חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי פיטשט

פיטשט 

Pitești 

עיר במחוז ארג'ש בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.

היהודים הראשונים היגיעו למקום במחצית הראשונה של המאה ה- 19 במספרים קטנים, ב-1831 חיו בעיר 28 יהודים בלבד. ההתפתחות חלה במחצית השנייה של המאה ה-19, וב-1899 מנו יהודי העיר 875 נפש, (5.6% מכלל התושבים).

מוסדות הקהילה כללו בית כנסת. ב-1876 פעלו שני בתי ספר יסודיים, לבנים ולבנות. היחסים בקהילה לא התנהלו על מי מנוחות ומחלוקת פנימית הובילה ב-1883 לסגירת בתי הספר, למרות שבאותה שנה הגיע מספר התלמידים ל- 150. בשנת 1889 נפתח מחדש בית הספר לבנים, למדו בו 100 תלמידים, וב-1922 הועבר לבניין חדש.

המחלוקות בקהילה נמשכו. ב-1896 התבטל מס הבשר. תקציב הקהילה הצטמצם והתבסס בעיקר על תרומות ועל הכנסות בית הכנסת. נוצרו מחנות והסכסוכים החריפים חייבו פעם התערבות המשטרה. "ההגירה ברגל", בידיש "פוסגייר", תנועה המונית שקמה בקרב יהודי רומניה על רקע אנטישמיות ומצב כלכלי קשה, ופני המהגרים שהלכו ברגל, מכאן כיוניה, היו מכוונים אל נמלי המערב, משם המשיכו רובם אל ארה"ב, זכתה לתומכים גם בפיטשט ובשנת 1900 הצטרפו אל המהגרים 40 מיהודי העיר. הקהילה תמכה בהם ואירגנה מגבית למטרה זו.

מראשית התיישבותם של היהודים בפיטשט היה המסחר מקור פרנסתם העיקרי. העיר הייתה מוקפת כרמים והיו בין הסוחרים היהודים סיטונאי יינות. כן היו גם סיטונאי אריגים. המלאכה היה מקור פרנסה שני.
ב- 1908 היו 62 בעלי מלאכה יהודים (40% מכלל בעלי המלאכה בעיר).

ההתארגנות הציונית החלה בסוף המאה ה- 19. סניף של "חיבת ציון" הוקם ב-1896. כעבור שלוש שנים התארגנו 75 נשים ציוניות באגודת "בנות ציון". פעולתם הייתה לאומית, שעורים בתולדות ישראל, ובמישור החברתי, תמיכה בנזקקים.

ב-1930 חיו בעיר 615 יהודים (3.1% מכלל האוכלוסייה) וב-1941, שנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה, ירד מספרם ל- 423, (1.6% מכלל התושבים).

תקופת השואה.

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו והוא מינה את חברי ממשלתו משורות “משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). אנשי המפלגה המקומיים החלו בפעולות טרור. יהודי הושלך מהרכבת ונהרג. הוחרמו מחסני יינות של יהודים; משמרות "משמר הברזל" מנעו כניסת נוצרים לחנויות היהודים; מנהלי החשבונות היהודים פוטרו. יהודים שנתפשו הועסקו בעבודות כפייה שונות בעיר ואחר כך מחוצה לה. פלוגה אחת נשלחה לטרנסניסטריה, אזור כיבוש רומני באוקריינה שבין הדניסטר והבוג, לשם גורשו 146.555 מיהודי רומניה.

לפיטשט עצמה הגיעו 20 יהודים שגורשו מגאיישט, צפון-מזרח מהעיר ומפלוישט, שהיה אז מרכז תעשיית הנפט, מזרחית לעיר. כן קלטה הקהילה מספר משפחות פליטים שהגיעו מפולין ומצ'רנוביץ, בוקובינה צפונית. הקהילה תמכה בפליטים, במשפחות עובדי הכפייה וביהודי העיר שמצבם הכלכלי הדרדר וחלק גדול נשאר ללא פרנסה. מבין 60 בעלי המלאכה ופועלים, עבדו רק 16, וכן בענפים אחרים. 60 עד 70 איש סעדו כל יום בבית תמחוי שהוקם ע"י הקהילה.

בשנים הראשונות אחרי השחרור המשיכו היהודים את חייהם בעיירה וב- 1947 נמצאו בה 450 יהודים. אחרי עלייתו של השלטון הקומוניסטי ברומניה ב-1948, פעל בעיר בית כלא שבו נכלאו גם פעילים ציונים שנרדפו ונעצרו ברחבי רומניה בגלל פעילותם למען העלייה בשנות ה-1950.

בתחילת שנות ה-2000 הקהילה היהודית המקומית מנתה 58 חברים, מהם 29 היו בני 60 ומעלה.

סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
180538
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

Ion Trivale (born Iosif Netzler) (1889-1916), literary critic and translator, born in Pitesti, Romania. He attended the I.C. Brătianu high school in Pitesti and then he studied at the Faculty of Philology and Philosophy of the University of Bucharest, graduating in 1910. In 1910 he was enrolled into the Romanian army. He saw action during the the Second Balkan War in 1913, when he took part in the campaign of the Romanian army in Bulgaria. In 1914 he became a first sergeant in reserve and then he was advanced to the rank of first lieutenant in reserve. Trivale was killed in action during the battles of the Romanian army against the German army in November 1916.

Trivale started his literary career in the Convorbiri literare magazine in 1910, followed by numerous contributions to other publications, two outstanding volumes of literary criticism Cronici literare (“Literary Chronicles”, 1915) and Vina razboiului de azi ("The guilt of today's war ", 1915), and a volume of translations from the works of Mark Twain.

On November 17, 1933, Trivale’s remains were reburied with honors at the Filantropia Jewish Cemetery in Bucharest. The house where he was born in Pitesti is a museum named after him.

Mauriciu Blank (1848-1929), banker and businessman, born in Pitesti, Romania, the eldest son of Lebu Blanco, a descendant of the Durrera el Blanco Sephardi family that settled in Romania in the 18th century. He studied in Vienna and Leipzig. In 1863 he returned to Romania and was hired by Jacob Marmorosch, the owner of a trade and loan company, who started his business in 1848 in Bucharest. Until 1857 Jacob Marmorosch worked closely with his brother-in-law, Jacob Lobel, who convinced in 1865 the managers of the Ottoman Imperial Bank from Constantinople (controlled by British and French capital) to open a branch in Bucharest under the name Banque de Roumanie. In 1869, Mauriciu Blank became a partner and Jacob Marmorosch retired to Vienna in 1870, where he lived until his death in 1904. Jacob Marmorosch’s trade and import company was transformed into Marmorosch, Blank and Co. Bank in 1874.

Under the management of Blank, Marmorosch, Blank and Co. Bank became the largest financial institution in Romania after the National Bank. In 1877 Marmorosch, Blank and Co. Bank financed the Romanian government’s military during the Romanian War of Independence independence. The bank continued to finance various national projects, such as the construction of railways, tunnels, the sewage system of Bucharest, the refurbishment of the Constanta harbor, turning into a major investor in the industrial development of Romania. The industrial companies supported by the Marmorosch, Blank and Co. include the Letea paper factory in Bacau and an additional one in Scăieni, the sugar factory in Chitila, the M.Th. Mandrea military footwear and supplies factory in Bucharest, the cement factory in Braila and a number of oil companies.

Blank also supported the activities of the Jewish community’s activity by funding several cultural institutions, theatres, publishers, etc. As recognition of his activity in the service of the state, in 1883 the Romanian parliament allowed him to become a landowner.

In 1906 Blank was awarded the order The Crown of Romania.

Olga Zaicik (Zajczyk) (1921-2013), translator of Polish literature into Romanian, born in Lodz, Poland. The family moved to Romania in 1927 and Zaicik attended high school in Pitesti, until 1938, when she continued them in Bucharest. The introduction of the anti-Semitic policy of the Romanian government in 1940 prevented her to study medicine at the university. Only after 1944 she could study French language and literature at the University of Bucharest graduating in 1947. Until her retirement in 1976, she worked for several publishing houses in Bucharest.

Zaicik was a prolific translator of Polish literature into Romanian. She translated works by the classics of the Polish Literature, among them Henryk Sienkiewicz, Boleslaw Prus, Eliza Orzeszkowa and others, as well as from the writings of modern authors, including Olga Tokarczuk, Czeslaw Milosz, Witold Gombrowicz and others. During her career, Zaicik contributed to leading Romanian literary periodicals and published two books of literary criticism, Pasiunea romantica (1965) dedicated to the study of Polish Romantic poets, and Henryk Sienkiewicz (1972), about the work of the Nobel prize winner novelist. She died in Bucharest.

ראמניקו-ואלצ'יה 

Ramnicu Valcea

שמה הישן, ראמניק דה פה אולט / Râmnic de pe Olt

עיר ובירת המחוז ואלצ'ה בחבל אולטניה, רומניה.

יהודים שגורשו מהונגריה ב- 1376 על ידי מלך הונגריה לודוביק ה-1 , היו היהודים הראשונים בישוב שהיה קיים כבר במאה ה-13. תעודה מ-1587 מצביעה גם היא על נוכחות יהודים בעיר ועל קשרים ביניהם לבין התושבים הנוצרים.
בראשית המאה ה- 19 הורע מצבם. הם לא נתקבלו לגילדה של הסוחרים, לא מצאו לעצמם מקורות פרנסה והחלו לנטוש את המקום. ב-1838 נותרו בה שמונה יהודים בלבד.
באמצע המאה התאפשר חופש המסחר, יהודים חזרו למקום, ב-1860 מנו 76 נפשות ועד סוף המאה, ב-1899, הגיע מספרם ל-245 ואחוזם באוכלוסייה היה 3.3%.
ב- 1910 חיו בעיירה 121 יהודים ובין מפרנסיהם נמנו 11 סוחרים, 12 בעלי מלאכה (שבעה חייטים, ארבעה סנדלרים, פחח אחד) ו-28 בעלי מקצועות שונים.
אין מידע על אירגון הקהילה ומוסדותיה במאה ה-19, מלבד רכישת בית עלמין חדש ב-1891. תרומות התושבים איפשרו את קנייתו. לא היה בית ספר יהודי וב- 1910 למדו 41 תלמידים יהודים בבית הספר הממלכתי.
בשנת 1929 אושר ברומניה חוק הדתות, שהכיר בדת היהודית כדת הסטורית. על יסוד חוק זה הוכרה הקהילה ב-1932 כגוף משפחתי.

פקידות העיר, מפקח בית הספר עודדו את הפעילות ותעמולה האנטישמית כבר בעשור השני של המאה ה-20. הגדיל לעשות הבישוף שמקום מושבו היה בעיר והשפעתו הורגשה באזור כולו. ב-1933 פירסם ספר הסתה נגד היהודים. ב-1934 נערכה בארמון הבישוף ועידת יסוד הסניף המקומי של מפלגת "משמר הברזל", מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. על רקע זה אירעו פרעות נגד יהודים. היה צורך בהתערבות כוחות מחוץ לעיר, כדי לשים קץ להתפרעויות. רק ב-1938, כאשר המלוכה, מסיבותיה היא, הוציאה את מנהיגי "משמר הברזל" להורג ואת המפלגה מחוץ לחוק, פוטר הבישוף ונשלח למנזר.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בעיר 197 יהודים והם 1.2% מכלל תושבי המקום. ב-1941, השנה בה הצטרפה רומניה למלחמת העולם השנייה ירד מספרם ל-115 נפשות והם 0.7% מכלל התושבים.
תקופת השואה.
בספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל יון אנטונסקו. הרוב הגדול של שרי ממשלתו מונו מבין שורות "משמר הברזל" שיצאה מן המחתרת והפכה למפלגה היחידה החוקית במדינה.
מייד עם חזרתם לשלטון פתחו אנשי "משמר הברזל" המקומיים ברדיפותיהם נגד היהודים. הם מנעו מהנוצרים כניסה לחנויות היהודים, הפעילו לחצים שונים כדי לאלץ את היהודים למסור את חנויותיהם; סוחרים הוזמנו למשטרה ועונו, רופא המחוז טען לתנאי תברואה לקויים בחנויות היהודים ופקד לסגור אותן. הלגיונרים החרימו את סחורת היהודים בשעה שהממונה על המחוז איים בתביעה לדין מפני שהם מחבלים בכלכלה בסגרם את חנויותיהם. יהודים רבים עזבו את המקום.
מדיניות אנטונסקו, כולל מדיניותו האנטישמית, לא סיפקה את אנשי "משמר הברזל" והם רצו לשלוט באופן בלעדי. על רקע זה מרדו בינואר 1941 נגד אנטונסקו. המרד נכשל והתעללותם פסקה.
ביוני 1941 פרצה המלחמה נגד ברית המועצות לשעבר. צו שהוצא יום לפני פרוץ המלחמה חייב את פינוי התושבים היהודים מהכפרים והעיירות. 83 יהודים, תושבי חמישה יישובים במחוז, גורשו אל ראמניקו-ואלצ'יה. הקהילה קלטה אותם, וב- 1942, השנה השנייה של המלחמה עלה מספר התושבים היהודים, שמנו 115 בשנה הקודמת, ל-175 נפשות.

בשנת 1947 נשאר מספר היהודים בעיר ללא שינוי.

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

רושיורי דה וודה

Rosiorii de Vede

שם עתיק: רושי דה וודה Rusii de Vede

עיר במחוז טלאורמן בחבל מונטניה, רומניה. אחת הערים העתיקות באיזור שקיומה מתועד החל מהמאה ה-14.

תחילת היישוב היהודי בעיירה חלה באמצע המאה ה-19 וב-1860 מנה 35 נפשות. מספר היהודים עלה בהתמדה, ב-1899 התגוררו בעיירה 132 יהודים (1,5% מכלל האוכלוסייה) ועד 1910 עלה מספרם ל-168. התושבים היהודים הגיעו מערי הנמל על הדנובה - העיר שוכנת במרחק 43 ק"מ צפונית מהדנובה - מכאן מוצאם הספרדי של יהודי העיירה.

הקהילה התארגנה ב-1880. בית שכור שימש כבית כנסת. ארבע המשפחות האשכנזיות שחיו בעיירה שכרו להם חדר בימים הנוראים כדי להתפלל בנוסח האשכנזי והזמינו חזן מחוץ לעיירה. ב-1881 מונה לראשונה רב קהילה, השוחט יעקב מוסאפיה מבוסניה הרצגובינה. הוא מילא תפקידים נוספים: יו"ר הקהילה, חזן, מלמד. חלק מילדי היהודים למדו ב"חדר" של הרב וחלק בבית הספר הממלכתי. ב-1887, בימי כהונתו של מוסאפיה, קודש בית העלמין של העיירה. עד לאותה שנה הובלו מתיהם לקבורה בבית עלמין של העיר אלכסנדריה הסמוכה לרושיורי דה וודה. הרב מוסאפיה נפטר ב-1922 ולא מונה רב אחר אחריו. עם מותו כבר לא היה חזן ובימי החגים הובא חזן מבחוץ. לתפקיד יו"ר הקהילה, שגם אותו מילא הרב, מונה מרקו חיים לוי. היו"ר החדש היה גם חבר באחת המפלגות הרומניות ומטעמה היה תקופה מסוימת חבר מועצת העיירה.

בסוף דצמבר 1937 עלתה לשלטון ברומניה הממשלה האנטישמית של גוגא-קוזא. כהונתה נמשכה 40 יום בלבד, אבל הזמן הספיק לה כדי לנסח חוקים אנטישמיים וכדי לערער את מערכת היחסים התקינה שהייתה קיימת בעיירה, בין היהודים לשכניהם הנוצרים. בין הנרדפים נמנה גם יו"ר הקהילה. הוא עבר לבוקרסט והעביר איתו ארבעה ספרי תורה שמסר לבית הכנסת הספרדי.

במשך המאה ה-20 ירד מספר יהודי העיר. ב-1930 נותרו בה 53 יהודים (0.36% מכלל התושבים) וב-1941, השנה בה רומניה הצטרפה למלחמת העולם השנייה, 18 בלבד (0.12% מכלל האוכלוסייה).

תקופת השואה

בספטמבר 1940 עלה לשלטון ברומניה הגנרל יון אנטונסקו. המלך הורחק והשליט החדש הרכיב את ממשלתו מחברי "משמר הברזל". זאת הייתה מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה ושאפה לרומניה ללא יהודים. חבריה כונו גם "חולצות ירוקות" בגלל צבע מדיהם או "לגיונרים" על פי השם הקודם של מפלגתם. מייד עם עלייתם לשלטון ועוד לפני שנוסח חוק שהתיר את גזל היהודים, נטלו הלגיונרים המקומיים את החוק לידיהם, שדדו את בתי היהודים ואת החנות היהודית החחידה שהייתה בעיירה. היהודים המעטים נטשו את העיירה עד שנותרו בה שני יהודים בלבד, שען ורופא.

אחרי מלחמת עולם שנייה חזרו כמה יהודים לעיר וב-1947 חיו בה 11 יהודים.

גאיישט

Găești 

עיירה במחוז דאמבוביצה, חבל מונטניה, רומניה.

היהודים הראשונים התיישבו במקום בסוף המאה ה-19. היחסים עם התושבים הרומנים היו טובים. מפנה לרעה חל בשנת 1912 לאחר שארגון לאומני שהפיץ כרוזים אנטישמיים והסית נגד היהודים את האיכרים שהגיעו לעיירה בימי היריד.

בזמן מלחמת העולם הראשונה העיירה נכבשה ע"י כוחות מעצמות המרכז שרומניה נלחמה נגדם. בזמן הכיבוש שימש כראש העיר מטעם הצבא האוסטרו-הונגרי סגן יוסף לזר, יהודי שנולד בעיר באיה מארה, אז חלק מאוסטריה-הונגריה, בשנת 1891.

הקהילה התארגנה ב-1915 וראש הקהילה כיהן כסגן ראש העיירה. על יסוד חוק הדתות מ- 1929, שהכיר בדת היהודית כדת היסטורית, הוכרה הקהילה רשמית ב-1932 כיישות משפטית. בית כנסת נוסד בשנת 1925 בבית פרטי שהיה בבעלות הקהילה. שטח בית הקברות נרכש ב- 1930. רב הקהילה מילא גם תפקידי שוחט ומלמד. היהודים עסקו במסחר ומעוטם במלאכה.

ההשפעה הציונית הגיעה לעיירה וב-1911 יצא לאור קובץ שירים ציונים ברומנית של תושבת העיירה.

פעילות ציונית מאורגנת הופיעה לראשונה בין שתי מלחמות העולם בשורות תנועת הנוער "השומר הצעיר" אשר ארגנה גם ספריה.

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה. בעקבות שינוי מדיניות זה, התרבו הגילויים האנטישמיים ושמות החללים היהודים נמחקו מאנדרטת  הזכרון לנופלים בימי מלחמת העולם הראשונה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו במקום 137 יהודים שהיוו 2.5%  מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

מנהיגי המפלגה הפאשיסטית "משמר הברזל" במקום תבעו מהיהודים להפסיק את כל עסקיהם עם הנוצרים. בנובמבר 1940 הוחרמו בכח כל סחורות היהודים ורק מעטים הצליחו, תמורת שוחד רב, להציל חלק מרכושם. בעלי הבתים אולצו בלחץ איומים ועינויים ל"מכור" את נכסיהם. יהודי אחד ניסה, על ידי בריחה לבוקרסט, עיר הבירה, להציל את רכושו. כדי לגלות את מקום מחבואו נאסרו כל יהודי העיירה ובראשם הרב. היהודי הנמלט חזר בו ונכנע לכל תביעות אויביו. אחרי שחרורו, מת הרב בעקבות העינויים.

כיום אין יהודים בגאישט. בית הקברות היהודי, אשר הוקם במאה ה-19, נמצא ברח' קאמפולוי מס' 35. ככל הידוע המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1916 והאחרונה משנת 1960.

טארגובישטה

Târgoviște 

איות נוסף: Tîrgovişte

עיר ובירת המחוז דאמבוביצה, בחבל מונטניה, דרום רומניה. בין השנים 1385 - 1559 העיר היתה בירת נסיכות.

עדויות ראשונות על נוכחות יהודים בטארגובישטה רשומים בספר מסעות מאמצע המאה ה-17 ובמצבות משנת 1812 שנמצאו בבית העלמין העתיק. בראשית המאה ה-19 השתקעו בעיר יהודים שנמלטו מהעיר הסמוכה פלוישט בגלל מגפת דבר שפרצה שם.

סכנת גירוש איימה עליהם ב-1821, בימי מרד היוונים נגד התורכים. היוונים תושבי נסיכויות רומניה  הצטרפו למרד ובדרכם לתורכיה פרעו ביהודים. את יהודי טארגובישטה האשימו בסיוע לתורכים ורק בוא התורכים לעיר הסיר את אימת הגירוש מעליהם.

על פי נתונים מ-1882 עסקו רוב היהודים במלאכה ורק בודדים התפרנסו ממסחר. מצב זה השתנה בראשית  המאה ה-20 כאשר המסחר הפך למקור פרנסה עבור רוב היהודים בעיר.

בית עלמין ראשון נוסד בראשית המאה ה-19, כאשר מגפת דבר מנעה העברת הנפטרים לפלוישט, אבל  גידורו בוצע רק לאחר שנרכש מגרש לבית עלמין חדש, במחצית המאה ה-19. מחלוקות פנימיות מנעו במשך המאה ה- 19 גיבוש מוסדות קהילתיים ובהעדר חברה קדישא נאלצו בני המשפחה לדאוג לסידור הקבורה.

ב-1882 נפתחו שתי כתות של בית ספר עממי בו לימדו עברית ורומנית.

רק לקראת סוף המאה ה-19 התארגנה הקהילה והודות לרב חיים שור שהגיע לטארגובישטה ב-1900 במיוחד מבוקרסט פסקו המריבות. בית הכנסת נבנה בין השנים 1905 – 1912 בסגנון האדריכלי הרומני הלאומי טיפוסי לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

בימי מלחמת העולם הראשונה יהודי מטארגובישטה בשם הרמאן קורנהאוזר שילם בחייו את נאמנותו לרומניה. בגלל הסיוע שהגיש לשבויי מלחמה רומנים להימלט מהשבי נידון הוא נעצר ע"י ידי הצבא הגרמני ששלט בעיר בדצמבר 1916, נשפט ונידון למוות. הוא הוצא להורג בתליה בכיכר השוק של העיר במרץ 1917. קורנהאוזר היה בן 37 במותו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו בטארגובישטה בית ספר ובית כנסת מוחזקים על ידי הקהילה.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בטארגובישטה 551 יהודים אשר היוו 2.2% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה

בספטמבר 1940 הוקמה ברומניה ממשלה בראשותו של הגנרל יון אנטונסקו. ממשלה זאת כללה את מפלגת "משמר הברזל" - מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה. הממשלה של יון אנטונסקו שינתה את מדיניות החוץ של רומניה וצירפה את המדינה אל הברית בין גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. הממשלה הזאת הגבירה את רדיפת היהודים והנהגה משטר של טרור נגדם.

עלית הגורמים הקיצוניים לשולטון בעיר נתנה סימניה ביחס אל היהודים. בנובמבר 1940 החלה ועדה מקומית בספירת המלאי בחנויות היהודים וב-5 בדצמבר נטבעו הסוחרים היהודים ל"מכור" את רכושם (סחורות ובתים) תמורת 20%-10% מערכו. חתימות הסוחרים הושגו בעינויים קשים. ערעור שהוגש על ידי איחוד הקהילות מבוקרסט הגביר את כעס האחראים לשוד ובתגובה הם כפו על היהודים ניקוי הרחובות ואסרו יציאתם מהעיר. בכל זאת הצליחו כ-75% מיהודי העיר להמלט מהמקום בימי המלחמה ואחרי המלחמה לא חזרו אליה.

בכפר טאיש הסמוך לטארגובישטה הוקם מחנה מעצר שבו הוחזקו גברים יהודים בגילים שבין 16 עד 60 מהערים פלויאשט, קאמפינה וסינאיה.

בראשית שנות האלפיים התגוררו בטארגובישטה פחות מ-10 יהודים. בית הכנסת נמצא ברחוב גריגורה אלכסנדרסקו מס' 37. בניין בית הכנסת שופץ בשנת 2010 ומשמש כאולם קונצרטים של בית הספר למוזיקה.

בית הקברות נמצא ברח' זורילור מס' 30. בפרבר מאטיי ויאבוד.  

פלויישט Ploiesti

עיר נפט בחבל מונטניה (ואלאכיה), רומניה.


ראשית היישוב היהודי במקןם במחצית השנייה של המאה ה-17. בתחילת המאה ה- 18 נהרס בית הכנסת בפקודת השלטונות, והיהודים נצטוו להעתיק את מגוריהם אל מחוץ לעיר, במרחק שני קילומטרים ממנה. על חשיבותם הכלכלית תעיד העובדה ששוק הבהמות והשוק העירוני הכללי נקבעו סמוך לרובע החדש והדרך שהובילה ממנו לעיר נקראה "רחוב היהודים" כמעט עד סוף המאה ה- 19.

במאה ה- 19 הגיעו לעיר יהודים ספרדיים מארצות הבלקן. ב-1830 הם ביקשו להקים קהילה נפרדת, החכם-באשי לא נענה לבקשתם, וכך נשארה פלויישטי הקהילה היחידה ברומניה המשותפת לשתי העדות.

בסוף המאה הגיע מספר היהודים בעיר ל-2,500 בקירוב (%5.5 מכלל האוכלוסיה).

בקהילה היו חמישה בתי-כנסת, בית-ספר לבנים על-שם לוקא מואיס (מ-1875), ובית-ספר לבנות שנפתח בשנת 1896.

יהודי פלויישטי עסקו ביצוא תוצרת חקלאית, עורות וכיוצא באלה סחורות להונגריה ולווינה, ומאמצע המאה ה-19 - בפיתוח ענף הנפט.

במרוצת הזמן השתתפו יהודים במועצת העיריה, ולמשך זמן מה כיהן יהודי כסגן ראש העירייה. הבולטים בין רבני המקום היו הרבנים בני משפחת ברזיס. הצדיק לבית רוז'ין, רבי דוד פרידמן, ישב בעיר (עד שנרצח בתקופת השואה בידי אנשי "משמר הברזל" ב-1940.)

בשנת 1930 ישבו בפלויישטי כ-4,000 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה הופיעו יחידות צבא גרמניות בעיר כבר בסתיו 1940. עם עליית אנטונסקו לשלטון בספטמבר אותה השנה, נתמנה איש "משמר הברזל" כמפקד המשטרה המקומית והוא פתח מיד בהחרמת עסקים יהודיים ובמאסר סוחרים ואנשי-ציבור. בליל 28 בנובמבר הוצאו להורג ביער סמוך 11 עצורים, ביניהם הרב פרידמן. שלושה בתי-כנסת ובית הספר לבנים נהרסו עד היסוד; הריהוט הועבר לכנסיות והציוד - למוסדות חינוך רומניים. היו יהודים שנשלחו למחנה-הריכוז טירגו-ג'יו.

ביוני 1941, עם המתקפה הגרמנית על ברית- המועצות, הועברו גברים יהודים בני 60-18 למחנה הריכוז טייש; בני 17-13 נלקחו לעבודות-כפייה. בינואר 1942 הותר לגברים בני 50 ומעלה לחזור לבתיהם, שאר המגורשים פוזרו לערים אחרות וכעבור זמן נלקחו לעבודות- כפייה בבסאראביה ובמולדאביה.


בתום המלחמה חזרו רוב היהודים, כ-3,000 איש, לפלויישט. ב-1950 ירד מספרם לאלפיים.

ב-1969 נותרו בעיר כ-120 משפחות יהודיות ובית-כנסת אחד.

בית הכנסת של פלוישטי, שנבנה בשנת 1901, נפתח מחדש בשנת 2017 בעקבות שיפוצים נרחבים שבוצעו בעזרתו של תורם אמריקני, יליד פלוישטי. בטקס החנוכה נכחו הרב הראשי מנחם הכהן והרב שלמה סורין רוזן, אורל וויינר, נשיא התאחדות הקהילות היהודיות ברומניה, נשיאי הקהילות היהודיות בברשוב, פיאטרה ניאמץ ופוקשני וכן ראש עיריית פליישטי. באותה שנה התגוררו בפלוישטי. פחות מ-100 יהודים.

סלאטינה 

Slatina

עיר ובירת המחוז טולט, על הגדה המזרחית של נהר אולט בחבל מונטניה, רומניה.

התפתחות הישוב היהודי בעיר חלה במחצית השנייה של המאה ה- 19 והיא חופפת את התפתחות העיר. אבל היהודי הראשון הגיע לעיר ב- 1832 והתיישב בה, והשני כעבור עשר שנים. ב-1860 מנו יהודי העיר 32 נפשות ובסוף המאה, ב- 1899 התגוררו בעיר 212 יהודים והם היו 2.5% מכלל האוכלוסיה.

היהודים הגיעו כאן לעיר, בה מצאו שכבה של סוחרים ובעלי מלאכה רומנים שלא רצו במתחרים. הרומנים נעזרו בשלטונות וב-1891 נעצרה וגורשה קבוצת צבעים יהודים, שחיפשה עבודה בעיר. לכן ירד בהדרגה מספר היהודים, עד 175 ב- 1910 ובין מפרנסיהם נכללו רק 32 סוחרים וארבעה בעלי מלאכה. 15 תלמידים יהודים ו- 14 תלמידות למדו באותה שנה בבתי הספר הממלכתיים.

המוסדות היהודים הראשונים גובשו בשנות ה- 80. בית פרטי שנשכר ע"י הקהילה ב- 1882 שימש כבית כנסת. הקמת בית עלמין יהודי התאפשרה ב- 1883 כאשר התחלפה הנהלת העירייה וההנהלה החדשה העניקה למטרה זו מגרש ליהודים. ההנהלה הקודמת התנגדה לכך.
ב- 1900 נאסרה על ידי ראש העיר השחיטה הכשרה בנימוקים של "צער בעלי חיים". על ידי כך נשלל מהקהילה מקור הכנסה חשוב, גביית מס הבשר. (כנראה שהשחיטה התחדשה כעבור זמן, מפני שבהמשך מציינים שב- 1910 היה שוחט בקהילה).
בימי מלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר ע"י הגרמנים וכמה יהודים הסתירו בבתיהם חיילים רומנים כדי למנוע נפילתם בשבי הגרמנים. שניים מיהודים אלה נתפשו ונשלחו למחנות ריכוז בגרמניה עד תום המלחמה.

בין שתי מלחמות העולם השתפרו יחסי השכנות בין היהודים והרומנים. למרות שאחוז היהודים באוכלוסיה היה קטן, נתמנה ב- 1920 יהודי למועצת העירייה. יחס זה בלט במיוחד בשנות ה- 30 המאוחרות של המאה ה- 20 כאשר המפלגות האנטישמיות הגבירו את פעילותם. ב- 1937, לאחר שלשכת עורכי הדין בבוקרשט הרחיקה את חבריה היהודים, סירבה לשכת עורכי הדין המקומית ללכת בעקבותיה וטענה שהמעשה נוגד את חוקת המדינה וכללי אתיקה מקצועית.
היו בוודאי גם ביטויים אנטישמיים של בודדים כמו פגיעה בבית הכנסת ב- 1939, השנה בה שוכן בבניין החדש שהוקם עבורו.
בעקבות חוק הדתות מ- 1929 שהכיר בדת היהודית כ"דת הסטורית" הוכרה הקהילה היהודית ב- 1932 כגוף משפטי. אחרי נפילת פולין בראשית מלחמת העולם השנייה, קלטה קהילת סלאטינה 300 פליטים יהודים, שהגיעו אליה מפולין.

השפעת "חובבי ציון" הגיעה גם לישוב הקטן של יהודי סלאטינה וב- 1911 נוסד בה אירגון(?) "יסוד לאומי", שהיה סניף של התנועה.
הייתה גם פעילות יהודים לא ציונית. ב- 1911 הוקם סניף של "התאחדות היהודים ילידי הארץ" (U. E. P. ראשי תיבות של Uniunea Evreilor Pamanteni להוסיף כמה דברי הסבר למפלגה תאריך, מטרות) ב- 1935 הוקם סניף של "המפלגה היהודית".

מספר יהודי סלטינה נשאר תמיד נמוך. ב- 1925 היה מספרם 156 (1.6% מכלל התושבים), ב- 1930 מנו 184 נפש (1.7% מכלל התושבים) וב- 1941, השנה בה רומניה נכנסה למלחמה, חיו בסלאטינה 113 יהודים שהם היו אחוז אחד מהאוכלוסיה.


תקופת השואה

ביוני 1940 סופחו בסראביה וצפון בוקובינה לברית המועצות, בעקבות ההסכם שנחתם באוגוסט 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. רומניה עברה למחנה הגרמני וב-1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו, שהרכיב את ממשלתו מאנשי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). אנשי "משמר הברזל" במקום החלו בפעולה. נאסרה עריכת תפילות בבית הכנסת. הסוחרים היהודים הוכרחו לחתום על מסירת חנויותיהם על כל המלאי, לאנשי "משמר הברזל". ראש הקהילה שנרדף על ידי אנשי "המשמר" עזב את העיר.

ב- 1941 מרדו אנשי "משמר הברזל" נגד אנטונסקו ותוך ימים אחדים המרד דוכא. הטרור המקומי נפסק עם דיכוי המרד אבל נמשכה המדיניות האנטישמית של הממשלה. הגברים היהודים נשלחו לטרנסילווניה לעבודת כפייה והקהילה תמכה בהם.
ב- 22 יוני 1941 פרצה המלחמה נגד ברית המועצות, אליה הצטרפה גם רומניה. יום לפני פרוץ המלחמה גורשו כל יהודי הכפרים והעיירות אל הערים וחלקם הגיעו גם לסלאטינה. הם רוכזו במחנה והודות למפקך צבא מקומי שהתחשב במצב הזקנים והחולים, התאפשר לאחרים לעבוד. לעיר הגיעו גם כמה עשרות יהודים מיאש (IASI) ופיאטרה-ניאמץ שגוייסו לעבודת כפייה. הקהילה תמכה בכולם והיא נעזרה בכספים שהגיעו אליה מועדה שהוקמה בבוקארשט.
ב- 1942 מנו יהודי סלאטינה 88 נפש. 

תושבי סלאטינה היהודים שנאלצו בזמן המלחמה לעזוב את עירם, חזרו אליה אחרי המלחמה וב- 1947 מנו יהודי העיר 107 נפש.