חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

אינפלד, לאופולד

Infeld, Leopold (1898-1968), physicist, born in Krakow, Poalnd (then part the Austro-Hungarian Empire). He studied physics at the Jagiellonian University in Krakow and obtained his doctorate there in 1921. He worked as an assistant and a docent at the University of Lwow (1930–1933).

In 1933 he went to England where he was appointed a Rockefeller fellow at Cambridge University (1933–1934). Infeld was interested in the theory of relativity and worked together with Albert Einstein at Princeton University, USA, between 1936 and 1938. The two scientists co-formulated the equation describing star movements. He became a professor at the University of Toronto, Canada, between 1939 and 1950. After the first use of nuclear weapons in 1945, Infeld, like Einstein, became a peace activist. Because of his activities in this field he was accused of having communist sympathies. In 1950 he therefore left Canada and returned to Poland where he became a professor at the University of Warsaw, a post he held until his death.

Infeld was one of the 11 signatories to the 1955 Russell–Einstein Manifesto (initiated by Bertrand Russell and Albert Einstein and 8 other Nobel Peace Prize winners) which sought to highlight the dangers posed by nuclear weapons and called for world leaders to seek peaceful resolutions to international conflicts. Infeld also wrote with Einstein "The Evolution of Physics", a widely read history of physical theory from the 17th century to the 20th. Infeld also wrote "Quest: An Autobiography" and the biography "Whom the Gods Love: The Story of Evariste Galois."
תאריך לידה:
1898
תאריך פטירה:
1968
מקום לידה:
קרקוב
מקום פטירה:
ורשה
מספר פריט:
165759
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

טורונטו Toronto
בירת מחוז אונטריו, קנדה.

בראש השנה תרט"ח (1856) ערכו יהודים לראשונה תפילה בציבור בטורונטו, וכעבור עשר שנים הוקמה קהילה אורתודוכסית מאוחדת של יהודים יוצאי מרכז-אירופה, אנגליה ומזרח-אירופה. במרוצת הזמן נעשתה הקהילה רפורמית. בשנות החמישים למאה העשרים קמו שני בתי כנסת רפורמיים נוספים לבית הכנסת הראשון של הקהילה.

עם ההגירה הגדולה ממזרח-אירופה בסוף המאה ה- 19, קמו בטורונטו עדות חדשות. בשנות החמישים למאה העשרים התמזגו עדות אלה לקהילה הקונסרבטיבית "בית צדק". כמו"כ הוקמו "שטיבלעך" לרוב, לפי מקומות מוצאם של המתפללים.

ב- 1908 הוקם בעיר בית ספר תלמוד-תורה בשיטת "עברית בעברית" ואחריו רשת ענפה של מוסדות חינוך מסורתיים וחדשניים, לרבות בתי-ספר יומיים.

בשנת 1901 הוכפלה האוכלוסיה היהודית בעיר, וחיו בה 3,090 יהודים. ב- 1911 היה מספרם יותר מ- 18,200, כמעט כפליים מזה ב-1921 וכעבור עשר שנים חיו שם 45,300 יהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) התנהלה בקהילה פעילות נמרצת בתחום עזרה הדדית לפליטים יהודים שהגיעו למקום, ואחרי המלחמה הייתה פעילות ציבורית לסיוע למדינת ישראל.

הגירת פליטים יהודים מגרמניה, מהונגריה וממרוקו העלתה את הריכוז היהודי בטורונטו רבתי ל-88,650 בקירוב ב- 1961. בשנת 1971 התגוררו בשטח העירוני של טורונטו 105,000 יהודים; אוכלוסיית העיר כולה הייתה אז 2 מיליון.

יהודי טורונטו מעורבים בפעילות הציבורית הכללית ותופשים עמדות בכירות בחיי הרוח והתרבות, בעיתונות ובמימשל. שני יהודים כיהנו בתקופות שונות כראש עיריית טורונטו.

בשנת 1997 היה בטורונטו הריכוז הגדול ביותר של יהודים בקנדה, 175,000 יהודים, מתוך 360,000 שישבו אז בקנדה כולה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

קונין Konin

עיר במחוז לודז', פולין.

הקהילה היהודית


ידיעות ראשונות על יישוב יהודי במקום מקורן בסוף המאה ה-14. בסוף המאה ה- 15 התגוררו בעיר כ-150 יהודים ב-12 בתי-עץ. רובם היו מלווים בריבית, סוחרים ובעלי-מלאכה. בעקבות דליקה גדולה נידלדל היישוב במידה ניכרת, והתאושש רק בתחילת המאה ה-18. ב- 1765 נמצאו בקונין 30 משפחות יהודיות, והוקם בית- כנסת מפואר.בשנת 1829 קושט בית הכנסת בידי האמן זאנוויל באראש מקמפנו.

במשך כמאתיים שנה (1764-1580) הייתה קהילת קונין מסופחת לקהילה היהודית בקאליש. בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת פרוסיה, אך רק אחרי שנת 1815, כשרוסיה הצארית השתלטה על האזור, נעשתה העיר תחנת-מעבר חשובה במסחר עם גרמניה, והקהילה גדלה ל-870 נפש בשנת 1827, והייתה כרבע מכלל תושבי העיר.

בשנת 1897 כבר ישבו בקונין כ-2,500 יהודים. מסחר סיטוני במלח ובעצים נוהל בידי יהודים, והם גם הקימו טחנות-קמח ובתי חרושת לטכסטיל.

בין רבני הקהילה היו: ר' צבי אמסטרדאם, ר' צבי אורבאך, והרב האחרון שכיהן מ-1906, ר' יעקב ליפשיץ.

ב-1915 התארגנה בקונין אגודה ציונית בת 200 חברים, ולצידה פעלו ה"בונד", "פועלי ציון" וקבוצות "מכבי". סוחר היינות היהודי ברנארד דאנציגר התמנה לראש העיר. בשנות העשרים פעל בעיר תיכון יהודי בן 200 תלמיד; אחד המנהלים היה הפיסיקאי לאופולד אינפלד. ב- 1933 פעלה במקום הכשרה חלוצית.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) ישבו בקונין כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את קונין כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה. עם כניסתם לקחו בני-ערובה יהודים, ואחדים מהם הוצאו להורג בכיכר העיר ביום-הכיפורים. למחרת היום נצטוו רב הקהילה וראשי העדה לנקות את רחובות העיר.

כעבור ימים אחדים הורו הגרמנים ל- 1,100 יהודים לפנות את בתיהם תוך עשר דקות לקראת העברה למחוז קיילץ. באמצע יוני 1940 פונו יהודי קונין ויהודי הסביבה שישבו בעיר לגיטאות במרכז פולין. ליד קונין הוקם מחנה לכאלף עובדי-כפייה יהודים, והתקיים עד אוגוסט 1943.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


את המלחמה שרדו כ - 200 יהודים . עד סוף 1945 חזרו לעיר 46 מהם ויצרו במקום שלוחה של האיגוד היהודי המרכזי בפולין . השלוחה התקיימה עד לסוף שנות ה - 40 , כאשר כול היהודים עזבו את העיר , להוציא אשה אחת שהתנצרה , לאחר שהוחבא בעיר בזמן המלחמה .

בית הכנסת נבנה מאבן בשנים 1829 - 1825 במקום בית כנסת קודם מעץ שהיה במקום . הוא שרד את המלחמה ובתחילת המאה ה - 21 הושכר לעירייה .

בית קברות יהודי היה עד תחילת המאה ה - 19 בכפר Garkow . בית קברות חדש נבנה בעיר על חלקה של 1.5 האקטר והיה בו בית הלוויות ובית של הקברן . בזמן המלחמה הוא חולל והגרמנים הוציאו בו יהודים להורג . אחרי המלחמה שרידי גופות שנמצאו במקום נקברו בקבר אחים .בימי הקומוניסטים נבנה פארק על שטחו של בית הקברות . בתחלית המאה ה- 21 ביזמת עובדי המוזיאון המקומי , הוצבה במקום אנדרטה ומצבות שנמצאו הועברו למוזיאון .
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
אינפלד, לאופולד
Infeld, Leopold (1898-1968), physicist, born in Krakow, Poalnd (then part the Austro-Hungarian Empire). He studied physics at the Jagiellonian University in Krakow and obtained his doctorate there in 1921. He worked as an assistant and a docent at the University of Lwow (1930–1933).

In 1933 he went to England where he was appointed a Rockefeller fellow at Cambridge University (1933–1934). Infeld was interested in the theory of relativity and worked together with Albert Einstein at Princeton University, USA, between 1936 and 1938. The two scientists co-formulated the equation describing star movements. He became a professor at the University of Toronto, Canada, between 1939 and 1950. After the first use of nuclear weapons in 1945, Infeld, like Einstein, became a peace activist. Because of his activities in this field he was accused of having communist sympathies. In 1950 he therefore left Canada and returned to Poland where he became a professor at the University of Warsaw, a post he held until his death.

Infeld was one of the 11 signatories to the 1955 Russell–Einstein Manifesto (initiated by Bertrand Russell and Albert Einstein and 8 other Nobel Peace Prize winners) which sought to highlight the dangers posed by nuclear weapons and called for world leaders to seek peaceful resolutions to international conflicts. Infeld also wrote with Einstein "The Evolution of Physics", a widely read history of physical theory from the 17th century to the 20th. Infeld also wrote "Quest: An Autobiography" and the biography "Whom the Gods Love: The Story of Evariste Galois."
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קונין
ורשה
טורונטו
קרקוב
קונין Konin

עיר במחוז לודז', פולין.

הקהילה היהודית


ידיעות ראשונות על יישוב יהודי במקום מקורן בסוף המאה ה-14. בסוף המאה ה- 15 התגוררו בעיר כ-150 יהודים ב-12 בתי-עץ. רובם היו מלווים בריבית, סוחרים ובעלי-מלאכה. בעקבות דליקה גדולה נידלדל היישוב במידה ניכרת, והתאושש רק בתחילת המאה ה-18. ב- 1765 נמצאו בקונין 30 משפחות יהודיות, והוקם בית- כנסת מפואר.בשנת 1829 קושט בית הכנסת בידי האמן זאנוויל באראש מקמפנו.

במשך כמאתיים שנה (1764-1580) הייתה קהילת קונין מסופחת לקהילה היהודית בקאליש. בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת פרוסיה, אך רק אחרי שנת 1815, כשרוסיה הצארית השתלטה על האזור, נעשתה העיר תחנת-מעבר חשובה במסחר עם גרמניה, והקהילה גדלה ל-870 נפש בשנת 1827, והייתה כרבע מכלל תושבי העיר.

בשנת 1897 כבר ישבו בקונין כ-2,500 יהודים. מסחר סיטוני במלח ובעצים נוהל בידי יהודים, והם גם הקימו טחנות-קמח ובתי חרושת לטכסטיל.

בין רבני הקהילה היו: ר' צבי אמסטרדאם, ר' צבי אורבאך, והרב האחרון שכיהן מ-1906, ר' יעקב ליפשיץ.

ב-1915 התארגנה בקונין אגודה ציונית בת 200 חברים, ולצידה פעלו ה"בונד", "פועלי ציון" וקבוצות "מכבי". סוחר היינות היהודי ברנארד דאנציגר התמנה לראש העיר. בשנות העשרים פעל בעיר תיכון יהודי בן 200 תלמיד; אחד המנהלים היה הפיסיקאי לאופולד אינפלד. ב- 1933 פעלה במקום הכשרה חלוצית.

ערב מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) ישבו בקונין כ-3,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את קונין כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה. עם כניסתם לקחו בני-ערובה יהודים, ואחדים מהם הוצאו להורג בכיכר העיר ביום-הכיפורים. למחרת היום נצטוו רב הקהילה וראשי העדה לנקות את רחובות העיר.

כעבור ימים אחדים הורו הגרמנים ל- 1,100 יהודים לפנות את בתיהם תוך עשר דקות לקראת העברה למחוז קיילץ. באמצע יוני 1940 פונו יהודי קונין ויהודי הסביבה שישבו בעיר לגיטאות במרכז פולין. ליד קונין הוקם מחנה לכאלף עובדי-כפייה יהודים, והתקיים עד אוגוסט 1943.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


את המלחמה שרדו כ - 200 יהודים . עד סוף 1945 חזרו לעיר 46 מהם ויצרו במקום שלוחה של האיגוד היהודי המרכזי בפולין . השלוחה התקיימה עד לסוף שנות ה - 40 , כאשר כול היהודים עזבו את העיר , להוציא אשה אחת שהתנצרה , לאחר שהוחבא בעיר בזמן המלחמה .

בית הכנסת נבנה מאבן בשנים 1829 - 1825 במקום בית כנסת קודם מעץ שהיה במקום . הוא שרד את המלחמה ובתחילת המאה ה - 21 הושכר לעירייה .

בית קברות יהודי היה עד תחילת המאה ה - 19 בכפר Garkow . בית קברות חדש נבנה בעיר על חלקה של 1.5 האקטר והיה בו בית הלוויות ובית של הקברן . בזמן המלחמה הוא חולל והגרמנים הוציאו בו יהודים להורג . אחרי המלחמה שרידי גופות שנמצאו במקום נקברו בקבר אחים .בימי הקומוניסטים נבנה פארק על שטחו של בית הקברות . בתחלית המאה ה- 21 ביזמת עובדי המוזיאון המקומי , הוצבה במקום אנדרטה ומצבות שנמצאו הועברו למוזיאון .

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

טורונטו Toronto
בירת מחוז אונטריו, קנדה.

בראש השנה תרט"ח (1856) ערכו יהודים לראשונה תפילה בציבור בטורונטו, וכעבור עשר שנים הוקמה קהילה אורתודוכסית מאוחדת של יהודים יוצאי מרכז-אירופה, אנגליה ומזרח-אירופה. במרוצת הזמן נעשתה הקהילה רפורמית. בשנות החמישים למאה העשרים קמו שני בתי כנסת רפורמיים נוספים לבית הכנסת הראשון של הקהילה.

עם ההגירה הגדולה ממזרח-אירופה בסוף המאה ה- 19, קמו בטורונטו עדות חדשות. בשנות החמישים למאה העשרים התמזגו עדות אלה לקהילה הקונסרבטיבית "בית צדק". כמו"כ הוקמו "שטיבלעך" לרוב, לפי מקומות מוצאם של המתפללים.

ב- 1908 הוקם בעיר בית ספר תלמוד-תורה בשיטת "עברית בעברית" ואחריו רשת ענפה של מוסדות חינוך מסורתיים וחדשניים, לרבות בתי-ספר יומיים.

בשנת 1901 הוכפלה האוכלוסיה היהודית בעיר, וחיו בה 3,090 יהודים. ב- 1911 היה מספרם יותר מ- 18,200, כמעט כפליים מזה ב-1921 וכעבור עשר שנים חיו שם 45,300 יהודים.

אחרי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) התנהלה בקהילה פעילות נמרצת בתחום עזרה הדדית לפליטים יהודים שהגיעו למקום, ואחרי המלחמה הייתה פעילות ציבורית לסיוע למדינת ישראל.

הגירת פליטים יהודים מגרמניה, מהונגריה וממרוקו העלתה את הריכוז היהודי בטורונטו רבתי ל-88,650 בקירוב ב- 1961. בשנת 1971 התגוררו בשטח העירוני של טורונטו 105,000 יהודים; אוכלוסיית העיר כולה הייתה אז 2 מיליון.

יהודי טורונטו מעורבים בפעילות הציבורית הכללית ותופשים עמדות בכירות בחיי הרוח והתרבות, בעיתונות ובמימשל. שני יהודים כיהנו בתקופות שונות כראש עיריית טורונטו.

בשנת 1997 היה בטורונטו הריכוז הגדול ביותר של יהודים בקנדה, 175,000 יהודים, מתוך 360,000 שישבו אז בקנדה כולה.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991