אברהם הרצפלד
Avraham Harzfeld (1888–1973), labor leader in Eretz Israel, born in Stavyshche, Ukraine (then part of the Russian Empire), who studied at the yeshivot of Berdichev, Ukraine, and Telz, Lithuania, receiving a rabbinical diploma. In 1906 he joined the Russian Socialist Zionist Party for which crime he was arrested on two occasions and was imprisoned for two years in Vilna, Lithuania. In 1910 he was sentenced to life imprisonment with hard labor in Siberia, but in 1914 he succeeded in escaping from Siberia and reached Eretz Israel, where he worked as an agricultural laborer in Petach Tikvah and was active in the labor movement. During World War I he played an important role in helping Jews who had been arrested by the Ottoman authorities. From 1914 to 1919 he was a member of Poalei Zion, from 1919-1930 he was active in the Ahdut HaAvodah movement before joining Mapai in 1930. In 1920 he was one of the founders of the Histadrut and was a member of the Histadrut's Central Agricultural Council. Over forty years he played an important role in planning agricultural settlement in Palestine. He was member of the Zionist General Council from 1921, a member of the directorate of the Jewish National Fund from 1949 and a Mapai member of the Knesset in the first, second and third Knessets.
הרצפלד
(שם משפחה)HARZFELD
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. שם משפחה זה נובע גם משם מלאכותי, כלומר שם שאין לו קשר לשום תכונה של מי שנשא אותו לראשונה. שמות מלאכותים מורכבים לרוב משני חלקים.
הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה הרצפלד הוא "שדה הלב". על פי אחת הסברות, הרץ הוא שיבוש של המילה הירש, שפירושה בגרמנית "צבי". הירש ("צבי") הוא הכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי (בראשית, מ"ט, כ"א). כמו כן אפשר שקיים קשר בין המילה הגרמנית הרץ לבין המילה העברית "לב", הדומה בצלילה לשם המקראי לוי, המציין את השתייכות המשפחה אל הלוויים.
פלד, החלק השני של שם משפחה זה, שפירושו המילולי "שדה" בגרמנת וביידיש, הוא שם מלאכותי הנפוץ מאד בשמות משפחה יהודיים בנפרד, כקידומת, כמו למשל בשם פלדמן, או כסופית, כמו למשל בשם אהרנפלד.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הרצפלד כוללים את יעקב אלברט הרצפלד (1937-1877), משפטן, איש צבא ודיפלומט אמריקאי; ואת הפעיל הציוני הסוציאליסטי יליד אוקראינה אברהם הרצפלד (פוסטרלקו), מחלוצי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. שם משפחה זה נובע גם משם מלאכותי, כלומר שם שאין לו קשר לשום תכונה של מי שנשא אותו לראשונה. שמות מלאכותים מורכבים לרוב משני חלקים.
הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה הרצפלד הוא "שדה הלב". על פי אחת הסברות, הרץ הוא שיבוש של המילה הירש, שפירושה בגרמנית "צבי". הירש ("צבי") הוא הכינוי המסורתי של השם המקראי נפתלי (בראשית, מ"ט, כ"א). כמו כן אפשר שקיים קשר בין המילה הגרמנית הרץ לבין המילה העברית "לב", הדומה בצלילה לשם המקראי לוי, המציין את השתייכות המשפחה אל הלוויים.
פלד, החלק השני של שם משפחה זה, שפירושו המילולי "שדה" בגרמנת וביידיש, הוא שם מלאכותי הנפוץ מאד בשמות משפחה יהודיים בנפרד, כקידומת, כמו למשל בשם פלדמן, או כסופית, כמו למשל בשם אהרנפלד.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי הרצפלד כוללים את יעקב אלברט הרצפלד (1937-1877), משפטן, איש צבא ודיפלומט אמריקאי; ואת הפעיל הציוני הסוציאליסטי יליד אוקראינה אברהם הרצפלד (פוסטרלקו), מחלוצי ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.
וילנה / וילניוס
(מקום)וילנה
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
וילנה (בליטאית וילניוס Vilnius, בפולנית וילנו Wilno , ברוסית וילנה Vilna , ביידיש וילנע), בירת ליטא. משנת 1323 בירת דוכסות ליטא. בין שתי מלחמות העולם עיר מחוז בפולין. בשנים 1940-1991 בירת ליטא הסובייטית. בקרב יהדות מזרח אירופה, בעיקר בתקופת העת החדשה, נקראה ירושלים דליטא.
ראשית הקהילה היהודית
המסמך הראשון המעיד על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בווילנה הוא משנת 1568, ובו מחוייבת הקהילה במס זכות הצבעה. בפברואר 1633 קיבלו יהודי וילנה כתב פריבילגיות, שהתיר להם לעסוק בכל ענפי המסחר, בזיקוק שיכר, ובכל המלאכות שלא היו מאוגדות בגילדות. לעומת זאת הגביל הכתב את מגורי היהודים בעיר לאזורים מסויימים. במחצית הראשונה של המאה ה- 17 הצטרפו לקהילה יהודים מפראג, מפרנקפורט ומעיירות בפולין. בין המהגרים היו מלומדים ואמידים. באותה תקופה נמנו בווילנה כ- 3,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 15,000 תושבים. באותה תקופה כבר היתה הקהילה מרכז יהודי חשוב, אך רק ב- 1652 קיבלה מעמד של "קהילה ראש בית דין" במסגרת הארגונית של "ועד ליטא". בימי המרד נגד רוסיה, ב- 1794, השתתפו כמה יהודים מווילנה בקרבות לצד פולין, וה"קהל" תמך במשתתפים במרד בתרומות. בכל זאת, אחרי כיבוש העיר על ידי הרוסים, השתפר מצבם של היהודים בתחומי המסחר והמלאכות בעיר.
וילנה - מרכז של לימוד תורה
כבר בתחילת המאה ה- 17 היתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. בין המלומדים ילידי וילנה הדינים יהושע השל בן יוסף ושבתאי הכהן. באמצע המאה ה- 17 כיהן ברבנות משה בן יצחק יהודה לימה. במחצית השנייה של המאה ה- 17 ובתחילת המאה ה- 18 פעלו בווילנה המלומדים רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי; רבי ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף; הבלשן עזריאל ושני בניו ניסן ואלישע, וצבי הירש קאידנובר. מאמצע המאה ה- 18 היתה לאישיותו ולפועלו של אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", השפעה מכרעת על יהדות וילנה ועל חיי הרוח שלה. לגאון מווילנה היו תלמידים וממשיכים רבים, וכך נוצר בווילנה מרכז דתי ורוחני בעל השפעה עמוקה על היהדות כולה, בעיקר בתחומי ההלכה והקבלה.
ההתנגדות לחסידות
בסוף המאה ה- 18, בהשפעתו של הגאון, נהיתה וילנה למרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", אשר לו אורח חיים ולימוד תורה מובהקים, ולמעוד ההתנגדות לחסידות. ב- 1772 פירק ה"קהל" את קהילת החסידים שקמה בווילנה, והוציא נגדם איסור ונידוי.
במשך כל ימי חייו אחז הגאון מווילנה בהתנגדותו החריפה לחסידות. למרות זאת, נוצרו בווילנה קבוצות חשאיות של חסידים. מ- 1790 מצאו החסידים תומכים בקרב חברי ה"קהל". ב- 1798 אסר השלטון הרוסי על "קהל וילנה" להטיל קנסות או עונשים על עבירות דתיות. כאשר מנהיג החסידים שניאור זלמן מליאדי הוסגר לשלטונות ונכלא, נכלאו גם 22 חסידים מווילנה והסביבה, ושוחררו לאחר מכן.
זקני ה"קהל" והדיינים פוטרו מכהונתם ב- 1799, וספרי החשבונות של ה"קהל" נבדקו. ה"קהל" החדש, שניהל את ענייני הקהילה במשך שנה, נבחר מקרב החסידים. אחר כך התפייסו שתי הקבוצות, ונבחר "קהל" חדש , שכלל נציגים חסידים ומתנגדים. החסידים הורשו לפעול במסגרות קהילתיות משלהם.
המאה ה- 19
גם במאה ה- 19 המשיכה וילנה להיות מרכז ללימוד תורה. כמעוז חשוב של ההשכלה, משכה אליה גם סופרים עבריים רבים. כאשר החלה הממשלה במדיניות ה"רוסיפיקציה" של היהודים, נהפכה וילנה למרכזה של פעילות זו. בשנת 1842 נשלח לשם מקס ליליינטל במטרה לעודד ייסוד בתי ספר מודרניים, וב- 1847 נוסד בווילנה סמינר לרבנים במימון ממשלתי.
בשנת 1861, תחת שלטונו של אלכסנדר הראשון, הוסרה המגבלה על מגורי יהודים לרחובות מסוימים בעיר. באותה תקופה, החלו ראשוני הסוציאליסטים היהודים ברוסיה בפעילותם, במסגרת הסמינר לרבנים, ביניהם אהרון שמואל ליברמן וחבריו. בשנת 1881 התרחשו פרעות אנטי יהודיות. כנופיות של חיילים תקפו חנויות יהודיות. הקצבים היהודים התארגנו להתנגדות, והסגירו את הפורעים למשטרה.
במפקד של 1897 נמנו בווילנה 63,831 יהודים, שהיוו כ- 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיר. הצפיפות והאבטלה הגוברת הביאו להגירה רבה, לארצות הברית, לדרום אפריקה, וגם לארץ ישראל.
וילנה - מרכז של פעילות פוליטית יהודית
בשנות ה- 90 של המאה ה- 19 וילנה נהיתה למקום מפגשם ופעילותם של סוציאליסטים יהודים. בשנת 1895 נערכה בה ועידה של סוציאל-דמוקרטים יהודים, וב- 1897 נערך בה כנס הייסוד של מפלגת הבונד, שמרכז פעילותה היה בווילנה. בתחילת המאה ה- 20 נהיתה וילנה גם למרכז התנועה הציונית ברוסיה, ובה שכן המשרד הראשי של הארגון הציוני ברוסיה בשנים 1905-1911. ועידותיהם של "חובבי ציון" נערכו בווילנה. ב- 1903 ביקר בעיר תיאודור הרצל, וזכה לקבלת פנים נלהבת. גם למפלגת פועלי ציון היה מטה בווילנה לזמן מה. שמריהו לוין, ממנהיגי הציונים, נבחר כנציג וילנה ב"דומה" (הפרלמנט הרוסי). תחת הנהגתו של רבי חיים עוזר גרודזנסקי התארגנו בווילנה גם חוגים אורתודוכסים, ואחר כך התאחדו עם מפלגת "אגודת ישראל". בנוסף למרכז פוליטי, היתה וילנה גם מרכז תרבותי בו פרחה הספרות העברית והיידית.
המחצית הראשונה של המאה ה- 20
בימי מלחמת העולם הראשונה היתה וילנה נקודת מעבר ומקום מקלט עבור פליטים יהודים מהסביבה. תחת כיבוש גרמני שחוקק חוקים מפלים נגד היהודים, ידעו מחסור במזון ותנאים קשים והולכים.
גם אחרי המלחמה, נמשכה המצוקה. המאבק בין הפולנים לליטאים על השלטון בווילנה בשנים 1919-1920 גרם לחילופי שלטון תכופים. בחודש אפריל 1919 נטבחו בווילנה 80 יהודים על ידי יחידות פולניות.
בתקופת מלחמת האזרחים (1922-1939) עסקו יהודי וילנה בפעילות חברתית ותרבותית פורה וענפה. באותן שנים נוסדה רשת בתי ספר יסודיים ותיכוניים, בהם שפת הלימוד או השפה הראשית היתה עברית, וכן סמינרים למורים בשפה העברית או ביידיש, ובתי ספר למסחר. וילנה היתה מרכז עולמי לתרבות היידיש. מכון המחקר YIVO ליידיש ולתרבותה (כיום בניו- יורק), נוסד בווילנה ב- 1924.
תקופת השואה
מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, באוקטובר 1939, פלשה רוסיה הסובייטית לווילנה, ומסרה אותה לידי ליטא. פליטים יהודים מפולין, בה היו אזורי כיבוש גרמני ואזורי כיבוש רוסי, מצאו בווילנה מקלט. ביוני 1940 סופחה ליטא לברית המועצות. השלטונות הסובייטים סגרו מוסדות תרבות ומשרדים יהודים וציונים. העיתונות היידית כולה הוחלפה בגופי עיתונות של המפלגה הקומוניסטית. יהודים רבים, ציונים, בונדיסטים ו"בורגנים", הוגלו לפנים השטח הסובייטי, שם הוחזקו רבים מהם במחנות מעצר.
הגרמנים נכנסו לווילנה ב- 24 ביוני 1941, והתקבלו על ידי האוכלוסייה הליטאית בפרחים ובתרועות שמחה. מיד החלה רדיפתם של יהודי וילנה, כ- 80,000 במספר. עוד לפני שנתחם הגטו, נרצחו כ- 35,000 יהודים בפונאר. בינואר 1942 התאחדו כל הארגונים הפוליטיים היהודיים והקימו ארגון לוחם בשם "הארגון הפרטיזני המאוחד" (FPO), בפיקודם של יצחק וויטנברג, יוסף גלזמן ואבא קובנר. מטרת הארגון בתחילת דרכו היתה להילחם בתוך הגטו, ולא להצטרף לפרטיזנים ביערות. הארגון הבריח תחמושת, ביצע מעשי חבלה, הוציא עלון מחתרתי, ועסק גם בזיוף מסמכים. ב- 5 ביולי 1943 נעצר המפקד וויטנברג. כשהובל אל מחוץ לגטו, תקף ה FPO את משמר הליווי, והצליח לשחררו. הארגון גייס מיד את כל היחידות. הגרמנים הציבו אולטימטום: וויטנברג יסגיר את עצמו עד הבוקר, ולא יחוסל הגטו כולו. אחרי שעות ארוכות של דיונים קשים, הסגיר עצמו וויטנברג, ונרצח על ידי הגסטפו. אז החליטו אנשי ה FPO לצאת אל היערות.
בספטמבר 1943 החלו הגרמנים בתהליך חיסול גטו וילנה. בבוקר ה- 1 בספטמבר נכנסו החיילים הגרמנים לגטו. ה FPO גוייס מיד. יעקב גנס, ראש היודנראט הפציר בגרמנים לעזוב, והם עזבו. גנס, כראשי יודנראטים אחרים, היה דמות שנויה במחלוקת. אחדים ראו בו משתף פעולה עם הגרמנים, ואילו אחרים סברו שמילא את פקודות הגרמנים במטרה להציל כמה שיותר יהודים. ב- 15 בספטמבר נורה על ידי הגסטפו לאחר שהואשם בסיוע למחתרת.
בארבעת הימים הראשונים של ספטמבר 1943 גורשו 8,000 יהודים נוספים אל מחנות עבודה באסטוניה. באותם ימים עזבו את הגטו 200 לוחמים, והצטרפו לפרטיזנים. ב- 15 בחודש שוב הוקף הגטו. הגרמנים נסוגו כשנוכחו לדעת כי לוחמי ה FPO ערוכים להתנגדות. ב- 23 בחודש צוו היהודים להתכונן לגירוש נוסף, האחרון. מעריכים כי כ- 100,000 יהודים מווילנה ומהסביבה נספו בגטו וילנה בימי השואה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
וילנה שוחררה על ידי הצבא האדום ב- 12 ביולי 1944. בעיר נקבצו כ- 6,000 ניצולים מהסביבה ומהיערות.
ב- 1959 נמנו בווילנה 16,354 יהודים, שהיוו כ- 7 אחוזים מאוכלוסיית העיר. 326 מהם הצהירו על יידיש כשפת אמם.
ב- 1970 עלה מספרם בהרבה. בעיר נותר בית כנסת אחד, בו ביקרו בדרך כלל רק יהודים מבוגרים. רק בחגים, ובמיוחד בשמחת תורה, התאספו בו מאות יהודים, כולל צעירים. אחרי מלחמת ששת הימים גברה ההזדהות עם מדינת ישראל, ונהיתה גלוייה יותר, בייחוד בקרב הצעירים. היהודים מווילנה השתתפו במחאה נגד המדיניות הרשמית נגד יהודים ונגד ישראל, ובייחוד נגד הסירוב לאפשר להם לעלות לישראל.
חידוש החיים היהודים בווילנה
ב- 23 באוגוסט 1988, כאשר כבר היו סימנים לקריסת השלטון הסובייטי בליטא, הקימה קבוצת יהודים קטנה ארגון ששמו "תקומה". המייסדים והמנהיגים היו רינה זילברמן, גריגורי (גרישה) אלפרנאס, הירש בליצקי (סירובניק) ואזרח אמריקאי ששמו לא ידוע. מטרת הארגון היתה החייאת התרבות היהודית בקרב יהודי ליטא ועידוד העלייה לישראל.
ב- 26 בספטמבר 1988 ארגן "תקומה" מצעד אל פונאר, שם נרצחו בימי מלחמת העולם השנייה כ- 80,000 יהודים מווילנה ומהסביבה. על יד כל בור הריגה הציבו אנשי "תקומה" מגן דוד לצד לוחות הזיכרון, עליהם צוין רק שהקורבנות היו אזרחים סובייטים. במצעד השתתפו כ- 3,000 אנשים.
ביטאון התנועה, "אצלנו", הודפס במחתרת, בשפה הרוסית, והופץ בין חברים ומכרים, והארגון קיים גם מפגשים והרצאות ברוסית.
ארגון "תקומה" הקים בית ספר ובו 4 כתות ללימוד עברית, באישור הקג"ב.
ב- 6 במרס 1989 נערך בארמון התרבות של וילנה (שמדרגותיו עשויות מצבות של יהודים) כנס של נציגי קהילות יהודיות מרחבי ליטא, ביוזמת "תקומה". בכנס השתתפו כ- 2,000 נציגים, והונח בסיס לשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין יהודי וילנה, קובנה וערים נוספות.
ליטא קיבלה עצמאות ב- 1990. עד אז, תחת שלטון סובייטי, לא היתה בליטא קהילה יהודית מאורגנת. רק ב- 1989 נוסד איגוד לתרבות יהודי ליטא, צעד ראשון לקראת הקמת קהילה יהודית חדשה. האיגוד נהיה רשמית לקהילה היהודית החדשה של ליטא בנובמבר 1991. בראש הקהילה עומדת מועצה שנבחרת על ידי ועד, שאחראי גם לבחירת יו"ר הקהילה. ב- 1997 חיו בליטא על פי ההערכה כ- 6,000 יהודים, רובם בווילנה.
פעילות תרבותית
הפעילות התרבותית בקהילה היהודית מוקדשת בעיקר לשימור הזהות הלאומית היהודית, ולימוד המורשת היהודית. הקהילה מקיימת מפגשים,, הרצאות ותערוכות במגוון נושאים, כולל מדינת ישראל וחגי ישראל. בעדיפות עליונה עדיין עומד נושא הנצחתם של קורבנות השואה. ברחבי ליטא ישנם כ- 200 אתרי רצח המונים שיש לטפל בהם. בכל שנה, ב- 23 בספטמבר, חל יום הזיכרון לשואה בליטא. ביום זה נערכים טקסי זיכרון במבצר התשיעי בקובנה ובפונאר, בהם התרחשו הרציחות הנוראות ביותר.
במוזיאון הלאומי של הגאון מווילנה, שנוסד ב- 1989, יש תערוכה קבועה בנושא השואה, וכן תערוכות מתחלפות במגוון נושאים, ביניהם "היהודים בליטא במלחמה נגד הנאציזם", שנפתחה ב- 2000, לציון 55 שנים לניצחון על הנאצים. לאחרונה יצא לאור ספר חדש ובו רשימת שמותיהם של אסירי גטו וילנה.
בווילנה פועלים מוסדות תרבות יהודיים, ביניהם מועדון התרבות, שמושך אליו קהל רב, גם לא-יהודי, מועדון "אילן" לילדים ולנוער, ומועדון הקשישים "אבי מען זייט זיך". הקהילה מוציאה לאור את "ירושלים דליטא", כתב-עת בארבע שפות (יידיש, ליטאית, אנגלית ורוסית), ובו דיווחים מחיי הקהילה, בדגש מיוחד על היבטים תרבותיים.
חינוך
כיום שוב פועלים בתי ספר יהודיים בווילנה, ביניהם בית הספר הממלכתי "שלום עליכם", בו לומדים כ- 200 תלמידים. תכנית הלימודים כוללת, בנוסף ללימודים כלליים, עברית, תנ"ך, ותולדות עם ישראל. קהילת חב"ד בווילנה מפעילה בית ספר פרטי.
סעד ורווחה
הקהילה היהודית מפעילה מערכת רווחה קהילתית כוללת, לתמיכה בנזקקים, בעיקר גימלאים בודדים, שקרוביהם היגרו למקומות אחרים, או שנפגעו קשות מהמשבר הכלכלי שפקד את ליטא אחרי התמוטטות ברית המועצות. תכנית הרווחה כוללת חלוקת מזון, בגדים, הקצבה, סיוע בטיפול רפואי, שירותים שונים כגון ניקיון, כביסה, ועוד. במימון התכנית מסייעים בנדיבות ארגונים יהודים שונים, בייחוד ה"ג'וינט", וכן תורמים פרטיים.
הקהילה היהודית במאה ה- 21
לפי נתוני הארגונים היהודים יש בעיר כ - 4000 יהודים במסגרת קהילה יהודית מתפקדת.ישנו מרכז קהילתי , כולל בית כנסת,פעילות חסד,תרבות וחברה,בעיקר לפי לוח השנה העברי.יש קבוצות לימוד מסורת ותרבות יהודית,להקות זמר,מחול,תיאטרון ומוסיקה.כמו כן קיים מרכז לתרבות יידיש .
במערכת החינוך יש גן ילדים ושני בתי ספר ללימוד יהדות ויידיש באוניברסיטה המקומית.כן יש מדור לספרות יהודית בספריה הלאומית.
תערוכות בנושאים יהודיים מוצגות במקומות שונים וישנם תכנים יהודיים הנלמדים גם בבתי הספר ואף יש תערוכות קבע בנושא השואה.יוצא רבעון בשם ירושלים של ליטא.
בבית הקהילה היהודית ממוקמים משרדיהם של ארגונים יהודים שונים כגון : הסטודנטים היהודים,ניצולי המחנות , ותיקי מלחמת העולם ועוד.
בעיר ישנה קהלה של חב"ד בהנהלת הרב שלום בער קרינסקי ,שמפעילה בית כנסת,מקווה,אוכל כשר,חסד,חברת ותרבות ועוד.
גם הסוכנות היהודית פועלת בוילנה בתחומי תרבות והכנה לעלייה לישראל.היא מפעילה מחנות קיץ וסמינרים של הקהילה וחב"ד.
בעיר ישנו בית עלמין יהודי גדול שעדיין פעילקבורים בו רבנים חשובים וביניהם הגאון מוילנה.
בעיר מתקיימים ביקורים רבים בעיקר במסגרת ביקורי שורשים.
בשנת 2014 נפתחה בוילנה שגרירות ישראל לליטא.עד למועד זה השגריר בלטביה פעל גם בליטא.
אוקראינה
(מקום)Ukraine
Україна / Ukrayina
A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.
21st Century
Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:
Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en
Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/
ברדיצ'ב
(מקום)ברדיצ'ב Berdichev
עיר במחוז ז'יטומיר, חבל ווהלין, אוקראינה.
יהודים ישבו בברדיצ'ב מן המאה ה- 16, קהילה מאורגנת הייתה שם בתחילת המאה ה-18 ועם התפתחות ברדיצ'ב כמרכז מסחרי גדל גם מספר היהודים והגיע בסוף המאה לכדי 1,951 (מתוך 2,460 תושבים). בסוף המאה ה- 18 עבר האזור (שהיה אז בממלכת פולין-ליטא) לשליטת רוסיה הצארית, ובאותו הזמן נשללה (בידי בעלי העיר, הנסיכים לבית ראדזיוויל) זכות השיפוט האזרחי מן הרבנים ונמסרה לידי בית-דין של נבחרי הקהילה. ברדיצ'ב כבר אז הייתה מרכז חסידי חשוב בחבל ווהלין, והציבור החסידי במקום הצליח להשתחרר ממרות הקהילה וממרות רבניה ה"מתנגדים".
בין גדולי העיר, שכונתה "ירושלים של ווהלין", היו ר' יוסף חריף והאדמו"ר ר' לוי יצחק.
באמצע המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית בברדיצ'ב קהילה גדולה וידועה ומנתה 46,683 נפש (1861), יותר מ-%80 מכלל אוכלוסי העיר.
בפולקלור ובספרות (בפרט אצל מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם) הצטיירה ברדיצ'ב, על שמונים בתי-הכנסת ובתי-המדרש שבה, על חזניה המפורסמים וגדולי-תורה, כעיר יהודית טיפוסית. שמה הונצח גם בדמותו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740), בעל ה"קדיש" המפורסם שהתריס כנגד הקב"ה על הצרות שבאו על עם ישראל.
בזכות מונופול בענף הטכסטיל, שהעניק הנסיך ראדזיוויל ליהודים, התרכז המסחר בעיר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בידי יהודים. יהודים הקימו עשרות חברות מסחריות ובנקאיות שהיו להן סניפים בערים אחרות במדינה ובארצות חוץ. שיווק התוצרת החקלאית של אחוזות פולניות בסביבה היה גם הוא בידי יהודים.
כשלון המרד הפולני ברוסים ב-1863 וירידת קרנה של האצולה הפולנית פגעו קשה ביהודים, ומצבם הורע עוד עם "תקנות מאי" ב-1882 והגבלות אחרות על האוכלוסייה היהודית.
לצד בעלי מלאכה יהודים - חייטים, סנדלרים, נגרים, מסגרים ועוד, היו בעיר כ-2,000 יהודים שהיו עובדים שכירים, וברדיצ'ב נעשתה אחד המרכזים החשובים של תנועת ה"בונד".
קבוצות של משכילים התרכזו בברדיצ'ב עוד בתחילת המאה ה-19 בהשפעת טוביה (פדר) גוטמן ויצחק בר לוינזון (הריב"ל). בית-ספר יהודי ראשון ששפת ההוראה בו הייתה רוסית נפתח בברדיצ'ב בשנת 1850. עם הירידה הכלכלית בסוף המאה ה- 19 עקרו המשכילים והעשירים למקומות אחרים, ובתנאי הדלות הגוברת ירדה גם רמת החינוך.
אחרי מהפיכת 1917 גדל שיעור העוזבים ביישוב היהודי; רבים נקלטו במימשל הסובייטי ורבים עזבו את העיר. באותו הזמן שימש בתפקיד ראש-הקהילה וראש העירייה העסקן איש הבונד, ד' לפיץ. בתי-הכנסת של הקהילה נסגרו ברובם, ונפתחו בתי-ספר ביידיש. בשנת 1924 הוקם בית-דין ממשלתי שהתנהל ביידיש, והיה הראשון מסוגו באוקראינה.
במיפקד 1926 היו היהודים %55.6 מכלל התושבים וכמעט כולם הצהירו על יידיש כשפת-אם. עד אמצע שנות השלושים יצא לאור בברדיצ'ב פעמיים בשבוע העיתון "דער ארבעטער". אמנם תחת השלטון הסובייטי נסגרו רוב בתי הכנסת בעיר, אך היידיש התקבלה באופן רשמי.
וגם בתי ספר ביידיש המשיכו להתקיים.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בברדיצ'ב כ- 30,000 יהודים, קרוב למחצית תושבי העיר.
תקופת השואה
אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, השתלטו הסובייטים על האזורים המזרחיים של פולין ופליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו גם לברדיצ'ב. אולם יהודים רבים עזבו את העיר ורבים הוגלו בידי השלטונות הסובייטים לברית המועצות.
עם כניסת הגרמנים לברדיצ'ב בקיץ 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שהחלה ב- 22 ביוני 1941, היו בברדיצ'ב כ- 20,000 יהודים. המושל הצבאי הגרמני הטיל קנסות כבדים על הקהילה והיו מעשי התעללות ורצח ביהודים. בתי כנסת הוצתו על המתפללים בהם.
באוגוסט רוכזו יהודי ברדיצ'ב בגיטו ועד אוקטובר 1941 הושמדה הקהילה כולה. 150 בעלי מלאכה יהודים שהשאירו הגרמנים לתועלתם והיהודים האחרונים שנותרו בסביבה נרצחו בידי הגרמנים באוקטובר 1943 עם התקרב הצבא הסובייטי לאזור. כאשר שוחררה העיר בינואר 1944 נמצאו בה יהודים ספורים.
אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בברדיצ'ב. ב-1970 נאמד מספר תושביה היהודים של העיר ב- 15,000, והיו להם בית-כנסת, חזן ושוחט.
קהילת ברדיצ'ב בתחילת המאה ה-21
לפי המפקד הרשמי של אוקראינה, בשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-1000 נפש. בעיר יש בית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב משה טלר. בית הכנסת מעניק מספר שירותי קהילה כגון: קבוצת לימוד למבוגרים, מקווה, גן ילדים, בית ספר של יום ראשון, מסעדה כשרה וחברה קדישא.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חסידות סטמאר, הרב שלמה ברויער. במקום יש בית מדרש, מקווה וכן אוכל כשר. כמו כן, פועלת בעיר קהילה קונסרבטיבית קטנה.
בשנת 2002 נפתח בעיר בית ספר יסודי ובשנת 2013 נפתח מלון מודרני קטן בהנהלת ישראל רובין. במלון ניתן למצוא מסעדה כשרה, מקווה, אולמות לכנסים, בית תמחוי, קונדיטוריה ומאפיה, המספקים לחם ועוגות כשרות לקהילות יהודיות נוספות באוקראינה.
כתובת בית הכנסת: רחוב טשרנוביל 3
כתובת דואר אלקטרוני: rabbiberdichev@gmail.com
עיר במחוז ז'יטומיר, חבל ווהלין, אוקראינה.
יהודים ישבו בברדיצ'ב מן המאה ה- 16, קהילה מאורגנת הייתה שם בתחילת המאה ה-18 ועם התפתחות ברדיצ'ב כמרכז מסחרי גדל גם מספר היהודים והגיע בסוף המאה לכדי 1,951 (מתוך 2,460 תושבים). בסוף המאה ה- 18 עבר האזור (שהיה אז בממלכת פולין-ליטא) לשליטת רוסיה הצארית, ובאותו הזמן נשללה (בידי בעלי העיר, הנסיכים לבית ראדזיוויל) זכות השיפוט האזרחי מן הרבנים ונמסרה לידי בית-דין של נבחרי הקהילה. ברדיצ'ב כבר אז הייתה מרכז חסידי חשוב בחבל ווהלין, והציבור החסידי במקום הצליח להשתחרר ממרות הקהילה וממרות רבניה ה"מתנגדים".
בין גדולי העיר, שכונתה "ירושלים של ווהלין", היו ר' יוסף חריף והאדמו"ר ר' לוי יצחק.
באמצע המאה ה-19 הייתה הקהילה היהודית בברדיצ'ב קהילה גדולה וידועה ומנתה 46,683 נפש (1861), יותר מ-%80 מכלל אוכלוסי העיר.
בפולקלור ובספרות (בפרט אצל מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם) הצטיירה ברדיצ'ב, על שמונים בתי-הכנסת ובתי-המדרש שבה, על חזניה המפורסמים וגדולי-תורה, כעיר יהודית טיפוסית. שמה הונצח גם בדמותו של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (1809-1740), בעל ה"קדיש" המפורסם שהתריס כנגד הקב"ה על הצרות שבאו על עם ישראל.
בזכות מונופול בענף הטכסטיל, שהעניק הנסיך ראדזיוויל ליהודים, התרכז המסחר בעיר במחצית הראשונה של המאה ה- 19 בידי יהודים. יהודים הקימו עשרות חברות מסחריות ובנקאיות שהיו להן סניפים בערים אחרות במדינה ובארצות חוץ. שיווק התוצרת החקלאית של אחוזות פולניות בסביבה היה גם הוא בידי יהודים.
כשלון המרד הפולני ברוסים ב-1863 וירידת קרנה של האצולה הפולנית פגעו קשה ביהודים, ומצבם הורע עוד עם "תקנות מאי" ב-1882 והגבלות אחרות על האוכלוסייה היהודית.
לצד בעלי מלאכה יהודים - חייטים, סנדלרים, נגרים, מסגרים ועוד, היו בעיר כ-2,000 יהודים שהיו עובדים שכירים, וברדיצ'ב נעשתה אחד המרכזים החשובים של תנועת ה"בונד".
קבוצות של משכילים התרכזו בברדיצ'ב עוד בתחילת המאה ה-19 בהשפעת טוביה (פדר) גוטמן ויצחק בר לוינזון (הריב"ל). בית-ספר יהודי ראשון ששפת ההוראה בו הייתה רוסית נפתח בברדיצ'ב בשנת 1850. עם הירידה הכלכלית בסוף המאה ה- 19 עקרו המשכילים והעשירים למקומות אחרים, ובתנאי הדלות הגוברת ירדה גם רמת החינוך.
אחרי מהפיכת 1917 גדל שיעור העוזבים ביישוב היהודי; רבים נקלטו במימשל הסובייטי ורבים עזבו את העיר. באותו הזמן שימש בתפקיד ראש-הקהילה וראש העירייה העסקן איש הבונד, ד' לפיץ. בתי-הכנסת של הקהילה נסגרו ברובם, ונפתחו בתי-ספר ביידיש. בשנת 1924 הוקם בית-דין ממשלתי שהתנהל ביידיש, והיה הראשון מסוגו באוקראינה.
במיפקד 1926 היו היהודים %55.6 מכלל התושבים וכמעט כולם הצהירו על יידיש כשפת-אם. עד אמצע שנות השלושים יצא לאור בברדיצ'ב פעמיים בשבוע העיתון "דער ארבעטער". אמנם תחת השלטון הסובייטי נסגרו רוב בתי הכנסת בעיר, אך היידיש התקבלה באופן רשמי.
וגם בתי ספר ביידיש המשיכו להתקיים.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בברדיצ'ב כ- 30,000 יהודים, קרוב למחצית תושבי העיר.
תקופת השואה
אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, השתלטו הסובייטים על האזורים המזרחיים של פולין ופליטים יהודים מפולין הכבושה הגיעו גם לברדיצ'ב. אולם יהודים רבים עזבו את העיר ורבים הוגלו בידי השלטונות הסובייטים לברית המועצות.
עם כניסת הגרמנים לברדיצ'ב בקיץ 1941, בעקבות מתקפתם על ברית המועצות שהחלה ב- 22 ביוני 1941, היו בברדיצ'ב כ- 20,000 יהודים. המושל הצבאי הגרמני הטיל קנסות כבדים על הקהילה והיו מעשי התעללות ורצח ביהודים. בתי כנסת הוצתו על המתפללים בהם.
באוגוסט רוכזו יהודי ברדיצ'ב בגיטו ועד אוקטובר 1941 הושמדה הקהילה כולה. 150 בעלי מלאכה יהודים שהשאירו הגרמנים לתועלתם והיהודים האחרונים שנותרו בסביבה נרצחו בידי הגרמנים באוקטובר 1943 עם התקרב הצבא הסובייטי לאזור. כאשר שוחררה העיר בינואר 1944 נמצאו בה יהודים ספורים.
אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בברדיצ'ב. ב-1970 נאמד מספר תושביה היהודים של העיר ב- 15,000, והיו להם בית-כנסת, חזן ושוחט.
קהילת ברדיצ'ב בתחילת המאה ה-21
לפי המפקד הרשמי של אוקראינה, בשנת 2001 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-1000 נפש. בעיר יש בית כנסת בהנהלת נציג חב"ד, הרב משה טלר. בית הכנסת מעניק מספר שירותי קהילה כגון: קבוצת לימוד למבוגרים, מקווה, גן ילדים, בית ספר של יום ראשון, מסעדה כשרה וחברה קדישא.
בית כנסת נוסף בעיר הינו בהנהלת נציג חסידות סטמאר, הרב שלמה ברויער. במקום יש בית מדרש, מקווה וכן אוכל כשר. כמו כן, פועלת בעיר קהילה קונסרבטיבית קטנה.
בשנת 2002 נפתח בעיר בית ספר יסודי ובשנת 2013 נפתח מלון מודרני קטן בהנהלת ישראל רובין. במלון ניתן למצוא מסעדה כשרה, מקווה, אולמות לכנסים, בית תמחוי, קונדיטוריה ומאפיה, המספקים לחם ועוגות כשרות לקהילות יהודיות נוספות באוקראינה.
כתובת בית הכנסת: רחוב טשרנוביל 3
כתובת דואר אלקטרוני: rabbiberdichev@gmail.com
טלז
(מקום)טלז TELSIAI
עיר מחוז, צפון מערב ליטא.
אחת הערים העתיקות בליטא, מתועדת כבר בראשית המאה ה-14, אך זכתה למעמד רשמי של עיר רק במאה ה-18. בראשית המאה ה-18 סבלו תושביה ממלחמה עם פלישת השוודים וממגפות שבאו בעקבותיה. במחצית המאה ה-19 נפגעה העיר במרידות הפולנים (נגד רוסיה הצארית שזכתה בחבלי ארץ אלו אחרי חלוקת פולין ב-1795, ליטא הייתה עד אז חלק מממלכת פולין-ליטא). וב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נכבשה העיר (והאזור כולו) בידי הגרמנים. בנוסף לתלאות המלחמה פקדו את העיר שתי שריפות גדולות בעשור הראשון למאה העשרים.
הקהילה היהודית
אין לנו ידיעות על ראשית הישוב היהודי בטלז. בשנת 1847 ישבו שם 2,248 יהודים וב-1897 3,088. עם הגירושים בימי מלחמת העולם הראשונה ירד מספר היהודים במקום ובשנת 1923 היו שם רק 1,545 יהודים אך מספרם שב ועלה.
יהודי העיר התפרנסו ממסחר בתבואה ועצים והיו ביניהם בעלי מלאכה. מקור פרנסה חשוב לרבים היו בתי המדרש והישיבה הגדולה, שאליהם באו תלמידים מליטא כולה.
בטלז היו ארבעה בתי מדרש גדולים: בית המדרש הגדול, בית המדרש של החייטים, בית המדרש של החיילים ובית המדרש של הקצבים. מרכז חייה של הקהילה הייתה הישיבה, מן הגדולות והמפורסמות בעולם היהודי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ליד הישיבה הייתה מכינה ובית חינוך לילדים. כן היה במקום "כולל רבנים", אכסניה לאברכים מוסמכים.
מוסדות החינוך התורניים טבעו את חותמם על חיי הקהילה והיא נהייתה למבצר היהדות החרדית, ומלחמה הייתה לה בכל גילוי של השכלה או סטיה מן המסורת.
בשנות השמונים למאה ה-19 הוקם בטלז בית ספר יהודי-רוסי בהנהלת המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג). היהודים החרדים התנגדו לו והצרו את צעדיו, ובמשך שש השנים שיל"ג ישב בטלז התנהלה נגדו מלחמת חרמה והוא השיב מלחמה שערה, בעיקר בסאטירות שכתב.
אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה הקהילה למקומה המרכזי ביהדות המסורתית וכמרכז "אגודת ישראל" על כל פלגיה, שם יצאו לאור בטאוני התנועה "הנאמן" ו"דער יידישער לעבן".
מוסדות הצדקה וגמילות חסדים של טלז נודעו בטיבם. פעלו שם: חברה קדישא, לינת צדק, ביקור חולים, קופת גמילות חסדים, מטבח עממי, אגודת נשים לתמיכה בעניים וחולים, מרפאה וקייטנות לילדים בחסות הרבנית ובית חולים, שנוהל בידי הרופא היהודי ד"ר מנוחין.
בראשית המאה העשרים כיהן בטלז, כרב מטעם, ר' שמעון ברמן, חוקר מקרא ופרשן. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' אברהם יצחק בלוך.
בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו בעיר שני בתי מדרש למורים של "יבנה", האחד למורים והשני למורות וגימנסיה "יבנה" לבנות. הנוער הדתי התארגן ב"תפארת בחורים".
בין שתי מלחמות העולם באה גם הציונות לטלז, והוקמו סניפים של התנועות הציוניות "המזרחי", הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), הצ.ס. (ציונים סוציאליסטים), "מכבי" ו"צעירי ציון". נסיון להקים בית ספר עברי מרשת "תרבות" סוכל על ידי השלטונות.
תנועת הבונד (תנועה יהודית סוציאליסטית, לא ציונית) פעלה שם עד 1920, מקצת חבריה הצטרפו אחר כך לקומוניסטים ופעלו במחתרת.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטלז כ-2,800 יהודים בתוך אוכלוסיה של 8,000.
תקופת השואה:
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. יהודים, פליטי פולין הכבושה בידי הנאצים, באו לטלז ובראשית שנת 1941 ישבו בעיר כ-3,000.
מוסדות הציבור היהודיים נסגרו וכל הפעילות הציבורית היהודית והציונית הופסקה. נסגרו גם בתי הספר הדתיים והישיבה הגדולה. (בניינה שימש כבית חולים לחיילי הצבא האדום) ראשי הישיבה המשיכו ללמד ככל שיכלו בדרכים אחרות, עד שהחליטו להציל את הישיבה על ידי העברתה לחוץ-לארץ. שניים מראשיה היגרו לארצות הברית ובעיר קליבלנד הוקמה ישיבה חדשה הממשיכה את מסורת הישיבה הגדולה של טלז.
אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה טלז בידי הגרמנים והצבא הסובייטי הנסוג הצית את מחסני הנשק שלו. אחד מהם מוקם בבית מדרש ויהודים שראו את השריפה סיכנו את חייהם, חילצו את ספרי התורה והסתירום במרתף. קבוצות של ליטאים לאומנים, שהשתלטו על העיר בתוך נסיגת הסובייטים, הוציאו את ספרי התורה וחיללו אותם. הם גם התנכלו ליהודים, היכו אותם, שדדו את רכושם ושמו כמה יהודים במעצר.
הגרמנים נכנסו לטלז ב-25 ביוני, והיהודים העצורים שוחררו, אולם בבוקר יום המחרת נעצרו בחוצות העיר 200 גברים יהודים, גם הם בידי הליטאים הלאומנים, הובלו בסך בחוצות העיר והוחזקו במעצר בלי מים ובלי מזון עד שעות הערב.
ביום ששי, 26 ביוני, ריכזו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את כל היהודים בככר השוק והובילום לאגם מאסטיס (MASTIS) בסביבת העיר תוך מכות וצעקות. ליד האגם הואשמו היהודים במעשי השלטון הסובייטי בעיר ובעיקר ברצח 72 ליטאים, אסירים פוליטיים, והרב נדרש לשלוח שליחים לשדל את שרידי הצבא האדום שביערות להיכנע. טענות היהודים, שלא היה להם כל קשר עם מעשי השלטונות הסובייטים ושגם הם סבלו מהם, נדחו הכל וכל. משסברו שקרב קיצם, כאשר נדרשו הגברים להישאר במקום והנשים והילדים נדרשו לחזור לבתיהם, כינס ר' בלוך את הקהילה סביבו ל"תשובה" ול"וידוי". עם חשכה הופרדו המשפחות בכוח, הנשים והילדים שחזרו לבתיהם בעיר מצאו אותם פרוצים ושדודים. במוצאי השבת נאספו שוב הנשים והילדים והובלו לאחוזה ביער ריניאי (RUINIAI), כ-5 ק"מ מדרום מזרח לעיר, שם מצאו את הגברים (מלבד שלושה שנורו באותו הלילה). אחרי שהוחזקו כמה ימים תחת כפת השמים, שוכנו ברפתות ואורוות והוקם שם כעין מחנה, ומפקדו היה הליטאי פלאטאקיס (PLATAKIS). למחנה הובאו גם היהודים שניסו בימים הראשונים למלחמה להמלט לברית המועצות או להסתתר בכפרים. שוב הופרדו המשפחות, גברים לחוד ונשים
וילדים לחוד, ולמחנה מונה ועד שבראשו רב הקהילה. הועד דאג לאספקת מזון מהעיר ולסדר במחנה, בהשפעתו אוחדו המשפחות.
כעבור זמן קצר נמצאו ביער קברי 72 האסירים הפוליטיים שהיהודים הואשמו באחריות למותם. היהודים נצטוו להוצאים מקבר האחים ולטפל בהבאתם לקבורה נאותה. הגברים עשו את המלאכה תוך עינויים והשפלות, בפיקוח הליטאים, והנשים הוצאו לעבודות כפייה בעיר.
ביום 14 ביולי כינס חייל גרמני שחרבו שלופה בידו את הגברים היהודים גזז את זקניהם ופיקח על טקס של ענויים והשפלות שנמשך שעות רבות. למחרת החלו הגרמנים ועוזריהם הליטאים ברצח שיטתי של הגברים היהודים, ותוך ימים ספורים ירו בכולם וטמנום בקברי אחים רדודים, רב הקהילה, ר' אברהם יצחק בלוך, נרצח אחרי עינויים. במגפה שפרצה בגלל הגוויות החשופות בשטח מתו נשים וילדים. הוחלט להעבירם לאחוזת גירוליאי (GERULIAI), כ-10 ק"מ ממזרח לטלז, מקום ריכוז בעיקר של נשים וילדים יהודיים שרידי הטבח בריניאי ובוישוביאן (VIESVENAI), כ-4,000 נפש.
כיוון שהיו אלה ימי הקציר, התירו הגרמנים לאיכרים לקחת נשים צעירות מן המחנה לעבודה בשדות. אחדות קשרו קשרים שסייעו להן להסתתר בבוא העת. ועד של נשים ניהל את המחנה בתנאים קשים ביותר, בלי מקורות מזון קבועים ובלי תרופות, והחולים רבים מיום ליום. פנייה לעזרה לבעלי השפעה ליטאים, ההגמון והרופא המחוזי, רק סייעה לקרב את קיצן. בסוף אוגוסט 1941, ז' באלול תש"א הורחקו 600 נשים צעירות מן המחנה וכל השאר הובלו ליער ריניאי ונרצחו שם.
הנשים הצעירות הוחזרו לטלז ושוכנו בבתים חרבים של עניי העיר (אלה ישבו עכשיו בבתי היהודים) הן ניסו לעבוד למחייתן וחיזרו על פתחי הליטאים לקבל מזון. בסוף דצמבר 1941 הובלו הנשים לגיא ההריגה של יער ריניאי ונרצחו שם. רבות הצליחו לברוח, אלה שנתפשו הובאו לגיטו שאוולי וכמה עשרות הצליחו להסתתר בכפרים עד סוף המלחמה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
בשנת 1989 נותרו בעיירה רק 23 יהודים.במקום הוקמו אנדרטאות לנרצחי השואה במקום רצח ההמונים בשואה.
בשטח הגטו היהודי לשעבר נותרו מבני בית הכנסת והישיבה.
בית העלמין היהודי שנותר הוא במצב גרוע ונותרו בו רק כ - 55 מצבות.
עיר מחוז, צפון מערב ליטא.
אחת הערים העתיקות בליטא, מתועדת כבר בראשית המאה ה-14, אך זכתה למעמד רשמי של עיר רק במאה ה-18. בראשית המאה ה-18 סבלו תושביה ממלחמה עם פלישת השוודים וממגפות שבאו בעקבותיה. במחצית המאה ה-19 נפגעה העיר במרידות הפולנים (נגד רוסיה הצארית שזכתה בחבלי ארץ אלו אחרי חלוקת פולין ב-1795, ליטא הייתה עד אז חלק מממלכת פולין-ליטא). וב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), נכבשה העיר (והאזור כולו) בידי הגרמנים. בנוסף לתלאות המלחמה פקדו את העיר שתי שריפות גדולות בעשור הראשון למאה העשרים.
הקהילה היהודית
אין לנו ידיעות על ראשית הישוב היהודי בטלז. בשנת 1847 ישבו שם 2,248 יהודים וב-1897 3,088. עם הגירושים בימי מלחמת העולם הראשונה ירד מספר היהודים במקום ובשנת 1923 היו שם רק 1,545 יהודים אך מספרם שב ועלה.
יהודי העיר התפרנסו ממסחר בתבואה ועצים והיו ביניהם בעלי מלאכה. מקור פרנסה חשוב לרבים היו בתי המדרש והישיבה הגדולה, שאליהם באו תלמידים מליטא כולה.
בטלז היו ארבעה בתי מדרש גדולים: בית המדרש הגדול, בית המדרש של החייטים, בית המדרש של החיילים ובית המדרש של הקצבים. מרכז חייה של הקהילה הייתה הישיבה, מן הגדולות והמפורסמות בעולם היהודי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ליד הישיבה הייתה מכינה ובית חינוך לילדים. כן היה במקום "כולל רבנים", אכסניה לאברכים מוסמכים.
מוסדות החינוך התורניים טבעו את חותמם על חיי הקהילה והיא נהייתה למבצר היהדות החרדית, ומלחמה הייתה לה בכל גילוי של השכלה או סטיה מן המסורת.
בשנות השמונים למאה ה-19 הוקם בטלז בית ספר יהודי-רוסי בהנהלת המשורר יהודה לייב גורדון (יל"ג). היהודים החרדים התנגדו לו והצרו את צעדיו, ובמשך שש השנים שיל"ג ישב בטלז התנהלה נגדו מלחמת חרמה והוא השיב מלחמה שערה, בעיקר בסאטירות שכתב.
אחרי מלחמת העולם הראשונה שבה הקהילה למקומה המרכזי ביהדות המסורתית וכמרכז "אגודת ישראל" על כל פלגיה, שם יצאו לאור בטאוני התנועה "הנאמן" ו"דער יידישער לעבן".
מוסדות הצדקה וגמילות חסדים של טלז נודעו בטיבם. פעלו שם: חברה קדישא, לינת צדק, ביקור חולים, קופת גמילות חסדים, מטבח עממי, אגודת נשים לתמיכה בעניים וחולים, מרפאה וקייטנות לילדים בחסות הרבנית ובית חולים, שנוהל בידי הרופא היהודי ד"ר מנוחין.
בראשית המאה העשרים כיהן בטלז, כרב מטעם, ר' שמעון ברמן, חוקר מקרא ופרשן. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' אברהם יצחק בלוך.
בליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היו בעיר שני בתי מדרש למורים של "יבנה", האחד למורים והשני למורות וגימנסיה "יבנה" לבנות. הנוער הדתי התארגן ב"תפארת בחורים".
בין שתי מלחמות העולם באה גם הציונות לטלז, והוקמו סניפים של התנועות הציוניות "המזרחי", הצה"ר (הציונים הרביזיוניסטים), הצ.ס. (ציונים סוציאליסטים), "מכבי" ו"צעירי ציון". נסיון להקים בית ספר עברי מרשת "תרבות" סוכל על ידי השלטונות.
תנועת הבונד (תנועה יהודית סוציאליסטית, לא ציונית) פעלה שם עד 1920, מקצת חבריה הצטרפו אחר כך לקומוניסטים ופעלו במחתרת.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטלז כ-2,800 יהודים בתוך אוכלוסיה של 8,000.
תקופת השואה:
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. יהודים, פליטי פולין הכבושה בידי הנאצים, באו לטלז ובראשית שנת 1941 ישבו בעיר כ-3,000.
מוסדות הציבור היהודיים נסגרו וכל הפעילות הציבורית היהודית והציונית הופסקה. נסגרו גם בתי הספר הדתיים והישיבה הגדולה. (בניינה שימש כבית חולים לחיילי הצבא האדום) ראשי הישיבה המשיכו ללמד ככל שיכלו בדרכים אחרות, עד שהחליטו להציל את הישיבה על ידי העברתה לחוץ-לארץ. שניים מראשיה היגרו לארצות הברית ובעיר קליבלנד הוקמה ישיבה חדשה הממשיכה את מסורת הישיבה הגדולה של טלז.
אחרי פרוץ מלחמת גרמניה ברית המועצות (22 ביוני 1941) הופצצה טלז בידי הגרמנים והצבא הסובייטי הנסוג הצית את מחסני הנשק שלו. אחד מהם מוקם בבית מדרש ויהודים שראו את השריפה סיכנו את חייהם, חילצו את ספרי התורה והסתירום במרתף. קבוצות של ליטאים לאומנים, שהשתלטו על העיר בתוך נסיגת הסובייטים, הוציאו את ספרי התורה וחיללו אותם. הם גם התנכלו ליהודים, היכו אותם, שדדו את רכושם ושמו כמה יהודים במעצר.
הגרמנים נכנסו לטלז ב-25 ביוני, והיהודים העצורים שוחררו, אולם בבוקר יום המחרת נעצרו בחוצות העיר 200 גברים יהודים, גם הם בידי הליטאים הלאומנים, הובלו בסך בחוצות העיר והוחזקו במעצר בלי מים ובלי מזון עד שעות הערב.
ביום ששי, 26 ביוני, ריכזו הגרמנים ועוזריהם הליטאים את כל היהודים בככר השוק והובילום לאגם מאסטיס (MASTIS) בסביבת העיר תוך מכות וצעקות. ליד האגם הואשמו היהודים במעשי השלטון הסובייטי בעיר ובעיקר ברצח 72 ליטאים, אסירים פוליטיים, והרב נדרש לשלוח שליחים לשדל את שרידי הצבא האדום שביערות להיכנע. טענות היהודים, שלא היה להם כל קשר עם מעשי השלטונות הסובייטים ושגם הם סבלו מהם, נדחו הכל וכל. משסברו שקרב קיצם, כאשר נדרשו הגברים להישאר במקום והנשים והילדים נדרשו לחזור לבתיהם, כינס ר' בלוך את הקהילה סביבו ל"תשובה" ול"וידוי". עם חשכה הופרדו המשפחות בכוח, הנשים והילדים שחזרו לבתיהם בעיר מצאו אותם פרוצים ושדודים. במוצאי השבת נאספו שוב הנשים והילדים והובלו לאחוזה ביער ריניאי (RUINIAI), כ-5 ק"מ מדרום מזרח לעיר, שם מצאו את הגברים (מלבד שלושה שנורו באותו הלילה). אחרי שהוחזקו כמה ימים תחת כפת השמים, שוכנו ברפתות ואורוות והוקם שם כעין מחנה, ומפקדו היה הליטאי פלאטאקיס (PLATAKIS). למחנה הובאו גם היהודים שניסו בימים הראשונים למלחמה להמלט לברית המועצות או להסתתר בכפרים. שוב הופרדו המשפחות, גברים לחוד ונשים
וילדים לחוד, ולמחנה מונה ועד שבראשו רב הקהילה. הועד דאג לאספקת מזון מהעיר ולסדר במחנה, בהשפעתו אוחדו המשפחות.
כעבור זמן קצר נמצאו ביער קברי 72 האסירים הפוליטיים שהיהודים הואשמו באחריות למותם. היהודים נצטוו להוצאים מקבר האחים ולטפל בהבאתם לקבורה נאותה. הגברים עשו את המלאכה תוך עינויים והשפלות, בפיקוח הליטאים, והנשים הוצאו לעבודות כפייה בעיר.
ביום 14 ביולי כינס חייל גרמני שחרבו שלופה בידו את הגברים היהודים גזז את זקניהם ופיקח על טקס של ענויים והשפלות שנמשך שעות רבות. למחרת החלו הגרמנים ועוזריהם הליטאים ברצח שיטתי של הגברים היהודים, ותוך ימים ספורים ירו בכולם וטמנום בקברי אחים רדודים, רב הקהילה, ר' אברהם יצחק בלוך, נרצח אחרי עינויים. במגפה שפרצה בגלל הגוויות החשופות בשטח מתו נשים וילדים. הוחלט להעבירם לאחוזת גירוליאי (GERULIAI), כ-10 ק"מ ממזרח לטלז, מקום ריכוז בעיקר של נשים וילדים יהודיים שרידי הטבח בריניאי ובוישוביאן (VIESVENAI), כ-4,000 נפש.
כיוון שהיו אלה ימי הקציר, התירו הגרמנים לאיכרים לקחת נשים צעירות מן המחנה לעבודה בשדות. אחדות קשרו קשרים שסייעו להן להסתתר בבוא העת. ועד של נשים ניהל את המחנה בתנאים קשים ביותר, בלי מקורות מזון קבועים ובלי תרופות, והחולים רבים מיום ליום. פנייה לעזרה לבעלי השפעה ליטאים, ההגמון והרופא המחוזי, רק סייעה לקרב את קיצן. בסוף אוגוסט 1941, ז' באלול תש"א הורחקו 600 נשים צעירות מן המחנה וכל השאר הובלו ליער ריניאי ונרצחו שם.
הנשים הצעירות הוחזרו לטלז ושוכנו בבתים חרבים של עניי העיר (אלה ישבו עכשיו בבתי היהודים) הן ניסו לעבוד למחייתן וחיזרו על פתחי הליטאים לקבל מזון. בסוף דצמבר 1941 הובלו הנשים לגיא ההריגה של יער ריניאי ונרצחו שם. רבות הצליחו לברוח, אלה שנתפשו הובאו לגיטו שאוולי וכמה עשרות הצליחו להסתתר בכפרים עד סוף המלחמה.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
בשנת 1989 נותרו בעיירה רק 23 יהודים.במקום הוקמו אנדרטאות לנרצחי השואה במקום רצח ההמונים בשואה.
בשטח הגטו היהודי לשעבר נותרו מבני בית הכנסת והישיבה.
בית העלמין היהודי שנותר הוא במצב גרוע ונותרו בו רק כ - 55 מצבות.