Ukraine
Україна / Ukrayina
A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.
21st Century
Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:
Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en
Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/
ZASLAVASKY
ZASLAVKI, SASLAVSKY, SASLAVSKI
Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name is a toponymic (derived from a geographic name of a town, city, region or country). Surnames that are based on place names do not always testify to direct origin from that place, but may indicate an indirect relation between the name-bearer or his ancestors and the place, such as birth place, temporary residence, trade, or family-relatives.
This name is derived from Izyaslav, one of the oldest cities in Volhynia, now in Ukraine, also known as Zaslav in Russian, Zaslov in Yiddish, and Zasław in Polish. This name may also be linked to Zaslavl', a small town in the outskirts of Minsk, the capital city of Belarus. Zaslover is the Yiddish cognate of this family name.
Places, regions and countries of origin or residence are some of the sources of Jewish family names. Many of these names, originally based on toponymics, have developed into variants which no longer resemble the form of the original source. Thus, unless the family has reliable records, names based on toponymics cannot prove the exact origin of the family.
Zaslavsky is documented as a Jewish family name with Mihail Zaslavsky, the only known survivor among tens of thousands of Ukrainian Jews who were executed or burned alive in retaliation to a bomb attack on the Nazi headquarters in Odessa on October 22, 1941.
הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.
מבואה זאת מן התלמוד, החותמת ארבע מסכתות (ברכות, יבמות, נזיר וכריתות), משולבת לקראת סיום תפילת ערבית לשבת ושחרית לשבת. סמואל אלמן (1877-1947) הלחין את המוסיקה שמבוצעת על ידי רביעיית גברים כפולה של בית הכנסת הגדול באמסטרדם בהקלטה זו בשנת 1924.
טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.
יצחק אוכברג (1937-1878), איש עסקים, ציוני ונדבן, נולד באומן, אוקראינה. בגיל שבע עשרה היגר לדרום אפריקה שם הפך ליזם מצליח מאוד ואיש עסקים מוערך. הוא התחיל את עסקיו באמצעים דלים ביותר ורכש את הונו בזכות השקעות נכונות בנכסים ומכירה של ספינות ישנות.
ההתקפות על היהודים של מזרח אירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הביאו להרס מוחלט של קהילות יהודיות שלמות. ב-1921 כאשר הידיעות על הזוועות המתרחשות באזור הגיעו למערב אוכברג יזם ומימן מבצע להצלת ילדים יהודים שנותרו יתומים.
הוא הצליח להשיג היתרים מיוחדים ממשלת דרום אפריקה שיאפשרו לו להוציא מאתיים ילדים יתומים מהתופת של מזרח אירופה. במקביל הצליח לשכנע את הקהילה היהודית לשתף אתו פעולה ולהקל על קליטתם.
במרץ 1921 אוכברג יצא למסעו האפי לאסוף קבוצות של ילדים יתומים מוכי גורל. הוא נסע בין הכפרים והעיירות בכל אמצעי תחבורה שעמד לרשותו, ביקר בבתי יתומים ונאלץ לעשות החלטות כואבות בקשר ליתומים אותם רצה להציל. אחים, בני משפחה אחת, לא הופרדו ורק ילדים בריאים יכלו להיכלל בקבוצה שלו. לאחר שחצה את האזורים המוכים ביותר באוקראינה, ביילורוס ופולין הוא הצליח להעביר את היתומים שלו דרך וארשה ודנציג ללונדון ומשם לדרום אפריקה אליה הגיעו באנייה בספטמבר 1921. בדרום אפריקה שוכנו הילדים בשני בתי יתומים יהודים: אורניה בקייפטאון וארקדיה ביוהנסבורג. הילדים קראו לו "אבא אוכברג" והם מעולם לא שכחו את האיש שהציל אותם והבטיח להם עתיד טוב יותר במולדתם החדשה.
אוכברג היה יהודי גאה וציוני נלהב. "אני מאמין בכל ליבי שהבעיה היהודית תגיע לפתרונה הסופי רק בארץ ישראל," אמר לאחר ביקור בארץ ישראל ב-1926. הוא האמין בכך כל חייו. ב-1929 שימש כנציג הקהילה היהודית של דרום אפריקה בקונגרס הציוני ה-16 בציריך.
כשאוכברג נפטר ב-1937 נודע שבצוואתו הוריש תרומה גדולה לקרן הקיימת לישראל. זאת הייתה התרומה האישית הגדולה ביותר שהועברה לקרן הקיימת לישראל מאז ועד היום.
בכספים שקיבלה נקנה שטח אדמה גדול ליד זיכרון יעקב עליה יושבים היום קיבוץ דליה וקיבוץ גל-עד (אבן יצחק). נדיבותו לא ידעה גבולות ותרומות נוספות הוענקו לארגונים רבים בדרום אפריקה שפעלו למען מיעוטי היכולת, ללא הבדל של צבע, דת ואמונה. באוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה קתדרה לחקלאות ע"ש בתו רות אוכברג שנפטרה בגיל שבע עשרה. זאת בנוסף לאגף יצחק ופאולין אוכברג בבניין וולפסון שבהר הצופים, בו נמצאים היום הספרייה של הפקולטה למשפטים ושני מכוני מחקר.
להנצחת האיש ופועלו הקימה הקרן הקיימת לישראל את האתר המרשים בפארק מנשה הצופה על האדמה שנרכשה על ידי אוכברג. במקום עומדת מצבת אבן שהוקמה מחדש לזכרו וכן "גבעת השמות" ועליה לוחיות קבועות בסלע הנושאות את שמות כל אחד ממאה שבעים ושבעה היתומים שעשו את המסע המופלא לדרום אפריקה ולחיים טובים יותר.
טקס חנוכת האתר נערך ב-2011 והשתתפו בו נכבדים רבים ושלוש מאות צאצאים של היתומים. רבים מהם עשו את הדרך הארוכה מקנדה, ארה"ב, דרום אפריקה, בריטניה ואוסטרליה כדי לכבד את זכרו של האיש שבזכותו הם קיימים.
לודביפול Ludwipol
היום נקראה סוסנובה
עיירה על גדות הנהר סלוץ' (SLUCZ), מחוז קוסטופול (KOSTOPOL), אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בפלך ווהלין בפולין.
בית עלמין יהודי עתיק ליד מבצר בחובקוב (HUBKOW) מעיד, שיהודים ישבו במקום עוד במאה ה-17. באמצע המאה ה-18, אחרי שחרב המבצר במלחמות, התיישבו היהודים מעבר לנהר סלוץ', בכפר סלישץ' הגדול (WIELKIE SIEDLISZCZE). האציל סימשק (SIEMASZEK) החל בפיתוח הכפר והסב את שמו ל-לודביפול.
בשנת 1847 ישבו 286 יהודים בלודביפול. האוכלוסיה במקום הלכה וגדלה, והתפתח שם מסחר ער בזכות דרכי הנהר, יהודים עסקו בכריתת עצי היער ושלחום בדוברות בנהר עד לנמל גדיניה (GDYNIA) שלחוף הים הבלטי. היו במקום בית חרושת לנייר ועשר חנויות של יהודים, כן היו שם בעלי מלאכה יהודים וסניף מקומי של "ארגון בעלי המלאכה היהודיים", שהיה ארגון מקצועי ארצי.
שני בתי מרקחת בעיירה היו בבעלות יהודים. הייתה בעיירה אכסניה ליהודים עוברי אורח, ובעיקר התאכסנו שם סוחרי עצי היער.
בסוף המאה ה-19 כבר ישבו בלודביפול 1,428 תושבים, מתוכם 1,210 יהודים. אז היו בעיירה חמישה בתי כנסת, שניים מהם בנויים בלבנים, רב כיהן במקום ושלושה שו"ב (שוחט ובודק) שירתו את הקהילה.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) סבלה הקהילה מכנופיות פורעים וב-1918 פרצה שרפה גדולה בעיירה וכילתה את רוב בתי המגורים, בעקבותיה פרצה במקום מגפת טיפוס ורבים מתו במחלה. אוכלוסיית העיירה קטנה ל-1,293 נפש, מהם 916 יהודים.
הקהילה שוקמה בעזרת הג'וינט, ובפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה השתייכה מנהלית לקהילת ברזנה (BEREZNO), שם התנהל גם הרישום בספרי הקהילה.
בית ספר עברי, שפתח המורה סגל ב-1918, נסגר כעבור זמן קצר ורק בשנות השלושים נפתח בית ספר עברי מרשת "תרבות". באמצע שנות השלושים נפתחו בסמוך לו בית ספר מקצועי וספרייה ציבורית. בספרייה נערכו הרצאות ודיונים ופעל חוג לדרמה.
בראשית שנות העשרים למאה העשרים הוקמו בלודביפול סניפים של כמה מפלגות ציוניות. הבחירות המקומיות לקונגרס הציוני הט"ז (1929) נפסלו, לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 153 לרשימת א"י העובדת ו-54 לרשימת "המזרחי". לקונגרס הציוני הי"ט הצביעו 253 ואילו ב-1937 היה מספר המצביעים לקונגרס הציוני ה-כ' 74 בלבד.
בלודביפול פעלו תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "גורדוניה" ו"בית"ר". בשנות השלושים היה שם קיבוץ הכשרה של "גורדוניה" לעלייה לארץ ישראל. כמה מבוגרי תנועות הנוער עלו לארץ ישראל.
ב-1936, כאשר סגרו השלטונות הפולניים את סניף "השומר הצעיר" בהיותו לדבריהם ארגון שמאלני, ומסוכן בגלל קרבת העיירה לגבול הסובייטי, עברו חברי התנועה ל"חלוץ הצעיר".
בשנת 1939 ישבו בלודביפול כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 2,150 נפש.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עבר האזור המזרחי של פולין, ולודביפול בתוכו, (בהתאם להסכם הגרמני-הסובייטי) לשליטת ברית המועצות. חיי הציבור היהודיים שותקו, מוסדות הקהילה נסגרו, המפלגות הציוניות פוזרו ובית הספר העברי נהיה לבית ספר יסודי ותיכוני ביידיש. הכלכלה הולאמה, יהודים השתלבו בפקידות הסובייטית, ופליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים באו ללודביפול.
בשנת 1941 ישבו בלודביפול כ-2,100 יהודים.
ימים ספורים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) החל הצבא האדום לסגת, בעצת המושל הצבאי הסובייטי הצטרפו יהודים רבים אל הצבא הנסוג ונמלטו מזרחה לעומקי ברית המועצות.
ב-6 ביולי נכנס הצבא הגרמני ללודביפול. אוקראינים מקומיים פתחו בפרעות ביהודים; התעללות, אונס ושוד נמשכו יממה תמימה. כעבור כמה ימים נרצחו שמונה יהודים שהואשמו בקומוניזם.
היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי, שהיה תחילה סרט שרוול עם מגן דוד ואחר-כך הטלאי הצהוב. הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית.
ב-13 באוקטובר נתחם גיטו בשטח משולש שבין שני רחובות, כ-1,500 יהודים צופפו ב-70 בתים. הגברים - שהועסקו בעבודות כפייה בשרותים, במנסרה, בכפרים ובסלילת כביש לודביפול ברזנה - הופרדו ממשפחותיהם שבגיטו. חברי היודנראט וקבוצת בעלי מקצוע נדרשים שוכנו מחוץ לגיטו.
ב-14 באפריל 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל הזהב, הכסף ודברי הערך שברשותם. תושבי הגיטו סבלו מרעב, מזונם היומי המוקצב היה צלחת מרק ו-120 גרם לחם. הצפיפות הביאה להתפשטות מחלות. מדי פעם היו החיילים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים רוצחים ביהודי הגיטו. יהודים רבים נרצחו ליד בתיהם ורבים אחרים - במקומות מחבוא שנתגלו.
ביום י"ג באלול תש"ב, 26 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי לודביפול לקסרקטין בעיירה, ולמחרת, ביום י"ד באלול, נרצחו כולם. כמה עשרות יהודים הצליחו להמלט ליערות.
קבוצת צעירים התארגנו בגיטו סמוך לחיסולו, הכינו נשק ותכננו לפרוץ את גדרות הגיטו ולברוח ליערות.היודנראט התנגד לכך ובסופו של דבר נתפסו אנשי הקבוצה בגלל הלשנה והובלו לעיר המחוז קוסטופול.שניים נמלטו בדרך, הצטרפו לפרטיזנים אוקראינים לאומנים ונרצחו בידיהם.
היהודים שנמלטו ליערות נעזרו בכפריים פולנים, והצעירים שביניהם הצטרפו אחר כך ליחידות של פרטיזנים סובייטים, כמו קובפאק (KOWPAK), מדבייב (MEDWEDIEW), שיטוב (SZITOW) וקירוב (KIROW).
ב-10 בינואר 1944 שוחררה לודביפול בידי הצבא האדום. 72 יהודים חזרו אליה מן היערות ומצאו את העיירה שרופה. הם עקרו לערים בסביבה ומשם יצאו רובם דרך פולין ועלו לארץ ישראל. כמה מהם היגרו לארצות אחרות.
בבית העלמין בחולון הוקמה מצבה לזכר יהודי לודביפול שנספו בשואה. בלודביפול, בגיא ההריגה שמעבר לנהר סלוץ', הוקמה באוגוסט 1993 מצבת זכרון על קברות האחים של יהודי לודביפול, קרבנות הנאצים. בסוף קיץ 1993 נרשמו שמות הנספים בשואה על משפחותיהם במוזיאון בית התפוצות.
שם העיירה לודביפול שונה לסוסנובה (SOSNOVA).
Bessarabia
Romanian: Basarabia; Russian: Бессарабия; Yiddish: בעסאראביע
A historical region in Eastern Europe. Until 1812 was part of the Principality of Moldavia. It was annexed by the Russian Empire in 1812 until 1918 when it was incorporated into Romania. It was occupied by the Soviet Union in 1940. During WW2 it was captured by the German and Romanian armies from 1941 until 1944, when it was again occupied by the Soviet Union. Most of the territory of Bessarabia was incorporated into the Moldovian Soviet Socialist Republic one of the 15 republics of the Soviet Union which existed from 1940 to 1991, while the southern districts were annexed to the Ukrainian Soviet Socialist Republic. After 1991 the Moldovian Soviet Socialist Republic gained independence as the Republic of Moldova. The southern district are part of Ukraine.
צ'ינקאו CINCAU
כפר בצפון בוקובינה, מחוז צ'רנאוץ (CERNAUTI) לשעבר, ערב אוקראינה.
בין שתי מלחמות העולם נכלל האזור בגבולות רומניה.
היהודים עסקו במסחר, בעיקר סחר חליפין עם האיכרים, רובם אוקראינים, איתם קיימו יחסים טובים. מצבם של היהודים השתנה לרעה עם הקמתה של הממשלה הרומנית של גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) אשר אימצה מדיניות אנטישמית.
קהילת זאסטאוונה, אליה היו מסונפים יהודי הכפר צ'ינקאו, סיפקה להם את השירותים הדתיים-קדהילתיים. את תפילותיהם ערכו בבית הכנסת של הכפר השכן, וואסילאו, במרחק שני ק"מ.
ב- 1930 היו בכפר 58 יהודים (2.7% מכלל התושבים).
תקופת השואה
עם סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940, (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), עבר הכפר תחת שלטון סוביטי.
כעבור שנה, עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941, האיזור חזר לריבונות רומניה. יהודי צ'ינקאו, יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים, גורשו לאוקנה בוקוביניי, הקרובה לגבול, שם נרצחו רובם. הניצולים המעטים גורשו לטראנסניסטריה.
עם תום מלחמת העולם השנייה איש מבין יהודי המקום לא חזר לכפר.
גולוגורי
GOLOGORY
באוקראינית: Holohory Гологори
עיירה במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.
יהודים ישבו בגולוגורי מ-1470. בתחילת המאה ה-17 הוקם במקום בית-כנסת. במאה ה-19 היו בגולוגורי כ-1,130 יהודים, שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסיה. אולם מאז, החלה ירידה במספרם בגלל ההגירה לערים גדולות בפולין ולארצות חוץ.
עד 1772 היתה קהילת גולוגורי כפופה לקהילת לבוב, ומאותה השנה היתה עצמאית. ב-1895 הוקם במקום בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש. בסוף המאה ה-19 חיו בגולוגורי כ-1,200 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה.
במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) רצחו חיילים רוסיים יותר מ-100 יהודים והעלו באש את בתיהם. אחרי המלחמה עזבו יהודים רבים את גולוגורי, ומספרם ירד ל-505, כ-%20 מכלל-האוכלוסיה.
במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי גולוגורי מחכירה, מפונדקאות, הפעלת בתי מרזח, ממסחר (בעיקר בירידים לבקר) וממלאכה. במאה ה-19 גדל מספר הסוחרים הזעירים ומספר הרוכלים ורבו מקצועות בעלי-המלאכה.
בתחילת המאה ה-20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בגולוגורי באגודת "ציון". ב-1908 הוקם סניף "המזרחי" וב-1925 סניף "עזרה", סניף הציונים הכלליים ולידו קן "הנוער הציוני".
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגולוגורי כ-600 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הייתה גולוגורי באזור שעבר לשליטת ברית המועצות על-פי ההסכם הגרמני-הסובייטי. האזור נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, ובמסגרת מדיניותם חוסלה הקהילה היהודית שם.
בנובמבר 1942 גורשו כל יהודי גולוגורי לזלוצ'וב הסמוכה. במהלך האקציה (פעולת חיסול) נרצחו חלק מהיהודים בגולוגורי עצמה והאחרים ניספו באקציות לחיסול גיטו זלוצ'וב, שבו רוכזו יהודי זלוצ'וב והסביבה.
הושיאטין GUSYATIN
(בפולנית HUSIATYN)
עיר במחוז טרנופול (TERNOPOL, בעבר TARNOPOL) אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.
רקע היסטורי
ב-1559 קיבלה הושיאטין מעמד של עיר. ב-1594 הועלתה באש בידי הקוזקים, בין השנים 1980-1672 נכבשה פעמים אחדות בידי הטורקים, הייתה תחת שליטתם מ-1680, וב-1699 הוחזרה לפולין. אחרי חלוקת פולין ב-1772 חולקה העיר בין רוסיה לאוסטריה, והנהר זברוץ' (ZBRUCZ) שחצה אותה שימש גבול. רק הושיאטין האוסטרית שבה לשליטת פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.
ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכבשה הושיאטין בידי צבאות הרוסים ועד יוני 1919 הייתה בשליטת הרפובליקה האוקראינית המערבית, אחר כך לזמן מה חלק מברית המועצות ובסוף 1920 הוחזרה לשליטת פולין.
הקהילה היהודית
יהודים ישבו בהושיאטין מ-1577. בסוף המאה ה-16 היה להם בית-כנסת. ב-1623, בעקבות עלילת דם, הועלו על המוקד שלושה יהודים. בסוף המאה ה-17 נבנה בהושיאטין בית-כנסת מפואר, בנוי כמבצר.
ב-1765 חיו בהושיאטין 1,200 יהודים, כ-%70 מכלל האוכלוסיה. באמצע המאה ה-18 הצטרפו כמה מיהודי הושיאטין לתנועה הפרנקיסטית (תנועה משיחית יהודית על שם מייסדה יעקב פרנק). אך בסוף המאה ה-18 נטו רוב יהודי הושיאטין לחסידות, ומשנקבעה שם ב-1861 חצר האדמו"רות, נעשתה העיר לאחד המרכזים החשובים של חסידות גליציה.
עם חלוקת העיר ב-1772 נחלקה גם קהילת הושיאטין. מרבית היהודים נותרו בחלק האוסטרי ושם המשיכו לפעול מוסדות הקהילה, ומיעוטם ישבו בצד הרוסי, מעברו המזרחי של הנהר זברוץ'. במאה ה-19 נבנו בהושיאטין בית-מדרש חדש ליד הישן, בית-כנסת של חייטים וסנדלרים ובית-מדרש מפואר של האדמו"ר. כן היו בעיר בית-מרחץ מודרני, בית-חולים ומושב-זקנים וחברות צדקה וגמילות חסדים.
בסוף המאה ה-19 חיו בהושיאטין כ-4,200 יהודים שהיו כ-%66 מכלל התושבים; ואילו לפני מלחמת העולם הראשונה חיו שם כ-3,300 יהודים, כ-%56 מכלל האוכלוסיה.
עם פרוץ המלחמה, ב-9 באוגוסט 1914, נכנסו יחידות של הצבא הרוסי להושיאטין ופרעו פרעות ביהודים. כ-400 משפחות יהודיות הצליחו להימלט מהעיר לפני כניסת הרוסים, והאחרים, כ- 600 איש, התפזרו בעיירות ובכפרים הסמוכים.
ב-1915 פרצה מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים. ב-13 ביוני באותה השנה ציוו שלטונות הכיבוש על היהודים, כ-1,500 במספר, לעזוב את העיר תוך יממה. עם נסיגת-הצבא הרוסי ב- 1916 הוגלו שרידי יהודי הושיאטין לפלך קייב. בימי הרפובליקה האוקראינית המערבית בהושיאטין (נובמבר 1918 עד מאי 1919) נשדדו היהודים המעטים שנותרו בעיר בידי כנופיות כפריים. ב-1920 הלאימו הבולשביקים את רכושם של הסוחרים ושל החנוונים היהודים.
ב-1921 נותרו בהושיאטין 368 יהודים, כזה היה מספרם גם ב-1931.
בסוף המאה ה-18 הייתה הושיאטין מרכז הסחר בין גליציה לרוסיה, ולירידיה היו באים סוחרים יהודים מכל רחבי גליציה וגם מטורקיה ומסלוניקי.
יהודי הושיאטין עסקו בסחר תבואה ועצים, במלאכה בחכירה ובפונדקאות; היו ביניהם מתווכים, סוכנים וחלפנים. חצר האדמו"רות איפשרה מקורות פרנסה חדשים כמו מלונות ומסעדות. כן היו בעיר רופאים, עורכי-דין, וטרינרים ורוקחים. פעל בית-דפוס בבעלות יהודים ולידו בית הוצאת ספרים, בתי מסחר לנייר ומכשירי כתיבה. כן היה בבעלות יהודי בית חרושת לצפורני עטים היחיד בגליציה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה הדלדלו מקורות הפרנסה, בגלל הקרבה לגבול, התחרות מצד הקופרטיבים האוקראיניים ועזיבת המרכז החסידי את העיר. גזרת השחיטה ב-1937 פגעה במקור פרנסתם של סוחרי הבהמות ושל הקצבים.
בתחילת המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בהושיאטין. בשנים 1903-1901 הוקמו אגודות "בני ציון" ו"ארץ ישראל"; ב-1910 נוסדה "תיאודור הרצל". ב-1905 נוסדה אגודת "דורשי שפת ישנים" שהוציאה לאור את פירושו של ר' סעדיה גאון לקהלת וכתבי-יד נדירים. באותה תקופה הוקם בית-ספר עברי משלים וגימנסיה יהודית פרטית. בראש-הקהילה עמדו אז מנהיגים ציוניים ושניים מהם כיהנו גם כראשי העירייה. אחרי מלחמת-העולם הראשונה פעלו בעיר סניפי ה"התאחדות", "המזרחי", "אחווה" והציונים הרביזיוניסטים. כן פעלו "הנוער הציוני", בית"ר ו"גורדוניה". גם בית-הספר העברי המשלים המשיך בפעולותיו.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהושיאטין כ-1,800 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה הושיאטין, ככל האזורים המזרחיים של פולין, לשליטת ברית המועצות.
המסחר הפרטי חוסל כמעט כליל, ובעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. היהודים עבדו במינהל העירוני הסובייטי וברשתות-השיווק.
לאחר מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו כמה יהודים עם הצבא האדום הנסוג. ב-6 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. אוקראינים מקומיים פרעו ביהודים, שדדו ורצחו.
ביולי 1941 נטבחו בידי הגרמנים והאוקראינים כ-200 יהודים. על שארית הקהילה הוטלו קנסות ועבודות כפייה, ובחורף 1942-1941 מתו רבים במחלות וברעב.
במרס 1942 גורשו שארית יהודי הושיאטין לערים קופיצ'ינצה (KOPYCZYNCE) ופרובוז'נה (PROBUZNA) וגורלם היה כגורל יהודי המקום.
הקהילה היהודית אחרי השואה
היהודים לא חזרו לעיר אחרי המלחמה וחיי הקהילה לא חודשו בה.
בית הכנסת שרד את המלחמה ואחריה בשנות ה -70 הוא שופץ ונמסר למוזיאון העירוני.המוזיאון פעל בבניין עד אמצע שנות ה-90 ואחרי זה נסגר בגלל חוסר אמצעים. מאז הבניין עומד עזוב.
בית העלמין היהודי נהרס בזמן המלחמה ואחריה נבנו בשטחו בלוקים למגורים.בהמשך נבנה בין הבלוקים ע"י חסידים אוהל במקום המשוער של קבר הרב מרדכי שרגא.
בויאן
ברומנית: Boian; בגרמנית: Bojan
כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.
עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז צ'רנאוץ (צ'רנוביץ), רומניה.
התיישבותם של היהודים בבויאן היתה אסורה במחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1807 הגיעו לכפר משלוש משפחות של אכרים יהודים, אבל כעבור עשר שנים נותר במקום רק יהודי אחד. בשנים 1839 - 1842 התיישבו בבויאן שלוש משפחות יהודיות נוספות. רק בשנת 1860 ניתן האישור הרשמי שהתיר ישיבתם במקום. באותה שנה יהודי הכפר ניתקו עצמם מקהילת סאדיגורה שעד אז השתייכו אליה והקימו קהילה עצמאית.
לקהילת בויאו היה רב משלה. עד שנת 1914 כיהן הרב איסר שטרנהל. בשנות ה-1880 הפכה בויאן למקום מושבו של ענף של משפחת הרבנים פרידמן משושלת רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. אחרי מות הרב אברהם יעקב פרידמן מסאדיגורה בשנת 1883, בנו הרב יצחק פרידמן השתקע במקום בשנת 1887 והיה לאמו"ר הראשון של חסידות בויאן, הידוע בכינוי "הפחד יצחק", עד פטירתו בווינה, אוסטרעה, בשנת 1917. בעקבותיו הגיעו לבויאן חסידים רבים שבנו את בתיהם סביב חצר האדמו'ר. בויאן הפכה למרכז חסידי ומספר היהודים בה גדל. בהיותו בעל כריזמה חזקה, הרב יצחק פרידמן נחשב למחולל נסים, ולכן יהודים רבים ביקרו אותו בקביעות בבויאן. בסביבות 1889 בבויאן הושלמה בנייתו של בית הכנסת ומתחם של ארבעה בתי לתפילה. באחד הבתים גר הרב עם משפחתו.
קרן הברון הירש עזר בהקמתו של בית ספר עממי, בו למדו 85 ילדים.
היהודים היו פעילים בחיי הכלכלה של האזור. בימי שלטון אוסטריה-הונגריה בעלי נכסים יהודים תרמו להתפתחות החקלאות. עם הפיכת בויאן למרכז חסידי פרח בה המסחר והכפר קיבל אופי עירוני. היו בין היהודים גם בעלי מקצועות חופשיים. חלק מיהודי בבויאן הפכו לבעלים של חברות גדולות, ביניהם מוטל גוטסמן ושמואל מטץ' אשר תרמו הרבה לבניית בתי התפילה. גוטסמן היה הבעלים של בית המרקחת בכפר, ובנדיקט שטיינברג היה הבעלים של החנות הגדולה ביותר בויאן. בשנות 1890 יהודי בשם אברהם ריטר כיהן בתור סגן ראש המועצה. ערב מלחמת העולם הראשונה ב-1914 פעלה במקום האגודה הציונית "אהבת ציון".
בשנת 1880 התגוררו בבויאן 781 יהודים אשר היוו 14.9% מכלל התושבים. בשנת 1914 היו בבויאן 2.573 יהודים, מהם 272 משלמי מיסים לקהילה. בכפר פעלו בית כנסת גדול וארבעה בתי תפילה.
מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לפריחה. הכפר נהרס, שכונת היהודים וחצר האדמו"ר עלו באש. הרב יצחק פרידמן נפטר ויורשו עבר לצ'רנוביץ. בויאן פסקה מהיות מרכז חסידי ובמקום נשאר ישוב יהודי קטן.
במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בבויאן 118 יהודים.
תקופת השואה
העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.
בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. השלטון הסובייטי נכנס לכפר.
ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. עם כניסת הצבא הרומני לכפר, בימים 7 ו-8 ביולי 1941, תושבי המקום הוציאו 87 יהודים מבתיהם, הובילו אותם למרכז הכפר שם נורו למוות ע"י חיילים רומנים בשעות הבוקר של 8 ביולי. הגופות נזרקו לקבר אחים, כאשר רק ילדה בת 11 שרדה את הטבח. בשנת 1976 שרידי הנרצחים הועברו אל בית הקברות בכפר סטרוישט (Stroiesti). לאחר חזרת השלטון הרומני, כל יהודי בויאן ששרדו את הטבח ביולי גורשו לטרנסניסטריה.