דלג לתוכן האתר >

מאוריצ'יו בלנק

Mauriciu Blank (1848-1929), banker and businessman, born in Pitesti, Romania, the eldest son of Lebu Blanco, a descendant of the Durrera el Blanco Sephardi family that settled in Romania in the 18th century. He studied in Vienna and Leipzig. In 1863 he returned to Romania and was hired by Jacob Marmorosch, the owner of a trade and loan company, who started his business in 1848 in Bucharest. Until 1857 Jacob Marmorosch worked closely with his brother-in-law, Jacob Lobel, who convinced in 1865 the managers of the Ottoman Imperial Bank from Constantinople (controlled by British and French capital) to open a branch in Bucharest under the name Banque de Roumanie. In 1869, Mauriciu Blank became a partner and Jacob Marmorosch retired to Vienna in 1870, where he lived until his death in 1904. Jacob Marmorosch’s trade and import company was transformed into Marmorosch, Blank and Co. Bank in 1874.

Under the management of Blank, Marmorosch, Blank and Co. Bank became the largest financial institution in Romania after the National Bank. In 1877 Marmorosch, Blank and Co. Bank financed the Romanian government’s military during the Romanian War of Independence independence. The bank continued to finance various national projects, such as the construction of railways, tunnels, the sewage system of Bucharest, the refurbishment of the Constanta harbor, turning into a major investor in the industrial development of Romania. The industrial companies supported by the Marmorosch, Blank and Co. include the Letea paper factory in Bacau and an additional one in Scăieni, the sugar factory in Chitila, the M.Th. Mandrea military footwear and supplies factory in Bucharest, the cement factory in Braila and a number of oil companies.

Blank also supported the activities of the Jewish community’s activity by funding several cultural institutions, theatres, publishers, etc. As recognition of his activity in the service of the state, in 1883 the Romanian parliament allowed him to become a landowner.

In 1906 Blank was awarded the order The Crown of Romania.

BLANK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממילה המתארת תכונה פיזית.

בלנק היא מילה גרמנית שפירושה "לבן בוהק" וקשורה במילה הצרפתית בלנק שגם פירושה "לבן". שני המונחים הפכו לכינוי לאנשים בעלי שיער או זקן בהיר או לבן.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלנק כוללים את מוריץ בלנק, בנקאי רומני מהמאה ה-19, ואת ראובן בלנק, כימאי, עיתונאי וסופר רוסי יליד בסרביה אשר פעל בתחילת המאה ה-20.

Jacob Marmorosch (1823-1905), moneylender and banker, born in Kolomyia, Ukraine (then part of the Austrian Empire). He immigrated to Romania settling in Bucharest where he became a moneylender in 1848. He worked with his brother-in-law, Jacob Löbel, who in 1865 succeeded in persuading the leadership of the Ottoman Imperial Bank of Constantinople (controlled by English and French capital) to set up a branch in Bucharest under the name "Banque de Roumanie”. In 1869, Mauriciu Blank, another financier of Bucharest, joined the business. Jacob Marmorosch retired in 1870 and moved to Vienna, Austria, where he lived until his death. Jacob Marmorosch’s trade and import company was transformed into Marmorosch, Blank and Co. Bank in 1874 and became the largest financial institution in Romania after the National Bank.

פיטשט 

Pitești 

עיר במחוז ארג'ש בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.

היהודים הראשונים היגיעו למקום במחצית הראשונה של המאה ה- 19 במספרים קטנים, ב-1831 חיו בעיר 28 יהודים בלבד. ההתפתחות חלה במחצית השנייה של המאה ה-19, וב-1899 מנו יהודי העיר 875 נפש, (5.6% מכלל התושבים).

מוסדות הקהילה כללו בית כנסת. ב-1876 פעלו שני בתי ספר יסודיים, לבנים ולבנות. היחסים בקהילה לא התנהלו על מי מנוחות ומחלוקת פנימית הובילה ב-1883 לסגירת בתי הספר, למרות שבאותה שנה הגיע מספר התלמידים ל- 150. בשנת 1889 נפתח מחדש בית הספר לבנים, למדו בו 100 תלמידים, וב-1922 הועבר לבניין חדש.

המחלוקות בקהילה נמשכו. ב-1896 התבטל מס הבשר. תקציב הקהילה הצטמצם והתבסס בעיקר על תרומות ועל הכנסות בית הכנסת. נוצרו מחנות והסכסוכים החריפים חייבו פעם התערבות המשטרה. "ההגירה ברגל", בידיש "פוסגייר", תנועה המונית שקמה בקרב יהודי רומניה על רקע אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, ופני המהגרים שהלכו ברגל, מכאן כיוניה, היו מכוונים אל נמלי המערב, משם המשיכו רובם אל ארה"ב, זכתה לתומכים גם בפיטשט ובשנת 1900 הצטרפו אל המהגרים 40 מיהודי העיר. הקהילה תמכה בהם ואירגנה מגבית למטרה זו.

מראשית התיישבותם של היהודים בפיטשט היה המסחר מקור פרנסתם העיקרי. העיר הייתה מוקפת כרמים והיו בין הסוחרים היהודים סיטונאי יינות. כן היו גם סיטונאי אריגים. המלאכה היה מקור פרנסה שני.
ב- 1908 היו 62 בעלי מלאכה יהודים (40% מכלל בעלי המלאכה בעיר).

ההתארגנות הציונית החלה בסוף המאה ה- 19. סניף של "חיבת ציון" הוקם ב-1896. כעבור שלוש שנים התארגנו 75 נשים ציוניות באגודת "בנות ציון". פעולתם הייתה לאומית, שעורים בתולדות ישראל, ובמישור החברתי, תמיכה בנזקקים.

ב-1930 חיו בעיר 615 יהודים (3.1% מכלל האוכלוסייה) וב-1941, שנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 423, (1.6% מכלל התושבים).

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו והוא מינה את חברי ממשלתו משורות “משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). אנשי המפלגה המקומיים החלו בפעולות טרור. יהודי הושלך מהרכבת ונהרג. הוחרמו מחסני יינות של יהודים; משמרות "משמר הברזל" מנעו כניסת נוצרים לחנויות היהודים; מנהלי החשבונות היהודים פוטרו. יהודים שנתפשו הועסקו בעבודות כפייה שונות בעיר ואחר כך מחוצה לה. פלוגה אחת נשלחה לטרנסניסטריה, אזור כיבוש רומני באוקריינה שבין הדניסטר והבוג, לשם גורשו 146.555 מיהודי רומניה.

לפיטשט עצמה הגיעו 20 יהודים שגורשו מגאיישט, צפון-מזרח מהעיר ומפלוישט, שהיה אז מרכז תעשיית הנפט, מזרחית לעיר. כן קלטה הקהילה מספר משפחות פליטים שהגיעו מפולין ומצ'רנוביץ, בוקובינה צפונית. הקהילה תמכה בפליטים, במשפחות עובדי הכפייה וביהודי העיר שמצבם הכלכלי הדרדר וחלק גדול נשאר ללא פרנסה. מבין 60 בעלי המלאכה ופועלים, עבדו רק 16, וכן בענפים אחרים. 60 עד 70 איש סעדו כל יום בבית תמחוי שהוקם ע"י הקהילה.

בשנים הראשונות אחרי השחרור המשיכו היהודים את חייהם בעיירה וב- 1947 נמצאו בה 450 יהודים. אחרי עלייתו של השלטון הקומוניסטי ברומניה ב-1948, פעל בעיר בית כלא שבו נכלאו גם פעילים ציונים שנרדפו ונעצרו ברחבי רומניה בגלל פעילותם למען העלייה בשנות ה-1950.

בתחילת שנות ה-2000 הקהילה היהודית המקומית מנתה 58 חברים, מהם 29 היו בני 60 ומעלה.

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים . 

 

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
מאוריצ'יו בלנק

Mauriciu Blank (1848-1929), banker and businessman, born in Pitesti, Romania, the eldest son of Lebu Blanco, a descendant of the Durrera el Blanco Sephardi family that settled in Romania in the 18th century. He studied in Vienna and Leipzig. In 1863 he returned to Romania and was hired by Jacob Marmorosch, the owner of a trade and loan company, who started his business in 1848 in Bucharest. Until 1857 Jacob Marmorosch worked closely with his brother-in-law, Jacob Lobel, who convinced in 1865 the managers of the Ottoman Imperial Bank from Constantinople (controlled by British and French capital) to open a branch in Bucharest under the name Banque de Roumanie. In 1869, Mauriciu Blank became a partner and Jacob Marmorosch retired to Vienna in 1870, where he lived until his death in 1904. Jacob Marmorosch’s trade and import company was transformed into Marmorosch, Blank and Co. Bank in 1874.

Under the management of Blank, Marmorosch, Blank and Co. Bank became the largest financial institution in Romania after the National Bank. In 1877 Marmorosch, Blank and Co. Bank financed the Romanian government’s military during the Romanian War of Independence independence. The bank continued to finance various national projects, such as the construction of railways, tunnels, the sewage system of Bucharest, the refurbishment of the Constanta harbor, turning into a major investor in the industrial development of Romania. The industrial companies supported by the Marmorosch, Blank and Co. include the Letea paper factory in Bacau and an additional one in Scăieni, the sugar factory in Chitila, the M.Th. Mandrea military footwear and supplies factory in Bucharest, the cement factory in Braila and a number of oil companies.

Blank also supported the activities of the Jewish community’s activity by funding several cultural institutions, theatres, publishers, etc. As recognition of his activity in the service of the state, in 1883 the Romanian parliament allowed him to become a landowner.

In 1906 Blank was awarded the order The Crown of Romania.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
בלנק
BLANK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממילה המתארת תכונה פיזית.

בלנק היא מילה גרמנית שפירושה "לבן בוהק" וקשורה במילה הצרפתית בלנק שגם פירושה "לבן". שני המונחים הפכו לכינוי לאנשים בעלי שיער או זקן בהיר או לבן.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בלנק כוללים את מוריץ בלנק, בנקאי רומני מהמאה ה-19, ואת ראובן בלנק, כימאי, עיתונאי וסופר רוסי יליד בסרביה אשר פעל בתחילת המאה ה-20.
יעקב מרמורוש

Jacob Marmorosch (1823-1905), moneylender and banker, born in Kolomyia, Ukraine (then part of the Austrian Empire). He immigrated to Romania settling in Bucharest where he became a moneylender in 1848. He worked with his brother-in-law, Jacob Löbel, who in 1865 succeeded in persuading the leadership of the Ottoman Imperial Bank of Constantinople (controlled by English and French capital) to set up a branch in Bucharest under the name "Banque de Roumanie”. In 1869, Mauriciu Blank, another financier of Bucharest, joined the business. Jacob Marmorosch retired in 1870 and moved to Vienna, Austria, where he lived until his death. Jacob Marmorosch’s trade and import company was transformed into Marmorosch, Blank and Co. Bank in 1874 and became the largest financial institution in Romania after the National Bank.

פיטשט

פיטשט 

Pitești 

עיר במחוז ארג'ש בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.

היהודים הראשונים היגיעו למקום במחצית הראשונה של המאה ה- 19 במספרים קטנים, ב-1831 חיו בעיר 28 יהודים בלבד. ההתפתחות חלה במחצית השנייה של המאה ה-19, וב-1899 מנו יהודי העיר 875 נפש, (5.6% מכלל התושבים).

מוסדות הקהילה כללו בית כנסת. ב-1876 פעלו שני בתי ספר יסודיים, לבנים ולבנות. היחסים בקהילה לא התנהלו על מי מנוחות ומחלוקת פנימית הובילה ב-1883 לסגירת בתי הספר, למרות שבאותה שנה הגיע מספר התלמידים ל- 150. בשנת 1889 נפתח מחדש בית הספר לבנים, למדו בו 100 תלמידים, וב-1922 הועבר לבניין חדש.

המחלוקות בקהילה נמשכו. ב-1896 התבטל מס הבשר. תקציב הקהילה הצטמצם והתבסס בעיקר על תרומות ועל הכנסות בית הכנסת. נוצרו מחנות והסכסוכים החריפים חייבו פעם התערבות המשטרה. "ההגירה ברגל", בידיש "פוסגייר", תנועה המונית שקמה בקרב יהודי רומניה על רקע אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, ופני המהגרים שהלכו ברגל, מכאן כיוניה, היו מכוונים אל נמלי המערב, משם המשיכו רובם אל ארה"ב, זכתה לתומכים גם בפיטשט ובשנת 1900 הצטרפו אל המהגרים 40 מיהודי העיר. הקהילה תמכה בהם ואירגנה מגבית למטרה זו.

מראשית התיישבותם של היהודים בפיטשט היה המסחר מקור פרנסתם העיקרי. העיר הייתה מוקפת כרמים והיו בין הסוחרים היהודים סיטונאי יינות. כן היו גם סיטונאי אריגים. המלאכה היה מקור פרנסה שני.
ב- 1908 היו 62 בעלי מלאכה יהודים (40% מכלל בעלי המלאכה בעיר).

ההתארגנות הציונית החלה בסוף המאה ה- 19. סניף של "חיבת ציון" הוקם ב-1896. כעבור שלוש שנים התארגנו 75 נשים ציוניות באגודת "בנות ציון". פעולתם הייתה לאומית, שעורים בתולדות ישראל, ובמישור החברתי, תמיכה בנזקקים.

ב-1930 חיו בעיר 615 יהודים (3.1% מכלל האוכלוסייה) וב-1941, שנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 423, (1.6% מכלל התושבים).

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו והוא מינה את חברי ממשלתו משורות “משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). אנשי המפלגה המקומיים החלו בפעולות טרור. יהודי הושלך מהרכבת ונהרג. הוחרמו מחסני יינות של יהודים; משמרות "משמר הברזל" מנעו כניסת נוצרים לחנויות היהודים; מנהלי החשבונות היהודים פוטרו. יהודים שנתפשו הועסקו בעבודות כפייה שונות בעיר ואחר כך מחוצה לה. פלוגה אחת נשלחה לטרנסניסטריה, אזור כיבוש רומני באוקריינה שבין הדניסטר והבוג, לשם גורשו 146.555 מיהודי רומניה.

לפיטשט עצמה הגיעו 20 יהודים שגורשו מגאיישט, צפון-מזרח מהעיר ומפלוישט, שהיה אז מרכז תעשיית הנפט, מזרחית לעיר. כן קלטה הקהילה מספר משפחות פליטים שהגיעו מפולין ומצ'רנוביץ, בוקובינה צפונית. הקהילה תמכה בפליטים, במשפחות עובדי הכפייה וביהודי העיר שמצבם הכלכלי הדרדר וחלק גדול נשאר ללא פרנסה. מבין 60 בעלי המלאכה ופועלים, עבדו רק 16, וכן בענפים אחרים. 60 עד 70 איש סעדו כל יום בבית תמחוי שהוקם ע"י הקהילה.

בשנים הראשונות אחרי השחרור המשיכו היהודים את חייהם בעיירה וב- 1947 נמצאו בה 450 יהודים. אחרי עלייתו של השלטון הקומוניסטי ברומניה ב-1948, פעל בעיר בית כלא שבו נכלאו גם פעילים ציונים שנרדפו ונעצרו ברחבי רומניה בגלל פעילותם למען העלייה בשנות ה-1950.

בתחילת שנות ה-2000 הקהילה היהודית המקומית מנתה 58 חברים, מהם 29 היו בני 60 ומעלה.

בוקרשט
בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

לייפציג

לייפציג LEIPZIG

(במקורות יהודים: לייפסיק, ליפסק, ליפסיק)

עיר במרכז גרמניה, 170 ק"מ מדרום מערב לברלין. עד לסיום מלחמת העולם השנייה במדינת סכסוניה (SACHSEN); ועד לאיחוד גרמניה, באוקטובר 1990, עיר מחוז בגרמניה המזרחית.

הקהילה היהודית 


משערים שראשוני היהודים באו ללייפציג ממרזבורג (MERSEBURG) הסמוכה, שבה ישבו עוד במאה ה-10. בשנת 1248 התפרסמה תעודה מאת הדוכס היינריך הנאור (1288-1221) בשבח היהודים, שבחריצותם וכושרם המסחרי תרמו לפיתוח המסחר בלייפציג. במקורות יהודיים נזכרת קהילת לייפציג לראשונה ב"אור זרוע", שו"ת, של ר' יצחק בן משה מווינה בשנים 1285-1250. ר' יצחק דן בדין ודברים שהיה לחתנו, תושב לייפציג עם יהודי תושב העיר. מהתשובה מסתבר כי ליהודי לייפציג היה בית כנסת, תלמוד תורה וכי פרנסתם העיקרית היתה מעסקי כספים.

מספר היהודים בעיר הלך וגדל, הם התגוררו ברחוב היהודים, שהיה לו שער משלו. הרחוב היה בשולי העיר, מחוץ לחומה, סמוך לדרך המובילה מלייפציג למרזבורג. בתקנות יריד לייפציג משנת 1268 ניתנה ליהודים הגנה שווה כמו לכל הסוחרים, ויום השוק הוקדם עבורם משבת ליום ששי.

בימי המגיפה השחורה (1349) גורשו היהודים מלייפציג, אבל יכלו לחזור אליה כעבור זמן קצר. בשנת 1352 נזכר בית כנסת בעיר ובשנת 1359 הוזכרו בספר העיר (STADTBUCH) "רחוב היהודים" ו"קריית היהודים". ב-1364 היה במקום בית ספר יהודי (SCOLA JUDAEORUM) שבניינו שימש גם כבית כנסת.

היהודים היו חייבים לשלם דמי חסות, שתמורתם קיבלו הגנה לגופם ולרכושם, אבל מראשית המאה ה-15 נאסר עליהם לקיים תפילה בציבור בבית הכנסת.

בשנת 1430 גורשו היהודים מסאכסוניה, בכללם יהודי לייפציג, ונושלו מרכושם. באי הירידים היהודים הורשו לסחור בעיר, אך לא הותר להם להשתקע בה; הם באו, סחרו ויצאו. בזמן שהותם בעיר התפללו בקבוצות לפי מוצאם בבתים שמחוץ לתחומי העיר, או באותם חלקים בהם יכלו לשהות במשך ימי היריד. על כל יהודי הבא ליריד של לייפציג היה לשלם דמי חסות ולהציג "תעודת יושר" מטעם השלטונות. נאסר על היהודים לפתוח חנויות ברחובות הראשיים ולסחור בימי ראשון ובחגים הנוצריים. למרות הגזירות וההגבלות, היו בין באי הירידים ב-1659 כ-500-450 סוחרים יהודים. בשנת 1700 מעל לאלף ובשנת 1800 מעל לאלפיים. בשנת 1840 באו ליריד לייפציג 3596 סוחרים יהודים. בין השנים 1764-1668 נרשמו כ-82,000 סוחרים יהודים כבאי ירידי לייפציג; הם העבירו לקופות העיר והמחוז כ-720,000 טאלר. באי הירידים היהודים סחרו בבדים, בפרוות, בכותנה ומשי ובמצרכי מזון.

כעבור זמן הותר ליהודים לפתוח חנויות ברחובות ראשיים. הסוחרים הנוצרים ומועצת העיר התנגדו, והמחלוקת בין השלטון המרכזי לבינם נמשכה כמאה שנים וגרמה לגילויי אנטישמיות.

עם התפתחות המסחר הבינלאומי עלתה חשיבות הירידים בלייפציג וחלקם של היהודים בהם גדל והלך, בעיקר בזכות סוחרים יהודים מפולין ומרוסיה שהיו מראשי הקניינים בירידי לייפציג ואשר העלו את העיר למרכז לסחר פרוות.

רובע הבריהל (BRUEHL) הועמד לרשות היהודים ותוקנו תקנות המקילות על השתתפות סוחרים יהודים בירידים של לייפציג. סוחרים יהודים מרוסיה, פולין והונגריה היו פטורים מתשלום דמי החסות, ושילמו מכסים שווים לאלה שהוטלו על הסוחרים הנוצרים. עם זאת, ב-1799 עדיין היו שם התנכלויות ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 שוב יכלו היהודים לקיים תפילה בציבור. וב-1810 ניתן היתר ליהודי ברודי שבאו ליריד להשאר ולסחור בעיר. כך נוצר הגרעין לקהילה היהודית החדשה בלייפציג.

עד 1815 שימשו את יהודי לייפציג בתי העלמין של קהילות דסאו (DESSAU ) והאלה (HALLE). ב-1815 נעתרה מועצת העיר לבקשה לפתוח בית עלמין יהודי ראשון בלייפציג והוא שימש את הקהילה עד 1864, שנה בה קודש בית עלמין חדש. בשנת 1928 קודש בית עלמין נוסף, והוא קיים עדיין. בית העלמין הראשון לא נשתמר.

ב-1831 פורסמה החוקה של מדינת סאכסוניה והיהודים תבעו שוויון זכויות. ב-1837 הם קיבלו רשות להקים קהילה מאורגנת, וכעבור שנה קיבלו זכות ישיבה קבועה במקום. בשנת 1838 ישבו בלייפציג 45,516 תושבים, מהם רק 162 יהודים.

עוד ב-1837 ניסה הרב הראשי של דרזדן, הרב זכריה פרנקל, להביא להקמת בית כנסת בלייפציג. אבל רק ב-1855, נחנך בלייפציג בית כנסת, הראשון שבו הותר לקיים תפילה בציבור. בית הכנסת נבנה בממדים שחרגו בהרבה מצורכי הקהילה הזעירה באותו זמן. הבית נועד לשמש גם את היהודים, שבאו לירידים במאות ובאלפים. בית כנסת זה, שכונה ה"טמפל", השתייך לזרם הליברלי, הנוטה לזרם הרפורמי. בשנות העשרים למאה העשרים הוקם בית הכנסת "עץ חיים", מייסדו היה חיים אייטינזון וכיהן בו הרב אפרים קרליבך.

הרב הראשון שכיהן בקהילה היה הרב ד"ר אדולף ילינק, מ-1848 ועד 1855, משנבחר להיות רבה הראשי של קהילת וינה באוסטריה. יורשו בלייפציג היה הרב אברהם מאיר גולדשמידט, שכיהן משנת 1858 עד 1886. ב-1887 נתמנה כרב ראשון של הקהילה הד"ר נתן פורגס שכיהן בתפקידו עד 1917. ב-1917 נבחר הרב ד"ר פליקס גולדמן לכהן כרב הקהילה. הוא היה מראשי היהדות הליברלית בגרמניה, ממייסדי הסוכנות היהודית וקרן היסוד. הרב ד"ר גולדמן התפרסם בחיבוריו המדעיים ובפרסומיו במסגרת מאבקו נגד האנטישמיות. הוא כיהן בתפקידו עד שנפטר ב-1934. סגנו וממלא מקומו לאחר פטירתו של הרב גולדמן היה הרב ד"ר גוסטב כהן, שהיה רבה האחרון של קהילת לייפציג לפני מלחמת העולם ה-II והשואה.

בעשורים האחרונים של המאה ה-19 באו לעיר יהודים רבים מגליציה, מאזורים אחרים בפולין (שהייתה כבר מחולקת בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה) ומארצות אחרות במזרח אירופה. בתחילת המאה ה-20 היו בקהילה 6,000 נפש, ב-1910 היו במקום 9,728 יהודים, וב-1925 היתה לייפציג, הגדולה בקהילות סאכסוניה; היו בה 13,047 תושבים יהודים, בתוך אוכלוסיה כללית של 679,159 תושבים.

קהילת לייפציג קיימה במסגרתה האחידה חיים דתיים, אשר שיקפו במידה רבה את מוצאם של חבריה. מלבד ה"טמפל" ורבניו, שנימנו עם הזרם הליברלי ביהדות, הוקמו במרוצת השנים כמה בתי כנסת וחדרי תפילה של הזרם האורתודוקסי. ואחדים מהם נקראו על שמות ערי המוצא של באי הירידים, שהקימו חדרי תפילה כאלה טרם שהותר להם לשבת בעיר; כגון: וילנה, יאסי, ברודי למברג ועוד.

ב-1869 נוסד בעיר ארגון הקהילות של גרמניה בהנהגת מוריץ קוהנר ויעקב נאחוד. ההשתייכות לקהילת לייפציג היתה חובה לכל יהודי תושב העיר, בין שהיה בעל נתינות גרמנית, בין שהיה בעל נתינות זרה או מחוסר נתינות. לפי החוק של מדינת סכסוניה, נחשב כל פורש מהקהילה כפורש מן היהדות. על כן לא קמו בלייפציג ארגונים קהילתיים מחוץ לקהילה הרשמית האחידה, בניגוד לנהוג בארץ פרוסיה, שבה הותר לחרדים להקים קהילות חרדיות, שפרשו מן הקהילות הכלליות.

ראשוני הרבנים של קהילת לייפציג נימנו כולם עם הזרם הליברלי ביהדות. בין השנים 1905- 1902 היה רבם של האורתודוקסים ד"ר נחמיה נובל. רב אורתודוקסי רשמי ראשון היה הד"ר אפרים קרליבך. הוא כיהן קודם כמורה (1901) ואחר כך כרבה של אגודת "תלמוד תורה". בשנת 1917 הטילה הקהילה על הרב ד"ר קרליבך את האחריות על הרבנות האורתודוקסית, וב-1924 הוא נתמנה רשמית כרבה האורתודקסי של הקהילה לצד הרב ד"ר גולדמן, רבה הליברלי של הקהילה. עם עלייתו של הרב קרליבך לארץ ישראל ב-1935 נתמנה הרב ד"ר דוד אוקס כרבה האורתודוקסי של הקהילה, והוא כיהן בה עד "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. גם הרב אוקס עלה לארץ ישראל.

מלבד הרבנים הרשמיים של הקהילה, כיהנו כמה רבנים מטעם אגודות ובתי כנסת. שניים מאלה נתמנו כדיינים מטעם הקהילה - הרב דוד פלדמן, שהוציא מהדורה של "קיצור שולחן ערוך" ובה ציוני מקורות, השלמות ואיורים, והרב משה רוגוזניצקי. שנייהם היגרו לאנגליה לאחר עליית הנאצים לשלטון (1933) וכיהנו בה כרבני עדות.

מרכז מסחר הפרוות נמצא בבריהל (BRUEHL), והיה ברובו בידי יהודים. שטח זה נמסר עוד בימי הביניים לרשות היהודים שבאו לסחור ביריד של לייפציג. במקום זה הקימו סוחרים מברודי ב-1763 בית כנסת לבאי היריד בפונדק ZUM BLAUEN HARNISCH "המגן הכחול" בתחילה פעל בית כנסת זה רק בתקופת הירידים.

היהודים קיימו סחר-חליפין, מכרו פרוות וקנו תוצרת מקומית, ולימים גם תוצרת תעשייתית. כל-כך גדול היה היקף המסחר, שידוע על סוחר יהודי שבא מפולין בשיירה של 40 עגלות עמוסות בפרוות.

בבריהל התפרסמו שני סוחרי פרוות יהודים: חיים אייטינגון (EITINGON) משקלוב שבא ללייפציג בסוף המאה ה-19, ויוליוס אריוביטש (ARIOWITSCH) מסלונים. עסקיו של חיים איטינגון הגיעו בשנות 1928-1926 למחזור בהיקף של 25 מיליון מרקים והיה בכך לאחד בתי המסחר המובילים בגרמניה.

מלבד סוחרי הפרוות היהודים בבריהל, העסיק ענף הפרוות יהודים כפקידים וכבעלי מקצועות כגון: ממיינים, גוזרים ותופרים. הם היו חלק ממעמד הפועלים היהודי שהיה קיים בלייפציג.

בלייפציג התפתחו בתי כלבו למסחר בבעלות יהודית - כמו אלטהוף, האחים יוסקה, הלד ואחרים. בית הכלבו אורי (URY) היה מקובל מאד על ציבור הפועלים בגלל מחיריו הנוחים.

בשנות העשרים הקימה משפחת האנס קרוך את הבניין הגבוה ביותר בלייפציג. אבי המשפחה פתח בנק בעיר.

עד מלחמת העולם הראשונה הפעילה הקהילה היהודית בלייפציג כ-48 קרנות לעזרת נצרכים, שצברו כמליון מרקים. באותה תקופה נפתחו גני ילדים, בית הבראה לילדים, בית תמחוי, שתי ספריות יהודיות, כעשרה ארגונים ותנועות נוער ומגרש ספורט של "בר-כוכבא".

ב-1928 יסד חיים אייטינגון בית חולים יהודי, לימים בית חולים לנשים. ב-1931 פתחה משפות אריוביטש בית אבות יהודי.

בית ספר יהודי בשם "בית ספר תיכון לבני ישראל", נוסד בלייפציג ב-1912 ושוכן בבניין נאה, שהוקם ברחוב גוסטב-אדולף. בית הספר הוקם בידי הרב קרליבך, שניהל אותו עד שעלה לארץ ישראל. בית הספר פעל עד לשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עת שנהייה לאחד מ-40 "בתי היהודים" בעיר, שבהם רוכזו היהודים לפני שילוחם למחנות המוות. הבניין שרד ובשנות ה-90 של המאה ה-20 שימש כספרייה לעוורים.

הרב דוד פלדמן הקים "תלמוד תורה" בעיר וניהל אותו עד עליית הנאצים לשלטון. במוסד זה נתקיימו השיעורים בשעות אחר הצהריים.

בלייפציג, כבכל גרמניה, פעלו חוגים ואישים שהגו שנאה גלוייה ליהודים, ותבעו את ביטול זכויותיהם. הם פרסמו קבצים בעלי תוכן אנטישמי כבר בשלהי המאה ה-19.

אחד המבקרים ביריד של לייפציג היה משה מנדלסון שבמחצית השנייה של המאה ה-18 התפרסם בפעילותו לתיקון התדמית השלילית של היהודים בעיני הנוצרים. עם התפשטות האמנציפציה של היהודים בגרמניה, ניכרה השפעתה גם בלייפציג. ב-1839 התקבל לראשונה יהודי, יוליוס פירסט (JULIUS FUERST), כמרצה באוניברסיטה של לייפציג. פירסט הוציא לאור את הבטאון "אוריינט" - במה למחקרים וביקורות על הסטוריה וספרות יהודית. מספרם של האקדמאים היהודים באוניברסיטה של לייפציג גדל, היו ביניהם: פרופסור ישעיהו כאהאן - המרצה הראשון לספרות שלאחר תקופת המקרא, וגיאורג ויטקובסקי, גרמניסט ומומחה ליצירות גתה. פליקס מנדלסון-ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון, יסד את הקונסרבטוריון (בית ספר גבוה למוסיקה) בלייפציג. הוא הביא את הפסנתרן והמורה איגנאץ מושלס (IGNATZ MOSCHELES). מוסיקאים אחרים, שראשית פרסומם בלייפציג, היו גוסטאב מאהלר וקורט וייל. כמו-כן התפרסמו בה שני מנהלי האופרה, אנג'לו נוימן וגוסטב ברכר. אדוארד פון זימזון כיהן כנשיא בית המשפט בלייפציג בין השנים 1891-1879.

ב-1898 עודד יועץ החצר, פרופסור אברהם אדלר, את הקמת בית הספר הגבוה הראשון למסחר בלייפציג. ב-1911 נוסד הסמינר הראשון לנשים בידי הנרייטה גולדשמידט, במימונו של הנרי הינריכסן (HINRICHSEN) מוציא-לאור של ספרי מוסיקה, שבשנת 1901 הקים את הספריה למוסיקה ובה 15,000 ספרים.

עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הצרה את צעדי היהודים בשטחי הכלכלה והתרבות של לייפציג. באחד באפריל 1933 הוכרז החרם הכלכלי על היהודים ואחרי-כן הוצאו יהודים מהמשרות הציבוריות, ופוטרו אמנים, מדענים, וסופרים.

ב-1935 נאסר על היהודים להשתמש בשירותים ציבוריים כגון ספריות ובריכות שחייה. באוגוסט 1935 גם נאסר עליהם להשתתף באירועי בידור ותרבות. ב-1937 בא הקץ על הוצאות הספרים היהודיות.

באוגוסט 1938 היו בקהילת לייפציג 10,800 יהודים, והקהילה הייתה השישית בגודלה בין הקהילות גרמניה.


תקופת השואה

ב-29-28 באוקטובר 1938 גורשו מלייפציג כ-5000 יהודים, גברים נשים וילדים, שמוצאם היה בפולין, בין שהייתה להם נתינות פולנית ובין שלא. הם הובלו ברכבות מיוחדות לגבול הפולני. ב"ליל הבדולח", ליל 10 בנובמבר 1938, נחרבו בלייפציג כל בתי הכנסת, מלבד בית הכנסת הברודאי שברחוב קייל ששכן בבניין מגורים, ואיתם גם בית הלוויות היהודי בבית העלמין החדש. לפני העלאת בתי הכנסת באש, החרימו אנשי הגסטאפו תעודות ומסמכים של הקהילה היהודית. כמו-כן בזזו את החנויות היהודיות, ואחר כך העבירו אותן לידיים "אריות". בעליו היהודי של אחד מבתי המסחר הואשם בהצתה לשם גביית דמי הביטוח וחוייב בתשלום הנזק שגרמה השריפה שהוצתה בידי הנאצים.

בתחילת 1942 התגוררו כאלפיים היהודים האחרונים, שנותרו בלייפציג ב"בתים יהודיים" מיוחדים. בהדרגה שילחו אותם הגסטאפו והס"ס למחנות ההשמדה. יותר ממחציתם שולחו למחנות בריגה, אחר כך שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ. באמצע פברואר 1945 יצא המשלוח האחרון לטרזיינשטאט, ובו 55 איש, רובם הצליחו לחזור.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התחדשה הקהילה וב-28 באוקטובר 1945 נחנך מחדש בית הכנסת ברחוב קייל. היהודים שעזבו את לייפציג לפני השואה לא שבו אליה. בקהילה החדשה היו מעטים מבני לייפציג שעברו את המלחמה במקום וכמה ניצולי מחנות, לאו דווקא ילידי העיר.

ב-1977 החל שיתוף פעולה בין הקהילה לבין הכנסיות הפרוטסטנטיות במפגשים שמטרתם הבנת היהדות והנצרות ושיתוף הפעולה ביניהן.

ב-1986 היו בקהילת לייפציג 41 יהודים, ומספרם הלך ונתמעט.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2012 לפי הערכת הארגונים היהודיים , מנתה הקהילה כ - 1300 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הוא זולאט בלה ולקהילה יש בית כנסת ומרכז קהילתי ששופצו . קיים בקהילה מקווה , אוכל כשר , חנות למוצרים כשרים ומאפיה כשרה . לקהילה מחלקה סוציאלית ויש גן ילדים ובית ספר . בשנת 2007 הוקם מרכז תרבות המפעיל מגוון תכניות חברתיות - תרבותיות . בשנת 2005 נחנך מרכז תורני לסטודנטים יהודיים בסיוע קרן לאודר . בעיר מתקיימים מפגשי סטודנטים יהודיים ממנה ומהסביבה ולימודי יהדות . בשנת 2009 נפתח מרכז תרבות נוסף במקומו של בית האבות היהודי הישן . ייחודו בכך , שהוא מאפשר השתתפות גם לתושבים שאינם יהודים . בעיר יש שני בתי עלמין יהודיים , הישן שסגור והחדש יותר שפועל משנת 1927 ושופץ בשנת 1972 , כולל בית ההספדים .