עמנואל בן דוד פרנסס

פירנצה

עיר באיטליה.


ככל הנראה ישבו יהודים בפירנצה עוד בימי הרומאים, אך ידיעות ראשונות עליהם בכתובים מוצאים בתעודות מן המאה ה-14 ותחילת ה-15.

היהודים שחיו בפירנצה היו ברובם רופאים, סוחרים ומלווים בריבית. הקהילה התארגנה ב- 1437, לאחר שאנשי-כספים אחדים הוזמנו לפתוח בעיר בנקים להלוואות. העירוניים היו על פי רוב עויינים ליהודים, ואילו האצולה, ובפרט בית מדיצ'י, עמדה לימינם בכל עת ובשנת 1488 סילקה מן העיר את המסית ברנארדינו דה פלטרה. בעקבות נצחונו של הכומר הקנאי

סאבונארולה וגירוש בית המדיצ'י מפירנצה בשנת 1494, נפתח בית-עבוט עירוני, והיהודים נאלצו לעזוב את העיר.

עם חילופי השלטון בעיר שבו וגורשו לסירוגין. יהודים דוגמת אליהו דלמדיגו, יוחנן אלמאנו ואברהם פריצול נטלו חלק פעיל בפריחה התרבותית בפירנצה וזכו להוקרה רבה בחצרו של לורנצו דה מדיצ'י. אנשי-רוח נוצריים, וביניהם פיקו דלה מיראנדולה, גילו עניין רב בלשון העברית, בספרות ובהגות עברית. במאות 16-15 מנתה הקהילה לכל היותר 100 משפחות אך תרומתה לספרות העברית ולחכמת ישראל הייתה רבה וחשובה.

בשנת 1553 אישר קוסימו הראשון את שריפת התלמוד בתחומי שלטונו, אך גם נתן מקלט ליהודים מגורשי מדינות האפיפיור בימי פאולוס הרביעי. הנסיך קוזימו שינה את טעמו כאשר נזקק להסכמת האפיפיור למנותו לדוכס גדול, והנהיג את אות הקלון ב- 1567 ואת הגיטו ליהודים ב- 1571.

משנתחמו היהודים בגיטו הוגבלה פרנסתם למסחר בחפצים משומשים, אך בדרך כלל השכילו היהודים להשתחרר ממיגבלות מעמדם. הדוכס הגדול ליאופולד הראשון ניסה בשנת 1790 להעניק ליהודים זכויות מסויימות, בתגובה לכם התקיף המון זועם את הגיטו.

עם כניסת הצבא הצרפתי במארס 1799 זכו היהודים לשיוויון-זכויות, וזכויות אלו נשמרו גם כאשר שבו הדוכסים הגדולים לשלטון בשנת 1814. ב-1848 קיבלו היהודים זכויות-אזרח על-פי חוקת ליאופולד השני, ומ-1861 היו בעלי זכויות באיטליה המאוחדת.

ב- 1899 הועבר מרומא לפירנצה בית-המדרש לרבנים בהנהלת שמואל הירש מרגליות, והעיר נעשתה מוקד לתרבות עברית באיטליה.

ב-1931 ישבו בפירנצה 2,730 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), בתקופת הכיבוש הגרמני באיטליה (סתיו 1943- יוני 1944) בנובמבר 1943 גורשו מן העיר 342 יהודים בשתי קבוצות; בקבוצה הראשונה הוצאו יהודים מבתי הכנסת ושולחו למחנות השמדה, בשנייה נעצרו יהודים בעיר, וביניהם בנו של רב הקהילה משה דוד קאסוטו וכן הרופא נתן קאסוטו (מי שהתנדב לעמוד בראש הקהילה בשעות הקשות), גם קבוצה זאת שולחה למחנה השמדה. רק 13 מכל היהודים האלה שבו לעיר אחרי המלחמה. בית-הכנסת הופצץ וניזוק קשה. שמונה יהודים נורו למוות בעיר עצמה, ומתוך 22 יהודים בני העיר שהיו לוחמי המחתרת, נהרגו ארבעה.


בתום המלחמה נשארו בפירנצה 1,600 יהודים וב-1965 ירד מספרם ל- 1,278, וזאת בגלל ריבוי טבעי השלילי. שטפונות שנת 1966 גרמו נזק כבד לבית-הכנסת הגדול ולאוצר הספרים שבו.

ב-1970 התגוררו בעיר ובסביבה כ-1,250 יהודים. ברשות הקהילה היו גם בית-כנסת ספרדי מפואר (מ-1882) ו"מניין" אשכנזי, גן-ילדים, בית-ספר יסודי ובית ספר תיכון, וכן מושב-זקנים. כתב-עת באיטלקית בשם "יהודי אירופה" יוצא לאור בפירנצה מדי פעם בפעם.

בשנת 1997 חיו בפירנצה 1,400 יהודים.

ליבורנו Livorno

עיר נמל על חוף הים הטירני, מחוז טוסקנה, צפון מערב מרכז איטליה.


השליטים לבית מדיצ'י שאפו לפתח את הכפר שהיה במקום לעיר נמל מרכזית ורצו ליישב במקום מהגרים, בעיקר מבין היהודים אנוסי ספרד ופורטוגל. השליטים הבטיחו לאלו שיתיישבו במקום הטבות מיוחדות, לרבות הרשות לחזור ליהדות בגלוי ולקבל אזרחות טוסקאנית. כמו- כן הובטחה להם חנינה על פשעים בעבר ופטור מגזירת "הטלאי הצהוב". לקהילה הובטח שיפוט אזרחי מלא ודעה בפלילים, וזכות לקבל עזבונות של יהודים שמתו ללא יורשים.

יהודים התיישבו במקום, והכפר נעשה בהדרגה לעיר נמל. בסוף המאה ה-17 היו יהודי ליבורנו ה"אומה" הגדולה והחשובה ביותר בעיר. הם היו כ-3,000 נפש, והיו פעילים בסחר הארצי והבין-לאומי שעבר את ליבורנו.

בית מדיצ'י הקפיד על שמירת הזכויות שהעניק ליהודים, גם בימיו של קוסימו השלישי (ברבע הראשון של המאה ה-18) שהטיל בחצי-פה איסורים על העסקת מיניקות נוצריות ועבדים טורקיים בבתי יהודים ועל יחסי מין עם נוצריות. היהודים נהנו מן הרפורמות הנאורות של ליאופולד הראשון לבית לוריין, וב-1780 קיבלו גם רשות למנות נציג במועצת העיר.

בסוף המאה ה-18 התקרב מספר יהודי ליבורנו ל- 5,000, כ-%13 מכלל האוכלוסיה.

מבין הקהילות הגדולות באיטליה היתה ליבורנו היחידה ללא גיטו סגור, אולם הנוצרים לא הורשו להתגורר בשכונה היהודית הגדולה והמרווחת יחסית.

בהתחלה התמחו היהודים בעיבוד אלמוגים ובשיווקם בארצות חוץ, לרבות רוסיה והודו, ובייצור סבון ונייר. במרוצת הזמן פיתחו קשרים ענפים בארצות המזרח התיכון, ומשפחות רבות היו שולחות נציגים להבטחת הקשרים האלה. כך נוצרו במאות 19-18 עדות חשובות של יוצאי ליבורנו (ה"גורנים") בערים טריפולי, טוניס ואיזמיר ובפרט במצרים. היתה גם הגירה הפוכה של יהודים מצפון אירופה לליבורנו.

המצב הורע עם הכיבוש הצרפתי בסוף המאה ה-18 וביטול הזכויות המיוחדות ליהודים. שיפור- מה חל עם שובם של הדוכסים לבית לוריין ב-1814, אלא שחשיבותה המסחרית של העיר ירדה עם סיפוח טוסקאנה למלכות איטליה (1859), ובסוף המאה ה-19 לא נותרו בליבורנו אלא 2,500 יהודים.

תור הזהב של יהודי ליבורנו ניכר בבית-הכנסת שהורחב ושוכלל במשך מאתיים שנה ונעשה למפורסם ביותר באיטליה. בית הכנסת נהרס בידי הנאצים.

החשובות מבין אגודות הצדקה בקהילה עסקו בפדיון שבויים, בהכנסת כלה ובעזרה לעניי ארץ-ישראל. היו בליבורנו גם ישיבות אחדות, ובין רבניה היו ר' יוסף ארגז, ר' מלאכי בן יעקב הכהן, ר' יחזקיה דה סילווה, ר' עמנואל חי ריקי והחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שישב בליבורנו במשך שלושים שנה. במחצית השניה של המאה ה-19 בלט בלמדנותו המקובל המקומי ר' אליהו בן המוזג.

כמאתיים שנה שימשה ליבורנו מרכז לדפוס העברי בארצות הים התיכון. מעיר זו יצאה משפחתו של משה מונטפיורי ובה נולד מייסד בית המדרש לרבנים בניו-יורק, ר' סאבאטו מורייס.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבורנו 2,332 יהודים.


תקופת השואה

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים לאיטליה, שולחו לפחות 90 מיהודי המקום למחנות-ההשמדה במזרח (רובם בנובמבר 1943); אחרים נהרגו בהרי הסביבה.


בתום המלחמה נמצאו בעיר אלף יהודים וב-1965 כ-600. בשנת 1962 נחנך בליבורנו בית- כנסת חדש.

לקראת סוף שנות הששים התגוררו בליבורנו כמה מאות יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מבין יוצאי לוב. היה במקום בית ספר עברי וגן ילדים.