קהילת יהודי ליבורנו
עיר נמל על חוף הים הטירני, מחוז טוסקנה, צפון מערב מרכז איטליה.
השליטים לבית מדיצ'י שאפו לפתח את הכפר שהיה במקום לעיר נמל מרכזית ורצו ליישב במקום מהגרים, בעיקר מבין היהודים אנוסי ספרד ופורטוגל. השליטים הבטיחו לאלו שיתיישבו במקום הטבות מיוחדות, לרבות הרשות לחזור ליהדות בגלוי ולקבל אזרחות טוסקאנית. כמו- כן הובטחה להם חנינה על פשעים בעבר ופטור מגזירת "הטלאי הצהוב". לקהילה הובטח שיפוט אזרחי מלא ודעה בפלילים, וזכות לקבל עזבונות של יהודים שמתו ללא יורשים.
יהודים התיישבו במקום, והכפר נעשה בהדרגה לעיר נמל. בסוף המאה ה-17 היו יהודי ליבורנו ה"אומה" הגדולה והחשובה ביותר בעיר. הם היו כ-3,000 נפש, והיו פעילים בסחר הארצי והבין-לאומי שעבר את ליבורנו.
בית מדיצ'י הקפיד על שמירת הזכויות שהעניק ליהודים, גם בימיו של קוסימו השלישי (ברבע הראשון של המאה ה-18) שהטיל בחצי-פה איסורים על העסקת מיניקות נוצריות ועבדים טורקיים בבתי יהודים ועל יחסי מין עם נוצריות. היהודים נהנו מן הרפורמות הנאורות של ליאופולד הראשון לבית לוריין, וב-1780 קיבלו גם רשות למנות נציג במועצת העיר.
בסוף המאה ה-18 התקרב מספר יהודי ליבורנו ל- 5,000, כ-%13 מכלל האוכלוסיה.
מבין הקהילות הגדולות באיטליה היתה ליבורנו היחידה ללא גיטו סגור, אולם הנוצרים לא הורשו להתגורר בשכונה היהודית הגדולה והמרווחת יחסית.
בהתחלה התמחו היהודים בעיבוד אלמוגים ובשיווקם בארצות חוץ, לרבות רוסיה והודו, ובייצור סבון ונייר. במרוצת הזמן פיתחו קשרים ענפים בארצות המזרח התיכון, ומשפחות רבות היו שולחות נציגים להבטחת הקשרים האלה. כך נוצרו במאות 19-18 עדות חשובות של יוצאי ליבורנו (ה"גורנים") בערים טריפולי, טוניס ואיזמיר ובפרט במצרים. היתה גם הגירה הפוכה של יהודים מצפון אירופה לליבורנו.
המצב הורע עם הכיבוש הצרפתי בסוף המאה ה-18 וביטול הזכויות המיוחדות ליהודים. שיפור- מה חל עם שובם של הדוכסים לבית לוריין ב-1814, אלא שחשיבותה המסחרית של העיר ירדה עם סיפוח טוסקאנה למלכות איטליה (1859), ובסוף המאה ה-19 לא נותרו בליבורנו אלא 2,500 יהודים.
תור הזהב של יהודי ליבורנו ניכר בבית-הכנסת שהורחב ושוכלל במשך מאתיים שנה ונעשה למפורסם ביותר באיטליה. בית הכנסת נהרס בידי הנאצים.
החשובות מבין אגודות הצדקה בקהילה עסקו בפדיון שבויים, בהכנסת כלה ובעזרה לעניי ארץ-ישראל. היו בליבורנו גם ישיבות אחדות, ובין רבניה היו ר' יוסף ארגז, ר' מלאכי בן יעקב הכהן, ר' יחזקיה דה סילווה, ר' עמנואל חי ריקי והחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שישב בליבורנו במשך שלושים שנה. במחצית השניה של המאה ה-19 בלט בלמדנותו המקובל המקומי ר' אליהו בן המוזג.
כמאתיים שנה שימשה ליבורנו מרכז לדפוס העברי בארצות הים התיכון. מעיר זו יצאה משפחתו של משה מונטפיורי ובה נולד מייסד בית המדרש לרבנים בניו-יורק, ר' סאבאטו מורייס.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבורנו 2,332 יהודים.
תקופת השואה
במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים לאיטליה, שולחו לפחות 90 מיהודי המקום למחנות-ההשמדה במזרח (רובם בנובמבר 1943); אחרים נהרגו בהרי הסביבה.
בתום המלחמה נמצאו בעיר אלף יהודים וב-1965 כ-600. בשנת 1962 נחנך בליבורנו בית- כנסת חדש.
לקראת סוף שנות הששים התגוררו בליבורנו כמה מאות יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מבין יוצאי לוב. היה במקום בית ספר עברי וגן ילדים.
משה מונטיפיורי
(אישיות)משה מונטיפיורי (1784-1885), נדבן יהודי.
עמנואל בן דוד פרנסס
(אישיות)
פראטו, דוד
(אישיות)David Prato (1882-1951), rabbi, born in Livorno (Leghorn), Italy, he was chief cantor in Florence and from 1927 to 1936 rabbi of Alexandria where he founded the journal L'Illustration Juive followed by Cahiers Juives. He was chief rabbi of Rome, 1936-1938 but when conditions became impossible with the anti-Semitic laws of the Fascist government he moved to the Land of Israel. In 1945 he resumed his position in Rome. A keen Zionist, Prato was active in the Jewish National Fund and Keren Hayesod in Rome.
מיקלה בולפי
(אישיות)בולפי יצא לאנגליה וב-1809 מונה למנהל המוסיקה של הדוכס מקיימבריג'. במשך זמן קצר הועסק כמנצח הקאפלה המלכותית בהאנובר, גרמניה, ובשנים 1818-1815 שימש זמר בחצרו של לואי ה-18 בצרפת.
יצירותיו כוללות את האופרה שאול; מיזררה (MISERERE) לשלושה קולות ולתזמורת (1802); סונטה על מותו של היידן (1809); ומוסיקה למזמורי תהלים. בולפי היה גם משורר.
אברהם יצחק קסטלו
(אישיות)
שיר המעלות לדוד, למקהלת גברים ולעוגב
(מוסיקה)תהלים קכ"ב:1-9
הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.
יצירה מפורסמת למקהלה א קפלה מאת מיקלה בולאפי, שהשתמרה בכתבי-יד מן המאה הד1- וכן במסורת שבעל-פה של הספרדים מליבורנו. היצירה משקפת היטב את סגנונו של בולאפי, המושפע מן המוסיקה המקהלתית באופרה האיטלקית של תחילת המאה ה-19. קטעים מנוגדים מפי סולנים וקטעי-מעבר קונטרפונקטיים קצרים (המנוגנים בהקלטה זאת בעוגב) מגוונים את הסגנון ההומופוני השולט ביצירה.
טקסט מאת פרופ' אדוין סרוסי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו.
יונה מה תהגי
(מוסיקה)הקלטה מקורית מדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2002.
נעימה איטלקית נפוצה לפיוט לסוכות (המושר, בפועל, בשמחת תורה) מאת ר' יהודה הלוי. המנגינה מושרת, בדרך כלל, לטקסטים מששת פרקי ההלל (תהלים קי"ג-קי"ח), ובמיוחד למילות הפסוק "פתחודלי שערי-צדק" (תהלים קי"ח:19). נראה כי פסוק זה ופסוקים אחרים, המופיעים בכתבי-יד של בית הכנסת הפורטוגלי באמסטרדם תחת הכותרת Allel d'Italia ("הלל מאיטליה"), כי כבר אז זוהתה המנגינה עם מסורת יהדות איטליה. סגנונה המוסיקלי מרמז על אפשרות שמקורותיה נעוצים ברפרטואר המוסיקה הקונצרטית של תחילת המאה ה-18.
טקסט מאת פרופ' אדוין סרוסי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק טללי זמרה: המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו.