קהילת יהודי חרבין
חרבין
Harbin, 哈尔滨
עיר בחבל מנצ'וריה, צפון מזרח סין.
ראשית הקהילה
העיר חרבין היא בירת מחוז היילונג קיאנג במנצ'וריה הצפונית, צפון מזרח סין. במאה ה- 19, עדיין היה חרבין שם כללי לקבוצת כפרים קטנים על גדות הנהר סונגהואה. התפתחותה כעיר החלה עם תחילת הפלישה הרוסית למנצ'וריה לקראת סוף המאה ה-19. הברית הרוסית- מנצ'ורית (1897) הבטיחה לרוסיה זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, וחרבין נהייתה למרכז מינהלי בטווח של 50 ק"מ סביב למסילה. המהנדס הראשי של מיזם המסילה היה אלכסנדר יוגוביץ', בן למשפחה יהודית שהתנצרה, מהנדס אזרחי ומומחה בבניית מסילות ברזל במדבריות וברמות. תוואי המסילה חצה את מנצו'ריה, עבר בחרבין, בפוגרניצ'ני ובצ'אנגצ'ון והסתיים בפורט ארתור שבקוריאה. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין. הם קיבלו לכך אישור מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. מעמדם של היהודים שהתיישבו בחרבין היה טוב מזה של יהודים ברוסיה.
כמו מיעוטים אחרים, וביניהם קראים, קיבלו גם היהודים חלקות אדמה בשולי העיירה. נאסר עליהם לעבוד ישירות על המסילה. בהמשך, עם פיתוח האזור, הורשו להקים עסקים של ניהול חשבונות וקבלנות.
ראשית המאה ה- 20
ב- 1903 כבר הייתה בחרבין קהילה יהודית עצמאית שמנתה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה יפן, ב- 1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מפרעות 1905-1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב- 1908 חיו בחרבין כ- 8,000 יהודים. ב- 3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. ב- 1903 נחנך בחרבין בית העלמין היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד "חדר", וב- 1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו כבר בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. אולם בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.
ב- 1913 כיהן אלכסנדר קיסילב (1866-1949) כרב הראשי של קהילת חרבין. קיסילב הוא מחברם של כמה חיבורים הלכתיים, וגם של הספר "נציונליזם ויהדות", שיצא לאור ברוסית, בשנת 1941. המשפחות בונר, קבלקין, קרול, מנדלביץ', סמסונוביץ', סקידלסקי, ואחרות מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התעשיות המקומיות, בעיקר של צמר ופחם, וגם בהרחבת קשרי המסחר עם האימפריה הרוסית ועם אירופה, יפן, וארצות הברית.
בנובמבר 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה הקהילה היהודית בחרבין ל EKOPO (ועדה יהודית לסיוע לקורבנות מלחמה). ארגון התנדבותי זה היה פעיל עד שפורק בשנת 1920 לדרישת הבולשביקים. ראש הארגון בחרבין היה ד"ר אברהם קאופמן. בפברואר 1914 קיבל מברק מארגון דומה בסמרה ובו בקשה לעזרה. בשנות פעילותו סייע הארגון ליותר מ- 200,000 פליטי מלחמה, בחלוקת מזון , במקומות לינה, בהקמת בתי חולים, בקורסים מקצועיים, ועוד.
אחרי מלחמת העולם הראשונה
אחרי המלחמה, גדלה הקהילה היהודית במהירות, בשל זרם הפליטים היהודים שהגיעו בימי המלחמה, בימי המהפכה הרוסית (1917), ובימי מלחמת האזרחים ברוסיה. היא הגיעה לשיא גודלה, 15,000 נפשות, בשנות השלושים המוקדמות, וירדה ל- 5,000 בשנת 1939.
בקהילה פעלו בית ספר יסודי (1919-1924), תלמוד תורה שנהפך בהמשך לבית ספר יהודי ממלכתי (1920-1950), בית החולים "משמרת חולים" (1920-1934), בית אבות "מושב זקנים" (1920-1943), בית ספר מקצועי לנשים (1922-1940), ספרייה, ובית הכנסת החדש.
ב- 1923 נפתח הבנק הלאומי היהודי, יוזמה שהחלו כבר ב- 1919 א. מ. פטקה, ד. נ. גננסקי, ד"ר א. קאופמן, מ. י אלקין, מ. א. טרוצקי, ד"ר ס.מ וכטר, ג.ב. דריסין, מ. א. שיסטר וי. ביינר. הלקוחות העיקריים היו עסקים יהודים שנזקקו לאשראי מוזל, אולם בהמשך העניק הבנק שירותים לעסקים רבים אחרים. הבנק חדל לפעול ב- 1950.
זכות ראשונים הייתה ליהודים רבים על מלונות, בנקים, חנויות, בתי קפה, עיתונים ובתי הוצאה לאור בחרבין. בכך נתנו דחיפה חשובה לכלכלת העיר. למעשה כל היוזמות העסקיות בעיר באותה תקופה, כולל מאפיות , טחנות ומכרות פחם, היו תוצאה של פעילות כלכלית יהודית. בשנת 1926 היו בחרבין עסקים רבים בבעלות יהודית, ובהם 28 תעשיות במגוון תחומים.
חרבין הייתה גם מרכז תרבות. בשנות העשרים והשלושים, באו שחקנים יהודים נודעים להופיע שם, וסייעו לקדם ולהפיץ את המוזיקה המערבית בסין. השפעתם של יהודים בחינוך המוזיקלי בחרבין ניכרת עד היום.
בין 1918 ל- 1930, יצאו בחרבין כעשרים עיתונים וכתבי עת יהודיים, כולם בשפה הרוסית, להוציא את העיתון היידי "דער ווייטער מזרח" (המזרח הרחוק), שהופיע שלוש פעמים בשבוע. תפוצתו הייתה בערך 300 עותקים בשנים 1921-1922. השבועון ברוסית "חיים יהודיים", שעד 1926 נקרא "סיביר-פלשתינה", הופיע מ- 1929 ועד 1940 בכל מנצ'וריה וצפון סין. כשנוסדה המועצה הלאומית היהודית במזרח הרחוק, נוסף לו גם חלק באנגלית.
התנועה הציונית
התנועה הציונית בהנהגת אברהם קאופמן, וכמה מועדוני נוער, תרמו רבות לחיי הקהילה. עד 1921, השתייכו הציונים בחרבין לארגון הציוני הסיבירי והרוסי, והשתתפו בועידותיו. ב- 1921 נפתח בעיר סניף של תנועת "מכבי", ופעל עד 1925. ב- 1922 נוסד ארגון נשים שהיה קשור לויצ"ו, ובאותה שנה נערכה הפגישה הראשונה של ויצ"ו. מ- 1921 עד 1925 עלו קבוצות נוער אחדות של "השומר הצעיר" לארץ ישראל. סניף השומר הצעיר בחרבין הוקם ב- 1927 וב- 1929 נוסד סניף של בית"ר, בעיקר על ידי קבוצה גדולה של חברי השומר הצעיר לשעבר.
המדיניות הכלכלת החדשה שיושמה בגוש הסובייטי ב- 1925 עוררה גל הגירה חדש מחרבין. חלק מהיהודים היגרו באופן לא חוקי ולאחרים סייעה מהקהילה היהודית לעמוד בתשלום הגבוה במטבע זר שדרשה הממשלה הסובייטית בתמורה לוויזות.
כשהוצאה הציונות אל מחוץ לחוק בגוש הסובייטי, חרבין נהייתה לאי של ציונות דוברת רוסית. בשנים 1924-1931 לא הייתה לשלטון הסובייטי, שהיה עסוק בעיקר בבעיות פנים, השפעה רבה בשטחי מנצ'וריה. ב- 1931, כבש הצבא היפני את חרבין ואת השטח המנצ'ורי.
הכנס הראשון (מתוך שלושה) של ציוני המזרח הרחוק נערך בחרבין בדצמבר 1927. בשל מחלוקות אידיאולוגיות, פרש הפלג הרוויזיוניסטי לפעילות פוליטית נפרדת. הרוויזיוניסטים קיימו עוד שלושה כנסים, בהם נכחו נציגי רשויות מנצ'ורים ויפנים. היפנים שמרו על קשרים עם הקהילות היהודיות בחרבין ובשנגחאי, משום שהיו מעוניינים להשתמש בהן כדי למשוך משקיעים מערביים לשטח, ולהשיג השקעות והשפעה מיהודי המערב (תכנית פוגו). בכנס הציוני השני (1938) הציעו הצעות לדגל יהודי: ירוק ולבן עם מגן דוד, או כחול לבן כדגלה של המפלגה הרוויזיוניסטית. הכנס השלישי נערך שנה אחר כך, והיו בו דיונים על קליטת היהודים האוסטרים והגרמנים שחיפשו מקלט בסין. הכנסים היו חשובים לגיבוש הקהילות היהודיות בסין. כנס רביעי תוכנן לשנת 1940, אולם הרשויות היפניות לא הירשו לקיימו.
תחת שלטון רוסי נהנו היהודים בחרבין מזכויות כשל כל הזרים, ולא התערבו בענייניהם הפנימיים. אולם ב- 1928, בעקבות העברתה של מסילת הברזל מזרח סין לידי הסינים, פרץ משבר כלכלי קשה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. אחדים עברו לגוש הסובייטי, אחרים לשנגחאי, לטיין צין ולערים אחרות. המצב החמיר עם הכיבוש היפני של מנצ'וריה (1931-1945) וייסודה של ממשלת בובות, תחתיה יהודים היו נתונים לטרור ולסחיטה.
מלחמת העולם השנייה
יחס השלטונות כלפי היהודים הורע במלחמת העולם השנייה. יפן אימצה מדיניות אנטישמית הן משום שהייתה חברה במדינות הציר, הן בהשפעת מהגרים רוסיים מן הימין הפוליטי. תחת השלטון היפני המשיכו תנועות הנוער הציוניות בפעילותן, במיוחד בית"ר ומכבי, שארגנו פעילויות תרבות. בית"ר, הארגון הציוני החזק ביותר, הוציאה לאור מגזין ברוסית בשם "הדגל". העורך הראשי היה אלכסנדר י. גורביץ', עד שעזב את חרבין ב- 1941. אחריו היה שמואל א. קליין העורך, עד שנסגר המגזין על ידי היפנים ב- 1942. ב- 1943, תחת לחץ השגרירות הגרמנית בטוקיו, נסגר גם העיתון "חיים יהודיים".
אחרי המלחמה
עד שנת 1950 פעלו בחרבין ארבעה בתי כנסת. יהודים רבים עזבו את מנצ'וריה לפני פרוץ המלחמה והיגרו לארצות הברית, לאוסטרליה, לברזיל ועוד. בשנים 1945-1947, חרבין הייתה תחת כיבוש סובייטי. מנהיגי הקהילה היהודית נעצרו ונשלחו לשטח סובייטי. הרב אלכסנדר קיסלב, הרב הראשי של חרבין ושל קהילות המזרח הרחוק נפטר בחרבין ב- 1949. באותה שנה הוקם בחרבין גוף יהודי בלתי חוקי בראשות שלמה ספיבק, בו היו חברים נציג התנועה הציונית טדי קאופמן, נציג "מכבי" פאבל שמושקוביץ', ונציגי בית"ר יעקב אנדלט, בוריס מירקין וורה קליין.
אחרי המלחמה, רוב היהודים היגרו. בשנים 1951-1953, בערך 3,500 מהיהודים ה"סיניים" לשעבר, רובם מחרבין, התיישבו בישראל והקימו להם ארגון של יהודים סינים. בית העלמין הועבר ממקומו בהואנג שאן בשנים 1962-1968, ובשנה זו חדלו למעשה להתקיים חיים יהודיים בחרבין. היהודי האחרון עזב ב- 1985. בתי ספר יהודיים, רחובות ובתים נשמרו ללא פגע, וחלקם שופצו, ביניהם שני בתי כנסת, בית מדרש, ובית העלמין הגדול ביותר במזרח הרחוק, ובו 700 מצבות עם כתובות עבריות.
אדריכלות הרבעים העתיקים בעיר היא אחת המזכרות העיקריות לתולדות הקהילה היהודית, והרובע היהודי הוא אתר תיירות עיקרי. רוב הבתים האלגנטים, בסגנון מערבי, הם מתחילת המאה העשרים, נבנו על ידי יהודים, ונשתמרו היטב. הם מפוזרים בכל העיר, בעיקר בשכונה פריסטאן, אזור שהיה מרכז החיים הדתיים, הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של היהודים.
בתחילת שנות ה- 2000 יהודים המייצגים חברות בינלאומיות או ישראליות מחדשים מעט את הפעילות הכלכלית בחרבין ובערים גדולות אחרות בסין. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. מנהל המכון, לי שוקסיאאו, ביקר בישראל פעמיים. אחד הפרוייקטים במכון הוא לשחזר את ההיסטוריה של קהילת חרבין, אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח הרחוק.
אברהם קאופמן
(אישיות)אברהם קאופמן (1885-1971), יליד מגלין, כפר יהודי קטן ליד צ'רניגוב, רוסיה. מצד אמו היה נינו של זלמן שניאורסון, מייסד תנועת חב"ד. ב- 1903 סיים תיכון בפרם, רוסיה, שם הצטרף לפעילות ציונית. הוא החל לימודי רפואה ב-1904 באוניברסיטת ברן, שוויץ. ב-1908 החליט לשוב לרוסיה, וב- 1912 התיישב בחרבין ונהיה פעיל בחיי הקהילה ובפעילות ציונית בינלאומית. קאופמן נבחר לסגן יו"ר המועצה היהודית הלאומית של סיביר ואוראל. בשנים 1919-1931 ובשנים 1933-1945 היה יו"ר הקהילה היהודית בחרבין, יו"ר קרן היסוד, חבר מועצת הארגון הציוני העולמי והסוכנות, ויו"ר הארגון הציוני בסין. כמעט כל ארגון יהודי בסין הושפע מפעילותו של קאופמן. בשנים 1921-1943 היה העורך הראשי של השבועון ברוסית אברייסקיה זיזן - "חיים יהודיים". היה גם מנהל בית החולים היהודי בחרבין. ב-1937 שימש יו"ר המועצה הלאומית של יהודי מזרח אסיה. בתפקידו זה הצליח לשכנע את כוחות הכיבוש היפנים לבטל את החלטת בני בריתם הגרמנים לרכז את היהודים לגטאות. הוא נעצר ב-1945 על ידי הצבא האדום באשמת שיתוף פעולה עם האויב, וישב במחנה עבודה 11 שנים.
ב-1956, עבר לקרגנדה, היום עיר בקזחסטן, וב-1961 עלה לישראל.
נפטר בתל אביב ב-1971.
מיכאל (מישה) קוגן
(אישיות)Michael (Misha) Kogan (1917-1984), businessman and industrialist, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire). His family fled the anti-Jewish persecutions and pogroms of the 1920s and settled in Harbin, China. Kogan attended "The First Commercial School" in Harbin
in 1937, and was an active member of the local branch of Betar Zionist youth movement. He then continued his studies at the UMCA college in Harbin and in 1938 went to Japan, where graduated from the prestigious Waseda University in Tokyo, having acquired an excellent command of the Japanese language and culture.
In 1944 Kogan returned to China settling in Tianjin, where he opened his first company that dealt in natural hair wigs and floor coverings. After the establishment of the Communist regime in China, he returned to Tokyo in 1950. In 1953 he founded Taito Trading Company, later known as Taito Corporation, a company that began by importing and distributing vending machines and then jukeboxes before turning into a video game company and a developer of video game software and arcade hardware. He spent long periods of time in Israel and in Hong Kong.
During WW2, Kogan was in touch with a number of personalities in Japan, most notably with Yasue Norihiro, a colonel with the Japanese Army's intelligence services and one of the initiators of the "Fugu Plan" of re-settling European Jews in the Japanese-occupied Manchuria. Kogan's archives, known as "Kogan's Papers", contain valuable materials from Japanese sources that relate to the development of the relationship between the Jews and
the Japanese during WW2.
Michael Kogan passed away while on a visit to Los Angeles in 1984.
His widow Asya Kogan nee Kachanovsky (1924-2013) was a major donor to Shamir Medical Center (Assaf Harofeh) in Israel.