חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי אוקראינה

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

סוג מקום:
מדינה
מספר פריט:
204431
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Delaunay-Terk, Sonja (1885-1979), artist born in Gradizhske, Russia (now part of Ukraine), who together with her husband Robert Delaunay, founded the Orphism art movement, noted for its use of strong colours and geometric shapes. Her work included paintings, textile design for furniture and clothing and also designs for stage sets. In 1964 a comprehensive exhibition of her work was shown at the Louvre in Paris, a unique honour to be given to a living female artist, while in 1975 she was named an officer of the French Legion of Honour.

Her family was poor and at an early age she was looked after by her uncle, Henri Terk, a wealthy lawyer who lived in St Petersburg, Russia. When she was 16 her high school teacher noticed her talent for drawing. She was sent to the Academy of Fine Arts in Karlsruhe, Germany. In 1905 she went to Paris, France, where she enrolled at the Académie de la Palette in Montparnasse and took the opportunity to study all the art galleries in Paris. She was particularly influenced by Van Gogh, Gauguin, Henri Rousseau and also Henri Matisse and Derain.

Sonia met Robert Delaunay in early 1909. They became lovers and were married in November 1910. They were supported by an allowance sent from Sonia's aunt in St. Petersburg. A short time later she made for her newly born son a blanket composed of bits of fabric like those seen in the houses of Russian peasants. “When it was finished, the arrangement of the pieces of material seemed to me to evoke cubist conceptions, a technique which was subsequently applied to other objects and paintings.”, Delaunay-Terk once said. It was the beginning of the Orphism art movement. The Delaunays' friend, the poet and art critic Guillaume Apollinaire, coined the term Orphism to describe the Delaunays' version of cubism in 1913 and it was through Apollinaire that in 1912 Sonia met the poet Blaise Cendrars who was to become her friend and collaborator.

The Delaunays travelled to Spain in 1914, staying with friends in Madrid. At the outbreak of the First World War in 1914 they decided not to return to France. In August 1915 they moved to Portugal where they shared a home with Samuel Halpert and Eduardo Viana. In Portugal she painted "Marché au Minho" ("The market at Minho", 1916), which she later says was inspired by the beauty of the country. In 1917 Sonia designed costumes for a production of Cleopatra (stage design by Robert Delaunay) and for the performance of Aida in Barcelona. In Madrid she decorated the Petit Casino (a nightclub) and founded Casa Sonia, selling her designs for interior decoration and fashion, with a branch in Bilbao.

Returning to Paris in 1921 she made clothes for private clients and friends, and in 1923 created fifty fabric designs using geometrical shapes and bold colours, commissioned by a manufacturer from Lyon. Soon after, she started her own business. Her clients were amongst the most famous stars of the time. Sonia Delaunay gave a lecture at the Sorbonne on the influence of painting on fashion. The Great Depression caused a decline in business. After closing her business, Sonia Delaunay returned to painting, but she still designed for Jacques Heim, Metz & Co and private clients. She said "the depression liberated her from business".

After the World War 2, Sonia was a board member of the Salon des Réalités Nouvelles for several years. Sonia and her son Charles in 1964 donated 114 works by Sonia and Robert to the Musée National d'Art Moderne in Paris.

Jazz expert Charles Delaunay is her son.
Garfunkel, Boris (1866-1959), businessman and philanthropist born in Murovani Kurylivtsi, then part of Russian Empire now in Ukraine, who emigrated to Argentine in 1891 to escape the pogroms. He settled in the Mauritius colony, the first Jewish agricultural settlement in Argentine founded by Baron Maurice de Hirsch's Jewish Colonization Association 31 km southwest of Buenos Aires.

Initially Garfunkel worked in agriculture but after some 17 years he decided that his children lacked opportunities for education and advancement. He therefore moved to Buenos Aires where he founded the furniture store Boris Gorfunkel and Sons. The store gradually extended to other areas of business and became one of the largest companies in Argentina. He wrote his memoirs which were published by his children after his death.
Husic, Isaac (1876-1939), historian of Jewish philosophy, born in Vasseutinez near Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire). In 1888 he was brought to the USA by his parents and settled in Philadelphia. As a youth he was influenced by Rabbi Sabato Morais of the local Sephardi congregation and started to prepared himself for a career as a rabbi. He dropped the idea when he started to study philosophy and law at the University of Pennsylvania.

From 1898 to 1916 he taught at the local Graetz College. In 1911 he was made a member of the faculty of Philosophy of the University of Pennsylvania and became a professor ten years later. In 1916 Husic published “A History of Medieval Jewish Philosophy", a systematic review of the development of Jewish thought throughout the Middle Ages. In 1925 he became editor of the "Jewish Publication Society of America".
Eshkol, Levi (1895-1969), labour leader, Israeli statesman and third Prime Minister of Israel, born Levi Shkolnik in the Ukrainian village of Oratovo (near Kiev) (then part of the Russian Empire). He received a traditional Jewish upbringing and education which continued when he entered a Hebrew high school in Vilna at the age of 16. In Vilna, Lithuania, he joined the Zionist group, "Tzeirei Zion" ("Youth of Zion"). In 1914, at the age of 19, he emigrated to Palestine, at that time part of the Ottoman Empire, where he worked as an agricultural laborer. During World War I, he joined the Poalei Yehuda Federation on behalf of the Hapoel Hatzair socialist party and fought for the economic welfare of Jewish farmers who suffered hardship as a result of the war. Later he volunteered for the Jewish Legion of the British Army.

In 1920 Eshkol was a member of the group which founded the settlement of Degania Beth kibbutz. He participated in the establishment of the Histadrut, the National Federation of Jewish Laborers in Israel, and later joined its agricultural center. In 1930 he participated in the founding of the Mapai political alignment. During the 1930s he was sent on several long missions to Nazi Germany on behalf of the Jewish Agency. He was active in the "Ha'avara" project. The project helped Jews emigrate from Germany, while forcing them to give up most of their possessions to Germany before departing. Those assets could later be “reclaimed” when they were transferred to Palestine as German export goods. Indirectly therefore it raised capital and equipment for Jewish settlement in the land of Israel. In 1937 Eshkol participated in the establishment of "Mekorot", the Jewish Community's water utility, and served as its chief executive until 1951.

In 1940, he became a member of the Haganah command in which capacity he was in charge of purchases, equipment and mobilization and in 1947 he organized the recruiting drive for what became the Israel Defense Forces. At the end of 1944 he was elected Secretary of the Laborers Council in Tel Aviv, a post which he held until 1948. With the establishment of the State he became the first Director-General of the Ministry of Defense, in effect the supplier of the material which kept the Israeli army in the field. He also became the head of the World Zionist Organization/Jewish Agency's Settlement Department in 1948. He initiated the establishment of approximately 400 new settlements in the first four years of the State, and from 1949-1952 served as the Jewish Agency treasurer. In 1951 Eshkol was appointed Minister of Agriculture and Development and from 1952 until 1963 he served as Minister of Finance. He remained Chairman of the WZO/JAFI Settlement Department until 1963. In his various positions Eshkol was therefore largely responsible for obtaining funds to develop the country, absorb massive immigration waves and equip the army.

In 1963, following Ben-Gurion's retirement, Eshkol assumed the post of Prime Minister and Minister of Defense. He consolidated Israel's relations with the United States, and supplied the IDF with a large quantity of American weaponry. He also established full diplomatic relations with West Germany. He also attempted to mend relations with the Soviet Union. Eshkol founded the Ma'arach, a merger between Mapai and Achdut Ha'avoda parties, and was head of the united party in its 1965 election victory.

The high point of his premiership was the Six Day War of June 1967. When Egypt and Syria precipitated the crisis, Eshkol established a Government of National Unity, relinquishing the Defense portfolio to Moshe Dayan and bringing Menachem Begin of Herut into the cabinet. Eshkol found other sources of military supplies for the Israeli armed forces, particularly in the United States, after France began its military boycott of the Jewish state after the 1967 war. The war itself was a vindication of his efforts at the Ministry of Defense to provide the IDF with the best equipment available. In just six days, Israel succeeded in liberating Judea, Samaria, Gaza and the Golan Heights and capturing the Sinai peninsula. Immediately after the war, Jerusalem was reunified and its boundaries were expanded. After the war, Eshkol worked for the establishment of the Israel Labor party.

Throughout his political career he was noted for his skill as a negotiator and his ability to retain friendly relations even with his political opponents. On the other hand his critics accused him of hesitancy. Eshkol died in office of a heart attack in February 1969.
Harzfeld, Avraham (1888–1973), labor leader in Eretz Israel, born in Stavishche, Ukraine (then part of the Russian Empire), who studied at the yeshivot of Berdichev,Ukraine, and Telz, Lithuania, receiving a rabbinical diploma. In 1906 he joined the Russian Socialist Zionist Party for which crime he was arrested on two occasions and was imprisoned for two years in Vilna, Lithuania. In 1910 he was sentenced to life imprisonment with hard labor in Siberia, but in 1914 he succeeded in escaping from Siberia and reached Eretz Israel, where he worked as an agricultural laborer in Petach Tikvah and was active in the labor movement. During World War I he played an important role in helping Jews who had been arrested by the Ottoman authorities. From 1914 to 1919 he was a member of Poalei Zion, from 1919-1930 he was active in the Ahdut HaAvodah movement before joining Mapai in 1930. In 1920 he was one of the founders of the Histadrut and was a member of the Histadrut's Central Agricultural Council. Over forty years he played an important role in planning agricultural settlement in Palestine. He was member of the Zionist General Council from 1921, a member of the directorate of the Jewish National Fund from 1949 and a Mapai member of the Knesset in the first, second and third Knessets.
Efros, Israel Isaac (1891-1981), Israeli and American rabbi, teacher, poet and scholar in Jewish philosophy, born in the Ukraine and came to the United States in 1905. He received a doctorate from Columbia University. In 1918 he founded the Baltimore Hebrew College and the Teachers' Training School. Between 1917 and 1928 he was professor of Hebrew and taught Jewish philosophy at Johns Hopkins University, and was appointed to teach at the University of Buffalo between 1929 and 1941. He was rabbi of Temple Beth El from 1929-1935, but left the synagogue in 1935 following a dispute over organ playing during Friday night services. Between 1941 and 1955 he taught at Hunter's College in New York City. He also taught Jewish philosophy at Dropsie College in Philadelphia from 1945. Dr. Efros had been president of the Histadrut HaIvrit of America, which promotes the use of Hebrew.

In 1955, he was appointed rector of Tel Aviv University

By 1930 he had already translated some of the works of Shelley into Hebrew, had written over one hundred Hebrew poems and had written two major philosophical works, "The Problem of Space in Jewish Medieval Philosophy" (1917) and "Philosophical Terms in the Moreh Nevuchim" (1924). Altogether he was the author of nine books of poetry and scholarly works, including ''Ancient Jewish Philosophy'' and ''Silent Wigwams,'' a collection of poems based on American Indian legends and lore. Efros also translated works of Shakespeare into Hebrew and H.N.Bialik into English.
Madanes, Cecilio (1921-2000), theatre director and producer born in Ukraine. He founded the Teatro Caminito street theatre in Buenos Aires, Argentina. He studied at the school of Fine Arts and then in 1947 he was awarded a scholarship which enabled him to study theatre in Paris, France. The grant was for eight months but he did not return to Argentine for eight years. In the interval he studied at the Paris Conservatory of Dramatic Arts and meet many of the most important figures of the French theatre.

He founded the Caminito street theatre in 1957 and worked there for 16 years producing plays by Shakespeare, Moliere and many others, often with the best known actors in Argentina. He also produced many plays for television. Between 1983 and 1986 he was director of the Colon theatre where he successfully attempted to increase the popularity of the Opera in Buenos Aires. In 1984 Madanes starred in the film Camila which was nominated for an Oscar.
Horodezky, Samuel (1871-1957),scholar and historian of Jewish mysticism and Hasidism, who was born in Malin near Kiev, Ukraine, and studied at yeshivot in Malin and Chernobyl, Ukraine. A the age of 20 he was attracted to the Haskalah and settled in Berdichev where he started to write in Hebrew and began to correspond with contemporary authors.

The pogroms of 1905–06 forced him leave the Ukraine. He took advantage of being elected as a delegate to the Eighth Zionist Congress to leave the Ukraine never to return. From 1908 to 1938 he lived in Switzerland and then in Germany. In 1938 he emigrated to Palestine and settled in Tel Aviv.
He edited "Ha-Goren", an annual on Jewish scholarship, and wrote "Ha-Hasidut ve-ha-Hasidim", monographs on the great Hassidim and their doctrines, and "Ha-Mistorin be-Yisrael", monographs on sources and teachers of mysticism beginning with those in the Bible, Apocrypha, and the Talmud, and continuing up to the time of the kabbalists. “Memoirs”, his last book, is autobiographical. He wrote many other books on Hassidism and Kabbalists. Horodezky was one of the last to write in the style of the Haskala, the Enlightenment of the 19th century. He was a product of the intellectual climate of the East European Jewish town and educated himself to become a Hebrew writer. His quiet, informative, non-argumentative manner of speech helped break the boycott of the Maskilim against Hasidism. Horodezky was a contributor to the Encyclopaedia Judaica.
Weisburd, Israel (1886-1952) Jewish farmer, born in the Ukraine (then part of the Russian Empire), who was brought to Argentine by his parents in 1891, and where in 1903 he established a timber harvesting and livestock empire.

In 1919 he set up a public school for the benefit of the children of his workers. In recognition of his concern for the people who worked for his company, the village where his business was centred was called Weisburd. In 1941 Weisburd set up a factory for the production of tannins, a vital ingredient needed for the tanning industry and which also had medical properties, which were in high demand during the World War. The ingredients for the production of tannins were found in his forests. For some 12 years the factory employed about 3,500 workers. In the 1950s the production decreased due to competition from other sources and the plant closed in 1961.
Elath, Eliahu (1903-1990), journalist and diplomat who became Israel's first ambassador to the USA, born in the Ukraine the son of an engineer. He was educated in Hebrew schools in the Ukraine and at the University of Kiev, where he became a Zionist. He once was jailed by the Soviet authorities for seven months for his Zionist activities there. In 1925 he escaped from the Soviet Union through the then-independent Baltic states in 1925 and emigrated to Palestine, where he worked briefly as an agricultural laborer in a number of settlements while at the same time making a study of the Beduin. He spent almost a decade studying Middle Eastern culture at the American University of Beirut and other schools, specializing in oriental sociology and Arab society. While in Lebanon, he became a journalist working as a correspondent for the Reuters news agency and several Palestine newspapers. In 1934 Elath became the head of the political department of the Jewish Agency, the precursor to the future Israeli Government.

He was sent to Washington, DC, in 1945 as the Jewish Agency's representative there and became Israeli Ambassador there some 11 minutes after Israel declared its independence on May 14, 1948. After serving in Washington, Elath became Israel's Ambassador to Britain in 1950 and played a prominent role in the diplomatic moves surrounding the 1956 Suez invasion by Britain, France and Israel. In 1960 he returned home to Israel to direct the Afro-Asian Institute for Labor Studies, and in 1962 became president of the Hebrew University of Jerusalem for six years. In 1990 he received an honorary doctorate from the university for his work in trying to improve Jewish-Arab relations.
גורדון, אהרן דוד (1856 - 1922), מוכר בכינוי א"ד גורדון, סופר עברי, אידיאולוג של הציונות והכוח הרוחני שהניע את תנועת העבודה, נולד בטרויאנוב, ליד ז'יטומיר, אוקראינה (אז חלק מהקיסרות הרוסית) למשפחה דתית.

הוא היה אוטודידאקט בלימודי דת וחול, ושלט בשפות אחדות. הוא היה בעל עקרונות ואסר על הוריו לשלם כופר כדי למנוע את שירותו בצבא הרוסי, בטענה שאם הוא לא ישרת, ישרת במקומו מישהו אחר. בסופו של דבר שרת ששה חודשים בצבא הרוסי, ושוחרר כאשר התברר שכושרו הגופני ירוד מדי. היה פעיל בתנועת חובבי ציון והיה ציוני נלהב.

אחרי נישואיו הוא התמנה למנהל חלקת אדמה גדולה שהוחכרה לחקלאות. בשנת 1903, עם תום חוזה החכירה, החליט לעלות לארץ ישראל יחד עם אשתו ובתו. בנו סרב לעלות אתם בגלל חילוקי דעות בענייני דת. גורדון גר בתחילה בפתח תקוה, משם עבר לראשון לציון ולבסוף השתקע בדגניה, הקיבוץ הראשון. הוא חי בצניעות והתפרנס מעבודתו כפועל חקלאי, וכתב את משנתו בלילות.

א"ד גורדון השתתף בקונגרס הציוני בשנת 1911, אך סרב להצטרף לאף אחת מן המפלגות הפוליטיות הציוניות, מתוך עיקרון. הוא הקים את תנועת הפועל הצעיר, תנועה ציונית שהשפיעה מאד על תנועת העבודה. הציונות הפרגמטית ולא מרקסיסטית השפיעה מאד גם על מפלגת העבודה הישראלית.
SIROTENKO, SIROTKIN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה יכול להיות גם ממשפחת השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סירוטינו הוא שמה של עיירה אוקרינית במחוז דונבס וסירוטינסקיה הוא שמו של כפר רוסי על גדות נהר הדון. יחד עם זאת, אינו סביר, אם כי לא בלתי אפשרי, שהשמוצ היהודיים סירוט, סירוטה, סירוטנקו, סירוטקין וסירוטו נגזרו מהשמות של היישובים האלה.

סירוטה היא מילה סלבית שפירושה "יתום".

שם זה נגזר מהשם הסלבי העתיק סירו, אשר שימש בסיס ליצרת מספר שמות משפחה, ביניהם סירוסלב, שירושבסקי (מהגירסה הפולנית שירוטה), סיראק וסיראך.

הסופית האוקראינית "-נקו", והסופית היידיש "-קין" בשמות המשפחה סירוטנקו וסירוטקין יכולות לרמוז על קשר עם העיירות סירוטינו או סירוטינסקיה.

אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודיסירוטנקו כוללים במאה ה-20 את הלנה סירוטנקו, טכנאית ומורה לעברית מרוסיה.
UMANSKY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם המשפחה אומנסקי הוא טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה קשור בשמה של העיירה אומן, במחוז קייב, אוקראינה. פירוש הסופית הסלבית "-סקי" הוא "מ-", "מוצאו מ-", וגם "בנו של". שם משפחה זה נפוץ במיוחד בין משפחות שמוצאן בעיירות זבינוגורקה, צ'רקסי וברצלב, כולן באוקראינה.

אפשר שלשם אומנסקי יש גם מקור עברי. אומנסקי יכול להיות שם משפחה שנגזר מעיסוק וקשור במילה העברית "אומן".

ZASLAVASKY

ZASLAVKI, SASLAVSKY, SASLAVSKI

Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name is a toponymic (derived from a geographic name of a town, city, region or country). Surnames that are based on place names do not always testify to direct origin from that place, but may indicate an indirect relation between the name-bearer or his ancestors and the place, such as birth place, temporary residence, trade, or family-relatives.

This name is derived from Izyaslav, one of the oldest cities in Volhynia, now in Ukraine, also known as Zaslav in Russian, Zaslov in Yiddish, and Zasław in Polish. This name may also be linked to Zaslavl', a small town in the outskirts of Minsk, the capital city of Belarus. Zaslover is the Yiddish cognate of this family name.

Places, regions and countries of origin or residence are some of the sources of Jewish family names. Many of these names, originally based on toponymics, have developed into variants which no longer resemble the form of the original source. Thus, unless the family has reliable records, names based on toponymics cannot prove the exact origin of the family.

Zaslavsky is documented as a Jewish family name with Mihail Zaslavsky, the only known survivor among tens of thousands of Ukrainian Jews who were executed or burned alive in retaliation to a bomb attack on the Nazi headquarters in Odessa on October 22, 1941.

HOLUB

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.

שם המשפחה הולוב נגזר מהשם העברי יונה. פירוש המילה הולוב באוקראינית ובצ'כית הוא "יונה". בתנ"ך היונה עם עלה של זית היא סמל לשלום (בראשית ח, ח-י"ב). הנביא יונה בן אמיתי מוזכר לראשונה במקרא בספר מלכים ב', י"ד,כ"ה.

השם המקביל ליונה בערבית הוא יחיא או יאיא (אשר לפעמים מתייחס גם לשם המקראי יהודה); קולומבוס בלטינית; קולון בספרדית; גולוב ברוסית; גולומב בפולנית; גולומבוש בהונגרית; הולוב באוקראינית ובצ'כית; וטאובה בגרמנית. יחיא מתועד במאה ה-11 בפורטוגל ויונס, המכונה "קולון", במאה ה-13 בצרפת. השם יונה מוזכר במצרים במאה ה-16 והשמות טאובלס וטאובר בגרמניה במאה ה-18. במאה ה-19, קולומבו מתועד בצרפת והולוב בצפון בוהמיה. באמצע המאה ה-20, משפחה בשם בן יאיע בצרפת החליפה את שמה לשם בניאר. יונס, שהוא גרסה ערבית / בֶּרְבֵּרִית של השם יונה, מופיע במספר צורות איות בצרפתית ושפות אחרות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הולוב כוללים את הסופר העברי הרב דויד הולוב (1890-1818) אשר חי בצ'כיה.
STOLLER STOLARZ

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

שם המשפחה סטולר נגזר מהמילה הרוסית ואוקריינית סטוליאר שפירושה "נגר".

תיעוד התערוכה "אוצרות גנוזים" - אוספי אמנות מגליציה מהמוזיאון לאתנוגרפיה ולאומניות בלבוב.
התערוכה התקיימה בבית התפוצות ב - 1994.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

משך:
00:03:21

הקלטה מקורית מדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם. פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 2004.

מבואה זאת מן התלמוד, החותמת ארבע מסכתות (ברכות, יבמות, נזיר וכריתות), משולבת לקראת סיום תפילת ערבית לשבת ושחרית לשבת. סמואל אלמן (1877-1947) הלחין את המוסיקה שמבוצעת על ידי רביעיית גברים כפולה של בית הכנסת הגדול באמסטרדם בהקלטה זו בשנת 1924.

טקסט מאת יוסי אבנר, אנטון קראס ויובל שקד ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מקום ירושלים של המערב: המסורות המוסיקליות של הקהילה האשכנזית של אמסטרדם.

משך:
00:03:19

מתוך תהלים מ"ב (2-4)

הקלטה מקורית מדיסק "יחזקאל בראון יצירות למקהלה: מקהלת האיחוד". פורסם על ידי בית התפוצות בשנת 1996.

יחזקאל בראון עיבד את מנגינה זו, מאת הרבי נחמן מברסלב, כחלק מיצירתו "ניגונים".

הפגנה ציונית בקייב,
אוקראינה (בריה"מ), שנות ה-1970
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
יפים מויסביץ בורד, חייט,
שרגורוד, אוקראינה, 1990
צילום: ריטה אוסטרובסקיה, אוקראינה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ריטה אוסטרובסקיה, אוקראינה)
משה סטרימבן ואשתו וילדיהם (מימין) לזר, יולי ואידה, אודסה, אוקראינה (אז בבריה"מ), 1935    
 
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות מיכאל סטרימבן)
משפחת קוגן, אודסה, אוקראינה (אז בבריה"מ), 1962
 
שומקה ורחל קוגן (יושבים) עם הנכד. יוסף ולנה קוגן מימין, רוברט ולובה במרכז, ומארק עומד משמאל 
 
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות מיכאל סטרימבן)
יעקב שרתוק ומשפחתו (במרכז: הבן משה שרתוק, מאוחר יותר שרת).
אודסה, אוקראינה, 1896 בקרוב.
שרתוק עלה לארץ ישראל עם קבוצת הבילו"יים הראשונה אבל נואש וחזר לרוסיה.
ב-1906 עלה שנית עם משפחתו.
(בית התפוצות ארכיון התצלומים)

עיתון
Rabbi

Born in Mezhirech, he became active in Haskala and the Reform movement. In 1845, he was appointed preacher in Lipto-Szent-Miklos where he pioneered the modern synagogue service in Hungary. From there he went as rabbi to Bucovice (1857-62) and then became rabbi in Lvov (Lemberg) (now Lviv, in the Ukraine), where he was preacher, teacher and registrar of the community. He opened a modern type of Talmud Tora where both Jewish and secular subjects were taught. However, this was closed after two years because of opposition from the Orthodox. He was twice decorated by the Emperor of Austria. Loewenstein was a noted preacher and non-Jews often attended his services.
Madanes, Cecilio (1921-2000), theatre director and producer born in Ukraine. He founded the Teatro Caminito street theatre in Buenos Aires, Argentina. He studied at the school of Fine Arts and then in 1947 he was awarded a scholarship which enabled him to study theatre in Paris, France. The grant was for eight months but he did not return to Argentine for eight years. In the interval he studied at the Paris Conservatory of Dramatic Arts and meet many of the most important figures of the French theatre.

He founded the Caminito street theatre in 1957 and worked there for 16 years producing plays by Shakespeare, Moliere and many others, often with the best known actors in Argentina. He also produced many plays for television. Between 1983 and 1986 he was director of the Colon theatre where he successfully attempted to increase the popularity of the Opera in Buenos Aires. In 1984 Madanes starred in the film Camila which was nominated for an Oscar.
Weisburd, Israel (1886-1952) Jewish farmer, born in the Ukraine (then part of the Russian Empire), who was brought to Argentine by his parents in 1891, and where in 1903 he established a timber harvesting and livestock empire.

In 1919 he set up a public school for the benefit of the children of his workers. In recognition of his concern for the people who worked for his company, the village where his business was centred was called Weisburd. In 1941 Weisburd set up a factory for the production of tannins, a vital ingredient needed for the tanning industry and which also had medical properties, which were in high demand during the World War. The ingredients for the production of tannins were found in his forests. For some 12 years the factory employed about 3,500 workers. In the 1950s the production decreased due to competition from other sources and the plant closed in 1961.

יצחק אוכברג (1937-1878), איש עסקים, ציוני ונדבן, נולד באומן, אוקראינה. בגיל שבע עשרה היגר לדרום אפריקה שם הפך ליזם מצליח מאוד ואיש עסקים מוערך. הוא התחיל את עסקיו באמצעים דלים ביותר ורכש את הונו בזכות השקעות נכונות בנכסים ומכירה של ספינות ישנות.

ההתקפות על היהודים של מזרח אירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הביאו להרס מוחלט של קהילות יהודיות שלמות. ב-1921 כאשר הידיעות על הזוועות המתרחשות באזור הגיעו למערב אוכברג יזם ומימן מבצע להצלת ילדים יהודים שנותרו יתומים.
הוא הצליח להשיג היתרים מיוחדים ממשלת דרום אפריקה שיאפשרו לו להוציא מאתיים ילדים יתומים מהתופת של מזרח אירופה. במקביל הצליח לשכנע את הקהילה היהודית לשתף אתו פעולה ולהקל על קליטתם.

במרץ 1921 אוכברג יצא למסעו האפי לאסוף קבוצות של ילדים יתומים מוכי גורל. הוא נסע בין הכפרים והעיירות בכל אמצעי תחבורה שעמד לרשותו, ביקר בבתי יתומים ונאלץ לעשות החלטות כואבות בקשר ליתומים אותם רצה להציל. אחים, בני משפחה אחת, לא הופרדו ורק ילדים בריאים יכלו להיכלל בקבוצה שלו. לאחר שחצה את האזורים המוכים ביותר באוקראינה, ביילורוס ופולין הוא הצליח להעביר את היתומים שלו דרך וארשה ודנציג ללונדון ומשם לדרום אפריקה אליה הגיעו באנייה בספטמבר 1921. בדרום אפריקה שוכנו הילדים בשני בתי יתומים יהודים: אורניה בקייפטאון וארקדיה ביוהנסבורג. הילדים קראו לו "אבא אוכברג" והם מעולם לא שכחו את האיש שהציל אותם והבטיח להם עתיד טוב יותר במולדתם החדשה.

אוכברג היה יהודי גאה וציוני נלהב. "אני מאמין בכל ליבי שהבעיה היהודית תגיע לפתרונה הסופי רק בארץ ישראל," אמר לאחר ביקור בארץ ישראל ב-1926. הוא האמין בכך כל חייו. ב-1929 שימש כנציג הקהילה היהודית של דרום אפריקה בקונגרס הציוני ה-16 בציריך.

כשאוכברג נפטר ב-1937 נודע שבצוואתו הוריש תרומה גדולה לקרן הקיימת לישראל. זאת הייתה התרומה האישית הגדולה ביותר שהועברה לקרן הקיימת לישראל מאז ועד היום.
בכספים שקיבלה נקנה שטח אדמה גדול ליד זיכרון יעקב עליה יושבים היום קיבוץ דליה וקיבוץ גל-עד (אבן יצחק). נדיבותו לא ידעה גבולות ותרומות נוספות הוענקו לארגונים רבים בדרום אפריקה שפעלו למען מיעוטי היכולת, ללא הבדל של צבע, דת ואמונה. באוניברסיטה העברית בירושלים הוקמה קתדרה לחקלאות ע"ש בתו רות אוכברג שנפטרה בגיל שבע עשרה. זאת בנוסף לאגף יצחק ופאולין אוכברג בבניין וולפסון שבהר הצופים, בו נמצאים היום הספרייה של הפקולטה למשפטים ושני מכוני מחקר.

להנצחת האיש ופועלו הקימה הקרן הקיימת לישראל את האתר המרשים בפארק מנשה הצופה על האדמה שנרכשה על ידי אוכברג. במקום עומדת מצבת אבן שהוקמה מחדש לזכרו וכן "גבעת השמות" ועליה לוחיות קבועות בסלע הנושאות את שמות כל אחד ממאה שבעים ושבעה היתומים שעשו את המסע המופלא לדרום אפריקה ולחיים טובים יותר.
טקס חנוכת האתר נערך ב-2011 והשתתפו בו נכבדים רבים ושלוש מאות צאצאים של היתומים. רבים מהם עשו את הדרך הארוכה מקנדה, ארה"ב, דרום אפריקה, בריטניה ואוסטרליה כדי לכבד את זכרו של האיש שבזכותו הם קיימים.

גורדון, אהרן דוד (1856 - 1922), מוכר בכינוי א"ד גורדון, סופר עברי, אידיאולוג של הציונות והכוח הרוחני שהניע את תנועת העבודה, נולד בטרויאנוב, ליד ז'יטומיר, אוקראינה (אז חלק מהקיסרות הרוסית) למשפחה דתית.

הוא היה אוטודידאקט בלימודי דת וחול, ושלט בשפות אחדות. הוא היה בעל עקרונות ואסר על הוריו לשלם כופר כדי למנוע את שירותו בצבא הרוסי, בטענה שאם הוא לא ישרת, ישרת במקומו מישהו אחר. בסופו של דבר שרת ששה חודשים בצבא הרוסי, ושוחרר כאשר התברר שכושרו הגופני ירוד מדי. היה פעיל בתנועת חובבי ציון והיה ציוני נלהב.

אחרי נישואיו הוא התמנה למנהל חלקת אדמה גדולה שהוחכרה לחקלאות. בשנת 1903, עם תום חוזה החכירה, החליט לעלות לארץ ישראל יחד עם אשתו ובתו. בנו סרב לעלות אתם בגלל חילוקי דעות בענייני דת. גורדון גר בתחילה בפתח תקוה, משם עבר לראשון לציון ולבסוף השתקע בדגניה, הקיבוץ הראשון. הוא חי בצניעות והתפרנס מעבודתו כפועל חקלאי, וכתב את משנתו בלילות.

א"ד גורדון השתתף בקונגרס הציוני בשנת 1911, אך סרב להצטרף לאף אחת מן המפלגות הפוליטיות הציוניות, מתוך עיקרון. הוא הקים את תנועת הפועל הצעיר, תנועה ציונית שהשפיעה מאד על תנועת העבודה. הציונות הפרגמטית ולא מרקסיסטית השפיעה מאד גם על מפלגת העבודה הישראלית.
Eshkol, Levi (1895-1969), labour leader, Israeli statesman and third Prime Minister of Israel, born Levi Shkolnik in the Ukrainian village of Oratovo (near Kiev) (then part of the Russian Empire). He received a traditional Jewish upbringing and education which continued when he entered a Hebrew high school in Vilna at the age of 16. In Vilna, Lithuania, he joined the Zionist group, "Tzeirei Zion" ("Youth of Zion"). In 1914, at the age of 19, he emigrated to Palestine, at that time part of the Ottoman Empire, where he worked as an agricultural laborer. During World War I, he joined the Poalei Yehuda Federation on behalf of the Hapoel Hatzair socialist party and fought for the economic welfare of Jewish farmers who suffered hardship as a result of the war. Later he volunteered for the Jewish Legion of the British Army.

In 1920 Eshkol was a member of the group which founded the settlement of Degania Beth kibbutz. He participated in the establishment of the Histadrut, the National Federation of Jewish Laborers in Israel, and later joined its agricultural center. In 1930 he participated in the founding of the Mapai political alignment. During the 1930s he was sent on several long missions to Nazi Germany on behalf of the Jewish Agency. He was active in the "Ha'avara" project. The project helped Jews emigrate from Germany, while forcing them to give up most of their possessions to Germany before departing. Those assets could later be “reclaimed” when they were transferred to Palestine as German export goods. Indirectly therefore it raised capital and equipment for Jewish settlement in the land of Israel. In 1937 Eshkol participated in the establishment of "Mekorot", the Jewish Community's water utility, and served as its chief executive until 1951.

In 1940, he became a member of the Haganah command in which capacity he was in charge of purchases, equipment and mobilization and in 1947 he organized the recruiting drive for what became the Israel Defense Forces. At the end of 1944 he was elected Secretary of the Laborers Council in Tel Aviv, a post which he held until 1948. With the establishment of the State he became the first Director-General of the Ministry of Defense, in effect the supplier of the material which kept the Israeli army in the field. He also became the head of the World Zionist Organization/Jewish Agency's Settlement Department in 1948. He initiated the establishment of approximately 400 new settlements in the first four years of the State, and from 1949-1952 served as the Jewish Agency treasurer. In 1951 Eshkol was appointed Minister of Agriculture and Development and from 1952 until 1963 he served as Minister of Finance. He remained Chairman of the WZO/JAFI Settlement Department until 1963. In his various positions Eshkol was therefore largely responsible for obtaining funds to develop the country, absorb massive immigration waves and equip the army.

In 1963, following Ben-Gurion's retirement, Eshkol assumed the post of Prime Minister and Minister of Defense. He consolidated Israel's relations with the United States, and supplied the IDF with a large quantity of American weaponry. He also established full diplomatic relations with West Germany. He also attempted to mend relations with the Soviet Union. Eshkol founded the Ma'arach, a merger between Mapai and Achdut Ha'avoda parties, and was head of the united party in its 1965 election victory.

The high point of his premiership was the Six Day War of June 1967. When Egypt and Syria precipitated the crisis, Eshkol established a Government of National Unity, relinquishing the Defense portfolio to Moshe Dayan and bringing Menachem Begin of Herut into the cabinet. Eshkol found other sources of military supplies for the Israeli armed forces, particularly in the United States, after France began its military boycott of the Jewish state after the 1967 war. The war itself was a vindication of his efforts at the Ministry of Defense to provide the IDF with the best equipment available. In just six days, Israel succeeded in liberating Judea, Samaria, Gaza and the Golan Heights and capturing the Sinai peninsula. Immediately after the war, Jerusalem was reunified and its boundaries were expanded. After the war, Eshkol worked for the establishment of the Israel Labor party.

Throughout his political career he was noted for his skill as a negotiator and his ability to retain friendly relations even with his political opponents. On the other hand his critics accused him of hesitancy. Eshkol died in office of a heart attack in February 1969.
Efros, Israel Isaac (1891-1981), Israeli and American rabbi, teacher, poet and scholar in Jewish philosophy, born in the Ukraine and came to the United States in 1905. He received a doctorate from Columbia University. In 1918 he founded the Baltimore Hebrew College and the Teachers' Training School. Between 1917 and 1928 he was professor of Hebrew and taught Jewish philosophy at Johns Hopkins University, and was appointed to teach at the University of Buffalo between 1929 and 1941. He was rabbi of Temple Beth El from 1929-1935, but left the synagogue in 1935 following a dispute over organ playing during Friday night services. Between 1941 and 1955 he taught at Hunter's College in New York City. He also taught Jewish philosophy at Dropsie College in Philadelphia from 1945. Dr. Efros had been president of the Histadrut HaIvrit of America, which promotes the use of Hebrew.

In 1955, he was appointed rector of Tel Aviv University

By 1930 he had already translated some of the works of Shelley into Hebrew, had written over one hundred Hebrew poems and had written two major philosophical works, "The Problem of Space in Jewish Medieval Philosophy" (1917) and "Philosophical Terms in the Moreh Nevuchim" (1924). Altogether he was the author of nine books of poetry and scholarly works, including ''Ancient Jewish Philosophy'' and ''Silent Wigwams,'' a collection of poems based on American Indian legends and lore. Efros also translated works of Shakespeare into Hebrew and H.N.Bialik into English.
Delaunay-Terk, Sonja (1885-1979), artist born in Gradizhske, Russia (now part of Ukraine), who together with her husband Robert Delaunay, founded the Orphism art movement, noted for its use of strong colours and geometric shapes. Her work included paintings, textile design for furniture and clothing and also designs for stage sets. In 1964 a comprehensive exhibition of her work was shown at the Louvre in Paris, a unique honour to be given to a living female artist, while in 1975 she was named an officer of the French Legion of Honour.

Her family was poor and at an early age she was looked after by her uncle, Henri Terk, a wealthy lawyer who lived in St Petersburg, Russia. When she was 16 her high school teacher noticed her talent for drawing. She was sent to the Academy of Fine Arts in Karlsruhe, Germany. In 1905 she went to Paris, France, where she enrolled at the Académie de la Palette in Montparnasse and took the opportunity to study all the art galleries in Paris. She was particularly influenced by Van Gogh, Gauguin, Henri Rousseau and also Henri Matisse and Derain.

Sonia met Robert Delaunay in early 1909. They became lovers and were married in November 1910. They were supported by an allowance sent from Sonia's aunt in St. Petersburg. A short time later she made for her newly born son a blanket composed of bits of fabric like those seen in the houses of Russian peasants. “When it was finished, the arrangement of the pieces of material seemed to me to evoke cubist conceptions, a technique which was subsequently applied to other objects and paintings.”, Delaunay-Terk once said. It was the beginning of the Orphism art movement. The Delaunays' friend, the poet and art critic Guillaume Apollinaire, coined the term Orphism to describe the Delaunays' version of cubism in 1913 and it was through Apollinaire that in 1912 Sonia met the poet Blaise Cendrars who was to become her friend and collaborator.

The Delaunays travelled to Spain in 1914, staying with friends in Madrid. At the outbreak of the First World War in 1914 they decided not to return to France. In August 1915 they moved to Portugal where they shared a home with Samuel Halpert and Eduardo Viana. In Portugal she painted "Marché au Minho" ("The market at Minho", 1916), which she later says was inspired by the beauty of the country. In 1917 Sonia designed costumes for a production of Cleopatra (stage design by Robert Delaunay) and for the performance of Aida in Barcelona. In Madrid she decorated the Petit Casino (a nightclub) and founded Casa Sonia, selling her designs for interior decoration and fashion, with a branch in Bilbao.

Returning to Paris in 1921 she made clothes for private clients and friends, and in 1923 created fifty fabric designs using geometrical shapes and bold colours, commissioned by a manufacturer from Lyon. Soon after, she started her own business. Her clients were amongst the most famous stars of the time. Sonia Delaunay gave a lecture at the Sorbonne on the influence of painting on fashion. The Great Depression caused a decline in business. After closing her business, Sonia Delaunay returned to painting, but she still designed for Jacques Heim, Metz & Co and private clients. She said "the depression liberated her from business".

After the World War 2, Sonia was a board member of the Salon des Réalités Nouvelles for several years. Sonia and her son Charles in 1964 donated 114 works by Sonia and Robert to the Musée National d'Art Moderne in Paris.

Jazz expert Charles Delaunay is her son.
Elath, Eliahu (1903-1990), journalist and diplomat who became Israel's first ambassador to the USA, born in the Ukraine the son of an engineer. He was educated in Hebrew schools in the Ukraine and at the University of Kiev, where he became a Zionist. He once was jailed by the Soviet authorities for seven months for his Zionist activities there. In 1925 he escaped from the Soviet Union through the then-independent Baltic states in 1925 and emigrated to Palestine, where he worked briefly as an agricultural laborer in a number of settlements while at the same time making a study of the Beduin. He spent almost a decade studying Middle Eastern culture at the American University of Beirut and other schools, specializing in oriental sociology and Arab society. While in Lebanon, he became a journalist working as a correspondent for the Reuters news agency and several Palestine newspapers. In 1934 Elath became the head of the political department of the Jewish Agency, the precursor to the future Israeli Government.

He was sent to Washington, DC, in 1945 as the Jewish Agency's representative there and became Israeli Ambassador there some 11 minutes after Israel declared its independence on May 14, 1948. After serving in Washington, Elath became Israel's Ambassador to Britain in 1950 and played a prominent role in the diplomatic moves surrounding the 1956 Suez invasion by Britain, France and Israel. In 1960 he returned home to Israel to direct the Afro-Asian Institute for Labor Studies, and in 1962 became president of the Hebrew University of Jerusalem for six years. In 1990 he received an honorary doctorate from the university for his work in trying to improve Jewish-Arab relations.
Soldier and poet

Jsmail, the city of his birth, had a history of anti-Jewish riots and during the abortive 1905 revolution, Schwarzbard helped to organize Jewish self-defense when pogroms broke out. A watchmaker by trade, he had anarchist sympathies and had to leave his home in 1906, eventually settling in Paris. In World War I he fought in the French Foreign Legion. After the Bolshevik Revolution, he hurried back to the Ukraine to organize an international battalion to fight against the White Russians and the Cossack marauders of Semyon Petlyura who were responsible for murderous pogroms in which at least 50,000 Jews died, including many of his close relatives. Returning to Paris, Schwarzbard published a volume of Yiddish poems. Learning that Petlyura had transferred his Ukrainian government-in-exile to Paris, he tracked him down and shot him dead in 1926. After a sensational trial, in which he passionately defended himself, he was acquitted. He wrote memoirs and accounts of the Russian revolution.
Born in the Galician town of Narol, Poland, he was ordained as a rabbi and settled in Lvov (now Lviv, in the Ukraine). From 1922 to 1928 he was a member of the Sejm, the Polish Parliament. Active in the Mizrachi movement; he helped found Ha-Poel ha-Mizrachi and was president of the Galicia Zionist Organization from 1924 until 1930, when he was appointed rabbi of the United Hebrew Congregation of Helsinki and from 1931, Chief Rabbi of Finland. Federbusch fostered Jewish-Christian understanding, helped to defeat a bill banning kosher slaughter and worked to obtain entry visas for refugees from Nazi Germany. From 1940 Federbusch served as rabbi in New York and principal of the Salanter Yeshiva in the Bronx. He was president of Ha-Poel ha-Mizrachi of America, 1942-48 and from 1944 was chairman of the Histadrut Ivrit Hebrew-speaking association. A prolific author, he wrote in several languages on rabbinical literature and Jewish and Zionist thought.
Horodezky, Samuel (1871-1957),scholar and historian of Jewish mysticism and Hasidism, who was born in Malin near Kiev, Ukraine, and studied at yeshivot in Malin and Chernobyl, Ukraine. A the age of 20 he was attracted to the Haskalah and settled in Berdichev where he started to write in Hebrew and began to correspond with contemporary authors.

The pogroms of 1905–06 forced him leave the Ukraine. He took advantage of being elected as a delegate to the Eighth Zionist Congress to leave the Ukraine never to return. From 1908 to 1938 he lived in Switzerland and then in Germany. In 1938 he emigrated to Palestine and settled in Tel Aviv.
He edited "Ha-Goren", an annual on Jewish scholarship, and wrote "Ha-Hasidut ve-ha-Hasidim", monographs on the great Hassidim and their doctrines, and "Ha-Mistorin be-Yisrael", monographs on sources and teachers of mysticism beginning with those in the Bible, Apocrypha, and the Talmud, and continuing up to the time of the kabbalists. “Memoirs”, his last book, is autobiographical. He wrote many other books on Hassidism and Kabbalists. Horodezky was one of the last to write in the style of the Haskala, the Enlightenment of the 19th century. He was a product of the intellectual climate of the East European Jewish town and educated himself to become a Hebrew writer. His quiet, informative, non-argumentative manner of speech helped break the boycott of the Maskilim against Hasidism. Horodezky was a contributor to the Encyclopaedia Judaica.
Husic, Isaac (1876-1939), historian of Jewish philosophy, born in Vasseutinez near Kiev, Ukraine (then part of the Russian Empire). In 1888 he was brought to the USA by his parents and settled in Philadelphia. As a youth he was influenced by Rabbi Sabato Morais of the local Sephardi congregation and started to prepared himself for a career as a rabbi. He dropped the idea when he started to study philosophy and law at the University of Pennsylvania.

From 1898 to 1916 he taught at the local Graetz College. In 1911 he was made a member of the faculty of Philosophy of the University of Pennsylvania and became a professor ten years later. In 1916 Husic published “A History of Medieval Jewish Philosophy", a systematic review of the development of Jewish thought throughout the Middle Ages. In 1925 he became editor of the "Jewish Publication Society of America".
Harzfeld, Avraham (1888–1973), labor leader in Eretz Israel, born in Stavishche, Ukraine (then part of the Russian Empire), who studied at the yeshivot of Berdichev,Ukraine, and Telz, Lithuania, receiving a rabbinical diploma. In 1906 he joined the Russian Socialist Zionist Party for which crime he was arrested on two occasions and was imprisoned for two years in Vilna, Lithuania. In 1910 he was sentenced to life imprisonment with hard labor in Siberia, but in 1914 he succeeded in escaping from Siberia and reached Eretz Israel, where he worked as an agricultural laborer in Petach Tikvah and was active in the labor movement. During World War I he played an important role in helping Jews who had been arrested by the Ottoman authorities. From 1914 to 1919 he was a member of Poalei Zion, from 1919-1930 he was active in the Ahdut HaAvodah movement before joining Mapai in 1930. In 1920 he was one of the founders of the Histadrut and was a member of the Histadrut's Central Agricultural Council. Over forty years he played an important role in planning agricultural settlement in Palestine. He was member of the Zionist General Council from 1921, a member of the directorate of the Jewish National Fund from 1949 and a Mapai member of the Knesset in the first, second and third Knessets.
Garfunkel, Boris (1866-1959), businessman and philanthropist born in Murovani Kurylivtsi, then part of Russian Empire now in Ukraine, who emigrated to Argentine in 1891 to escape the pogroms. He settled in the Mauritius colony, the first Jewish agricultural settlement in Argentine founded by Baron Maurice de Hirsch's Jewish Colonization Association 31 km southwest of Buenos Aires.

Initially Garfunkel worked in agriculture but after some 17 years he decided that his children lacked opportunities for education and advancement. He therefore moved to Buenos Aires where he founded the furniture store Boris Gorfunkel and Sons. The store gradually extended to other areas of business and became one of the largest companies in Argentina. He wrote his memoirs which were published by his children after his death.
1 \ 4

לודביפול Ludwipol

היום נקראה סוסנובה

עיירה על גדות הנהר סלוץ' (SLUCZ), מחוז קוסטופול (KOSTOPOL), אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בפלך ווהלין בפולין.


בית עלמין יהודי עתיק ליד מבצר בחובקוב (HUBKOW) מעיד, שיהודים ישבו במקום עוד במאה ה-17. באמצע המאה ה-18, אחרי שחרב המבצר במלחמות, התיישבו היהודים מעבר לנהר סלוץ', בכפר סלישץ' הגדול (WIELKIE SIEDLISZCZE). האציל סימשק (SIEMASZEK) החל בפיתוח הכפר והסב את שמו ל-לודביפול.

בשנת 1847 ישבו 286 יהודים בלודביפול. האוכלוסיה במקום הלכה וגדלה, והתפתח שם מסחר ער בזכות דרכי הנהר, יהודים עסקו בכריתת עצי היער ושלחום בדוברות בנהר עד לנמל גדיניה (GDYNIA) שלחוף הים הבלטי. היו במקום בית חרושת לנייר ועשר חנויות של יהודים, כן היו שם בעלי מלאכה יהודים וסניף מקומי של "ארגון בעלי המלאכה היהודיים", שהיה ארגון מקצועי ארצי.

שני בתי מרקחת בעיירה היו בבעלות יהודים. הייתה בעיירה אכסניה ליהודים עוברי אורח, ובעיקר התאכסנו שם סוחרי עצי היער.

בסוף המאה ה-19 כבר ישבו בלודביפול 1,428 תושבים, מתוכם 1,210 יהודים. אז היו בעיירה חמישה בתי כנסת, שניים מהם בנויים בלבנים, רב כיהן במקום ושלושה שו"ב (שוחט ובודק) שירתו את הקהילה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) סבלה הקהילה מכנופיות פורעים וב-1918 פרצה שרפה גדולה בעיירה וכילתה את רוב בתי המגורים, בעקבותיה פרצה במקום מגפת טיפוס ורבים מתו במחלה. אוכלוסיית העיירה קטנה ל-1,293 נפש, מהם 916 יהודים.

הקהילה שוקמה בעזרת הג'וינט, ובפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה השתייכה מנהלית לקהילת ברזנה (BEREZNO), שם התנהל גם הרישום בספרי הקהילה.

בית ספר עברי, שפתח המורה סגל ב-1918, נסגר כעבור זמן קצר ורק בשנות השלושים נפתח בית ספר עברי מרשת "תרבות". באמצע שנות השלושים נפתחו בסמוך לו בית ספר מקצועי וספרייה ציבורית. בספרייה נערכו הרצאות ודיונים ופעל חוג לדרמה.

בראשית שנות העשרים למאה העשרים הוקמו בלודביפול סניפים של כמה מפלגות ציוניות. הבחירות המקומיות לקונגרס הציוני הט"ז (1929) נפסלו, לקונגרס הי"ח (1933) הצביעו 153 לרשימת א"י העובדת ו-54 לרשימת "המזרחי". לקונגרס הציוני הי"ט הצביעו 253 ואילו ב-1937 היה מספר המצביעים לקונגרס הציוני ה-כ' 74 בלבד.

בלודביפול פעלו תנועות הנוער הציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר", "גורדוניה" ו"בית"ר". בשנות השלושים היה שם קיבוץ הכשרה של "גורדוניה" לעלייה לארץ ישראל. כמה מבוגרי תנועות הנוער עלו לארץ ישראל.

ב-1936, כאשר סגרו השלטונות הפולניים את סניף "השומר הצעיר" בהיותו לדבריהם ארגון שמאלני, ומסוכן בגלל קרבת העיירה לגבול הסובייטי, עברו חברי התנועה ל"חלוץ הצעיר".

בשנת 1939 ישבו בלודביפול כ-2,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של 2,150 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עבר האזור המזרחי של פולין, ולודביפול בתוכו, (בהתאם להסכם הגרמני-הסובייטי) לשליטת ברית המועצות. חיי הציבור היהודיים שותקו, מוסדות הקהילה נסגרו, המפלגות הציוניות פוזרו ובית הספר העברי נהיה לבית ספר יסודי ותיכוני ביידיש. הכלכלה הולאמה, יהודים השתלבו בפקידות הסובייטית, ופליטים יהודים מפולין הכבושה בידי הנאצים באו ללודביפול.

בשנת 1941 ישבו בלודביפול כ-2,100 יהודים.

ימים ספורים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) החל הצבא האדום לסגת, בעצת המושל הצבאי הסובייטי הצטרפו יהודים רבים אל הצבא הנסוג ונמלטו מזרחה לעומקי ברית המועצות.

ב-6 ביולי נכנס הצבא הגרמני ללודביפול. אוקראינים מקומיים פתחו בפרעות ביהודים; התעללות, אונס ושוד נמשכו יממה תמימה. כעבור כמה ימים נרצחו שמונה יהודים שהואשמו בקומוניזם.

היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי, שהיה תחילה סרט שרוול עם מגן דוד ואחר-כך הטלאי הצהוב. הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית.

ב-13 באוקטובר נתחם גיטו בשטח משולש שבין שני רחובות, כ-1,500 יהודים צופפו ב-70 בתים. הגברים - שהועסקו בעבודות כפייה בשרותים, במנסרה, בכפרים ובסלילת כביש לודביפול ברזנה - הופרדו ממשפחותיהם שבגיטו. חברי היודנראט וקבוצת בעלי מקצוע נדרשים שוכנו מחוץ לגיטו.

ב-14 באפריל 1942 נצטוו היהודים למסור לגרמנים את כל הזהב, הכסף ודברי הערך שברשותם. תושבי הגיטו סבלו מרעב, מזונם היומי המוקצב היה צלחת מרק ו-120 גרם לחם. הצפיפות הביאה להתפשטות מחלות. מדי פעם היו החיילים הגרמנים ועוזריהם האוקראינים רוצחים ביהודי הגיטו. יהודים רבים נרצחו ליד בתיהם ורבים אחרים - במקומות מחבוא שנתגלו.

ביום י"ג באלול תש"ב, 26 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי לודביפול לקסרקטין בעיירה, ולמחרת, ביום י"ד באלול, נרצחו כולם. כמה עשרות יהודים הצליחו להמלט ליערות.

קבוצת צעירים התארגנו בגיטו סמוך לחיסולו, הכינו נשק ותכננו לפרוץ את גדרות הגיטו ולברוח ליערות.היודנראט התנגד לכך ובסופו של דבר נתפסו אנשי הקבוצה בגלל הלשנה והובלו לעיר המחוז קוסטופול.שניים נמלטו בדרך, הצטרפו לפרטיזנים אוקראינים לאומנים ונרצחו בידיהם.

היהודים שנמלטו ליערות נעזרו בכפריים פולנים, והצעירים שביניהם הצטרפו אחר כך ליחידות של פרטיזנים סובייטים, כמו קובפאק (KOWPAK), מדבייב (MEDWEDIEW), שיטוב (SZITOW) וקירוב (KIROW).

ב-10 בינואר 1944 שוחררה לודביפול בידי הצבא האדום. 72 יהודים חזרו אליה מן היערות ומצאו את העיירה שרופה. הם עקרו לערים בסביבה ומשם יצאו רובם דרך פולין ועלו לארץ ישראל. כמה מהם היגרו לארצות אחרות.

בבית העלמין בחולון הוקמה מצבה לזכר יהודי לודביפול שנספו בשואה. בלודביפול, בגיא ההריגה שמעבר לנהר סלוץ', הוקמה באוגוסט 1993 מצבת זכרון על קברות האחים של יהודי לודביפול, קרבנות הנאצים. בסוף קיץ 1993 נרשמו שמות הנספים בשואה על משפחותיהם במוזיאון בית התפוצות.

שם העיירה לודביפול שונה לסוסנובה (SOSNOVA).

זאבלוטוב ZABOLOTOV

(בפולנית ZABLOTOW)

עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה - בגליציה המזרחית, פולין.


זאבלוטוב שוכנת כ-60 ק"מ מדרום מזרח לעיר המחוז. הישוב היהודי במקום התפתח בראשית המאה ה-18, כשזאבלוטוב קיבלה מעמד של עיר. ב-1765 חיו שם 986 יהודים.

עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה. בראשית המאה ה-19 גברה במקום השפעת החסידות, עם התיישבותו בעיר של האדמו"ר ר' דוד, ב"ר מנחם מנדל מקוסוב (KOSOW), ממשפחת האגר (HAGER). השפעתה של שושלת האדמו"רים שייסד ר' דוד על הקהילה נמשכה עד לסוף המאה ה-19.

ב-1880 עלה מספר יהודי העיר ל-1,730. הברון הירש הקים בית ספר במקום. ב-1900 חיו בזאבלטוב 2,092 יהודים, %49 מכלל תושבי העיר.

ב-1903 פרצו פרעות בזאבלוטוב, כנראה בהשפעת הפרעות בקישינוב (KISHINEV). הפרעות נמשכו יומיים תמימים, הפורעים הועמדו לדין ויצאו בעונשים קלים, מפני שלא נמצאו יהודים שיעידו נגדם; וזאת למרות המגמה המוצהרת של השלטונות, בשיתוף עם מנהיגי יהודי גליציה, לערוך משפט לדוגמא.

ב-1905 נפגעה קהילת זאבלוטוב ברכוש ובנפש משריפה שפרצה בעיר. ב-1910 הוקמה ישיבה במקום וב-1911 שוב נשרפה העיר.

בימי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הייתה זאבלוטוב זמן רב בקו החזית, מגיפת טיפוס פרצה במקום ותושבים רבים נמלטו. אחרי המלחמה סייעו הג'וינט ומוסדות סעד יהודיים מרכזיים לשקם את הקהילה.

זאבלוטוב נכללה בגבולות פולין העצמאית משנת 1819 (אחרי פרק זמן קצר בשליטת אוקראינה). ב-1921 חיו בזאבלוטוב כ-1,450 יהודים, כ-%40 מכלל האוכלוסייה. בקהילה פעל "תלמוד תורה" ובתרומות בן הקהילה מארצות-הברית נבנה מחדש הקלויז (בית תפילה ולימוד) של חסידי קוסוב שנהרס במלחמה, גודר בית-העלמין, והוקם בית ספר עברי משלים. ב- 1928 נוסדה קופת גמילות-חסדים.

זאבלוטוב היתה מרכז לעיבוד-טבק ולשיווקו, ויהודים רבים מצאו פרנסתם בענף זה. במאה ה-19 התפרנסו גם מהאכסניות הרבות ששרתו יהודים שבאו לחצרות האדמו"רים. כמו-כן היו בין יהודי זאבלוטוב סוחרים שסחרו בעורות, בעצים, בתבואות ובביצים. בין בעלי-המלאכה היו בנאים, חייטים, אופים, נגרים, פרוונים וסנדלרים. היה במקום בית מלאכה לייצור ציציות ובתי חרושת קטנים בבעלות יהודים ייצרו נרות, סבון, ומברשות. יהודים אחדים התפרנסו ממתן הלוואות בריבית לאיכרים ומפקידות באחוזות שבסביבה.

בשלטון פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטמצמה אספקת הטבק לבתי החרושת שבעיר, ובעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים גברה מגמת ממשלת פולין להעביר מפעלים לקואופרטיבים מקומיים, ופרנסת היהודים נפגעה. יהודים הקימו בית-מלאכה לטוויית שטיחים, שהעסיק עובדים אחדים.

בראשית המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בזאבלוטוב. ב-1910 הוקם בעיר בית-ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה". בתקופת שלטון אוקראינה במקום (נובמבר 1918 - מאי 1919) נבחר בזאבלוטוב ועד לאומי יהודי, וכל חבריו היו ציונים. באותו זמן הוקמה ליד ההסתדרות הציונית ספרייה עברית. בפולין העצמאית אחרי מלחמת-העולם הראשונה, גדלה הפעילות הציונית בעיר, ופעלו סניפי רוב התנועות הציוניות ותנועות הנוער שלהן.

ב-1931 חיו בזאבלוטוב 1,700 יהודים, והיו %26 מכלל תושבי העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, וזאבלוטוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

הופסקה פעולת מוסדות-הקהילה, ארגונים מפלגתיים וקבוצות קומוניסטים יהודים השתלבו במינהל העירוני. מפעלים שהיו בבעלות יהודית הולאמו וכן בתים שהיו בהם דירות להשכרה. המסחר הסיטונאי שהיה ברובו בידי יהודים, חוסל, ובעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. באביב 1940 הוגלו לברית-המועצות גם כמה משפחות יהודיות.

בעקבות המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941, פינו הסובייטים את העיר בראשית יולי ליחידות של צבא הונגריה, שהייתה בת ברית של גרמניה הנאצית. החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה. אוקראינים מקומיים, שראו בחילופי השלטון הזדמנות להתעלל בשכניהם היהודים, פגעו בהם ושדדו את רכושם.

בתחילת ספטמבר 1941 עברה העיר לידי הגרמנים. היהודים נצטוו לענוד סימן זהוי, סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, תנועתם מחוץ לעיר הוגבלה ונקבעו מכסות לעבודת כפייה. הוקם יודנראט שנתבע לבצע את גזרות הגרמנים.

ב-22 בדצמבר 1941 נערכה אקציה בעיר. מאות יהודים נמלטו, החולים נרצחו במיטותיהם, הבריאים הובלו לכיכר-השוק ומשם לבורות שהוכנו מראש, והומתו ביריות. יהודים שהתנגדו בכוח לגרמנים עונו קודם שנורו. באותו היום נרצחו כ-1,000 יהודים.

בחורף 1942-1941 מתו יהודים רבים ברעב ובמחלות. היודנראט ארגן סיוע לנזקקים, אך הקל רק במעט. כ-500 מיהודי זאבלוטוב נשלחו לעבודות חקלאיות בסביבה.

ב-11 באפריל 1942 נערכה אקציה שנייה, כ-400 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ ואליהם צורפו יהודים מכפרי הסביבה. ב-24 באפריל הוצאה פקודת-גירוש על שארית יהודי זאבלוטוב לגיטו קולומיאה. 200 יהודים הועברו לעיר שניאטין (SNIATYN) ושולחו משם לבלז'ץ. כ-50 יהודים שהושארו בזאבלוטוב כ"עובדים חיוניים" שולחו גם הם בסתיו 1942 לקולומיאה.

בקולומיאה, שבה נאספו בשלושה גיטאות יהודי העיר והסביבה, היה גורל יהודי זאבלטוב כגורל יהודי הגיטאות האלה. באוקטובר 1942 שולחו 15,000 יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ, ואלה שנותרו (כ- 1,500 במספר) נרצחו ביער סמוך לקולומיאה בפברואר 1943.

שנות ה-2000

בשנת 2001 היה יהודי אחד במקום ובשנת 2014 לא היו כלל יהודים במקום. בית העלמין היהודי פרוץ, ללא גדר וללא שער. במקום ישנן מצבות רבות, חלקן שבורות וחלקן חסרות. כמו כן, יש קברי אחים מסומנים ואנדרטה לזכר הנרצחים. המקום מטופל ע"י העירייה לא באופן קבוע, וזוכה לביקורים של יהודים שבאים כיחידים ובקבוצות.

מוקאצ'בו
(בהונגרית מונקאץ')
עיר בדרום אוקראינה. עד 1919 ובשנים 1938 - 1945 בהונגריה, בין שתי מלחמות העולם בצ'כוסלובקיה.

יהודים התיישבו בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 17, אבל קהילה של ממש נוסדה רק במאה שלאחריה עם בואם של מהגרים מגליציה. מ- 80 משפחות גדלה הקהילה תוך מאה שנה ל- 300 משפחות (בשנת 1842) של איכרים, בעלי-מלאכה ומתווכים במסחר עם הארצות השכנות. עד מהרה היתה לאחת הקהילות הגדולות בהונגריה, ומפורסמת באדיקותה היתרה מחד גיסא, וכמוקד לפעולה עברית וציונית מאידך גיסא. במרד ההונגרי נגד האוסטרים (1848 - 1849) הצטרפו 247 מיהודי מונקאץ' למשמר האזרחי.

מ- 1851 פעלה בעיר ישיבה גדולה, וב- 1871 נוסד בית-דפוס עברי. בין שתי מלחמות-העולם היו יהודי המקום מעורבים בחיי הציבור ובמימשל העירוני, והמפלגות הציוניות ניהלו פעילות ענפה למרות התנגדות החרדים.

בעיר הופיעו ארבעה כתבי-עת ביידיש. בית-ספר עברי יסודי נוסד בשנת 1920, וכעבור חמש שנים נפתח גם תיכון עברי. מנהלו הראשון של בית הספר היה חיים קוגל, לימים ראש עיריית חולון. אחרי שעלה לארץ ישראל, נוהל בית הספר בידי המהנדס אליהו רובין.

העיר ידועה בעולם היהודי כמקום מושבם של האדמו"רים לבית שפירא; חיים אליעזר שפירא, שהנהיג את הקהילה בשנים 1913 - 1933, היה מתנגד חריף לציונות. ירש את כסאו חתנו הרב ברוך רבינוביץ, לימים רבה של חולון.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו במוקאצ'בו כ- 11,000 יהודים, שהיו 43 אחוזים מכלל האוכלוסייה). 88 אחוזים מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.

תקופת השואה
בשנת 1938 נמסרה העיר להונגריה שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה, ברוח חוקי הגזע הנאציים, הגבילו את חיי היהודים.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו גברים יהודים לעבודות כפייה במסגרת צבאית. רבים מאלה שנלקחו אחרי קיץ 1941 לעבודות בחזית, מצאו שם את מותם.

במארס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה, ויהודי מונקאץ' הועברו לגיטו. באמצע אפריל 1944 הובאו לעיר יהודים מיישובי הסביבה, כ- 15,000 במספר, והושבו בגיטו אחר. ב- 15 במאי שולחו יהודי הגיטו השני (מיישובי הסביבה) למחנה ההשמדה אושוויץ. ב- 24 במאי שולחו לשם יהודי העיר, ובסוף מאי הוכרזה מונקאץ' "נקייה מיהודים". כמה מאות יהודים שהושארו בגיטאות כ"פלוגות נקיון" שולחו אף הם להשמדה בראשית יולי 1944.


אחרי המלחמה, תחת שלטון הסובייטים, הוחרמו כל בתי-הכנסת, והאחרון שבהם הוסב למחסן ב- 1959. בסוף שנות ה- 60 התגוררו בעיר מוקאצ'בו קרוב ל- 2,000 יהודים.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, נכון לשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית כ- 300 נפש. במקום פעלה קהילה בהנהלת אברהם ליבוביץ' ובשנת 2006, נחנך בית כנסת, בראשות הרב ג. הופמן, שטיפל גם בקהילות בסביבה. שירותי הקהילה כוללים: בית כנסת, מקווה, מסעדה כשרה, בית ספר של יום ראשון ופעילות חברתית-תרבותית. בנוסף, הקהילה מארגנת פעילויות של מחנות קיץ, סמינריונים וקונגרסים שונים, שמתקיימים בעיר ובסביבותיה.

בית העלמין מטופל על ידי הרשויות והשימור מתאפשר בעזרת תרומות. במקום הוקמה גם אנדרטה לזכר נרצחי השואה.

כתובת הקהילה: רחוב גרושובסקו 18

סקאלה SKALA

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלה הוקמה כאחוזת מבצר בנסיכות רייסן (REISSEN), שסופחה לפולין במאה ה-14. בהיותה עיר ספר נפגעה בתקופות שונות על-ידי צבאות פולשים. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, היה האזור בשליטת אוסטריה. סקאלה נכבשה בידי הרוסים במלחמת העולם הראשונה והיתה בשליטת הרפובליקה האוקראינית המערבית בין השנים 1920-1918, עד שסופחה לפולין העצמאית.

ב-1570 ישבו בסקאלה עשר משפחות יהודיות. במפקד האוכלוסין של שנת 1,765 נימנו 362 יהודים. בראשית המאה ה-20 היו במקום כ-2,500 יהודים שהיו כמחצית אוכלוסיית העיר.

קהילה יהודית עצמאית הייתה בסקאלה מראשית המאה ה-18. בין רבניה הידועים היו: ר' שלמה דרימר בעל "בית שלמה" ו"שורש יעקב" שהיה רב בסקאלה כ-40 שנה; את מקומו ירש בנו ר' אברהם בעל "בארה של מרים", וכיהן עד מלחמת העולם הראשונה ואחריו כיהן כרב בסקאלה ר' יהודה דרימר.

עד סוף המאה ה-19 נימנו רוב יהודי סקאלה עם חסידי ויז'ניץ. באותה תקופה עלה מספרם של חסידי צ'ורטקוב ונתמנה רב נוסף - ר' יהודה לויפר. מאז כיהנו בסקאלה שני רבנים.

בית הכנסת הישן, שנבנה במאה ה-18, עלה באש ב-1911. בניית בית הכנסת החדש לא נסתיימה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. בעיר היו עוד כעשרה בתי תפילה, רובם קלויזים של חסידים.

עד למלחמת העולם הראשונה היו יהודי סקאלה מיוצגים במועצת העיר בכמחצית חברי המועצה וסגן ראש העיר היה יהודי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו חלק מהיהודים האמידים מן העיר. בתקופת המלחמה ומיד אחריה נפגעו יהודי סקאלה בגופם וברכושם בידי חיילי הצבא הסובייטי, האוקראיני והפולני שכבשו חליפות את העיר. רבים הגרו והאוכלוסיה היהודית במקום נתמעטה בכ-1000 נפש.

ב-1927 הוקמה בקהילה בסיוע הג'וינט קופת גמילות חסדים. ב-1931 נבנה "בית זקנים". בית הספר העברי מומן בכספי הקהילה.

במאה ה-18 התפרנסו יהודי סקאלה על החכירה, המסחר והמלאכה. יהודים ניהלו את עסקיהם של בעלי האחוזה המקומיים ואף חכרו מהם מפעלי תעשיה: מבשלת בירה, תחנת קמח, משרפת יי"ש ובית חרושת לליקר, שיחד עם שני בתי חרושת לייצור שמן אתרי שהיו בבעלות יהודים, שווקו תוצרתם גם לארצות-חוץ.

מסוף המאה ה-18 ועד מלחמת העולם הראשונה היתה בעיר תחנת מכס והתפתח בה מסחר מקומי ובין-ארצי, חוקי ובלתי חוקי.

יהודים עסקו גם במסחר סיטונאי של תוצרת חקלאית, מוצרי ברזל, חמרי בנין, ביגוד, הנעלה וסדקית. החנויות הגדולות בעיר היו בידי יהודים. מקצתם מצאו פרנסתם בירידים. בעלי מלאכה יהודים עסקו בכל המקצועות, כמו חייטים, סנדלרים, אופים וכדומה.

כנופיות מקומיות של מבריחים יהודים, סייעו בראשית המאה ה-20 בהברחת פליטים פוליטיים ויהודים נרדפי פרעות מרוסיה. הקהילה סייעה לפליטים בישיבה ארעית ובהגירה לארצות שמעבר לים.

המסחר עם רוסיה ועם מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה, בולגריה, וטורקיה) סייע ליהודי סקאלה להתקיים בימי מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה צומצם המסחר עם רוסיה והוגבל על ידי שלטונות פולין. עסקי היהודים נפגעו באותה תקופה גם מן המסים שהוגדלו. משכילים יהודים (רופאים, מורים וכדומה) נותרו ללא פרנסה. העגלונות הייתה לעיסוק יהודי מובהק.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הורע המצב עוד יותר, עקב המשבר הכלכלי שגרר הסתה אנטי- יהודית. סוחרים רבים הגיעו לפשיטת רגל ונזקקו למוסדות הצדקה של הקהילה.

החוגים הציוניים הראשונים התארגנו בסקאלה לקראת סוף המאה ה-19. בית-הספר העברי מיסודה של "שפה ברורה" הוקם ב-1908. לידו פעלו ספרייה עברית וחוג לדרמה.

עד מהרה היו הציונים רוב ובבחירות לועד הקהילה, ב-1928 נבחרו שבעה נציגים ציונים מתוך שמונה. במקום פעלו סניפים של פועלי ציון, הציונים הכלליים שהיו רוב, המזרחי והרביזיוניסטים. כן נוסדו ארגוני הנוער "השומר הצעיר" ב-1920, "הנוער הציוני" ב-1929, "בית"ר" ב-1931 ו"אחווה" ב-1934. כמה בני נוער ופועלים יהודים השתייכו לאיגוד אנטי-ציוני בשם "בראטרסטבו" BRATERSTWO (בפולנית - אחווה).

ב-1921 נבנה ביזמתם ובעזרתם של הארגונים הציונים בסקאלה "בית העם" בו השתכנו בית הספר העברי המשלים, גן ילדים וספרייה של כ-5,000 ספרים באידיש, בפולנית ובעברית. בהצגות החוג לדרמה שפעל בבית-העם צפו גם פולנים ואוקראינים.

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בסקאלה קרוב ל-1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. הצבא האדום נכנס לסקאלה ב-17 בספטמבר 1939. המסחר הפרטי נאסר, וסחורות הוחרמו. המנהיגים הציונים נרדפו ונאלצו לעזוב את המקום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, גויסו צעירים יהודים לצבא האדום. האוקראינים השתלטו על העיר והרבו לפגוע ביהודים. ביולי 1941 נכבש האזור ויחידות צבא הונגריה (בת ברית של גרמניה הנאצית) נכנס לעיר. יהודים גוייסו לעבודות כפיה. נכבדי העדה ובראשם הרב יהודה דרימר נדרשו לספק מצרכים למפקדת הצבא במקום. אלפי יהודים מקארפאטורוס שעברו בעיר בדרכם להשמדה בקמייניץ פודולסקי (KAMIENIEC PODOLSKI) קבלו סיוע מאנשי הקהילה. למעטים שנמלטו מההרג סופקו תעודות מזוייפות, שאפשרו להם לשוב להונגריה.

באוגוסט 1941 עברה השליטה בסקאלה לידי הגרמנים, הם מינו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק יהודים לעבודות כפייה וכן סחורות, כסף ודברי ערך לגרמנים. יהודי סקאלה התגוררו בעיקר באזור השוק ובפרבר סטארה סקאלה. אמנם לא הוקם גיטו, אך בתיהם סומנו במגן-דוד ונאסרה עליהם כניסה לרחובות של נוצרים. הרוב הצליחו להתקיים ממסחר חשאי עם אוכלוסי הסביבה, לנזקקים פתח היודנראט מטבח צבורי. באוקטובר 1941 הגיעו לסקאלה מעל 100 יהודים שגורשו מהכפר, מספר היהודים בסקאלה הגיע אז ל-1,550 ומספר הנזקקים לסעד עלה. בחורף אותה השנה נשלחו גברים מסקאלה למחנות עבודה. בסוף מרץ 1942 הגיעו לעיר פליטים נוספים וגברים בני 60-14 שנצטוו להתייצב בעיר הנפה בורשצ'וב (BORSZCZOW), כביכול לשם קבלת תעודות זיהוי, נשלחו למחנות העבודה. רק בעלי כרטיסי עבודה "טובים" שוחררו. היודנראט של סקאלה שמר על קשר עם אנשי הקהילה שבמחנות, שלח מזון ולבוש ואף פדה בכסף חולים ותשושים. במאי אותה השנה נשלחו כמה מאנשי היודנראט והמשטרה היהודית גם הם למחנות העבודה.

ב-26 בספטמבר 1942 ערך הגסטאפו אקציה (פעולת חסול) בסקאלה. יהודים נמלטו ליערות ולמחבואים שהוכנו מראש. אחדים נתגלו במצוד. למעלה מ-30 יהודים נרצחו במקום ונטמנו בקבר אחים. כ-700 נתפשו ושולחו למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, שם נערכה סלקציה- נשים, ילדים, זקנים וחולים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הנותרים בינובסקה נספו תוך זמן קצר מחמת תנאי המקום. כמחצית מיהודי סקאלה שהצליחו להמלט חזרו לעיר. ב-22 באוקטובר 1942 גורשו לגיטו בורשצ'וב (BORSZCOW),שם נספו באקציה שהתקיימה ב-11-6 ביוני 1943 וסקאלה הוכרזה "יודנריין".

בסביבות העיר נשארו רק יהודים ספורים, והם הועסקו כמשרתי הגרמנים וצויידו בתעודות "יהודים חשובים למשק הגרמני". יהודים שהסתתרו בעיר ובסביבתה היו נתונים בסכנה מתמדת, מפני חיילים גרמנים, מפני שוטרים אוקראינים או מפני פרטיזנים לאומנים אוקראינים, שערכו עליהם מצוד. כ-200 יהודים נרצחו ביער הסמוך לסקאלה.

למעלה מששים גברים מסקאלה, שהצליחו להמלט, הצטרפו ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות. בסוף דצמבר 1943 נפלו כולם בקרב עם הגרמנים.

סקאלה שוחררה בידי הצבא האדום באפריל 1944. ביולי 1944 הקימה המפקדה הסובייטית "ועדת תאום לבדיקת פשעי הנאצים באזור סקאלה". אוקראינים שנמצאו אשמים בהריגת יהודים נדונו לתקופות מאסר ממושכות.

כ-150 יהודים מתושבי סקאלה נותרו בחיים אחרי המלחמה. מפאת האוירה האנטישמית בעיר עזבוה לפולין ועמם 39 ספרי תורה שהצליחו להסתיר במשך המלחמה. הם עלו לארץ ישראל או היגרו לארצות אחרות.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין במקום יהודים.
שני בתי הכנסת ששימשו בעבר את היהודים במקום, משמשים כיום כבית מגורים וכבית נטוש.

בית העלמין שייך לעירייה, אך הוא אינו מתוחזק, אינו מוקף בגדר או סגור בשער. באתר יש כמה מאות מצבות, חלקן הרוסות, חלקן נפלו לאדמה והכיתוב בהן נמחק, ואחרות נלקחו. המקום משמש גם לחקלאות ובניה. לעיתים נדירות פוקדים אותו מבקרים.

קירץ' Kerch

עיר נמל בחצי האי קרים, אוקראינה.


עדות ליישוב יהודי במקום ולקיום בתי-כנסת נשתמרה מן המאה הראשונה לספירה, בתקופת השלטון הרומי, העדות קשורה לפרשת פדיון שבוי יהודי.

במחצית השנייה של המאה ה-9 נכללה העיר בממלכת הכוזרים, ונשתמרה איגרת שבה מודה ראש הכנסייה לארכיבישוף המקומי על פעולתו המיסיונרית בקרב יהודי העיר.

בעקבות המלחמות במאות 11-10 עזבו היהודים את קירץ’, והנוסע פתחיה מרגנסבורג מצא בה בשנת 1175 קהילה קראית בלבד.

קירץ' נכבשה בידי הרוסים ב-1771 והיישוב היהודי בעיר התחדש. במלחמת קרים (1856-1854). נהרסה העיר וכעבור שנים אחדות שוקמה. בסוף המאה ה- 18 מנתה הקהילה היהודית בקירץ' 4,800 נפש בקירוב (%14 מכלל האוכלוסיה).

בין יהודי קירץ' היו גם קראים. רוב היהודים התפרנסו מתעשיית הדגים והמלח, או עבדו בבתי- הזיקוק בסביבה.

בתי כנסת אחדים היו בקירץ’, ביניהם אחד לקרימצ'אקים (תושבי המקום הוותיקים) ואחד לקראים. משנת 1859 היה גם "תלמוד-תורה", ואחר כך נפתחו בתי-ספר לבנים ולבנות.

פוגרום התחולל בעיר ב-13 ביולי 1905, בארועי המהפכה, וניספו רבים מיהודי קירץ'. בעקבות זאת הוקמה הגנה עצמית. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ירד מספר היהודים.

ב-1926 מנתה הקהילה יותר מ-3,000 יהודים כ-%9 מכלל האוכלוסיה. ומספר היהודים שב ועלה. ערב מלחמת העולם השנייה (בפטמבר 1939) חיו בקירץ' קרוב ל- 4,000 יהודים.


אחרי פרוץ המלחמה נהרו לקירץ' יהודים מארצות הכיבוש הגרמני. ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות (יוני 1941) ישבו בעיר 4,500 יהודים.

אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים הוצאו יהודי קירץ' להורג בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים, בסוף שנת 1941 ובראשית 1942.

.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. ב-1970 התגוררו בקירץ' כ- 5,000 יהודים, ולא היה במקום כל ארגון קהילתי יהודי.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2010 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 700 נפש. בעיר פעלה קהילה רפורמית, בהנהלת אלכסנדר רוזנפלד. הקהילה הרפורמית כוללת בית כנסת, בית חם, מרכז חסד, שיעורי יהדות, חוגים לנשים ונוער ועוד. קהילת "גני אליאס" מלונדון שולחת מתנדבים ותומכת כלכלית וחברתית. גם לחב"ד יש מרכז חסד מקומי.

בשנת 2000 נפתח מוזיאון יהודי מקומי בהנהלת ולנטינה פוליקובה. בשנת 2004 נוסד סניף של ארגון "קשר" העוסק בחינוך, העצמה נשית ועוד. בשנת 2010 הוקמה אנדרטה לזכר נרצחי השואה היהודים.

כתובת בית הכנסת: רחוב ציולקובסקי 6

נ א ר א י ו ב (NARAYEV)

(בפולנית NARAJOW)

עיירה במחוז טארנופול (TERNOPOL בעבר TARNOPOL) מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

נאראיוב נזכרת לראשונה כעיר מבצר בשנת 1569. העיירה נקראה כנראה על שם הפריץ נאראייבסקי, או על שם הנהר נאראיובקה (NARAYOWKA) העובר בתחומה. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 הייתה נאראיוב, כגליציה כולה, בתחום האימפריה האוסטרית.
על פי המסורת, הוקמה המצבה היהודית הראשונה בנאראיוב בשלהי המאה ה-15. קהילת נאראיוב החלה להתארגן באמצע המאה ה-18. עם המשפחות הגדולות נימנו: משפחת ניימן (NEUMAN), משפחת אהרה (EHRE) ומשפחת קיהן (KEHN). במקום היו, בנוסף לבית העלמין, מוסדות דת וקהילה וחדר מסורתי. בשלהי המאה ה-18 חיו שם כ-400 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,400 נפש.
ר' יעקב יצחק ב"ר יהושע השל פרנקל תאומים ובנו ר' יהושע כהנו בנאראיוב בשנים 1850 - 1876. ר' פייבל רוהטין כיהן 5 שנים בלבד עד שנבחר לרב של זלוצ'וב (ZLOCZOW) אחריו כיהן עד לפטירתו במלחמת העולם הראשונה ר' בריש סיים. בנאראיוב נולד (1885) הסופר והמשורר ביידיש, משה נדיר.
בעקבות גל הגירה שפקד את גליציה בסוף המאה ה-19, עזבו את נאראיוב כ-%20 מבני הקהילה (שכללה אז מעל 1,000 נפש). בני הנוער נמשכו לוינה ולערים מרכזיות בגרמניה, אך רובם פנו לארצות-הברית שם התארגנו ב"לאנדסמאנשאפט" (ארגון יוצאי קהילה), שמרו על קשר עם יהודי נאראיוב וסייעו להם בשעת הצורך.
ב-1900 ישבו בנאראיוב 879 יהודים והיו %32 מכלל האוכלוסיה. לפני מלחמת העולם הראשונה נשרפה העיירה כליל ונבנתה מחדש. בפרוץ המלחמה כבשו הרוסים את נאראיוב ושלטו בה כשנתיים וחצי; כמחצית מהתושבים היהודים נמלטו לאוסטריה ולהונגריה, גברים בני 60-16 גויסו לצבא ונשלחו לחזית. הרוסים עזבו את נאראיוב אחרי פרוץ המהפכה ברוסיה, והיהודים סבלו באותה תקופה מפרעות האוקראינים של פטליורה (PETLIURA מנהיג אוקראיני ב-1919) בישוב היהודי היו אז כ-1,200 נפש בתוך אוכלוסיה כללית של 6,000.
ב-1920 הייתה נאראיוב לחלק מפולין העצמאית ועם שובם של הפליטים מאוסטריה והונגריה חודשו החיים הקהילתיים במקום.
בסוף שנות ה-20 הוקמו במקום קופת גמילות חסדים ומוסדות צדקה כמו "ביקור חולים". הקהילה הקימה גם בית מדרש ובית ספר לעברית. ילדי הקהילה למדו בבתי ספר ממלכתיים, ובשעות אחר הצהרים בחדר. ליד הסניף המקומי של "איגוד בתי ספר יהודים עממיים ותיכוניים" הייתה ספרייה ציבורית שללמעלה מ-1,000 ספרים.

בתחילת התפתחות היישוב היהודי במקום עסקו רוב היהודים בחקלאות ומיעוטם התפרנסו מריכוז תוצרת חקלאית ושיווקה. בהיות נאראיוב ממוקמת על צומת דרכים חשוב, התפרנסו חלק מהיהודים משרותי לינה לסוחרי בקר וסוחרי עצים שעברו במקום. אחרים היו סוחרי תבואות וספקי חומרי גלם לתעשיית הטקסטיל. כמו-כן הוקמו בידי יהודים בתי חרושת לייצור משקאות חריפים ובתי חרושת ללבני-בנין.
בין שתי מלחמות העולם עסקו רוב היהודים במסחר והאחרים בחקלאות ובמלאכה. במקום פעל בנק יהודי להלוואות שסייע לסוחרים ולבעלי מלאכה נזקקים. כדי לפתור את מצוקת התעסוקה הקים הרב המקומי בשיתוף בן העיירה, בית חרושת לאריגת שטיחים ובו גם קיבלו חלוצים הכשרה מקצועית לפני העלייה לארץ ישראל.

תנועות ציוניות התחילו להתארגן בנאראיוב לאחר מלחמת העולם הראשונה. נראה שהתנועה הגדולה במקום הייתה תנועת המזרחי, שכן בבחירות לקונגרסים הציוניים קיבלה כשני שליש מכלל הקולות. בנוסף פעלו בעיירה גם סניפים של ההסתדרות הציונית ושל הציונים הכלליים וסניפי תנועות הנוער של השומר הצעיר, הנוער הציוני, בני-עקיבא ותנועת בית"ר.
רבים מצעירי הקהילה הצטרפו לקבוצות הכשרה בעיירות קוסוב (KOSOW) ברושניוב (BROSZNIOW) נדבורנה (NADWORNA) ולבוב (LVOV). כ-30 איש הספיקו לעלות לישראל בסיועם של חברי תנועת "עזרה" (כמו גם הקרן הקיימת וקרן היסוד).

ערב מלחמת העולם השנייה היו בנאראיוב ארבעה בתי כנסת וכ-1,500 יהודים בקהילה (כולל יהודי הכפרים שבסביבה), שהיו כ-%25 מכלל אוכלוסיית העיירה.

תקופת השואה
כמה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה (1 בספטמבר 1939), עזב הצבא הפולני את נאראיוב. לאומנים אוקראינים השתלטו על העיירה, התנכלו ליהודים והחלו בהכנת רשימות לחיסולם.
עם כניסת הצבא האדום לנאראיוב ב-17 בספטמבר 1939 (בעקבות ההסכם בין גרמניה הנאצית לברית המועצות) הוקל הלחץ על היהודים אך המצב הכלכלי הורע. במיוחד נפגעו ענפי המסחר והחקלאות; חלק מהיהודים החלו לעבוד בענף העץ, בסלילת כבישים, במלאכה ובשרותים. האוכלוסיה היהודית הוכפלה עם קליטת פליטים יהודים ממערב פולין, שהייתה כבר ברובה בידי הגרמנים.
ב-1 ליולי 1941 לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, פרצו הגרמנים לעיירה. השוטרים האוקראינים החלו לחטוף יהודים מבתיהם ולהתעלל בהם. בעיקר כאלו שבני משפחותיהם גוייסו לצבא האדום, או שנחשדו באהדה למשטר הסובייטי. כאשר הוקמה תחנה קבועה של המשטרה הגרמנית במקום נצטוו היהודים לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול, המסחר עם הנוצרים נאסר עליהם, הם נצטוו לטאטא רחובות ולנקות את משרדי הגרמנים ואת דירותיהם, כמה מנהיגים ציונים נאסרו וצעירים נשלחו למחנות עבודה.
בפקודת השלטונות הגרמניים הוקם "יודנראט" (מועצה יהודית מטעם) ולידו משטרה יהודית, ביחד הם חוייבו לספק לגרמנים אנשים לעבודות כפיה וכן כסף ודברי ערך של היהודים.
בינואר 1942 היו בנאראיוב 1,100 יהודים, באפריל גדל מספרם ל-1,400. ביום הכפורים (ספטמבר 1942), כשנודע על אקציה קרובה בבז'ז'ני (BRZEZANY) הסמוכה, ניסו רבים מיהודי נאראיוב להמלט ליערות. העיירה כותרה על-ידי הגרמנים, הנמלטים שנתפשו ואלו שהוצאו ממחבואיהם בגטו צורפו לקרבנות האקציה בבז'ז'ני והוסעו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בנאראיוב נותרו כ-500 איש שרוכזו ברובע היהודי. בראשית דצמבר 1942, בהוראת הגסטפו בבז'ז'ני, ערכו אנשי המשטרה האוקראינית מצוד על יהודי הרובע. לאחר שכל הגברים נשלחו לעבודה, נתפסו כ-120 נשים וילדים ורוכזו בבית משפחת הרץ, שם נורו כ-100 מהם ו-20 הנותרים הובאו לבז'ז'ני ונרצחו. שאר יהודי נאראיוב הובלו לגטו בז'ז'ני, ובו צורפו לאקציה (פעולת חיסול) שהתקיימה ב-4 וב-5 בדצמבר 1942. נאראיוב הוכרזה "יודן ריין" (נקיה מיהודים - JUDENREIN).
כמה עשרות מיהודי נאראיוב המשיכו להסתתר ביערות, או אצל נוצרים שסייעו להם תוך סיכון עצמם. זכורים לטוב טדאוש הייניש ומשפחתו ואנה איוונוב ומשפחתה.
במרץ 1944, כשלשה חדשים לפני הכיבוש הרוסי, תקפו אוקראינים את המסתתרים ביער, כ-120 יהודים מנאראיוב ומעיירות הסביבה, רק 14 איש שלא נתגלו נותרו בחיים. ביניהם בן ניומן שפעל למען אנשי הקבוצה ושתי אחיות ממשפחת לב. שלושתם היגרו לארצות הברית.

אחרי המלחמה חזרו מברית המועצות 13 מבני הקהילה. הם הצטרפו לשאר ניצולי נאראיוב ועלו לארץ ישראל, רובם על ספון האניה "יציאת אירופה" ("אקסודוס").
שלושה מיהודי נאראיוב שגוייסו לצבא האדום נהרגו בעת שרותם הצבאי.

מאקארוב

עיר במחוז קייב, אוקראינה.


באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה כ-850 נפש. בשנות ה-40 הקים בה ר' נחום טברסקי, נכדו של ר' מנחם נחום, המגיד מצ'רנוביל, "חצר" חסידית, והאוכלוסייה היהודית גדלה לידי 3,950 בשנת 1897 (%75 מכלל האוכלוסיה).

במהלך מלחמת העולם הראשונה, במלחמת האזרחים בעקבות המהפכה של 1917, התפרעה במאקארוב כנופיית כפריים ופגעה ביהודים במשך שמונה ימים רצופים. בסתיו אותה השנה התפרעו במקום חיילי דניקין ורצחו למעלה מ-100 יהודים. הניצולים התפזרו לקייב ולערים אחרות וב-1923 לא נותרו בעיר אלא 123 יהודים.

בית-הכנסת נסגר בפקודת השלטונות.


ב-1970 התגוררו במאקארוב, לפי האומדן, 150 יהודים (30 משפחות).

Bessarabia

Romanian: Basarabia; Russian: Бессарабия; Yiddish: בעסאראביע 

A historical region in Eastern Europe. Until 1812 was part of the Principality of Moldavia. It was annexed by the Russian Empire in 1812 until 1918 when it was incorporated into Romania. It was occupied by the Soviet Union in 1940. During WW2 it was captured by the German and Romanian armies from 1941 until 1944, when it was again occupied by the Soviet Union. Most of the territory of Bessarabia was incorporated into the Moldovian Soviet Socialist Republic one of the 15 republics of the Soviet Union which existed from 1940 to 1991, while the southern districts were annexed to the Ukrainian Soviet Socialist Republic. After 1991 the Moldovian Soviet Socialist Republic gained independence as the Republic of Moldova. The southern district are part of Ukraine.  

צ'ינקאו CINCAU

כפר בצפון בוקובינה, מחוז צ'רנאוץ (CERNAUTI) לשעבר, ערב אוקראינה.

בין שתי מלחמות העולם נכלל האזור בגבולות רומניה.

היהודים עסקו במסחר, בעיקר סחר חליפין עם האיכרים, רובם אוקראינים, איתם קיימו יחסים טובים. מצבם של היהודים השתנה לרעה עם הקמתה של הממשלה הרומנית של גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) אשר אימצה מדיניות אנטישמית.

קהילת זאסטאוונה, אליה היו מסונפים יהודי הכפר צ'ינקאו, סיפקה להם את השירותים הדתיים-קדהילתיים. את תפילותיהם ערכו בבית הכנסת של הכפר השכן, וואסילאו, במרחק שני ק"מ.

ב- 1930 היו בכפר 58 יהודים (2.7% מכלל התושבים).

תקופת השואה

עם סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940, (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939), עבר הכפר תחת שלטון סוביטי.
כעבור שנה, עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות ביוני 1941, האיזור חזר לריבונות רומניה. יהודי צ'ינקאו, יחד עם יהודי הכפרים הסמוכים, גורשו לאוקנה בוקוביניי, הקרובה לגבול, שם נרצחו רובם. הניצולים המעטים גורשו לטראנסניסטריה.

עם תום מלחמת העולם השנייה איש מבין יהודי המקום לא חזר לכפר.

סטופניצה Stopnica

עיירה במחוז קילצה, מרכז פולין.


הקהילה היהודית

יהודים התיישבו בסטופניצה במאה ה-17 ובמאה ה- 18 אושרה זכותם לאוטונומיה פנימית ולעיסוק במסחר ובמלאכה. נרשמו אז בעיר 375 יהודים משלמי מס, ועוד 188 בכפרי הסביבה. בשנים 1862-1823 הגבילו שלטונות פולין הקונגרסאית את מגורי היהודים בעיירה בגלל קירבתה לגבול אוסטריה.

הקהילה הייתה חסידית ברובה ומנתה בסוף המאה ה- 19 יותר מ-3,130 איש, %71 מכלל האוכלוסיה. היהודים התפרנסו כבעלי- מלאכה וכעגלונים.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בסטופניצה כ- 2,600 יהודים.


תקופת השואה

כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) נכבשה סטופניצה בידי הגרמנים. מרכז העיירה נהרס בקרבות, ואחרי השתלטות הגרמנים על העיירה היה רצח יהודים למעשה של יום-יום. כעבור כמה חודשים הוקם גיטו פתוח (שלא היה מוקף בחומות) ונוסדו בתי-מלאכה לחייטים, הם עבדו עבור הגרמנים בשכר זעום.

עם הזמן הובאו לגיטו יהודים שגורשו מפלוצק, מראדום, מלודז ומקראקוב, ומספר יושבי הגיטו הגיע ל-4,990 ביוני 1942.

ערב פסח תש"ב (אפריל 1942) נרצחו יו"ר ה"יודנראט" ובנו בידי המשטרה. בתחילת נובמבר 1942 רצחו יחידות גרמניות ואוקראיניות, בעזרת המשטרה הפולנית בעיר 400 זקנים וילדים. 1,500 צעירים נשלחו לעבודות-כפייה בסקאז'יסקו-קאמיינה וכ-3,000 הוצעדו ברגל לתחנת הרכבת בשצ'וצ'ין בדרך לאושוויץ. כ-200 גברים ונשים, שעוד עבדו בסטופניצה בבתי- מלאכה ובסלילת כבישים, הועברו לסאנדומייז' ולפוניאטוב בינואר 1943.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יהודים לא חזרו לחיות בעיירה וחיי הקהילה לא חודשו .

לקהילה היהודית היו שני בתי עלמי ,כאשר החדש הוקם כ - 500 מטר מהישן.
בזמן המלחמה הגרמנים הוציאו להורג יהודים בבית העלמין הישן וגם קברו יהודים שמתו בגאטו.באוקטובר 1942 קברו במקום 400 יהודים שנורו בזמן חיסול הגאטו.

אחרי המלחמה שני בתי העלמין חוסלו.בשטח הישן בנו כביש שמוביל למחסנים סמוכים.בשטח לא נותרו מצבות. בשנת 2008 מצאו בזמן חפירה כמה שברים של מצבות.

גם בית העלמין החדש נהרס.בחלקו הצפוני הקימו תחנת שנאים ואת יתר השטח חרשו.בשנות ה - 60 קברו בשטח מצבות שנשארו וגם שרידי גופות אדם. כיום ניתן למצוא בו כמה שברי מצבות.

שפטובקה Shepetovka

עיר במחוז חמילניצקי (קמניץ פודולסקי), אוקראינה.


תחילת היישוב היהודי בשפטובקה בסוף המאה ה-17 או ראשית ה- 18. באמצע המאה ה-19 ישבו בשפטובקה יותר מאלף יהודים, ובסופה 3,880 (%48 מכלל האוכלוסיה); וכמספר הזה במפקד האוכלוסין ב-1926.


בימי מלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את שפטובקה בקיץ 1941, זמן מה אחרי מתקפתם על ברית המועצות. היהודים שנותרו בעיר נרצחו.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בשפטובקה. בסוף שנות ה-60 ישבו בעיר כ-7,200 יהודים. בית-הכנסת האחרון נסגר בפקודת השלטונות בשנות השישים המוקדמות.

לוגאנסק Lugansk

(בשנים 1935 - 1958 נקראה וורושילובגראד)

עיר מחוז באוקראינה.


לוגאנסק נוסדה בסוף המאה ה-18, וכעבור מאה שנה ישבו בה 1,505 יהודים (%7.5 מכלל האוכלוסיה). הסופר י"ב לרנר שימש כ"רב מטעם" בלוגאנסק בשנים 1916-1908 ואף הוציא שני עיתונים לילדים, אחד בעברית ("פרחים") ואחד ברוסית. ב-1926 התפקדו בעיר 7,132 תושבים יהודיים (כ-%10).


בימי מלחמת העולם השנייה נכבש המקום בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה בקיץ 1941. במשך שנות הכיבוש (עד ששוחרר האזור בידי הצבא האדום) רצחו הגרמנים באופן שיטתי את רוב יהודי המקום.


יהודים שבו ללוגאנסק אחרי תום המלחמה, ב-1959 התגוררו במקום 5,500 יהודים (%2.5).

הקהילה היהודית בעיר בשנות ה- 2000:

לפי הערכות הארגונים היהודיים, בשנת 2013 האוכלוסייה היהודית בעיר מונה כ- 3500 נפש. בעיר יש קהילה ובית כנסת בניהול נציג חב"ד, הרב שלום גופין. הקהילה בעיר מפעילה מרכז קהילתי, מקווה, גן ילדים, בית ספר, ישיבה, ספריה, מועדונים לילדים, נשים וקשישים, מרכז חסד, בית תמחוי, חברה קדישא, אירוח כשר, חנות למוצרי מזון כשרים ויודאיקה. בנוסף, הקהילה מוציאה לאור מגזין נשים בשם "העולם של האישה היהודית".
ארגון הג'וינט היהודי מפעיל בעיר מועדון נוער בניהולה של גברת ולרינה סטדינקינה. המועדון פועל בימי ראשון ובחגים ומקיים סמינריונים בשיתוף קהילות יהודיות אחרות. בעיר יש בית כנסת נוסף. בשנת 2007 הוחזרו לקהילה ארבעה ספרי תורה שהוחרמו בימי השלטון הסובייטי.

הקהילה היהודית בעיר אינה מסתפקת בפעילות מקומית, אלא היא גם תומכת בעשר קהילות קטנות ששוכנות בסביבתה.

כתובת בית הכנסת: רחוב קרסונסקי טופיק 7
כתובת דואר אלקטרוני: jewishlugansk@gmail.com

אוז'גורוד

(צ'כית: אוז'הורוד; הונגרית - אונגוואר)

עיר במחוז טרנסקרפטיה, מערב אוקראינה

בתחום הקיסרות האוסטרו-הונגרית עד 1920, כאשר הועברה לשלטון צ'כוסלובקיה. בין השנים 1938 - 1945 תחת שלטון הונגריה, ואחרי כן, עד 1991 חלק מברית המועצות.

הקהילה היהודית באוז'הורוד, שהתחילה כנראה במאה ה-16, התפתחה בשלהי המאה ה-18, אחרי חלוקת פולין וגדלה במחצית הראשונה של המאה ה-19. אחדים מהרבנים הנודעים של הונגריה כיהנו באוז'הורוד, ביניהם ר' מאיר אייזנשטטר - מהר"ם אש, עד שנת 1852), שהיה בעל השםעה רוחנית גדולה על קהילת אוז'הורוד ועל יהודי הונגריה בכלל1 שלמה גאנצפריד, בעל קיצור שולחן ערוך, שכיהן כדיין ב-1866. בשנת 1865 קרל ייגר ייסד בית דפוס עברי עם אותיות שנרכשו בווינה. הספר הראשון שהודפס היה תשובותיו של ר' אייזנשטטר "אמרי אש" (חלק שני). בית הדפוס פעל עד 1878. בשנת 1925 הוקם בית דפוס נוסף על ידי מ"ש גלס, שהיה פעיל עד מלחמת העולם השנייה. כשבעים ספרים הודפסו באוז'הורוד.
ב-1868 הקהילה התפצלה ונוסדה הקהילה הניאולוגית, שרבה הראשון היה מ' קליין, שתרגם את "מורה נבוכים" של הרמב"ם להונגרית.
לימים הקהילה הניאולוגית הצטרפה לזרם ה"סטטוס קוו", ורבים מבניה חזרו לקהילת האם.

קהילת אוז'הורוד היתה אחד ממעוזי האורתודוכסים והחסידים. החל משת 1890 פעל שם בית ספר יסודי יהודי, שלשון ההוראה בו הייתה תחילה הונגרית ואח"כ צ'כית. מאוחר יותר נוסדו בתי ספר עבריים. בקהילה היה גם תלמוד תורה וישיבה. בשנת 1904 הוקם בית כנסת מרכזי בבניין מרשים. כמו-כן היו במקום בית חולים יהודי ובית אבות.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם אוז'הורוד היתה למרכז פעילות יהודי לאומי ציוני (רביזיוניסטי). ב- 1930 הקהילה מנתה 7,357 איש, כשליש מכלל האוכלוסיה המקומית. אחרי הסכם מינכן (1938), אוז'הורוד סופחה להונגריה, שאימצה מייד חוקים נגה היהודים. בחורף 1930/40 כל היהודים בעלי הנתינות הפולנית או הצ'כית גורשו לפולין, ורבים מתו בתנאים הקשים. הצעירים גויסו לפלוגת עבודה ונשלחו לחזית הרוסית, משם לא שבו. בפסח 1944 כל יהודי אוז'הורוד והסביבה (25,000 איש) רוכזו במפעל לייצור לבנים ומנסרה, וכעבור שלושה שבועות כולם שולחו לאושוויץ.

צ'ודנוב Chudnov

(צ'ודניב, באוקראינית) עיירה במחוז ז'יטומיר, אוקראינה.

קהילה יהודית נוסדה בצ'ודנוב במאה ה-17.

בשנת 1756 נפגעו יהודי צ'ודנוב בפרעות ההיידמקים. בסוף המאה ה- 19 חיו בצ'ודנוב 4,491 יהודים, בתוך אוכלוסייה של 5,580 תושבים.

בתחילת המאה העשרים, עד מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) היגרו יהודים רבים מצ'ודנוב לארצות-הברית, אולם ב- 1926 עדיין ישבו בעיר למעלה מ- 4,000 יהודים.

בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), אחרי כיבוש האזור בידי הגרמנים בעקבות מתקפתם על ברית המועצות בקיץ 1941, רצחו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים את יהודי צ'ודנוב, והקהילה הושמדה.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2014 נותרו במקום כמה יהודים קשישים, הנעזרים במרכז החסד היהודי בז'יטומיר. בית העלמין השייך לעירייה מגודר, אך ללא שער. במתחם, שנכון לשנת 2014, עדיין משמש לקבורה, ישנן כמה מאות מצבות, כמחציתם נפולות ושבורות. המקום מתוחזק לסירוגין ולעיתים מגיעים אליו מבקרים יחידים וקבוצות. במרכז הפארק המקומי נמצאים קברי אחים לזכר נרצחי השואה, וכן שתי אנדרטאות זיכרון קטנות.

נימירוב NEMIROV

(בפולנית NIEMIROW)

עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


נימירוב הוקמה ב-1570 כעיירה פרטית של אצילים. ב-1671 ניצח המלך יאן סובייסקי את צבאות טאטארים בקרב במבואות העיירה.

היהודים היו בין ראשוני המתישביים בנימירוב. בכתב זכויות מ-1599 הותר להם לסחור, לעסוק במלאכה, לקנות קרקע לבניית בית הכנסת, בית הרב, בית לחזן ולבית עלמין.

ב-1643 היו 21 בתים בעיירה בבעלות יהודים. במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה בנימירוב קהילה עצמאית ומאורגנת על כל מוסדותיה. בסוף המאה ה-19 חיו בעיירה 1,445 יהודים שהיו %55 מכלל האוכלוסיה. בקהילה שלטו חסידי בלז, ולא הייתה כל פעילות חברתית או פוליטית אחרת.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיירה, נהרסו בתים רבים ובית הכנסת נחרב. יהודים רבים עזבו את המקום, וב-1921 נמנו שם 1,298 יהודים, כ-%53 מכלל התושבים.

לקראת סוף המאה ה-18 נתגלו בנימירוב מעיינות גופרית. ב-1815 הוקמו מרחצאות מרפא. ב- 1834 פותחו בתי חרושת לנייר ולייצור זכוכית. כן פעלו בעיר מבשלת בירה וטחנה המופעלת על-ידי מים. פרנסתם של יהודי נימירוב עד סוף המאה ה-18 הייתה בחכירה, במסחר ובמלאכה. עם הקמת המרחצאות בעיר התרחבו מקורות הפרנסה, וב-1817 הוקם בית- מרחץ שיועד ליהודים בלבד.

לקראת סוף המאה ה-19, ראשית ה-20, ירד ערכה של נימירוב כמקום-מרפא, ויהודים שבו אל המסחר הזעיר, הרוכלות והמלאכה.

בין בעלי המלאכה היהודים היו שהתמחו בדברים מיוחדים, כגון: הכנת רעפי-עץ, התקנת רשתות ומסננות משיער-סוסים, סנדלרים שיצרו נעלי-בית של לבד וצבעים שהכינו בדים לבגדי איכרים.

עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30, עקב הסתה האנטישמית והתארגנות קואופרטיבית של אוקראינים ופולנים, נדחקו יהודי נימירוב ממקורות פרנסתם ומצבם הלך ורע. קופת גמילות חסדים סייעה לסוחרים ולבעלי-המלאכה.

ארגונים ציוניים הוקמו בנימירוב אחרי מלחמת העולם הראשונה. נפתחו סניפי "אחווה", "המזרחי" ו"התאחדות פועלי-ציון". ואחריהם "הציונים הכלליים" ו"הציונים הרביזיוניסטים". בשנים 1934-1932 פעלו בעיירה בית-ספר עברי משלים של "תרבות" ואגודת-תרבות על-שם י"ל פרץ ולידה ספרייה.

ב-1931 חיו בנימירוב 1,510 יהודים שהיו כ-%50 מכלל התושבים.


תקופת השואה

כשבועיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבש הצבא הגרמני את נימירוב, אך בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרה העיירה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. ארגוני הקהילה וארגונים פוליטיים פורקו, רכוש פרטי הוחרם, המסחר והמלאכה הולאמו, ויהודים השתלבו בארגונים החדשים. נימירוב קלטה פליטים משטחי פולין הכבושים בידי הנאצים, ובעת השלטון הסובייטי חיו בעיירה כ-2,500 יהודים.

ב-27 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לנימירוב. הם העבירו את ניהול העיירה לידי הלאומנים האוקראינים. 38 יהודים נאסרו באשמת שיתוף פעולה עם השלטונות הסובייטים ונורו מחוץ לעיר. מדי יום נחטפו יהודים לעבודות כפייה. יצאו צווים שהגבילו את תנועת בעיירה, ונאסר עליהם לקנות מזון מן האיכרים. במקום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. על היודנראט הוטל לספק לגרמנים כוח עבודה לסלילת כבישים, לעבודה בשדה ולעבודות קשות אחרות. יציאת היהודים לעבודה לוותה במכות ובהתעללות של שומריהם האוקראינים. כן נדרש היודנראט למסור לידי לגרמנים כסף, זהב, בגדי פרווה ודברי ערך אחרים.

גברים צעירים נחטפו בעיירה ושולחו למחנות עבודה באיזור. ב-1941 הועברו מאות יהודים לעיר ראווה-רוסקה (RAWA RUSKA), שבה היה מקום ריכוז ליהודי הסביבה ומשם שולחו למחנות עבודה.

בנימירוב לא הוקם גיטו, והקשר עם התושבים הנוצרים נמשך בחשאי, אך יהודים שנתפשו בהברחת מזון הוצאו להורג. ב-15 ביולי 1942 היתה אקצייה (פעולת חיסול) בנימירוב שוטרים גרמנים ושוטרים אוקראינים ערכו מצוד על היהודים בבתים וברחובות. יהודים שניסו להימלט נורו. חולים ותשושים נרצחו בעיר עצמה, וכ-800 יהודים הוסעו במשאיות לראווה- רוסקה. משם שולחו ב-27 ביולי למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

בספטמבר 1942 היתה אקציה שנייה בנימירוב. אחריה נותרו בעיירה רק כמה עשרות יהודים. היודנראט הצטווה להעבירם לראווה-רוסקה, ונימירוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים). יהודים מעטים הסתתרו ביער או אצל איכרים.

בסוף יולי 1944 שוחררה נימירוב בידי הצבא האדום. שרידי הקהילה היהודית יצאו ממחבואיהם; אחדים התגייסו לצבא הסובייטי, והאחרים יצאו לפולין ומשם לארצות אחרות.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2004 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-60 נפש. במקום התקיימה קהילה יהודית קטנה בהנהלת יורי קפלן, אולם אין פעילות קהילתית מסודרת. הקהילה בשותפות עם גורמי חוץ מנסה לשפץ את בית הכנסת שהוחזר בשנת 2004. בית העלמין היהודי מוזנח, ובמקום יש אנדרטה לנרצחי השואה.

זינקוב Zenkow

(במקורות היהודיים - זינקאוו)

עיירה במחוז קאמיניץ פודולסקי, אוקראינה.


זינקוב שוכנת באיזור פודוליה, כ-80 קילומטר מצפון מזרח לעיר קאמיניץ פודולסקי. העיירה נוסדה במאה ה-17 ובה חורבות מבצר מתקופת הקרבות בטורקים (שלהי המאה ה-17). בעבר הייתה בתחומי ממלכת פולין ושמה הפולני היה Zinkowo אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 עבר האיזור לשליטת רוסיה.

זינקוב הייתה מיושבת ביהודים בלבד ושימשה מרכז ל-13 כפרים של אכרים נוצרים. באמצע המאה ה-19 ישבו בעיירה 2,150 נפש, רובם ככולם יהודים ובמפקד אוכלוסין שנערך במקום בשנת 1897 נמנו 3,719.

אדמת האיזור, שחורה ופוריה, הניבה יבולים עשירים. עד למלחמת העולם הראשונה עסקו יהודי זינקוב במסחר בתוצרת החקלאית ובייצואה לארצות השכנות רומניה, אוסטריה ופולין. בעלי מלאכה יהודים עסקו בצביעת עורות, בקדרות ובייצור בירה מהתבואה המקומית.

רוב יהודי זינקוב השתייכו לחסידי מייז'בוז' (Miesborz). בנוסף ל"חדר" ובית ספר "תלמוד תורה" היו בעיירה 7 בתי מדרש. בין הלמדנים הנודעים בעיירה היו ר' משה בורסוק (Borsok), שקיים קשר שאלות ותשובות עם רבנים מפורסמים באירופה; ר' מרדכי נחמנס' (Nahmans) מלמד בעיירה ור' חיים רויזיס (Roizis) המלמד, הוא ניספה בשואה.

עם התפשטות תנועת ההשכלה היהודית, (משנות ה-70 של המאה ה-18 ועד להתעוררות הלאומיות היהודית בשנות ה-80 של המאה ה-19) יצאו גם צעירים מזינקוב ללמוד במוסדות השכלה חילוניים בערי אירופה.

בזינקוב פעל סניף של הבונד. אחרי מלחמת העולם הראשונה החלה פעילות ציונית בעיירה, והתמקדה בהכשרת נוער לעלייה לארץ ישראל.

ב-1939 היו בזינקוב כ-4,000 יהודים.


תקופת השואה:

אין לנו ידיעות מפורטות על גורל יהודי זינקוב בימי מלחמת העולם השניה. האיזור נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ביוני 1941, ורוב יהודי קהילת זינקוב נרצחו.


ארגון אחווה של יוצאי קהילת זינקוב ומשפחותיהם נוסד אחרי המלחמה בניו יורק, ארצות הברית.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 1995 היו בעיירה פחות מ-10 יהודים. בעיירה לא התקיימה קהילה ולא הייתה פעילות יהודית. בית העלמין מוקף גדר ומותקן בו שער. המקום מתוחזק לפרקים על ידי העירייה. סמוך לעיירה מצוי קבר אחים לנרצחי השואה, שבו נערכת מידי שנה אזכרה שנתית.

קריווי Krivye

במקורות היהודיים (יידיש) קריווי, בצ'כית: KRIVE, בהונגרית: NAGYKIRVA

כפר בנפת טטש TACOVO או TYACHIV, קארפאטורוס, אוקראינה.


קריווי שוכן מצפון מזרח לעיר טטש, סמוך לעיירה טרסיף TERESVA. עד 1918 השתייכה הנפה למחוז מאראמארוש בהונגריה, ומאז עד 1939 לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בימי מלחמת העולם השנייה היה האזור תחת כיבוש הונגרי, אחרי המלחמה, ב- 1945, סופח חבל קארפאטורוס לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

יהודים בקריווי תועדו לראשונה ב- 1768, מספרם היה אז שלושה. ב- 1840 ישבו במקום 29 יהודים. באותה השנה בוטלו הגבלות ההתיישבות של יהודי הונגריה, והקהילה החלה לגדול. ב- 1880 חיו בין 641 תושבי הכפר 117 יהודים ועד 1910 עלה מספרם ל- 233. יהודי קריווי ויהודי טרסיף היו מסגרת קהילתית אחת. בשבתות של ארועים מיוחדים, עשו ערוב תחומין כדי שיהודי שני הכפרים יוכלו להשתתף בהם. הרב והשוחט המשותפים ישבו בטרסיף.

בין שתי מלחמות העולם עמדו בראש הקהילה יוסף וולף, שלמה ברקוביטש מחסידי סיגט, חיים פוגל, חסיד ויז’ניץ, ויעקב מאירוביטש.

בשנת 1930 ישבו בקריווי 365 יהודים. הם התפרנסו בדוחק רב, בעיקר מחקלאות, ממלאכה וממסחר. רק אחדים היו אמידים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בנובמבר אותה השנה הוקמה באזור אוטונומיה רותנית בחסות גרמניה הנאצית. במרס 1939 כבשו ההונגרים את הנפה. עם החלת החוקים האנטי-יהודיים של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית נפגעה פרנסתם של רוב היהודים.

ב- 1941 ישבו בקריווי 299 יהודים. ביולי אותה השנה גורשו לשטחי הכיבוש הגרמניים יהודים שלא היו בידיהם תעודות אזרח הונגריות. מספר היהודים שגורשו מקריווי אינו ידוע.

ב- 19 במרס 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה. באפריל, לאחר חג הפסח, כשהגיעו השמועות על הכוונה לכלוא את היהודים בגיטאות, נמלטו כמעט כל יהודי קריווי ליערות הסביבה, שם שהו ארבעה ימים. הז'אנדרמים ההונגרים הפיצו שמועה שאין אמת בכוונת הגירוש, והיהודים שהחלו לשוב לבתיהם, נתפשו בידי המשטרה ההונגרית. הם הובאו לבניין בית הכנסת, הוכו בגלל נסיון ההמלטות, וחפצי הערך נלקחו מהם, אחר-כך הובלו על עגלות לטרסיף, ומשם לגיטו שהוקם ליד העיירה מאטה סאלקה MATE SZALKA. לבסוף שולחו יהודי קריווי והאחרים שהיו בגיטו למחנה השמדה באושוויץ.

אחרי המלחמה לא שבו יהודים לקריווי וחיי הקהילה לא חודשו.

דונייצק

(עד 1924 יוזובקה, עד 1961 סטאלינו)

עיר תעשייתית באוקראינה.

בסוף המאה ה-19, כעבור כעשרים שנה להיווסד העיר, ישבו בדונייצק 3,168 יהודים (%11.5 מכלל האוכלוסיה). ב-1905 נהרגו ונפצעו יהודים רבים בפוגרום שנמשך שלושה ימים. ב- 1926 היו בדונייצק 11,300 יהודים.

ב- 1941 הועברו כ-1,500 עובדי תעשיה יהודיים להרי אוראל, עם משפחותיהם. הגרמנים כבשו את העיר באוקטובר אותה שנה ובמארס 1942 הכריזו עליה כ"נקיה מיהודים".

ב-1959 מנתה האוכלוסיה היהודית במקום 21,000 (%3 מכלל האוכלוסיה), לקהילה היה בית- כנסת מרכזי, רב ושחיטה כשרה. ב-1963 פרצה המיליציה ל"מניינים" והחרימה תשמישי- קדושה; הוחזרו רק הטליתות.

ב-1970 התגוררו בדונייצק, פי המשוער, 40,000 יהודים.

אוריץ' (URYCZ)


כפר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOVSK, שנקראה בעבר STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים מתועדים באוריץ' משנת 1890 כשר' דב בער אפלמאן כיהן כרב הקהילה. ב-1921 חיו באוריץ 151 יהודים בתוך אוכלוסיה של 1,219 נפש.

ב-1925 נפתח סניף "עזרה" וב-1934 פעל באוריץ' מועדון ספורט "הפועל", בחסותה של התאחדות "פועלי-ציון". ב-1937 נוסד קן "השומר הצעיר".

בסביבות הכפר נמצאו בסוף המאה ה-19 בארות נפט ובענף זה עבדו 41 מיהודי המקום.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באוריץ' כ-150 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות היה הכפר אוריץ' באזור שעבר לשליטת ברית המועצות. הגרמנים כבשו את האזור אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) והסובייטים נסוגו בתוך כמה ימים.

אין בידינו ידיעות ברורות על גורל יהודי אוריץ' אחרי הכיבוש הגרמני. הקהילה היהודית הושמדה בשנת 1942, אם בסביבות הכפר בידי הגרמנים והמשטרה האוקראינית, או באחת מערי הסביבה (סטרי STRYI, או בולוכוב BOLECHOW) שם רוכזו יהודי האזור לשם חיסולם.

אוסטרוג Ostrog

במקורות היהודיים אוסטראה

עיר בחבל ווהלין, אוקראינה. עד 1792 ובין שתי מלחמות-העולם בפולין.


שתי מציבות בבית העלמין ואזכור יהודי המקום במסמכי האוצר הפולני מעידים על קיום קהילה בעיר במאה ה- 15. ב- 1495 גורשה בגירוש ליטא ונתחדשה כעבור שנים אחדות. התפתחות הקהילה קשורה במסחר עם פודוליה ועם רוסיה ובסחר בקר עם וואלאכיה.

יהודי המקום סחרו גם באריגים, בדונג, באשלג, בעורות ובמוצרי-עור, והשיטו את הסחורות בדוברות לדאנציג.

קהילת אוסטראה, אחת מארבע הקהילות החשובות בווהלין ובוועד ארבע הארצות, נחרבה לחלוטין בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648); מתוך כ- 7,000 יהודים נשארו בעיר ב- 1661 חמש משפחות בלבד. במשך הזמן הקהילה התאוששה וחזרה למעמדה הקודם, אחרי ששוקמה בכספי הנגיד שמואל שמלקה וביוזמת ועד ארבע הארצות.

באמצע המאה ה- 18 ניצלו יהודי אוסטרוג מידי ההאידמקים בעזרת שכניהם הטאטארים. וב- 1792 ניצלה הקהילה שוב כאשר חיילים רוסיים תקפו את בית-הכנסת, שבטעות חשבוהו למבצר. בעקבות זאת נקבע מאז יום ז' בתמוז כ"פורים של אוסטראה".

בסוף המאה ה- 18 מנתה הקהילה כ- 2,000 איש וב- 1847 - 7,300. בסוף המאה ה- 19 גדל המספר ל- 9,200 ומעלה (יותר מ-% 60 מכלל האוכלוסיה).

אוסטראה היתה אחד המרכזים החשובים ללימוד תורה בפולין, ולראשי הישיבות שלה יצא שם במדינה כולה. ראשון רבניה היה ר' קלונימוס קלמן האברקאסטן, ואחריו כיהנו גדולי תורה מסוגם של ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), ר' ישעיה הורוביץ בעל "שני לוחות-הברית", שמואל איידליש (המהרש"א) ודוד בן שמואל הלוי (הט"ז). לדברי ר' הלוי, היתה ישיבת אוסטראה החשובה בפולין, ואמנם סיפקה רבנים ומלמדים לקהילות רבות.

עוד בימי הבעש"ט הייתה הקהילה מרכז חסידי גדול.

הקהילה החזיקה חברה קדישא, אגודות צדקה וגמילות חסדים, והפעילה בתי ספר יהודיים.

בין שתי מלחמות העולם הייתה באוסטרוג פעילות ציונית ענפה. לקונגרס הציוני הי"ח בשנת 1933 הצביעו 1,445 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באוסטרוג 10,500 יהודים.

בימי המלחמה, אחרי השתלטות הסובייטים על האזור, בוטלו כל מוסדות הקהילה וכל הארגונים הציוניים פורקו. צעירים חברי תנועות הנוער הציוניות עזבו לוילנה בתקווה לעלות משם לארץ ישראל.

עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941, עברו לשטח-הכיבוש הסובייטי כאלף צעירים יהודים ובעיר נשארו 9,500 יהודים. ב- 4 באוגוסט רצחו הגרמנים כ- 3,000 יהודים ביערות הסביבה, וביניהם היו חברי ה"יודנראט" שבראשם עמד הרב גינזבורג. באחד בספטמבר 1941 נרצחו עוד 2,500 יהודים.

ב- 15 באוקטובר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 3,000 יהודים. כ- 800 נמלטו ליערות, אך רובם נפלו לידי כנופיות אוקראיניות. אחדים הצטרפו לפרטיזנים, דוגמת יעקב קפלן, מנדל טרייברמן ופסח איינשטיין.

כששוחרר האזור בידי הרוסים יצאו 30 יהודים ממקומות מחבוא ושבו לעיר. אליהם הצטרפו עוד 30 יהודים שעברו את המלחמה ביחידות המחתרת. כמוכן הגיעו יהודי העיר שנסו ערב המלחמה לפנים רוסיה ואלה שהוגלו לשם. קהילה לא התארגנה במקום וכעבור זמן קצר עזבו כולם, רובם עלו לישראל.

גולוגורי

GOLOGORY

באוקראינית: Holohory Гологори 


עיירה במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בגולוגורי מ-1470. בתחילת המאה ה-17 הוקם במקום בית-כנסת. במאה ה-19 היו בגולוגורי כ-1,130 יהודים, שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסיה. אולם מאז, החלה ירידה במספרם בגלל ההגירה לערים גדולות בפולין ולארצות חוץ.

עד 1772 היתה קהילת גולוגורי כפופה לקהילת לבוב, ומאותה השנה היתה עצמאית. ב-1895 הוקם במקום בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש. בסוף המאה ה-19 חיו בגולוגורי כ-1,200 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) רצחו חיילים רוסיים יותר מ-100 יהודים והעלו באש את בתיהם. אחרי המלחמה עזבו יהודים רבים את גולוגורי, ומספרם ירד ל-505, כ-%20 מכלל-האוכלוסיה.


במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי גולוגורי מחכירה, מפונדקאות, הפעלת בתי מרזח, ממסחר (בעיקר בירידים לבקר) וממלאכה. במאה ה-19 גדל מספר הסוחרים הזעירים ומספר הרוכלים ורבו מקצועות בעלי-המלאכה.


בתחילת המאה ה-20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בגולוגורי באגודת "ציון". ב-1908 הוקם סניף "המזרחי" וב-1925 סניף "עזרה", סניף הציונים הכלליים ולידו קן "הנוער הציוני".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגולוגורי כ-600 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הייתה גולוגורי באזור שעבר לשליטת ברית המועצות על-פי ההסכם הגרמני-הסובייטי. האזור נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, ובמסגרת מדיניותם חוסלה הקהילה היהודית שם.

בנובמבר 1942 גורשו כל יהודי גולוגורי לזלוצ'וב הסמוכה. במהלך האקציה (פעולת חיסול) נרצחו חלק מהיהודים בגולוגורי עצמה והאחרים ניספו באקציות לחיסול גיטו זלוצ'וב, שבו רוכזו יהודי זלוצ'וב והסביבה.

קאראסו באזאר Karasu Bazar

(ביילוגורסק)

עיר בחצי האי קרים, אוקראינה , היום רוסיה


קהילת קארוסו באזאר הייתה הגדולה שבקהילות יהודי קרים ("קרימצ'אקים"), שהיו דוברי טאטארית.

ב-1839 הוציא החוקר הקראי אברהם פירקוביץ אוסף שלם של ספרי תורה וכתבי יד עתיקים מבית הכנסת המקומי והעבירם לאחר זמן לספרייה הלאומית בסנט פטרסבורג.

בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 3,150 נפש לערך, והיו ביניהם כ-50 קראים. רב הקהילה היה ר' חיים חזקיה מדיני, שכיהן כרב הראשי של יהודי קרים בשנים 1899-1866.

יהודי קאראסו באזאר התפרנסו על מלאכה, על גידולי ירקות ועל מסחר זעיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאראסו באזאר כ-2,500 יהודים.


בימי המלחמה, אחרי שכבשו הגרמנים את האזור בקיץ 1941, הועמדה בספק השתייכותם של ה"קרימנצ'אקים" לגזע היהודי, ובכל זאת על-פי הוראות מברלין הומתו יהודי המקום בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים בסוף אותה השנה.

צ'ופוט קאלה

(בטורקית "מבצר היהודים", בספרות הקראית "סלע היהודים")

עיר עתיקה בחצי-אי קרים, ברית המועצות. מן המאה הרביעית ועד המאה ה- 11 השתייכה לממלכה הכוזרית.


מרכז קראי חשוב היה בצ'ופוט קאלה לפני שנכבש האזור בידי הטאטארים במאה ה-13, והתקיים עד לכיבוש הרוסי ב-1783.

בתי-דפוס עבריים פעלו במקום בשנים 1741-1734, ו- 1806-1804, והחוקר הקראי א. פירקוביץ גילה שם אוסף עשיר של כתבי-יד וכתובות. אחרי מותו של פירקוביץ רכשה את האוסף הספרייה הממלכתית בפטרבורג.


בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) לא נגעו הנאצים לרעה בקראים תושבי המקום, כמנהגם עם הקראים גם במקומות אחרים, מפני שבעיניהם לא נחשבו הקראים ליהודים.

שנות ה-2000

נכון לשנת 1991 התגוררו כ-30 יהודים במקום. בעבר הייתה קהילה יהודית בשכנות לקהילה הקראית, אולם נכון לשנת 2014 לא התקיימה פעילות יהודית במקום. הטיפול בצרכים מיוחדים נמצא באחריותה של הקהילה היהודית בסבסטופול.

קרמניץ Kremenets Krzemeieniec

עיר בווהלין, אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בפולין.


בסוף שנות השלושים של המאה ה- 15 ניתן ליהודים היתר מגורים בעיר. ב-1495 גורשו יהודי ווהלין (עם יהודי ליטא), וחזרו לעיר כעבור שמונה שנים.

האזור כולו היה בנסיכות ליטא עד שנת 1569, ובממלכת פולין-ליטא עד לחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, עת עבר לשליטת רוסיה הצארית. בתום מלחמת העולם השנייה שבה קרמניץ לשטח פולין.

ב-1629 מנתה הקהילה 845 נפשות (%15 מכלל האוכלוסיה). יישוב יהודי פורח ומשגשג היה במקום עד לגזירות ת"ח ות"ט (חמלניצקי 1648), מרכז גדול לעסקי חכירה ("ארנדה") היה שם, וכיוצא באלה פרנסות.

בין רבני התקופה היו ר' מרדכי בן אברהם יפה; ר' שמשון בן בצלאל, אחיו של המהר"ל מפראג, וראש הישיבה ר' יוסף בן משה מקרמניץ.

עם הסיפוח לרוסיה היתה קרמניץ קהילה מדולדלת של חנוונים, רוכלים ובעלי-מלאכה. אף שנמנתה עם ערי-הספר האסורות ליהודים, לא הוטרדה הקהילה, ובסוף המאה ה-19 מנתה יותר מ-6,500 נפש (%37 מכלל האוכלוסיה).

היהודים נטלו חלק פעיל בפתוח הכלכלה המקומית, בפרט בתעשיית הנייר. ריהוט והנעלה מתוצרת מקומית שווקו ברחבי פולין ורוסיה.

על השליטה בחיי הקהילה התנהל מאבק בין אנשי ה"השכלה" לבין אנשי החסידות. בעיר פעלו יצחק בר לוינזון (ריב"ל) ור' מרדכי חסיד, חותנו של ר' נחום טברסקי מצ'רנוביל.

בשנת 1921 ישבו בקרמניץ כ-6,620 יהודים. בתקופת פולין העצמאית התערערו עמדותיהם הכלכליות ללא תקנה. חיי התרבות התנהלו כסדרם והציונות תפסה מקום חשוב בקהילה. מ-1933 התמזגו שני העיתונים היהודיים המקומיים לאחד, בשם "קרעמעניצער לעבן".


אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנסו הסובייטים לעיר ב-22 בספטמבר 1939.

באביב 1940 נדרשו הפליטים היהדים, שהגיעו ממערב-פולין הכבושה בידי הגרמנים, לבחור בין אזרחות סובייטית לבין חזרה לשטח הכיבוש הגרמני. רבים מאלה שבחרו באפשרות השנייה מטעמים משפחתיים, גורשו לפנים רוסיה.

חיי הציבור היהודייים פסקו ועסקנים ציוניים עברו למקומות אחרים, כדי לטשטש את עברם המפלגתי.

ערב מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ביוני 1941, התרכזו בקרמניץ יותר מ-15,000 יהודים, מהם 4,000 פליטים.

לפני הכיבוש הגרמני הצליחו מאות צעירים להימלט לברית-המועצות. בתחילת יולי, כבר תחת שלטונות הכיבוש הגרמניים, ערכו אוקראינים פוגרום ביהודי העיר ורצחו 800 גברים, נשים וילדים. באוגוסט ערך הגסטאפו רישום של יהודים בעלי תארים אקדמיים והם הוצאו להורג. באותו החודש שרפו הגרמנים את בית-הכנסת הגדול וסחטו מן הקהילה קנס - 11 ק"ג זהב. בנימין כץ, ראש ה"יודנראט", נרצח בשל סירובו לשתף פעולה.

בסוף ינואר 1942 הוקם גיטו בעיר ובראשית מרס נאסר המעבר ממנו לשאר חלקי העיר. ב-10 באוגוסט נערכה "אקציה" שארכה שבועיים ימים, ובסופה הועלה הגיטו באש. היהודים הוצאו להורג בקבוצות, ונטמנו בחפירות ליד תחנת הרכבת. 1,500 נשלחו לעבודת-כפייה. מנהיג הציונים במקום, בנימין לאנדסברג, שלח יד בנפשו.


רק 41 מיהודי קרמניץ נשארו בחיים אחרי המלחמה.

סקאלאט SKALAT

עיר במחוז טרנופול (TERNOPOL, בעבר TARNOPOL), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלאט נוסדה במאה ה-16 כעיר פרטית של האצולה הפולנית. עם חלוקת פולין ב-1772 סופחה כגליציה כולה לאוסטריה ובין שתי מלחמות העולם היתה בשטח פולין העצמאית.

יהודים ישבו בסקאלאט מתחילת המאה ה-17. בסוף המאה היתה בעיר קהילה מאורגנת ולה רב ובית כנסת אחד.

ב-1765 חיו במקום כ-700 יהודים וב-1890 הגיע מספרם ל-3,250 והם היו %55 מכלל תושבי המקום. מרבית יהודי סקאלאט היו חסידים.

בסוף המאה ה-19, מפחד הפרעות ובעקבות שריפה גדולה, היגרו רבים מבני סקאלאט אל מעבר לים. בארה"ב הוקם ארגון יוצאי סקאלאט, שעזר לקהילה היהודית בעיר. בית הכנסת, שנחרב בשריפה, נבנה מחדש בידי האדריכל טארנובסקי (TARNOWSKI) ועוטר בציורי קיר בידי הצייר היהודי סאק (SAK).

נוסף לבית הכנסת היו בסקאלאט 10 בתי תפילה ולימוד, בהם קלויזים של חסידי ריז'ין (RYZYN) , בלז (BELZ), ויז'ניץ (WIZNIC), וכן של ארגון בעלי המלאכה "יד חרוצים". כמו-כן קיימה הקהילה "חברה קדישא" וחברת "בקור חולים".

הרבנים האחרונים שכיהנו בסקאלאט, בין שתי מלחמות העולם, היו: ר' יצחק ראזענבלאט (ROZENBLAT) ור' בניימין וואלאוויץ (WOLOWICZ). שניהם ניספו בשואה.

בסוף המאה ה-19 נבחרו למועצת העיריה 18 יהודים מכלל 30 הנבחרים. בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר עורך הדין היהודי ארנולד אהרליך. ב-1927 שוב נבחרו למועצת העיריה 23 יהודים מתוך 48 חברים וב-1933 היו ששה יהודים בין 16 חברי המועצה.

בימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נכבשה סקאלאט בידי הרוסים והועברו אליה כ-4,000 פליטים מהערים הושיאטין (HUSIATYN) ופודבולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA). בגלל מחסור בדיור ומזון נוצר מתח בין יהודי סקאלאט לבין הפליטים, על רקע חלוקת כספי התמיכה של ועד העזרה לפליטים יהודיים שבקייב.

במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי סקאלאט מחכירת אדמות וממסחר, ואחדים היו פונדקים ומוזגים. במאה ה-19 היתה פרנסתם דחוקה, והיו יהודים שהועסקו באחוזת הפריץ בתיווך, חכירה וסחר בתבואה.

ב-1869, כאשר זיסקינד רוזנשטוק (ROZENSZTOK), יהודי עשיר, קנה את אחוזת האציל המקומי, מצאו יהודים רבים פרנסה בה.

בסוף המאה ה-19 היו בסקאלאט כ-120 סוחרים, שסחרו בתבואה, קמח, בדים, חוטי צמר, בקר, מוצרי ברזל ונחושת, עורות ותבלינים. כן היו בעיר בעלי מלאכה רבים, כגון: זגגים, נגרים, חייטים, פחחים, פרוונים, שענים, גלבים, אופים ומבשלי בירה. בתחילת המאה ה-20 היו בעיר רופא יהודי ושני עורכי דין יהודים.

בין שתי מלחמות העולם עסקו יהודי סקאלאט במסחר קמעוני ורבים היו בעלי מלאכה.

האדמו"ר מהושיאטין, ר' מרדכי שרגא פרידמן,(שנפטר בסוף המאה ה-19) ואחריו בנו - ר' ישראל, שהו בסקאלאט מדי שנה, מל"ג בעומר ועד אחרי חג השבועות. בעת ביקוריהם של האדמו"רים נהרו לסקאלאט מאות חסידים מרחבי גליציה ומפולין כולה; הם סיפקו פרנסה לבעלי אכסניות, מסעדות מאולתרות ובעלי מלאכה בעיר.

בפולין העצמאית שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפגעה פרנסת יהודי סקאלאט. קופת גמילות חסדים ובנק קואופרטיבי בתמיכת הג'וינט, סייעו לנזקקים. באותה תקופה עזבו רבים את העיר. ב-1921 נימנו בקהילה כ-2,900 יהודים, שהיו %49 מכלל האוכלוסיה.

בתחילת המאה ה-20 התארגנו בסקאלאט חוגים ציוניים. הוקמו איגוד "אהבת ציון" (1902) וארגון "יהודה" (1904). בני הנוער הציוני הקימו חוג דרמטי, שערך הצגות גם בערי השדה.

בין שתי מלחמות העולם גברה הפעילות הציונית בעיר ונוסדו סניפי התנועות הציוניות וארגון הנוער גורדוניה, שהקים ב-1925 קבוצת הכשרה בסביבת העיר. באותה שנה הוקמה אגודת "עזרה" ואחר כך "הנוער הציוני", "הנוער המזרחי", "אחווה", "בני עקיבא" ו"בית"ר".

ב-1909 הקימו הציונים בית ספר עברי משלים, שבו למדו כ-70 תלמידים. אחרי מלחמת העולם הראשונה חידש בית הספר את פעילותו ולמדו בו כ-100 תלמידים. ב-1927 נוסד בסקאלאט גן ילדים יהודי.

משנת 1933 ואילך היו הנציגים הציוניים רוב בועד הקהילה, שהיה עד אז בראשות החסידים.

בשנת 1939 חיו בסקאלאט למעלה מ-4,000 יהודים בתוך אוכלוסייה של כ-7,000 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וסקאלאט בתוכם, לשליטת ברית המועצות. הפעילות הפוליטית הופסקה והתחסל המסחר הקמעוני-הפרטי. בסתו 1940, בלחץ השלטונות, התארגנו בעלי המלאכה בקואופרטיבים. יהודים אוהדי המשטר החדש השתלבו במינהל העירוני וברשתות השיווק הממלכתיות.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, החלו התנכלויות ביהודים מצד האוקראינים המקומיים. 200 יהודים נמלטו עם הצבא האדום שנסוג.

העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-5 ביולי 1941. בו ביום נרצחו 20 יהודים בידי חיילים גרמנים. המינהל העירוני עבר לידי האוקראינים ונציגיהם הלאומניים החליטו לפרוע פרעות ביהודים. ב-6 ביולי 1941 נערך טבח ביהודי המקום, בו נרצחו 560 יהודים.

באמצע יולי, 1941, הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט מילא את דרישות הגרמנים וטיפל בצרכי הקהילה: הוקם מושב זקנים ונפתחו מטבחים ציבוריים.

ב-19 ביולי 1941 הוטל על יהודי סקאלאט לשלם קונטריבוציה (כופר נפש) של 600,000 רובל, תוך חמישה ימים. בקיץ ובסתו 1942 התחייב היודנראט לספק מדי יום כ-300 אנשים לעבודות כפייה. בסתו 1942 נשלחו למחנה העבודה בבורקי ויילקיה (BURKI WIELKIE( 200 צעירים יהודיים מסקאלאט והובאו לעיר יהודים מקהילות הסביבה גז'ימאלוב (GRZYMALOW) ופודבולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA) ובחורף נשלחו יהודים מסקאלאט למחנות עבודה שהוקמו באזור.

בפברואר - מארס 1942, רוכזו יהודי העיר ברובע אחד. ביולי נשלחה קבוצת צעירות יהודיות למחנה העבודה ביאגלניצה (JAGIELNICE) ובאוגוסט, אותה שנה, דרשו הגרמנים מהיודנראט, תוך איום בחיסול הקהילה, להסגיר לידיהם 600 חולים וקשישים. הם רוכזו בבית הכנסת, משם הועברו לטארנופול וצורפו למגורשים למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הסכמתם של היודנראט והמשטרה היהודית לאיסוף האנשים וגירושם, עוררה ויכוחים מרים בקהילה. אחרי "אקציה" (פעולת חיסול) זו החלו יהודי סקאלאט להתחבא בבונקרים.

ב-21 באוקטובר 1942 החלה אקציה שנייה. יחידות ס"ס, אנשי המשטרה הגרמנית ושוטרים אוקראינים הקיפו את הרובע היהודי. תוך יריות רוכזו 2,000 יהודים בבית הכנסת, למחרת הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. 153 נורו ברחובות בנסותם להסתתר. 50 איש הצליחו להימלט ולחזור לסקאלאט.

ב-9 בנובמבר 1942 היתה אקציה נוספת ("האקציה הקטנה"), שבעקבותיה שולחו לבלז'ץ 1,100 יהודים. 100 גברים נשלחו למחנה העבודה בהלובוצ'ק-ויילקי (HLOBOCZEK WIELKI). אחרי האקציה הזאת צומצם שטח הרובע היהודי והיה לגיטו סגור, שררו בו רעב ומחלות.

ב-11 בנובמבר 1942 הוקם בסקאלאט מחנה עבודה, רוכזו בו תוך חודש ימים 300 יהודים, בתוכם 50 נשים.

ב-7 באפריל 1943 פרצו הגרמנים ועוזריהם לגיטו וריכזו כ-700 יהודים בבית הכנסת. הם הובלו אל בורות, שהוכנו מראש, מחוץ לעיר, ושם נרצחו ביריות. אליהם צורפו גם 50 חולים מבית החולים היהודי ואנשי הסגל הרפואי. חלק מהקורבנות נקברו חיים.

אחרי טבח זה התארגנה בסקאלאט קבוצה להתנגדות מזויינת, בראשותו של מיכאל גלאנץ (GLANC). חבריה החלו ברכישת נשק וחיפוש אחר יהודים שנמלטו ליערות. סבורים שלגרמנים נודע על ההכנות להתנגדות והם הקדימו את חיסול הגטו.

ב-9 ביוני 1943 נערכה האקציה האחרונה. 600 יהודים נורו במכונות ירייה בבורות שליד העיר, והעיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים") רק במחנה העבודה נותרו עוד כ-400 יהודים. 200 מהם נרצחו ב-30 ביוני 1943 והשאר נמלטו ליערות שבסביבה.

כעבור ימים מספר הכריזו הגרמנים שאנשי מחנה העבודה רשאים לחזור. מחמת התנאים הקשים ביערות והיחס העויין של האוכלוסיה המקומית, חזרו למחנה כ-100 יהודים והועסקו במחצבות בסביבה.

ב-28 ביולי 1943 חוסל המחנה והיהודים נרצחו. 20 יהודים שניסו להימלט נתפסו בידי איכרים אוקראינים והוסגרו לגרמנים.

כ-300 יהודים, שרידי קהילת סקאלאט, הסתתרו ביערות הסביבה והגרמנים הבטיחו פרס על כל יהודי שיוסגר. בקיץ 1943, הצטרפו כ-30 מהם ליחידות פרטיזנים סובייטים מחטיבת קובפאק (KOWPAK). רובם נפלו בקרבות עם הגרמנים, שבעה נותרו בחיים והצטרפו לצבא הפולני (צבא אנדרס, שהתארגן על אדמת ברית המועצות) ובשורותיו לחמו בגרמנים. אלה היו: מיכל גלנץ, נאדנייה וינזפט, בוזיה אייזנשטרק, מוטק ברוך, הינדה קורנווייץ, ובודיה אלפנביין.

בין הלוחמים שנפלו בקרבות היו: שלום שכטר, יעקב הכט, משה אכסלרוד, יהושע כץ ובנו בן 12, ד"ר הדסה מנדלוביץ (ילידת וארשה), ישראל ברוך, אברהם רוזנצוייג, קופרשמידט ורבים אחרים.


ב-22 למרס 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. כ-190 ניצולים חזרו לסקאלאט. רובם עזבו. מקצתם עלו לארץ ישראל ומקצתם היגרו למדינות אחרות.

בן סקאלאט שביקר במקום בשנת 1967 מצא שהעיר לא שוקמה אחרי המלחמה. בתי היהודים היו חרבים, בבית הכנסת הגדול, ה"שיל", שכן בית מלאכה ועל שטחו של בית העלמין היהודי הוקם איצטדיון. חלק ממצבות בית העלמין שימשו להקמת חומה ולריצוף מדרכות. על קברי האחים שמחוץ לעיר צמח היער.

אוכלוסיית סקאלאט ב-1967 הייתה כ-1,500 נפש בלבד.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000:

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום.
בית העלמין היהודי משמש כמגרש כדורגל ואין בו זכר למצבות. במקום יש אנדרטה לנרצחי השואה ובחלק אחר של העיר ישנו קבר אחים מסומן לנרצחי השואה. הבניינים של המוסדות היהודיים בעבר, כגון בניין בית הכנסת, משמשים לצרכים אחרים.

קריבוי רוג Krivoy Rog

יישוב במחוז דנייפרופטרובסק, אוקראינה.


בעת פירסום "חוקי מאי" ב-1882 הייתה קריבוי רוג עדיין במעמד של כפר, והתיישבות יהודים במקום הייתה אסורה. אולם בסוף המאה נעשתה לעיר והתגוררו בה יותר מ-2,670 יהודים (כ- %18 מכלל האוכלוסייה), וב-1903 נכללה בין המקומות שהותרו ליהודים למרות חוקי מאי.

באוקטובר 1905 היו פרעות בקהילה, ויהודים ניזוקו ברכושם ובגופם.

מושבות חקלאיות ליהודים שקמו בסביבה במחצית הראשונה של המאה ה- 19 היו פעילות גם תחת המשטר הסובייטי.

בשנת 1926 התפקדו בעיר 5,730 תושבים יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) הושמדה הקהילה היהודית בקריבוי רוג, אחרי שהגרמנים כבשו את האזור בקיץ 1941.


אחרי המלחמה שבו היהודים לחיות במקום. בית-הכנסת נסגר בפקודת השלטונות ב-1959.

בשנת 1970 התגוררו בקריבוי רוג, לפי האומדן, 15,000 יהודים.

מוסטיסקה Mostiska

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התיישבו במוסטיסקה בראשית המאה ה-18. הקהילה הייתה תחת שיפוטו של ועד גליל רייסן. בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת אוסטריה. ובתום מלחמת העולם הראשונה ואחרי שנקבע סופית הגבול בין פולין לאוקראינה (1919) היה האזור בשליטת פולין העצמאית.

בשנת 1900 מנתה הקהילה היהודית בעיר יותר מ- 2,500 נפש (%55 מכלל האוכלוסיה). מספר היהודים במוסטיסקה כמעט שלא השתנה במשך השנים, וזה בערך היה מספרם בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה.


תקופת השואה

בסוף ספטמבר 1939, אחרי כיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות ההסכם הגרמני- הסובייטי, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

גרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, ומוסטיסקה הייתה מאז הכיבוש בשליטת הגרמנים. ב-28 בנובמבר 1942 שילחו הגרמנים, בעזרת נאצים מקומיים, את כל יהודי מוסטיסקה והסביבה למחנה-ההשמדה בלז'ץ.

הושיאטין GUSYATIN

(בפולנית HUSIATYN)


עיר במחוז טרנופול (TERNOPOL, בעבר TARNOPOL) אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

 

רקע היסטורי

ב-1559 קיבלה הושיאטין מעמד של עיר. ב-1594 הועלתה באש בידי הקוזקים, בין השנים 1980-1672 נכבשה פעמים אחדות בידי הטורקים, הייתה תחת שליטתם מ-1680, וב-1699 הוחזרה לפולין. אחרי חלוקת פולין ב-1772 חולקה העיר בין רוסיה לאוסטריה, והנהר זברוץ' (ZBRUCZ) שחצה אותה שימש גבול. רק הושיאטין האוסטרית שבה לשליטת פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה.

ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נכבשה הושיאטין בידי צבאות הרוסים ועד יוני 1919 הייתה בשליטת הרפובליקה האוקראינית המערבית, אחר כך לזמן מה חלק מברית המועצות ובסוף 1920 הוחזרה לשליטת פולין.

 

הקהילה היהודית

יהודים ישבו בהושיאטין מ-1577. בסוף המאה ה-16 היה להם בית-כנסת. ב-1623, בעקבות עלילת דם, הועלו על המוקד שלושה יהודים. בסוף המאה ה-17 נבנה בהושיאטין בית-כנסת מפואר, בנוי כמבצר.

ב-1765 חיו בהושיאטין 1,200 יהודים, כ-%70 מכלל האוכלוסיה. באמצע המאה ה-18 הצטרפו כמה מיהודי הושיאטין לתנועה הפרנקיסטית (תנועה משיחית יהודית על שם מייסדה יעקב פרנק). אך בסוף המאה ה-18 נטו רוב יהודי הושיאטין לחסידות, ומשנקבעה שם ב-1861 חצר האדמו"רות, נעשתה העיר לאחד המרכזים החשובים של חסידות גליציה.

עם חלוקת העיר ב-1772 נחלקה גם קהילת הושיאטין. מרבית היהודים נותרו בחלק האוסטרי ושם המשיכו לפעול מוסדות הקהילה, ומיעוטם ישבו בצד הרוסי, מעברו המזרחי של הנהר זברוץ'. במאה ה-19 נבנו בהושיאטין בית-מדרש חדש ליד הישן, בית-כנסת של חייטים וסנדלרים ובית-מדרש מפואר של האדמו"ר. כן היו בעיר בית-מרחץ מודרני, בית-חולים ומושב-זקנים וחברות צדקה וגמילות חסדים.

בסוף המאה ה-19 חיו בהושיאטין כ-4,200 יהודים שהיו כ-%66 מכלל התושבים; ואילו לפני מלחמת העולם הראשונה חיו שם כ-3,300 יהודים, כ-%56 מכלל האוכלוסיה.

עם פרוץ המלחמה, ב-9 באוגוסט 1914, נכנסו יחידות של הצבא הרוסי להושיאטין ופרעו פרעות ביהודים. כ-400 משפחות יהודיות הצליחו להימלט מהעיר לפני כניסת הרוסים, והאחרים, כ- 600 איש, התפזרו בעיירות ובכפרים הסמוכים.

ב-1915 פרצה מגפת טיפוס שהפילה חללים רבים. ב-13 ביוני באותה השנה ציוו שלטונות הכיבוש על היהודים, כ-1,500 במספר, לעזוב את העיר תוך יממה. עם נסיגת-הצבא הרוסי ב- 1916 הוגלו שרידי יהודי הושיאטין לפלך קייב. בימי הרפובליקה האוקראינית המערבית בהושיאטין (נובמבר 1918 עד מאי 1919) נשדדו היהודים המעטים שנותרו בעיר בידי כנופיות כפריים. ב-1920 הלאימו הבולשביקים את רכושם של הסוחרים ושל החנוונים היהודים.

ב-1921 נותרו בהושיאטין 368 יהודים, כזה היה מספרם גם ב-1931.


בסוף המאה ה-18 הייתה הושיאטין מרכז הסחר בין גליציה לרוסיה, ולירידיה היו באים סוחרים יהודים מכל רחבי גליציה וגם מטורקיה ומסלוניקי.

יהודי הושיאטין עסקו בסחר תבואה ועצים, במלאכה בחכירה ובפונדקאות; היו ביניהם מתווכים, סוכנים וחלפנים. חצר האדמו"רות איפשרה מקורות פרנסה חדשים כמו מלונות ומסעדות. כן היו בעיר רופאים, עורכי-דין, וטרינרים ורוקחים. פעל בית-דפוס בבעלות יהודים ולידו בית הוצאת ספרים, בתי מסחר לנייר ומכשירי כתיבה. כן היה בבעלות יהודי בית חרושת לצפורני עטים היחיד בגליציה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הדלדלו מקורות הפרנסה, בגלל הקרבה לגבול, התחרות מצד הקופרטיבים האוקראיניים ועזיבת המרכז החסידי את העיר. גזרת השחיטה ב-1937 פגעה במקור פרנסתם של סוחרי הבהמות ושל הקצבים.


בתחילת המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בהושיאטין. בשנים 1903-1901 הוקמו אגודות "בני ציון" ו"ארץ ישראל"; ב-1910 נוסדה "תיאודור הרצל". ב-1905 נוסדה אגודת "דורשי שפת ישנים" שהוציאה לאור את פירושו של ר' סעדיה גאון לקהלת וכתבי-יד נדירים. באותה תקופה הוקם בית-ספר עברי משלים וגימנסיה יהודית פרטית. בראש-הקהילה עמדו אז מנהיגים ציוניים ושניים מהם כיהנו גם כראשי העירייה. אחרי מלחמת-העולם הראשונה פעלו בעיר סניפי ה"התאחדות", "המזרחי", "אחווה" והציונים הרביזיוניסטים. כן פעלו "הנוער הציוני", בית"ר ו"גורדוניה". גם בית-הספר העברי המשלים המשיך בפעולותיו.


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהושיאטין כ-1,800 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה הושיאטין, ככל האזורים המזרחיים של פולין, לשליטת ברית המועצות.

המסחר הפרטי חוסל כמעט כליל, ובעלי-המלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. היהודים עבדו במינהל העירוני הסובייטי וברשתות-השיווק.

לאחר מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו כמה יהודים עם הצבא האדום הנסוג. ב-6 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. אוקראינים מקומיים פרעו ביהודים, שדדו ורצחו.

ביולי 1941 נטבחו בידי הגרמנים והאוקראינים כ-200 יהודים. על שארית הקהילה הוטלו קנסות ועבודות כפייה, ובחורף 1942-1941 מתו רבים במחלות וברעב.

במרס 1942 גורשו שארית יהודי הושיאטין לערים קופיצ'ינצה (KOPYCZYNCE) ופרובוז'נה (PROBUZNA) וגורלם היה כגורל יהודי המקום.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

היהודים לא חזרו לעיר אחרי המלחמה וחיי הקהילה לא חודשו בה.

בית הכנסת שרד את המלחמה ואחריה בשנות ה -70 הוא שופץ ונמסר למוזיאון העירוני.המוזיאון פעל בבניין עד אמצע שנות ה-90 ואחרי זה נסגר בגלל חוסר אמצעים. מאז הבניין עומד עזוב.

בית העלמין היהודי נהרס בזמן המלחמה ואחריה נבנו בשטחו בלוקים למגורים.בהמשך נבנה בין הבלוקים ע"י חסידים אוהל במקום המשוער של קבר הרב מרדכי שרגא.

 

סלאטפינה SLATFINA

(בפי היהודים סלאטווינע)

עיירה בנפת ראכוב, קארפאטורוס, אוקראינה.


סלאטפינה נוסדה ב-1941 באיחוד שני ישובים: אקנה-סלאטינה (בהונגרית AKNASZLATINA, ברותנית DOLY SLATINSKA) ופאלו סלאטינה (בהונגרית FALUSZLATINA וברותנית SELO SLATINA). העיירה שוכנת על הגדה הימנית של הנהר טיסה ובה מכרות מלח ומעיינות מרפא מינרליים של מים מלוחים. עד 1918 היתה במחוז מאראמארוש (MARAMAROS) בקיסרות אוסטריה-הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה צורף האזור שמצפון לנהר, וסלאטפינה בתוכו, לרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-1945, בתום מלחמת העולם השנייה, סופח קארפאטורוס לרפובליקה האוקראינית של ברית המועצות.

יהודים לא הורשו להתיישב באזורי מכרות עד למחצית השנייה של המאה ה-19, אך יהודים יחידים ישבו בכפרים רבים בחסות האצולה. במפקד אוכלוסין של שנת 1728 מוזכר לראשונה יהודים בסלאטפינה, אם כי יתכן שיהודים חיו במקום כבר קודם לכן. היהודי שלמה מוסקוביץ' (SALAMON MOSKOVICS), שנמנה במפקד של 1768, היה כנראה ממייסדי הקהילה. בשנים 1832-1830 היו כבר 43 בתי אב יהודיים (218 נפש) במקום. בתקופה זו נוסדה "חברה קדישא" וקודש בית עלמין. אחר כך נוספו מוסדות הצדקה "ביקור חולים" ו"הכנסת אורחים". הקהילה העסיקה שוחט, שמילא גם תפקידים אחרים.

יהודי סלאטפינה היו רובם ככולם שומרי מסורת. הרוב היו חסידי הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגט, ואילו היהודים האמידים יותר נמנו עם חסידי ויז'ניץ. עד תום מלחמת העולם הראשונה נעזרה הקהילה בשרותי הדת של עיר המחוז סיגט. אחרי המלחמה סופחה סיגט לרומניה, והרב שלה, בעל "עץ חיים", היה עובר את הגבול מדי יום שלישי כדי לפסוק הלכה בסלאטפינה. הדיין ר' ירמיה קאהן היה המורה הראשון בקהילה ואחר כך לימד הדיין ר' אברהם הורביץ. הרב הראשון והיחיד של סלאטפינה, הרב חיים יצחק אייזיק האלברשטאם, חתנו של הרב מסיגט, התמנה לכהונה ב-1925. הוא ליכד את היריבים, חסידי סיגט וחסידי ויז'ניץ, וייסד ישיבה בשם "מחנה חיים", שמשכה אליה תלמידים גם מיישובים רחוקים.

בסלאטפינה היו: בית הכנסת הגדול, שנבנה כנראה באמצע המאה ה-19, ולידו בית מדרש; ה"קלויז" של חסידי סיגט, שנקרא גם "חברה משניות"; "קלויז ישן" ו"קלויז חדש" של חסידי ויז'ניץ. ובתי מדרש נפרדים: של אגודת "מחזיקי הדת", של הרב האלברשטאם, שלמדו בו גם תלמידי הישיבה; ושל תושבי הפרבר זיטון. כן היו: בית התפילה של הגביר ר' שלום טאבאק ובית התפילה של בעלי המלאכה בשם "פועלי צדק".

בין שתי מלחמות העולם עמדו בראש הקהילה: אהרן טאבאק, חיים ליב שלומוביטש ואפרים שלומוביטש (כולם חסידי סיגט). את חסידי ויז'ניץ הנהיגו ר' יהודה ליב פארקאש, בנו ר' הערשל פארקאש ונכדו ר' אפרים פארקאש.

רוב ילדי היהודים למדו ב"חדרים". המשפחות האמידות הזמינו מלמדים פרטיים. כן היה במקום בית ספר "תלמוד תורה". בבית הספר היסודי הממשלתי, שבו היתה שפת ההוראה צ'כית, היו רוב התלמידים יהודים. רבים מן הצעירים המשיכו את לימודיהם בישיבות.

העתונאי אליהו סלפטר, איש העסקים רוברט מאקסוול (הוך) ופרופסור אליעזר שלומוביטש, מרצה באוניברסיטת לוס אנג'לס, הם ילידי המקום.

עבודת יהודים במכרות היתה אסורה בתוקף החוק ההונגרי, וגם תחת שלטון צ'כוסלובקיה עבדו רק ארבעה מיהודי העיירה במכרות המלח. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיירה היו חוכרי ארנדה (ARENDA - חכירת משק האחוזות בידי יהודים). אחר כך התפרנסו כבעלי- מלאכה, כבעלי עגלות וכשכירי יום.

עד תום מלחמת העולם הראשונה הייתה כלכלת העיירה תלויה בעיר סיגט. סלאטפינה החלה להתפתח רק אחרי המלחמה, כשגבול חצץ בין שני היישובים. ליהודים היה תפקיד מכריע בביסוס כלכלת העיירה. הם פתחו חנויות ובתי עסק, בעיקר של דברי הלבשה והנעלה. רבים מיהודי סלאטפינה עסקו במסחר חוקי ובלתי חוקי עם רומניה, שיווקו לשם מוצרי טכסטיל, וקנו בהמות ומצרכי מזון. בין יהודי סלאטפינה היו בעל טחנת מלח ומנסרת עצים, בעל טחנת קמח, בעלי יערות וסוחרי עצים. כמה עשרות מיהודי העיירה שהיגרו לארצות הברית, שלחו פעמיים בשנה תמיכה כספית לנזקקי הקהילה.

בין שתי מלחמות העולם היה רוב הנוער היהודי בסלאטפינה ציוני. כבר בשנת 1921 עלו צעירים מהקהילה לארץ ישראל, ביניהם חיים קרמר (כרם) שלימים תרם לבטחונה של ישראל. התנועות הציוניות התארגנו בעיירה בסוף שנות העשרים. בבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי ב-1927 הצביעו כ-600 מיהודי העיירה בעד הגוש הציוני-לאומי.

התנועה הפעילה ביותר הייתה "בית"ר". חוגי השמאל, בעיקר בעלי מלאכה ופועלים, יסדו סניף של "החלוץ". מקצת הנוער הדתי והאורתודוקסי היו חברים ב"צעירי המזרחי". ארגון "מחזיקי דת", מיסודם של יוצאי הישיבות, היה הגרעין ממנו צמחו במקום "אגודת ישראל" ו"צעירי אגודת ישראל". 15 מחברי האגודה הלכו לחוות הכשרה חקלאית בסיגט ב- 1932.

נציגי הקהילה במועצה המקומית ברפובליקה הצ'כוסלובקית, שבין שתי מלחמות העולם, היו: מנדל ויזל (שהיה גם חבר המועצה); יעקב פיירוורגר, שכונה "יענקל דער בירו" ("השופט") ואברהם לייזר נעמעטי (NEMETI).

ב-1930 חיו בסלאטפינה 2,118 יהודים באוכלוסייה של 6,986 נפש.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-22 בנובמבר 1938 הוכרזה בחסות גרמניה אוטונומיה רותנית בקארפאטורוס. ב-15 במארס כבשו ההונגרים את שטחי האוטונומיה. עם החלת השלטון ההונגרי במקום נגזרו גזרות על היהודים. נשללו רשיונות מסחר ובעלי המלאכה היהודים קופחו בחלוקת חומרי הגלם.

משנת 1940 גוייסו גברים יהודים לפלוגות העבודה במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם שולחו ב-1942 לאוקראינה ושם נרצחו. ב-1941 חיו בסלאטפינה 2,537 יהודים בתוך אוכלוסייה של 8,941. באותה שנה גורשו מהעיירה כמה עשרות משפחות יהודיות, שאבותיהם כבר גרו במקום, אך לא היו בידיהם תעודות אזרחות הונגרית. הם שולחו לאזור קאמניץ-פודולסק, שם נרצחו. כמה מבני הקהילה לחמו בגרמנים כחיילים ביחידה הצ'כית של הגנראל סבובודה, ביניהם אנשיל פיירוורגר, שהיה מפקד מחלקה.

בשנים 1944-1942 הוקמו במקום כמה פלוגות עבודה לשם הקמת שדה תעופה צבאי. רוב עובדי הכפייה במחנות היו יהודים מפנים הונגריה ורחוקים ממסורת אבות. הם אומצו על-ידי הקהילה ולמדו מפיהם מינהגי דת ויידיש.

ב-19 במארס 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה. בהשתדלות מנהיגי הקהילה לא הועברה יהודי העיירה לגיטו מאטה סאלקה (SZALKA MATE), לשם גורשו רוב יהודי מאראמארוש הצ'כית. הם רוכזו בגיטו שהוקם בשני רחובות בסלאטפינה, וצורפו אליהם יהודים מכמה כפרים בסביבה (כ-5,000 נפש, 20-15 איש לחדר). רבים, ביניהם הרב האלברשטאם, הוכו ועונו כדי שיגלו מי הסתיר דברי-ערך והיכן. יושבי הגיטו הועסקו בעבודות כפייה, לעתים עבודות סרק, תוך התעללויות.

יושבי גיטו סלאטפינה גורשו לאושוויץ בשני משלוחים : הראשון ב-20 במאי והשני ב-23 במאי 1944. לפני הגירוש ערכו ביהודים חיפוש גופני כדי לגלות דברי-ערך. העמסת הרכבות בוצעה בידי ז'אנדרמרים הונגרים. יהודים רבים מתו בדרך לאושוויץ, וכמעט כל היתר הושמדו במחנה עצמו.


רק ארבע משפחות מקהילת סלאטפינה שרדו בתום המלחמה, וגם אלה עלו תוך זמן קצר לארץ ישראל. בשנות השבעים המאוחרות חיו במקום שתי משפחות יהודיות.

בויאן

Бояни  / Boyan

ברומנית: Boian; בגרמנית: Bojan

כפר במחוז צ'רניבץ (צ'רנוביץ) בחבל בוקובינה, אוקראינה.

עד שנת 1918 האזור היה חלק מאוסטריה-הונגריה. בין שתי מלחמות העולם הכפר נכלל במחוז צ'רנאוץ (צ'רנוביץ), רומניה.

התיישבותם של היהודים בבויאן היתה אסורה במחצית הראשונה של המאה ה-19. בשנת 1807 הגיעו לכפר משלוש משפחות של אכרים יהודים, אבל כעבור עשר שנים נותר במקום רק יהודי אחד. בשנים 1839 - 1842 התיישבו בבויאן שלוש משפחות יהודיות נוספות. רק בשנת 1860 ניתן האישור הרשמי שהתיר ישיבתם במקום. באותה שנה יהודי הכפר ניתקו עצמם מקהילת סאדיגורה שעד אז השתייכו אליה והקימו קהילה עצמאית.

לקהילת בויאו היה רב משלה. עד שנת 1914 כיהן הרב איסר שטרנהל. בשנות ה-1880 הפכה בויאן למקום מושבו של ענף של משפחת הרבנים פרידמן משושלת רבי ישראל פרידמן מרוז'ין. אחרי מות הרב אברהם יעקב פרידמן מסאדיגורה בשנת 1883, בנו הרב יצחק פרידמן השתקע במקום בשנת 1887 והיה לאמו"ר הראשון של חסידות בויאן, הידוע בכינוי "הפחד יצחק", עד פטירתו בווינה, אוסטרעה, בשנת 1917. בעקבותיו הגיעו לבויאן חסידים רבים שבנו את בתיהם סביב חצר האדמו'ר. בויאן הפכה למרכז חסידי ומספר היהודים בה גדל. בהיותו בעל כריזמה חזקה, הרב יצחק פרידמן נחשב למחולל נסים, ולכן יהודים רבים ביקרו אותו בקביעות בבויאן. בסביבות 1889 בבויאן הושלמה בנייתו של בית הכנסת ומתחם של ארבעה בתי לתפילה. באחד הבתים גר הרב עם משפחתו.

קרן הברון הירש עזר בהקמתו של בית ספר עממי, בו למדו 85 ילדים.

היהודים היו פעילים בחיי הכלכלה של האזור. בימי שלטון אוסטריה-הונגריה בעלי נכסים יהודים תרמו להתפתחות החקלאות. עם הפיכת בויאן למרכז חסידי פרח בה המסחר והכפר קיבל אופי עירוני. היו בין היהודים גם בעלי מקצועות חופשיים. חלק מיהודי בבויאן הפכו לבעלים של חברות גדולות, ביניהם מוטל גוטסמן ושמואל מטץ' אשר תרמו הרבה לבניית בתי התפילה. גוטסמן היה הבעלים של בית המרקחת בכפר, ובנדיקט שטיינברג היה הבעלים של החנות הגדולה ביותר בויאן. בשנות 1890 יהודי בשם אברהם ריטר כיהן בתור סגן ראש המועצה. ערב מלחמת העולם הראשונה ב-1914 פעלה במקום האגודה הציונית "אהבת ציון".

בשנת 1880 התגוררו בבויאן 781 יהודים אשר היוו 14.9% מכלל התושבים. בשנת 1914 היו בבויאן 2.573 יהודים, מהם 272 משלמי מיסים לקהילה. בכפר פעלו בית כנסת גדול וארבעה בתי תפילה.

מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לפריחה. הכפר נהרס, שכונת היהודים וחצר האדמו"ר עלו באש. הרב יצחק  פרידמן נפטר ויורשו עבר לצ'רנוביץ. בויאן פסקה מהיות מרכז חסידי ובמקום נשאר ישוב יהודי קטן.

במפקד האוכלוסין של שנת 1930 נרשמו בבויאן 118 יהודים.

 

תקופת השואה

העליה לשלטון של ממשלת גוגה-קוזה בדצמבר 1937 הובילה לחקיקה ויישום של מדיניות אנטישמית רשמית ברומניה.

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט  1939 בין גרמניה הנאצית לברה"מ, אזור צפון בוקובינה שכלל גם את העיירה סופח לברה"מ ב-28 ביוני 1940. השלטון הסובייטי נכנס לכפר.

ביוני 1941 רומניה הצטרפה אל המלחמה נגד ברית המועצות. עם כניסת הצבא הרומני לכפר, בימים 7 ו-8 ביולי 1941, תושבי המקום הוציאו 87 יהודים מבתיהם, הובילו אותם למרכז הכפר שם נורו למוות ע"י חיילים רומנים בשעות הבוקר של 8 ביולי. הגופות נזרקו לקבר אחים, כאשר רק ילדה בת 11 שרדה את הטבח. בשנת 1976 שרידי הנרצחים הועברו אל בית הקברות בכפר סטרוישט (Stroiesti). לאחר חזרת השלטון הרומני, כל יהודי בויאן ששרדו את הטבח ביולי גורשו לטרנסניסטריה.

צ'טאטיאה אלבה Cetatea Alba

(באוקראינית ביילגורוד דנייסטורובסקי, ובפי הטורקים אק-קרמאן)

עיר על שפת הנהר לימן, בשפך הדנייסטר לים השחור,אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


בתחילת המאה ה-16 היה במקום מרכז קראי ובסוף המאה - קהילה יהודית רבנית.

במאה ה-19 גדל היישוב בעקבות הגירת יהודים מ"תחום המושב", והגיע בסוף המאה לכדי 5,613 נפש (כ-%20 מכלל האוכלוסיה). מבחינה חברתית ותרבותית היתה הקהילה נתונה להשפעת המרכז באודסה.

עיקר פרנסת יהודי המקום הייתה על סחר התבואה ועל המלאכה.

ב-1905 נערך פוגרום בעיר ונהרגו שמונה יהודים. בין שתי המלחמות התנהלה בקהילה פעילות ציבורית ענפה; היו בה בתי-חולים (מ-1882), מושב-זקנים, גן-ילדים, ובית-ספר "תרבות".

ב-1930 ישבו בצ'טאטיה אלבה 4,239 יהודים.


בימי מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945), כשהשתלטה ברית המועצות על האזור (בעקבות ההסכם הגרמני הסובייטי), שותקה הפעילות הציבורית ובניין בית הכנסת הגדול נעשה לארכיון ממשלתי. יהודים עשירים הועמדו למשפט ואחדים נעלמו וגורלם לא נודע. ב-13 ביוני 1941 הוגלו עשרות משפחות יהודיות לסיביר.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941, ולפני כניסת הרומנים, אז בני בריתם של הגרמנים, נמלטו כ-4,000 יהודים לאודסה. איכרים מן הסביבה ניצלו את האנדרלמוסיה לשם רצח יהודים ושוד רכושם.

עם כיבוש העיר בידי הגרמנים הוחזקו היהודים בבניין בית הכנסת הגדול במשך שלושה ימים ללא מים וללא מזון, ואחר כך הובלו אל שפת הנהר ונורו. 800-600 יהודים נרצחו באותו היום.


אחרי המלחמה נותרו בחיים כ-500 מיהודים העיר (שנקראה אז ביילגורוד-דנייסטרובסקי), וכמחציתם חזרו למקום.

בית-הכנסת האחרון שפעל הופקע בידי השלטונות בשנות ה-50.

ב-1970 נאמד ב- 300 מספר המשפחות היהודיות שהתגוררו בצ'טאטיאה אלבה.

נובוסליצה NOVOSELITSA

ברומנית: NOUA-SULITA

עיירה על הנהר פרוט (PRUT), אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז חוטין (HOTIN), חבל בסאראביה, רומניה.


האזור היה חלק מנסיכות מולדובה (MOLDOVA), שהייתה מראשית המאה ה-16 מדינה וסלית של טורקיה. עם סיפוח בוקובינה לאוסטריה ב-1774 נכלל מערב העיירה בגבולות קיסרות אוסטריה, ואילו חלקה המזרחי עבר תחת שלטון רוסיה עם סיפוח בסראביה לרוסיה ב-1812. הרוסים לא פגעו בזכויות הבויארים המולדאביים והאדמות נשארו בידי בעלי האחוזות. עד לאחר מלחמת העולם הראשונה חצה קו הגבול את העיירה והפריד בין החלק הרוסי לאוסטרי. בין שתי מלחמות העולם נכללה נובוסליצה בגבולות רומניה.

בבית העלמין היהודי בכפר קלישקאוץ (CLISCAUTI) נתגלו מצבות של תושבי נובוסליצה מהמאה ה-15. אבל התגבשות הקהילה היהודית במקום חלה במחצית השנייה של המאה ה-17, אחרי שיהודים פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1668) באו מאוקראינה ומפולין.

בסוף המאה ה-18 נסיכים רומנים שרצו לפתח את אדמותיהם, דוגמת הנסיך סטורזה, הזמינו למקום יהודים ובולגרים, העניקו להם זכויות מיוחדות וחלקות אדמה. כנראה שאז ניתן למקום השם הסלאבי נובוסליצה, שפירושו "ישוב חדש".

אחרי הסיפוח לרוסיה נהרו אל אדמות בסראביה הדשנות, ובכללן נובוסליצה, יהודים מתחום המושב. הישוב היהודי בראשיתו התרכז בקרבת הגבול האוסטרי. ברובע זה קמו המוסדות היהודיים הראשונים, בית המדרש הישן, ההקדש, בית המרחץ ועל ידו המקווה.

היהודים שהצטרפו במרוצת הזמן התרכזו סביב ככר שוק הבהמות והקימו ישוב יהודי חדש. שני הישובים חיו בנפרד, התאחדו בעתות סכנה ובמרוצת הזמן התמזגו לישוב אחד.

בין נובוסליצה האוסטרית, שקלטה יהודים רבים מערי אוסטריה, לבין נובוסליצה הרוסית הפריד נחל רקיטנה ומעליו גשר. למרות ההבדל הבולט בין החלק האוסטרי, המטופח והמפותח, לבין החלק הרוסי, שהיו בו ביצות, דרכי עפר, ובתי עץ צפופים; נשמר הקשר הכלכלי, החברתי, התרבותי בין שני חלקי העיירה ותעודת מעבר חדשית שהושגה ללא קושי איפשרה את השהות במשך היום מעבר לגבול.

בשני העשורים האחרונים של המאה ה-19 ובראשית ה-20, בימי ההגירה היהודית הגדולה מרוסיה לארצות שמעבר לים, היתה נובוסליצה מרכז מעבר למהגרים לא-חוקיים, שהוברחו לצד האוסטרי.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) היתה נובוסליצה במרכז החזית והשלטון בה התחלף לסירוגין. בראשית המלחמה השתלטו הרוסים על נובוסליצה האוסטרית וערכו פרעות. מקצת היהודים נמלטו לפנים אוסטריה ואחרים עברו לנובוסליצה הרוסית. מיד אחרי המלחמה לא היו יהודים בנובוסליצה האוסטרית. הרומנים הקימו את הישוב מחדש, קראו לו סלישטיאה (SELISTEA) וצרפוהו למחוז צ'רנוביץ. להלכה הייתה שם קהילה נפרדת ולה רב שוחט ובית עלמין; אך למעשה נמשך קשר משפחתי, חברתי וכלכלי הדוק בין שני חלקי העיירה. בימי מהפכת 1917 ברוסיה הגיעה התסיסה המהפכנית לעיירה, השלטון התמוטט, בפברואר 1918 נכבשה על ידי האוסטרים וכעבור כמה חדשים נכנסו הרומנים. הגבול בין החלק המערבי והמזרחי בוטל ועד יוני 1940 נשארה נובוסליצה כישוב אחד בשלטון רומניה.

כעיירת גבול בין רוסיה, אוסטריה (בוקובינה) ורומניה (מולדובה), היתה נובוסליצה נקודת מעבר חשובה בסחר היצוא, והיבוא שהיהודים מילאו בו תפקיד מרכזי. מלבד המונופול על מכירת היי"ש הממשלתי שהיה בידי כמה משפחות נוצריות, ריכזו היהודים את כל ענפי המסחר, בעיקר את יצוא העורות והתבואה.

משני צידי הגבול הוקמו בתי מכס והמעבורת על הנהר פרוט, שהותקנה באמצע המאה, קשרה בין נובוסליצה למולדובה. עצים מיערות הקרפאטים הגיעו על רפסודות בדרך הנהר והיהודים איכסנו אותם על שפתו, פיתחו תעשייה וסחרו בהם. ביוזמת יהודי שבא מאוקראינה, פנחס וייסברג, שבנה שכונה על שמו, הוקם מפעל לניסור עצים שסיפק עבודה למאות פועלים ופקידים. התפתחה תעשייה של שביבי עץ לאריזת ביצים, שיוצאו לאוסטריה, והיו מקור פרנסה ליהודים רבים.

מסילת הרכבת משני צידי הגבול, שבנייתה הסתיימה לקראת סוף המאה, היתה לעורק תחבורה ראשי בין אוסטריה לרוסיה. דרך העיירה ייצאה רוסיה לאוסטריה תוצרת חקלאית וייבאה מוצרי תעשייה. ההתפתחות המהירה משכה לנובוסליצה סוחרים ובעלי-מלאכה ממרכז בסראביה והישוב היהודי גדל.

מעמד כלכלי מיוחד היו המבריחים שפעלו ללא רשיון, השכירו את בתיהם להסתרת סחורות והיו מקובלים על התושבים.

בימי השלטון הרומני פגעו עול המיסים וחוסר האשראי במצב הכלכלי, ורבים ראו בהגירה לדרום אמריקה פתרון למצוקה. בכל זאת המשיכו היהודים ליזום פעילות כלכלית. הם הקימו את תחנת הכח הראשונה והחשמל תרם להתפתחות העיירה, ואירגנו תחבורת אוטובוסים שקשרה את העיירה עם המרכזים בבסראביה ובבוקובינה.

היו בין היהודים גם בעלי מקצועות חופשיים, רופאים ועורכי-דין.

מבין המוסדות הכלכליים המשיכה "קופת הלוואה וחסכון", שנוסדה ב-1908, בפעילותה בין שתי מלחמות העולם. ביוזמת יהודים ובניהולם התארגן בראשית שנות ה-20 "הבנק המסחרי". גם סניף של "בנק בסראביה" היה בניהול יהודי.

דורות רבים היתה הנהגת הקהילה נתונה בידי משפחה ותיקה, שנקראה על שם ראש המשפחה משה קויפמאן. הוא ויורשיו היו חוכרי ה"טאקסע" (מס הבשר),הם ניהלו את מוסדות הקהילה ושילמו את משכורות הרב והשוחט. מסורת זאת נמשכה גם אחרי מלחמת העולם הראשונה, למרות שינויי השלטון. רק בראשית שנות ה-30 מונתה מועצה זמנית בידי מושל המחוז, נקבע תקנון והתקיימו בחירות.

החסידות מזרם רוז'ין היתה שלטת בעיירה ואדמו"ריה שמעבר לגבול מינו את הרבנים ואת השוחטים. היהודים היו קשורים גם לחצרות הצדיקים מסאדיגורה ומבויאן בבוקובינה ולחסידי שטפאנשט ברומניה. בתמיכת חסידי סאדיגורה כיהן בעיירה הרב ישראל פסח, ואליו פנו בשאלות הלכה גדולי תורה מחוץ לעיירה.

בין רבני נובוסליצה היו דמויות מיוחדות. הרב משה גרשנסון היה עצמאי מבחינה כלכלית, הקים משרפה ללבנים ובתי חרושת לסבון ולאטריות. חתנו ויורשו בכס הרבנות, הרב אברהם יעקב מחסידי בויאן, התקרב במרוצת הזמן לציונות, כתב ב"הצפירה", היה מנהל בית הספר העברי הראשון בעיירה וב-1913 השתתף בקונגרס הציוני.

אחרי מלחמת העולם הראשונה כיהן הרב חיים רחמן והיה מקובל גם על האינטליגנציה הרומנית. לעתים היה השופט המקומי מפנה אליו דיון בסכסוך בין יהודי לנוצרי.

היו בעיירה כ-14 בתי כנסת, הותיק ביניהם, בית הכנסת הישן, נבנה ב-1780. במרוצת הזמן התחיל לשקוע, אחרי מלחמת העולם הראשונה התמוטט, נבנה מחדש, כונה "אלט-נוי שול" (בית הכנסת ישן-חדש) והוא היחיד ששרד בתקופת השואה. בראשית המאה ה-19 הוקם ה"קלויז" של חסידי סאדיגורה ובסוף המאה - של חסידי בויאן. לחסידי שטפאנשט היה "קלויז" משלהם. באמצע המאה ה-19 הוקם בית הכנסת הגדול, התפללו בו המוני העם ובאולמו התקיימו אספות ציבוריות. בו היה גם מרכז ה"חברה-קדישא" שנוסדה ב-1841. לבעלי מלאכה (פרוונים, נגרים) היו בתי-כנסת משלהם.

הקהילה הפעילה מערכת סעד. קופת "גמילת-חסד" של בעלי בתים ובעלי מלאכה נתנה לנזקקים הלוואות בריבית נמוכה. חברת "מלביש ערומים" סיפקה הלבשה לילדים. עצים, שנתרמו לקהילה על ידי סוחרי עצים, חולקו לעניים. כן היו בקהילה מסגרות רבות של פעולות סעד מטעם ארגוני הנשים, שנתמכו על ידי הקהילה, הג'וינט ויוצאי העיירה באמריקה. הן דאגו למזון וביגוד לתלמידי תלמוד-תורה. בהנהלת ועד נשים נפתח ב-1933 בית תמחוי שסיפק ארוחות חמות לתלמידים. ועדת נשים סיפקה מזון, חימום וביגוד לדיירי בית האבות.

בשנים 1940-1930 פעלה קופת-חולים, שהקימו הקהילה ואירגון בעלי מלאכה. גם אירגון מתנדבים של "מכבי-אש" קיבל סיוע מהקהילה.

החינוך המסורתי היה במסגרת "חדרים" ותלמוד-תורה. עם השפעת ההשכלה נוצרו גם מסגרות ללימודים כלליים. בני האמידים למדו בבתי-ספר מחוץ לעיירה או אצל מורים פרטיים ונבחנו בחינות אקסטרניות בערים אחרות. הבנות למדו אצל מורה שהגיע מנובוסליצה האוסטרית. לפני מלחמת העולם הראשונה נפתח בית-ספר עברי, ונסגר עם פרוץ המלחמה. בשנות העשרים, בימי השלטון הרומני, נפתח בית הספר מחדש ובראשית שנות השלושים נוספה לו גימנסיה עברית, שניהם היו מסונפים לרשת "תרבות" ולימדו בהם בעברית וברומנית. מייסדם ומנהלם של שני בתי הספר היה ד"ר נפתלי רבינוביץ. במשך 18 שנות קיומה של הגימנסיה סיימו בה 1,000 בוגרים. לימים עלה ד"ר רבינוביץ לישראל וכתב ספר על חייו ועל תולדות נובוסליצה. הוא נפטר בישראל ב-1977.

כן היה בנובוסליצה גן ילדים מוחזק על ידי ההורים. תלמידים יהודים למדו גם במסגרות לא-יהודיות, בבית-ספר יסודי רומני ובבית-ספר למסחר. את חיי התרבות העשיר תיאטרון יהודי שהוקם לפני המלחמה בידי גביר העיירה, פנחס וייסברג, ונקרא על שמו. הוצגו מחזות ביידיש וברוסית והופיעו שחקנים בעלי-שם.

בסוף המאה ה-19 החלה פעילות ציונית בנובוסליצה. רעיון "חיבת-ציון" היכה שורשים בעיירה, המבוגרים התארגנו במסגרת "ציוני-ציון" והצעירים ב"פרחי-ציון". נוסדה ספריה לאומית שכללה ספרים בעברית, ברוסית ובאידיש ומקהלה לאומית. הפעילות הלאומית היתה אסורה בתקופת הצאר ולכן רוב הפגישות התקיימו בנובוסליצה האוסטרית. המפלגות החזקות היו "צעירי-ציון" ו"ציונים-כלליים". בקונגרס הציוני ה-11 בוינה השתתפו שני צירים מנובוסליצה.

הפעילות הציונית נפגעה בימי מלחמת העולם הראשונה והתחדשה עם פרוץ המהפכה הליברלית ברוסיה בפברואר 1917. נוצרה האגודה "מגן אברהם" ונפתח מועדון ציוני. הפעילות התחזקה אחרי הצהרת בלפור, ובבחירות לאספה המכוננת הרוסית ולאספה הכלל-יהודית הצביע הרוב עבור המועמדים הציונים. בשלהי המלחמה, בימי התוהו ובוהו של המהפכה והתמוטטות השלטון, קמה ביוזמת צעירי ציון והציונים הכלליים "הגנה עצמית יהודית". התארגן ועד עירוני שקיבל עליו את השמירה, שינה את שמו ל"מועצת הפועלים והעמלים" והשיג נשק בדרך חוקית. האיכרים מהכפרים הסמוכים, שנפגעו ממעשי השוד, ביקשו עזרה מההגנה העצמית היהודית.

אחרי המלחמה היתה התארגנות מחודשת של המפלגות הציוניות ואל הקיימות נוספו פועלי ציון והציונים הרביזיוניסטים. הנשים הציוניות פעלו בסניף "ויצ"ו".

בין תנועות הנוער החלוציות, הראשונות היו "השומר הצעיר" ו"גורדוניה". בשנות ה-30 פעלו גם "בית"ר" ו"דרור".

בעיירה היה סניף "מכבי" שראשיתו בקבוצת כדורגל ובהמשך פיתח פעילות ספורטיבית מגוונת. חברי "מכבי" היו פעילים גם בתחום התרבותי ונמנו בין יוזמי ההכשרה החלוצית ברומניה. קבוצת החלוצים הראשונה עלתה לארץ ישראל ב-1921.

בסניף של "המפלגה היהודית הלאומית" השתתפו פעילים של כל המפלגות הציוניות.

לפני מלחמת העולם הראשונה היתה בקהילה פעילות של מפלגות לא ציוניות והשפעתן היתה פחותה משל הציוניות. ה"בונד", שחבריו היו רובם בעלי מלאכה. הספרייה של הבונד כללה ספרים באידיש. ואחרי המלחמה נוסדה ה"קולטור-ליגע" (ליגה תרבותית) וריכזה את הנוער הבונדאי.

במועצת העירייה היה ליהודים ייצוג של %50 ומבין שמונת הנציגים היהודים במועצה, ארבעה היו בעלי מלאכה.

היו יהודים שכיהנו כראשי עיר מטעם המפלגות הרומניות.

ב-1930 ישבו בנובוסליצה 4,853 (%63,83) יהודים בתוך 7,602 תושבים.


תקופת השואה

בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית-המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) שנחתם באוגוסט 1939, סופחה בסראביה, ונובוסליצה בתוכה, ביוני 1940 לברית-המועצות.

השלטון הסובייטי הלאים את המפעלים הכלכליים, פרק את המוסדות היהודיים, פעילות ציונית נאסרה ופעילים ציונים עם משפחותיהם (כמאה נפשות) הוגלו לסיביר.

אחרי המתקפה הגרמנית על ברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 חזרו הרומנים לעיירה. עם כניסתם, ב-5 ביולי, נערך פוגרום שנמשך שלשה ימים ובמהלכו נרצחו 975 יהודים. הרכוש נשדד וכמחצית בתי היהודים עלו באש. הנותרים בחיים נכלאו לשלשה ימים בנובוסליצה האוסטרית (לשעבר), ו-37 גברים יהודים נורו ביום ז' באב תש"א, 31 ביולי, ללא משפט באשמת קומוניזם ונקברו בקבר אחים. לאחר שהוחזרו הכלואים לבתיהם, הביאו לקבר ישראל את קרבנות הפוגרום. בינתיים גורשו לנובוסליצה פליטים יהודים מכפרי הסביבה, ששרדו אחרי הטבח במקומותיהם.

בעיירה גודרו שלושה רחובות והוקם גטו, אך לאחר זמן קצר, ב-27 ביולי הגיעה פקודת גירוש היהודים לטראנסניסטריה. כעבור יומיים, רוכזו כל היהודים בכביש הראשי, זקנים, חולים וילדים הובלו בעגלות ואחרים יצאו ברגל. רב העיירה, חיים נחמן, לקח אתו שני ספרי תורה. בדרך הורידו עגלונים רבים את נוסעיהם וחזרו לבתיהם. בזכות גישתו האנושית של מפקד המשמר המלווה, הגיעו היהודים בשלום לאטאקי (ATAKI), נקודת איסוף על הדניסטר. הגרמנים שהיו מן הצד השני של הנהר, לא הירשו את חצייתו. הגולים כוונו חזרה בדרך לידינץ, (EDINETI) ובאחת התחנות, ביער קודרן (CODRENI), ניספו אנשים מרעב ומקור. בדרך שדדו אתם הכפריים.

בהגיעם לידינץ, לא הורשו להכנס לתוך העיירה ושהו במחנה לידה. נוספו אליהם מגורשים ממקומות אחרים, מספר אנשי המחנה הגיע ל-20,000 ולא ניתנו להם מים, מזון או מחסה. פרצו מגפות שהפילו קרבנות מדי יום. כעבור שבוע הורשו היהודים להכנס לעיירה, ואירגנו בה בית חולים, בית מרחץ, מאפייה ובית כנסת.

באוקטובר 1941 חודש הגירוש לטראנסניסטריה, 36 מבין היהודים המאושפזים בבית החולים נורו. שנית בדרך הגירוש, ביער קוסאוץ (COSAUTI), ניספו רבים מקור והיו קרבן להתנפלויות הכפריים.

אלה שהגיעו לטראנסניסטריה פוזרו בכמה מחנות וגיטאות וביניהם: מוגילב (MOGUILEV), ברשאד (BERSHAD), צ'צ'לניק (CHECHELNIK) וקושארניצה (KOSHARNITZA). רוב הגולים ניספו בחורף הקשה של 1941 - 1942 מקור, רעב ומחלות. השורדים נשלחו לעבודות כפייה בטולצ'ין, באלטה וניקולאייב.

עם שחרור האזור במרץ 1944, גוייסו הגברים לצבא אדום, אחדים נפלו בקרבות.


אחרי המלחמה חזרו יהודים לנובוסליצה וב-1945 ישבו שם 500 יהודים. במרוצת הזמן עברו לרומניה ורובם עלו לארץ ישראל.

הרוסים הקימו בעיירה אנדרטה לזכר הנספים בשואה, אך לא צויינה יהדותם. בישראל הונצחו הנספים בבית כנסת על-שם קדושי נובוסליצה ובחצרו הוקמה אנדרטה ל-37 היהודים שרצחו הרומנים בראשית המלחמה. בית הכנסת ניצב ב"שיכון פקר" של יוצאי נובוסליצה בצפון רמת השרון, שהוקם בתרומות בני הקהילה בעולם וביזמת ועד יוצאיה בישראל בראשות בת סוליצה חברת-הכנסת חנה למדן.

ב-1983 יצא לאור ספר זכרון "נובסליצה בסרביה" על ידי ארגון יוצאי נובוסליצה בישראל.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2010 חיו במקום 6 משפחות יהודיות, אולם במקום לא התקיימה כל פעילות יהודית קהילתית. בבית העלמין היהודי אין תחזוקה והוא פרוץ, ללא גדר ושער. באתר יש בין 20-100 מצבות, אך רבות מהן נפולות ושבורות.
לעיתים נדירות מגיעים מבקרים למקום.

סקורני Sekiryany

ברומנית Secureni

עיירה בדרום אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בגליל בסאראביה, רומניה.


יהודים התחילו להתיישב במקום בהזמנת בעלי האדמות אחרי סיפוחה של בסאראביה לרוסיה ב-1812. בסוף המאה הגיע מספרם ליותר מ-5,000 (%56 מכלל האוכלוסיה). הם עסקו בשיווק תוצרת חקלאית, במלאכה, וגם בחקלאות.

תחת השלטון הרומני בין שתי מלחמות העולם הייתה בקהילה פעילות ציבורית ופעילות חינוכית ערה. במקום היו בתי-ספר עבריים מרשת "תרבות", לרבות בתי ספר תיכוניים. ב-1920 נוסד בית-חולים יהודי בעיר.

ב-1930 ישבו בסקורן 4,200 יהודים, והיו יותר מ-%72 בין תושבי העיר.


תקופת השואה

ב-1939 סופחה בסארארביה לברית-המועצות, ובמהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה ב-6 ביולי 1941 בידי כוחות גרמניים ורומניים. ביומיים הראשונים לכיבוש נהרגו 90 יהודים בדרכים ובעיירה עצמה, ורבים שלחו יד בנפשם. אחר כך פרעו הכפריים ביהודים שלושה ימים רצופים. כעבור ימים אחדים הובלו יהודי המקום בצעדה שנמשכה חודש ימים לבריצ'אני, לקוזלוב ולכפרים בסביבה. לבסוף נשלחו כולם למוהילב, בטראנסניסטריה, ומשם לסקאזינץ. בדרך התקיימו מאכילת עשב וסלק רקוב שאספו בשדות. הזקנים והחולים נורו ביער ליד סקאזינץ. האחרים מתו בקור וברעב. רק מעטים נותרו בחיים. בסקורן עצמה רוכזו 30,000 יהודים אחרים מן האיזור כולו; כולם נשלחו לטראנסניסטריה בתחילת אוקטובר 1941.

לובני Lubny

עיר במחוז פולטאבה, אוקראינה.


יהודים השתקעו בלובני בסוף המאה ה-18. באמצע המאה שלאחריה מנתה הקהילה 360 נפש ובסופה קצת יותר מ-3,000 (%30 מכלל האוכלוסיה).

ב-1926 הגיע מספרם ל-5,341. במלחמת-העולם השנייה, אחרי הכיבוש הגרמני, נרצחו כל יהודי המקום שלא הצליחו להימלט בעוד מועד.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בלובני. ב-1959 מנה היישוב היהודי כ-600 איש. מדי שנה פקדו יהודי לובני את קבר-האחים של קרבנות המלחמה שבקירבת העיר . ב-1970 התגוררו בלובני, לפי אומדן, 250 יהודים.

שנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2012 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ- 250 נפש. בעיר פעלו קהילה יהודית ומרכז חסד. ראש הקהילה היה גנאדי חנקין. כמו כן, בעיר נמצא גם נציג חב"ד, שיימס מיכאל.
בשנת 2001 סומן קבר אחים והוקמה אנדרטה לנרצחי השואה.בעיר ישנם שני בתי עלמין- ישן וחדש. הישן לא מטופל והחדש מתוחזק על ידי העיריה.

כתובת הקהילה: רחוב קייב 45- 9

קולומיאה Kolomyya

(בפולנית Kolomyja)

עיר במערב אוקראינה.

עד מלחמת העולם השנייה במחוז סטניסלאבוב (באוקראינה שונה שמה של סטניסלבוב ל- Ivano frankovsk), בגליציה המזרחית, פולין.


קהילה יהודית משגשגת הייתה בקולומיאה כבר בתחילת המאה ה-16. הקהילה נהרסה בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) ושוקמה.

תחת שלטון אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) פיתחו היהודים פעילות כלכלית ענפה במסחר קמעוני, בחכירת יערות ובמסחר סיטוני בעצים. המסחר פרח בעיקר אחרי שנעשתה העיר צומת רכבות מרכזי לוואלאכיה ומולדאביה. ב-1879 הייתה האוכלוסיה היהודית במקום יותר מ-8,230 נפש (כמחצית האוכלוסיה הכללית), וכפליים מזה ב-1900. התנועה החסידית הייתה חזקה בעיר מתחילתה. בית-ספר יסודי ליהודים הוקם על-ידי הממשלה עוד ב-1788; כעבור מאה שנה הוקם בית-ספר שני מיסודה של "אליאנס" בווינה.

בבחירות למועצת העירייה בשנת 1878 היו היהודים רוב וד"ר מאכסימיליאן טראכטנברג נבחר לראשות העיר. ב-1873 נשלח ד"ר אוסקאר הניסמן כציר קולומיאה לפארלאמנט האוסטרי.

ר' הלל ליכטנשטיין, כיהן כרב הקהילה בשנים 1891-1863.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914), ששבה העיר לפולין העצמאית, ונותקה משווקיה שנותרו מעבר לגבול, הדבר היקשה על פרנסת היהודים, ובנוסף לכך הם נחשפו למגמה הכלכלית מצד שלטונות פולין של העדפת הפולנים על היהודים. החרם הכלכלי של שנות השלושים החמיר עוד את המצב. בשנת 1919 היו בקולומיאה קרוב ל-19,000 יהודים ובעקבות הקשיים הכלכליים מספרם הלך וירד.

במסגרת הפעילות הציונית היו התנועות החלוציות פעילות במיוחד בקולומיאה וקבוצת החלוצים הראשונה עלתה לארץ ישראל עוד ב-1920. בעיר פעלו "הכשרות" רבות. בית"ר הקימה קבוצה בשם "החייל הלאומי", ועסקה בהכשרה צבאית. יצאו לאור שני עיתונים ציוניים, אחד בפולנית ואחד ביידיש.

ב-1930 בחרו "אגודת ישראל" וה"מזרחי" את הרב רב יוסף לאו לרב הקהילה.

בשנת 1939 נימנו בקולומיאה כ- 15,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה קולומיאה בתוך שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. עם כניסת הסובייטים לעיר ב-17 בספטמבר 1939 הופסקה הפעילות הקהילתית והציונית. מפעלים ומסחר פרטי הולאמו ויהודים השתלבו בקואופרטיבים ובפקידות הממשל.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 גוייסו יהודים לצבא האדום, ורבים התנדבו מרצון, בייחוד רופאים ואחיות. ב-4 ביולי נכבשה העיר בידי הצבא ההונגרי שלחם לצד הגרמנים. ב-18 באוגוסט הציל המושל ההונגרי חיי אלפיים יהודים שאוקראינים התכוננו להוציא להורג ביער סמוך, וכמה שבועות אחר כך נתנה הקהילה מקלט לפליטים יהודים חסרי נתינות שגורשו מהונגריה.

בספטמבר 1941 הועמדה העיר תחת שלטון גרמני ישיר, והיהודים היו נתונים לרדיפות, רציחות, שדידת כספים ורכוש ועבודות-כפייה.

במרס 1942 הוקמו שלושה גיטאות מגודרים בעיר. ועד אוקטובר שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) בשלושה משלוחים כ-15,000 יהודים. ראש ה"יודנראט" מרדכי הורוביץ שלח יד בנפשו בנובמבר 1942, כשהתקשה לעמוד בדרישות הגרמנים. 1,500 היהודים הנותרים הוצאו להורג ביער שפארובצה (Szparowce) בפברואר 1943.

עם שחרור קולומיאה באוגוסט 1944 נמצאו שם רק קומץ יהודים, ואליהם נוספו מעטים שחזרו מברית-המועצות. רובם המשיכו לפולין ומשם לארצות שמעבר לים.

ב- 1957 עוד ישבו בקולומיאה כמאתיים משפחות יהודיות וב-1969 ירד מספרן ל-70.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2013 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-50 נפש. במקום התקיימה קהילה, בית כנסת ומרכז חסד בהנהלת יעקב זלישציקר. בענייניים יהודים נוספים מטפל מרכז חב"ד בעיר זיטומיר. בעיר יש בית עלמין מוזנח, שחלקו הרוס ופרוץ. במקום יש קבר אחים מסומן ומטופל שנמצא בבעלות העיריה.

כתובת הקהילה: רחוב פקרסקה 3.

איסמאיל Ismail

עיר בחבל בסאראביה, מצפון לשפך הדנובה, אוקראינה.

בשנים 1878 עד 1918 ברוסיה, בשנים 1878-1856 ובין שתי מלחמות העולם ברומניה.

הקהילה התארגנה במחצית הראשונה של המאה ה-19; הוקמו "בית-כנסת גדול" ובית מדרש ובאמצע המאה גם נחנך בית-ספר יהודי.

עם הסיפוח לרומניה הורע היחס ליהודי אסמאיל, וב-1872 התחוללו פרעות בעיר לאחר שנגנבו כספים וכלי פולחן מן הכנסייה הראשית והגנב, שהיה משומד, טען שחילל את הכנסיה בשליחות הרב וראשי הקהילה. המעשה היכה גלים בעולם וגרר התערבות של נציגי המעצמות הזרות. עם הסיפוח לרוסיה (1878) נחשבו רבים מיהודי המקום לזרים וגורשו לרומניה; הרומנים סרבו לקבלם והחזירו אותם למקומם. רק ב-1892 קיבלו יהודי איסמאיל אזרחות רוסית; באותו הזמן ישבו באיסמאיל 2,780 יהודים (%12 מכלל האוכלוסיה).

ב-1930 התפקדו בעיר 1,623 יהודים (%6.5). בין מוסדות החינוך בקהילה היה גן-ילדים ובית-ספר עברי של "תרבות".

בימי מלחמת העולם השנייה נחרבה הקהילה עם כניסת הגרמנים והרומנים לבסאראביה ביולי 1941.

ב-1970 התגוררו בעיר כאלף יהודים; בית-הכנסת האחרון נסגר בפקודת השלטונות בשנות הששים.

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים בשנת 2014 התגוררו בעיר כ-250 יהודים.
במקום פעלה קהילה יהודית בהנהלתו של ברמן פליקס מקסוביץ התקיימה פעילות של חב"ד בהנהלת הרב פישל ציצלינסקי. במתחם הקהילתי נמצא בית כנסת, מקווה, גן ילדים ובית הספר "אור-אבנר".
בשנת 2000 נפתח בעיר בית יתומים לילדים מוגבלים.

בית העלמין החדש מטופל בצורה מסודרת. לעומתו, בית העלמין הישן מוזנח ואין בו מצבות גלויות.

כתובת הקהילה: רחוב קלושינה 3.

צ'רנאוץ Cernauti
(בגרמנית ובמקורות היהודיים צ'רנוביץ)

עיר מחוז, בירת חבל בוקובינה, צפון מזרח רומניה. אחרי מלחמת העולם השנייה בגבולות אוקראינה, ונקראת צ'רנובצי Chernovtsi.

במאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים יוצאי ספרד ואשכנז. במחצית השנייה של המאה ה- 17 באו למקום פליטים יהודים מפולין.

הקהילה נפגעה במלחמות רוסיה-טורקיה (1774-1766) ובתחילת ימי השלטון האוסטרי (סוף המאה ה- 18) נפתחה מערכה שיטתית ל"טיהור" בוקובינה מיהודים.

למרות ההגבלות גדל היישוב היהודי עקב ההגירה מגליציה, ויהודים רכשו נכסי דלא ניידי ועסקו במסחר סיטוני רכוש יהודי רב נשדד בידי חיילים רוסים בימי המלחמה עם נפוליון (1812).

באותה תקופה גברה בקהילה המתיחות בין חסידים ומשכילים, והלכה והחריפה אחרי 1848 עם מגמת ההתבוללות התרבותית בקרב המשכילים.

בשנת 1853 הקימה הקהילה בית-חולים ובית-כנסת גדול.

עם הקמת האוניברסיטה המקומית (1875) באו לעיר סטודנטים יהודים, ורבים מהם מילאו תפקידים חשובים בהפצת הרעיון הציוני בסוף המאה.

ב- 1872 התפלגה הקהילה לעדה אורתודוכסית ועדה רפורמית. ההיכל הרפורמי נחנך ב- 1877 (ונהרס בידי הנאצים ב- 1941).

בוועידת סופרי יידיש שנערכה בצ'רנובצי ב- 1908 הוכרזה היידיש כלשון הלאומית של העם היהודי.

היהודים לקחו חלק פעיל בחיי ציבור וכבר ב- 1897 נבחר בן המקום, בנו שטראכר, לציר בפארלאמנט האוסטרי.

במלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) עברה העיר מיד ליד ויהודים רבים עקרו למקומות אחרים. עם הקמת השלטון הרומני האזרחי חל שיפור במצב הקהילה, שכללה אז 43,700 יהודים (44.7 אחוזים מכלל האוכלוסייה).

אישים בקרבן יהודי צ'רנוביץ בין שתי מלחמות העולם: מאיר אבנר, מנהיג הציונים; מאנפרד רייפר, היסטוריון, עורך עיתון יהודי בגרמנית וציר בפרלמנט הרומני; יעקב פיסטינר, מנהיג הסוציאליסטים.

במשך מאה שנים, עד למלחמת העולם השנייה (1939) פעלו בצ'רנוביץ תשעה מו"לים ובתי-דפוס יהודיים. בית-ההוצאה אקהארדט (1892-1835) פרסם בעזרת מומחים יהודים את התלמוד הבבלי השלם וחיבורים חשובים אחרים בחסידות ובקבלה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בצ'רנוביץ יותר מ- 40,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכמים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, ויתרה רומניה, כבת בריתה של גרמניה, על בסרביה ועל צפון בוקובינה, וביוני 1940 סופחה צ'רנובצי לברית המועצות. היהודים קיבלו את השנוי בברכה ורבים נמלטו מרומניה לאזור השליטה הסובייטי.

ב- 30 ביוני 1941, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, פינה הצבא האדום את העיר, שישבו בה אז כ-50,000 יהודים. למחרת פשטו כנופיות מקומיות על בתי-היהודים. ב- 5 ביולי נכנסו יחידות צבא רומניות וגרמניות ופלוגות משטרת הבטחון הנאציות, ובפעולות אלימות בשיתוף המשטרה הרומנית הוציאו להורג אלפים מאנשי האינטליגנציה היהודית, וביניהם את הרב הראשי של בוקובינה אברהם מארק, והרבה ראשי ציבור.

במסגרת הצעדים האנטישמיים שנקטה ממשלת אנטונסקו ב- 30 ביולי 1941 חייבו את היהודים לצאת לעבודות-כפייה ולשאת את "הטלאי הצהוב" ואסרו עליהם לצאת לרחובות, מלבד לכמה שעות בבוקר.

ב- 11 באוקטובר 1941 ריכזו הגרמנים את יהודי צ'רנובצי בגטו, החרימו את רכושם והתחילו לגרשם לטרנסניסטריה. עד 15 בנובמבר גורשו כ-30,000 יהודים. ראש-העיר טראיאן פופוביץ הוציא כ- 4,000 תעודות שחרור מן הגירוש, אבל בדרגים הנמוכים התעלמו מהן או סחטו תמורתן סכומי כסף עצומים.

עם הפסקת הגירושים בדצמבר 1941 פוזר הגטו והיהודים שבו אל בתיהם ההרוסים, לא היו בידיהם אמצעי קיום. כעבור זמן חודשו הגירושים, וכ- 4,000 יהודים גורשו לטרנסניסטריה בשלוש קבוצות ביוני 1942. ביניהם היו גם בעלי תעודות שחרור. חלק נלקחו למחנות בשטחים שבידי הגרמנים ואלה רצחו בשיטתיות ילדים, זקנים ונשים. במחנות אלה נספו כ- 60 אחוזים ממגורשי העיר.


אחרי המלחמה העדיפו הניצולים לעבור לרומניה (העיר סופחה בינתיים לאוקראינה הסובייטית) ומשם עלו רובם לישראל.

בשנות ה- 50 סגרו השלטונות חמישה מתוך שישה בתי-כנסת בעיר, וספרי-התורה הועברו למוזיאון העירוני. את אחד מבתי-הכנסת הפכו למועדון ספורט ואת ההיכל הרפורמי - לקולנוע. עוד שניים נהפכו לבית-מלאכה ולמחסן.

ב- 1959 נצטוו המוהלים להירשם אצל שלטונות העיר ולהגיש רשימות של נימולים. כעבור ארבע שנים נאסרה אפיית מצות ופוזרה חברה קדישא.

מספר היהודים בעיר, אז כבר נקראה צ'רנובצי, ב- 1970 נאמד ב- 70,000. בעיר היה בית כנסת קטן ל-60-50 מתפללים, מקווה טהרה ואספקת עופות משחיטה כשרה.

קאלינינדורף

(בעבר קאליניסקויה, במקורותינו שדה מנוחה)

יישוב במחוז חרסון, אוקראינה.


אחת מארבע המושבות החקלאיות הראשונות שייסדו יהודים בפלך חרסון ב-1807; כעבור עשרות שנים היה המקום כפר יהודי כדוגמת כפרי האוקראינים בסביבה, והתפרנס מחקלאות פרימיטיבית.

ב-1897 חיו בכפר 1,284 יהודים, והיו %81 מכלל התושבים. ב-1926 גדל מספר היהודים לכדי 3,891, ושנה לאחר מכן נעשתה קאלינינדורף בירת האזור האוטונומי היהודי הראשון בברית המועצות.

למרות העזיבות בשנות הקולקטיביזאציה (1932-1930) נשארו באזור כ-12,000 יהודים בתוך אוכלוסייה של 13,675. ב-1935 היו באזור 39 יישובים יהודיים ו- 8 לא-יהודיים; הכפרים הגדולים היו קאלינינדורף (902 תושבים), בובריבי קוט (832), לבובה (702) ושטרנדורף (503). בשנות ה-30 הופיע באיזור היומון האידי "קאלווירטעמעס".


בימי מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש האזור ביד הגרמנים בקיץ 1941, נרצחו 1,875 יהודים, שלא הצליחו להמלט, ונקברו בקבר אחים בקירבת הכפר.


אחרי המלחמה שוקם הכפר, אבל רוב תושביו היו לא-יהודים.

הרצה Herta

(ברוסית GERTSA)

עיירה באוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.

היהודים הראשונים שהתיישבו במקום היו יוצאי פולין בתחילת המאה ה-18; המציבה העתיקה ביותר נשתמרה משנת 1766. בקהילה היו ארבעה בתי-כנסת, ובית-ספר מעורב (מתחילת המאה הנוכחית). בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה כ-1,940 נפש (%66 מכלל האוכלוסיה) וכמספר הזה ב-1930.

במרד האיכרים משנת 1907 מנעה ההגנה העצמית פרעות ביהודים. תחת שלטון רומניה נבחרו יהודים למועצת העיר; ב-1927 מינתה הממשלה ועד קהילה על דעת עצמה, אבל נאלצה לחזור בה כעבור שנתיים בגלל החרם שהכריזו עליהם היהודים.

בימי מלחמת-העולם השנייה גורשו יהודי המקום לטראנסניסטריה.

גבוז'דז'ייץ GWOZDZIEC

עיירה במחוז איוואנו פרנקובסק (בעבר נקראה עיר המחוז סטניסלבוב) מערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


גבוז'דז'ייץ שוכנת בעמק לרגלי הרי הקרפטים ולחוף הנחל צ'ורנובה. סמוכה (כ-20 ק"מ) לעיר קולומיאה. דרך המלך האזורית חוצה אותה ותחנת רכבת מצוייה בקצה העיירה. האזור הוא מקום האדמות החקלאיות הפוריות של מערב אוקראינה.

יהודים ישבו בגבוז'דז'ייץ במאה ה-16 ובראשית המאה ה-17 הקימו שם קהילה. ב-1640 נבנה בעיירה בית כנסת של עץ, שנודע בארכיטקטורה המפוארת שלו. ציורי הקיר וציורים על תקרתו הכפולה של בית הכנסת היו מעשה ידי הצייר היהודי ישראל ליסיצקי.

540 יהודים, שישבו בגבוז'דז'ייץ ב-מחצית השנייה של המאה ה-18, היו כ-%60 מכלל אוכלוסייתה. והיו מסופחים לקהילה עוד 126 יהודים שישבו בכפרי הסביבה; וכן יהודי קולצ'קובצה (KULACZKOWCE), סטארי גבוז'דז'ייץ (STARY), מלה גבוז'דז'ייץ (MALA) ויהודי זאבלוטוב (ZABLOTOW).

במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישב בעיירה, שהייתה חסידית רובה ככולה, האדמו"ר לבית שפירא. הקים את חצרו באחוזה שרכש ובנה בית כנסת מפואר לו ולחסידיו, "בית הכנסת של הרב". לחסידי סדיגור היה בית כנסת משלהם והיו גם "שטיבלאך" (בתי תפילה) בבתים פרטיים בעיירה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) נשרף בית הכנסת המפואר מהמאה ה-17. ובמקומו הוקם מתרומות בני הקהילה בית הכנסת הגדול "די שול". באותה תקופה כיהן ר' יעקב זאב אברבך כרב העיירה ור' יעקב פרידמן מחסידי ויז'ניץ היה הדיין.

לפני מלחמת העולם הראשונה למדו ילדי הקהילה בחדרים ובבית ספר עממי ממלכתי בן שבע כיתות. לימודי המשך היו רק בערים הגדולות, בעיקר בקולומיאה, שם הייתה הגמנסיה היהודית על שם שפירא, שהפולנים כינוה "שפירובקה".

ב-1892 הוקם בית ספר יהודי מיסודו של הברון הירש וב-1907 בית ספר עברי שנקרא "סמינר".

יהודים דיברו יידיש, פולנית, אוקראינית וגרמנית, ובספרייה המקומית היו ספרים גם בעברית. במועדון "חברה ספורטיבית יהודית" עסקו בספורט ובפעולות תרבות, והחוג לדרמה העלה הצגות של מחזאים יהודים.

בין יהודי גבוז'דז'ייץ שסייעו לעניים ולנזקקים היו: חיה פייגה גרינברג, הני גרינגברג, שיינדל ברטפלד, משפחת ברטפלד, הירשקופל ובבצ'ה שרצר ולאה שלם.

היהודים הראשונים בגבוז'דז'ייץ עסקו בחכירת אדמה חקלאית ובתי מרזח, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 היה כל המסחר בגבוז'דז'ייץ בידי יהודים. הם סחרו בתוצרת החקלאית העשירה של העיירה והאזור כולו. מרכז מסחרי לקנייה ומכירה של פירות, ירקות, בעלי חיים וכלי עבודה הוקם בידי יהודים מגבוז'דז'ייץ ונוהל על ידם. המקום סיפק פרנסה לסבלים ולעגלונים יהודים. בפרברי העיירה היו שש משפחות של איכרים יהודים ויהודים רבים היו בעלי מלאכה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה עדיין היה רוב המסחר בגבוז'דז'ייץ בידי יהודים ובין בעלי המלאכה היהודיים היו: חייטים, סנדלרים, נגרים, זגגים, פחחים, נפחים, קצבים, אופים וספרים. באותה עת ישבו בעיירה גם יהודים בעלי מקצועות חפשיים והיו שם שני רופאים יהודים ושלושה עורכי-דין.

עם כל זאת, בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו עשירים מעטים בעיירה, הרוב השתייכו למעמד הבינוני ומטה, ובני הנוער היו רובם ככולם מובטלים. השלטונות הפולניים הטילו מסים כבדים על סוחרים ובעלי מלאכה יהודים, ואחרי המשבר הכלכלי של שנות ה- 30 גם הכבידו עליהם בתקנות נוקשות ובהגבלות. קופת גמילות חסדים, שהוקמה ב-1927 בעזרת הג'וינט, סייעה לסוחרים לבעלי מלאכה ולאיכרים יהודים בימים הקשים.

האנטישמיות שהתעוררה בפולין בעקבות המשבר הכלכלי והביאה לחקיקה שפגעה בפרנסת היהודים, הביאה גם לגל של התנכלויות לרוכלים היהודים שסבבו בכפרי האיכרים.


בתחילת המאה ה-20 החלה פעילות ציונית בגבוז'דז'ייץ. ב-1904 הוקמה שם "אגודת ציון" ולידה ספרייה וחוג לדרמה. ב-1908 התארגן סניף "המזרחי", באותה שנה הוקם בית ספר עברי מיסודה של "שפה ברורה" וגם בית ספר עברי פרטי (של שרצר) פעל שם. הפעילות נקטעה בימי מלחמת העולם הראשונה והתחזקה בשנות העשרים. ב-1927 נפתח סניף של "השומר הצעיר" וב-1932 - "אחווה", באותו הזמן פעלו גם סניף "החלוץ", סניף "ביתר" וקן של "בני עקיבא".

ארגון "פועלי ציון" יסד בגבוז'דז'ייץ ב-1925 בית ספר ששפת ההוראה בו היית יידיש. ב- 1935 הוקם בעיירה סניף של ויצ"ו. ליד הארגונים הציוניים פעלו קורסים ללימוד עברית ואגודות ספורט יהודיות, כמו "מכבי". עד 1933 הייתה אגודת הספורט "דרור" פעילה בעיירה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגבוז'דז'ייץ כ-2,000 יהודים, אוכלוסיית העיר הייתה אז כ-2500 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברו האזורים המזרחיים של פולין לשליטת ברית המועצות. מערב אוקראינה (מה שהיה בעבר גליציה המזרחית) נעשתה לחלק מהרפובליקה של אוקראינה בברית המועצות.

בגבוז'דז'ייץ עקבו היהודים אחרי התקדמות הצבא הגרמני בפולין וקלטו פליטים יהודים משטחי פולין שנכבשו בידי הגרמנים.

הצבא האדום הגיע לגבוז'דז'ייץ במחצית השנייה של ספטמבר 1939. היהודים קבלו את הסובייטים בשמחה, אולם מוסדות הקהילה היהודית פורקו ונאסרה פעילותם של האירגונים הציוניים. האחוזות והבתים הגדולים הולאמו, מסחר ומלאכה פרטיים פסקו והיהודים שאיבדו את מקורות פרנסתם השתלבו במפעלים הקואופרטיביים ובפקידות השלטון.

ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות וב-2 ביולי נכבשה גבוז'דז'ייץ בידי צבאות הונגריה בת בריתה של גרמניה הנאצית. ההונגרים שהו בעיירה עד נובמבר אותה שנה, היהודים הועסקו בעבודות כפייה, אך לא נרדפו. בנובמבר השתלטו הגרמנים על האזור ובראשית 1942 הועברו יהודי גבוז'דז'ייץ לגיטו ולא הורשו לקחת דבר מרכושם. בגיטו רבתה הצפיפות, אך מזון היה מספיק בזכות קשרים עם איכרי הסביבה. הוקמו יודנראט (מועצת קהילה מטעם) ומשטרה יהודית.

אחרי חג הפסח תש"ב, ב-12 באפריל 1942, הקיפו שוטרים גרמנים ועוזריהם האוקראינים את הגיטו, הציתו את בתי היהודים וכך אילצו אותם לצאת מבתיהם. יהודים רבים ניספו בלהבות ובעשן, רבים נורו ברחובות ורבים אחרים הובלו ליער סמוך ושם נורו. אחרי האקציה שנמשכה כ-8 שעות, נצטוו היהודים שנותרו בחיים (מבין המסתתרים ומבין אלו שהיו באותן שעות במקומות עבודתם) לפנות את המתים ולקברם בקבר אחים בדרך לעיירה קולאצ'קובצה.

ב-24 באפריל הובלו שארית יהודי גבוז'דז'ייץ ברגל לגיטו קולומיאה, שם שררו רעב וצפיפות. רבים נמלטו לגיטאות אחרים או למחנות עבודה בסביבת קולומיאה; אחדים שבו לגבוז'דז'ייץ. כמה יהודים שעבדו כפועלים בשדות הסתתרו אצל איכרי הסביבה.

ימים ספורים לפני ראש השנה תש"ג, ב-7 וב-8 בספטמבר 1942, שולחו שארית יהודי גבוז'דז'ייץ ויהודי הגיטאות והמחנות שבהם שכנו, למחנה ההשמדה בלז'ץ ולמחנה ינובסקה בלבוב.


באביב 1944 שוחררה גבוז'דז'ייץ בידי הצבא האדום. רק יהודים ספורים שרדו, אלה שהצליחו להסתתר אצל איכרי הסביבה ואלה שעברו את ימי המלחמה בברית המועצות.

ב-1968 פורסמה רשימה שערך אחד מיוצאי העיירה, לפיה נרצחו 1,231 יהודים בני גבוז'דז'ייץ - 330 משפחות.

נמנים עם חסידי אומות העולם: משפחת דומנסקי מהעיירה טלוסטה (TLUSTE), שהסתירה את יונה זילבר ובכך הצילה את חייה. הזוג פיוטר ואניילה נוסול מגבוז'דז'ייץ, שהצילו את המשפחות ברגמן, פרשל ונייברגר וקזימיר קשישוביץ שהציל את שלושת האחים ברגמן.

בין בני גבוז'דז'ייץ שניספו בשואה היו: אלטנהאוז,יעקב וגיטל; בורטן-קופלמן,פייבל וחולה וילדיהם אלטר מרים ומאיר; ברכר,בנימין ומלכה ובתם לאה; ברקובר, זורח ולאה וילדיהם אסתר, רותי ואברהם; גרינברג, אברהם ורחל (לבית כץ) וילדיהם איטה ושמואל; גרינברג, יעקב והניה ובתם חוליה; גרינברג, מאיר ומרים וילדיהם שמיל, חיה, פייגה וחנצ'ה; גרינברג, רחל וילדיה פייגה, מרים ודוד; גרנך, אברהם ומרים ובנותיהם סימה ודבורה; דרפל, הרש וסימה; דרשר, חיים, חנן, חיצ'יה, משה, לאה ואסתר; זלצר, אנצ'ל ושיינדל; זנדברנד, פסל ובתה מינה; לאוטמן, קלמן ובלומה וילדיהם חיה ומשה לייב; לטנר, קופל ופרידה וילדיהם גיטל, שמעון, גולדה, לייבלה, בילה, אריק וטובלה; לטנר, ראובן ואיטה; לרר, שלמה וילדיו ריסיה וזלמן ודודתו בלומה שטראוס; מאוזנר, אורי ומרים וילדיהם שמואל, מנציה ויעקב; מלצר, מאיר ואיטה וילדיהם פייגה, צבי-קופל וגיטה; מרל, הרש ויטה וילדיהם קסיה, רייזל, רבציה וקוינה; פלור, משה מקס; פליק, מרדכי-איציק וזלדה וילדיהם גיטל, ינטה, מאיר, ישראל ורחל; קירשנבאום, מרדכי ודרייזי וילדיהם הרש-קופל, רוזה ואברהם; קרון, ההורים ובנותיהם לאה, ליבה,
קלרה וחיה; רייטר, שמואל וזלמה וילדיהם מרגוט, אברהם, חנה ושרה; ריקהאוז הרש, ובתו חיה-קלרה; שטנגל, ברוך ואביו הרש; שטנגל, מני וחיה-ליבה וילדיהם איטה,פני ומילק; שטנגל, פרידה, שלמה ובלימה; שטרום, הרש-לייב וחיה וילדיהם יוסל, ויקה, דוצה, זיסה ואיציק; שטרייפלר, שלום וגולדה וילדיהם לאה ויצחק; שינהורן, סנדר ובלימה וילדיהם חיים ופרלה; שיקלר, אליאס וביילה וילדיהם מנדל וגרשון; שיקלר, ברל וחנה וילדיהם מרים ואליעזר; שיקלר, גרשון ובילה וילדיהם רוזה, מינה וייטה; שכטר, ישראל ופריידה וילדיהם שרה, דוד, שאול, משה וגיטל; שלם, אהרון ולאה; שמלצר, גדליה, הרש, שלמה, ברנה, רבקה ופייגה; שרייר, גדליה-יוסף ובבצ'ה וילדיהם תאודור ואשתו חנה, גניה, זיסל (אברבך) וציפורה; שרצר, אבא.

סאדאגורה Sadagura

עיר במערב אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם בחבל בוקובינה, רומניה.


יהודים ישבו במקום במאה ה-17. ב-1775 נמנו בסאדאגורה 45 משפחות יהודיות מכלל 180 המשפחות בעיר, ובתחילת המאה ה-19 - מאה משפחות. בית-הכנסת המרכזי הוקם ב-1770 לערך. יהודים מיישובי הסביבה היו מסופחים לקהילת סאדאגורה.

יהודי סאדאגורה עסקו במסחר ובמלאכה, ובין יהודי הסביבה היו גם בעלי-קרקעות עשירים. יהודים מדלת העם מצאו את פרנסתם בדוחק בהובלת מים בחביות מבארות מרוחקות.

סאדאגורה התבססה במשך המאה ה- 19, הקהילה היהודית התארגנה ומספר היהודים בעיר הלך ועלה. ערב מלחמת-העולם הראשונה היתה הקהילה בשיא פריחתה, ומנתה 10,000 נפש, מהם 3,000 יהודים ביישובים הסמוכים.

קהילת סאדאגורה הייתה מעוז חסידי רוז'ין, אחרי שהאדמו"ר ר' ישראל פרידמן קבע בה את מושבו באמצע המאה ה-19. גינוני המלכות שהנהיג האדמו"ר בחצרו היו לצנינים בעיני חסידי צאנז. אחרי מלחמת-העולם השנייה הועתקה השושלת לארץ-ישראל.

אחרי מלחמת העולם הראשונה ירד מאד מספר היהודים בעיר. בשנת 1919 היו שם פחות מאלף.

בין שתי מלחמות-העולם התנהלה בקהילה פעולה ציונית ערה, ונציגים יהודים ישבו במועצת העיר. ערב מלחמת העולם השנייה נימנו בסאדאגורה כ- 1,700 יהודים.

במהלך מלחמת העולם השנייה עבר אזור סאדאגורה לשליטת הסובייטים ואחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941 נמסר שוב לידי רומניה, אז בת ברית של גרמניה הנאצית. עם השתלטות הגרמנים והרומנים על סאדאגורה נרצחו 186 יהודים בעיר עצמה, ויתרם, כ-1,500, שולחו למחנות בטראנסניסטריה. רק מעטים שבו ב-1944 בתום המלחמה.

שנות ה-2000

בשנות ה-2000 סאדאגורה היא חלק מהעיר צ'רנוביץ. בסדיגורה נותר בית הכנסת של הצדיק, האדמו"ר מסדיגורה, שנמצא במצב די גרוע, וחסידי סדיגורה בישראל מטפלים בכל נושא רכישת הבניין ושיקומו.
בית העלמין בעיר מוקף גדר, אולם הוא אינו נעול ומטופל באופן קבוע לא קבוע. במקום ישנו אוהל על קברי הצדיקים מסדיגורה.

זאלשצ'יקי ZALESHCHIKI

(בפולנית ZALESZCZYKI)

עיר במחוז טארנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


זאלשצ'יקי הוקמה בראשית המאה ה-18, היהודים היו ככל הנראה בין מייסדי העיר. בתעודה משנת 1641 נזכר יהודי שחכר במקום תחנת קמח ובית מרזח. ב-1765 נימנו שם 344 יהודים.

הנהר דנייסטר, שמקיף את העיר משלושה צדדים, גרם שטפונות כבדים בשנים 1863, 1871 ו- 1927; בשטפון של 1871 נספו כ-100 איש.

בראשיתה היתה קהילת זאלשצ'יקי כפופה לקהילת טלוסטה (TLUSTE), שם גם היה בית העלמין האזורי. מסוף המאה ה-18 היתה קהילת זאלשצ'יקי עצמאית, ובתחילת המאה ה- 19 קודש במקום בית-עלמין ונבנה בית-כנסת. ב-1890 חיו בזאלשצ'יקי 4,513 יהודים שהיו כ-%80 מכלל האוכלוסיה.

יהודי זאלשצ'יקי התפלגו לחסידי בית-ריז'ין (צ'ורטקוב בעיקר) וחסידי בית-הגר (קוסוב- ויז'ניץ).

בסתו 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבש הצבא הרוסי את זאלשצ'יקי. בפברואר 1915 פרעו החיילים פרעות ביהודי-המקום, נהרגו ונפצעו כ-30 יהודים. ב-17 באפריל 1915 גורשו כל יהודי זאלשצ'יקי מהעיר, רכושם נשדד, ובתיהם נהרסו. רבים מהם נספו במגפות טיפוס וכולירה.

בפולין העצמאית אחרי המלחמה שבו היהודים לעיר וב-1921 נימנו בזאלשצ'יקי 2,485 יהודים, %61 מכלל-התושבים.

ב-1927, כשהציף הנהר את העיר, ניזוק גם בית-העלמין היהודי.

ב-1934, בבחירות לעירייה, היו שליש מהנבחרים יהודים, וסגן ראש-העיר היה יהודי.

במאה ה-18 זיכה המלך הפולני האחרון את זאלשצ'יקי בכמה ירידים שנתיים. תושבים רבים ובתוכם יהודים התפרנסו מסחר-עצים. בראשית התקופה האוסטרית (אחרי חלוקת פולין וסיפוח גליציה לאוסטריה ב-1772) התפרנסו יהודי זאלשצ'יקי כסוחרים וכבעלי מלאכה. היו ביניהם מוזגים, חייטים, אופים, קצבים וחוכרי אדמות.

ב-1902 הקים ה"הילפס פאריין" (איגוד לעזרת יהודים שמרכזו היה בוינה) בזאלשצ'יקי סדנה לייצור רשתות לשער, ובה מצאו פרנסה עשרות נערות. בראשית המאה ה-20 עסקו יהודי זאלשצ'יקי במסחר ובמלאכה והיו ביניהם גם חקלאים ובעלי מקצועות חופשיים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היתה קהילת זאלשצ'יקי שרוייה במצוקה כלכלית, אולם התפתחות העיר כמקום קייט הביאה גם לשיקומם של היהודים, שהתפרנסו מהשכרת דירות לקייטנים ומאספקת שרותי מסחר ומלאכה. בעקבות המשבר הכלכלי שפקד את פולין בשנים 1930-1928 ובגין ההתחרות עם הקואופרטיבים הפולניים והאוקראיניים, קופחה פרנסתם של יהודי זאלשצ'יקי. אגודת "יד חרוצים" של בעלי המלאכה ואיגוד הסוחרים והתעשיינים הקימו ב-1931 קופת גמילות חסדים ואיגוד לאשראי שנתנו הלואות לנזקקים.

ב-1897 הוקמו בזאלשצ'יקי האיגוד הציוני "ציון" ואיגוד נשים ציוניות "רחל". בתחילת המאה ה-20 קמו בזאלשצ'יקי "פועלי-ציון" וסניף המפלגה הסוציאליסטית היהודית (זפ"ס- .Z.P.S). ב-1912 נוסד איגוד הפועלים "איינהייט" ("אחדות"). כן הוקמה "אגודת-ישראל". בשנות ה-30 של המאה ה-20 היתה השפעה גדולה ל"אגודת-ישראל" ול"מחזיקי-הדת" שהתרכזו סביב הקלויזים (בתי תפילה ולימוד) של האדמו"רים. מבין המפלגות הציוניות היו פעילים הציונים הכלליים, ה"התאחדות" והרביזיוניסטים. ל"מזרחי" ול"בונד" לא היתה השפעה ניכרת. תנועות-הנוער שפעלו בזאלשצ'יקי היו בית"ר, "הנוער העברי", "הנוער הציוני", "גורדוניה" ואיגוד-הספורט "מכבי".

ב-1931 חיו בזאלשצ'יקי 2,400 יהודים, והיו %58 מאוכלוסי העיר.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וזאלשצ'יקי בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) נמלטו כמה עשרות יהודים לברית המועצות. ב-8 ביולי כבשו הגרמנים את זאלשצ'יקי. מיד הוטלו גזרות על היהודים וביניהן ענידת סרט שרוול ועליו מגן-דוד, הגבלות תנועה בעיר ומחוצה לה, הגבלת שעות קנייה בשוק וכדומה. בסוף יולי הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם). בספטמבר 1941 נדרשה הקהילה לספק לגרמנים 3 ק"ג זהב, כלי כסף וחפצי ערך. ב-14 בנובמבר 1941 שולחו 200 יהודים למחנה עבודה בקאמיונקה (KAMIONKA), וכ-40 איש נשלחו לכרות קברים מחוץ לעיר. לשם הובלו 800 יהודים ונרצחו ביריות. בסתו 1941 שולחו צעירים למחנה עבודה בכפר ליד זאלשצ'יקי.

בחורף 1942-1941 מתו יהודים מרעב וממגפת טיפוס הבהרות. היודנראט וגופים צבוריים בקהילה נתנו סיוע חומרי וטיפול רפואי. באביב ובקיץ 1942 נמשכו השילוחים למחנות עבודה בסביבה, וב-20 בספטמבר 1942 גרשו הגרמנים את יהודי זאלשצ'יקי לגיטאות בישובי הסביבה. רובם גורשו לגטו טלוסטה (TLUSTE), וקבוצות קטנות הגיעו לגיטאות בקורולובקה (KOROLOWKA), יגלניצה (JAGIELNICE), בוצ'אץ (BUCZACZ), בורשצ'וב (BORSZCZOW), מיילניצה (MIELNICE) וסקאלה; משם שולחו רבים למחנה ההשמדה בלז'ץ.

בסוף 1942 נשארו בזאלשצ'יקי רק 200 יהודים, שוכני מחנה העבודה. במחצית הראשונה של 1943 גורשו גם הם והועברו למחנות עבודה באזור טלוסטה.

ב-24 במרץ 1944 שוחררה זאלשצ'יקי בידי הצבא האדום ושבו אליה יהודים ששרדו במחבואים, אלה שנותרו בחיים במחנות העבודה ואלה שנמלטו לברית המועצות עם פרוץ המלחמה. כולם עזבו את העיר, מקצתם עלו לארץ ישראל ומקצתם היגרו לארצות אחרות.

באלטה

עיר במחוז אודסה, אוקראינה.

בתחילת המאה ה-16 שכנה באלטה על גבול פולין וטורקיה ויהודים ישבו בחלק הפולני שלה. ב-1768 פרעו בהם ההידאמאקים וב-1791 סופחה העיר לרוסיה. משנת 1866 עברה דרך באלטה מסילת-הברזל אודסה - קייב, ויהודי באלטנ, כ-9,000 נפש, נטלו חלק פעיל במסחר התבואה ובתעשיה החקלאית.

בפוגרום בשנת 1882 נהרסו ונשדדו יותר מ- 1,200 בתים וחנויות של יהודים; נסיון להקים הגנה עצמית סוכל על-ידי המשטרה. פוגרומים נוספים פקדו את הקהילה אחרי מהפכת 1905 ובמלחמת האזרחים. רבים נמלטו לאודסה.

בשנים 1904-1901 כיהן בבבאלטה העסקן הציוני מנחם שיינקין כרב מטעם.

בשנות השלושים שימשה באלטה מרכז לתנועה הציונית בפודוליה, ווהלין ובסאראביה.

ב-1938 היו היהודים מחצית האוכלוסייה המקומית - 11,500 נפש. בימי מלחמת העולם השנייה נכללה באלטה באיזור טראנסניסטריה, בשטח הכיבוש הרומני. היהודים נכלאו בגיטו ומקצתם הוצאו להורג. אחרי השחרור נמצאו בעיר 3,000 יהודים.

בשנת 1963 היה מספר תושבי באלטה 22,000 . במיפקד 1959 נמנו בעיר 1,400 יהודים.

קוטי KUTY

במקורות היהודיים: קיטעוו

עיירה במחוז איוואנו-פראנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


קוטי נוסדה ב-1715 בידי אחד הרוזנים לבית פוטוצקי. עם חוק יסוד העיר קיבלו היהודים זכויות עירוניות מלאות והיתר לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין. ב-1765 חיו בקוטי 972 יהודים.

עם המעבר לשליטת אוסטריה ב-1772 (בעקבות חלוקת פולין) בוטל ועד הקהילה ובמקומו מונה פקיד יהודי שגבה את המסים שגדלו משנה לשנה. רק עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה ב- 1868, חודש ועד הקהילה ובוטלו המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים בלבד.

לקהילת קוטי יצאו מוניטין בזכות אנשי שם שישבו בה, ביניהם ר' אברהם-גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט. לפי המסורת החסידית, ישב גם הבעש"ט בשנות ה"הסתר" שלו סמוך לקוטי, והתפרנס מחפירת טיט, שאשתו מכרה לתושבי קוסוב וקוטי.

בית כנסת גדול ומפואר היה בקוטי ובנוסף לו היו בית כנסת של הקצבים, בית כנסת של החייטים ושלושה בתי מדרש. החסידים התפללו בקלויזים של ויזניץ, קוסוב וצ'ורטקוב. בית העלמין הישן קודש עם ייסוד הקהילה, ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין חדש.

עד ראשית המאה ה-20 למדו גם הבנים וגם הבנות בחדרים המסורתיים. מתחילת המאה למדו מקצת הבנים ורוב הבנות בבית ספר כללי. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוקם בעיר בית ספר עברי משלים מיסודה של "שפה חיה" וב-1930 הוקם בית ספר לבנות "בית-יעקב".

ב-1910 חיו בקוטי 3,197 יהודים שהיו %47 מכלל האוכלוסייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1941) ועם הגירת יהודי קוטי לארצות שמעבר לים ובעיקר לארצות הברית פחת מספרם. ב-1919 שב האזור לשליטת פולין העצמאית וב-1921 נימנו בקוטי 2,605 יהודים.

בין שתי מלחמות העולם היה ועד הקהילה היהודית מורכב בעיקרו מנציגי החרדים, אך בראשו עמד המתבולל סברין הורנשטיין. במועצת העירייה הייתה ליהודים השפעה מועטת. ב- 1934 היו חמישה יהודים בין 16 חברי המועצה.

הקהילה הפעילה מוסדות סעד וגמילות חסדים והקימה בית יתומים שבו למדו בנוסף ללימודים כלליים גם טווייה וייצור שטיחים.

עד למלחמת העולם הראשונה התפרנסו יהודי קוטי ממסחר, בורסקאות, עגלונות ומלאכה. ובסוף המאה ה-19 היו גם פקידים יהודים במוסדות הממשל ובעירייה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה בקוטי קופת מלווה לתעשיינים ולבעלי מלאכה, שעזרה לבורסקאים ולבעלי טחנות הקמח במימון עסקיהם. עם חידוש שלטון פולין וחיבור העיר לעורקי תחבורה עברו רוב העגלונים היהודים לנהיגה ברכב. נוספו מקורות פרנסה חדשים: קייט ותעשיית שטיחים.

בראשית המאה העשרים החלה פעילות ציונית בקוטי. ב-1905 הוקם "איגוד נשים ציוניות" וב- 1908 סניף "פועלי ציון", ולידם קם ארגון הנוער "יוגענד" והפעיל את הספרייה היחידה בעיר. ב-1936 הוקם בניין ששימש אכסנייה לקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הוקמו ופעלו סניפי "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "התאחדות", "המזרחי" והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית. ובין תנועות הנוער נוסדו "השומר הצעיר" (1921), "גורדוניה" (1926) ו"בית"ר" (1930). ב-1925 הוקם איגוד הספורט "מכבי". כמה צעירים יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי לגלית, או נמנו עם אוהדיה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקוטי כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועם תבוסת הצבא הפולני ופינוי השלטונות הפולניים את העיר באמצע ספטמבר, ארגנו צעירים יהודים הגנה עצמית מפני האוקראינים המקומיים שהתכוננו לפרוע ביהודים. ב-17 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס לקוטי הצבא האדום. אורגן ועד עירוני זמני שבו השתתף מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מבני קוטי. כן בלטה השתתפותם של צעירים יהודים בשורות המיליציה. ב-1940, עם הגברת תהליך האוקראיניזציה, הורחקו יהודים רבים ממוסדות המימשל העירוני.

השלטונות הסובייטיים הלאימו טחנות קמח, מפעלים לבורסקאות ובתי מלאכה שונים. המסחר הסיטוני הופסק והמסחר הקמעוני הצטמצם. בעלי חנויות פרטיות לא יכלו לחדש את מלאי הסחורות וכרעו תחת נטל המסים. בעלי מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. הפעילות היהודית, הקהילתית והמפלגתית נאסרה. הספרייה הציונית הועברה לספרייה העירונית הכללית וה"בלתי כשרים" נשרפו. השלטונות פתחו בית ספר ושפת ההוראה בו הייתה יידיש.

נמשכו מאסרים של יהודים בגלל "עבירות כלכליות".

אחרי מתקפת גרמניה על ברית ביוני 1941, רק מעטים מיהודי קוטי נמלטו לברית המועצות עם נסיגת הצבא האדום.

ב-1 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי כוחות צבא רומניים והונגריים - בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי צבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח יותר, אף כי גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה בלא הבחנה. הרומנים עזבו את קוטי תוך זמן קצר, והעיר נשארה בשליטת ההונגרים עד סוף אוגוסט 1941. לעיר הגיעו פליטים יהודים מקארפאטורוס. הקהילה היהודית המקומית דאגה לצרכיהם. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים, הם הטילו על היהודים תשלומי "קונטריבוציה" (כביכול תרומה), הגבירו את הדרישות לעובדי כפייה, הגבילו את חופש התנועה, ציוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול ושדדו רכוש.

היודנראט, ובראשו מנשה מנדל, ניסה לחלק באופן צודק את העול שהוטל על הקהילה, והיה נתון למרותו של היודנראט בעיר קולומיאה (KOLOMYJA). מ' הורוביץ, יושב ראש היודנראט בקולומיאה, ציווה על הוועד של קוטי לשלם סכום כסף גדול, מנדל סירב והודח מתפקידו. במקומו נתמנה זיגמונט טילינגר, והוא מלא בצייתנות את דרישות מ' הורוביץ והגרמנים.

רעב כבד, קור ומגיפת-טיפוס הביאו למותם של רבים בחורף 1942-1941. אכרי הסביבה רצחו כל יהודי שניסה לחפש מזון בשדותיהם, או הסגירו אותו לידי הגרמנים. היודנראט פתח מטבח צבורי, וחילק מדי יום מאות מנות מרק.

באביב 1942 הגיעו ידיעות על השמדה המונית המתקרבת ובאה. האוקראינים המקומיים לא הסתירו את עויינותם ליהודים. יצויין לטובה הכומר הארמני ס' מאניוגיביץ שהטיף להושטת עזרה ליהודים, למכירת מזון להם, ואף הסתיר בעצמו כמה יהודים.

ב-10 באפריל 1942 (יום אחרון של פסח תש"ב) הגיעו לקוטי מכוניות משא עמוסות אנשי ס"ס וגיסטאפו. בעת כניסתם לעיר ירו בכל יהודי שנקרה להם ברחוב. הגרמנים והמשטרה האוקראינית פשטו על בתי היהודים. כדי לגלות את המתחבאים הציתו בתים. הנמלטים לרחוב נרצחו. 950 איש נרצחו. מקצתם נקברו בבית העלמין היהודי ומקצתם שנארו קבורים תחת חורבות הבתים השרופים.

ב-24 באפריל 1942 נצטוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגיטו קולומיאה. כ-500 מהמגורשים נרצחו או מתו בדרך לקולומיאה.

ב-7 בספטמבר 1942 גורשו 800 יהודים לגיטו בקולומיאה. משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ, וקבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקוטי נותרו רק 18 בעלי מלאכה, הם נרצחו כעבור חודשיים. קוטי הוכרזה "יודנריין" (פנוייה מיהודים). המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך עד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב-2 לאפריל 1944. קומץ הניצולים עזבו את המקום.

זמרינקה Zhmerinka

עיירה במחוז ויניצה, אוקראינה.


זמרינקה שכנה על צומת רכבות חשוב ובסוף המאה ה-19 ישבו בה קרוב ל-2,400 יהודים, והיו %16.6 מכלל האוכלוסייה.

ב-1903 הוצאה זמרינקה מרשימת היישובים החקלאיים שהיו מוגבלים לישיבת יהודים, ומספרם בעיירה גדל כך שב-1926 כבר ישבו בזמרינקה כ-5,200, והיו שליש תושבי העיירה.


בתקופת מלחמת העולם השנייה נכללה העיר בתחום הכיבוש הרומני, באזור טראנסניסטריה, והובלו אליה מאות מגורשים מרומניה. ביוני 1942 רוכזו היהודים בגיטו והועבדו בתחנת-הרכבת ובסביבה. היו ביניהם שהצטרפו ליחידות הפרטיזנים והשתתפו אחר כך בקרבות בקרבות לשחרור האזור.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בזמרינקה. ב-1959 ישבו בעיירה כאלף יהודים.

קראסנויה Krasnoye

כפר במחוז ויניצה, אוקראינה.


קהילה קראית משגשגת הייתה במקום במאה ה-13; רובה ככולה הושמדה בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648). שרידי הקראים הועברו ללוצק שבוולין.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה 2,590 נפש (%92 מכלל תושבי הכפר), וב-1926 - 2,000 איש.


בימי מלחמת העולם השנייה, בשנים 1944-1941, הייתה קראסנויה בשטח הכיבוש הרומני (אזור טראנסניסטריה), ובגיטו המקומי ישבו 300 יהודים מבני הכפר ועוד כאלף יהודים שגורשו מרומניה. בעזרת הוועד היהודי בבוקארשט הקים רופא יהודי מן המגורשים בית-חולים במקום.


עם שחרור האזור בידי הצבא האדום נמצאו בקראסנויה כמה מאות יהודים.

דנייפרופטרובסק

(עד 1926 יקטרינוסלאב)

עיר מחוז ומרכז תעשייה באוקראינה.

יהודי התיישבו בעיר עם היווסדה, במחצית השנייה של המאה ה- 18. בשנת 1794 נכללה ב"תחום המושב" ובאמצע המאה שלאחריה מנתה הקהילה כ-1,700 איש. באותה תקופה נוסדו בסביבת העיר מושבות חקלאיות ליהודים והיו בהן כאלה שהוסיפו להתקיים עד לכיבוש הגרמני במלחמת-העולם השנייה.

למרות הפוגרומים בעיר ובסביבה ב-1883 עלה מספר היהודים במקום בסוף המאה לכדי 41,240 (%36.3 מכלל האוכלוסיה). בין היהודים היו עשירים רבים, חנוונים ובעלי-מלאכה, פועלים ועובדי מספנה. הייתה זאת אחת הקהילות המאורגנות ביותר ברוסיה, ולה רשת ענפה של מוסדות צדקה וחינוך, וכן "ישיבה" קטנה. בעיר הייתה גם עדה קראית קטנה.

בפרעות בעקבות מהפכת 1905, שנמשכו שלושה ימים, נהרגו 67 יהודים וכמאה נפצעו. ההגנה העצמית תרמה לצמצום מימדי האסון.

הקהילה הייתה מקורבת לחסידות ואורח החיים היה מסורתי. בראשית המאה העשרים פשטו הזרמים המהפכניים בקרב הצעירים. בפעילות ציונית במקום בלטו אישים כמנחם מנדל אוסישקין (בשנים 1906-1891) ושמריהו לוין (ששימש שם כרב מטעם בשנים 1904-1898). יקטרינוסלאב הייתה עיר מקלט לאלפים בשנות מלחמת האזרחים וב-1920 התרכזו בה 73,000 יהודים. במיפקד 1926 מנו היהודים יותר מרבע האוכלוסיה הכללית וההתפלגות המקצועית הייתה דלקמן: פועלי תעשיה (6,397 איש), עובדי משרד (8,477), במקצועות חופשיים (425), בחקלאות (887), במסחר (2,194), בעלי- מלאכה (3,469), חסרי מקצוע (2,146), מובטלים (4,819).

ערב מלחמת-העולם השנייה נאמד מספר היהודים בעיר במאה אלף (חמישית האוכלוסיה); עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 הצליחו רוב היהודים להימלט מהעיר. הנותרים, כ-20,000, נרצחו בידי הנאצים באותה השנה.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. ב-1959 התפקדו בדנייפרופטרובסק 13,256 יהודים. בריונים תקפו את בית-הכנסת בימים הנוראים של תשכ"ג, לעיני המשטרה.

ב-1970 התגוררו בדנייפרופטרובסק, לפי אומדן, 25,000 יהודים, לרשותם עמד בית כנסת אחד. כרב העיר שימש י"ל לוין, לפני שעלה על כס הרבנות במוסקבה.

הקהילה היהודית בדנייפרופטרובסק בשנות ה- 2000

לפי הערכות הקונפדרציה היהודית באוקראינה, האוכלוסיה היהודית בעיר מונה כ-60.000 נפש. בשנת 2012, נחנך המרכז הקהילתי הגדול "מנורה" המנוהל על ידי הרב שמואל קמינסקי, נציג חב"ד. המרכז כולל בית-כנסת, בית תמחוי, אכסניה, כתות לימוד, מרכז תיירות ותרבות, מוזיאון לשואה, משרדים ומסעדה כשרה. ארגון חב"ד, מפעיל בעיר גן ילדים, בית-הספר "אור אבנר", ישיבה קטנה וגדולה, מרכז לבעלי צרכים מיוחדים, בית יתומים, בית אבות, וסמינר למורות. בקיץ מאורגנים סמינריונים שונים, כגון הסמינר לנוער "חוויה", הקשור לקולג' העברי בניו-יורק; תוכנית "הורנשטיין למנהיגות יהודית" מטעם אוניברסיטת ברנדייס מארה"ב ועוד. בדנייפרופטרובסק קיימים מאפיה למצות, ומפעל לתפילין ולפאות נוכריות המסייעים לתעסוקת יהודי הקהילה. נדבנים יהודים מקומיים תומכים בפעילות הקהילתית הרבה.

כתובת מרכז מנורה: רחוב שלום עליכם 3, דנייפרופטרובסק
דוא"ל: office@djc.com.ua

גראבובייץ GRABOWIEC


כפר במחוז איוואנו פרנקובסק (בעבר סטניסלבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים משלמי מס גולגולת ישבו בגראבובייץ מסוף המאה ה-16.

ב-1921 חיו בגראבובייץ 105 יהודים בתוך 1,536 תושבי-המקום. כשאר התושבים עסקו גם היהודים בחקלאות.

ב-1939 היה במקום קיבוץ הכשרה לעלייה של "גורדוניה".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגראבובייץ כ-100 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וגראבובייץ בתוכם, לשליטת ברית המועצות. גראבובייץ נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941.

אין ידיעות ברורות על קורות יהודי גראבובייץ תחת הכיבוש הגרמני, אך ידוע שבאוקטובר 1942 שולחו יהודי גראבובייץ, ככל יהודי הקהילות הקטנות באזור, לעיר המחוז סטאניסלבוב ושם היה גורלם כגורל יהודי העיר והסביבה. מקצתם נורו ב"טחנת רודולף" בעיר, ומקצתם שולחו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ.

קוסלובו KOSELOVO

במקורות היהודיים (יידיש) קושלי, בצ'כית: KOSELJOVO, בהונגרית: KESELYMEZOE

כפר בנפת חוסט CHUST, קארפאטורוס, אוקראינה.


הכפר קוסלובו שוכן כ- 10 ק"מ מצפון לעיר חוסט. כל תושביו רותנים (אוקראינים). האזור השתייך למחוז מאראמארוש שבממלכת הונגריה ובין השנים 1918 - 1938 היה ברפובליקה הצ'כוסלובקית. בימי מלחמת העולם השנייה היה קארפאטורוס תחת כיבוש הונגרי וב- 1945 סופח לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

במפקד יהודי הונגריה של שנת 1768 היה מ' זליג היהודי היחיד שהתפקד בקוסלובו, הוא היה אביהם של כמה דורות יהודים בכפר. ב- 1830 ישבו בקוסלובו 54 יהודים. ב- 1832 היו שם 11 משפחות יהודיות (62 נפשות). עד 1880 עלה מספר היהודים ל- 243. במקום היו שני בתי כנסת בנויים עץ. הראשון הוקם כנראה בשלהי המאה ה- 18. ובאותה התקופה הוקם גם מקווה טהרה וקודש בית עלמין.

רוב יהודי קוסלובו היו חסידי ויז'ניץ, מיעוטם חסידי ספינקה, דולינה וסיגט. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) הוכרז בניין בית הכנסת הישן כמסוכן, והשלטונות הצ'כיים ציוו על הקהילה להקים חדש. בית הכנסת החדש נחנך ב- 1922. בימים של חילוקי דעות בין פלגי החסידים, או בין המחייבים פעילות ציונית למתנגדיה נפתח מדי פעם בית הכנסת הישן עבור הקבוצות הפורשות, ונסגר שוב אחרי שיושרו ההדורים. פעם קרסה תקרת הבניין אחרי תפילה ובנס לא נפגע איש.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לימד ר' יעקב מרמלשטיין תורה והלכה בבית הכנסת, השעורים ניתנו מדי יום ביומו, וככל הנראה המדובר בשעורים למבוגרים.

רב לא כיהן במקום, הקהילה נסתייעה ברב של חוסט שהיה בא לכפר כל שנה עם תלמידיו. כ- 25 מיהודי קוסלובו חתומים על ספרי השו"ת "ערוגת הבשם", "יורה דעה" (שניהם יצאו לאור בסאטמאר תרפ"ו) ו"ספר בית אשר" (מונקאץ' תרצ"ז).

רוב יהודי קוסלובו היו עניים מרודים, והתפרנסו בקושי ממסחר זעיר, ממלאכה, ממשקי-עזר קטנים ומהובלת עצים להסקה לעיר חוסט. כמה היו בעלי מטעים של תפוחי עץ ושזיפים. רק שניים מבין יהודי הכפר היו בעלי רכוש, כמו שדות ויערות, ובזכות מעמדם הכלכלי עמדו גם בראש הקהילה.

בימי הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה התקופה הייתה בכפר פעילות ציונית, וב- 1931 נפתח סניף "הפועל המזרחי", והיו בו כ- 30 חברים.

ב- 1930 היו בכפר 423 יהודים באוכלוסייה של 3,093 נפשות.


תקופת השואה

ב- 22 בנובמבר 1938, בעקבות הסכם מינכן שנחתם מספטמבר אותה השנה (כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה), הוענקה בחסות גרמניה הנאצית אוטונומיה רותנית לחלק הצ'כי של מחוז מאראמארוש. האוטונומיה בוטלה כעבור כמה חודשים עם כניסת הצבא ההונגרי לאזור. "החוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה הפרו-גרמנית הוחלו גם על יהודי המקום, וכך איבדו יהודים רבים את פרנסתם.

ב- 1941 ישבו בקוסלובו 410 יהודים. בקיץ אותה השנה, גורשו לשטחי הכיבוש הגרמני יהודים שלא הייתה להם נתינות הונגרית. ככל הנראה גורשו רוב יהודי קוסלובו. היהודים שגורשו מהונגריה בנסיבות אלה נרצחו רובם ככולם באתר ההריגה של אלפי יהודים הונגריים ליד העיר האוקראינית קמנץ פודולסקי.

היהודים שנותרו בכפר חיו בשלווה יחסית עד לכניסת הצבא הגרמני להונגריה במרס 1944. כמה שבועות לאחר מכן הועברו יהודי קוסלובו לגיטו שהותקן בכפר איזה IZA. מצב יהודי קוסלובו היה טוב משל שאר העצורים בגיטו בזכות תושבים רותנים מקוסלובו, שהגניבו להם מזון. אחד מתושבי קוסלובו שהסתיר ארבעה בני משפחה יהודית לא הסגיר אותם גם לאחר שעונה בידי ז'נדרמים הונגרים.

מאיזה הועברו היהודים לחוסט ומשם שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ.

אחרי המלחמה חזרו כמה משרידי הקהילה לקוסלובו. האחרון נפטר כנראה בשנות השבעים למאה העשרים, ומאז לא היו עוד יהודים בכפר. בניין בית הכנסת נעשה למחסן תבואה.

שנות ה-2000

הקהילה היהודית לא חודשה לאחר השואה, ובתחילת המאה ה-21 לא היו יהודים במקום. בית העלמין היהודי פרוץ, ללא גדר ושער. המתחם שייך לעירייה ושימש למרעה וחקלאות. באתר נותרו פחות מ-100מצבות, רובן נפולות ושבורות. לעיתים נדירות מגיעים מבקרים למקום.

זולוטונושה Zolotonosha

עיר במחוז צ'ירקאסי, ליד פולטאבה, אוקראינה.


באמצע המאה ה-19 ישבו במקום 1,000 יהודים, בסופה - 2,270 בערך (%32 מכלל האוכלוסיה). במהלך מהפכת אוקטובר 1905 נהרס ונשדד רכוש יהודי רב. ב-1926 התפקדו בעיר 5,180 תושבים יהודיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזולוטונושה למעלה מ- 6,500 יהודים


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את האזור אחרי מתקפתם על ברית המועצות ביוני 1941. באותו הקיץ (1941) נרצחו בידי הגרמנים כל יהודי זולוטונושה שלא הספיקו להימלט מהעיר בעוד מועד.
נמחקו
נוספו