דלג לתוכן האתר >

מיכאל (מישה) קוגן

Michael (Misha) Kogan (1917-1984), businessman and industrialist, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire). His family fled the anti-Jewish persecutions and pogroms of the 1920s and settled in Harbin, China. Kogan attended "The First Commercial School" in Harbin
in 1937, and was an active member of the local branch of Betar Zionist youth movement. He then continued his studies at the UMCA college in Harbin and in 1938 went to Japan, where graduated from the prestigious Waseda University in Tokyo, having acquired an excellent command of the Japanese language and culture.

In 1944 Kogan returned to China settling in Tianjin, where he opened his first company that dealt in natural hair wigs and floor coverings. After the establishment of the Communist regime in China, he returned to Tokyo in 1950. In 1953 he founded Taito Trading Company, later known as Taito Corporation, a company that began by importing and distributing vending machines and then jukeboxes before turning into a video game company and a developer of video game software and arcade hardware. He spent long periods of time in Israel and in Hong Kong. 

During WW2, Kogan was in touch with a number of personalities in Japan, most notably with Yasue Norihiro, a colonel with the Japanese Army's intelligence services and one of the initiators of the "Fugu Plan" of re-settling European Jews in the Japanese-occupied Manchuria. Kogan's archives, known as "Kogan's Papers", contain valuable materials from Japanese sources that relate to the development of the relationship between the Jews and
the Japanese during WW2.

Michael Kogan passed away while on a visit to Los Angeles in 1984.

His widow Asya Kogan nee Kachanovsky (1924-2013) was a major donor to Shamir Medical Center (Assaf Harofeh) in Israel.

KOGAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

כוגן הוא גרסה סלבית של השם כהן. כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים. כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כוגן כוללים את פטר סמנוביץ' כוגן (1932-1972), הסטוריון ומבקר ספרות מרוסיה; ואת אברהם כוגן, פיזיקאי ישראלי יליד בסרביה (היום מולדובה).

טוקיו Tokyo

ביפנית: 東京都

בירת יפן.


היפנים בטוקיו לא ידעו דבר על היהודים עד סוף מלחמת-העולם הראשונה; עד אז ישבו יהודים רק בערי-הנמל הגדולות קובה, יוקוהאמה ונאגאסאקי. אחרי 1918 הגיע קומץ פליטים מרוסיה ושנים אחדות לאחר-מכן נמצאו ביפן, ובפרט בטוקיו, קבוצות שעסקו בהסתה אנטישמית. הדבר חזר בשנות השלושים כאשר התחילה התקרבותה של יפן לגרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה ניצלו כמה אלפי יהודים, והצליחו להמלט מאירופה הכבושה בידי הגרמנים, בזכותו של סנפו סוגיהארה (SENPO SUGIHARA), הקונסול הכללי של יפן שישב בקובנו, ליטא. בשנת 1941 הוציא סוגיהארה ויזות יפניות ליהודים מפולין, מליטא ומגרמניה, והם הצליחו לעזוב את אירופה ולהגיע ליפאן. היו שהמשיכו משם לארצות אחרות, אך רובם התיישבו בשטחים שבשליטת יפאן (כולל שנחאי). סנפו סוגיהארה הוכתר "חסיד אומות העולם" ביד ושם בירושלים.

אחרי תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, נקלעו לטוקיו אלפי חיילים יהודים מצבא ארצות- הברית, ומאות יהודים מאמריקה ומאירופה הגיעו לבירה לרגל עסקים.

נפתח מרכז קהילתי ובשנות ה-50 המאוחרות היו קבוצות של יהודים מאמריקה שחשבו על פעולת גיור בקרב היפנים.

בשנת 1970 התגוררו בטוקיו כ- 300 יהודים, ביניהם תושבים זמניים רבים.

בשנת 1997 ישבו ביפן כולה כ- 2,000 יהודים, מחציתם בטוקיו.

חרבין

Harbin, 哈尔滨

עיר בחבל מנצ'וריה, צפון מזרח סין.


ראשית הקהילה

העיר חרבין היא בירת מחוז היילונג קיאנג במנצ'וריה הצפונית, צפון מזרח סין. במאה ה- 19, עדיין היה חרבין שם כללי לקבוצת כפרים קטנים על גדות הנהר סונגהואה. התפתחותה כעיר החלה עם תחילת הפלישה הרוסית למנצ'וריה לקראת סוף המאה ה-19. הברית הרוסית- מנצ'ורית (1897) הבטיחה לרוסיה זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, וחרבין נהייתה למרכז מינהלי בטווח של 50 ק"מ סביב למסילה. המהנדס הראשי של מיזם המסילה היה אלכסנדר יוגוביץ', בן למשפחה יהודית שהתנצרה, מהנדס אזרחי ומומחה בבניית מסילות ברזל במדבריות וברמות. תוואי המסילה חצה את מנצו'ריה, עבר בחרבין, בפוגרניצ'ני ובצ'אנגצ'ון והסתיים בפורט ארתור שבקוריאה. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין. הם קיבלו לכך אישור מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. מעמדם של היהודים שהתיישבו בחרבין היה טוב מזה של יהודים ברוסיה.

כמו מיעוטים אחרים, וביניהם קראים, קיבלו גם היהודים חלקות אדמה בשולי העיירה. נאסר עליהם לעבוד ישירות על המסילה. בהמשך, עם פיתוח האזור, הורשו להקים עסקים של ניהול חשבונות וקבלנות.


ראשית המאה ה- 20

ב- 1903 כבר הייתה בחרבין קהילה יהודית עצמאית שמנתה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה יפן, ב- 1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מפרעות 1905-1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב- 1908 חיו בחרבין כ- 8,000 יהודים. ב- 3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. ב- 1903 נחנך בחרבין בית העלמין היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד "חדר", וב- 1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו כבר בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. אולם בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.

ב- 1913 כיהן אלכסנדר קיסילב (1866-1949) כרב הראשי של קהילת חרבין. קיסילב הוא מחברם של כמה חיבורים הלכתיים, וגם של הספר "נציונליזם ויהדות", שיצא לאור ברוסית, בשנת 1941. המשפחות בונר, קבלקין, קרול, מנדלביץ', סמסונוביץ', סקידלסקי, ואחרות מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התעשיות המקומיות, בעיקר של צמר ופחם, וגם בהרחבת קשרי המסחר עם האימפריה הרוסית ועם אירופה, יפן, וארצות הברית.

בנובמבר 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה הקהילה היהודית בחרבין ל EKOPO (ועדה יהודית לסיוע לקורבנות מלחמה). ארגון התנדבותי זה היה פעיל עד שפורק בשנת 1920 לדרישת הבולשביקים. ראש הארגון בחרבין היה ד"ר אברהם קאופמן. בפברואר 1914 קיבל מברק מארגון דומה בסמרה ובו בקשה לעזרה. בשנות פעילותו סייע הארגון ליותר מ- 200,000 פליטי מלחמה, בחלוקת מזון , במקומות לינה, בהקמת בתי חולים, בקורסים מקצועיים, ועוד.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

אחרי המלחמה, גדלה הקהילה היהודית במהירות, בשל זרם הפליטים היהודים שהגיעו בימי המלחמה, בימי המהפכה הרוסית (1917), ובימי מלחמת האזרחים ברוסיה. היא הגיעה לשיא גודלה, 15,000 נפשות, בשנות השלושים המוקדמות, וירדה ל- 5,000 בשנת 1939.

בקהילה פעלו בית ספר יסודי (1919-1924), תלמוד תורה שנהפך בהמשך לבית ספר יהודי ממלכתי (1920-1950), בית החולים "משמרת חולים" (1920-1934), בית אבות "מושב זקנים" (1920-1943), בית ספר מקצועי לנשים (1922-1940), ספרייה, ובית הכנסת החדש.

ב- 1923 נפתח הבנק הלאומי היהודי, יוזמה שהחלו כבר ב- 1919 א. מ. פטקה, ד. נ. גננסקי, ד"ר א. קאופמן, מ. י אלקין, מ. א. טרוצקי, ד"ר ס.מ וכטר, ג.ב. דריסין, מ. א. שיסטר וי. ביינר. הלקוחות העיקריים היו עסקים יהודים שנזקקו לאשראי מוזל, אולם בהמשך העניק הבנק שירותים לעסקים רבים אחרים. הבנק חדל לפעול ב- 1950.

זכות ראשונים הייתה ליהודים רבים על מלונות, בנקים, חנויות, בתי קפה, עיתונים ובתי הוצאה לאור בחרבין. בכך נתנו דחיפה חשובה לכלכלת העיר. למעשה כל היוזמות העסקיות בעיר באותה תקופה, כולל מאפיות , טחנות ומכרות פחם, היו תוצאה של פעילות כלכלית יהודית. בשנת 1926 היו בחרבין עסקים רבים בבעלות יהודית, ובהם 28 תעשיות במגוון תחומים.

חרבין הייתה גם מרכז תרבות. בשנות העשרים והשלושים, באו שחקנים יהודים נודעים להופיע שם, וסייעו לקדם ולהפיץ את המוזיקה המערבית בסין. השפעתם של יהודים בחינוך המוזיקלי בחרבין ניכרת עד היום.

בין 1918 ל- 1930, יצאו בחרבין כעשרים עיתונים וכתבי עת יהודיים, כולם בשפה הרוסית, להוציא את העיתון היידי "דער ווייטער מזרח" (המזרח הרחוק), שהופיע שלוש פעמים בשבוע. תפוצתו הייתה בערך 300 עותקים בשנים 1921-1922. השבועון ברוסית "חיים יהודיים", שעד 1926 נקרא "סיביר-פלשתינה", הופיע מ- 1929 ועד 1940 בכל מנצ'וריה וצפון סין. כשנוסדה המועצה הלאומית היהודית במזרח הרחוק, נוסף לו גם חלק באנגלית.

התנועה הציונית

התנועה הציונית בהנהגת אברהם קאופמן, וכמה מועדוני נוער, תרמו רבות לחיי הקהילה. עד 1921, השתייכו הציונים בחרבין לארגון הציוני הסיבירי והרוסי, והשתתפו בועידותיו. ב- 1921 נפתח בעיר סניף של תנועת "מכבי", ופעל עד 1925. ב- 1922 נוסד ארגון נשים שהיה קשור לויצ"ו, ובאותה שנה נערכה הפגישה הראשונה של ויצ"ו. מ- 1921 עד 1925 עלו קבוצות נוער אחדות של "השומר הצעיר" לארץ ישראל. סניף השומר הצעיר בחרבין הוקם ב- 1927 וב- 1929 נוסד סניף של בית"ר, בעיקר על ידי קבוצה גדולה של חברי השומר הצעיר לשעבר.

המדיניות הכלכלת החדשה שיושמה בגוש הסובייטי ב- 1925 עוררה גל הגירה חדש מחרבין. חלק מהיהודים היגרו באופן לא חוקי ולאחרים סייעה מהקהילה היהודית לעמוד בתשלום הגבוה במטבע זר שדרשה הממשלה הסובייטית בתמורה לוויזות.

כשהוצאה הציונות אל מחוץ לחוק בגוש הסובייטי, חרבין נהייתה לאי של ציונות דוברת רוסית. בשנים 1924-1931 לא הייתה לשלטון הסובייטי, שהיה עסוק בעיקר בבעיות פנים, השפעה רבה בשטחי מנצ'וריה. ב- 1931, כבש הצבא היפני את חרבין ואת השטח המנצ'ורי.

הכנס הראשון (מתוך שלושה) של ציוני המזרח הרחוק נערך בחרבין בדצמבר 1927. בשל מחלוקות אידיאולוגיות, פרש הפלג הרוויזיוניסטי לפעילות פוליטית נפרדת. הרוויזיוניסטים קיימו עוד שלושה כנסים, בהם נכחו נציגי רשויות מנצ'ורים ויפנים. היפנים שמרו על קשרים עם הקהילות היהודיות בחרבין ובשנגחאי, משום שהיו מעוניינים להשתמש בהן כדי למשוך משקיעים מערביים לשטח, ולהשיג השקעות והשפעה מיהודי המערב (תכנית פוגו). בכנס הציוני השני (1938) הציעו הצעות לדגל יהודי: ירוק ולבן עם מגן דוד, או כחול לבן כדגלה של המפלגה הרוויזיוניסטית. הכנס השלישי נערך שנה אחר כך, והיו בו דיונים על קליטת היהודים האוסטרים והגרמנים שחיפשו מקלט בסין. הכנסים היו חשובים לגיבוש הקהילות היהודיות בסין. כנס רביעי תוכנן לשנת 1940, אולם הרשויות היפניות לא הירשו לקיימו.

תחת שלטון רוסי נהנו היהודים בחרבין מזכויות כשל כל הזרים, ולא התערבו בענייניהם הפנימיים. אולם ב- 1928, בעקבות העברתה של מסילת הברזל מזרח סין לידי הסינים, פרץ משבר כלכלי קשה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. אחדים עברו לגוש הסובייטי, אחרים לשנגחאי, לטיין צין ולערים אחרות. המצב החמיר עם הכיבוש היפני של מנצ'וריה (1931-1945) וייסודה של ממשלת בובות, תחתיה יהודים היו נתונים לטרור ולסחיטה.

מלחמת העולם השנייה

יחס השלטונות כלפי היהודים הורע במלחמת העולם השנייה. יפן אימצה מדיניות אנטישמית הן משום שהייתה חברה במדינות הציר, הן בהשפעת מהגרים רוסיים מן הימין הפוליטי. תחת השלטון היפני המשיכו תנועות הנוער הציוניות בפעילותן, במיוחד בית"ר ומכבי, שארגנו פעילויות תרבות. בית"ר, הארגון הציוני החזק ביותר, הוציאה לאור מגזין ברוסית בשם "הדגל". העורך הראשי היה אלכסנדר י. גורביץ', עד שעזב את חרבין ב- 1941. אחריו היה שמואל א. קליין העורך, עד שנסגר המגזין על ידי היפנים ב- 1942. ב- 1943, תחת לחץ השגרירות הגרמנית בטוקיו, נסגר גם העיתון "חיים יהודיים".

אחרי המלחמה

עד שנת 1950 פעלו בחרבין ארבעה בתי כנסת. יהודים רבים עזבו את מנצ'וריה לפני פרוץ המלחמה והיגרו לארצות הברית, לאוסטרליה, לברזיל ועוד. בשנים 1945-1947, חרבין הייתה תחת כיבוש סובייטי. מנהיגי הקהילה היהודית נעצרו ונשלחו לשטח סובייטי. הרב אלכסנדר קיסלב, הרב הראשי של חרבין ושל קהילות המזרח הרחוק נפטר בחרבין ב- 1949. באותה שנה הוקם בחרבין גוף יהודי בלתי חוקי בראשות שלמה ספיבק, בו היו חברים נציג התנועה הציונית טדי קאופמן, נציג "מכבי" פאבל שמושקוביץ', ונציגי בית"ר יעקב אנדלט, בוריס מירקין וורה קליין.

אחרי המלחמה, רוב היהודים היגרו. בשנים 1951-1953, בערך 3,500 מהיהודים ה"סיניים" לשעבר, רובם מחרבין, התיישבו בישראל והקימו להם ארגון של יהודים סינים. בית העלמין הועבר ממקומו בהואנג שאן בשנים 1962-1968, ובשנה זו חדלו למעשה להתקיים חיים יהודיים בחרבין. היהודי האחרון עזב ב- 1985. בתי ספר יהודיים, רחובות ובתים נשמרו ללא פגע, וחלקם שופצו, ביניהם שני בתי כנסת, בית מדרש, ובית העלמין הגדול ביותר במזרח הרחוק, ובו 700 מצבות עם כתובות עבריות.

אדריכלות הרבעים העתיקים בעיר היא אחת המזכרות העיקריות לתולדות הקהילה היהודית, והרובע היהודי הוא אתר תיירות עיקרי. רוב הבתים האלגנטים, בסגנון מערבי, הם מתחילת המאה העשרים, נבנו על ידי יהודים, ונשתמרו היטב. הם מפוזרים בכל העיר, בעיקר בשכונה פריסטאן, אזור שהיה מרכז החיים הדתיים, הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של היהודים.

בתחילת שנות ה- 2000 יהודים המייצגים חברות בינלאומיות או ישראליות מחדשים מעט את הפעילות הכלכלית בחרבין ובערים גדולות אחרות בסין. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. מנהל המכון, לי שוקסיאאו, ביקר בישראל פעמיים. אחד הפרוייקטים במכון הוא לשחזר את ההיסטוריה של קהילת חרבין, אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח הרחוק.

אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com

הונג קונג Hong Kong

הונג קונג היא נמל ומרכז כלכלי בעל חשיבות עולמית. משנת 1842 ועד 30 ביוני 1997 היתה מושבת כתר בריטית. כיום, יחד עם מקאו, היא מוגדרת אזור מנהלי מיוחד (SAR) של הרפובליקה העממית של סין.

ראשוני התושבים היהודים, בני משפחת ששון, הגיעו להונג קונג כשהועברה מסין תחת שלטון בריטניה בשנת 1842. הם העבירו את משרדיהם ממחוז סמוך אל הונג קונג וסייעו לפתח את הנמל החדש.

הקהילה היהודית של הונג קונג נוסדה באופן רשמי בשנות ה- 1850 ופעלה בראשיתה בעיקר בבתים שנחכרו על ידי בני משפחת ששון. בית הכנסת הראשון, אוהל לאה, נבנה על ידי סיר יעקב ששון ונחנך בשנת 1902. בית העלמין התקדש בשנת 1855. בשנת 1882 מנתה הקהילה 60 יהודים ספרדים; 100 יהודים חיו שם בשנת 1921, רובם ספרדים. 250 בשנת 1954, מחציתם ספרדים ומחציתם אשכנזים. סה"כ 239 יהודים בשנת 1959; וכמאתיים יהודים בשנת 1968, מהם 70 ספרדים ו- 130 אשכנזים.

פרוץ מלחמת העולם השנייה והכיבוש היפני האטו את פעילות הקהילה, שכן רבים מבני הקהילה נעצרו על ידי היפנים במחנות לשבויי מלחמה.

משנות ה- 1960 ואילך, התפתחותה הכלכלית של הונג קונג משכה אליה עשרות אלפי זרים, ביניהם יהודים רבים מארצות הברית, מישראל, מבריטניה, מאוסטרליה ומקנדה, אשר הזרימו דם חדש לחיי הקהילה היהודית. בשנת 1997 חיו בהונג קונג 2,500 יהודים, שני שלישים מהם ישראלים ואמריקנים.

נכון לשנת 2010 הקהילה היהודית מונה כ- 5,000 נפשות, בהם ילידי אנגליה, ארה"ב, צרפת, אוסטרליה, דרום אפריקה, ישראל וקנדה. יש להם שבע קהילות שונות. בנוסף לבית הכנסת אוהל לאה, ישנה קהילה רפורמית שנוסדה ב- 1988, מספר בתי חב"ד (באי הונג קונג, בקאולון ובאי לנטאו), שתי קהילות ספרדיות אורתודוכסיות: קהילת ציון בקואולון וקהילת שובה ישראל, הקטנה יותר, באי הונג קונג.

במתחם אוהל לאה מצויים גם מרכז קהילתי ומקוה, והוא מהוה מרכז חיי הקהילה של היהודים בהונג קונג. המרכז נוסד בשנת 1995, במקום מועדון התרבות היהודי הישן. בנוסף לפעילות קהילתית עשירה במגוון תחומי תרבות, ספורט, אקדמיה ומורשת, יש במרכז הקהילתי גם ספריית יודאיקה וארכיון סיני-יהודי, בריכה וחדר כושר, שתי מסעדות גלאט כשר: קפה סברה (בשרי) וקפה ווטרסייד (חלבי), ושירותי הסעדה כשרים. גם קהילת ציון בקאולון מפעילה מסעדה, "מול הים", ובמרכז העסקים של הונג קונג אפשר לאכול גם במסעדה של קהילת שובה ישראל.

ארגונים קהילתיים נוספים אשר מעשירים את חיי הקהילה הם אגודת הנשים היהודיות, אשר נוסדה לראשונה בשנות ה- 1940 על מנת לספק סיוע לפליטים יהודים שהגיעו משנחאי. בכל שנה האגודה מקיימת פעילות חינוכית ותרבותית, וגם מגייסת כספים למען ארגוני צדקה בהונג קונג וגם בישראל.

מדי שנה הקהילה מקיימת פסטיבל סרטים יהודי שנמשך שבועיים, ומושך קהל גדול, לא רק מקרב בני הקהילה אלא גם מקרב כלל תושבי הונג קונג.

החברה ההיסטורית היהודית נוסדה בשנת 1984 בעקבות הרצאה של מר ס.י. צ'אן במועדון היהודי (שקדם למרכז הקהילתי). מטרותיה המקוריות היו לייסד ספריית יודאיקה עבור הקהילה, שבה יוקם גם ארכיון סיני-יהודי, לקידום השיתוף פעולה הסיני יהודי, ובו יתעדו ביסודיות את מסמכי הקהילה ויפרסמו מחקרים ומאמרים. כיום עוסקת החברה ההיסטורית בתיעוד, צילום ותרגום של 300 מצבות בבית העלמין היהודי, ובעריכת ראיונות מוקלטים עם סיפורם האישי והמשפחתי של חברי הקהילה היהודית.


הקשר עם ישראל

לקהילה היהודית קשרים חזקים עם ישראל. בשנת 1958 נתמנה איש העסקים ויקטור זירינסקי לקונסול של כבוד של ישראל בהונג קונג, וכיהן בתפקיד עד למיסודם הרשמי של הקשרים הדיפלומטים ומינויו של הקונסול הכללי כנציג בהונג קונג ומקאו גם יחד, בשנת 1985. ישראל וסין ביססו את הקשרים הדיפלומטיים הרשמיים ביניהן בשנת 1992. כיום בנוסף להונג קונג, יש לישראל קונסוליות בשנחאי ובגואנגג'ואו, ושגרירות בבייג'ין.

בשנת 2010 הוקם בהונג קונג שבט מקומי של תנועת הצופים הישראלית. הקונסוליה הישראלית עורכת פסטיבל סרטים ישראלי אחת לשלוש שנים ויש גם קבוצות כדורגל של מכבי, לנוער ולמבוגרים. הקהילה משתתפת באופן פעיל בתכניות ה UIA מייסודה של קרן היסוד, ואף תומכת בהן.

יום העצמאות ויום הזיכרון הם ימים מרכזיים בלוח השנה של הקהילה ומציינים אותם ברוב טקס. מתקיימים גם אירועים שנתיים לתמיכה בקרן היסוד ובקרן הקיימת.


בית העלמין היהודי

בית העלמין היהודי של הונג קונג נמצא בהפי ואלי, מוקף כיום במגדלי מגורים. משני עברי הכניסה מקדש בודהיסטי ובית ספר בודהיסטי. בית העלמין, שנחנך בשנת 1855 וקיבל בשנת 1858 רשיון חוקי של מושבת כתר ל -999 שנים, הוא אחד הבודדים במזרח הרחוק שנותר במקומו מאז המאה ה- 19 ועדיין נמצא בשימוש.

הקבר העתיק ביותר, של לאון בין ברואל, הוא משנת 1857. רשימות החברה קדישא מראות שרוב האנשים שנקברו במקום בשנים הראשונות היו רווקים, שכן משפחות כמעט ולא הגיעו להתיישב אז בהונג קונג.
בשנת 1904, בתקופת הכהונה של סיר מתיו נתן, המושל היהודי היחיד שהיה להונג קונג, קיבלה הקהילה היהודית רשיון מאת הכתר הבריטי לבעלות על חלקת אדמה סמוכה לבית העלמין, הפעם ל- 75 שנים בלבד. הרשיון חודש בשנת 1979. רוב המבנים, ביניהם חדר הטהרה ובית תפילה קיימים במתחם מתחילת המאה העשרים.

המצבות כתובת בעיקר עברית ואנגלית, אך יש גם בערבית, רוסית והולנדית. יש מצבות מקושטות בסגנון ספרדי וגם מצבות אשכנזיות פשוטות, כל אחת מייצגת תרבות ותקופה.

בסך הכל יש בבית הקברות כ- 360 קברים.


חינוך

בית הספר "כרמל" נוסד בשנת 1991. מספר התלמידים זינק במהירות מתריסר למאות, והוא אחד מבתי הספר הבינלאומיים החשובים בהונג קונג. הוא מעניק חינוך ברמה הגבוהה ביותר, יהודי וכללי. כיום זה בית הספר היחיד במזרח אסיה שמציע תכנית לימודים יסודית וגם תיכונית. אחרי תקופת נדודים, כיום בית הספר נמצא בשלושה קמפוסים, האחד, גן ילדים לגיל שנה עד חמש, במרכז הקהילתי. באזור מידלוול נמצא קמפוס בורט רואד שבו פועל בית ספר יסודי לילדי גן עד כתה ה' מארה"ב. ובית הספר התיכון החדש אלסה נמצא בשאו קאי ואן בצד המזרחי של האי הונג קונג.

מלבד בתי הספר, גם שלל בתי הכנסת מציעים אלטרנטיבות חינוכיות רבות, כולל תכנית שורשים של ה UJC.

אריקה ליונס היא מו"ל ועורכת ראשית של המגזין Asian Jewish Life. היא כתבה את המאמר במיוחד עבור מאגר המידע של בית התפוצות. אוגוסט, 2011.

לוס אנג'לס, קליפורניה

Los Angeles

ממוקמת בדרום קליפורניה. בעיר לוס אנג'לס יש כ-4 מיליון תושבים התופסים 455 מייל רבועים של שטח, לכן היא נחשבת לעיר השנייה הכי מאוכלסת בארצות הברית ולגדולה ביותר בעולם. עד 1967, לוס אנג'לס הייתה ביתם של יותר מ-510,000 יהודים, שנייה רק ​​לעיר ניו יורק. אוכלוסייתה היהודית הנוכחית מוערכת ב-662,000.

מקורותיה של העיר הם מהקולוניזציה הספרדית המוקדמת של קליפורניה. לוס אנג'לס יועדה רשמית כעיר (Pueblo) ב-4 בספטמבר 1781, עם כ-44 תושבים. הצטרפותה של קליפורניה לארצות הברית ב-1850, בעקבות מלחמת מקסיקו-אמריקה וגילוי הזהב, הביאה לגל של עליית יהודים ממערב אירופה וממזרח ארצות הברית. בעודם מחפשים התעשרות מהירה, הרוב לא עסקו בכריית זהב אלא פתחו חנויות בעיירות הקטנות ובמחנות הכרייה ברחבי צפון קליפורניה. בשנת 1850 מפקד בלוס אנג'לס גילה שבסך הכול ישנם 1,610 תושבים, כאשר 8 מתוכם הם יהודים.

תפילות יהודיות החלו לראשונה ב-1854 עם הגעתו של ג'וזף ניומרק (1881-1799). ג'וזף ניומרק, בעל הכשרה ברבנות ובעל אוריינטציה מסורתית, היה הפטריארך של הקהילה היהודית עד יום מותו. בדרך כלל התפילות התקיימו במקומות שכורים ומושאלים שונים עד שבית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1873 ברחוב פורט (N. Fort) 273 (כיום ברודווי). כמו כן בשנת 1873 נטלו היהודים יוזמה בארגון לשכת המסחר הראשונה. העסקים היהודיים, שהתרכזו במסחר סיטונאי וקמעונאי, היו מהגדולים בעיר. בשנת 1865, י"ו הלמן (I.W. Hellman) והנרי הנטינגטון העזו לעסוק בבנקאות, והפכו להיות בין המעצמות הפיננסיות הדומיננטיות במדינת קליפורניה. עם הגעתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית וכתוצאה מתכנית קידום מרוכזת של לשכת המסחר, אוכלוסיית לוס אנג'לס עלתה בחדות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. הרחבת מסילות הברזל דרך דרום קליפורניה הביאה את תנופת הנדל"ן ההיסטורית בלוס אנג'לס. האוכלוסייה, רק 11,000 ב-1880, גדלה פי חמישה תוך שנים ספורות. עם הגעתם של מספר גדול של יוצאי המערב התיכון, החברה המתונה והמשולבת חברתית החלה להשתנות. חיי החברה היהודיים התרחבו יותר ויהודים החלו להקים מוקדים חברתיים נפרדים כולל "אגודת גברים יהודים צעירים" ומועדון "קונקורדיה" להוריהם המשחקים בקלפים.

בתחילת המאה ה-20, מספר גדול של יהודים ממזרח אירופה החלו להגר ללוס אנג'לס כדי להתחיל בתורם, להגיע ליוקרה, למעמד ולביטחון. בשנת 1900 מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס 102,000 תושבים עם אוכלוסייה יהודית של 2,500 תושבים. עשרים שנה מאוחר יותר מנו היהודים 70,000 תושבים, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. עשרים שנה לאחר מכן מנו היהודים 70,000, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. הגידול המהיר של האוכלוסייה יצר, לראשונה, שכונות יהודיות מוכרות. עד 1920 היו שלושה אזורים יהודיים מרכזיים ברובע השדרה המרכזית. האחוז הגבוה של יהודים שעברו מערבה, מסיבות בריאותיות, הפך את הקמת מוסדות רפואיים לצו הראשון של עסקים משותפים. בשנת 1902, ביתו של קספר כהן (Kaspare Cohn) נתרם והפך לבית החולים "קספר כהן". לא חלף זמן רב לאחר מכן, ובשנת 1911 הוקמה "אגודת הסעד הצרכני היהודי" והחלה בניית בית הבראה בדוארטה (Duarte). עבור הקשישים הוקם בית המחסה היהודי לזקנים, ובשנת 1910 הפך "בני ברית" לכוח המניע להקמת "בית היתומים היהודי", שבסופו של דבר נודע בשם "ויסטה דל מאר". בשנת 1912 הוקמה "הפדרציה של צדקה יהודית" כדי לאחד את כל מאמצי גיוס הכספים עבור המוסדות היהודיים. בית החולים "קספר כהן" הפך בהדרגה לבית חולים כללי. מאוחר יותר, בשנת 1926, הוא עבר למתקנים הנוכחיים שלו ברחוב פונטין (Fountain) ליד שדרת ורמונט, ושמו שונה לבית החולים "ארזי הלבנון" (""The Cedars of Lebanon Hospital).

העשור הראשון של המאה ה-20 התאפיין במעבר מסיוע צדקה לרווחה חברתית. בשנת 1934 הוקמו ארגונים חברתיים אחדים כדי לשרת את צרכיה של קהילה יהודית גדלה. אלה כללו את קרן הרווחה היהודית המאוחדת, הקהילה היהודית המאוחדת, וועד הקהילה המאוחדת שהוקמה כדי להילחם באנטישמיות. מנהיגי הקהילה החדשים היו בעיקר עורכי דין ולא אנשים בעלי עושר מירושה. גברים כמו לסטר ו' רוט, הארי א' הולצר, בנג'מין ג' שיינמן ומנדל ב' זילברברג שירש את הניומרקס וההלמנים. בשנת 1937 התאגדה הקהילה היהודית המאוחדת כמועצת הקהילה היהודית של לוס אנג'לס עם קרן הרווחה היהודית המאוחדת כזרוע גיוס התרומות שלה. הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות המשיכה כיישות נפרדת עד שנת 1959, אז בוצע מיזוג בין מועצת הקהילה היהודית עם האינטרס הפרו-ישראלי שלה לבין ארגונים מעבר לים, והאוריינטציה שלה כוונה לחינוך יהודי, ופדרציה של ארגוני הרווחה היהודיים המגלמים את הקהילה היהודית הקודמת, ואת דאגתה העיקרית לפילנתרופיות מקומיות.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-150,000 יהודים חיו בלוס אנג'לס רבתי, עלייה של 20,000 מאז החלה המלחמה. האוכלוסייה היהודית בלוס אנג'לס החלה לגדול לאחר 1945 כאשר אלפי ותיקי מלחמה ואחרים יחד עם משפחותיהם עברו מערבה. עד 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית רבע מיליון איש, המהווה גידול של 2,000 איש בחודש, כאשר היהודים המשיכו לנוע מערבה, מה שנחשב לאחת ההגירות הגדולות בהיסטוריה היהודית. ב-1951 חיו בלוס אנג'לס כ-330,000 יהודים, ועד שנת 1965 מספרם הגיע לחצי מיליון, ולוס אנג'לס הפכה לאחד ממרכזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים ביותר.

הגידול העצום הזה באוכלוסייה היהודית הביא לריבוי של קהילות, בתי כנסת ובעלי תפקידים דתיים. התנועה הלאומית של עדות דתיות "גילתה" את לוס אנג'לס, כאשר בית הכנסת המאוחד הקים את אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט שלו, איגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות הקים את אזור דרום האוקיינוס ​​השקט ורבנים רבים פנו מערבה ב-1968 לוס אנג'לס הייתה ביתם של 150 קהילות שונות.

לאחר 1945, כל שלושת ענפי היהדות הקימו בתי ספר להשכלה גבוהה. הסמינר התיאולוגי היהודי הקים את האוניברסיטה ליהדות, שלאחר מכן פיתחה מכללה למורים לעברית, בית ספר לאמנויות יפות, בית ספר לתארים מתקדמים ותכנית נרחבת ללימודי יהדות למבוגרים. בדומה לכך, ההיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) פיתחה שלוחה בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנות, בית ספר להכשרת חזנים ותכנית למורים בבית ספר של ימי ראשון. ישיבה אוניברסיטאית הקימה סניף המתמחה בהכשרת מורים וחינוך מבוגרים. הלשכה לחינוך יהודי עשתה רבות להעלאת רמת ההוראה ועודדה וסִבסדה בתי ספר תיכוניים יהודיים. עד 1968 למדו בבית הספר התיכון היהודי בלוס אנג'לס, הגדול ביותר, יותר מ-500 תלמידים. באותה שנה, הניידות היהודית הביאה לסיומם של שכונת בויל הייטס (Boyle Heights) היהודית לשעבר, של רחוב אדמס, רחוב טמפל, של מחוז וילשייר ועוד אזורים ושכונות יהודיות בעיקר. יהודים התיישבו באזורים המערביים והחדשים של לוס אנג'לס רחבת הידיים.

 

לוס אנג'לס בתחילת המאה ה-21

כחמישה אחוזים מיהודי העולם חיים בעיר לוס אנג'לס. נכון לשנת 2013, האזור היה ביתם של יותר מ-650,000 יהודים, ובכך הפך אותה לאוכלוסיית היהודים השנייה בגודלה בארצות הברית והחמישית בגודלה בעולם. יהודי לוס אנג'לס מהווים כמעט 17% מכלל אוכלוסיית העיר. רובם המכריע מתגוררים בעיר עצמה ואילו השאר גרים בשכונות ברחבי המטרופולין.

ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי ישנם ארגונים רבים המשרתים את הקהילות היהודיות הרבות של לוס אנג'לס. חלקם, כמו הקונגרס היהודי האמריקאי, הליגה נגד השמצה, הברית היהודית הפרוגרסיבית והוועד היהודי האמריקאי, מתמקדים בנושאים לאומיים כמו מאבק באנטישמיות ובזכויות אדם. ארגונים אחרים מבוססים יותר על קהילתיות כמו "המועצה של דרום קליפורניה ליהודי ברית המועצות", "מרכז ארה"ב", "אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט", ו"הפדרציה היהודית לוס אנג'לס". "המועצה הלאומית לנשים יהודיות", "שירותי משפחה יהודית", "ועדת העבודה היהודית" ו-ETTA הממקדת את מאמציה במשפחות, בזכויות עובדים ובשירותי בריאות. בנוסף, ישנן מספר קבוצות הסברה בישראל, כולל "עִמדו לצִדנו" (Stand With Us), מועצת הארגונים הישראליים והארגון לקידום חינוך ותרבות בישראל.

כמעט בכל שכונה עם נוכחות יהודית יש לפחות בית כנסת אחד. על פני לוס אנג'לס פרושות יותר מ-120 קהילות, המייצגות ארבע תנועות שונות ביהדות. הרוב המכריע של הקהילות הללו מקיים תפילות בבניינים שלהם. עד שנת 2014, היו כ-61 בתי כנסת אורתודוקסיים שונים, 33 בתי כנסת רפורמים, 27 בתי כנסת קונסרבטיביים, 3 מסורתיים ואחד – שאינו קשור לאף תנועה. בנוסף לתפילות, רבים מבתי הכנסת הללו מציעים שירותי חינוך לילדים ולמבוגרים כאחד. ישנם גם יותר מ-90 בתי ספר יהודיים פרטיים. נכון לשנת 2011, היו כ-9 גני ילדים, 24 בתי ספר יסודיים ו-12 בתי ספר תיכוניים ברחבי לוס אנג'לס. ביחד היו רשומים בהם יותר מ-100,000 תלמידים מדי שנה. בעוד שרובם אורתודוקסים (23), ישנם מספר בתי ספר השייכים לתנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והמסורתיות. יש גם מכללות יהודיות, כמו ה-Hebrew Union College (המכון היהודי לדת), האוניברסיטה היהודית האמריקאית וישיבת לוס אנג'לס.

עם אוכלוסייה כה גדולה, לא חסרות תכניות חברתיות ותרבותיות לנוער היהודי של לוס אנג'לס. ביניהם "הוועידה הלאומית של איגוד הנוער האורתודוקסי" של בתי הכנסת, תורת ישראל לבנות לוס אנג'לס, מחנה "גן ישראל" ותכנית הספורט "יחד".

לוס אנג'לס היא ביתם של מרכזי תרבות ומוזיאונים רבים. בין הידועים ביותר הם אנדרטאות השואה השונות של העיר, כגון: מרכז סימון ויזנטל (Simon Wiesenthal), מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, קרן השואה של USC והקרן לניצולי השואה.

ברחבי לוס אנג'לס ישנם חמישה מרכזי קהילה יהודיים שונים ומספר מרכזי חינוך, כולל המרכז ללימוד יהדות (Jewish Learning Exchange, המכון למדעי היהדות וספריית הקהילה היהודית. כמו כן ממוקם בלוס אנג'לס סניף דרום קליפורניה של הוועד האמריקאי למכון ויצמן למדע והחברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס היה יעקב פרנקפורט, חייט מגרמניה. מאז הגעתו ב-1841, לוס אנג'לס חוותה כמה גלי הגירה של יהודים מאירופה וגם מהמזרח התיכון. לפי נתוני הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, כ-250,000 יהודים ישראלים חיים במטרופולין של לוס אנג'לס. למרות שהגיעו בהתמדה מאז תחילת 1950, משערים כי גל משמעותי של הגירה ישראלי התרחש במהלך שנות 1970. באותה תקופה, בעקבות המהפכה האיסלאמית, עשרות אלפים מיהודי פרס ברחו מאיראן ללוס אנג'לס. יהודי איראן ידועים בהיותם אחד מגלי המהגרים העשירים ביותר שהגיעו אי פעם לארצות הברית. על פי סקר של מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2010, כ-34,000 יהודים פרסים חיים בבוורלי הילס, שם הם מהווים 26% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 נבחר ג'ימי דלשאד (Jimmy Delshad), יהודי פרסי, לראש עיריית בוורלי הילס. בשל האוכלוסייה המשמעותית שלהם ובעלותם על עסקים ונכסים רבים ברחבי משולש הזהב של בוורלי הילס, האזור זכה לכינוי "טהרנגלס" ("Tehrangeles"). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר לקליפורניה. עד 1989 הייתה בלוס אנג'לס האוכלוסייה השנייה בגודלה של יהודי ברית המועצות בארצות הברית.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, שכונות רבות ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי הפכו למחוזות הידועים באוכלוסייתם היהודית הגדולה. פיירפקס ופיקו-רוברטסון, שתי שכונות הממוקמות במערב לוס אנג'לס, הן בין הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעיר. הן היוו גם יעד עיקרי למהגרים יהודים ישראלים וסובייטים. ניתן למצוא מובלעות יהודיות נוספות בבוורלי הילס, עמק סן פרננדו, מערב הוליווד, הנקוק פארק, אנצ'ינו (Encino), ווסטווד, ברנטווד ושרמן אוקס (Sherman Oaks). ברבות מהשכונות הללו ובסביבותיה ממוקמים ציוני דרך יהודיים רבים. השכונות פיירפקס, פיקו-רוברטסון ובויל הייטס (Boyle Heights) הן בעצמן אתרים יהודיים היסטוריים. סַמָן בית הקברות ב"אגודת החסד היהודי", שראשיתו ב-1855, נחשב לאתר היהודי הראשון בכל לוס אנג'לס. בית הכנסת בריד סטריט (Breed Street), הידוע גם כקהילת "תלמוד תורה" של לוס אנג'לס, היה בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר במערב ארצות הברית בין השנים 1915 עד 1951, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בסיור בלוס אנג'לס, המבקרים יגלו שלרבים מהמבנים המפורסמים של העיר יש קשר יהודי. מוריס ל' גודמן היה היהודי הראשון ששירת את מחוז לוס אנג'לס בעיריית לוס אנג'לס. ס' צ'ארלס לי (S. Charles Lee), נולד בשם שמעון צ'ארלס לוי, היה אדריכל אמריקאי הידוע בעיצובו של תיאטרון לוס אנג'לס. במסוף סניף הדואר של העיר נמצאים 11 ציורי קיר שנעשו על ידי האמן היהודי יליד לטביה, בוריס דויטש. אנדרטת השואה בפסיפיק  פארק עוצבה על ידי האמן היהודי, ג'וזף יאנג (Joseph Young). ציוני דרך יהודיים ידועים אחרים כוללים את המסעדות היהודיות המפורסמות של העיר, כולל Nate 'n Al's בבוורלי הילס, אמנות בסטודיו סיטי (Art's in Studio City), פיקו – מעדנייה כשרה (Pico Kosher Deli), גרינבלט ולנגר (Greenblatt and Langer) בפארק מקארתור (MacArthur Park). בעקבות זרם של יהודים ישראלים ופרסים, נפתחו מספר מסעדות, שהתפרסמו בזכות המאכלים הייחודיים והמסורתיים שלהן. מקומות כמו מסעדת גולן, טבריה, נסים וכפר פלאפל הציעו מטבח מזרח תיכוני אותנטי.

זמן לא רב לאחר שהתיישבו בלוס אנג'לס החלו חברי הקהילה היהודית להקים בתי חולים ומתקני בריאות. בשנות ה-80 של המאה ה-20, רבים מהמרכזים הרפואיים הטובים ביותר של לוס אנג'לס היו אלה שנוסדו על ידי מנהיגות יהודית. הידוע ביותר הוא המרכז הרפואי "ארזי סיני" (Cedars-Sinai). האחרים כוללים את מרכז "בריאות האשה היהודית", "האגודה היהודית להלוואות חינם לשירותי בריאות לטווח קצר". בית החוליםGateways  ומרכז לבריאות הנפש, "אביבה" שירותי משפחה וילדים, קרנות הבריאות "ביקור חולים", והבית היהודי לטיפול במבוגרים בלוס אנג'לס.

הקהילה היהודית של לוס אנג'לס זכתה לא פעם להכרה בפילנתרופיה שלה. לרבים מהארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית יש סניפים מקומיים בלוס אנג'לס. ישנן גם קבוצות הסברה אחדות המגייסות כספים לאוניברסיטאות בישראל. ארגונים כגון: המועצה האמריקאית של אוניברסיטת תל אביב והאגודה האמריקאית של אוניברסיטת בן-גוריון מסבירים לאנשים על בתי הספר ועל הישגיהם האקדמיים. מקורות מימון ותמיכה קהילתית מרכזיים מגיעים מקבוצות כגון: "קרן משפחה אחת", "קרן הקהילה היהודית", "קרן שפע", "יד ביד" לוס אנג'לס, "הקרן הקיימת לישראל" ו"מזון" – מענה יהודי לרעב. בנוסף, ישנם ארגוני צדקה רבים התומכים במחקר רפואי ישראלי, כולל ידידי המרכז הרפואי שיבא, הקרן לחקר הסרטן והקרן ההומניטרית הישראלית.

בלוס אנג'לס יש מבחר רחב של כלי חדשות ותקשורת. ביניהם כתבי עת עצמאיים רבים המשרתים את הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. העיתון היהודי של לוס אנג'לס הוא עיתון כזה. הוא הוקם בשנת 1985 והופץ במקור על ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. נכון לשנת 2010, היה לו קהל קוראים של 180,000, וזה הפך אותו לעיתון השבועי היהודי הגדול ביותר מחוץ לעיר ניו יורק. עיתונים יהודיים נוספים כוללים את "העיתון היהודי", "שלום לוס אנג'לס", ה"אובסרוור היהודי של לוס אנג'לס" (The Jewish Observer), "הקישור היהודי" (The Jewish Link), ועיתונים ישראליים – "שבוע ישראלי" ו"הארץ".

שניים מהמפרסמים הגדולים ביותר של מדיה יהודית בלוס אנג'לס הם: "טרייב"  – תקשורת (Tribe Media Corp), ו"בלייזר מדיה גרופ" (Blazer Media Group). ברדיו: תחנות ישראלה, ערוץ מוזיקה ישראלי ועייש  – תלמיד מלוס אנג'לס.

טינצין

Tientsin, 天津市

עיר בצפון סין.


לפני 1917 לא היו בטינצין אלא כ-10 משפחות יהודיות. הקהילה גדלה מהגירת יהודים מרוסיה, וב-1939 מנתה 2,500-2,000 נפש, ביניהם פחות ממאה יוצאי אירופה ואמריקה.

עיקר הפרנסה הייתה על המסחר, והיו במקום גם רופאים יהודים, מורים ופקידים קונסולאריים.

לקהילה היה בית-כנסת, בית-ספר ו-4 כתבי-עת יצאו לאור בשנים 1939-1930.

עם עליית הקומוניסטים לשלטון בסין אחרי מלחמת-העולם השנייה לא נותרו יהודים בעיר.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
מיכאל (מישה) קוגן

Michael (Misha) Kogan (1917-1984), businessman and industrialist, born in Odessa, Ukraine (then part of the Russian Empire). His family fled the anti-Jewish persecutions and pogroms of the 1920s and settled in Harbin, China. Kogan attended "The First Commercial School" in Harbin
in 1937, and was an active member of the local branch of Betar Zionist youth movement. He then continued his studies at the UMCA college in Harbin and in 1938 went to Japan, where graduated from the prestigious Waseda University in Tokyo, having acquired an excellent command of the Japanese language and culture.

In 1944 Kogan returned to China settling in Tianjin, where he opened his first company that dealt in natural hair wigs and floor coverings. After the establishment of the Communist regime in China, he returned to Tokyo in 1950. In 1953 he founded Taito Trading Company, later known as Taito Corporation, a company that began by importing and distributing vending machines and then jukeboxes before turning into a video game company and a developer of video game software and arcade hardware. He spent long periods of time in Israel and in Hong Kong. 

During WW2, Kogan was in touch with a number of personalities in Japan, most notably with Yasue Norihiro, a colonel with the Japanese Army's intelligence services and one of the initiators of the "Fugu Plan" of re-settling European Jews in the Japanese-occupied Manchuria. Kogan's archives, known as "Kogan's Papers", contain valuable materials from Japanese sources that relate to the development of the relationship between the Jews and
the Japanese during WW2.

Michael Kogan passed away while on a visit to Los Angeles in 1984.

His widow Asya Kogan nee Kachanovsky (1924-2013) was a major donor to Shamir Medical Center (Assaf Harofeh) in Israel.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קוגן
KOGAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה מצביע על ייחוס (כהנים, לוויים ואחרים).

כוגן הוא גרסה סלבית של השם כהן. כהן הוא ככל הנראה שם המשפחה היהודי העתיק והנפוץ ביותר ומצביע על מוצא מהכהנים. על פי המסורת, הכהנים הם צאציו של אהרון הכהן, אחיו הבכור של משה רבינו. לכהנים היו תפקידים מיוחדים בעבודת הקודש במשכן ובבית המקדש בירושלים עד חורבן בית המקדש השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. עד היום לכהנים שמורות חובות וזכויות מיוחדות על פי המסורת.

בעולם מתועד מספר גדול של צורות חלופיות לשם זה. במקרים רבים השם כהן שונה לשמות הדומים בצלילם לשפת המקום. זה איפשר ליהודים בתפוצות לשמור על מסורתם היהודית וגם להטמע חברה הסובבת. בין הצורות הנפוצות באזור הים התיכון ניתן למצוא את כהין, אל-כוהן, כויהן, צ'והן, שוהן וכופן (Kahin, Al-Kuhen, El-Kohen, Kouihen, Choen, Xohen, Cof[f]en). צורות חלופיות המתועדות באירופה כוללות: קוון וקוואן באנגליה (Cowen, Cowan); קוהן, קון, קהאן וקוהנר בגרמניה ואוסטריה (Cohn, Conn, Kahn, Kohn[e], Kohner); כאהן, כאהון וכהון בצרפת (Cahn, Cahen, Cahon, Caen, Cain); כואן באיטליה (Coen); כאהן, כהונה, כהנא, כהנו, קון, קויהן, קגן, קוגן, קפלן, קהנובסקי, קוגנוביץ', קהנוב, קהנסקי, וקונסטאם במזרח אירופה (Cahan, Cahona, Kahana, Kahano, Kahane, Kon, Koihen, Kagan, Kogan, Kaplan, Kohnowsky, Koganovitch, Kahanow, Kahansky, Konstamm).

קוהן, כון, קון, קאן מתועדים בארה"ב (Cohan, Cohane, Cohne, Cone, Coon, Kan, Koon). התואר העתיק "כהן צדק" מצביע על ייחוס אמיתי לכהנים. "כהן צדק" בראשי התיבות כ"ץ, שנשמע כמו המילה "קאץ" (Katz), שפירושה המילולי בגרמנית וביידיש הוא "חתול", הפך מקור לשמות משפחה רבים. כהנים שלא קיימו את ההלכות המיוחדות להם לפעמים נקראו "חלל" במקום כהן. אחרים לקחו שמות משפחה שונים, וביניהם בטאן (Bettan) ובן קסוס (Ben Kessous) הנפוצים בקהילות יהודיות בצפון אפריקה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי כוגן כוללים את פטר סמנוביץ' כוגן (1932-1972), הסטוריון ומבקר ספרות מרוסיה; ואת אברהם כוגן, פיזיקאי ישראלי יליד בסרביה (היום מולדובה).

טוקיו

טוקיו Tokyo

ביפנית: 東京都

בירת יפן.


היפנים בטוקיו לא ידעו דבר על היהודים עד סוף מלחמת-העולם הראשונה; עד אז ישבו יהודים רק בערי-הנמל הגדולות קובה, יוקוהאמה ונאגאסאקי. אחרי 1918 הגיע קומץ פליטים מרוסיה ושנים אחדות לאחר-מכן נמצאו ביפן, ובפרט בטוקיו, קבוצות שעסקו בהסתה אנטישמית. הדבר חזר בשנות השלושים כאשר התחילה התקרבותה של יפן לגרמניה.

בימי מלחמת העולם השנייה ניצלו כמה אלפי יהודים, והצליחו להמלט מאירופה הכבושה בידי הגרמנים, בזכותו של סנפו סוגיהארה (SENPO SUGIHARA), הקונסול הכללי של יפן שישב בקובנו, ליטא. בשנת 1941 הוציא סוגיהארה ויזות יפניות ליהודים מפולין, מליטא ומגרמניה, והם הצליחו לעזוב את אירופה ולהגיע ליפאן. היו שהמשיכו משם לארצות אחרות, אך רובם התיישבו בשטחים שבשליטת יפאן (כולל שנחאי). סנפו סוגיהארה הוכתר "חסיד אומות העולם" ביד ושם בירושלים.

אחרי תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה, נקלעו לטוקיו אלפי חיילים יהודים מצבא ארצות- הברית, ומאות יהודים מאמריקה ומאירופה הגיעו לבירה לרגל עסקים.

נפתח מרכז קהילתי ובשנות ה-50 המאוחרות היו קבוצות של יהודים מאמריקה שחשבו על פעולת גיור בקרב היפנים.

בשנת 1970 התגוררו בטוקיו כ- 300 יהודים, ביניהם תושבים זמניים רבים.

בשנת 1997 ישבו ביפן כולה כ- 2,000 יהודים, מחציתם בטוקיו.

חרבין

חרבין

Harbin, 哈尔滨

עיר בחבל מנצ'וריה, צפון מזרח סין.


ראשית הקהילה

העיר חרבין היא בירת מחוז היילונג קיאנג במנצ'וריה הצפונית, צפון מזרח סין. במאה ה- 19, עדיין היה חרבין שם כללי לקבוצת כפרים קטנים על גדות הנהר סונגהואה. התפתחותה כעיר החלה עם תחילת הפלישה הרוסית למנצ'וריה לקראת סוף המאה ה-19. הברית הרוסית- מנצ'ורית (1897) הבטיחה לרוסיה זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, וחרבין נהייתה למרכז מינהלי בטווח של 50 ק"מ סביב למסילה. המהנדס הראשי של מיזם המסילה היה אלכסנדר יוגוביץ', בן למשפחה יהודית שהתנצרה, מהנדס אזרחי ומומחה בבניית מסילות ברזל במדבריות וברמות. תוואי המסילה חצה את מנצו'ריה, עבר בחרבין, בפוגרניצ'ני ובצ'אנגצ'ון והסתיים בפורט ארתור שבקוריאה. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין. הם קיבלו לכך אישור מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. מעמדם של היהודים שהתיישבו בחרבין היה טוב מזה של יהודים ברוסיה.

כמו מיעוטים אחרים, וביניהם קראים, קיבלו גם היהודים חלקות אדמה בשולי העיירה. נאסר עליהם לעבוד ישירות על המסילה. בהמשך, עם פיתוח האזור, הורשו להקים עסקים של ניהול חשבונות וקבלנות.


ראשית המאה ה- 20

ב- 1903 כבר הייתה בחרבין קהילה יהודית עצמאית שמנתה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה יפן, ב- 1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מפרעות 1905-1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב- 1908 חיו בחרבין כ- 8,000 יהודים. ב- 3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. ב- 1903 נחנך בחרבין בית העלמין היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד "חדר", וב- 1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו כבר בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. אולם בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.

ב- 1913 כיהן אלכסנדר קיסילב (1866-1949) כרב הראשי של קהילת חרבין. קיסילב הוא מחברם של כמה חיבורים הלכתיים, וגם של הספר "נציונליזם ויהדות", שיצא לאור ברוסית, בשנת 1941. המשפחות בונר, קבלקין, קרול, מנדלביץ', סמסונוביץ', סקידלסקי, ואחרות מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התעשיות המקומיות, בעיקר של צמר ופחם, וגם בהרחבת קשרי המסחר עם האימפריה הרוסית ועם אירופה, יפן, וארצות הברית.

בנובמבר 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה הקהילה היהודית בחרבין ל EKOPO (ועדה יהודית לסיוע לקורבנות מלחמה). ארגון התנדבותי זה היה פעיל עד שפורק בשנת 1920 לדרישת הבולשביקים. ראש הארגון בחרבין היה ד"ר אברהם קאופמן. בפברואר 1914 קיבל מברק מארגון דומה בסמרה ובו בקשה לעזרה. בשנות פעילותו סייע הארגון ליותר מ- 200,000 פליטי מלחמה, בחלוקת מזון , במקומות לינה, בהקמת בתי חולים, בקורסים מקצועיים, ועוד.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

אחרי המלחמה, גדלה הקהילה היהודית במהירות, בשל זרם הפליטים היהודים שהגיעו בימי המלחמה, בימי המהפכה הרוסית (1917), ובימי מלחמת האזרחים ברוסיה. היא הגיעה לשיא גודלה, 15,000 נפשות, בשנות השלושים המוקדמות, וירדה ל- 5,000 בשנת 1939.

בקהילה פעלו בית ספר יסודי (1919-1924), תלמוד תורה שנהפך בהמשך לבית ספר יהודי ממלכתי (1920-1950), בית החולים "משמרת חולים" (1920-1934), בית אבות "מושב זקנים" (1920-1943), בית ספר מקצועי לנשים (1922-1940), ספרייה, ובית הכנסת החדש.

ב- 1923 נפתח הבנק הלאומי היהודי, יוזמה שהחלו כבר ב- 1919 א. מ. פטקה, ד. נ. גננסקי, ד"ר א. קאופמן, מ. י אלקין, מ. א. טרוצקי, ד"ר ס.מ וכטר, ג.ב. דריסין, מ. א. שיסטר וי. ביינר. הלקוחות העיקריים היו עסקים יהודים שנזקקו לאשראי מוזל, אולם בהמשך העניק הבנק שירותים לעסקים רבים אחרים. הבנק חדל לפעול ב- 1950.

זכות ראשונים הייתה ליהודים רבים על מלונות, בנקים, חנויות, בתי קפה, עיתונים ובתי הוצאה לאור בחרבין. בכך נתנו דחיפה חשובה לכלכלת העיר. למעשה כל היוזמות העסקיות בעיר באותה תקופה, כולל מאפיות , טחנות ומכרות פחם, היו תוצאה של פעילות כלכלית יהודית. בשנת 1926 היו בחרבין עסקים רבים בבעלות יהודית, ובהם 28 תעשיות במגוון תחומים.

חרבין הייתה גם מרכז תרבות. בשנות העשרים והשלושים, באו שחקנים יהודים נודעים להופיע שם, וסייעו לקדם ולהפיץ את המוזיקה המערבית בסין. השפעתם של יהודים בחינוך המוזיקלי בחרבין ניכרת עד היום.

בין 1918 ל- 1930, יצאו בחרבין כעשרים עיתונים וכתבי עת יהודיים, כולם בשפה הרוסית, להוציא את העיתון היידי "דער ווייטער מזרח" (המזרח הרחוק), שהופיע שלוש פעמים בשבוע. תפוצתו הייתה בערך 300 עותקים בשנים 1921-1922. השבועון ברוסית "חיים יהודיים", שעד 1926 נקרא "סיביר-פלשתינה", הופיע מ- 1929 ועד 1940 בכל מנצ'וריה וצפון סין. כשנוסדה המועצה הלאומית היהודית במזרח הרחוק, נוסף לו גם חלק באנגלית.

התנועה הציונית

התנועה הציונית בהנהגת אברהם קאופמן, וכמה מועדוני נוער, תרמו רבות לחיי הקהילה. עד 1921, השתייכו הציונים בחרבין לארגון הציוני הסיבירי והרוסי, והשתתפו בועידותיו. ב- 1921 נפתח בעיר סניף של תנועת "מכבי", ופעל עד 1925. ב- 1922 נוסד ארגון נשים שהיה קשור לויצ"ו, ובאותה שנה נערכה הפגישה הראשונה של ויצ"ו. מ- 1921 עד 1925 עלו קבוצות נוער אחדות של "השומר הצעיר" לארץ ישראל. סניף השומר הצעיר בחרבין הוקם ב- 1927 וב- 1929 נוסד סניף של בית"ר, בעיקר על ידי קבוצה גדולה של חברי השומר הצעיר לשעבר.

המדיניות הכלכלת החדשה שיושמה בגוש הסובייטי ב- 1925 עוררה גל הגירה חדש מחרבין. חלק מהיהודים היגרו באופן לא חוקי ולאחרים סייעה מהקהילה היהודית לעמוד בתשלום הגבוה במטבע זר שדרשה הממשלה הסובייטית בתמורה לוויזות.

כשהוצאה הציונות אל מחוץ לחוק בגוש הסובייטי, חרבין נהייתה לאי של ציונות דוברת רוסית. בשנים 1924-1931 לא הייתה לשלטון הסובייטי, שהיה עסוק בעיקר בבעיות פנים, השפעה רבה בשטחי מנצ'וריה. ב- 1931, כבש הצבא היפני את חרבין ואת השטח המנצ'ורי.

הכנס הראשון (מתוך שלושה) של ציוני המזרח הרחוק נערך בחרבין בדצמבר 1927. בשל מחלוקות אידיאולוגיות, פרש הפלג הרוויזיוניסטי לפעילות פוליטית נפרדת. הרוויזיוניסטים קיימו עוד שלושה כנסים, בהם נכחו נציגי רשויות מנצ'ורים ויפנים. היפנים שמרו על קשרים עם הקהילות היהודיות בחרבין ובשנגחאי, משום שהיו מעוניינים להשתמש בהן כדי למשוך משקיעים מערביים לשטח, ולהשיג השקעות והשפעה מיהודי המערב (תכנית פוגו). בכנס הציוני השני (1938) הציעו הצעות לדגל יהודי: ירוק ולבן עם מגן דוד, או כחול לבן כדגלה של המפלגה הרוויזיוניסטית. הכנס השלישי נערך שנה אחר כך, והיו בו דיונים על קליטת היהודים האוסטרים והגרמנים שחיפשו מקלט בסין. הכנסים היו חשובים לגיבוש הקהילות היהודיות בסין. כנס רביעי תוכנן לשנת 1940, אולם הרשויות היפניות לא הירשו לקיימו.

תחת שלטון רוסי נהנו היהודים בחרבין מזכויות כשל כל הזרים, ולא התערבו בענייניהם הפנימיים. אולם ב- 1928, בעקבות העברתה של מסילת הברזל מזרח סין לידי הסינים, פרץ משבר כלכלי קשה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. אחדים עברו לגוש הסובייטי, אחרים לשנגחאי, לטיין צין ולערים אחרות. המצב החמיר עם הכיבוש היפני של מנצ'וריה (1931-1945) וייסודה של ממשלת בובות, תחתיה יהודים היו נתונים לטרור ולסחיטה.

מלחמת העולם השנייה

יחס השלטונות כלפי היהודים הורע במלחמת העולם השנייה. יפן אימצה מדיניות אנטישמית הן משום שהייתה חברה במדינות הציר, הן בהשפעת מהגרים רוסיים מן הימין הפוליטי. תחת השלטון היפני המשיכו תנועות הנוער הציוניות בפעילותן, במיוחד בית"ר ומכבי, שארגנו פעילויות תרבות. בית"ר, הארגון הציוני החזק ביותר, הוציאה לאור מגזין ברוסית בשם "הדגל". העורך הראשי היה אלכסנדר י. גורביץ', עד שעזב את חרבין ב- 1941. אחריו היה שמואל א. קליין העורך, עד שנסגר המגזין על ידי היפנים ב- 1942. ב- 1943, תחת לחץ השגרירות הגרמנית בטוקיו, נסגר גם העיתון "חיים יהודיים".

אחרי המלחמה

עד שנת 1950 פעלו בחרבין ארבעה בתי כנסת. יהודים רבים עזבו את מנצ'וריה לפני פרוץ המלחמה והיגרו לארצות הברית, לאוסטרליה, לברזיל ועוד. בשנים 1945-1947, חרבין הייתה תחת כיבוש סובייטי. מנהיגי הקהילה היהודית נעצרו ונשלחו לשטח סובייטי. הרב אלכסנדר קיסלב, הרב הראשי של חרבין ושל קהילות המזרח הרחוק נפטר בחרבין ב- 1949. באותה שנה הוקם בחרבין גוף יהודי בלתי חוקי בראשות שלמה ספיבק, בו היו חברים נציג התנועה הציונית טדי קאופמן, נציג "מכבי" פאבל שמושקוביץ', ונציגי בית"ר יעקב אנדלט, בוריס מירקין וורה קליין.

אחרי המלחמה, רוב היהודים היגרו. בשנים 1951-1953, בערך 3,500 מהיהודים ה"סיניים" לשעבר, רובם מחרבין, התיישבו בישראל והקימו להם ארגון של יהודים סינים. בית העלמין הועבר ממקומו בהואנג שאן בשנים 1962-1968, ובשנה זו חדלו למעשה להתקיים חיים יהודיים בחרבין. היהודי האחרון עזב ב- 1985. בתי ספר יהודיים, רחובות ובתים נשמרו ללא פגע, וחלקם שופצו, ביניהם שני בתי כנסת, בית מדרש, ובית העלמין הגדול ביותר במזרח הרחוק, ובו 700 מצבות עם כתובות עבריות.

אדריכלות הרבעים העתיקים בעיר היא אחת המזכרות העיקריות לתולדות הקהילה היהודית, והרובע היהודי הוא אתר תיירות עיקרי. רוב הבתים האלגנטים, בסגנון מערבי, הם מתחילת המאה העשרים, נבנו על ידי יהודים, ונשתמרו היטב. הם מפוזרים בכל העיר, בעיקר בשכונה פריסטאן, אזור שהיה מרכז החיים הדתיים, הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של היהודים.

בתחילת שנות ה- 2000 יהודים המייצגים חברות בינלאומיות או ישראליות מחדשים מעט את הפעילות הכלכלית בחרבין ובערים גדולות אחרות בסין. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. מנהל המכון, לי שוקסיאאו, ביקר בישראל פעמיים. אחד הפרוייקטים במכון הוא לשחזר את ההיסטוריה של קהילת חרבין, אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח הרחוק.

אודסה
אודסה ODESSA
עיר מחוז באוקראינה.

ראשיתה של הקהילה

כאשר כבשו הרוסים את המקום מידי הטורקים ב- 1789 נמצאו באודסה ששה יהודים. ב- 1794, משעלה מספרם, ניתנו ליהודים מגרשים להקמת בתים, חנויות וגינות, וכעבור ארבע שנים הוקם בית-כנסת. הרב הראשון, ר' יצחק רבינוביץ מבנדרי, נתמנה ב- 1809. יהודים היו אז כעשרה אחוזים מכלל תושבי העיר. ב- 1840 הגיע מספרם ל- 12,000 (עשרים אחוזים), ובסוף המאה ה- 19 ישבו באודסה 165,000 יהודים.

משנות ה- 80 של המאה ה- 19 ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים היתה אודסה הקהילה השנייה בגודלה בקיסרות רוסיה (אחרי וארשה), ובעלת השפעה עצומה בזכות פעילותה הכלכלית, צביונה ה"מערבי" ופריחתה התרבותית והספרותית, בפרט בתחום השפה העברית. חלקם של היהודים במסחר הקמעוני ובמלאכה היה בולט מלכתחילה, ובמחצית השנייה של המאה ה- 19 ריכזו בידיהם את יצוא התבואה, ומילאו תפקיד חשוב בבנקאות, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. באודסה היה גם פרולטריון יהודי גדול.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 ירד מעמדה המסחרי של העיר, והיהודים השתלבו במבנה הכלכלי החדש. ב- 1926 היו היהודים הרוב המכריע בין עובדי החנויות הממשלתיות והקואופראטיבים, כ- 90 אחוזים באיגוד החייטים, 67 אחוזים בין עובדי הדפוס, יותר ממחצית כוח-העבודה בענף העצים, כמחצית עובדי העיריה וכ- 40 אחוזים באיגוד בעלי המקצועות החופשיים. אלפים חדרו לתעשיה הכבדה. אודסה היתה הקהילה החילונית ביותר ב"תחום-המושב" והראשונה ברוסיה בשליטת המשכילים. הטמיעה בלשון ובתרבות הרוסית הקיפה חוגים נרחבים ושימשה מנוף להפצת החינוך החדש ביישובים היהודיים בדרום-רוסיה. על האפיקורסות הרווחת בעיר פסק העם באמירה "אודסה אש גיהינום סביב לה מרחק עשר פרסאות". בתחילת המאה עדיין היו בה 200 "חדרים" מסורתיים ובהם כ- 5,000 תלמיד, רובם ככולם בני עניים. אלפים למדו בבתי-ספר פרטיים, עירוניים וממשלתיים, במכללות ובאוניברסיטה המקומית, ובחוגים למבוגרים. בית-הספר המקצועי היהודי "טרוד" ("עמל"), שנוסד ב- 1864, היה הטוב ביותר במדינה, וה"ישיבה" בהנהגת הרב חיים צ'רנוביץ (רב צעיר) ובשיתוף ח"נ ביאליק, יוסף קלוזנר וכמותם, היתה לשם דבר. מוסדות החינוך והחברה באודסה, דוגמת בית-הספר הציבורי הראשון בהנהגת בצלאל שטרן (מ- 1826), שימשו מופת לקהילות רבות ברוסיה; הוא הדין בבית-הכנסת של ה"משכילים", עם מקהלה, ועוגב (מ- 1901). כמו כן היו חוות חקלאיות, מחנות-קיץ, בתי-יתומים ובית-חולים משוכלל.

יהודי אודסה היו הראשונים ברוסיה שנחלצו להגנה אמיצה ושיטתית על זכויות היהודים בעיתונות היהודית ("ראזסבייט", "ציון", "דיין", "המליץ", "קול מבשר") והכללית, ובתחילת המאה הנוכחית ניכר בה סגנון חדש בוויכוחים על הבעיה היהודית מסביב לזאב ז'אבוטינסקי וחוגו, שהיכה גלים בציבור כולו. להתעוררות היהודית נתלוו גילויי שנאה ואלימות מצד האוכלוסיה הכללית בשנים 1821, 1859, 1871, 1881 והפוגרום החמור מכולם, בשנת 1905 - בעידוד השלטונות והמשטרה - שבו נהרגו 300 יהודים ובתוכם 50 חברי ההגנה העצמית. במלחמת-האזרחים בשנים 1919-1917 ניצלו יהודי אודסה בזכות איגוד הקצינים והחיילים היהודיים שהתארגן בעיר.

אודסה היתה מרכז ראשי של תנועת "חיבת ציון" מתחילתה; מכאן יצאה קריאתם של מ"ל ליליינבלום ול' פינסקר, וכאן הורכבה המנהיגות אחרי ועידת-היסוד בקאטוביץ (1884), והוקמה אגודת "בני משה" מיסודו של אחד-העם (1889). בשנים 1917-1890 פעל באודסה "הוועד ליישוב ארץ-ישראל" (הוועד האודסאי"), המוסד החוקי היחיד של התנועה ברוסיה, בהנהגת מ.מ. אוסישקין.

מ- 1907 הופיעו באודסה כתבי-עת חשובים ("כוורת", פרדס", "השילוח", "העולם"), פעלו הוצאות גדולות ("מוריה", "דביר") ובעיר נוצר "אקלים עברי" שהיפרה עשרות סופרים וחוקרים דוגמת מנדלי מוכר ספרים, ש' דובנוב, מ' בן-עמי, ש"ש פרוג, ש' טשרניחובסקי, נ' סלושץ, ש' בן-ציון, י' ברקוביץ, י' פיכמן, ז' שניאור, א"א קבק, א' שטייינמן ורבים אחרים. עם התבססות השלטון הסובייטי הקיץ הקץ על התנועה העברית; ביוני 1921 הפליגה מאודסה לקושטא קבוצת סופרים וביניהם ח.נ. ביאליק, סמל לחורבן התרבות הלאומית ברוסיה. בשנות העשרים גברה הנהירה למוסדות-החינוך הרוסיים, להבדיל מן האוקראיניים. באוניברסיטה פעלה שנים אחדות מחלקה ליידיש ואוספי-הספרים המפורסמים באודסה מוזגו לספריה אחת ע"ש מנדלי מוכר ספרים. בסוף שנות השלושים פסקה גם הפעולה היידישאית. תיאור נאמן של ההווי היהודי העשיר באודסה מוצאים בסיפורים של ס"ס יושקביץ, ב"חמשתם" של זאב ז'בוטינסקי ובעיקר ב"סיפורי אודסה" של יצחק באבל.

תקופת השואה

עם פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות, בעקבות המתקפה שנפתחה ב21 ביוני 1941, יהודים רבים נמלטו מבוקובינה, מבסרביה וממערב אוקראינה, שהיו שטחי כיבוש גרמני ורומני, אל אודסה. כמה יהודים באודסה גוייסו לצבא האדום. אחרים עזבו את העיר במהלך המצור עליה, שנמשך חודשיים.

ב- 22 באוקטובר 1941 נהרס חלק מבניין המטה הראשי הרומני (לשעבר מטה המשטרה החשאית הסובייטית) בפיצוץ גדול. המושל הצבאי של העיר, גנרל גלוגוינו, וקצינים וחיילים רומנים וגרמנים רבים נהרגו. למחרת התרחשה פעולת התגמול הראשונה. 5,000 תושבים, רובם יהודים, נרצחו. רבים מהם נתלו בצמתים ובכיכרות. יון אנטונסקו ציווה להוציא להורג 200 קומוניסטים על כל קצין שנהרג בפיצוץ, ו- 100 על כל חייל. כמו כן הורה שמכל משפחה יהודית יילקח אסיר אחד. 19,000 יהודים נלקחו אל הכיכר בנמל, שם שפכו עליהם דלק ושרפו אותם. 16,000 יהודים אחרים נלקחו למחרת לפרברים, ונטבחו כולם. עוד 5,000 יהודים נעצרו וגורשו זמן קצר אחר כך למחנות בבוגדנובקה, דומנבקה, קריבויה אוזרו, וכפרים אחרים, שם כבר היו מרוכזים כ- 70,000 יהודים מדרום טרנסניסטריה. כמעט כולם נרצחו בדצמבר 1941 ובינואר 1942, על ידי יחידות מיוחדות של זונדרקומנדו מרוסיה בסיוע חיילים רומנים, אנשי מיליציה אוקראינים, ובמיוחד על ידי יחידות SS, שאויישו על ידי מתיישבים גרמנים לשעבר באזור. ב- 7 בדצמבר 1941, אודסה נהייתה בירת טרנסניסטריה. המושל, ג. אלקסיינו, וכל המוסדות המנהלתיים העבירו את מטותיהם מטיראסופול לאודסה. אז התחילו בצעדים ל"טיהור" אודסה מיהודים. אחרי שעזבה השיירה האחרונה את העיר ב- 23 בפברואר 1942, הוכרזה אודסה "יודנריין" - נקייה מיהודים. התושבים המקומיים וכוחות הכיבוש בזזו וחיללו רכוש יהודי. בית העלמין היהודי הישן חולל ומאות מצבות גרניט ושיש נשלחו למכירה ברומניה.

ב- 10 באפריל 1944 חזרו כוחות סובייטים בפיקודו של הגנרל מלינובסקי אל אודסה. בעת השחרור, מעריכים כי היו באודסה כמה אלפי יהודים, חלקם עם מסמכים מזוייפים ובמקומות מסתור, אחרים אצל משפחות לא יהודיות. בקרב הרוסים והאוקראינים היו מלשינים, אבל גם אנשים שסיכנו את חרותם ואפילו את חייהם כדי להציל יהודים.

שנות ה- 50 וה- 60
אחרי שחזרו ניצולי השואה אל העיר, הייתה אודסה אחד המרכזים היהודים הגדולים בגוש הסובייטי, אולם לא התקיימו בה היו חיי קהילה גלויים. פיזרו השלטונות קבוצות מתפללים מבתים פרטיים, והחרימו תשמישי קדושה. ב- 1964 הופיעה בעיתון מקומי כתבה בגנותה של הקהילה היהודית. בשנים 1959-1965 חל איסור על אפיית מצות (בוטל בשנת 1966).

במפקד האוכלוסין של 1959 נמנו באודסה 102,200 יהודים, אך המספר האמיתי מוערך ב- 180,000, שהיוו כ- 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה.
בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) גבר זרם הבקשות ליציאת יהודים לישראל, ומשנת 1968 ואילך הורשו כמה משפחות לעלות לישראל. ההגירה לישראל ולמקומות אחרים גברה בשנות ה- 70 וגברה עוד יותר אחרי התפוררות הגוש הסובייטי.

מוסדות קהילתיים
כיום, בתחילת שנות האלפיים, פועלים באודסה מגוון מוסדות יהודיים. מספר היהודים בעיר הוא 45,000, כ- 3.5 אחוזים מאוכלוסיית העיר. ב- 1991 פתח ארגון ה"ג'וינט" את המשרד הראשון בעיר, ומאז חיי הקהילה התפתחו מאד.
חיי הדת של הקהילה מרוכזים בבית הכנסת ברחוב אוסיפובה. ב- 1994 נפתחה הספרייה העירונית היהודית, ובה ספרים וכתבי עת בעברית, ביידיש, באוקראינית, ברוסית ובאנגלית. הספרייה משמשת גם כמרכז קהילתי.

אגודת התרבות היהודית נוסדה ב- 1989. האגודה מארגנת פעילויות באמצעות מרכז "מגדל" לאמנויות ולחיונוך, ארגון קורבנות הגטו ומחנות הריכוז, די יידישע ליד (להקת זמר), סדנת דרמה והמגזין מאמא לושן.

גמילות חסד הוא ארגון צדקה שמסייע לנזקקים, לנכים ולבודדים. פעילות הארגון כוללת ייעוץ רפואי, ארוחות יום א', ביקורי בית אצל קשישים והשאלת ציוד רפואי.
יש באודסה שני גני ילדים יהודים, שני בתי ספר וארבעה בתי ספר של יום א'. בעבר היו בה שלושה בתי עלמין, האחד, בית העלמין הישן, נהרס ב- 1936, והשני, בית העלמין היהודי הראשון בעיר, נהרס ב- 1978. כיום נותר באודסה בית עלמין יהודי אחד.

הקהילה היהודית באודסה בשנות ה-2000

לפי הערכת הארגונים היהודיים באוקראינה, האוכלוסיה היהודית באודסה, מונה כ – 45.000 נפש. לקהילה היהודית יש קשר נרחב עם יהדות התפוצות ומדינת ישראל. באודסה פועל המרכז הקהילתי "מגדל", המקיים פעילות חברתית, תרבותית וסוציאלית. ב-2010 , נחנך מרכז קהילתי חדש המכיל ספריה, בית הוצאה לאור, תיאטרון, מועדון סטודנטים ומרכז לילדים בסיכון. במרכז זה מתקיימת פעילות מוסיקלית וספורטיבית. לידו נפתח המוזיאון להיסטוריה יהודית "מגדל- שרשים". באודסה פועלים שני מרכזים אורתודוכסיים. קהילת "אור-שמח" בהנהלת: הרב שלמה באקשט מפעילה בית-כנסת, מקווה, בית ילדים, בית ספר, ומסעדה כשרה. קהילת חב"ד בהנהלת הרב אברהם וולף מפעילה בית-כנסת, מקווה, מעון וגן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון, ישיבה וכולל , בית ילדים ומסעדה כשרה. בתי כנסת נוספים כוללים את בית-הכנסת המרכזי ובית הכנסת של הרב ישעיהו גיסר. הקהילה רפורמית בהנהלת: ולדימיר טורצנסקי מקיימת בית ספר של יום ראשון ופעילויות נוספות. באודסה קיימים בית ספר מקצועי של רשת "אורט", אוניברסיטה עממית יהודית, וסניף "הלל" לסטודנטים יהודים. בשנת 2012 נפתח המועדון לנוער היהודי. באודסה יוצאים לאור שני עיתונים יהודיים. בטלויזיה המקומית יש תוכנית אירוח קבועה לנושאים יהודיים. במשך השנה ובקיץ בפרט ,מתקיימים סמינרים שונים, הן על ידי הקהילה והן על ידי ארגונים יהודיים מישראל ומהתפוצות. התושבים היהודים, נוטלים חלק פעיל בניהול העיר, ומהם אף נבחרו כחברים במועצת העיר.

כתובת בית הכנסת המרכזי: רחוב אוסיפובה 21, אודסה
rabbiodessa@gmail.com

הונג קונג
הונג קונג Hong Kong

הונג קונג היא נמל ומרכז כלכלי בעל חשיבות עולמית. משנת 1842 ועד 30 ביוני 1997 היתה מושבת כתר בריטית. כיום, יחד עם מקאו, היא מוגדרת אזור מנהלי מיוחד (SAR) של הרפובליקה העממית של סין.

ראשוני התושבים היהודים, בני משפחת ששון, הגיעו להונג קונג כשהועברה מסין תחת שלטון בריטניה בשנת 1842. הם העבירו את משרדיהם ממחוז סמוך אל הונג קונג וסייעו לפתח את הנמל החדש.

הקהילה היהודית של הונג קונג נוסדה באופן רשמי בשנות ה- 1850 ופעלה בראשיתה בעיקר בבתים שנחכרו על ידי בני משפחת ששון. בית הכנסת הראשון, אוהל לאה, נבנה על ידי סיר יעקב ששון ונחנך בשנת 1902. בית העלמין התקדש בשנת 1855. בשנת 1882 מנתה הקהילה 60 יהודים ספרדים; 100 יהודים חיו שם בשנת 1921, רובם ספרדים. 250 בשנת 1954, מחציתם ספרדים ומחציתם אשכנזים. סה"כ 239 יהודים בשנת 1959; וכמאתיים יהודים בשנת 1968, מהם 70 ספרדים ו- 130 אשכנזים.

פרוץ מלחמת העולם השנייה והכיבוש היפני האטו את פעילות הקהילה, שכן רבים מבני הקהילה נעצרו על ידי היפנים במחנות לשבויי מלחמה.

משנות ה- 1960 ואילך, התפתחותה הכלכלית של הונג קונג משכה אליה עשרות אלפי זרים, ביניהם יהודים רבים מארצות הברית, מישראל, מבריטניה, מאוסטרליה ומקנדה, אשר הזרימו דם חדש לחיי הקהילה היהודית. בשנת 1997 חיו בהונג קונג 2,500 יהודים, שני שלישים מהם ישראלים ואמריקנים.

נכון לשנת 2010 הקהילה היהודית מונה כ- 5,000 נפשות, בהם ילידי אנגליה, ארה"ב, צרפת, אוסטרליה, דרום אפריקה, ישראל וקנדה. יש להם שבע קהילות שונות. בנוסף לבית הכנסת אוהל לאה, ישנה קהילה רפורמית שנוסדה ב- 1988, מספר בתי חב"ד (באי הונג קונג, בקאולון ובאי לנטאו), שתי קהילות ספרדיות אורתודוכסיות: קהילת ציון בקואולון וקהילת שובה ישראל, הקטנה יותר, באי הונג קונג.

במתחם אוהל לאה מצויים גם מרכז קהילתי ומקוה, והוא מהוה מרכז חיי הקהילה של היהודים בהונג קונג. המרכז נוסד בשנת 1995, במקום מועדון התרבות היהודי הישן. בנוסף לפעילות קהילתית עשירה במגוון תחומי תרבות, ספורט, אקדמיה ומורשת, יש במרכז הקהילתי גם ספריית יודאיקה וארכיון סיני-יהודי, בריכה וחדר כושר, שתי מסעדות גלאט כשר: קפה סברה (בשרי) וקפה ווטרסייד (חלבי), ושירותי הסעדה כשרים. גם קהילת ציון בקאולון מפעילה מסעדה, "מול הים", ובמרכז העסקים של הונג קונג אפשר לאכול גם במסעדה של קהילת שובה ישראל.

ארגונים קהילתיים נוספים אשר מעשירים את חיי הקהילה הם אגודת הנשים היהודיות, אשר נוסדה לראשונה בשנות ה- 1940 על מנת לספק סיוע לפליטים יהודים שהגיעו משנחאי. בכל שנה האגודה מקיימת פעילות חינוכית ותרבותית, וגם מגייסת כספים למען ארגוני צדקה בהונג קונג וגם בישראל.

מדי שנה הקהילה מקיימת פסטיבל סרטים יהודי שנמשך שבועיים, ומושך קהל גדול, לא רק מקרב בני הקהילה אלא גם מקרב כלל תושבי הונג קונג.

החברה ההיסטורית היהודית נוסדה בשנת 1984 בעקבות הרצאה של מר ס.י. צ'אן במועדון היהודי (שקדם למרכז הקהילתי). מטרותיה המקוריות היו לייסד ספריית יודאיקה עבור הקהילה, שבה יוקם גם ארכיון סיני-יהודי, לקידום השיתוף פעולה הסיני יהודי, ובו יתעדו ביסודיות את מסמכי הקהילה ויפרסמו מחקרים ומאמרים. כיום עוסקת החברה ההיסטורית בתיעוד, צילום ותרגום של 300 מצבות בבית העלמין היהודי, ובעריכת ראיונות מוקלטים עם סיפורם האישי והמשפחתי של חברי הקהילה היהודית.


הקשר עם ישראל

לקהילה היהודית קשרים חזקים עם ישראל. בשנת 1958 נתמנה איש העסקים ויקטור זירינסקי לקונסול של כבוד של ישראל בהונג קונג, וכיהן בתפקיד עד למיסודם הרשמי של הקשרים הדיפלומטים ומינויו של הקונסול הכללי כנציג בהונג קונג ומקאו גם יחד, בשנת 1985. ישראל וסין ביססו את הקשרים הדיפלומטיים הרשמיים ביניהן בשנת 1992. כיום בנוסף להונג קונג, יש לישראל קונסוליות בשנחאי ובגואנגג'ואו, ושגרירות בבייג'ין.

בשנת 2010 הוקם בהונג קונג שבט מקומי של תנועת הצופים הישראלית. הקונסוליה הישראלית עורכת פסטיבל סרטים ישראלי אחת לשלוש שנים ויש גם קבוצות כדורגל של מכבי, לנוער ולמבוגרים. הקהילה משתתפת באופן פעיל בתכניות ה UIA מייסודה של קרן היסוד, ואף תומכת בהן.

יום העצמאות ויום הזיכרון הם ימים מרכזיים בלוח השנה של הקהילה ומציינים אותם ברוב טקס. מתקיימים גם אירועים שנתיים לתמיכה בקרן היסוד ובקרן הקיימת.


בית העלמין היהודי

בית העלמין היהודי של הונג קונג נמצא בהפי ואלי, מוקף כיום במגדלי מגורים. משני עברי הכניסה מקדש בודהיסטי ובית ספר בודהיסטי. בית העלמין, שנחנך בשנת 1855 וקיבל בשנת 1858 רשיון חוקי של מושבת כתר ל -999 שנים, הוא אחד הבודדים במזרח הרחוק שנותר במקומו מאז המאה ה- 19 ועדיין נמצא בשימוש.

הקבר העתיק ביותר, של לאון בין ברואל, הוא משנת 1857. רשימות החברה קדישא מראות שרוב האנשים שנקברו במקום בשנים הראשונות היו רווקים, שכן משפחות כמעט ולא הגיעו להתיישב אז בהונג קונג.
בשנת 1904, בתקופת הכהונה של סיר מתיו נתן, המושל היהודי היחיד שהיה להונג קונג, קיבלה הקהילה היהודית רשיון מאת הכתר הבריטי לבעלות על חלקת אדמה סמוכה לבית העלמין, הפעם ל- 75 שנים בלבד. הרשיון חודש בשנת 1979. רוב המבנים, ביניהם חדר הטהרה ובית תפילה קיימים במתחם מתחילת המאה העשרים.

המצבות כתובת בעיקר עברית ואנגלית, אך יש גם בערבית, רוסית והולנדית. יש מצבות מקושטות בסגנון ספרדי וגם מצבות אשכנזיות פשוטות, כל אחת מייצגת תרבות ותקופה.

בסך הכל יש בבית הקברות כ- 360 קברים.


חינוך

בית הספר "כרמל" נוסד בשנת 1991. מספר התלמידים זינק במהירות מתריסר למאות, והוא אחד מבתי הספר הבינלאומיים החשובים בהונג קונג. הוא מעניק חינוך ברמה הגבוהה ביותר, יהודי וכללי. כיום זה בית הספר היחיד במזרח אסיה שמציע תכנית לימודים יסודית וגם תיכונית. אחרי תקופת נדודים, כיום בית הספר נמצא בשלושה קמפוסים, האחד, גן ילדים לגיל שנה עד חמש, במרכז הקהילתי. באזור מידלוול נמצא קמפוס בורט רואד שבו פועל בית ספר יסודי לילדי גן עד כתה ה' מארה"ב. ובית הספר התיכון החדש אלסה נמצא בשאו קאי ואן בצד המזרחי של האי הונג קונג.

מלבד בתי הספר, גם שלל בתי הכנסת מציעים אלטרנטיבות חינוכיות רבות, כולל תכנית שורשים של ה UJC.

אריקה ליונס היא מו"ל ועורכת ראשית של המגזין Asian Jewish Life. היא כתבה את המאמר במיוחד עבור מאגר המידע של בית התפוצות. אוגוסט, 2011.

לוס אנג'לס

לוס אנג'לס, קליפורניה

Los Angeles

ממוקמת בדרום קליפורניה. בעיר לוס אנג'לס יש כ-4 מיליון תושבים התופסים 455 מייל רבועים של שטח, לכן היא נחשבת לעיר השנייה הכי מאוכלסת בארצות הברית ולגדולה ביותר בעולם. עד 1967, לוס אנג'לס הייתה ביתם של יותר מ-510,000 יהודים, שנייה רק ​​לעיר ניו יורק. אוכלוסייתה היהודית הנוכחית מוערכת ב-662,000.

מקורותיה של העיר הם מהקולוניזציה הספרדית המוקדמת של קליפורניה. לוס אנג'לס יועדה רשמית כעיר (Pueblo) ב-4 בספטמבר 1781, עם כ-44 תושבים. הצטרפותה של קליפורניה לארצות הברית ב-1850, בעקבות מלחמת מקסיקו-אמריקה וגילוי הזהב, הביאה לגל של עליית יהודים ממערב אירופה וממזרח ארצות הברית. בעודם מחפשים התעשרות מהירה, הרוב לא עסקו בכריית זהב אלא פתחו חנויות בעיירות הקטנות ובמחנות הכרייה ברחבי צפון קליפורניה. בשנת 1850 מפקד בלוס אנג'לס גילה שבסך הכול ישנם 1,610 תושבים, כאשר 8 מתוכם הם יהודים.

תפילות יהודיות החלו לראשונה ב-1854 עם הגעתו של ג'וזף ניומרק (1881-1799). ג'וזף ניומרק, בעל הכשרה ברבנות ובעל אוריינטציה מסורתית, היה הפטריארך של הקהילה היהודית עד יום מותו. בדרך כלל התפילות התקיימו במקומות שכורים ומושאלים שונים עד שבית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1873 ברחוב פורט (N. Fort) 273 (כיום ברודווי). כמו כן בשנת 1873 נטלו היהודים יוזמה בארגון לשכת המסחר הראשונה. העסקים היהודיים, שהתרכזו במסחר סיטונאי וקמעונאי, היו מהגדולים בעיר. בשנת 1865, י"ו הלמן (I.W. Hellman) והנרי הנטינגטון העזו לעסוק בבנקאות, והפכו להיות בין המעצמות הפיננסיות הדומיננטיות במדינת קליפורניה. עם הגעתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית וכתוצאה מתכנית קידום מרוכזת של לשכת המסחר, אוכלוסיית לוס אנג'לס עלתה בחדות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. הרחבת מסילות הברזל דרך דרום קליפורניה הביאה את תנופת הנדל"ן ההיסטורית בלוס אנג'לס. האוכלוסייה, רק 11,000 ב-1880, גדלה פי חמישה תוך שנים ספורות. עם הגעתם של מספר גדול של יוצאי המערב התיכון, החברה המתונה והמשולבת חברתית החלה להשתנות. חיי החברה היהודיים התרחבו יותר ויהודים החלו להקים מוקדים חברתיים נפרדים כולל "אגודת גברים יהודים צעירים" ומועדון "קונקורדיה" להוריהם המשחקים בקלפים.

בתחילת המאה ה-20, מספר גדול של יהודים ממזרח אירופה החלו להגר ללוס אנג'לס כדי להתחיל בתורם, להגיע ליוקרה, למעמד ולביטחון. בשנת 1900 מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס 102,000 תושבים עם אוכלוסייה יהודית של 2,500 תושבים. עשרים שנה מאוחר יותר מנו היהודים 70,000 תושבים, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. עשרים שנה לאחר מכן מנו היהודים 70,000, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. הגידול המהיר של האוכלוסייה יצר, לראשונה, שכונות יהודיות מוכרות. עד 1920 היו שלושה אזורים יהודיים מרכזיים ברובע השדרה המרכזית. האחוז הגבוה של יהודים שעברו מערבה, מסיבות בריאותיות, הפך את הקמת מוסדות רפואיים לצו הראשון של עסקים משותפים. בשנת 1902, ביתו של קספר כהן (Kaspare Cohn) נתרם והפך לבית החולים "קספר כהן". לא חלף זמן רב לאחר מכן, ובשנת 1911 הוקמה "אגודת הסעד הצרכני היהודי" והחלה בניית בית הבראה בדוארטה (Duarte). עבור הקשישים הוקם בית המחסה היהודי לזקנים, ובשנת 1910 הפך "בני ברית" לכוח המניע להקמת "בית היתומים היהודי", שבסופו של דבר נודע בשם "ויסטה דל מאר". בשנת 1912 הוקמה "הפדרציה של צדקה יהודית" כדי לאחד את כל מאמצי גיוס הכספים עבור המוסדות היהודיים. בית החולים "קספר כהן" הפך בהדרגה לבית חולים כללי. מאוחר יותר, בשנת 1926, הוא עבר למתקנים הנוכחיים שלו ברחוב פונטין (Fountain) ליד שדרת ורמונט, ושמו שונה לבית החולים "ארזי הלבנון" (""The Cedars of Lebanon Hospital).

העשור הראשון של המאה ה-20 התאפיין במעבר מסיוע צדקה לרווחה חברתית. בשנת 1934 הוקמו ארגונים חברתיים אחדים כדי לשרת את צרכיה של קהילה יהודית גדלה. אלה כללו את קרן הרווחה היהודית המאוחדת, הקהילה היהודית המאוחדת, וועד הקהילה המאוחדת שהוקמה כדי להילחם באנטישמיות. מנהיגי הקהילה החדשים היו בעיקר עורכי דין ולא אנשים בעלי עושר מירושה. גברים כמו לסטר ו' רוט, הארי א' הולצר, בנג'מין ג' שיינמן ומנדל ב' זילברברג שירש את הניומרקס וההלמנים. בשנת 1937 התאגדה הקהילה היהודית המאוחדת כמועצת הקהילה היהודית של לוס אנג'לס עם קרן הרווחה היהודית המאוחדת כזרוע גיוס התרומות שלה. הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות המשיכה כיישות נפרדת עד שנת 1959, אז בוצע מיזוג בין מועצת הקהילה היהודית עם האינטרס הפרו-ישראלי שלה לבין ארגונים מעבר לים, והאוריינטציה שלה כוונה לחינוך יהודי, ופדרציה של ארגוני הרווחה היהודיים המגלמים את הקהילה היהודית הקודמת, ואת דאגתה העיקרית לפילנתרופיות מקומיות.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-150,000 יהודים חיו בלוס אנג'לס רבתי, עלייה של 20,000 מאז החלה המלחמה. האוכלוסייה היהודית בלוס אנג'לס החלה לגדול לאחר 1945 כאשר אלפי ותיקי מלחמה ואחרים יחד עם משפחותיהם עברו מערבה. עד 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית רבע מיליון איש, המהווה גידול של 2,000 איש בחודש, כאשר היהודים המשיכו לנוע מערבה, מה שנחשב לאחת ההגירות הגדולות בהיסטוריה היהודית. ב-1951 חיו בלוס אנג'לס כ-330,000 יהודים, ועד שנת 1965 מספרם הגיע לחצי מיליון, ולוס אנג'לס הפכה לאחד ממרכזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים ביותר.

הגידול העצום הזה באוכלוסייה היהודית הביא לריבוי של קהילות, בתי כנסת ובעלי תפקידים דתיים. התנועה הלאומית של עדות דתיות "גילתה" את לוס אנג'לס, כאשר בית הכנסת המאוחד הקים את אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט שלו, איגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות הקים את אזור דרום האוקיינוס ​​השקט ורבנים רבים פנו מערבה ב-1968 לוס אנג'לס הייתה ביתם של 150 קהילות שונות.

לאחר 1945, כל שלושת ענפי היהדות הקימו בתי ספר להשכלה גבוהה. הסמינר התיאולוגי היהודי הקים את האוניברסיטה ליהדות, שלאחר מכן פיתחה מכללה למורים לעברית, בית ספר לאמנויות יפות, בית ספר לתארים מתקדמים ותכנית נרחבת ללימודי יהדות למבוגרים. בדומה לכך, ההיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) פיתחה שלוחה בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנות, בית ספר להכשרת חזנים ותכנית למורים בבית ספר של ימי ראשון. ישיבה אוניברסיטאית הקימה סניף המתמחה בהכשרת מורים וחינוך מבוגרים. הלשכה לחינוך יהודי עשתה רבות להעלאת רמת ההוראה ועודדה וסִבסדה בתי ספר תיכוניים יהודיים. עד 1968 למדו בבית הספר התיכון היהודי בלוס אנג'לס, הגדול ביותר, יותר מ-500 תלמידים. באותה שנה, הניידות היהודית הביאה לסיומם של שכונת בויל הייטס (Boyle Heights) היהודית לשעבר, של רחוב אדמס, רחוב טמפל, של מחוז וילשייר ועוד אזורים ושכונות יהודיות בעיקר. יהודים התיישבו באזורים המערביים והחדשים של לוס אנג'לס רחבת הידיים.

 

לוס אנג'לס בתחילת המאה ה-21

כחמישה אחוזים מיהודי העולם חיים בעיר לוס אנג'לס. נכון לשנת 2013, האזור היה ביתם של יותר מ-650,000 יהודים, ובכך הפך אותה לאוכלוסיית היהודים השנייה בגודלה בארצות הברית והחמישית בגודלה בעולם. יהודי לוס אנג'לס מהווים כמעט 17% מכלל אוכלוסיית העיר. רובם המכריע מתגוררים בעיר עצמה ואילו השאר גרים בשכונות ברחבי המטרופולין.

ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי ישנם ארגונים רבים המשרתים את הקהילות היהודיות הרבות של לוס אנג'לס. חלקם, כמו הקונגרס היהודי האמריקאי, הליגה נגד השמצה, הברית היהודית הפרוגרסיבית והוועד היהודי האמריקאי, מתמקדים בנושאים לאומיים כמו מאבק באנטישמיות ובזכויות אדם. ארגונים אחרים מבוססים יותר על קהילתיות כמו "המועצה של דרום קליפורניה ליהודי ברית המועצות", "מרכז ארה"ב", "אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט", ו"הפדרציה היהודית לוס אנג'לס". "המועצה הלאומית לנשים יהודיות", "שירותי משפחה יהודית", "ועדת העבודה היהודית" ו-ETTA הממקדת את מאמציה במשפחות, בזכויות עובדים ובשירותי בריאות. בנוסף, ישנן מספר קבוצות הסברה בישראל, כולל "עִמדו לצִדנו" (Stand With Us), מועצת הארגונים הישראליים והארגון לקידום חינוך ותרבות בישראל.

כמעט בכל שכונה עם נוכחות יהודית יש לפחות בית כנסת אחד. על פני לוס אנג'לס פרושות יותר מ-120 קהילות, המייצגות ארבע תנועות שונות ביהדות. הרוב המכריע של הקהילות הללו מקיים תפילות בבניינים שלהם. עד שנת 2014, היו כ-61 בתי כנסת אורתודוקסיים שונים, 33 בתי כנסת רפורמים, 27 בתי כנסת קונסרבטיביים, 3 מסורתיים ואחד – שאינו קשור לאף תנועה. בנוסף לתפילות, רבים מבתי הכנסת הללו מציעים שירותי חינוך לילדים ולמבוגרים כאחד. ישנם גם יותר מ-90 בתי ספר יהודיים פרטיים. נכון לשנת 2011, היו כ-9 גני ילדים, 24 בתי ספר יסודיים ו-12 בתי ספר תיכוניים ברחבי לוס אנג'לס. ביחד היו רשומים בהם יותר מ-100,000 תלמידים מדי שנה. בעוד שרובם אורתודוקסים (23), ישנם מספר בתי ספר השייכים לתנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והמסורתיות. יש גם מכללות יהודיות, כמו ה-Hebrew Union College (המכון היהודי לדת), האוניברסיטה היהודית האמריקאית וישיבת לוס אנג'לס.

עם אוכלוסייה כה גדולה, לא חסרות תכניות חברתיות ותרבותיות לנוער היהודי של לוס אנג'לס. ביניהם "הוועידה הלאומית של איגוד הנוער האורתודוקסי" של בתי הכנסת, תורת ישראל לבנות לוס אנג'לס, מחנה "גן ישראל" ותכנית הספורט "יחד".

לוס אנג'לס היא ביתם של מרכזי תרבות ומוזיאונים רבים. בין הידועים ביותר הם אנדרטאות השואה השונות של העיר, כגון: מרכז סימון ויזנטל (Simon Wiesenthal), מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, קרן השואה של USC והקרן לניצולי השואה.

ברחבי לוס אנג'לס ישנם חמישה מרכזי קהילה יהודיים שונים ומספר מרכזי חינוך, כולל המרכז ללימוד יהדות (Jewish Learning Exchange, המכון למדעי היהדות וספריית הקהילה היהודית. כמו כן ממוקם בלוס אנג'לס סניף דרום קליפורניה של הוועד האמריקאי למכון ויצמן למדע והחברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס היה יעקב פרנקפורט, חייט מגרמניה. מאז הגעתו ב-1841, לוס אנג'לס חוותה כמה גלי הגירה של יהודים מאירופה וגם מהמזרח התיכון. לפי נתוני הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, כ-250,000 יהודים ישראלים חיים במטרופולין של לוס אנג'לס. למרות שהגיעו בהתמדה מאז תחילת 1950, משערים כי גל משמעותי של הגירה ישראלי התרחש במהלך שנות 1970. באותה תקופה, בעקבות המהפכה האיסלאמית, עשרות אלפים מיהודי פרס ברחו מאיראן ללוס אנג'לס. יהודי איראן ידועים בהיותם אחד מגלי המהגרים העשירים ביותר שהגיעו אי פעם לארצות הברית. על פי סקר של מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2010, כ-34,000 יהודים פרסים חיים בבוורלי הילס, שם הם מהווים 26% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 נבחר ג'ימי דלשאד (Jimmy Delshad), יהודי פרסי, לראש עיריית בוורלי הילס. בשל האוכלוסייה המשמעותית שלהם ובעלותם על עסקים ונכסים רבים ברחבי משולש הזהב של בוורלי הילס, האזור זכה לכינוי "טהרנגלס" ("Tehrangeles"). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר לקליפורניה. עד 1989 הייתה בלוס אנג'לס האוכלוסייה השנייה בגודלה של יהודי ברית המועצות בארצות הברית.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, שכונות רבות ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי הפכו למחוזות הידועים באוכלוסייתם היהודית הגדולה. פיירפקס ופיקו-רוברטסון, שתי שכונות הממוקמות במערב לוס אנג'לס, הן בין הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעיר. הן היוו גם יעד עיקרי למהגרים יהודים ישראלים וסובייטים. ניתן למצוא מובלעות יהודיות נוספות בבוורלי הילס, עמק סן פרננדו, מערב הוליווד, הנקוק פארק, אנצ'ינו (Encino), ווסטווד, ברנטווד ושרמן אוקס (Sherman Oaks). ברבות מהשכונות הללו ובסביבותיה ממוקמים ציוני דרך יהודיים רבים. השכונות פיירפקס, פיקו-רוברטסון ובויל הייטס (Boyle Heights) הן בעצמן אתרים יהודיים היסטוריים. סַמָן בית הקברות ב"אגודת החסד היהודי", שראשיתו ב-1855, נחשב לאתר היהודי הראשון בכל לוס אנג'לס. בית הכנסת בריד סטריט (Breed Street), הידוע גם כקהילת "תלמוד תורה" של לוס אנג'לס, היה בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר במערב ארצות הברית בין השנים 1915 עד 1951, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בסיור בלוס אנג'לס, המבקרים יגלו שלרבים מהמבנים המפורסמים של העיר יש קשר יהודי. מוריס ל' גודמן היה היהודי הראשון ששירת את מחוז לוס אנג'לס בעיריית לוס אנג'לס. ס' צ'ארלס לי (S. Charles Lee), נולד בשם שמעון צ'ארלס לוי, היה אדריכל אמריקאי הידוע בעיצובו של תיאטרון לוס אנג'לס. במסוף סניף הדואר של העיר נמצאים 11 ציורי קיר שנעשו על ידי האמן היהודי יליד לטביה, בוריס דויטש. אנדרטת השואה בפסיפיק  פארק עוצבה על ידי האמן היהודי, ג'וזף יאנג (Joseph Young). ציוני דרך יהודיים ידועים אחרים כוללים את המסעדות היהודיות המפורסמות של העיר, כולל Nate 'n Al's בבוורלי הילס, אמנות בסטודיו סיטי (Art's in Studio City), פיקו – מעדנייה כשרה (Pico Kosher Deli), גרינבלט ולנגר (Greenblatt and Langer) בפארק מקארתור (MacArthur Park). בעקבות זרם של יהודים ישראלים ופרסים, נפתחו מספר מסעדות, שהתפרסמו בזכות המאכלים הייחודיים והמסורתיים שלהן. מקומות כמו מסעדת גולן, טבריה, נסים וכפר פלאפל הציעו מטבח מזרח תיכוני אותנטי.

זמן לא רב לאחר שהתיישבו בלוס אנג'לס החלו חברי הקהילה היהודית להקים בתי חולים ומתקני בריאות. בשנות ה-80 של המאה ה-20, רבים מהמרכזים הרפואיים הטובים ביותר של לוס אנג'לס היו אלה שנוסדו על ידי מנהיגות יהודית. הידוע ביותר הוא המרכז הרפואי "ארזי סיני" (Cedars-Sinai). האחרים כוללים את מרכז "בריאות האשה היהודית", "האגודה היהודית להלוואות חינם לשירותי בריאות לטווח קצר". בית החוליםGateways  ומרכז לבריאות הנפש, "אביבה" שירותי משפחה וילדים, קרנות הבריאות "ביקור חולים", והבית היהודי לטיפול במבוגרים בלוס אנג'לס.

הקהילה היהודית של לוס אנג'לס זכתה לא פעם להכרה בפילנתרופיה שלה. לרבים מהארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית יש סניפים מקומיים בלוס אנג'לס. ישנן גם קבוצות הסברה אחדות המגייסות כספים לאוניברסיטאות בישראל. ארגונים כגון: המועצה האמריקאית של אוניברסיטת תל אביב והאגודה האמריקאית של אוניברסיטת בן-גוריון מסבירים לאנשים על בתי הספר ועל הישגיהם האקדמיים. מקורות מימון ותמיכה קהילתית מרכזיים מגיעים מקבוצות כגון: "קרן משפחה אחת", "קרן הקהילה היהודית", "קרן שפע", "יד ביד" לוס אנג'לס, "הקרן הקיימת לישראל" ו"מזון" – מענה יהודי לרעב. בנוסף, ישנם ארגוני צדקה רבים התומכים במחקר רפואי ישראלי, כולל ידידי המרכז הרפואי שיבא, הקרן לחקר הסרטן והקרן ההומניטרית הישראלית.

בלוס אנג'לס יש מבחר רחב של כלי חדשות ותקשורת. ביניהם כתבי עת עצמאיים רבים המשרתים את הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. העיתון היהודי של לוס אנג'לס הוא עיתון כזה. הוא הוקם בשנת 1985 והופץ במקור על ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. נכון לשנת 2010, היה לו קהל קוראים של 180,000, וזה הפך אותו לעיתון השבועי היהודי הגדול ביותר מחוץ לעיר ניו יורק. עיתונים יהודיים נוספים כוללים את "העיתון היהודי", "שלום לוס אנג'לס", ה"אובסרוור היהודי של לוס אנג'לס" (The Jewish Observer), "הקישור היהודי" (The Jewish Link), ועיתונים ישראליים – "שבוע ישראלי" ו"הארץ".

שניים מהמפרסמים הגדולים ביותר של מדיה יהודית בלוס אנג'לס הם: "טרייב"  – תקשורת (Tribe Media Corp), ו"בלייזר מדיה גרופ" (Blazer Media Group). ברדיו: תחנות ישראלה, ערוץ מוזיקה ישראלי ועייש  – תלמיד מלוס אנג'לס.

טינצין

טינצין

Tientsin, 天津市

עיר בצפון סין.


לפני 1917 לא היו בטינצין אלא כ-10 משפחות יהודיות. הקהילה גדלה מהגירת יהודים מרוסיה, וב-1939 מנתה 2,500-2,000 נפש, ביניהם פחות ממאה יוצאי אירופה ואמריקה.

עיקר הפרנסה הייתה על המסחר, והיו במקום גם רופאים יהודים, מורים ופקידים קונסולאריים.

לקהילה היה בית-כנסת, בית-ספר ו-4 כתבי-עת יצאו לאור בשנים 1939-1930.

עם עליית הקומוניסטים לשלטון בסין אחרי מלחמת-העולם השנייה לא נותרו יהודים בעיר.