דלג לתוכן האתר >

סוניה דלוניי-טרק

Sonja Delaunay-Terk (1885-1979), artist born in Gradizhske, Russia (now part of Ukraine), who together with her husband Robert Delaunay, founded the Orphism art movement, noted for its use of strong colors and geometric shapes. Her work included paintings, textile design for furniture and clothing and also designs for stage sets. In 1964 a comprehensive exhibition of her work was shown at the Louvre in Paris, a unique honor to be given to a living female artist, while in 1975 she was named an officer of the French Legion of Honor.

Her family was poor and at an early age she was looked after by her uncle, Henri Terk, a wealthy lawyer who lived in St Petersburg, Russia. When she was 16 her high school teacher noticed her talent for drawing. She was sent to the Academy of Fine Arts in Karlsruhe, Germany. In 1905 she went to Paris, France, where she enrolled at the Académie de la Palette in Montparnasse and took the opportunity to study all the art galleries in Paris. She was particularly influenced by Van Gogh, Gauguin, Henri Rousseau and also Henri Matisse and Derain.

Sonia met Robert Delaunay in early 1909. They became lovers and were married in November 1910. They were supported by an allowance sent from Sonia's aunt in St. Petersburg. A short time later she made for her newly born son a blanket composed of bits of fabric like those seen in the houses of Russian peasants. “When it was finished, the arrangement of the pieces of material seemed to me to evoke cubist conceptions, a technique which was subsequently applied to other objects and paintings.”, Delaunay-Terk once said. It was the beginning of the Orphism art movement. The Delaunays' friend, the poet and art critic Guillaume Apollinaire, coined the term Orphism to describe the Delaunays' version of cubism in 1913 and it was through Apollinaire that in 1912 Sonia met the poet Blaise Cendrars who was to become her friend and collaborator.

The Delaunays travelled to Spain in 1914, staying with friends in Madrid. At the outbreak of the First World War in 1914 they decided not to return to France. In August 1915 they moved to Portugal where they shared a home with Samuel Halpert and Eduardo Viana. In Portugal she painted "Marché au Minho" ("The market at Minho", 1916), which she later says was inspired by the beauty of the country. In 1917 Sonia designed costumes for a production of Cleopatra (stage design by Robert Delaunay) and for the performance of Aida in Barcelona. In Madrid she decorated the Petit Casino (a nightclub) and founded Casa Sonia, selling her designs for interior decoration and fashion, with a branch in Bilbao.

Returning to Paris in 1921 she made clothes for private clients and friends, and in 1923 created fifty fabric designs using geometrical shapes and bold colours, commissioned by a manufacturer from Lyon. Soon after, she started her own business. Her clients were amongst the most famous stars of the time. Sonia Delaunay gave a lecture at the Sorbonne on the influence of painting on fashion. The Great Depression caused a decline in business. After closing her business, Sonia Delaunay returned to painting, but she still designed for Jacques Heim, Metz & Co and private clients. She said "the depression liberated her from business".

After the World War 2, Sonia was a board member of the Salon des Réalités Nouvelles for several years. Sonia and her son Charles in 1964 donated 114 works by Sonia and Robert to the Musée National d'Art Moderne in Paris.

Jazz expert Charles Delaunay is her son.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

מדריד

בירת ספרד.

בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.

היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.

אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.

ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.

היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.

פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.

הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.

בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.

בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
סוניה דלוניי-טרק

Sonja Delaunay-Terk (1885-1979), artist born in Gradizhske, Russia (now part of Ukraine), who together with her husband Robert Delaunay, founded the Orphism art movement, noted for its use of strong colors and geometric shapes. Her work included paintings, textile design for furniture and clothing and also designs for stage sets. In 1964 a comprehensive exhibition of her work was shown at the Louvre in Paris, a unique honor to be given to a living female artist, while in 1975 she was named an officer of the French Legion of Honor.

Her family was poor and at an early age she was looked after by her uncle, Henri Terk, a wealthy lawyer who lived in St Petersburg, Russia. When she was 16 her high school teacher noticed her talent for drawing. She was sent to the Academy of Fine Arts in Karlsruhe, Germany. In 1905 she went to Paris, France, where she enrolled at the Académie de la Palette in Montparnasse and took the opportunity to study all the art galleries in Paris. She was particularly influenced by Van Gogh, Gauguin, Henri Rousseau and also Henri Matisse and Derain.

Sonia met Robert Delaunay in early 1909. They became lovers and were married in November 1910. They were supported by an allowance sent from Sonia's aunt in St. Petersburg. A short time later she made for her newly born son a blanket composed of bits of fabric like those seen in the houses of Russian peasants. “When it was finished, the arrangement of the pieces of material seemed to me to evoke cubist conceptions, a technique which was subsequently applied to other objects and paintings.”, Delaunay-Terk once said. It was the beginning of the Orphism art movement. The Delaunays' friend, the poet and art critic Guillaume Apollinaire, coined the term Orphism to describe the Delaunays' version of cubism in 1913 and it was through Apollinaire that in 1912 Sonia met the poet Blaise Cendrars who was to become her friend and collaborator.

The Delaunays travelled to Spain in 1914, staying with friends in Madrid. At the outbreak of the First World War in 1914 they decided not to return to France. In August 1915 they moved to Portugal where they shared a home with Samuel Halpert and Eduardo Viana. In Portugal she painted "Marché au Minho" ("The market at Minho", 1916), which she later says was inspired by the beauty of the country. In 1917 Sonia designed costumes for a production of Cleopatra (stage design by Robert Delaunay) and for the performance of Aida in Barcelona. In Madrid she decorated the Petit Casino (a nightclub) and founded Casa Sonia, selling her designs for interior decoration and fashion, with a branch in Bilbao.

Returning to Paris in 1921 she made clothes for private clients and friends, and in 1923 created fifty fabric designs using geometrical shapes and bold colours, commissioned by a manufacturer from Lyon. Soon after, she started her own business. Her clients were amongst the most famous stars of the time. Sonia Delaunay gave a lecture at the Sorbonne on the influence of painting on fashion. The Great Depression caused a decline in business. After closing her business, Sonia Delaunay returned to painting, but she still designed for Jacques Heim, Metz & Co and private clients. She said "the depression liberated her from business".

After the World War 2, Sonia was a board member of the Salon des Réalités Nouvelles for several years. Sonia and her son Charles in 1964 donated 114 works by Sonia and Robert to the Musée National d'Art Moderne in Paris.

Jazz expert Charles Delaunay is her son.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

מדריד
מדריד

בירת ספרד.

בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.

היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.

אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.

ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.

היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.

פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.

הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.

בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.

בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.

אוקראינה

Ukraine

Україна / Ukrayina

A country in eastern Europe, until 1991 part of the Soviet Union.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 50,000 out of 42,000,000 (0.1%). Main Jewish organizations:

Єврейська Конфедерація України - Jewish Confederation of Ukraine
Phone: 044 584 49 53
Email: jcu.org.ua@gmail.com
Website: http://jcu.org.ua/en

Ваад (Ассоциация еврейских организаций и общин) Украины (VAAD – Asssociation of Jewish Organizations & Communities of Ukraine)
Voloska St, 8/5
Kyiv, Kyivs’ka
Ukraine 04070
Phone/Fax: 38 (044) 248-36-70, 38 (044) 425-97-57/-58/-59/-60
Email: vaadua.office@gmail.com
Website: http://www.vaadua.org/