Paris. In 1933 his opera, Betrothal in Dream, won the Czech State Prize. His music is in a modern vein, striking in originality and resourceful in rhythm and modern harmony. His best works include a symphony for chamber orchestra, performed in the United States by Serge Koussevitzky and the Boston Symphony Orchestra in 1926; an oratorio, Die Erde ist des Herrn; a string quartet; a chamber concerto for cembalo and seven instruments; diverse other works, and Bundibar, a children's opera based on a play by Aristophanes.

During World War II, in 10/08/1942 Krasa was arrested and sent to Terezin (Theresienstadt) Nazi concentration camp. There, Krasa made adaptations in Bundibar suiting circumstances. The opera was performed 55 times; and was included in a propaganda film prepared by the Nazis.

Krasa was deported to Auschwitz, where he was murdered on October 17 , 1944

Orlik, Emil (1870-1932), painter and graphic artist, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He belonged to the German speaking group of artists, a representative of the Art Nouveau who excelled in graphic art.

From 1891 he studied at the Munich Academy, during 1892-1893 he studied under Professor Heinrich Knirr, and in 1894 he returned to Prague where he stayed for some time.

Orlik traveled frequently to the Netherlands, Belgium and England (1898), to Japan (1900-1901), and Vienna (1903-1904), where he painted his "Finis Ghetto". He painted various views of the city of Prague in various media.

Orlik was rather a figure painter than a landscapist. His woodcuts and etchings depicted Prague's every-day lifes' characters (paddlers, vendors, craftsmen, prostitutes). Orlik also designed theatrical settings. His vast collection of portraits include renowned personalities of his time alongside with portraits of common people.

In 1905 Orlik became professor in Berlin, Germany. In 1934 a posthumous exhibition of his oil paintings took place at the Feigl's gallery in Prague.

Opinions differed about the artistic value of Orlik's works. Some defined it as an example of "bad, superficial art", while others referred to him as being on a par with the Austrian painter Gustav Klimpt of Vienna. Later he was considered part of Austria's secession.

Orlik died in Berlin.
מנצח. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. בשנים 1926-1924 למד באקדמיה למוסיקה של פראג (פסנתר אצל פרנץ לאנגר וארווין שולהוף, וקומפוזיציה אצל אלכסנדר זמלינסקי). ב-1925 זכה בפרס ראשון בתחרות לפסנתר. ב-1926 הופיע לראשונה כמנצח אופרה בתיאטרון הגרמני החדש בפראג. תחילה זכה קריירה מוצלחת כמנצח האופרה של פראג ואחר כך פעל בהמבורג, בברנו ובמורבסקה אוסטרבה. ב-1930 עבר להמבורג וב-1939 עלה לארץ-ישראל בספינת מעפילים. ניצח על האופרה הארצישראלית העממית (לימים, האופרה הישראלית), על התזמורת הפילהרמונית הישראלית ועל תזמורת רשות השידור. זינגר ניצח על נגינות הבכורה של יצירות רבות מאת מלחינים ישראליים, ביניהם בן-חיים, בוסקוביץ ואבידום, וכן על ביצוע הבכורה של האורטוריה דוד המלך מאת דריוס מיו. זינגר הופיע כמנצח אורח באירופה והרבה לכלול בתכנותיו מוסיקה מאת מלחינים צ'כים וישראלים. נפטר בתל-אביב.
פלג, פרנק (1910-1968) , פסנתרן, נגן צ'מבלו ומלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. למד פסנתר, ניצוח וקומפוזיציה באקדמיה הלאומית ומוסיקולוגיה באוניברסיטה של פראג. כילד, ניגן בצ'מבלו ובפסנתר והופיע בנגינה של מוסיקה טרום-קלאסית ומודרנית. בפראג הלחין מוסיקה לשירים מאת הורציוס, ניטשה וטאגור. הלחין את בלדה למלח למילים של המשורר הצ'כי וולקר (Iaczi Wolker). היצירה בוצעה על ידי התזמורת הפילהרמונית הצ'כית.
ב-1936 הגיע לארץ-ישראל ומיד הפך לאחת הדמויות הבולטות בחיי המוסיקה. ניגן בצ'מבלו בכל רחבי הארץ, הופיע עם התזמורת הפילהרמונית, תזמורת הרדיו, התזמורת הסימפונית תל-אביב ואחרות. הופיע בחו"ל עם תזמורות שונות והרצה על המוסיקה של באך בהצלחה גדולה, באירופה ובארה"ב.
ב-1951 עבר לגור בחיפה. עד מותו היה המנהל המוסיקלי של התזמורת הסימפונית חיפה ושל תיאטרון חיפה. בשנים 1953-1950 היה מנהל החינוך המוסיקלי במשרד החינוך והתרבות. בעת תקופת כהונתו הקים את הספרייה המוסיקלית בתל-אביב ואת ארכיון ההקלטות למוסיקה יהודית ומזרחית. תרומתו למוסיקה הישראלית הייתה עצומה: הוא ניגן, הציג יצירות בחו"ל ועודד מלחינים ישראלים צעירים לכתוב מוסיקה. בין יצירותיו שלו אפשר למצוא מוסיקה לתיאטרון, לתכניות רדיו ולסרטים. חיבר את הספרים "דע את המוסיקה", "שיחות על מוסיקה" ואת "האנציקלופדיה המאוירת לכלי נגינה" (1965). נפטר בתל-אביב.
מלחין וסופר. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, למד שם, ואחר כך חי תקופה מסוימת בווינה. נמנה עם חוגו של ואגנר וב-1867 הוזמן למינכן על ידי המלך לודוויג ה-II מלך בוואריה, פטרונו של ואגנר, להיות מורה לפסנתר בבית הספר המלכותי למוסיקה במינכן. ב-1871 התמנה למנהל בית הספר. כתב עבור המלך לודוויג מחקר על האופרה של ואגנר, טריסטן ואיזולדה (1906). ב-1886 הקים את המקהלה של פורגס ובאמצעותה קידם, בעיקר, את המוסיקה של ליסט, ברליוז, קורנליוס וברוקנר. הלחין שירים. נפטר במינכן, גרמניה.
Petschek, Hans (1895-1968), industrialist and businessman, a member of the Petschek family - the son of Isidor Petschek and brother of Otto Petschek, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary).

After the death of his brother Otto, he assumed responsibility for running the mining and other industrial companies of the family in Prague. Following the Munich Agreement the family transferred their property to a specially created British corporation. In May 1937 they succeeded in selling the property at a huge loss. Subsequently they also sold the majority of their possession in the Sudeten area, including 24 coal mines, their sales organization, and 30% of the north Bohemian coal output.

In 1938, Hans, together with his wife, Eva, and sons, Albert and Harry E. moved first to London, United Kingdom, and subsequently immigrated to United States setlling in New York. Petschek became actively engaged in the United Continental Corporation, New York, together with his cousin Walter Petschek, the only son of Julius Petschek.

He died in Scarsdale, NY, USA.
מלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. למד בקונסרבטוריונים בפראג ובלייפציג (בין היתר, אצל רגר). האופרה הקומית שלו שוואנדה נגן חמת החלילים, שהועלתה בפראג ב-1927, זיכתה אותו בפרסום עולמי. האופרה שילבה נעימות מתוך הפולקלור הצ'כי והסלובקי. הפולקה והפוגה מתוך אופרה זו מבוצעות לעתים קרובות בקונצרטים. כמו כן, כתב שיר עברי (1936). ב-1939 הגיע לארה"ב, התיישב בניו-יורק והתחיל להשתמש בחומרים מן המוסיקה העממית האמריקנית (כך, למשל, בתחת צמרתו המתפשטת של עץ הערמונים, 1939, באגדת Sleepy Hollow לתזמורת, 1940, ובסימפוניית לינקולן, 1941). ויינברגר חיבר גם את האופרות Outcasts of Poker Flat (1932; מבוססת על הסיפור מאת ברט הארט) ווואלנשטיין (1937), ואת הבלט סאראטוגה (1941). דיכאון אחז בו עקב אי יכולתו להשתלב בחיי המוסיקה באמריקה והוא התאבד בסנט פיטרסבורג, פלורידה (ארצות-הברית). כתבי היד שלו שמורים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.

זכריה פרנקל (1801 – 1875), רב והיסטוריון, נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית (אז חלק מהאימפריה האוסטרית) למשפחה נודעת של חכמי תלמוד. נחשב בעיני רבים להוגה היהדות הקונסרבטיבית. פרנקל יסד את אסכולת היהדות ההיסטורית, שדוגלת בחופש המחקר ובו בזמן משמרת את סמכותן של המצוות, האמונה והמסורת. הוא התחנך בפראג בישיבה של בצלאל רונספרג ואז עבר לבודפשט, הונגריה, ולמד פילוסופיה, מדעי הטבע ופילולוגיה באוניברסיטה (1825 – 1830). ב- 1832 נתמנה לרב של ליטומריצה - הרב הראשון בבוהמיה שהיה לו תואר אקדמי ואשר נשא דרשותיו בשפה הגרמנית.

ב- 1847 הוכיח חיבורו החשוב Die Eidesleistung bei den Juden in Theologischer und Historischer Beziehung את מקורה של אפליית היהודים והטענה כי אינם מהימנים כעדים במשפט בסקסוניה ובמדינות אחרות. גם בפרוסיה ציין החוק כי עדותו של יהודי נגד נוצרי תקפה רק במשפט אזרחי, וגם אז רק כשמדובר בסכום הנמוך מחמישים טלרים. הודות למחקרו של פרנקל בוטל החוק המפלה הזה. פרנקל היה סבור כי הגיון שמבוסס על מחקר ולא רק רצון מצד הקהילה, חייב להצדיק רפורמות בקרב היהדות. הוא הכניס כמה שינויים קלים בתפילה, למשל מקהלת נערים וכדומה, אך התנגד לשינויים שלא התאימו למסורת. הוא גינה את החלטתו של הרב יוסף הופמן מסקס-מיינינגן, שהתיר לתלמידי תיכון יהודיים לכתוב בשבת.

ב- 1836 נתמנה לרב הראשי של דרזדן בסקסוניה, וב- 1843 הוזמן לכס הרבנות הראשית בברלין, משרה שלא אוישה מאז 1800 משום שהממשלה הפרוסית "סבלה" את היהדות אך סירבה לתת לה הכרה חוקית.

עמדתו של פרנקל במחלוקת על סידור המבורג החדש (1842) הרגיזה את שני הצדדים. הליברלים כעסו משום שבמקום להכריז שהסידור שלהם עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית, הצביע פרנקל על חוסר עקביות בסידור, ואילו האורתודוכסים התרעמו על שהתיר חלק מהשינויים שהוכנסו בסידור.

במאמר משנת 1845 שפרסם בעתון בפרנקפורט על המיין הודיע פרנקל על הסתייגותו מכנס רבני שהתקיים בעיר, משום שעברה בו החלטה להכריז שהעברית אינה שפה הכרחית בתפילה. המאמר הפך אותו לאחד המנהיגים של התנועה הקונסרבטיבית בגרמניה. את עקרונותיו ניסח והפיץ בירחון Zeitschrift für die Religiösen Interessen des Judenthums שהוציא לאור מ- 1844. אולם גישתו עוררה את כעסם של שני הצדדים. מטרתו היתה ליצור סינתזה בין יהדות מסורתית היסטורית לבין צרכי התקופה בתהליך הדרגתי של רפורמה.

פרנקל נבחר לנשיא הסמינר הרבני החדש בברסלאו (כיום ורוצלאב, פולין) בשנת 1854. שם השפיעה גישתו הפוזיטיביסטית-היסטורית על התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית. בסמינר הגדיר את הסטנדרטים, תכנית הלימודים והכישורים הנחוצים בהכשרה רבנית מודרנית. הוא ניסה להשתמש בשיטות מדעיות מודרניות על מנת לשפר את הבנת התלמוד. במבוא שלו למשנה " דרכי המשנה" (1859) מובאת היסטוריה שיטתית של ספרות רבנית ותאולוגיה קדומות. חיבורו על חוק הנישואין הרבני משנת 1860 Grundlinien des Mosaisch-Talmudischen Eherechts נועד להוות ספר לימוד על הנושא. מחקריו בתולדות הספרות התלמודית שכנעו אותו כי זניחתו של תלמוד ירושלמי היתה פגם מהותי בחקר התפתחות התלמוד. כדי לנסות ולתקן זאת, הוא פרסם ב- 1870 מבוא לתלמוד ירושלמי, "מבוא הירושלמי". אז החל לכתוב פרשנות חדשה על הירושלמי, והספיק להוציא לאור שלושה פרקים לפני מותו.

גייגר, מנהיג היהודים הליברלים, מי שדחף ליסודו של הסמינר החדש, התנגד נחרצות למינויו של פרנקל. מצד שני שמשון רפאל הירש, מיד עם פתיחתו של הסמינר, פנה במכתב פתוח אל פרנקל, בו דרש ממנו הצהרה על העקרונות הדתיים שינחו את ההוראה במוסד החדש, אך פרנקל לא נענה לאתגר. כשיצא הכרך הרביעי של תולדות גרץ ב- 1856, הירש הדיח את האורתודוכסים מהמוסד החדש. סערה של האשמות, מתקפות ומתקפות-נגד פרצה בעתונות היהודית. הירש כתב סדרת מאמרים נגד ההגדרה שנתן פרנקל למסורת הרבנית. בתשובה הצביע פרנקל על כך שרבנו אשר קבע כי לא כל דבר המכונה חוק ואשר ניתן בהר סיני אכן שייך לתורת משה. רבנים אורתודוכסים תמכו בהירש, ביניהם עזריאל הילדסהיימר, שלמה קליין מקולמר וב.ה. אוורבך, ואילו חלק מתומכיו של פרנקל, ביניהם שלמה יהודה רפופורט, הפגינו אדישות, כמו רוב הציבור היהודי, שנותר אדיש למחלוקת. אולם בהדרגה התחזקה עמדתו של פרנקל, הודות לבוגרי הסמינר שנהיו גדולים בתורה ונודעו כמייצגי היהדות הקונסרבטיבית.

פרנקל כתב מאמרים רבים לשני מגזינים שערך, ה Zeitschrift für die Religiösen Interessen des Judenthums (1844 – 1846) וה Monatsschrift, שהוקם ב- 1851 ושערך עד 1868 – את מקומו כעורך תפס אז היינריך גרץ.

ברוד, מקס (1884-1968)

סופר ומלחין.נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. למד משפטים וקיבל תואר מטעם האוניברסיטה הגרמנית בפראג. מ-1910 היה פעיל בתנועה הציונית, ב-1918 נמנה עם מייסדי המועצה הלאומית של יהודי צ'כוסלובקיה וכיהן כסגן-נשיאה. עד 1924 עבד בשביל ממשלת צ'כוסלובקיה.

בהדרגה מיקד את מעייניו בספרות ושימש מבקר המוסיקה והתיאטרון של העיתון "פראגר טאגבלט" (Prager Tagblatt) בשנים 1939-1924. באותו זמן טיפח קריירה כסופר.

ב-1939 נמלט ברוד לארץ-ישראל והשתקע בתל-אביב. מאז עד מותו פעל כיועץ אמנותי לתיאטרון הלאומי "הבימה" וכמבקר המוסיקה של "ידיעות חדשות", עיתון יומי בשפה הגרמנית שראה אור בתל-אביב.

ברוד הוא מחברם של כתבים רבים וביניהם "אלילות, נצרות, יהדות" (1921); עשרים רומנים ("האישה שמתאווים אליה", 1927, "דרכו של טיכו בראהה אל האלהים", 1916); מחזות ("המלכה אסתר", 1918, "המזייפים", 1920); ביוגרפיות (פרנץ קפקא, ליאוש יאנאצ'ק, 1924/25, אדולף שרייבר – מלחין ומורה לפסנתר של ברוד); ואוטוביוגרפיה (1960).

ערך את כתביו של קפקא ותרגם לגרמנית את הליברית של האופרות מאת יאנאצ'ק. יצירותיו המוסיקליות כוללות את אפוריזמים לפסנתר (1938/39); רקוויאם עברי לבריטון ולתזמורת (1942); סוויטה ים-תיכונית, רפסודיה לפסנתר; שמונה שירים לקול ולפסנתר; מוות וגן-עדן, שני שירים לקול ולפסנתר (1952). נפטר בתל-אביב.
נטל, ברונו , אתנומוסיקולוג. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, כבנו של המוסיקולוג פאול נטל. הגיע לארה"ב ב-1939. למד באוניברסיטת אינדיאנה וקיבל תואר דוקטור ב-1953. בשנים 1964-1953 לימד באוניברסיטת וויין בדטרויט וב-1964 הצטרף לאוניברסיטת אילינוי באורבנה כפרופסור למוסיקה ולאנתרופולוגיה.
הוא מומחה למוסיקה אינדיאנית-אמריקנית ופרסם, בין השאר, את הספרים "סגנונות מוסיקלים צפון-אמריקניים" (1954), "מוסיקה בתרבויות פרימיטיביות" (1956), "מוסיקה מסורתית ומוסיקת פולקלור ביבשות המערביות" (1965), "שמונה תרבויות מוסיקליות עירוניות" (1978) ו"המחקר האתנומוסיקולוגי" (1983).
1891 – 1982
עתונאי ופעיל ציוני
נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית (אז חלק מאוסטריה-הונגריה)
בפראג היתה אז קהילה יהודית חזקה בעלת תרבות גרמנית.
אביו, תאודור ולטש, היה עורך דין ופעיל ציבור בנושאי הקהילה. בשנת 1900 בקירוב כיהן האב כמנהל "האגודה המרכזית לעניינים יהודיים", שנוסדה בפראג ב- 1885.
בשנת 1910 סיים ולטש את לימודיו בגימנסיה הגרמנית באלטשטדט בפראג, והתחיל ללמוד משפטים באוניברסיטה הגרמנית קארל-פרדיננד בפראג. הוא היה חבר באגודת הסטודנטים הציונים "בר כוכבא". בשנים 1910 – 1914 פרסם מאמרים בעתונים ציוניים בגרמנית כולל השבועון Selbstwehr בפראג וה"די וולט". בזמן מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין בצבא האוסטרי בחזית הרוסית. באותה תקופה לא פסק מכתיבת מאמרים לעתונות הציונית בשפה הגרמנית.
תקוותו היתה לראות קהילה יהודית גדולה בישראל, והעדפתו הפוליטית נטתה להקמתה בעתיד של מדינה דו לאומית שבה יחיו יחד יהודים וערבים. הוא הסתייג מהקמת מדינת לאום יהודית בישראל, ובאופן כללי מהגדרה עצמית של קבוצות לאומיות באזורים מרובי קבוצות אתניות. הוא ראה ביישום עקרון זה במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה טעות גורלית, שמקורה לדעתו בהתערבותה החיצונית והלא טבעית של ארצות הברית.
בתום מלחמת העולם הראשונה, הזמינו מנהיגים ציונים בגרמניה את ולטש לברלין לכהן כעורך ראשי ב Jüdische Rundschau, העתון הרשמי של הפדרציה הציונית בגרמניה ואחד הנפוצים ביותר בעולם היהודי בין שתי מלחמות העולם. העתון יצא פעמיים בשבוע והיו לו בתקופת השיא יותר מ 35,000 קוראים. בשל תמיכתו ברעיון הדו לאומי וגישתו הביקורתית כלפי מדיניות הזרם המרכזי בציונות, ניסו לא אחת להיפטר ממנו כעורך, ובכל זאת כיהן בתפקידו עד 1938, כשהנאצים אסרו על פרסום העתון.
מ- 1925 עד 1933 היה ולטש פעיל בתנועה הציונית "ברית שלום", שקידמה את הפתרון הדו לאומי בישראל. תגובת עתונו לעליית היטלר לשלטון היתה מאמר מ- 1933 שבו נכתב "אנו מבינים את הבסיס הפסיכולוגי והאינטלקטואלי של מדיניות הנאצים ומכבדים את שאיפתם לתחייה לאומית. זה בעצם מה שרוצים הציונים עבור היהודים. אנו מאמינים כי יהדות בעלת מודעות לאומית תוכל למצוא דרך לקיים מודוס ויונדי עם לאומיות גרמנית פנימית משוחררת מרפש האנטישמיות הבסיסית".
מאמרו המפורסם ביותר של ולטש יצא לאור מיד אחרי שהנאצים ארגנו חרם על כל העסקים בבעלות יהודית ב- 1934. הוא כתב "ענדו בגאווה את הטלאי הצהוב". הוא קרא לעוצמה, סולידריות ואחדות בקרב היהודים הגרמנים שעד אז היו מפולגים וביקשו להיטמע בחיים הגרמנים. הוא לא התכוון לסרט הזרוע הצהוב שנכפה על היהודים מ- 1941. ולטש תמך בלהט בדבריו של עורך ה Vossische Zeitung שזמן קצר קודם לכן כתב "מנקודת מבט כוללת, ייתכן שטמונה בדיכוי האנטישמי ברכה, שכן יותר ויותר יהודים נהיים מודעים למסורתם ולעברם".
ב- 1935 נסגר ה Juedische Rundschau זמנית, אחרי שולטש טען "היהודי הוא בן אנוש גם אחרי נאומו של גבלס שכינה את היהודים פרעושים ותת אדם" הוא נמלט לישראל ב- 1938 והמשיך להפיץ את רעיון החיים המשותפים עם הערבים. ולטש ביקש לחדש את תפוצת עתונו גם בישראל, אך נתקבל בהתנגדות חזקה מצד ארגון העתונות העברית בשל דעותיו השנויות במחלוקת.
הוא עבד בעתון "הארץ" ובשנת 1945 עבר ללונדון ונהיה כתב "הארץ" שם. בתפקידו זה כיסה את משפטי נירנברג. הוא השתתף ביסוד מכון לאו בק בלונדון, שמוקדש לשימור התרבות היהודית-גרמנית וקרוי על שמו של רב ומנהיג יהודי בתקופה הנאצית. ולטש ערך את שנתון המכון מ- 1956 עד 1978. עד שובו לירושלים ב- 1978 כתב בעתון פרשנות פוליטית וביקורת ספרים.
מושלס, איגנץ (1794-1870) , פסנתרן ומלחין. נולד בפראג, אוסטרו-הונגריה (לימים צ'כוסלובקיה). למד בווינה אצל אלברכטסברגר וסליירי. ב-1821 השתקע באנגליה. ב-1846, בהזמנת מנדלסון (שהיה תלמידו בנגינת פסנתר ב-1824) התמנה למנהל לימודי הנגינה בפסנתר בקונסרבטוריון של לייפציג.
רשימת יצירותיו כוללת, בין היתר, קטעים וירטואוזיים לפסנתר, שמונה קונצ'רטי לפסנתר, מוסיקה קאמרית, סונטות לפסנתר ואטיודים לפסנתר. נפטר בלייפציג, גרמניה.
פופר, דוד , צ'לן ומלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, ולמד אצל גיאורג גולטרמן בקונסרבטוריון של פראג. בשנים 1873-1868 היה צ'לן ראשי באופרת החצר של וינה. כמו כן, היה חבר ברביעיית הובאי (Hubay Quartet). משנת 1896 לימד באקדמיה הלאומית למוסיקה בבודפשט. הלחין יצירות וירטואוזיות לצ'לו, וביניהן ארבעה קונצ'רטים ומספר קטעים קצרים. פופר הוא מחברה של מתודה ללימוד הנגינה בצ'לו (1901). נפטר בבאדן, ליד וינה, אוסטריה.
Born in Prague, he was appointed rabbi of Kojetin in 1779. Returning to Prague in 1783 he became member (later president) of the beit din and headed a large yeshiva. In 1800 the followers of Jacob Frank appeared and Fleckeles led the opposition to them. He was denounced to the authorities and imprisoned for a time. Best-known among his writings is the four volume collection of his sermons, which show his preaching skills and his inflexible opposition to Haskala and any reformץ
חוקר ומבקר מוסיקה. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. מ-1848 פעל כמבקר מוסיקה בווינה ונודעה לו השפעה רבה. מ-1861 שימש פרופסור לתולדות המוסיקה ולאסתטיקה. הנסליק היה מעריץ של ברהמס והתנגד לוואגנר. בספרו "על היופי במוסיקה" (1854) הביע התנגדות לאסתטיקה של הרגשנות ותמך בתפיסה הפורמלית של הסגנון, המתבסס על קבלת המבנה המוסיקלי והתוכן הרוחני. הנסליק כתב את "תולדות חיי הקונצרטים בווינה" (1869/70). רבות מן הביקורות והמאמרים שכתב פורסמו בספרים "מאולם הקונצרטים 1868-1848" (1872) ו"האופרה המודרנית" (תשעה כרכים, 1900-1875). הוא חיבר גם אוטוביוגרפיה, "מחיי" (שני כרכים, 1894, 1911). נפטר בבאדן ליד וינה, אוסטריה.

Bondy, Filip (1830-1907), rabbi, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Bondy studied with Shlomo Yehuda Rapoport, Chief Rabbi of Prague, Aaron Kornfeld, and  Daniel Frank, rabbi of Brno. He studied philosophy at the University of Prague earning a doctorate in 1857. He served as rabbi in Ceske-Budejovice, Czech Republic, from 1857 to 1859. Bondy was the first rabbi to preach in the Czech language. He served as rabbi in Kasejovice from 1859 to 1868 and in Brandys nad Labem from 1868 to 1876. In 1886 he was appointed preacher at the Or Tamid Synagogue of the Czech-Jewish movement in Prague.

German language textbooks on Jewish religion translated by Bondy into Czech include Nathan Gruen's Textbooks on the Mosaic Religion, and Biblical and Israelite History (translated by Dr. Filip Bondy, and Dr Joseph Zalud, respectively), and the History Textbook for the Period from the Babylonian Exile to the Present by Rabbi B. Knopfelmacher, which was the first Czech Jewish textbook authorized by the Ministry of Religion to be used in Czech schools in Bohemia and Moravia in 1906. His sermons Hlas Jakubiv ("The Voice of Jacob"; 1886) and part of a Czech translation of Genesis, Uceni Mojzisovo ("Teachings of Moses"; 1902), were also published.

Filip Bondy waqs the brother of Bohumil Bondy.

Bondy, Bohumil (Lazar Gottlieb) (1832-1907), politician, industrialist and author, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). In 1859 Bondy became head of his father's iron works in Prague, which he expanded considerably. Bondy advocated the identification of Jews with the Czech National Movement. He was elected president of the Prague Chamber of Commerce (1884) - the first Jew to be elected to any function on a Czech nationalist ticket. In 1885 he became president of the Industrial Museum. He also was a member of the Bohemian Diet.

In 1906 he published Zur Geschichte der Juden in Boehmen, Maehren und Schlesien ("On the History of the Jews in Bohemia, Moravia, and Silesia"), a two-volume collection of documents dealing with the period 906-1620, edited by the director of the Bohemian Archives, Frantisek  Dvorsky, in a Czech and a German edition. A projected third volume did not appear. This collection of records is of particular importance, since about three-quarters of its contents were published for the first time. It is still a standard work for the student of Bohemian Jewish history. 

After his death, the company was managed by his sons Otto and Leon. In 1918 it was merged with other industrial enterprises into the Ferra hardware joint-stock company. 

Bohumil Bondy was the brother of Rabbi Filip Bondy. 

Friedländer, Saul (b. 1932), historian, born in Prague, Czech Republic (then Czechoslovakia). He lived in France from 1939 to 1948. During the Holocaust, he was hidden in a Catholic boarding school in Montlucon, France. His parents however, did not survive the Holocaust. They were arrested while attempting to flee to Switzerland and eventually deported to Auschwitz Nazi death camp where they were murdered.  Having returned to Judaism, Friedlander immigrated to Israel in 1948. Following his military service in IDF (Israel Defence Forces), he returned to Paris for his academic studies, and then he earned a PhD from the Graduate Institute of International Studies in Geneva.

From 1954 to 1965 he served as senior lecturer of the Institut des Hautes Etudes Internationales in Geneva and from 1965 to 1967 as professor. In 1967 he was visiting professor at the Hebrew University and in 1969 was appointed professor of history and international relations. Friedlander served as secretary to Nahum Goldmann, President of the World Jewish Congress, and later he became an assistant to Shimon Peres, then Israeli deputy defense minister and later Israeli Prime Minister and President of Israel.  

Friedlaender specialized in Nazi history. His works include itler et les Etats-Unis 1939-41 (1963); Prelude to Downfall: Hitler and the United States, (1967);  Pie XII et le III Reich (1964; Pius XII and the Third Reich, 1966) and Kurt Gerstein, l'ambiguite du bien (1967; Kurt Gerstein the Ambiguity of Good, 1969). In 1969 he published Reflexions sur l'avenir d'Israel. His research on the Holocaust was published as Nazi Germany and the Jews: The Years of Persecution, 1933-1939 (1997) and  Nazi Germany and the Jews:The Years of Extermination, 1939-1945 (2007). 

Friedlander was awarded the Israel Prize for history in 1983. In 2014, he was awarded the Dan David Prize from Tel Aviv University and Dan David Foundation (Tel Aviv) and the Edgar de Picciotto International Prize from the Graduate Institute of International and Development Studies (Geneva) for lifetime achievement. 

Gruenfeld, Heinrich (1855-1931), cellist, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He was a younger brother of Alfred Gruenfeld, the pianist and composer. Heinrich studied at the Prague Conservatory. In 1876, he went to Berlin, Germany, where he joined the faculty of the Kullak Academy. He gave many concerts throughout Europe, also appearing in joint recitals with Xaver Scharwenka and Gustav Hollander and then with Emile Sauret and Max Pauer.  He formed the Berlin Trio Association with the pianist Moritz Mayer and the violonist Alfred Wittenberg. .In 1886, he was appointed court cellist to Kaiser Wilhelm I of Germany. He undertook - often together with his brother Alfred - numerous concert tours in Germany, Austria-Hungary, Italy, Russia., France and USA. He is the author of In Dur und Moll (1924).

Gruenfeld, Alfred (1852-1924), pianist and composer, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied the piano with Hoeger and Josef Krejčí at the Prague Conservatory, then with Theodor Kullak Academy in Berlin. Germany. He concertized extensively throughout Europe and the United States with great success. He played frequently for the Court at Vienna, and paid several visits to Russia. In 1873 Gruenfeld settled in Vienna and from 1897 he was a professor at the Vienna Conservatory. He composed an opera, Die schoenen von Fogaras, an operetta, Der Lebemann, and many pieces for the piano. Gruenfeld was probably the first famous pianist to make genuine commercial recordings. 

Heller, Maximilian (1860-1929), rabbi, an outstanding leader in the Reform Judaism, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). On both sides of his family he was descended from distinguished rabbis and scholars. He went to the United States in 1897, and after studying at the University of Cincinnati (B.L., 1882; M/L., 1884) and at the Hebrew Union College (ordained, 1884), he served for two years as associate to Rabbi Bernard Felsenthal of Chicago. In 1886 he became rabbi at Houston, Texas, but after five months received a call to Temple Sinai of New Orleans, where he served for more than forty years until his retirement in 1927.

In New Orleans, Heller was active in the civic and educational life of the community, especially in promoting the cause of education and in fighting for the abolition of the Louisiana State Lottery. From 1892 to 1896 he was a member of the State Board of Education, and he served on practically every board of the Jewish welfare and educational organizations in the city. In 1912 he was appointed professor of the Hebrew and Hebrew literature at Tulane University, where he served until his retirement in 1928. He was a charter member of the Central Conference of American Rabbis, and served as its president in 1909 to 1911. An enthusiastic advocate of Zionism from the beginning of the movement, he was prominent in the Zionist Organization of America, and was its honorary vice-president from 1911 until hid death.

Heller was a prolific journalist, he also was editor of the New Orleans Jewish Leader from 1896 to 1897, editorial writer for the Cincinnati American Israelite from 1902 to 1914, and a frequent contributor to the local press. He also wrote: The Temple Pulpit, a collection of his sermons; Jubilee Souvenir, on the occasion of the fiftieth anniversary of Temple Sinai (1922); My month in Palestine (edited posthumously by his son James G. Heller; New York, 1930).

Fuchs, Alfred (1892-1941), journalist and author, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). In his youth he was a Zionist, but later he became an assimilationist and edited publications, among themCechu Zidu Svaz, of the organized assimilationist movement of Czech Jews. Ultimately, he was baptized and became one of the leading Catholic publicists in Czechoslovakia. 

Fuchs learned Hebrew in order to read kabalistic literature, together with his friend, the Hassidic poet Jeri Mordechai Langer, but found greater affinity in the Catholic mystic philosophers. After a career with the Catholic press, he became head of the press department at the prime minister's office. In 1929 he was a member of the Senate for the Christian-Social Movement. He was a leading expert on canon law and published a number of penetrating studies on Vatican policy. Fuchs translated Hebrew Melodies by Heinrich Heine (together with Z. Kalista, the Ballads by W. Goethe and Janacek's Biography by Max Brod. 

Fuchs described his road to Catholicism in an autobiographical novel Oltar a rotacka ("Altar and Printing Press"). He never concealed his Jewish origin, and at the peak of the anti-Semitic wave during the Holocaust, he wrote that if he were forced to wear the yellow Star of David, he would wear that and his Vatican decorations with equal pride. In 1941 he was arrested by the Gestapo from a monastery where he had found refuge and was tortured to death in the Dachau Nazi concentration camp.

Grotte, Alfred (1872-1943), professor, historian, conservator, and architect, born in Prague., Czech Republic (then part of Austria-Hungary).  Grotte researched synagogal and cemetery architecture of the Jews, especially in Biala and Brzeg, Silesia. He resided in Breslau, Germany (now Wroclaw, in Poland) and was a member of the educational council of the state architectural school. He planned a number of public and private buildings in Germany, including synagogues and Jewish welfare  institutions, and rendered special services by his numerous drawings of Jewish monuments through which he made valuable material accessible to historians of Jewish art. His publications in this field include: Synagogentypen vom elften bis neunzehnten Jahrhundert (1915); Biedermeier-Grabmaaler und ihre Beschriftung in der Ostmark (1916); Alte schlesische Judenfriedhoefe (1927). Grotte died in 1943 at the Theresienstadt) Nazi concentration camp.

1926 – 2011
ניצול שואה, סופר, מחזאי
נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית, אז צ'כוסלובקיה.

רבים מסיפוריו עוסקים בשואה. צ'רלס לרסון, פרופסור לספרות מהאוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון די.סי, הגדיר את לוסטיג כגדול סופרי השואה.

בגיל 15 נשלח לוסטיג לטרזינשטט ומשם נשלח לבסוף אל מחנות ההשמדה אושוויץ ולבוכנוולד. ב- 1945 העלו אותו הנאצים על רכבת שהיתה אמורה להעבירו למחנה הריכוז דכאו, אולם הוא הצליח להימלט אחרי שהקטר הופצץ על ידי מטוס אמריקני. הוא שב לפראג ברגל והצטרף למחתרת ההתנגדות. הוא השתתף בהתקוממות האנטי נאצית של מאי 1945 בפראג. רוב בני משפחתו נספו בשואה, הוא, אמו ואחותו – ניצלו.

אחרי מלחמת העולם השנייה, לוסטיג למד עתונאות באוניברסיטת פראג ואז עבד ברדיו פראג ככתב וכעורך של מגזין. הוא בא לישראל כדי לדווח על מלחמת העצמאות, פגש את המשוררת ורה וייסליצובה, מתנדבת של ההגנה, והשניים נישאו. ורה, שגם היא היתה בטרזינשטט, היתה בתו של יצרן רהיטים מאוסטרבה, הרפובליקה הצ'כית. שני הוריה נרצחו באושוויץ.

ב- 1967 נטש את המפלגה הקומוניסטית הצ'כית במחאה על ניתוק היחסים עם ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. בקיץ 1968 בא לאיטליה לתמוך ולקדם את הרפורמות של המנהיג הצ'כי אלכסנדר דובצ'ק – ושם שמע את החדשות על פלישת הרוסים אל צ'כוסלובקיה. הוא לא שב הביתה, אלא הגיע לישראל, אחר ליוגוסלביה ולבסוף לארצות הברית. הוא קיבל משרות באוניברסיטת איווה ובאוניברסיטה האמריקנית. אחרי נפילת הגוש הסובייטי ב- 1989 המשיך ללמד באוניברסיטה האמריקנית, וחילק את חייו בין וושינגטון די.סי לבין פראג. רק ב- 2003 חידש את תושבות הקבע שלו בפראג.

ב- 2006 קיבל מאת ואצלאב האוול, נשיאה לשעבר של הרפובליקה הצ'כית, אות כבוד על תרומתו לתרבות הצ'כית, וב- 2008 הוענק לו פרס פרנץ קפקא.

חלק מסיפוריו יצאו לאור בארצות הברית תחת הכותרת "ילדי השואה". בסיפור קצר אחד מסופר על שני צעירים שבורחים מהרכבת ומתחבאים ביערות, גונבים לחם מחווה, וכמעט מוצאים להורג על הגניבה. ספרו הנודע ביותר הוא "תפילה לקטרינה הורוביצובה" (1974), אשר מספר על קבוצת אנשי עסקים יהודים אמריקנים שנתקעו בגרמניה הנאצית ומנסים לצאת ממנה באמצעות שוחד. הנאצים הערימו עליהם ולבסוף רצחו אותם במחנות ריכוז.

יצירותיו "דיטה סקסונה" ו"לילה ותקווה" עובדו לסרטי קולנוע.
יצירות נוספות:

"Dita Saxova" (1962);
"Night and Hope" (1957);
"Art from the Ashes" (1995);
"Lovely Green Eyes" (2004).
Petschek, Moses Ben Israel (1822-1888), industrialist and businessman, founder of a family of financiers and industrialists, born in the village of Pecky, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later in Czechoslovakia).

For half of a century his descendants were the owners of one the leading coal mining companies in central Europe. He moved from his native village Pecky (thence the family's name), to nearby Kolin, a district town in Bohemia, then part of the Austrian Empire). Having made his fortune mainly in real estate, he acquired stock in a lignite mining company in Most (Bruex in German) in 1871 and then moved to Prague in 1876.
Abraham ben Avigdor (died in 1542), rabbi and author. For twenty years, Abraham served as head of yeshiva and Chief Rabbi of Prague, Bohemia (now in the Czech Republic). One of his pupils was Abraham b. Joseph Yoffe (Jaffe), the father of Rabbi Mordechai ben Avraham Yoffe (Jaffe) (c. 1530-1612).

In 1534 Abraham and the famous shtadlan Joseph (Joselmann) of Rosheim (c. 1480-1554), framed 23 takkanot designed to adjudicate an inter-communal dispute in Bohemia and restore harmony in the community. After the expulsion of the Jews from Bohemia in 1541, Abraham composed the selihah (elegy) "Anna Elohei Avraham," recited in the Polish ritual on Yom Kippur. According to Rabbi David Gans (1541-1613), Abraham had a knowledge of "all the seven sciences."

Abraham's works include: "Glosses on the Tur Orah Hayyim" by Jacob b. Asher, published in Prague and Augsburg (both in 1540); a supercommentary on Rashi's Bible commentary, quoted in the "Devek Tov" of Simon Ossenburg, and in "Minhat Yehudah" by Yudaf Leib b. Obadiah Eilenburg (1609); "Decisions", quoted by Moses Isserles and Joel Sirkes.
Petscek, Julius (1856-1932), industrialist and businessman, a member of the Petschek family - the son of Moses ben Israel Petschek, the founder of a family of financiers and industrialists, born in Kolin, a district town in Bohemia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later in Czechoslovia).

In 1906 Dr. Julius Petschek retired from his position of official of the Financni Prokuratura (Office of the Attorney of the Government), moved to Prague, and together with his brother Isidor participated in the mining and other industrial companies of the family. Their firm was known as "Grosser Petschek" and competed with the Usti nad Labem based company known as "Kleiner Petschek" and owned by their younger brother Ignaz. In 1917, Julius and Isidor acquired the Johann David Starck Mining & Industrial Works, retaining Fritz Heller, an expert in coal derivatives and German coal mining, as technical manager.

Julius had a son named Walter Petschek. After Julius' death the Prague group was owned by seven families and in 1938 by 40, who transferred their property to a specially created British corporation.
הומברג, הרץ
1749 – 1841
מחנך מתנועת ההשכלה
נולד בליבן על יד פראג, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאימפריה האוסטרית.

למד בישיבות בפראג, בפרשבורג – כיום ברטיסלבה, סלובקיה ובגרוס גלוגאו. בגיל 17 פנה ללימודי חול וללימודי ספרות. הוא החליט לעסוק בהוראה והכשיר עצמו לכך בברלין, גרמניה. ב- 1779 נהיה למורהו הפרטי של בנו הבכור של משה מנדלסון, יוסף. שלוש שנים שהה בביתו של מנדלסון והיה תלמידו של מנדלסון עצמו, אשר שמר עמו על קשר גם בהמשך דרכו.

מעמדם של יהודי אוסטריה תחת שלטונו של הקיסר יוזף השני השתנה לגמרי כשילדי היהודים חויבו ללמוד בבתי ספר גרמניים. אולם לא היו מורים בעלי הכשרה מתאימה להקמתם של בתי ספר מתאימים, ולכן הומברג שב לאוסטריה. מצויד בהמלצתו של מנדלסון נתמנה בשנת 1784 למפקח ראשי של בתי הספר הגרמנים ליהודים בגליציה כולה.

ב- 1793 הקיסר פרנץ השני זימן את הומברג אל וינה לנסח חוקים להסדרת מעמדם החדש של יהודי אוסטריה. חיבורו יצא לאור ב- 1797 וזיכה את הומברג במדליית זהב. כשהוכפפו בתי הספר היסודיים בגליציה לבתי הספר המחוזיים פרש לווינה ועבד כצנזור וגם חיבר ספרי לימוד לילדים יהודים בבתי הספר החדשים. אחר נתמנה למרצה לדת ולפילוסופיה של המוסר בפראג, והחזיק במשרה זו עד למותו.
זוננטל, אדולף (1834-1909), שחקן תאטרון, נולד בבודפשט, הונגריה (אז חלק מהאימפריה האוסטרית) למשפחה יהודית אמידה. בצעירותו למד ליתוגרפיה בבית הספר לאמנויות. אביו איבד את עושרו וזוננטל החל לעבוד בשוליית חייטים. בגיל 16 עבר לווינה, אוסטריה.

לאחר שחזה, מרותק, במחזה בהשתתפות השחקן המפורסם בוהומיל דוויזון, שהיה בשיא הקריירה, בתפקיד הראשי, החליט זוננפלד שגם הוא רוצה להיות שחקן. הוא הציג את עצמו בפני דוויזון, שהופתע מתעוזתו של הצעיר. הוא בחן אותו והמליץ עליו להיינריך לאובה, במאי ה"בורגתיאטר". עד 1851 הופיע זוננטל בטמשוואר, (היום טימישוארה, ברומניה). במשך שנתיים שיחק בתיאטראות גרמניים בעיירות הונגריות. אחר הופיע באוסטריה ובגרמניה. ב- 1856 הזמין לאובה את זוננטל לשחק בבורגתיאטר. תפקידו הראשון, הזניח למדי, היה מרטימר במחזה סטיוארט מריה. אולם ב"דון קרלוס" קצר הצלחה, וקיבל חוזה קבוע, שנמשך למעשה כל חייו. ב- 1870 החל לביים מחזות, ונהיה במאי ראשי. ב- 1887 נתמנה למנהל הבורגתיאטר.
זוננטל היה אמן מעולה מסגנון הפאתוס הישן. בתחילה הצטיין במחזות מודרנים אולם את המוניטין בהמשך צבר במחזות מאת שייקספיר, גתה, שילר, איבסן ושו. בין תפקידיו הבולטים רומאו, מקבת, ולנשטיין, נתן החכם, אותלו, פיאסקו, פאוסט, טל, קלאוויגו, ריצ'רד השני, הנרי השש, ועוד. תפקידו הנודע ביותר היה אוריאל אקוסטה.
עבודתו אפשרה לו עמדה מכובדת בחברה הגבוהה, וגם גישה לחצר המלוכה. בווינה ערכו לכבודו חגיגה גדולה לרגל עשרים וחמש שנות פעילות. הקיסר העניק לו תואר אצולה. אולם ב- 1896, חיבלו האנטישמים באירוע לציון 40 שנים בבורגתיאטר, משום שהתנגדו להענקת תואר אזרח של כבוד של העיר וינה.
כל חייו היה זוננטל יהודי באורחותיו. שוב ושוב עמד בנסיונות לשכנע אותו להתנצר. בשנות ה- 90 של המאה ה- 19, היה חבר בארגון שמטרתו הייתה שימור של אמנות יהודית ושל שרידים היסטורים יהודים.
אדולף ריטר פון זוננטל נפטר בפראג (צ'כיה) בשנת 1909.
Baum, Oskar (1883-1941), author and music critic, born in Plzen (Pilsen, in German), Bohemia, Czech Republic (then part of Austria-Hungary, later in Czechoslovakia).

Baum became blind in 1894, and was sent to Vienna, Austria, to the Israelite Institute for the Blind - a high school, where he also learned to play the organ and the piano. Later he returned to Prague and turned his affliction to good account in his subsequent literary work. He earned his living as organist, cantor and later as piano teacher. Since 1911, he was music critic and author. Introspection into his own predicament influences his novels, especially "Uferdasein" (1908) which tells the life of the blind, and the personal but unsentimental "Das Leben im Dunkeln" ("Life in Darkness", 1909).

Baum is the author of a number of dramas: "Das Wunder" ("The Miracle", 1920); "Der puenktliche Eros" ("Punctual Eros," 1927), "Nacht ist umber" ("Night is Around"), as well as essays on Beer-Hofmann, Otto Weininger, and others. Baum's "Die boese Unschuld" (1913) has acquired significance as a document of Jewish life in Bohemia against the background of the Czech nationalist struggle. In 1926 he was awarded a prize for his novel "G.F. der Abenteurer". His most important novel is "Die Schrift, die nicht log" (Berlin, 1931). "Zwei Deutsche" (Antwerp, 1934), strikingly contrasts patriotism and nationalism. His last novel "Das Volk des harten Schlafes" ("The People of the Hard Sleep", 1937), a story about the Jewish Kingdom of the Khazars, actually deals with problems of Jewish people during the first years of Nazi regime. It was dedicated to Baum's "son and friend" Leo, who was later killed in the King David Hotel explosion in Jerusalem (1946).

Baum's close friends included Max Brod, Stefan Zweig, Franz Kafka, and Felix Weltsch.
Haber, Samuel L. (1903-1984), economist, born in Harlau, Romania, he was taken to the US in 1911. From 1925 to 1943 he worked as a researcher on labor and economic problems and was a US government economist and statistician. He served in the US Army 1943-46, with rank of major. In 1947 headed the Joint Distribution Committee for Germany, in charge of a vast program for the rehabilitation of displaced persons. Then in 1954-58 he organized a welfare program for Jews in Morocco, Tangiers and Algeria. From 1958 he was assistant director-general of the Joint, stationed in Geneva and later in New York. When the JDC executive vice-chairman, Charles Jordan, was murdered in Prague in 1967, Haber was appointed to succeed him.
Kahler, Eugen von (1882-1911), painter, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary) into a well-to-do Jewish family that belonged to the German speaking Jews of the Prague high society. His father, Max Kohn, was president of the commodity and stock exchange in Prague, a landowner and industrialist, who around 1894, for unknown reasons, changed the family name into Kahler. In 1911 Max Kahler was knighted.

Kahler took his first lessons of drawing with Heinrich Jakeschin in Prague, and painted his first oil paintings in 1898.

Kahker's first symptoms of tuberculosis appeared in 1900, and subsequently he underwent a kidney operation in Berlin. Then he went to a follow up curative stay in San Remo, Italy, where he drew nature sketches. He took trips to Monte Carlo and Nice, France. Then he moved to Munich, Germany, where he took private drawing lessons and in 1903 was admitted to the painting class of Franz von Stuck at the Academy of Munich.

Kahler is considered a member of the German speaking sector of Czech painters, who settled permanently in Bavaria. In 1908 he studied in Paris, and on doctor's advice he took a curative trip to Egypt. In 1909 he lived a secluded life in Brussels, Belgium, where he painted intensively. Then, in 1910 he traveled to Tunisia and Spain.

His recurring health problems frequently compelled him to retreat to the family estate at Svinare, near Karlstyn.

In late 1910 three of Kahler's oil paintings were exhibited at the second exhibition of the Neue Kuenstlervereinigung in Munich. The exhibition toured other German towns. In October 1911 the first Kahler's solo-exhibition took place in the Modern Gallery of Heinrich Thannhausen in Munich, and later in Frankfurt am Main.

At the end of the same year Kahler's health deteriorated rapidly and in December 1911 he died at his parents' home in Prague.
עקיבא בן מנחם הכהן מאופן, מומחה פיננסי והוגה דעות שחי בבודה (כיום בודפשט, הונגריה) במחצית השנייה של המאה ה- 15.

עקיבא היה בעל מעמד והשפעה בחצרו של מתיאס הראשון קורווינוס מלך הונגריה (1438-1490), שני בהשפעתו רק ליעקב מנדל.
למדנותו הרבה, אדיקותו בשמירת מצוות ומעשיו האלטרואיסטים קנו לו הערצה בקרב היהודים. בכתובות על מצבותיהם של בני משפחתו בפראג הוא מכונה "נשיא" ו"ראש הגלות".

בשנת 1496 עקיבא היה עדיין בבודה. לאחר מכן נאלץ לעזוב את הונגריה בשל האשמות והכפשות מצד אצילים הונגרים קנאים, והתיישב בפראג (כיום ברפובליקה הצ'כית), שם הקים ישיבה. גם בפראג לא הניחו לו והוא סבל מהטרדות ונאלץ להימלט שלוש פעמים.

היו לעקיבא 12 בנים ו- 13 בנות, 12 מבנותיו נישאו לכוהנים. כשכל 25 גברי המשפחה בירכו את ברכת הכוהנים בחגים, נאמר עליהם שקיימו את הפסוק "דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו', 23), שכן "כה" בגימטריה = 25.

עקיבא בן מנחם נפטר בשנת 1496 בפראג.
מנצח. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. למד בקונסרבטוריון בעיר הולדתו והתחיל בדרכו המקצועית כמנצח המקהלה בתיאטרון הגרמני בפראג. אחר כך החזיק במשרה דומה בברמן (Bremen, 1910-1905), לייפציג (1912-1910) ופרנקפורט (1917-1912). בשנים 1932-1917 שימש מנצח ראשי בבית האופרה של המבורג. מ-1915 ניצח על להקת האופרה של שיקגו בביצוע אופרות מאת וגנר. ב-1932 היה מנצח אורח בקהיר, וב-1933 בבית האופרה הממלכתי של וינה. בגרמניה יצא שמו של פולק כפרשן מעולה של יצירות ריכרד שטראוס. נפטר בפראג, צ'כוסלובקיה.
Goldstuecker, Eduard (1913-2000), literary historian, author and diplomat, born near the village of Dolni Kobin in northern Slovakia. He was Czechoslovakia's leading authority on Franz Kafka. Goldstuecker studied German and German literature at Charles University in Prague, where he graduated in 1935 and worked for a short time as a high school teacher. In his youth he had been active in the HaShomer HaZair movement, but during his university days he decided to join the Communist Party's student organisation and later the Communist Party itself.

He was twice forced into exile. First in 1939 after the German occupation, as a Jew he fled for his life, and again in 1968, after the armies of the Warsaw Pact countries invaded Czechoslovakia. During World War II he worked in the Czechoslovak government-in-exile in London, and after the war he was recognised for his services to the country by being appointed ambassador to Israel in 1948. In 1951, however, Goldstuecker fell victim to the Czechoslovak Communist Party's Stalinist show trials. The prosecutor demanded that he be given the death sentence, which was later commuted to life imprisonment. He spent three and a half years in jail under the most inhuman conditions in the Czechoslovak uranium mines, without any protection against radiation. He was rehabilitated in 1955, and obtained a post at Charles University lecturing in German studies. He was made professor deputy vice-chancellor of the faculty of philosophy at Charles University in 1964. During the 1960s, he was elected the head of the Czechoslovak Writers' Association and became an MP in the National Assembly.

After the 1968 Soviet invasion of Czechoslovakia, of which he was highly critical, Goldstucker became the target of a media campaign, and was forced to emigrate, again to England, where he taught German literature at Sussex University. After his return home in 1990, after the collapse of communism, he participated actively in political debates, and in particular condemned the free market economies of the West. Despite being forced to leave Czechoslovakia by the Communist Party, he remained loyal to the principles of Communist ideology for the rest of his life. He remained convinced that Communist were all sound, but had merely been wrongly applied.

Eduard Goldstucker translated and studied German works and specialised in the works of German Jewish authors of the twentieth century, especially Franz Kafka. In 1967 he organised a conference on Kafka, an event well remembered because the regime had always suppressed Kafka's works, labelling them "hostile to socialism". In fact Goldstucker was instrumental in the rehabilitation of Kafka's work, and largely thanks to him his books were made accessible in the former Soviet Bloc.
1874 – 1935
פילוסוף

נולד בפריברם, צ'כיה, אז חלק מאוסטריה-הונגריה
למד משפטים באוניברסיטה הצ'כית של פראג.
ב- 1927 התיישב בפראג ופתח משרד עורכי דין.

קון היה ידיד אישי של תומס מסריק, לימים הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, ובין מייסדי המפלגה הראליסטית של מסריק, וחבר באגודה הסוציולוגית של המפלגה. כיהן גם כיו"ר הפלג הצ'כי באיחוד הפן אירופי, ארגון פציפיסטי שפעל למען יצירת ארצות הברית של אירופה. הוא היה מעורב בחיים היהודיים במדינה ובשנת 1907סייע בהקמת ארגון של יהודים צ'כים פרוגרסיביים, שהיה ביקורתי כלפי הדור הקודם, שהתיישר לפי הפוליטיקאים הצ'כים שתמכו באנטישמיות. שלא כרבים אחרים הוא לא האמין בהתבוללות מלאה, אלא פיתח תפיסה של תהליך מתמיד של הסתגלות פרוגרסיבית לשינויים, שיביא לביטול הדרגתי של הזהות היהודית הנבדלת.

קון היה מדוגלי האינטגרציה הבודדים שלא התנגדו לציונות. הוא ראה בתנועה חלופה לאינטגרציה של יהודים באומה הצ'כית אם זו לא תהיה מקובלת על הצ'כים או על היהודים. מבחינתו, תהליך ההיטמעות אינו חד צדדי, אלא עשוי להעשיר את שני הצדדים, את קבוצת המיעוט וגם את הרוב.

רעיון ההיטמעות ההדרגתית, המתמדת, נהיה לנושא מרכזי בהגותו, אשר הרחיב אל מעבר לעיסוק הפרגמטי בציונים, ביהודים ובצ'כים. הוא קיוה שכולם יצליחו להיפטר מדעותיהם הקדומות. כתביו נתפרסמו בעתונים וכתבי עת צ'כיים. הוא היה עורך המגזין Smer בפלזן.
Petschek, Isidor (1854-1919), industrialist and businessman, a member of the Petschek family - the son of Moses ben Israel Petschek, the founder of a family of financiers and industrialists, born in Kolin, a district town in Bohemia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire' later in Czechoslovakia).

Isidor Petschek became a member of the first Board of Directors of the Bruexer Kohlen Bergau Company in Bruex (Most, in Czech) in 1890. From that time on, the name Petschek became synonymous with lignite. Isidor, along with his younger brother Julius, established their business in Prague. The company was known as the "Grosser Petschek" and competed with the company of their older brother, Ignaz's firm, conducted from Usti nad Labem (Aussig an der Elbe, in German).

After World War I, Isidor and Julius acquired interests in many other branches of industry and finance throughout Europe, and founded their own bank. After the death of Isidor Petschek, his son, Dr. Otto Petschek, became head of Petschek concern for a short period of time.

Isidor Petchek died in Prague.
Adler, Friedrich (1857-1938), poet and dramatist, born in Amschelberg, Bohemia (then part of the Austrian Empire, now Kosova Hora, Czech Republic). A poet of simple, realistic power, he is the author of "Gedichte" (Berlin, 1893); "Neue Gedichte" (Leipzig, 1899); "Vom goldenen Kragen" (Prague, 1907), a volume of sonnets, and other poems.

His wide knowledge of languages enabled him to translate into German the works of many foreign poets, including the Czech poet Jaroslav Vrchlicky. In 1926 he completed a translation of Smetana's "The Bartered Bride", which he was commissioned to do by the government. A Spanish influence manifests itself in his comedies "Zwei Eisen im Feuer"; "Don Gi"l; and "Der glaaserne Magister". His three-act play "Freiheit" is his most ambitious effort in the drama.

Bondy, Filip (1830-1907), rabbi, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Bondy studied with Shlomo Yehuda Rapoport, Chief Rabbi of Prague, Aaron Kornfeld, and  Daniel Frank, rabbi of Brno. He studied philosophy at the University of Prague earning a doctorate in 1857. He served as rabbi in Ceske-Budejovice, Czech Republic, from 1857 to 1859. Bondy was the first rabbi to preach in the Czech language. He served as rabbi in Kasejovice from 1859 to 1868 and in Brandys nad Labem from 1868 to 1876. In 1886 he was appointed preacher at the Or Tamid Synagogue of the Czech-Jewish movement in Prague.

German language textbooks on Jewish religion translated by Bondy into Czech include Nathan Gruen's Textbooks on the Mosaic Religion, and Biblical and Israelite History (translated by Dr. Filip Bondy, and Dr Joseph Zalud, respectively), and the History Textbook for the Period from the Babylonian Exile to the Present by Rabbi B. Knopfelmacher, which was the first Czech Jewish textbook authorized by the Ministry of Religion to be used in Czech schools in Bohemia and Moravia in 1906. His sermons Hlas Jakubiv ("The Voice of Jacob"; 1886) and part of a Czech translation of Genesis, Uceni Mojzisovo ("Teachings of Moses"; 1902), were also published.

Filip Bondy waqs the brother of Bohumil Bondy.

Bondy, Bohumil (Lazar Gottlieb) (1832-1907), politician, industrialist and author, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). In 1859 Bondy became head of his father's iron works in Prague, which he expanded considerably. Bondy advocated the identification of Jews with the Czech National Movement. He was elected president of the Prague Chamber of Commerce (1884) - the first Jew to be elected to any function on a Czech nationalist ticket. In 1885 he became president of the Industrial Museum. He also was a member of the Bohemian Diet.

In 1906 he published Zur Geschichte der Juden in Boehmen, Maehren und Schlesien ("On the History of the Jews in Bohemia, Moravia, and Silesia"), a two-volume collection of documents dealing with the period 906-1620, edited by the director of the Bohemian Archives, Frantisek  Dvorsky, in a Czech and a German edition. A projected third volume did not appear. This collection of records is of particular importance, since about three-quarters of its contents were published for the first time. It is still a standard work for the student of Bohemian Jewish history. 

After his death, the company was managed by his sons Otto and Leon. In 1918 it was merged with other industrial enterprises into the Ferra hardware joint-stock company. 

Bohumil Bondy was the brother of Rabbi Filip Bondy. 

Feuerstein, Bedřich (1892-1936), architect, painter and stage designer, born in Dobrovice (Dobrowitz, in German), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Having studied at gthe Czech Technical University in Prague, he moved to Paris, France, where he worked aith Auguste Perret. He was responsible for introducing elements of futurism and cubism in Czechoslovakia after World War I, as demonstrated in his design for the Institute of Military Geography in Prague (Ojenský zeměpisný ústav) (1924). During 1929-1931 he was in Tokyo, studying Japanese architecture. His stage designs for many plays produced in the National Theater in Prague, the satirical theater Osvobozene Divadlo, and other leading Czech theaters, showed great originality. Best known were his designs for Capek's R.U.R. (1920). Other buildings designed by him include a hospital in Tokyo, a shopping center in Yokohama, Japan, and a crematorium in Nymburk, Czech Republic. Feuerstein was a member of the artist association Devetsil (after 1922), and of the Artists Association Manes.

Following his suffering from a serious illness, Feuerstein committed suicide in 1936.  

Frýd (formerly Fried), Norbert (or Nora) (1913-1976), writer, journalist, and diplomat, born in Ceske Budejovice, Czech Republic (then part of Austria-Hungary) into a family of merchants. He studied law and modern literature at the Charles University in Prague. He spent World War 2 in the Nazi concentration camps of Theresienstadt, Birkenau and Dachau. Fryd wrote several significant books about the Holocaust, of which, he was the only one of his family to survive.

A communist from his youth, he entered the Czechoslovak Foreign Service after the WW 2 and spent several years as cultural attaché in Mexico and then in other countries in Latin America. His tour of duty in Mexico inspired a novel based on the social struggle of the Mexican Indians, Studna supu ("Well of Vultures," 1953), and three fiercely anti-American works Mexiko je v Americe ("Mexico Is in America," 1952), Případ majora Hogana ("The Case of Major Hogan," 1952) and Usmevava Guatemala ("Smiling Guatemala," 1955). He recorded his experiences as an inmate of the Nazi death camps in his best novel, Krabice živých ("A Box of Living People," 1056). In 1963 Fryd received a government decoration for his literary achievements, and in 1966 was awarded one of the highest Czech literary prizes for a trilogy of novels dealing with the fate of several Jewish families from the Sudetenland: Vzorek bez ceny ("Sample without Value," 1966), Hedvábné starosti ("Silken Worries," 1968), and Omic narodu ("Ball of Nations"). Fryd was a delegate to UNESCO from 1951 until the early 1970's. 

קיר הנושא את שמות קורבנות השואה
בבית הכנסת פנקס, פראג, צ'כוסלובקיה, 1979
הקיר מכוסה ב-77,297 שמות של יהודים מבוהמיה ומורביה,
שנרצחו בידי הנאצים
צילום: רנטה קאודרס, פראג
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות רנטה קאודרס, פראג)
חיתולים לתורה מבית הכנסת מייזל,
פראג, צ'כוסלובקיה, 1979
בית הכנסת שנבנה ב-1592 שוקם ב-1894, מהווה היום משכן
לתצוגת קבע של תשמישי קודש יהודים מבתי כנסת בצ'כוסלובקיה
צילום: רנטה קאודרס, פראג
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנטה קאודרס, פראג)
קברו של פרנץ קפקא (1924-1883) בבית העלמין היהודי
החדש בפראג.
צ'כוסלובקיה, 1979.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנטה קאנדרס, פראג)
טס לתורה מבית הכנסת מייזל,
פראג, צ'כוסלובקיה, 1979
בית הכנסת שנבנה ב-1592 ושוקם ב-1894, מהווה היום משכן
לתצוגת קבע של תשמישי קודש יהודים מבתי כנסת בצ'כוסלובקיה
צילום: רנטה קאודרס, פראג
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנטה קאודרס, פראג)
רימונים מבית הכנסת מייזל,
פראג, צ'כוסלובקיה, 1979
בית הכנסת שנבנה ב-1592 ושוקם ב-1894, היום מהווה משכן
לתצוגת קבע של תשמישי קודש יהודים מבתי כנסת בצ'כוסלובקיה
צילום: רנטה קאודרס, פראג
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רנטה קאודרס, פראג)
1 \ 3
1838 – 1921
פילוסוף חברתי, מהנדס, ממציא

נולד בקולין, בוהמיה, היום ברפובליקה הצ'כית. למד באוניברסיטת פראג, אך לא התקבל להוראה שם בשל יהדותו. עבד זמן קצר בחברת מסילות הברזל ההונגרית.

עזב אל וינה, אוסטריה, ועבד בעבודות פשוטות.

ב- 1868 פופר המציא מתקן חשוב בתעשיית המנועים. הוא התפרנס מהכנסותיו על המצאותיו, והתמסר כליל לכתיבה על רפורמה חברתית, בשם העט לינקאוס (דמות מיתולוגית).

כממציא הקדים את זמנו והגה ופיתח מכשירים ומערכות שהיו בשימוש שנים רבות אחרי המצאתם.

את פרסומו קנה בכתיבתו. הוא הגן על זכותם של אנשים לחיות בחירות ובכבוד בלי שהמדינה תנצלם. הוא האמין שבעיות חברתיות תיפתרנה אם כל אדם יתרום לרווחת החברה כולה. רעיונותיו שלובים בעיקרי מדינת הרווחה המודרנית. פופר הרבה לסבול בשל יהדותו, אך סירב להמיר את דתו. הוא האשים את אוטו ביסמרק באנטישמיות והגיע למסקנה שרק מדינה יהודית תצמצם את האנטישמיות. למרות זאת, לא השתתף באופן פעיל בתנועה הציונית.

פופר היה ידיד קרוב של אלברט איינשטיין, ונחשב לגאון בזכות עצמו. הוא העניק ספרים רבים פרי עטו לספרייה הלאומית בירושלים. פסלו, שהוצב בפארק רטהאוס בווינה, נהרס על ידי הנאצים ב- 1938.
Sors (Stern), Ivan (1895-1950), artist, born in Rete, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Reca, Slovakia). Most of his mature years were spent In Czechoslovakia as a cartoonist and illustrator for leading periodicals and publishers at Prague and elsewhere. He was for two years on the staff of "Marianne" in Paris, France. His sketches were published in his Album of the Geneva Peace Conference (1922); in "Figures parisiennes" (1933), and in an album of 300 portraits of Czechoslovakian deputies.

In 1928 he visited the United States, illustrated Isaac Landman's "Christian and Jew" (1929), and made portraits of leading personages. Sors returned to the Unites States in 1940, and in 1943 was living in New York city, working on a series of plaques and medallions of Judaica for the Samuel Friedenberg collection. He also conducted art classes, and was a contributor to the Universal Jewish Encyclopedia.
Kesetnberg, Leo (1882-1962), pianist and music educator, born in Ružomberok, Slovakia (then Rozsahegy, in Austria-Hungary), the son of a hazzan. He studied the piano in Berlin, Germany, attaining early recognition as a concert pianist, particularly when performing the works of Liszt, and for a while he taught piano at the Klindworth-Scharwenka Conservatory in Berlin. Kestenberg joined the Social-Democratic movement, and began to work for his ideal, the social integration of musical life. From 1905, Kestenberg organized performances of folk choirs, concerts, and meetings at the "Freie Folksbuehne" ("Popular Theater"). After his appointment in 1918 as music adviser, and then in 1927 as the music counselor, at the Prussian Ministry of Culture, he brought about a reform of musical education known today as the "Kestenberg Reform". His yearly educational decrees extended to music teachers in academies, seminars, conservatories, schools, and kindergartens.

When in 1933 the Nazis came to power in Germany, Kestenberg fled to Prague, Czech Republic, where he founded the International Society for Music Education, under the sponsorship of the Czech Ministry of Education. In 1938 he moved to Palestine and became the general manager of "The Palestine Symphony Orchestra". In 1945 Kestenberg founded the Music Teachers' Training College in Tel Aviv, which he headed for over 15 years, considering it to be the fulfillment of his musical dream. As professor at the Tel Aviv Academy of Music, he taught a number of well-known Israel pianists. Among his publications are: "Musicerziehung und Musipflege" (1921); "Jahrbuch der deutschen Musikorganisation" (1929); "Kunst und Technik" (1930); "Bewegte Zeiten" (autobiography, 1961). Kestenberg was the editor of "Musicpedagogische Bibliothek".
1891 – 1977
נולד בבודפשט, הונגריה, אז חלק מאוסטריה-הונגריה. אביו היה נגן אורגן ומלחין.

למד בקונסרבטוריון של בודפשט ולאחר מכן עבד באופרה של בודפשט.

בשנת 1912 נתמנה למנצח בתיאטרון הלאומי בפראג, הרפובליקה הצ'כית. ב- 1915 ניצח על האופרה Volksoper בפראג. ניצח על אופרה ועל סימפוניה באלטנבורג ובפרנקפורט וב- 1923 נתמנה למנהל ה Volksoper בברלין, גרמניה, תפקיד שקודם מילא אוטו קלמפרר. הוא החזיק במשרה הנכבדה שנה אחת, ואז נענה להזמנה מהאופרה של קלן להיות מנצח ראשי. הוא היה הראשון לבצע את "מנדרין הפלא" של בלה ברטוק ואת "אהבה לשלושה תפוזים" של פרוקופייב. הוא הופיע כמנצח גם עם "הארי יאנוש" של זולטאן קודאי.
(1883 – 1938)
משורר, חוקר ספרות, מתרגם ומחזאי

נולד למשפחה מתבוללת בקולין, בוהמיה (אז חלק מאוסטריה-הונגריה וכיום ברפובליקה הצ'כית).

למד ספרות גרמנית באוניברסיטה הצ'כית בפראג ואחר בברלין, גרמניה. עבד כספרן ולאחר מכן כמרצה בתולדות הספרות הגרמנית באוניברסיטת פראג. זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם הראשונה נתמנה לפרופסור. שימש פרופסור אורח באוניברסיטת גנט בבלגיה.

ב- 1936 נתמנה למנהל הדרמטי של התאטרון הלאומי בפראג. הוא נפטר מהתקף לב בשעה שקרא את החדשות על פלישת הגרמנים לאוסטריה.

פישר ערך כמה כתבי עת ספרותיים וחיבר מאמרים עבור מגזינים צ'כיים. כתביו כוללים שני ספרים על היינה, ומחקרים על פון קלייסט וניטשה. כתב יותר מ12 ספרי שירה, ותרגם לצ'כית יצירות של גתה, היינה, פון קלייסט, ניטשה, שילר וברוקנר. למרות הרקע המתבולל, היתה לו תמיד מודעות לשורשיו היהודיים, והדבר מתבטא ביצירותיו.
Bamberger, Heinrich von (1822-1888), physician and teacher, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later Czechoslovakia). Bamberger studied medicine in Prague where he earned a doctorate in 1847. He worked for the General Hospital in Prague. In 1854 he was appointed professor of pathology at Wuerzburg University, Germany. He stayed on that position until 1872, when he became professor at the University of Vienna and was appointed director of a medical clinic in Vienna.

Bamberger became famous for his brilliant lectures and for his diagnostic techniques. He is especially known for his Lehrbuch der Krankheiten des Herzens ("Handbook of Diseases of the Heart," 1857), a textbook on cardiac diseases and, for his diagnoses of symptoms of cardiac diseases. His name was given to Bamberger's disease, Bamberger's bulbar pulse, and Bamberger's sign for pericardial effusion. He advocated the use of albuminous mercuric solution in the therapy of syphilis and reported albuminuria during the latter period of severe anemia. He also described muscular atrophy and hypertrophy.

In 1887, Bamberger and Ernst Fuchs founded the Wiener klinische Wochenschrift . During the last two years of his life, Bamberger served as President of the Vienna Medical Association.

He was the father of the internist Eugen von Bamberger
Rabbi

Born in Prague, he studied in Prague and Pressburg and became rabbi of Tabor in 1843 and in 1868 took over the district rabbinate which had been located in Kolodje (Kaladei). His moderate reforms were influential throughout Bohemia. Klemperer wrote on various subjects including Bohemian Jewish history.
Neumann, Moses Samuel (1769-1831), Hebrew author and educator, born in Ban, Hungary (then part of the Austrain Empire). He started to study at the yeshivah of Boskovitz at the age of 12 and, subsequently became a pupil of the orientalist Baruch Jeitteles at Prague (now in the Czech Republic). From 1799 he tutored at Pozsony, Hungary (now Bratislava, Slovakia) and Vienna. From 1822 until his death he lived at Pest (now Budapest).

Neumann published "Biur Milloth Lerambam" (with the Hebrew commentary of Moses Mendelssohn; 1822). His Hebrew poems "Shire Musar" (1814) and his drama "Bath Yiftah" (1815) revealed him as a classic scholar of the Hebrew tongue. Neumann was author also of a number of pedagogical works in Hebrew, including: "Maagal Yosher" (3rd ed., 1831), and a Hebrew grammar; "Hinnuch Leshon Ibrith" (1815), a theoretical and practical grammar; "Rosh Emunah" (1820), a book of religious instruction; "Hakaddur", a mathematical geography. He also compiled biblical stories and an elementary arithmetic primer "His Michtebe Ibrith" (4th ed., 1834) was the first Hebrew-German letter writer. His pedagogical ideas were subsequently employed in religious instruction in many yeshivot.
Adler, Friedrich (1857-1938), poet and dramatist, born in Amschelberg, Bohemia (then part of the Austrian Empire, now Kosova Hora, Czech Republic). A poet of simple, realistic power, he is the author of "Gedichte" (Berlin, 1893); "Neue Gedichte" (Leipzig, 1899); "Vom goldenen Kragen" (Prague, 1907), a volume of sonnets, and other poems.

His wide knowledge of languages enabled him to translate into German the works of many foreign poets, including the Czech poet Jaroslav Vrchlicky. In 1926 he completed a translation of Smetana's "The Bartered Bride", which he was commissioned to do by the government. A Spanish influence manifests itself in his comedies "Zwei Eisen im Feuer"; "Don Gi"l; and "Der glaaserne Magister". His three-act play "Freiheit" is his most ambitious effort in the drama.

זכריה פרנקל (1801 – 1875), רב והיסטוריון, נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית (אז חלק מהאימפריה האוסטרית) למשפחה נודעת של חכמי תלמוד. נחשב בעיני רבים להוגה היהדות הקונסרבטיבית. פרנקל יסד את אסכולת היהדות ההיסטורית, שדוגלת בחופש המחקר ובו בזמן משמרת את סמכותן של המצוות, האמונה והמסורת. הוא התחנך בפראג בישיבה של בצלאל רונספרג ואז עבר לבודפשט, הונגריה, ולמד פילוסופיה, מדעי הטבע ופילולוגיה באוניברסיטה (1825 – 1830). ב- 1832 נתמנה לרב של ליטומריצה - הרב הראשון בבוהמיה שהיה לו תואר אקדמי ואשר נשא דרשותיו בשפה הגרמנית.

ב- 1847 הוכיח חיבורו החשוב Die Eidesleistung bei den Juden in Theologischer und Historischer Beziehung את מקורה של אפליית היהודים והטענה כי אינם מהימנים כעדים במשפט בסקסוניה ובמדינות אחרות. גם בפרוסיה ציין החוק כי עדותו של יהודי נגד נוצרי תקפה רק במשפט אזרחי, וגם אז רק כשמדובר בסכום הנמוך מחמישים טלרים. הודות למחקרו של פרנקל בוטל החוק המפלה הזה. פרנקל היה סבור כי הגיון שמבוסס על מחקר ולא רק רצון מצד הקהילה, חייב להצדיק רפורמות בקרב היהדות. הוא הכניס כמה שינויים קלים בתפילה, למשל מקהלת נערים וכדומה, אך התנגד לשינויים שלא התאימו למסורת. הוא גינה את החלטתו של הרב יוסף הופמן מסקס-מיינינגן, שהתיר לתלמידי תיכון יהודיים לכתוב בשבת.

ב- 1836 נתמנה לרב הראשי של דרזדן בסקסוניה, וב- 1843 הוזמן לכס הרבנות הראשית בברלין, משרה שלא אוישה מאז 1800 משום שהממשלה הפרוסית "סבלה" את היהדות אך סירבה לתת לה הכרה חוקית.

עמדתו של פרנקל במחלוקת על סידור המבורג החדש (1842) הרגיזה את שני הצדדים. הליברלים כעסו משום שבמקום להכריז שהסידור שלהם עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית, הצביע פרנקל על חוסר עקביות בסידור, ואילו האורתודוכסים התרעמו על שהתיר חלק מהשינויים שהוכנסו בסידור.

במאמר משנת 1845 שפרסם בעתון בפרנקפורט על המיין הודיע פרנקל על הסתייגותו מכנס רבני שהתקיים בעיר, משום שעברה בו החלטה להכריז שהעברית אינה שפה הכרחית בתפילה. המאמר הפך אותו לאחד המנהיגים של התנועה הקונסרבטיבית בגרמניה. את עקרונותיו ניסח והפיץ בירחון Zeitschrift für die Religiösen Interessen des Judenthums שהוציא לאור מ- 1844. אולם גישתו עוררה את כעסם של שני הצדדים. מטרתו היתה ליצור סינתזה בין יהדות מסורתית היסטורית לבין צרכי התקופה בתהליך הדרגתי של רפורמה.

פרנקל נבחר לנשיא הסמינר הרבני החדש בברסלאו (כיום ורוצלאב, פולין) בשנת 1854. שם השפיעה גישתו הפוזיטיביסטית-היסטורית על התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית. בסמינר הגדיר את הסטנדרטים, תכנית הלימודים והכישורים הנחוצים בהכשרה רבנית מודרנית. הוא ניסה להשתמש בשיטות מדעיות מודרניות על מנת לשפר את הבנת התלמוד. במבוא שלו למשנה " דרכי המשנה" (1859) מובאת היסטוריה שיטתית של ספרות רבנית ותאולוגיה קדומות. חיבורו על חוק הנישואין הרבני משנת 1860 Grundlinien des Mosaisch-Talmudischen Eherechts נועד להוות ספר לימוד על הנושא. מחקריו בתולדות הספרות התלמודית שכנעו אותו כי זניחתו של תלמוד ירושלמי היתה פגם מהותי בחקר התפתחות התלמוד. כדי לנסות ולתקן זאת, הוא פרסם ב- 1870 מבוא לתלמוד ירושלמי, "מבוא הירושלמי". אז החל לכתוב פרשנות חדשה על הירושלמי, והספיק להוציא לאור שלושה פרקים לפני מותו.

גייגר, מנהיג היהודים הליברלים, מי שדחף ליסודו של הסמינר החדש, התנגד נחרצות למינויו של פרנקל. מצד שני שמשון רפאל הירש, מיד עם פתיחתו של הסמינר, פנה במכתב פתוח אל פרנקל, בו דרש ממנו הצהרה על העקרונות הדתיים שינחו את ההוראה במוסד החדש, אך פרנקל לא נענה לאתגר. כשיצא הכרך הרביעי של תולדות גרץ ב- 1856, הירש הדיח את האורתודוכסים מהמוסד החדש. סערה של האשמות, מתקפות ומתקפות-נגד פרצה בעתונות היהודית. הירש כתב סדרת מאמרים נגד ההגדרה שנתן פרנקל למסורת הרבנית. בתשובה הצביע פרנקל על כך שרבנו אשר קבע כי לא כל דבר המכונה חוק ואשר ניתן בהר סיני אכן שייך לתורת משה. רבנים אורתודוכסים תמכו בהירש, ביניהם עזריאל הילדסהיימר, שלמה קליין מקולמר וב.ה. אוורבך, ואילו חלק מתומכיו של פרנקל, ביניהם שלמה יהודה רפופורט, הפגינו אדישות, כמו רוב הציבור היהודי, שנותר אדיש למחלוקת. אולם בהדרגה התחזקה עמדתו של פרנקל, הודות לבוגרי הסמינר שנהיו גדולים בתורה ונודעו כמייצגי היהדות הקונסרבטיבית.

פרנקל כתב מאמרים רבים לשני מגזינים שערך, ה Zeitschrift für die Religiösen Interessen des Judenthums (1844 – 1846) וה Monatsschrift, שהוקם ב- 1851 ושערך עד 1868 – את מקומו כעורך תפס אז היינריך גרץ.

מלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה. למד בקונסרבטוריונים בפראג ובלייפציג (בין היתר, אצל רגר). האופרה הקומית שלו שוואנדה נגן חמת החלילים, שהועלתה בפראג ב-1927, זיכתה אותו בפרסום עולמי. האופרה שילבה נעימות מתוך הפולקלור הצ'כי והסלובקי. הפולקה והפוגה מתוך אופרה זו מבוצעות לעתים קרובות בקונצרטים. כמו כן, כתב שיר עברי (1936). ב-1939 הגיע לארה"ב, התיישב בניו-יורק והתחיל להשתמש בחומרים מן המוסיקה העממית האמריקנית (כך, למשל, בתחת צמרתו המתפשטת של עץ הערמונים, 1939, באגדת Sleepy Hollow לתזמורת, 1940, ובסימפוניית לינקולן, 1941). ויינברגר חיבר גם את האופרות Outcasts of Poker Flat (1932; מבוססת על הסיפור מאת ברט הארט) ווואלנשטיין (1937), ואת הבלט סאראטוגה (1941). דיכאון אחז בו עקב אי יכולתו להשתלב בחיי המוסיקה באמריקה והוא התאבד בסנט פיטרסבורג, פלורידה (ארצות-הברית). כתבי היד שלו שמורים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים.
Askenazy Ludvik (1921-1986), author and journalist, born in Cesky Tesin (Czech Teschen), Czech Republic (then Czechoslovakia). He studied Slavonik philology in Lvov, Poland (now Lviv, in Ukraine). Askenazy adhered to the Communist movement in his youth. During WW2 he joined the Czechoslovak brigade established in the USSR.

Askenazy was an adept of the principles of "Socialist Realism", which he expressed in his books, short stories, and radio plays. His works include "Ulice mila a jine reportaze z Polska" (1950; "Mila Street and Other Reports from Poland"), "Nemecke jaro" (1950; "German Spring"), and his impressions of Austria, Greece, and other countries, "Vsude jsem potkal lidi" (1955; "I Met People Everywhere"). In three volumes of short stories – "Sto ohnu" (1952; "A hundred Fires"), "Vysoka politika" (1953; "High Politics"), and "Kvenove hvezdy" (1955; "Stars in May") – Askenazy repeatedly stresses the idea that the lives of ordinary people are influenced and determined by politics.

Askenazy was at his best when he abandoned writing on "political realities" and turned to the world of children, such as his books: "Detske etudy" ("Children's Etudes"), and "Ukradeny mesic" ("The Stolen Moon").

A visit to the Land of Israel in 1948 inspired "Kde tece krev a nafta" (1948; "Where Blood and Oil Flow"). In this Askenazy gave expression to his anti-colonialism, showing scant sympathy for the emerging Jewish State.

Askenazy was a member of the Communist Party. In the years 1945-1950 he worked in the Czech state radio, and was an author favored by the regime. Following the Soviet invasion of Czechoslovakia in 1968 he left and found refuge in Munich, Germany. In 1976 he moved to Bolzano, Italy, where he lived until his death with his wife Leonie Mann (daughter of the German writer Heinrich Mann).

In 1977 Askenazy was awarded the "Deutscher Jugendliteraturpreis".
Astronomer

Born in Biebrich, he directed institutes of astronomy in Potsdam, Istanbul and Prague before becoming director of the St. Andrews University Observatory in Scotland and professor at the university (1939-59). His research was into celestial mechanics and stellar astronomy and he pioneered in teaching the astronomical importance of the theories of Albert Einstein.
מלחין וסופר. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, למד שם, ואחר כך חי תקופה מסוימת בווינה. נמנה עם חוגו של ואגנר וב-1867 הוזמן למינכן על ידי המלך לודוויג ה-II מלך בוואריה, פטרונו של ואגנר, להיות מורה לפסנתר בבית הספר המלכותי למוסיקה במינכן. ב-1871 התמנה למנהל בית הספר. כתב עבור המלך לודוויג מחקר על האופרה של ואגנר, טריסטן ואיזולדה (1906). ב-1886 הקים את המקהלה של פורגס ובאמצעותה קידם, בעיקר, את המוסיקה של ליסט, ברליוז, קורנליוס וברוקנר. הלחין שירים. נפטר במינכן, גרמניה.
שולהוף, יוליוס (1825-1898) , פסנתרן ומלחין. נולד בפראג, צ'כוסלובקיה, למד בעיר ואחר כך עקר לפריס, שם נהנה מחסותו של שופן. יצירתו הראשונה, אלגרו בריאנט, הוקדשה לשופן. ערך מסע קונצרטים ארוך באוסטריה, באנגליה, בספרד ובדרום רוסיה. כשחזר לפריס התחיל ללמד. עם פרוץ המלחמה בין הצרפתים לגרמנים ב-1870 השתקע בדרזדן. קצת לפני מותו עבר לברלין. קטעי המוסיקה הסלונית לפסנתר שהלחין (גאלופ די בראוורה; פולקה אימפרומפטי) היו פופולריים במיוחד. נפטר בברלין.
Kahler, Eugen von (1882-1911), painter, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary) into a well-to-do Jewish family that belonged to the German speaking Jews of the Prague high society. His father, Max Kohn, was president of the commodity and stock exchange in Prague, a landowner and industrialist, who around 1894, for unknown reasons, changed the family name into Kahler. In 1911 Max Kahler was knighted.

Kahler took his first lessons of drawing with Heinrich Jakeschin in Prague, and painted his first oil paintings in 1898.

Kahker's first symptoms of tuberculosis appeared in 1900, and subsequently he underwent a kidney operation in Berlin. Then he went to a follow up curative stay in San Remo, Italy, where he drew nature sketches. He took trips to Monte Carlo and Nice, France. Then he moved to Munich, Germany, where he took private drawing lessons and in 1903 was admitted to the painting class of Franz von Stuck at the Academy of Munich.

Kahler is considered a member of the German speaking sector of Czech painters, who settled permanently in Bavaria. In 1908 he studied in Paris, and on doctor's advice he took a curative trip to Egypt. In 1909 he lived a secluded life in Brussels, Belgium, where he painted intensively. Then, in 1910 he traveled to Tunisia and Spain.

His recurring health problems frequently compelled him to retreat to the family estate at Svinare, near Karlstyn.

In late 1910 three of Kahler's oil paintings were exhibited at the second exhibition of the Neue Kuenstlervereinigung in Munich. The exhibition toured other German towns. In October 1911 the first Kahler's solo-exhibition took place in the Modern Gallery of Heinrich Thannhausen in Munich, and later in Frankfurt am Main.

At the end of the same year Kahler's health deteriorated rapidly and in December 1911 he died at his parents' home in Prague.
Demant, Charlotte (1894-1970), singer, musicologist and pianist, born in Tarnopol, Austria-Hungary (now Ternopil, in Ukraine). Demant studied piano in Czernowitz, Bukovina (now in the Ukraine), and vocal studies in Vienna, from 1914. In Vienna, she also studied theory of musical forms, with Anton Webern, and piano with Eduard Steuermann. Demant worked as a concert singer, and music instructor.

She left for USSR in 1936 and in 1938 moved to Prague, Czechoslovakia. A year later she settled in Manchester, England, where Demant was conductor of a women’s choir. She returned to Vienna after WWII (1946) and was a music instructor at the Wiener Konservatorium. She married the composer Hans Eisler, and their son was the famous painter Georg Eisler.
Jurist

Born in Trebic, he studied in Prague where he got a Ph.D. in 1828 and doctorate of law in 1833. He taught at Jewish schools and from 1846 taught Hebrew and rabbinic literature at the university of Prague. He was made professor in 1861, the first Austrian Jew to hold a full professorship. He made many important contributions to juristic literature and also wrote on Jewish subjects including a catechism and a prayer book with German translation in Hebrew letters. As a theologian he had strong rationalistic tendencies.
Writer

Born in Mor, he received a Jewish education but studied secular subjects in a Capuchin monastery. He continued his studies in Prague - in a yeshiva and the university. From 1811 he began to publish - initially grammatical works and poems. He earned his living as a proofreader and wrote prolifically between 1815 and 1820 when he became insane and died aged 32. His chief composition, Melitsat Yeshurun, is a pioneering Hebrew work on the esthetics of the Bible, analyzing its various poetic devices. Loewisohn also wrote the first Hebrew geographical handbook for the biblical period as well as books on the liturgy and Jewish history.
Feigl, Bedrich (1884-1965), painter, graphic designer, and illustrator, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He studied at the Academy of Fine Art in Prague. He first exhibited in a group exhibition in 1907, in Prague.

During WW I, Feigl was a member of a team of aircraft designers, later becoming the dean of the Czechoslovak aircraft industry and was delegated to attend many conventions abroad.

Feigl was considered an avant-garde artist. In the early years of the 20th century, when the first center of contemporary avant-garde art formed in Prague, Feigl was its intellectual head. In 1928 he was a founding member of the Prague Secession.

In the history of Jewish art in Czechoslovakia, Feigl occupies a position apart. He was attracted by Jewish and biblical themes, such as Rebecca at the Well or The Finding of Moses. In addition, his landscapes include depictions of Jerusalem, The Valley of Gideon, The Valley of Kidron, places he visited during a voyage to the Land of Israel in 1932.

He lived for a long time in Berlin, New York, and London. In 1939, foillowing the Nazi occupation of Czechoslovakia, he was arrested and interned in a German camp. He, along with his wife, were liberated only at the intervention of the Artist's Refugee Committee and the British Consulate in Koln, Germany, and allowed to leave for England in April 1939 where they settled in London. Feigl regularly took part in group exhibitions at the London Ben Uri Art Gallery, which displayed his work on the occasion of his 75th and 80th birthday in the years 1959 and 1964, respectively.

Feigl died in London.
1833 – 1909
רב
נולד בטישבו, הונגריה, אז חלק מהאימפריה האוסטרית. כיהן כרב בקרצג, טישבו, ומשנת 1861 כיהן כרב וראש הישיבה של אובודה (אלט אופן, היום חלק מבודפשט).
באותה תקופה חוותה יהדות הונגריה טלטלות פנימיות. הממשלה ביקשה מהירש ליישב הדורים בין הפלגים השונים. הוא סייע בהקמתה של רשת בתי ספר יסודיים יהודים ובכתיבת תכנית הלימודים לסמינר לרבנים בבודפשט. הוא ניסה לתווך בין הפרוגרסיבים לאורתודוכסים בקרב יהודי הונגריה, ומילא תפקיד תיווך גם בקונגרס היהודי הכללי של הונגריה בשנת 1868 – 1869.


בשנת 1880 החל לכהן בקהילת פראג, הרפובליקה הצ'כית, אולם נחשב שמרן מדי עבורם ולכן ב- 1889 קיבל על עצמו לכהן כרב של המבורג, גרמניה, שם יסד בית ספר תיכון לבנות. הוא כיהן בהמבורג עד למותו ב- 1909 ונודע כמנהיגה של התנועה האורתודוכסית-המשכילה.

Herrmann, Leo (1889-1945), Zionist activist and author, born in Landškroun (Landskorn in German), Bohemia (then part of the Austria-Hungary, now in the Czech Republic). He studied law at the University of Prague, where he joined the Zionist organization Bar Kochba, serving as its chairman between 1908-1909. From 1907 to 1913 he edited the Prague Selbstwehr, a Zionist periodical. Herrmann moved to Berlin, Germany, in 1913, where he edited the Juedische Rundschau of Berlin from 1914 to 1919. He was one of the promoters of the review Der Jude, founded in 1916. In 1916 he also edited Die Treue, a collection of essays on Jewish themes. He was a member of the delegation of Czechoslovakian Jews at the Versailles Peace Conference, and in 1919 was appointed Secretary General of the World Zionist Organization in London. In 1926 he immigrated to the Land of Israel settling in Jerusalem where he became Secretary General of the Keren Hayesod (Palestine Foundation Fund) in Jerusalem. In 1934-1935 he wrote the scenario and produced the film, Towards a New Life, which was sponsored by the Palestine Foundation Fund.

Hauser, Franz (1794-1870), singer and teacher, born in Krasovice (Kraschowitz in German), near Prague,  Bohemia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Over a period of many years he sang leading baritone roles in major opera houses throughout Europe, including those of Vienna (1828), London (1832), and Berlin (1835). In 1837 he settled in Vienna, where he became well-known as a teacher of singing. In 1846, he was appointed director of the Munich Conservatory, a post he held to 1865, when he was pensioned. He wrote a treatise on singing Gesanglehre.
Hauser died in Freiburg, Germany.

 

Friedländer, Saul (b. 1932), historian, born in Prague, Czech Republic (then Czechoslovakia). He lived in France from 1939 to 1948. During the Holocaust, he was hidden in a Catholic boarding school in Montlucon, France. His parents however, did not survive the Holocaust. They were arrested while attempting to flee to Switzerland and eventually deported to Auschwitz Nazi death camp where they were murdered.  Having returned to Judaism, Friedlander immigrated to Israel in 1948. Following his military service in IDF (Israel Defence Forces), he returned to Paris for his academic studies, and then he earned a PhD from the Graduate Institute of International Studies in Geneva.

From 1954 to 1965 he served as senior lecturer of the Institut des Hautes Etudes Internationales in Geneva and from 1965 to 1967 as professor. In 1967 he was visiting professor at the Hebrew University and in 1969 was appointed professor of history and international relations. Friedlander served as secretary to Nahum Goldmann, President of the World Jewish Congress, and later he became an assistant to Shimon Peres, then Israeli deputy defense minister and later Israeli Prime Minister and President of Israel.  

Friedlaender specialized in Nazi history. His works include itler et les Etats-Unis 1939-41 (1963); Prelude to Downfall: Hitler and the United States, (1967);  Pie XII et le III Reich (1964; Pius XII and the Third Reich, 1966) and Kurt Gerstein, l'ambiguite du bien (1967; Kurt Gerstein the Ambiguity of Good, 1969). In 1969 he published Reflexions sur l'avenir d'Israel. His research on the Holocaust was published as Nazi Germany and the Jews: The Years of Persecution, 1933-1939 (1997) and  Nazi Germany and the Jews:The Years of Extermination, 1939-1945 (2007). 

Friedlander was awarded the Israel Prize for history in 1983. In 2014, he was awarded the Dan David Prize from Tel Aviv University and Dan David Foundation (Tel Aviv) and the Edgar de Picciotto International Prize from the Graduate Institute of International and Development Studies (Geneva) for lifetime achievement. 

Back, Samuel (1841-1899), rabbi and scholar, born in Hlohovec (Freystadt in German, Galgoc in Hungarian), Slovakia (then part of the Austrian Empire, later in Czecoslovakia). Back served as rabbi in Prague-Smichov from 1872. He wrote on philosophical, historical, and talmudical subjects. His published works include: Joseph Albos Bedeutung in der Geschichte der juedischen Religionsphilosophie (1869); Das Synhedrion unter Napoleon I (1879); Entstehungsgeschichte der portugiesischen Gemeinde in Amsterdam und Rabbi Menasse ben Israel (1883); Elischa  ben Abuja-Acher (1891); R. Meir Ben Baruch Aus Rothenburg: Sein Leben Und Wirken, Seine Schicksale Und Schriften  (1895); and "Die Fabel in Talmud und Midrasch" (in MGWJ, vols. 25, 29, 30, 33). Back also published sermons and eulogies as well as articles in learned periodicals.

Feuerstein, Bedřich (1892-1936), architect, painter and stage designer, born in Dobrovice (Dobrowitz, in German), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). Having studied at gthe Czech Technical University in Prague, he moved to Paris, France, where he worked aith Auguste Perret. He was responsible for introducing elements of futurism and cubism in Czechoslovakia after World War I, as demonstrated in his design for the Institute of Military Geography in Prague (Ojenský zeměpisný ústav) (1924). During 1929-1931 he was in Tokyo, studying Japanese architecture. His stage designs for many plays produced in the National Theater in Prague, the satirical theater Osvobozene Divadlo, and other leading Czech theaters, showed great originality. Best known were his designs for Capek's R.U.R. (1920). Other buildings designed by him include a hospital in Tokyo, a shopping center in Yokohama, Japan, and a crematorium in Nymburk, Czech Republic. Feuerstein was a member of the artist association Devetsil (after 1922), and of the Artists Association Manes.

Following his suffering from a serious illness, Feuerstein committed suicide in 1936.  

Feder, Richard (1875-1970), rabbi and author, born in Václavice (Wazlawitz, in German), Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He was educated at various schools in Benešov and Prague and then attended the Rabbinical seminary and Faculty of Philosophy in Vienna, Austria.  He served as rabbi in Kojetín, Louny,  Roudnice and then for more than thirty years he was a rabbi in Kolín.  During World War II he was deported to the concentration camp of Theresienstadt where he was active as a rabbi. After the Holocaust, he returned to Kolin and in from 1953 was chief rabbi of Moravia, residing in Brno, and from 1961 also chief rabbi of Bohemia, then in Czechoslovakia.

A prolific writer, Feder wrote popular works on Jewish lore and conducted research on the history of the communities of Roudnice nad Labem and Kolin. His main works are: Zidovska tragedie ("Jewish Tragedy," 1947), one of the first books published on the Holocaust; Zidovske besidky ("Jewish Tales"; several volumes) for children; Hebrejska ucebnice (1923), a textbook of Hebrew, also in German; Zide a krest'anstvi ("Jews and Christians," Prague, 1919): Zidovstvi a zide ("Jews and Judaism," 1955); and Sinai (1955), a textbook of Jewish religious instruction. In 1947 he dedicated a book, Židovská tragédie (The Jewish Tragedy), to the memory of the murdered members of the Jewish community of Kolín. He founded the tradition of annual commemorative meetings at Terezín. In 1965 the Czechoslovak state conferred on Feder a medal in recognition of his part in reconstruction of Bohemia-Moravia, and his "uncompromising stand in the fight against fascism and for peace".  

Herrmann, Hugo (1887-1940), Zionist, journalist, editor and author, born in Moravská Trěbově (Mahrisch-Triebau, in German), Czech Republic (then part of the Austria-Hungary). He studied Romance and German philology at the universities of Prague and Vienna. A secretary of the Zionist Organization of Bohemia from 1909 to 1912, he became one of the leaders of the Bar Kochba, the Zionist students' organization, and later went to Berlin, where he was editor of the Juedische Rundschau until 1914. He also edited there Chad Gadja, Das Pessachbuch (1914) and Moaus Zur. Ein Chanukkahbuch (with S. J. Agnon, 1918). Together with Nathan Birnbaum, he translated from Hebrew into German original records of the persecutions of the Jews during the Crusades, in Edom. Berichte juedischer Zeugen und Zeitgenossen ueber die Judenverfolgungen waahrend der Kreuzzuege (Berlin, 1919). From 1919 to 1922 he edited the Maahrisch Ostrau Juedisches  Volksblatt, and for several years he was director of the Palestine Foundation Fund in Czechoslovakia.  In 1934 he settled inJerusalem. His later writings  include: Palästinakunde, ein Hand und Nachschlagebuch (2nd ed., 1935); Keren Hayessod, the Beginning of the Jewish Public Treasury (1939);, In jenen Jahren memoirs (vol. 1, 1938), a semiautobiographical work dealing with the history of his family and of the Jews in the small communities of Bohemia and Moravia. He also prepared a new handbook of Palestine for the Jesaias Press, and produced a map of Palestine published by the Palestine Foundation Fund.

Hermann died in Jerusalem.

Gruenfeld, Heinrich (1855-1931), cellist, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He was a younger brother of Alfred Gruenfeld, the pianist and composer. Heinrich studied at the Prague Conservatory. In 1876, he went to Berlin, Germany, where he joined the faculty of the Kullak Academy. He gave many concerts throughout Europe, also appearing in joint recitals with Xaver Scharwenka and Gustav Hollander and then with Emile Sauret and Max Pauer.  He formed the Berlin Trio Association with the pianist Moritz Mayer and the violonist Alfred Wittenberg. .In 1886, he was appointed court cellist to Kaiser Wilhelm I of Germany. He undertook - often together with his brother Alfred - numerous concert tours in Germany, Austria-Hungary, Italy, Russia., France and USA. He is the author of In Dur und Moll (1924).

Gruenfeld, Alfred (1852-1924), pianist and composer, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied the piano with Hoeger and Josef Krejčí at the Prague Conservatory, then with Theodor Kullak Academy in Berlin. Germany. He concertized extensively throughout Europe and the United States with great success. He played frequently for the Court at Vienna, and paid several visits to Russia. In 1873 Gruenfeld settled in Vienna and from 1897 he was a professor at the Vienna Conservatory. He composed an opera, Die schoenen von Fogaras, an operetta, Der Lebemann, and many pieces for the piano. Gruenfeld was probably the first famous pianist to make genuine commercial recordings. 

Heller, Maximilian (1860-1929), rabbi, an outstanding leader in the Reform Judaism, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). On both sides of his family he was descended from distinguished rabbis and scholars. He went to the United States in 1897, and after studying at the University of Cincinnati (B.L., 1882; M/L., 1884) and at the Hebrew Union College (ordained, 1884), he served for two years as associate to Rabbi Bernard Felsenthal of Chicago. In 1886 he became rabbi at Houston, Texas, but after five months received a call to Temple Sinai of New Orleans, where he served for more than forty years until his retirement in 1927.

In New Orleans, Heller was active in the civic and educational life of the community, especially in promoting the cause of education and in fighting for the abolition of the Louisiana State Lottery. From 1892 to 1896 he was a member of the State Board of Education, and he served on practically every board of the Jewish welfare and educational organizations in the city. In 1912 he was appointed professor of the Hebrew and Hebrew literature at Tulane University, where he served until his retirement in 1928. He was a charter member of the Central Conference of American Rabbis, and served as its president in 1909 to 1911. An enthusiastic advocate of Zionism from the beginning of the movement, he was prominent in the Zionist Organization of America, and was its honorary vice-president from 1911 until hid death.

Heller was a prolific journalist, he also was editor of the New Orleans Jewish Leader from 1896 to 1897, editorial writer for the Cincinnati American Israelite from 1902 to 1914, and a frequent contributor to the local press. He also wrote: The Temple Pulpit, a collection of his sermons; Jubilee Souvenir, on the occasion of the fiftieth anniversary of Temple Sinai (1922); My month in Palestine (edited posthumously by his son James G. Heller; New York, 1930).

Heller, Isidor (1816-1879), author, poet, and journalist, born in Mlada Bolesov (Jungbunzlau, in German), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). After the age of sixteen he went to Prague, where he attended the Neustaadter Gymnasium, and the University of Prague. In 1837 he joined the French Foreign Legion. On his return to Bohemia he became a contributor to the magazines Ost und West and Libussa. In 1846 settled in Budapest whewre he srved as editor of Der Ungar. He also was the editor of Gustav Kuehne's Europa, in Leipzig, and the editor of the Budapest Morgenroete. (1848), until his opposition to the Hungarian revolutionary Lajos Kossuth forced him to leave for Germany.

Once again he came into conflict with the authorities because of his writings, and in 1852 he left the country as private secretary to an Austrian finance minister, Baron Bruck. In 1855 he went to Vienna, where he established the Fortschtrit (1859) and assisted in the founding of the Neues Fremdenblatt (1874). However, because of illness, he gave up writing, and spent the remaining fourteen years of his life in seclusion. Heller, whose novels and short stories were at one time widely read, include Gaange durch Prag, Das Judenbegraabnis, Dalibor, Erster April, Der Zeitgeist (Budapest, 1847), Die alliierten der Reaktion (Berlin, 1852), Oesterreichs Lage und Hilfsmittel (Leipzig, 1852), and Memoiren  des Baron Bruck (Vienna, 1877).

 Heller died in Arco, Tyrol, Austria.

Fuchs, Alfred (1892-1941), journalist and author, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). In his youth he was a Zionist, but later he became an assimilationist and edited publications, among themCechu Zidu Svaz, of the organized assimilationist movement of Czech Jews. Ultimately, he was baptized and became one of the leading Catholic publicists in Czechoslovakia. 

Fuchs learned Hebrew in order to read kabalistic literature, together with his friend, the Hassidic poet Jeri Mordechai Langer, but found greater affinity in the Catholic mystic philosophers. After a career with the Catholic press, he became head of the press department at the prime minister's office. In 1929 he was a member of the Senate for the Christian-Social Movement. He was a leading expert on canon law and published a number of penetrating studies on Vatican policy. Fuchs translated Hebrew Melodies by Heinrich Heine (together with Z. Kalista, the Ballads by W. Goethe and Janacek's Biography by Max Brod. 

Fuchs described his road to Catholicism in an autobiographical novel Oltar a rotacka ("Altar and Printing Press"). He never concealed his Jewish origin, and at the peak of the anti-Semitic wave during the Holocaust, he wrote that if he were forced to wear the yellow Star of David, he would wear that and his Vatican decorations with equal pride. In 1941 he was arrested by the Gestapo from a monastery where he had found refuge and was tortured to death in the Dachau Nazi concentration camp.

Frýd (formerly Fried), Norbert (or Nora) (1913-1976), writer, journalist, and diplomat, born in Ceske Budejovice, Czech Republic (then part of Austria-Hungary) into a family of merchants. He studied law and modern literature at the Charles University in Prague. He spent World War 2 in the Nazi concentration camps of Theresienstadt, Birkenau and Dachau. Fryd wrote several significant books about the Holocaust, of which, he was the only one of his family to survive.

A communist from his youth, he entered the Czechoslovak Foreign Service after the WW 2 and spent several years as cultural attaché in Mexico and then in other countries in Latin America. His tour of duty in Mexico inspired a novel based on the social struggle of the Mexican Indians, Studna supu ("Well of Vultures," 1953), and three fiercely anti-American works Mexiko je v Americe ("Mexico Is in America," 1952), Případ majora Hogana ("The Case of Major Hogan," 1952) and Usmevava Guatemala ("Smiling Guatemala," 1955). He recorded his experiences as an inmate of the Nazi death camps in his best novel, Krabice živých ("A Box of Living People," 1056). In 1963 Fryd received a government decoration for his literary achievements, and in 1966 was awarded one of the highest Czech literary prizes for a trilogy of novels dealing with the fate of several Jewish families from the Sudetenland: Vzorek bez ceny ("Sample without Value," 1966), Hedvábné starosti ("Silken Worries," 1968), and Omic narodu ("Ball of Nations"). Fryd was a delegate to UNESCO from 1951 until the early 1970's. 

Grotte, Alfred (1872-1943), professor, historian, conservator, and architect, born in Prague., Czech Republic (then part of Austria-Hungary).  Grotte researched synagogal and cemetery architecture of the Jews, especially in Biala and Brzeg, Silesia. He resided in Breslau, Germany (now Wroclaw, in Poland) and was a member of the educational council of the state architectural school. He planned a number of public and private buildings in Germany, including synagogues and Jewish welfare  institutions, and rendered special services by his numerous drawings of Jewish monuments through which he made valuable material accessible to historians of Jewish art. His publications in this field include: Synagogentypen vom elften bis neunzehnten Jahrhundert (1915); Biedermeier-Grabmaaler und ihre Beschriftung in der Ostmark (1916); Alte schlesische Judenfriedhoefe (1927). Grotte died in 1943 at the Theresienstadt) Nazi concentration camp.

Baum, Oskar (1883-1941), author and music critic, born in Plzen (Pilsen, in German), Bohemia, Czech Republic (then part of Austria-Hungary, later in Czechoslovakia).

Baum became blind in 1894, and was sent to Vienna, Austria, to the Israelite Institute for the Blind - a high school, where he also learned to play the organ and the piano. Later he returned to Prague and turned his affliction to good account in his subsequent literary work. He earned his living as organist, cantor and later as piano teacher. Since 1911, he was music critic and author. Introspection into his own predicament influences his novels, especially "Uferdasein" (1908) which tells the life of the blind, and the personal but unsentimental "Das Leben im Dunkeln" ("Life in Darkness", 1909).

Baum is the author of a number of dramas: "Das Wunder" ("The Miracle", 1920); "Der puenktliche Eros" ("Punctual Eros," 1927), "Nacht ist umber" ("Night is Around"), as well as essays on Beer-Hofmann, Otto Weininger, and others. Baum's "Die boese Unschuld" (1913) has acquired significance as a document of Jewish life in Bohemia against the background of the Czech nationalist struggle. In 1926 he was awarded a prize for his novel "G.F. der Abenteurer". His most important novel is "Die Schrift, die nicht log" (Berlin, 1931). "Zwei Deutsche" (Antwerp, 1934), strikingly contrasts patriotism and nationalism. His last novel "Das Volk des harten Schlafes" ("The People of the Hard Sleep", 1937), a story about the Jewish Kingdom of the Khazars, actually deals with problems of Jewish people during the first years of Nazi regime. It was dedicated to Baum's "son and friend" Leo, who was later killed in the King David Hotel explosion in Jerusalem (1946).

Baum's close friends included Max Brod, Stefan Zweig, Franz Kafka, and Felix Weltsch.

חיים פולק (1834-1905), סופר ומחנך, נולד בליפטוסנמיקלוש, הונגריה (אז חלק מהאימפריה האוסטרית, (עכשיו ליפטובסקי סוויאטי מיקולס, סלובקיה). לאחר שקיבל חינוך תלמודי בעיר מולדתו, פולק למד בישיבות של פוז'וני, (פרשבורג, כיום ברטיסלבה, סלובקיה), שאטוראליה, הונגריה, וגם בפראג (כיום בצ'כיה). הוא לימד במגוון בבתי ספר ציבוריים יהודים בהונגריה, כולל זה של אובודה (Altofen), שבו הוא נשאר בסגל גם אחרי שבית הספר עבר לריבונותה של העיר בודפשט.

פולק היה מחברו של המילון ההונגרי-עברי הראשון (1880). בנוסף הוא פרסם תרגום להונגרית של "מבחר פנינים" של שלמה אבן-גבירול, "מגילת אנטיוכוס" (1886), "תיקון מידות הנפש" (1895), וספר בהונגרית על מנהגי האבלות בעם היהודי (1898). ספר זה תורגם לגרמנית בשנת 1902.

Kars, Jiri (born as Georges Karpeles) (1882-1945), painter and graphic artist, born in Kralupy nad Vltavou, Bohemia, Czech Republic (then part of Austria-Huangary, later Czechoslovakia), into a German Jewish family, known for his landscapes and nude paintings.

Kars studied art in Munich, Germany, from 1899 under Heinrich Knirr and Franz von Stuck. During 1906-1907 Kars lived in Spain. In 1908, after a sejourn in Prague, he moved to Paris and settled in Montmartre at the time of the cubist revolution, which had an influence on his artistic work. He was well connected to the artist community. His work was interrupted by the outbreak of World War I, when he was drafted to the Austro-Hungarian army and saw action on the Galician front. He taken by the Russians as prisoner of war.

In 1928 his works of art were exhibited at the Berthe Weill Gallery in Paris. Kars was a member of the Salon d'Automne , the Salon des Indépendants of the Salon des Tuileries and the Prague Secession.

In 1939 Kars took refuge in Lyon, France. In 1942, during World War II, he moved to safety at his sister's home close to Zurich, Switzerland. At the end of the war, in 1945 while staying in a hotel in Geneva, Switzerland, he committed suicide, most likely after receiving news about his relatives who perished during the war.

Following the death of Kars' wife, Nora, in 1966 the contents of his atelier were auctioned at the Palais Galleria in Paris. In 1965 a smaller exhibition of his works took place in the gallery of Vincenc Kramář in Prague. The first Kars retrospective with 120 works was displayed at Museum of Modern Art in Troyes, Troyes, France, in 1983.

Naphtali Rosenthal (1727-1798), Talmudist, founder of the Jewish community of Mor, Hungary. While studying in Berlin, Germany. at the yeshiva of David Fraenkel, he made acquaintance of Moses Mendelssohn; they became friends and maintained the friendship by correspondence after Rosenthal had left Berlin. After staying in Prague, he later settled in Mor, where his house became a center of learning, hospitality, and traditional Judaism. An atmosphere of religious study permeated his household; even his wife was acquainted with biblical and talmudic passages in the original. His son-in-law, F. Gomperz, assisted him in the management of the yeshiva of Mor. Rosenthal’s public activities were not confined to his own community; he was also the spokesman of the whole of Hungarian Jewry at the court of Vienna under Emperor Joseph II and the two subsequent monarchs.

Naphtali Rosenthal is the father of Salomon Rosenthal (1764-1845), a scholar. 

Alfred Justitz (1879-1934), Modernist painter, illustrator and graphic artist, born in Nová Cerekev, Bohemia, Czech Republic (then part of the Austria-Hungary). He studied first architecture and then painting at the Academy in Prague and, from 1905, in Karlsruhe and Berlin, Germany. In 1910 he settled temporarily in Paris, where he was greatly influenced by impressionist theories of form, retaining at the same time, however, his decorative lyricism. After serving in the Austro-Hungarian army in World War I, he returned to Prague and became one of the founders of modern Czechoslovak art. In 1920 and 1921 he participated in the exhibitions of the most important avant-garde group of that time in Prague, which called itself “Tvrdosijni” (“The Stubborn Ones”). He was again in Berlin and Paris in 1922 and 1923, but in 1924 he returned to Prague, where he spent the rest of his life. His best paintings – “Men in Landscape” (1914), “Head of a Dancer” (1922), “Road between Barns” (1924), and “Tree Men” (1926) – are in the Prague National Gallery. Alfred Justitz died in Bratislava. 

Jacob Ben Joseph Reischer (also kbown as Jacob Backofen) (c. 1670-1733), rabbi, halakhic authority, and author, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied under Aaron Simeon Spira, rabbi of Prague, and was known as a prodigy in his early youth. Afterward he studied under Spira’s son, Benjamin Wolf Spira, av bet din of the Prague community and rabbi of Bohemia, whose son-in-law he subsequently became. His brothers-in-law were Elijah Spira and David Oppenheim. Reischer’s surname, born by his grandfather and uncles (see introduction to his Minhat Ya’akov, Prague, 1689), derives from the fact that his family came from Rzeszow, Poland, and not, as has been erroneously stated, because he served as rabbi of that town.

While still Young, he became dayyan of the “great bet din of Prague.” He was appointed av bet din of Ansbach, Bavaria, and head of its yeshiva in 1709, and in 1715 av bet din of Worms. There, students flocked to him from all parts of Europe. He had, however, opponents who persecuted him. About 1718, he was appointed av bet din and head of the yeshivah of the important community of Metz. There, too, he did not find peace. He related that in 1728 “malicious men, as hard as iron, who hated me without cause, set upon me with intent to destroy me by a false libel, to have me imprisoned.” His first work, Minhat Ya’akov, was published, while he was still young, in Prague in 1690. In the course of time he was accepted by contemporary rabbis as a final authority (Shevut Ya’akov vol. no. 28; vol. 3, no. 61), and problems were addressed to him from the whole Diaspora, e.g. Italy, and also from Erez Israel (ibid., vol. 1, nos. 93 and 99) He made a point of defending the Rishonim from the criticism of later writers, and endeavored to justify the Shulhan Arukh against its critics. But there were also those, particularly among the Sephardi rabbis of Jerusalem, who openly censured his habit of criticizing Rishonim and Aharonim (ibid., vol. 1, no. 22), and criticized him in their works. His replies to those criticisms were not always couched in moderate language (see Lo Hibbit Aven be-Ya’akov). The main target of his criticism was Joseph b. David of Breslau, author of Hok Yosef (Amsterdam, 1730).

Ernst Pribram (1879-1940), serologist, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). In 1911 he established himself in Vienna as specialist for general and experimental pathology, became assistant professor at the University of Vienna in 1915, and was appointed associate professor at the University of Chicago, Rush Medical College, in 1925. From 1928 he was professor of bacteriology and preventive medicine at Loyola University, Chicago. Pribram occupied himself with studies of bacteriology, serology, colloid chemistry, pharmacology, physiology and pathology. He died in Chicago.

His numerous published works include: Darstellung der Antikcoerper mittels chemischer und physikalischer Methoden (together with M.V. Eisler); “Haamotoxine und Antihaamotoxine der Bakterien” (in Handbuch der pathologischen Mikroorganismen, 1913); Anlegung und Pflege einer Kulturensammlung," ibid., 1930); ”Die wichtigsten Methoden beim Arbeiten mit Bacterien" (in Handbuch der biologischen Arbeitmethoden, 1925); Culture Media for Bacteria und Fungi (1925); Classification of Bacteria (1933).

Vojtěch Rakous (pseudonym of Adalbert Österreicher) (1862-1935), author, born in Starý Brázdim (now Brazdim), Czech Republic (then part of the Austrian Empire), the son of Salamon Österreicher and  Barbara nee Pollákov. He attended the yeshiva in Brazim, then in 1898 he settled in Prague. He published some short stories in serious mood, such as Na rozcesti (“At the Crossroads”) and Stryc Vaclav (“Uncle Wenceslas”), but is best remembered as a writer with a sense of comedy. He published in a number of newspapers and periodicals, among them Paleček, Naše hlasy, Národní listy, Českožidovské listy, Českožidovský kalendář, Rozvoj, Hlas národa, Besedy Času and Tribuna.

In the four volumes of humorous tales entitled Vojkovicti a prespolni (“Those from Vojkovice and Those from Elsewhere,” 1911), Rakous vividly portrayed Jewish life in the Czech villages. The volume featuring, Shlemiel, Motke, and his domineering wife, Rezi, became a popular classic and was later dramatized and filmed. The stories also shed important light on Jewish-Christian relations in Czech villages at the turn of the century.

Jacob Eduard Polak (1820-1891), physician and writer, born in Mořina ((Groß-Morschin, Groß-Morzin, in German), Bohemia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied medicine and science in Prague and Vienna. In 1851 was invited to Teheran, Iran, by Amir Kabir, the Persian chief minister, as the instructor of Dar ul-Fonun, the first modern higher education institution in Iran, to serve as professor of anatomy and surgery at the military college. He learned the Persian language in six months and traught his courses in that language. In 1856 he was appointed court physician to Naser al-Din Shah Qajar (also Nassereddin Shah Qajar),King of Persia. Polak returned to Vienna in 1860 and was associated with the general hospital there acting as lecturer in Persian at the University of Vienna. When Naser al-Din toured Europe in 1872 he visited Polak, who is mentioned in the shah’s “Diary” as his “good old friend.” Polak wrote a number of important treatises in Persian on anatomy, surgery, ophthalmology, and military medicine, some of which became standard works. He also compiled a medical dictionary in Persian, Arabic, and Latin in order to provide the Persian language with a system of medical terminology, and composed a much-used dictionary, Deutsch-persiches Konversationswoerterbuch (1914).

A faithful and devoted Jew, Polak used his prestige and influence at the court of the shah in favor of his coreligionists. He drew the attention of European Jewry to the plight of the Jews in Persia at the time and proposed that the Alliance Israelite Universelle should send a Jewish representative to Teheran or establish a Jewish school there, as was ultimately done. Polak wrote extensively on various aspects of Jewish life in Persia (Iran); Persien, das Land und seine Bewohner (1865) and other publications contain important information about the Jews.

Joachim (formerly Haim) Elder Von Popper (1720-1795), banker, manufacturer, and co-lessee of the profitable tobacco monopolyת born in Breznice (Breznitz in German, Bohemia, Czech Republic (then part of the Austrian Empire) He moved to Prague and in 1775 he is mentioned as holding his father’s position in perpetuity. He attended the Leipzig fair as early as 1744. He became a co-lessee of the tobacco monopoly under Empress Maria Theresia of Austria, and although he was a Jew obtained permission from Emperor Joseph II to buy houses in Prague and Pilsen. As a result of the influence which he came to wield among his coreligionists, Popper was appointed head of Bohemian Jewry in 1775.

Joachim Popper was a patron of literature and also donated large sums to philanthropy, maintaining a balance between Christian and Jewish causes. In 1790 he was ennobled as Elder von Popper in recognition of his contributions to the welfare of the state. On the day he received his patent of nobility he presented a petition to Leopold II requesting the introduction in Bohemia of the more liberal Judenpatent of Galicia, which included obligatory military service for Jews. However, a group of Prague Jews presented a counter proposal arguing against conscription. Popper suggested reform of the system of taxation in 1792, the same year he resigned from office. On his death he bequeathed large sums to charity, and provided for the creation of a synagogue in his home in which prayer and study were to be subsidized perpetually. He also stipulated that his firm continue to bear his name.

Friedrich Popper (1848- ?), naval engineer, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He was appointed director of naval construction in 1902, naval constructor-general in 1904 and chief engineer with the rank of rear admiral. He supervised the building of many Austrian warships, several of which he himself designed. He received the Gold Cross of Merit (1887), the Ritterkreuz of the Franz Joseph Order (1895), and the Komthurkreuz of the Franz Joseph Order upon his retirement (1907). When anti-Semitism grew at the Vienna Technische Hochschule, he returned to this institution the honorary doctor’s diploma which it had awarded him.

נמחקו
נוספו

יאסינה YASINYA

(בצ'כית JASINA, בהונגרית KOEROESMEZOE).

עיירה באזור קארפאטורוס, אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יאסינה שוכנת 30 ק"מ מעיר המחוז ראכוב (RACHOV), בחבל מאראמארוש. עד 1918 היה חבל מארמארוש בקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומ-1919 עד מלחמת העולם השנייה ברפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-1939 נכבש הצד הצ'כי של מחוז מארארמארוש בידי ההונגרים וב-1945 סופח לברית המועצות.

יאסינה הייתה קצהו המזרחי של "ציר אלף הקילומטרים" של הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבמערבו הייתה העיירה אש (ASH). רוב תושבי העיירה היו רותנים-אוקראינים ויהודים, ורק מקצתם הונגרים.

היהודים הראשונים שהתיישבו ביאסינה היו כנראה פליטי פרעות ת"ח ות"ט (מרד האיכרים והקוזקים של חמלניצקי ב- 1648) מאדמת פולין. ב-1728 נזכרים במקום שני יהודים. בשנת 1830 חיו בעיירה 21 יהודים בין 2,788 התושבים. הקהילה התארגנה באמצע המאה ה-19, הוקמו בית תפילה ומקווה, קודש בית עלמין ונוסדו "חברה קדישא" וחברת משניות. במחצית השנייה של המאה התפתחה הקהילה במהירות, ב-1880 חיו שם 786 יהודים. כיהן רב והועסק שוחט.

ב-1910 הוכפלה האוכלוסייה היהודית ביאסינה ל-1,520 איש.

בית המדרש הגדול היה בקרבת תחנת הרכבת המפוארת, ובמרכז העיירה סמוך לגשר עמדו בית הכנסת העתיק ובית הכנסת החדש הבנוי באבן, שהוקם ב-1934. מאחורי בית הכנסת היו בית המרחץ, מקווה-טהרה ומגורי הבלן והשמש. בעיירה היו גם "חדרים" רבים ושלושה בתי מדרש קטנים. כן פעל "ביקור חולים".

רב הקהילה הראשון, הרב אברהם צבי ברגמן, כיהן מ-1875 עד פטירתו בסוף מלחמת העולם הראשונה ואת מקומו ירש בנו, הרב משה ברגמן.

בקרב יהודי יאסינה היו גם חסידים, רובם חסידי ויז'ניץ, מיעוטם חסידי סיגט, ספינקא ואחרים. בראש הקהילה עמדו בני משפחות המייסדים: רוזנטאל, ברסלר וציפסר. לפני מלחמת העולם הראשונה היה נשיא הקהילה ר' חיים רוזנטאל. הוא נרצח ב-1919 בידי כנופיית "סיצ'ים" (אוקראינים לאומנים). במקומו נבחר אברהם ציפסר, חבר המועצה המקומית והאזורית.

תחילה למדו רוב ילדי היהודים אצל מלמדים פרטיים וילדי העניים למדו ב"תלמוד תורה". בית הספר היסודי היהודי הראשון באזור הקארפאטים נפתח ביאסינה ב-1900, וכבר בשנת הלימודים הראשונה נרשמו בו 105 תלמידים. בטכס הפתיחה השתתפו גם נציגי העדות הנוצריות בעיר. רבים מילדי היהודים למדו גם בבית הספר הצ'כי. מקצת התלמידים המשיכו את לימודיהם בגימנסיה העברית בעיר מוקצ'בו (MUKACEVO) או בבתי ספר אזרחיים (בהונגרית POLGARI) ורבים אחרים למדו בישיבות בסלובקיה. מקצת הצעירים למדו באוניברסיטות פראג, ברנו ובראטיסלאווה.

ביישוב הכפרי זימיר, הסמוך ליאסינה, היו שני בתי מדרש ושלושה "חדרים", יהודי הכפר השתייכו לקהילת יאסינה. מנהיגם הרוחני, גרשון פארקאש, שימש כבורר בדיני תורה.

היהודי הראשון שנזכר ביאסינה היה חוכר ארינדה (משק אחוזות של אצילים). עד סוף שנות השבעים של המאה ה-19 התפרנסו יהודי יאסינה מבישול משקאות חריפים ומכירתם, מרוכלות בכפרי הסביבה, מחנויות קטנות ומבתי מלאכה קטנים. הם גרו במרכז העיירה, ושם היו גם חנויותיהם ובתי המרזח שלהם. הבנק היהודי עמד סמוך לבית העירייה. יהודים רבים התפרנסו על יערות הסביבה; כרתו עצים, השיטו אותם על הנהר והקימו מנסרות עץ. בין יהודי יאסינה היו כמה סוחרים גדולים לעצים, וכן בעלי טחנות קמח, מגדלי בקר, צאן ועופות; רופאים, עורכי-דין, פקידים, מורים, בעלי מסעדות, עובדי אדמה ועגלונים. מקצת הצעירים היו אנשי צבא והיו ביניהם קצינים בדרגות גבוהות.

היחסים בין התושבים לקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל. בחוסר היציבות ששרר מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) עד להעברת השלטון לרפובליקה הצ'כוסלובקית ב-1919, פרעו הסיצ'ים ביהודים ורצחו את נשיא הקהילה, שחשבו אותו בטעות לאחיו ה"קולאק" (כנוי לאיכר עשיר שמנצל את שכיריו). הקהילה התארגנה להגנה עצמית.

בימי הרפובליקה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בעידן זה ישבו במועצה המקומית ארבעה יהודים, והייתה בעיירה גם פעילות ציונית. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו 131 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' השתתפו 22 מיהודי יאסינה. רוב הנוער היהודי היו חברים בארגון הצופים ובתנועות הנוער הציוניות "החלוץ" ו"בית"ר". מקצתם היו בהכשרות לקראת עלייה ובשנות השלושים עלו לארץ ישראל.

ב-1930 חיו ביאסינה 1,470 יהודים באוכלוסייה של 10,614 נפש.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כפה על צ'כוסלובקיה את מסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. השלטון האוטונומי שקם ברוסיה הקארפאטית, בחסות גרמניה, ב-22 בנובמבר 1938, בא לקצו עם כבוש מאראמארוש הצ'כית בידי הצבא ההונגרי באמצע מארס 1939. הגרמנים הכירו דה- פאקטו בספוח הבלתי רשמי. תושבי יאסינה ההונגרים ממוצא גרמני, שעד אז חיו בידידות עם היהודים, נקטו בפעולות אנטישמיות, בעיקר בתחום הכלכלי. ה"חוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה נישלו את היהודים מעסקיהם ומרכושם.

ב-1941 חיו ביאסינה 1,403 יהודים. בתקופת המלחמה עמד בראש הקהילה אפרים הרמן.

ביולי אותה השנה החלו השלטונות המקומיים לרכז אלפי יהודים, שהוכרזו כחסרי נתינות, במחנה שהוקם בשטחה של מנסרה ביאסינה. העיירה הייתה תחנתם האחרונה בהונגריה של אלפי יהודים מרוסיה הקארפאטית, לפני גרושם באוגוסט 1941 לקמנץ-פודולסקי. המגורשים, וביניהם כמה עשרות משפחות יהודיות מיאסינה, נרצחו שם בידי הגרמנים ב-27 וב-28 באוגוסט 1941. מעטים הצליחו להסתנן חזרה להונגריה, וכמה מהם הגיעו לבודאפשט, ביניהם גם יהודים מיאסינה.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. ב-16 באפריל נאספו יהודי העיירה, למחרת הוצאו לבית הקברות הקרוב, הופשטו מבגדיהם וצוו למסור את דברי הערך. כעבור כמה ימים הועברו לגיטו בעיר מאטסאלקה (MATESZALKA), שבו רוכזו כ-35,000 יהודים מרוסיה הקארפאטית. בסוף אפריל נלקחו היהודים ממאטסאלקה למחנה ההשמדה אושוויץ. יהודי יאסינה והסביבה נרצחו שם ב-כ"ח באייר 1944.
מקצת הצעירים, שהצליחו לחצות את הגבול לברית המועצות לפני הגירוש, נלקחו בידי הסובייטים לסיביר וכמעט כולם מתו שם. כמה קצינים יהודים בני יאסינה התגייסו ליחידה הצ'כית של הגנראל סבובודה, שלחמה במסגרת הצבא האדום, ואף היו בין משחררי פראג.

הניצולים המעטים, שחזרו בסוף המלחמה מהמחנות ליאסינה, עזבו תוך זמן קצר. הם התפזרו בכל חלקי תבל, רובם בישראל. בתי התפילה ושאר מוסדות הקהילה ביאסינה נהרסו, בניין בית הכנסת הגדול נעשה לבית קולנוע ובעיירה לא נותר זכר לקהילה היהודית שהייתה שם.

פרשוב PRESOV

(בהונגרית EPERJES)

עיר נפה במחוז שאריש, מזרח סלובקיה.


פרשוב נוסדה במאה ה-12 בצומת דרכי מסחר, ונעשתה למרכז האזור. היישוב קיבל מעמד של עיר ב-1299, הוכרז כ"עיר מלך חופשית" בשנת 1374 והיה אחד המבצרים החשובים בגבול עם פולין. לימים הוקמו שם מפעלי זיקוק, ותעשיות פשתן ותחרה. העיר שנקראה אז ארפייש, השתייכה עד 1918 לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

ממצאים מעידים על סוחרים יהודים במקום בתקופת כיבושי הצבאות הרומיים במאה ה-2 ובעת כיבוש החבל בידי ההונגרים במאה ה-9. במאה ה-15 העניק לעיר מתיאס, מלך הונגריה, את הפריווילגיה לאסור כניסת יהודים לתחומה. רק ב-1789 קיבל הסוחר היהודי מארק הולנדר רשות להתיישב בעיר. ב-1820 עברו למקום יהודים מהעיירה הסמוכה שבש-קלמש (SEBES-KELLEMES), שם הייתה קהילה משגשגת מ-1720.

בשנת 1830 נוסדה קהילת פרשוב רשמית. ב-1831 מינו השלטונות את מארק הולנדר לראש קהילות המחוז, ובנו ליאו (LEO) הולנדר נתמנה לראש קהילת פרשוב. בשנת 1840 נפתחו שערי הערים בהונגריה בפני היהודים ומאז התפתחה הקהילה במהירות. ב-1830 חיו במקום 82 יהודים וב-1869 עלה מספרם ל-1,010.

הרב הראשון, הרב משה פרנקל, התמנה ב-1830. אחריו כיהנו: ד"ר שילר סינשי (SZINESSY 1848-1844); ד"ר ברוך בק (1857-1854); ד"ר מאיר אוסטרליץ (1913-1860) וד"ר דזידר קליין (1932-1926). בית כנסת בסגנון קלאסי הוקם ביזמת ליאו הונלנדר ונחנך בשנת 1849. אז הוזמנו גם חזנים. ב-1855 נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ואחר כך גם אגודת "שוחר טוב".

ליאו הולנדר היה ממנהיגי היהדות המשכילה בהונגריה וממארגני הקונגרס הכלל ארצי של יהודי הונגריה בבודאפשט ב-1868. בעקבות הקונגרס נרשמה קהילת פרשוב כקהילה נאולוגית.

בית ספר יסודי יהודי בגרמנית נפתח סמוך לייסוד הקהילה הנאולוגית. ב-1857 היו בו ארבע כיתות וספרייה. בתקופת הרפובליקה עמד מספר התלמידים סביב 110. בית ספר מקצועי לעבודות מתכת הוקם בעזרת הג'וינט, ונוהל בידי מיקלוש שוגר.

מקווה ולו בית מרחץ הוקם ב-1870 וב-1876 נרכשה קרקע לבית עלמין חדש. דליקה גדולה, שפרצה בעיר ב-1887, כילתה את בית הכנסת ובתי מגורים רבים. בית כנסת חדש נחנך ב-1890.

אחרי ליאו הולנדר עמדו בראש הקהילה האישים האלה: אדאלברט טריטש, ד"ר הנריק מונק, לאו אדלר, ד"ר ליפוט גליק, ד"ר אדולף פרופר, ד"ר מארק פרבשטיין, ד"ר יוסף פרופר וד"ר אלק צהלר.

כבר ב-1864 דרשה קבוצת חרדים קטנה לקיים תפילות ציבוריות בנפרד וב-1871 הם פרשו והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת. לראש הקהילה הזאת נבחר הרמן רייקוביץ (REIKOVICS) ואת תפקידי הרב מילא תחילה ר' ליפוט יולס (JULESZ) מהעיירה שבש. אחר כך כיהנו הרב משה א' רוט (1893-1889), הרב ס' פירסט (1897-1895), הרב ברנאט פישר (ב-1919-1901 היה גם נציג בעיריה) והרב חיים מ' לאו (LAU 1935-1928). דוד נויווירט היה דיין במשך כ-60 שנה.

הקהילה האורתודוקסית, שכללה גם קהילה ספרדית קטנה שהיה לה בית תפילה משלה, הייתה כעבור כמה עשרות שנים גדולה פי שלושה מהקהילה הנאולוגית, והקימה שני בתי כנסת (הראשון ב-1897"חברה קדישא", בית עלמין, מקווה טהרה, בית ספר יסודי בן חמש כיתות, "ישיבה", אגודת "עץ חיים", חברת ש"ס, אגודת "תלמוד תורה", חברת משניות ללימוד תלמוד ומ-1931 גם בית ספר לבנות "בית יעקב". בצדקה ובסעד עסקו "אגודת נשים", אגודת "ביקור חולים", "פועלי צדק", קופת "נוטהילפפריין" (NOTHILFVEREIN) לעזרה כספית מיידית וקופת "גמילות חסדים". הזוג רייכמן הפעיל "מלון אורחים" עבור עוברי אורח עניים.

בתקופת הרפובליקה עמדו בראש הקהילה האורתודוקסית נתן גרוס ואמיל הרטמן ואחריהם ד"ר זיגמונד נויווירט ולודוויג פרייס. בהמשך כיהנו: ד"ר יוליוס שפירא, אלכסנדר שאטין ושמעון מילר. בראש "חברה ספרדים" עמדו 17 נבחרים.

כתב העת ה"יידישה נאכריכטן" (JUDISCHE NACHRICHTEN, חדשות יהודיות) פורסם בפרשוב מטעם החרדים. כתבי-עת אחרים שפרסמו יהודי פרשוב היו ה"אוסטיודישא רונדשאו" (OSTJUDISCSHE RUNDSCHAU סקירה יהודית) והשבועון בהונגרית "אויווילאג" (UJVILAG - עולם חדש). ב-1926 נוסדה אגודה לתרבות ובמסגרתה נערכו סדרות של הרצאות. המוזיאון היהודי בפרשוב הוקם ב-1928 ביזמת הד"ר טיוואדור אוסטרליץ והמהנדס בארקאן' ינו (BARKANY JENO), בבניינו של בית התפילה היהודי הראשון. אחר כך העמידה העירייה לרשות המוזיאון מגדל במצודת העיר ואליו נוספו עוד שני אולמות.

היהודים הראשונים בפרשוב התפרנסו בעיקר ממסחר וממלאכה. במשך עשרות שנים ניהלו הגילדות מאבק נגד התיישבות יהודים בעיר, וב-1852 קיבלו לשורותיהם כמה יהודים. אחרי הסרת המגבלות פתחו היהודים מפעלים, בתי קפה, מסעדות ובתי מרזח. ומאמצע המאה ה- 19 היו בין היהודים בעלי המקצועות החופשיים רופאים, עורכי דין, רוקחים ומהנדסים.

היהודים המשכילים, ובראשם ליאו הולנדר והרב ד"ר שילר-סינשי, פעלו לקבלת זכויות אזרח ליהודי הונגריה. מקצת המשכילים לחמו לצד ההונגרים בהתקוממות ב-1848. בתמורה קיבלו היהודים זכויות מוגבלות, ולאמנציפציה מלאה זכו בשנת 1867.

בקרבות מלחמת העולם הראשונה נפלו יותר מעשרה לוחמים בני הקהילה היהודית. הנופלים זכו באותות הצטיינות ואף-על-פי כן רדפו הסלובקים את היהודים אחרי המלחמה, כי ראו בהם הונגרים ואוהדי הבולשביקים.

אגודת "חובבי ציון" התארגנה בפרשוב ב-1903 בראשות הרב מ' רוט. ד"ר קארוי פרבשטיין, ייסד את התנועה הציונית בעיר ב-1905, ונבחר ב-1919 ל"ועד המרכזי" של הארגונים הציוניים בסלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו בפרשוב סניפים של מפלגות "הציונים הכלליים", "המזרחי", "הפועל המזרחי", "ארץ ישראל העובדת" והרביזיוניסטים. ב-1922 נהייתה פרשוב למרכז אזורי של הפעילות הציונית. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בעיר 221 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', הצביעו 347 מיהודי פרשוב. הנוער הציוני היה עד שנות השלושים מאורגן בתנועה הצופית "השומר קדימה", שנהייתה אחר כך לתנועה החלוצית "השומר הצעיר". כן פעלו במקום "החלוץ", "ברית טרומפלדור" (שנשא אופי צופי) "בני עקיבא" ו"מכבי הצעיר". הנערות הציוניות היו מאוגדות ב"דבורה" ו-1929 הצטרפו ל"ויצו". בני הנוער היהודי מכל הזרמים הפוליטיים פעלו באגודת הספורט "מכבי". בשנות השלושים למאה ה-20 היו 376 חברים בתנועות הציוניות בעיר. במקום הוקמו הכשרות של "הפועל המזרחי" - בני עקיבא, קיבוצי מעפילים ו"קיבוץ "ד" ("העוגן") של "השומר הצעיר". כמה מחברי תנועה זאת זנחו את
הציונות ועברו למפלגה הקומוניסטית.

ב-1931 נבחר ד"ר ז' נויווירט, לוועדה המרכזית של "המפלגה היהודית". בפרשוב ישבו אליעזר פונפדר (FONFEDER), איש "אגודת ישראל" וויקטור קאופמן מבכירי "אחדות העבודה".

ב-1930 חיו בפרשוב 3,965 יהודים בתוך אוכלוסייה של 21,775 נפש.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן שנחתם בספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה על אוטונומיה וב-14 במארס נעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. חקיקה גזענית פגעה בזכויות היהודים וברכושם. בשנת 1940 חיו בפרשוב כ-4,000 יהודים בני המקום ועוד כ-2,000 פליטים ממקומות שונים בסלובקיה.

תכולת המוזיאון היהודי הועברה בידי המהנדס בארקאן' לבראטיסלבה (אחרי המלחמה הועברה, שוב בידיו, למוזיאון היהודי בפראג).

שואת יהודי סלובקיה החלה עם הגירוש ב-26 וב-27 במארס 1942 של אלפי צעירות וצעירים למחנות ריכוז בסביבות לובלין על אדמת פולין הכבושה. רוב יהודי פרשוב והסביבה גורשו ב- 14 וב-15 במאי אותה השנה בשני משלוחים של 1,040 יהודים כל אחד, וב-3 בחודש יצאה רכבת מפרשוב עם 1,630 יהודים למחנה ראיוביצה (RAJOWICZE). בעיר נותרו רק יהודים "בעלי פטור" (נשואים בנישואי תערובת, או חיוניים לשלטונות) ויהודים שהצליחו להסתתר. בפרשוב הוקמה ועדת עזרה יהודית-נוצרית שסייעה בהעברת כספים למגורשים ובהכנת ניירות אריים לאלה שנמלטו מהמחנות.

באוקטובר 1942 חלה הפוגה בגירושים. באביב 1944 הועברו שרידי היהודים למערב סלובקיה. באותה תקופה משכה הפעילות הציונית במחתרת ומטה הפעולות של "השומר הצעיר" הועבר לפרשוב.

בקיץ 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה. יהודים נמלטו ליערות וקצתם נלחמו בשורות הפרטיזנים ובגרמנים שפלשו לסלובקיה לדכא את המרד. בין הנופלים בקרב היו אגון רוט, ממנהיגי "השומר הצעיר", אלכסנדר וולנר ואורל פוקס, בני פרשוב. היהודים שנתפסו נורו למוות במקום, ורבים אחרים שולחו עם חדוש הגירושים בסוף ספטמבר למחנה ההשמדה אושוויץ.


אחרי שחרור העיר, בינואר 1945, החלו שרידי הקהילה לשוב. דרישתם לקבל לידיהם את רכושם עוררה תגובות אנטישמיות.

שרידי שתי קהילות פרשוב ויהודים מהסביבה החלו ביחד בחיים חדשים. הוקם מטבח עממי, הועסק שוחט ובפסח סופקו מצות. הוקם ועד לטיפול בילדים יהודים יתומים ועזובים, שהוריהם הושמדו, והושם דגש על הנחלת מורשת האבות לילדים שנולדו אחרי המלחמה.

קן של "השומר הצעיר" נפתח מחדש. רוב בנייני הציבור היהודיים והבתים הפרטיים נהרסו במהלך המלחמה. המקווה שופץ ב-1950. בית הכנסת האורתודוקסי הישן קודש מחדש ב-1957 והוקם בו לוח זכרון לנספים בשואה. טכסי זכרון נערכו מדי שנה ב-כ' בסיון. בית העלמין הנאולוגי החדש נוקה ושופץ.

הקהילה החדשה, שמנתה 1,000 נפש בקירוב, נתדלדלה במרוצת השנים. צעירים עלו לישראל ורבים היגרו לארצות שמעבר לים. בשנות השמונים כבר התקשו לזמן מניין לתפילה.

אילאווה ILAVA

בהונגרית: ILLAVA

עיירה בצפון- מערב סלובקיה.


אילאווה על הנהר ואה VAH שוכנת על מסילת רכבת, 19 ק"מ מצפון מזרח לעיר טרנצ'ין. העיירה נוסדה כנראה במאה ה- 12 בשם לווה LEWA והייתה מרכז אזורי למסחר. עד 1918 השתייכה אילאווה לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך עד 1993 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

יהודים מבוהמיה וממוראוויה התיישבו באילאווה בימי הביניים המאוחרים. מתועדת פעילות "חברה קדישא" בשנת 1434, ב- 1629 התארגנה החברה מחדש. יהודי אילאווה חיו בחסות שליט המקום, הרוזן קניגסג KOENIGSEG. במאה ה- 17 חוייבו ככל תושבי העיר להשתתף בתהלוכות דתיות נוצריות. היהודים נדרשו לשלם לכנסייה הקתולית מסי קבורה.

בראשית המאה ה- 18 חיו באילאווה כ- 30 משפחות יהודיות. הרב הראשון של אילאווה, ר' יקותיאל קופלמן KOPPELMANN שכונה "גאון מפורסם וגדול", נפטר ב- 1794. אחריו כיהנו הרב נתנאל אמריך EMERICH; הרב פנחס דויטש, שנתקבל לשיחה אצל הקיסר פרנץ יוזף בביקורו באילאווה; הרב דוד לוין, תלמידו של ה"חת"מ סופר", שעסק גם בספרות גרמנית, וטיפל באסירים יהודים ולא-יהודים בבית הכלא המקומי. הרב האחרון היה ישראל ברקוביץ'. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867) ואחרי קונגרס יהודי הונגריה (סוף 1868) הצטרפה קהילת אילאווה לקהילות "הסטאטוס קוו אנטה". באותה עת חיו שם כ- 150 משפחות יהודיות.

ב- 1881 נחנך בית כנסת "אלט-נוי", ונכנסו אליו במדרגות יורדות כדוגמת בית הכנסת "אלט- נוי" בפראג. הקהילה הקימה מקווה ובית ספר יסודי, והפעילה אגודת נשים ואגודת צדקה.

ב- 1921 נרשמו בקהילה 485 נפשות, בכללם גם יהודי תשעה ישובים קטנים בסביבה.

בשנות השמונים של המאה ה- 19 היה נשיא הקהילה קולומן מרמורשטיין MARMORSTEIN, בשנות העשרים למאה ה- 20 כיהן פליקס פישר ואחרון הנשיאים היה ד"ר אלכסנדר כהן.

אחרי קבלת זכויות אזרח השתלבו יהודי הונגריה בכל תחומי הכלכלה והחברה. ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, ובאותה התקופה החלה במקום פעילות ציונית. במיוחד הייתה פעילה תנועת הנוער "מכבי". ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו רכשו יהודי אילאווה 55 שקלים וב- 1937, לפני הבחירות לקונגרס הציוני ה- כ', נרכשו 22 שקלים.

ב- 1930 חיו באילאווה 132 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן, שנחתם בספספטמבר 1938 כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. סלובקיה הכריזה באוקטובר אותה השנה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית גרורת גרמניה הנאצית. חוקים גזעניים הרחיקו את היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ועסקיהם הועברו לידי נוצרים "בני הגזע הארי".

באביב 1942 החל גירוש יהודי סלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין, שם נרצחו רובם בידי הגרמנים.

בינואר 1943 הוקם באילאווה מחנה עבודה שבו רוכזו יהודים מומרים. ב- 1 ביולי אותה השנה היו במחנה 69 יהודים. בגלל חיוניות עבודתם לשלטונות נדחה גירושם.

בסוף המלחמה שרדו רק מעטים מקהילת אילאווה, אך מלבד איגנאץ אקמן ECKMANN, שהיה בעליו של בית דפוס במקום, אף יהודי אחד לא נשאר בעיירה. בבניין בית הכנסת שוכנה נגריה. בשנות השבעים למאה ה- 20 נמצא בית העלמין שמור היטב.