פנים בית הכנסת בליוורנו, איטליה. תחריט, המאה ה-19(?)

ליבורנו Livorno

עיר נמל על חוף הים הטירני, מחוז טוסקנה, צפון מערב מרכז איטליה.


השליטים לבית מדיצ'י שאפו לפתח את הכפר שהיה במקום לעיר נמל מרכזית ורצו ליישב במקום מהגרים, בעיקר מבין היהודים אנוסי ספרד ופורטוגל. השליטים הבטיחו לאלו שיתיישבו במקום הטבות מיוחדות, לרבות הרשות לחזור ליהדות בגלוי ולקבל אזרחות טוסקאנית. כמו- כן הובטחה להם חנינה על פשעים בעבר ופטור מגזירת "הטלאי הצהוב". לקהילה הובטח שיפוט אזרחי מלא ודעה בפלילים, וזכות לקבל עזבונות של יהודים שמתו ללא יורשים.

יהודים התיישבו במקום, והכפר נעשה בהדרגה לעיר נמל. בסוף המאה ה-17 היו יהודי ליבורנו ה"אומה" הגדולה והחשובה ביותר בעיר. הם היו כ-3,000 נפש, והיו פעילים בסחר הארצי והבין-לאומי שעבר את ליבורנו.

בית מדיצ'י הקפיד על שמירת הזכויות שהעניק ליהודים, גם בימיו של קוסימו השלישי (ברבע הראשון של המאה ה-18) שהטיל בחצי-פה איסורים על העסקת מיניקות נוצריות ועבדים טורקיים בבתי יהודים ועל יחסי מין עם נוצריות. היהודים נהנו מן הרפורמות הנאורות של ליאופולד הראשון לבית לוריין, וב-1780 קיבלו גם רשות למנות נציג במועצת העיר.

בסוף המאה ה-18 התקרב מספר יהודי ליבורנו ל- 5,000, כ-%13 מכלל האוכלוסיה.

מבין הקהילות הגדולות באיטליה היתה ליבורנו היחידה ללא גיטו סגור, אולם הנוצרים לא הורשו להתגורר בשכונה היהודית הגדולה והמרווחת יחסית.

בהתחלה התמחו היהודים בעיבוד אלמוגים ובשיווקם בארצות חוץ, לרבות רוסיה והודו, ובייצור סבון ונייר. במרוצת הזמן פיתחו קשרים ענפים בארצות המזרח התיכון, ומשפחות רבות היו שולחות נציגים להבטחת הקשרים האלה. כך נוצרו במאות 19-18 עדות חשובות של יוצאי ליבורנו (ה"גורנים") בערים טריפולי, טוניס ואיזמיר ובפרט במצרים. היתה גם הגירה הפוכה של יהודים מצפון אירופה לליבורנו.

המצב הורע עם הכיבוש הצרפתי בסוף המאה ה-18 וביטול הזכויות המיוחדות ליהודים. שיפור- מה חל עם שובם של הדוכסים לבית לוריין ב-1814, אלא שחשיבותה המסחרית של העיר ירדה עם סיפוח טוסקאנה למלכות איטליה (1859), ובסוף המאה ה-19 לא נותרו בליבורנו אלא 2,500 יהודים.

תור הזהב של יהודי ליבורנו ניכר בבית-הכנסת שהורחב ושוכלל במשך מאתיים שנה ונעשה למפורסם ביותר באיטליה. בית הכנסת נהרס בידי הנאצים.

החשובות מבין אגודות הצדקה בקהילה עסקו בפדיון שבויים, בהכנסת כלה ובעזרה לעניי ארץ-ישראל. היו בליבורנו גם ישיבות אחדות, ובין רבניה היו ר' יוסף ארגז, ר' מלאכי בן יעקב הכהן, ר' יחזקיה דה סילווה, ר' עמנואל חי ריקי והחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שישב בליבורנו במשך שלושים שנה. במחצית השניה של המאה ה-19 בלט בלמדנותו המקובל המקומי ר' אליהו בן המוזג.

כמאתיים שנה שימשה ליבורנו מרכז לדפוס העברי בארצות הים התיכון. מעיר זו יצאה משפחתו של משה מונטפיורי ובה נולד מייסד בית המדרש לרבנים בניו-יורק, ר' סאבאטו מורייס.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בליבורנו 2,332 יהודים.


תקופת השואה

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים לאיטליה, שולחו לפחות 90 מיהודי המקום למחנות-ההשמדה במזרח (רובם בנובמבר 1943); אחרים נהרגו בהרי הסביבה.


בתום המלחמה נמצאו בעיר אלף יהודים וב-1965 כ-600. בשנת 1962 נחנך בליבורנו בית- כנסת חדש.

לקראת סוף שנות הששים התגוררו בליבורנו כמה מאות יהודים יוצאי צפון אפריקה, בעיקר מבין יוצאי לוב. היה במקום בית ספר עברי וגן ילדים.