חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 10
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי לבוב

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
199905
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Jurist

Was born in Lvov but was taken to Palestine at age 12. He studied law at the Hebrew University. Durung the Israel War of Independence he was president of the Jerusalem military court. After the war, he was in private law practice. In 1960 he was appointed attorney general and in that capacity he led the prosecution in the trial of Adolf Eichmann. He wrote the story of the Eichmann trial in Justice in Jerusalem. From 1965 to 1977 Hausner was a Knesset member for the Independent Liberal party and served as minister without portfolio, 1974-77. He was chairman of the council of Yad Vashem.
מוסיקולוגית. נולדה בלבוב, פולין, והשלימה את לימודי המוסיקה שלה בקונסרבטוריון של לבוב, שם למדה ב1924- פסנתר ועוגב. אחר כך למדה מוסיקולוגיה אצל צ'יבינסקי וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "ההרמוניה של סקריאבין". לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה נספחת תרבות בשגרירות פולין במוסקבה. אחר כך הייתה פרופסור למוסיקה באוניברסיטה של ורשה. בין פרסומיה: "קווים למדע המוסיקה" (1934), "הערות על המתודולוגיה המרקסיסטית במוסיקולוגיה" (1950) ו"ההיסטוריה של המוסיקה הרוסית" (1955). נפטרה בווארשה, פולין.
משורר. נולד ליד לבוב, אוקראינה, והשתייך לזרם הניאו-רומנטי הגליציאני. כשכוחות הנאצים פלשו לגליציה, ניסה להימלט, אך נתפס ונספה. עקבותיו לא נמצאו מעולם.
ספרי השירה שלו כוללים את "אפשיים" (1927), "מיין שטאט" (1932), ""מיישע או ליד" (1934), ו"בלא ווערטער" (1937).
Historian

His family had been active as Hebrew printers in Lvov and Zolkiew from 1830. He was born in Lvov and studied at its university. He then taught at several schools (especially the one at Gliniany) founded by Baron de Hirsch in Galicia. He was active in Zionist circles. In World War I, he was a military chaplain in Lublin. From 1918 to 1920 Balaban headed a Jewish school in Czestochowa, and then directed the rabbinical seminary in Warsaw until 1930. From 1928 he taught Jewish history at the University of Warsaw, being appointed professor in 1936. He also directed the Warsaw Institute for Jewish Studies. When the Nazis occupied Warsaw in 1939, he refused to flee and died in the Warsaw Ghetto. Balaban is regarded as the founder of the historiography of Polish Jewry and published extensively. In the framework of his community studies,he reconstructed the history of the Jewish self-governing bodies in Poland.
סופר ומשורר. נולד בלבוב, אוקראינה, ועלה לארץ-ישראל ב-1934. עם כתביו נמנים הסיפור האוטוביוגרפי "החיים כמשל" (1958); הרומן "על מצבו של האדם" (1967), אוסף שירים (1951) וספרי ילדים, וביניהם "ידידי" (1959), "נער הייתי" (1960), "אידה" (1961) ו"הגנב" (1964). נפטר בתל-אביב.
כנר. נולד בלמברג (לבוב), גליציה (פולין), והיה אחיו של הפסנתרן יעקב גימפל. למד, בין היתר, אצל קרל פלש והיה מנהל התזמורות של קניגסברג (1931-1929) וגטבורג (1936-1931). אחרי שעבר לארה"ב, התמנה לכנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס (1942-1937). לאחר מלחמת העולם השנייה ערך מסע הופעות בארה"ב ובאירופה. הופיע עם מספר אנסמבלים קאמריים, וביניהם שלישיית הפסנתר מאנס (1956-1950) ורביעיית כלי-הקשת של ניו-אינגלנד (1973-1967). הופיע גם כמנצח של אנסמבלים קאמריים שונים והתפרסם כסולן ובזכות הפרשנות שלו למוסיקת הבארוק ולמוסיקה קלאסית. נפטר בלוס-אנג'לס, קליפורניה (ארה"ב).
מלחין ופסנתרן. נולד בלמברג (לבוב), אז: פולין, וב-1933 זכה בפרס בתחרות בינלאומית לפסנתר שנערכה בווינה. ב-1934 התיישב בארץ-ישראל ולימד פסנתר בתל-אביב. ב-1937 היגר לארה"ב וב-1940 נתמנה שם למנהל של המרכז הקהילתי היהודי בדטרויט. ביצירותיו משתלבים, לעתים קרובות, מוסיקת פולקלור אותנטית ותפילות מן המסורת היהודית. חיות הלחין יצירות רבות, אינסטרומנטליות וקוליות, כולל מוסיקה דתית. בין יצירותיו: פנטסיה לפסנתר ולתזמורת (1928); קונצ'רטו לצ’לו (1932); תהלים קמ"ב לסולנים, למקהלה ולתזמורת (1937); קונצ'רטו לפסנתר (1953); וכן קנטטות אחדות על נושאים תנכ"ים, שהידועה בהן היא הארץ המובטחת (1951).
Rosenfeld, Jakob (1903-1952), physician, general in the Chinese army, born in Lemberg, Austria-Hungary (now Lviv, in the Ukraine), the son of an officer in the Austro-Hungarian army. His family settled in Woellersdorf, in Lower Austria in 1910, where Jakob Rosenfeld attended the school and then continued his education at the gymnasium in Wiener Neustadt. He studied and then practiced medicine in Vienna.

Following the Anschluss, he was arrested by the Nazis who confiscated his house in central Vienna. He was detained in the Dachau and Buchenwald concentration camps, was released in the autumn of 1939 and given a few days to leave the country. Rosenfeld succeeded in immigrating to Shanghai, China, where he joined the Communist army of Mao Tze Dong serving as a physician. Known in Chinese as Luo Shengte (“Long Nose”), he took part in the battles against the Japanese occupation forces and then against the Nationalist army of Chiang Kai-shek. Rosenfeld’s efforts and contribution were acknowledged and he was eventually granted the rank of general in the Chinese Communist army.

He returned to Vienna in 1950 where he tried to continue his practice, but left a short period with the hope to come back to China. He immigrated to Israel, where he started working in a Tel Aviv hospital and died there in 1952. Jakob Rosenfeld has been acclaimed as a national hero in China.
פסנתרן. נולד בלבוב, ברית-המועצות. כשהיה בן שמונה עזבה המשפחה את ברית-המועצות דאז והתיישבה בקנדה, וב-1961 עברה לניו-יורק. ב-1974 זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש רובינשטיין בתל-אביב, וב-1979 בפרס אברי פישר. אקס ניגן עם התזמורות הגדולות בעולם והופיע ברסיטלים ברחבי העולם עם הכנר נתן מילשטיין.
Diamand, Herman (1860-1930), socialist politician and publisher, born in Lvov, Ukraine (then Lemberg, Austria-Hungary) into a middle class assimilated family. He attended a modern Jewish primary school and then a public secondary school. Diamand studied law and political science at the local university and went on to be awarded a doctorate in 1894 at the University of Vienna, Austria. By the late 1880s he became a convinced socialist and Polish nationalist. In 1892 he was a delegate to the founding convention of the Polish Social Democratic Party of Galicia. Between 1904 and 1909 he represented the party at the International Bureau of the Second International.

Although favouring assimilation, Diamand devoted much energy to working to improve the lot of Jewish workers. He published and edited several Yiddish newspapers which identified with the socialist mnovement, including the biweekly "Di yidishe folksblat" (Lwów, 1896-1897) and the weekly "Di yidishe folkstsaytung" (1903-1904). However Diamand opposed the establishment of separate Jewish workers' organizations which in his view would only prolong Jewish separeteness. He felt that Yiddish was a temporary tool to raise the cultural level of the Jewish masses, but believed that the eventual disappearance of Yiddish was not only inevitable from a Marxist point of view, but even desirable.

During World War I Diamand supported Piludski and the Polish Legions and appealed to the Jews to support Polish independence. In 1917 he was elected to represent Galicia in the Austrian parliament. When Poland gained its independence he became a member of its parliament from 1919 to 1930.
אלטר, ישראל (1901-1979) , חזן ומלחין. נולד בלבוב, פולין, למשפחה מכובדת. מנעוריו היה קשור ל"הסתדרות צעירי ישראל". למד מוסיקה בווינה (אצל החזן צבי הירש הלפרין), ושם התחיל את הקריירה שלו, באגודת בית הכנסת בריגיטנאואר (Brigittenauer Tempelverein). ב-1925 עבר להנובר, גרמניה, וב-1935 ליוהנסבורג, דרום אפריקה, ושימש כחזן ראשי בקהילה היהודית המאוחדת (United Hebrew Congregation). ב-1961 השתקע בארה"ב ופעל כמורה בבית הספר למוסיקה דתית בהיברו יוניון קולג'.
אלטר הלחין יצירות חזנות (ראו אור בספר "שירי ישראל", 1957-1952) ורצ'יטטיב חזני להלל, טל, גשם (1962), ועיבד שירים ביידיש ("מיינע לידר", 1957). הוא נפטר בניו-יורק, ארצות-הברית.
פסנתרן. נולד בלבוב, פולין, והגיע ב-1875 עם הוריו לווינה. שם הופיע לראשונה ברסיטל. בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-19 הכיר את פרנץ ליסט והוא הדריך אותו והשגיח על התפתחות הקריירה שלו. בראשית שנות ה-80 זנח את הקריירה המוסיקלית ונרשם לאוניברסיטת וינה כסטודנט לפילוסופיה. כשחזר לנגן זכה לשבחים מאמנים ידועי-שם, וביניהם ברהמס, שטראוס הבן וצ'ייקובסקי. ב-1938 עזב את וינה והתיישב בניו-יורק. נפטר בניו-יורק.
Rabbi

He was a pupil of Yaakov Ornstein of Lvov, Poland (now in Ukraine). He served as rabbi of Sniatyn, Poland, and in 1841 was appointed rabbi of Jassy and district, in Romania. In this position he was of considerable influence on Romanian Jewry. Taubes was an outstanding rabbinical authority and rabbis from many places turned to him with their queries in Jewish law. He wrote responsa, comments on the Talmud, and a work on the Pentateuch which shows his knowledge of Kabbalah.
מוסיקולוג. נולד בלבוב, גליציה (פולין) וחי בארצות-הברית מאז ילדותו. כתב, בעיקר, על מוסיקה מערבית – רצינית ופופולרית. רבות מעבודותיו עוסקות בנושאים קלאסיים. ביניהן: "הזרם המרכזי במוסיקה" (ארבעה כרכים, 1975-1972). זכה לפרסום בזכות עבודותיו על מוסיקת התיאטרון האמריקנית ("מלחינים לתיאטרון המוסיקלי האמריקני", 1968) ועל המוסיקה הפופולרית האמריקנית ("כל שנות המוסיקה הפופולרית האמריקנית", 1977). אבן הוא מחברם של הספרים "מלחינים אמריקנים: מילון ביוגרפי" (1982) ו"מוסיקה עברית: מחקר ופרשנות" (1931). נפטר במיאמי, פלורידה.

וילהלם וכטל (1875-1942), צייר ומאייר. למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בקראקוב ובאקדמיה לאמנויות יפות במינכן. הור הגר לישראל ב-1936. ב-1942 עבר להתגורר בניו יורק, שם נפטר זמן קצר לאחר בואו. הוא צייר דיוקנאות, נושאים יהודיים וציוניים ונופים.

שור, ברוך (1823-1904) , חזן ומלחין. נולד בפומורזשאני, גליציה (פולין). אביו הבחין בקולו המיוחד ושלח אותו לבצלאל זולצר שהיה באותה תקופה חזן בלבוב. אחר כך עבר לשיר במקהלה של ירוחם הקטן, שהיה חזן בטרנופול. שור התחיל להתפרסם בגליציה ובוקובינה וחזנים רבים רצו לקבל את הנער המוכשר למקהלותיהם. לבסוף עבר ליאסי ושם התחתן. חתנו שלח אותו ללמוד מוסיקה בבוקרשט, ואחר כך מונה לחזן בחוטין (בסרביה). התחיל להלחין מוסיקה לתפילות. מחוטין עבר לקמניץ פודולסק ואחר כך שוב ליאסי, הפעם כחזן. הוא לא נשאר שם זמן רב. כשהחזן יעקב בוכמן מבית הכנסת רמב"ח בבודפשט עזב, הוזמן למלא את מקומו. זה היה הישג גדול עבור החזן הצעיר. שור היה חזן בבודפשט במשך ארבע שנים ואז הוזמן לשוב ללבוב, והפעם כחזן בבית הכנסת הגדול. שימש כחזן בלבוב במשך שלושים ואחת שנים עד להתעמתותו עם רבה של העיר, יצחק אטינגר, סביב האופרה שמשון הגיבור שהלחין. כשהתברר שלחץ ידיים לזמרת צעירה, נאסר עליו לנהל את תפילות יום השבת במשך ארבעה שבועות. הוא סירב לקבל את הגזירה ובגיל שישים ושבע יצא לארה"ב והיה לחזן באיסט סייד בניו-יורק. תושבי לבוב ניסו במשך חמש שנים לשכנע אותו לחזור. כשהיה בן שבעים ושלוש חזר ללבוב והתקבל בכבוד רב. למרות גילו המתקדם המשיך להופיע בכל רחבי גליציה והלחין מוסיקה ליטורגית. נפטר בלבוב, פולין, תוך כדי ניהול הטקס ביום האחרון של פסח. ששת בניו היו אף הם חזנים.
Halberstam, Ben Zion (1874-1941), Hassidic rabbi, born in Bukowsko (Bikofski), Poland (then part of Austria-Hungary), the son of Shlomo Halberstam (1847–1905), the first rebbe of Bobov.

Halberstam succeeded his father as Rebbe. He is the author of a commentary on the Torah called "Kedushas Tzion". During WW1 he was a refugee in Austria, but retuened to Poland and re-opened his yeshiva "Ets Haym" at Bobowa (Bobov). Under Halberstam's guidance the yeshiva was attended by some 300 students. Halberstam composed more than 100 nigunim.

Halberstam was murdered in Jewish cemetery of Lvov (now Lviv, Ukraine), on July 28, 1941, by Ukrainians along with his son and three sons-in-law. They fell victim to a large scale pogrom conducted mainly by Ukrainians with the assistance of the Ukrainian police and German Army who had captured Lvov earlier that month. An estimated 2,000 Jews were murdered in what was called "Petlura Days" (July 25-29, 1941).
Rabbi

He was 15 when his first book of talmudic novellae was published and at age 19 his sermons appeared in bookform. When he was 24 he was appointed rabbi of Sambor, refusing many offers to move to other communities. During World War I he was in Vienna where he was able to assist the many Jewish refugees in the city. In 1922 Lewin was elected to the Polish parliament (Sejm). A leader of Agudat Israel, he was active in many fields of Jewish life. In 1926 he became rabbi of Rzeszow. In World War II he fled to Lvov where he was murdered by the Germans. A prolific writer, Lewin wrote commentaries on the Bible and Talmud.
קבוצת נציגים בועידה הראשונה של הסוציאליסטים
היהודים בגליציה, למברג (לבוב), 1905
בוועידה השתתפו גם נציגים של הבונד והסקציה היהודית במפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.).
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
יהודים בשוק בלמברג (לבוב),
גליציה המזרחית, 1910 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
רבקה ויעקב שטרקהמר, סבו וסבתו של משה שטרקהמר.
למברג (לבוב), 1910 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משה שטרקהמר, תל-אביב)
שרידי בית הכנסת "טורי זהב" ["גולדנה רויז" (ורד הזהב)]
בפאתי העיר העתיקה של לבוב.
בית הכנסת נבנה בשנים 1580 - 1595, ונחנך
על ידי הקהילה בשנת 1595.
בשנת 1942 הרסו הנאצים את בית הכנסת כמעט
עד היסוד. ב-1998 התקינו השלטונות לוח זכרון
לזכר בית הכנסת שעמד במקום.
לבוב, אוקראינה, ינואר 1998.
צילום: ברנד היינץ.
(ברלין, אוסף ברנד והנלורה היינץ)
בניין המשרדים של הקהילה היהודית בו היה
המוזיאון של הקהילה בשנים 1934-1939,
לבוב, פולין, 1994
צלם: א. לוין
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
בית כנסת 'טורי זהב',
למברג (לבוב), גליציה המזרחית, 1910 בקירוב
בית הכנסת מוכר גם בשם המוכר גם בשם רוזה הזהובה
(גילדענע רויזע) שהייתה כלתו של מייסד בית הכנסת
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות מר איגור קוטלובולאטוב, לבוב)
רוכל דברי מאפה ברחוב רוסקה,
למברג (לבוב), גליציה המזרחית, 1890-1910
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
חנוכת ה"טמפל", בית הכנסת של ה'נאורים'.
למברג (לבוב), 18 בספטמבר 1846.
ליתוגרפיה מאת פ. פילר, למברג (לבוב).
(לבוב, ספריית סטפניק)
רחוב אורמיינסקה בלמברג (לבוב),
גליציה המזרחית, 1910 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
טקס גילוי מצבה לזכר חיילים יהודים
בבית הקברות היהודי בלמברג (לבוב),
מזרח גליציה, 1916 בקירוב
צילום שנעשה בידי חיילי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות האקדמיה הפולנית למדעים, וארשה)
פסנתרן. נולד בלבוב, ברית-המועצות. כשהיה בן שמונה עזבה המשפחה את ברית-המועצות דאז והתיישבה בקנדה, וב-1961 עברה לניו-יורק. ב-1974 זכה בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש רובינשטיין בתל-אביב, וב-1979 בפרס אברי פישר. אקס ניגן עם התזמורות הגדולות בעולם והופיע ברסיטלים ברחבי העולם עם הכנר נתן מילשטיין.
Braudes, Reuben Asher (1851-1902), Hebrew novelist and journalist, an advocated of reform in religious and social affairs, born in Vilna, Lithuania (then part of the Russian Empire). He strted his studies in Vilna, wher he was a brilliant Talmud student, caming under the influence of the Maskilim at an early age. He studied in Zhitomer, now in the Ukraine, for three years, and at the age of twenty he left for Odessa, the centre of the Haskalah movement. Braudes wrote many articles defending the Haskhalah viewpoint and of the need to modernize the religious and social life of the Jews in Russia. Braudes led a wandering life.

After five years in Odessa, he spent one year in Warsaw, Poland, and then three years in Lemberg (Lvov, now Lviv, in Ukraine) where he edited the "Ha-Boker Or" magazine (1876-1879). In Lemberg he also wrote a great part of his novel "Religion and Life", which describes Jewish life in Lithuania and the efforts to bring Jews into the modern world. In Vilna (1879-1881) he published an article on the revival of the Hebrew language. After the 1881 pogroms he joined Hibbat Zion movement, and then left for St Petersburg, Russia. The years 1882-4 found him in Bucharest, Romania, where he edited a Yiddish weekly newspaper and advocated settlement activity in Erez Israel for which he was expelled from Romania. Between 1884 and 1891 he was again in Lemberg where he wrote a part of his second novel "The Two Extremes" (in Hebrew), which describes the clash between the different attitudes of modern and traditional Jewish life. He lived in Krakow, Poland, for two years from 1891 and was the editor of two weekly periodicals. Once again in Lemberg (1893-1896) he became editor of the weekly "Juedisches Wochenblatt" - the official Zionist paper in eastern Galicia. In the period 1896-1902 he was the Viennese correspondent for "Hamagid ha-Hadash". He participated in the first Zionist Congress in Basle (1897). Herzl proposed him to be the editor of the Yiddish edition of "Die Welt”.
Zionist

Born in Boryslaw, he was already an active Zionist while in high school. A lawyer by profession, he settled in Lvov in 1908. He worked on behalf of the Zionist Organization and was a founder of the Polish-language Zionist daily Nowy Dziennik and the Yiddish Zionist daily, Der Morgen. After World War I he was a Polish delegate to the Committee of Jewish Delegations at the Paris peace conference. A General Zionist, he attended several Zionist Congresses. From 1922-27 Ringel was a member of the Polish senate. During the Soviet occupation of Lvov in 1939-41 he was deported to the Soviet interior and no further word was received as to his fate.
Rabbi

He was 15 when his first book of talmudic novellae was published and at age 19 his sermons appeared in bookform. When he was 24 he was appointed rabbi of Sambor, refusing many offers to move to other communities. During World War I he was in Vienna where he was able to assist the many Jewish refugees in the city. In 1922 Lewin was elected to the Polish parliament (Sejm). A leader of Agudat Israel, he was active in many fields of Jewish life. In 1926 he became rabbi of Rzeszow. In World War II he fled to Lvov where he was murdered by the Germans. A prolific writer, Lewin wrote commentaries on the Bible and Talmud.
מלחין. נולד בטיסמניצה (Tysmenitsa, טישמניץ), פולין, כבנו של חזן, וביחד עם ששת אחיו הקים את אנסמבל "וולפסטאל קאפלה" בטרנופול. היה מנצח בתיאטרון היהודי בלבוב (למברג) ,אך ב-1914 נאלץ לעבור לווינה. אחרי מלחמת העולם הראשונה חזר לטרנופול.
הלחין כמה אופרטות, וביניהן השטן כמושיע (Der Teufel als Retter), רבי יהודה הלוי, הנשף הקומי, בת ירושלים, מלכת שבא, שלוש המתנות ובוסתנאי. הלחין גם ולסים, שירי-לכת וריקודים. המוסיקה שלו הייתה פופולרית מאוד והוא זכה לפרסום, אך למרות זאת חי בעוני.
Rosenfeld, Jakob (1903-1952), physician, general in the Chinese army, born in Lemberg, Austria-Hungary (now Lviv, in the Ukraine), the son of an officer in the Austro-Hungarian army. His family settled in Woellersdorf, in Lower Austria in 1910, where Jakob Rosenfeld attended the school and then continued his education at the gymnasium in Wiener Neustadt. He studied and then practiced medicine in Vienna.

Following the Anschluss, he was arrested by the Nazis who confiscated his house in central Vienna. He was detained in the Dachau and Buchenwald concentration camps, was released in the autumn of 1939 and given a few days to leave the country. Rosenfeld succeeded in immigrating to Shanghai, China, where he joined the Communist army of Mao Tze Dong serving as a physician. Known in Chinese as Luo Shengte (“Long Nose”), he took part in the battles against the Japanese occupation forces and then against the Nationalist army of Chiang Kai-shek. Rosenfeld’s efforts and contribution were acknowledged and he was eventually granted the rank of general in the Chinese Communist army.

He returned to Vienna in 1950 where he tried to continue his practice, but left a short period with the hope to come back to China. He immigrated to Israel, where he started working in a Tel Aviv hospital and died there in 1952. Jakob Rosenfeld has been acclaimed as a national hero in China.
שור, ברוך (1823-1904) , חזן ומלחין. נולד בפומורזשאני, גליציה (פולין). אביו הבחין בקולו המיוחד ושלח אותו לבצלאל זולצר שהיה באותה תקופה חזן בלבוב. אחר כך עבר לשיר במקהלה של ירוחם הקטן, שהיה חזן בטרנופול. שור התחיל להתפרסם בגליציה ובוקובינה וחזנים רבים רצו לקבל את הנער המוכשר למקהלותיהם. לבסוף עבר ליאסי ושם התחתן. חתנו שלח אותו ללמוד מוסיקה בבוקרשט, ואחר כך מונה לחזן בחוטין (בסרביה). התחיל להלחין מוסיקה לתפילות. מחוטין עבר לקמניץ פודולסק ואחר כך שוב ליאסי, הפעם כחזן. הוא לא נשאר שם זמן רב. כשהחזן יעקב בוכמן מבית הכנסת רמב"ח בבודפשט עזב, הוזמן למלא את מקומו. זה היה הישג גדול עבור החזן הצעיר. שור היה חזן בבודפשט במשך ארבע שנים ואז הוזמן לשוב ללבוב, והפעם כחזן בבית הכנסת הגדול. שימש כחזן בלבוב במשך שלושים ואחת שנים עד להתעמתותו עם רבה של העיר, יצחק אטינגר, סביב האופרה שמשון הגיבור שהלחין. כשהתברר שלחץ ידיים לזמרת צעירה, נאסר עליו לנהל את תפילות יום השבת במשך ארבעה שבועות. הוא סירב לקבל את הגזירה ובגיל שישים ושבע יצא לארה"ב והיה לחזן באיסט סייד בניו-יורק. תושבי לבוב ניסו במשך חמש שנים לשכנע אותו לחזור. כשהיה בן שבעים ושלוש חזר ללבוב והתקבל בכבוד רב. למרות גילו המתקדם המשיך להופיע בכל רחבי גליציה והלחין מוסיקה ליטורגית. נפטר בלבוב, פולין, תוך כדי ניהול הטקס ביום האחרון של פסח. ששת בניו היו אף הם חזנים.
משורר. נולד ליד לבוב, אוקראינה, והשתייך לזרם הניאו-רומנטי הגליציאני. כשכוחות הנאצים פלשו לגליציה, ניסה להימלט, אך נתפס ונספה. עקבותיו לא נמצאו מעולם.
ספרי השירה שלו כוללים את "אפשיים" (1927), "מיין שטאט" (1932), ""מיישע או ליד" (1934), ו"בלא ווערטער" (1937).

וילהלם וכטל (1875-1942), צייר ומאייר. למד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בקראקוב ובאקדמיה לאמנויות יפות במינכן. הור הגר לישראל ב-1936. ב-1942 עבר להתגורר בניו יורק, שם נפטר זמן קצר לאחר בואו. הוא צייר דיוקנאות, נושאים יהודיים וציוניים ונופים.

קארטאגנר, מאנס (1975-1897), מדען ורופא, יליד פשמישל, גליציה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (היום פולין), בנו היחיד של הרב ליזר קארטאגנר מפשמישל.

קארטאגנר קיבל חינוך מעמיק הן בתורה והן בלימודים כלליים. הוא למד תורה, דקדוק עברי ותלמוד מידי מורים פרטיים בהשגחת אביו. לאחר שעיר הולדתו הפכה לשדה קרב בין הצבא האוסטרי והצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, הוא עבר ללבוב (היום באוקראינה) ללמוד מדעי הטבע וסיים את לימודיו ב-1915. הוא תכנן בתחילה להפוך לרב, אבל ב-1916 הוא היגר לשוויץ ולמד רפואה. הוא מימן את לימודיו וקיים את עצמו על ידי מתן שיעורים פרטיים. הוא קיבל את הסמכתו כרופא ב-1924, התמחה בבזל ובציריך לפני שקיבל משרה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה של ציריך. ב-1928 הוא קיבל תואר דוקטור על התזה שלו על תפקוד בלוטת התריס. מ-1929 עד 1937 שימש כרופא בכיר במרפאה היתה מסופחת לאוניברסיטה. ב-1935 הפך מרצה בפקולטה לרפואה וב-1950 מונה לפרופסור פרסם עבודות רבות על מחלות לב וריאה. מאוחר יותר היה פרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ציריך והוא ידוע בעיקר על מחקרו בהקשר התורשתי במחלות של הסמפונות וברונכיטיס. מצב רפואי זה נקרא היום על שמו "סינדרום קטרטגנר" או "מחלת קארטגנר".

במשך חייו הוא שמר על התעניינותו ביהדות למרות שלא היה פעיל בחיי הקהילה. ב-1962 פרסם מאמר בלשני-פילוסופי בגרמנית בנושא "היסודות של השפה העברית" בו הוא מסביר את מקור המחשבות כפי שהן באות לידי ביטוי בשפה היוונית ובשפה העברית.

אחת מאחיותיו, מינדה, נישאה לישעיהו סונה, חוקר וסופר ידוע בתחום היהדות, שהיה פרופסור בסמינר הרבני בסינסנטי. אחותו האחרת, מלכה חיה, רופאה, נישאה לסופר ד"ר יצחק מאן.
Bible commentator

He planned a popular commentary on the Prophets and Hagiographa but only succeeded in completing the sections on Psalms, Proverbs, and Job. The work was completed by his son, Yehiel Hillel Altshuler , who was also a rabbi in Jaworow. The two-part commentary, entitled Metsudat Tsiyyon and Metsudat David, appeared in many editions of the Bible and was widely studied. Yehiel Hillel also wrote Binyan ha-Bayit on Ezekiel's vision of the Temple.
Rabbinical authority

He was born in Vladimir - Volynski (L domeria) in the Ukraine. He married the daughter of Yoel Serkes (Bah), and was rabbi in Putalicze and Posen and in 1641 succeeded his father-in-law as rabbi of Ostrog. Following the Chmielnicki massacres of 1648-49, he fled Poland, returning in 1654 to take up a rabbinic post in Lvov where he spent the rest of his life. Two of his sons were killed in a pogrom in Lvov in 1654. An outstanding communal figure, he took part in meetings of the Polish Jewish autonomous body, the Council of the Four Lands. His major work is Turei Zahav (and he became known after its initials as Taz), a commentary on the Shulhan Arukh incorporating a summary of previous commentaries and defending the work against its detractors. It became one of the two standard commentaries printed alongside the original. The Turei Zahav Synagogue in Lvov was named for him.
Diamand, Herman (1860-1930), socialist politician and publisher, born in Lvov, Ukraine (then Lemberg, Austria-Hungary) into a middle class assimilated family. He attended a modern Jewish primary school and then a public secondary school. Diamand studied law and political science at the local university and went on to be awarded a doctorate in 1894 at the University of Vienna, Austria. By the late 1880s he became a convinced socialist and Polish nationalist. In 1892 he was a delegate to the founding convention of the Polish Social Democratic Party of Galicia. Between 1904 and 1909 he represented the party at the International Bureau of the Second International.

Although favouring assimilation, Diamand devoted much energy to working to improve the lot of Jewish workers. He published and edited several Yiddish newspapers which identified with the socialist mnovement, including the biweekly "Di yidishe folksblat" (Lwów, 1896-1897) and the weekly "Di yidishe folkstsaytung" (1903-1904). However Diamand opposed the establishment of separate Jewish workers' organizations which in his view would only prolong Jewish separeteness. He felt that Yiddish was a temporary tool to raise the cultural level of the Jewish masses, but believed that the eventual disappearance of Yiddish was not only inevitable from a Marxist point of view, but even desirable.

During World War I Diamand supported Piludski and the Polish Legions and appealed to the Jews to support Polish independence. In 1917 he was elected to represent Galicia in the Austrian parliament. When Poland gained its independence he became a member of its parliament from 1919 to 1930.
מוסיקולוג. נולד בלבוב, גליציה (פולין) וחי בארצות-הברית מאז ילדותו. כתב, בעיקר, על מוסיקה מערבית – רצינית ופופולרית. רבות מעבודותיו עוסקות בנושאים קלאסיים. ביניהן: "הזרם המרכזי במוסיקה" (ארבעה כרכים, 1975-1972). זכה לפרסום בזכות עבודותיו על מוסיקת התיאטרון האמריקנית ("מלחינים לתיאטרון המוסיקלי האמריקני", 1968) ועל המוסיקה הפופולרית האמריקנית ("כל שנות המוסיקה הפופולרית האמריקנית", 1977). אבן הוא מחברם של הספרים "מלחינים אמריקנים: מילון ביוגרפי" (1982) ו"מוסיקה עברית: מחקר ופרשנות" (1931). נפטר במיאמי, פלורידה.
Hebrew satirist

Born in Koniuszek, near Przemysl, he early came under the influence of the Haskalah. In Lvov, he was one of group of youngsters excommunicated in 1816 by Rabbi Yaakov Ornstein. He studied medicine in Budapest (1825-29) and practiced in various places including Rawa Ruska where he was credited with saving many from a plague in 1831. Eventually he settled in Brody, where he lived from 1831 earning his living from his medical practice. His chief literary work consisted of five satires. In 1823 he published his first work, Moznei Mishkal, a satire directed against rabbis and Hasidism. His main literary work consists of five satires and a polemical article. Erter was the leading Hebrew satirist of his time and his biting humor was directly mainly against hasidic superstitions. However he was sharply critical of the rabbis and the leaders of the community. He was active communally in Haskala circles, and was involved in plans to reform Jewish society. He co-founded the periodical He-Halutz in the spirit of religious reform.
Religious educator

He was born in Skole and his early career was as a businessman in Lvov. He began to devote himself to study and was particularly attracted to the revival of Hebrew as a spoken language and his child was the first to grow up in Lvov with Hebrew as a mother tongue. From 1910 he taught in Jerusalem, although in 1917 he was expelled by the Turks and spent three years in Berlin before returning to Eretz Israel. He founded the Mizrachi Teachers' Seminary which he headed until his death. Lipschuetz was one of the architects of the Mizrachi school network in Palestine. He was the author of a biography of Rashi, a study on Agnon whose significance he was one of the first to recognize, and other writings.
Rabbi and halakha authority

He was born in Brody where he was educated by his father,Yehoshua Heshel Babad, whom he succeeded as head of the beit din in Stryzow in 1892. Two years later he moved to Jaworow, serving as rabbi until 1911 when he moved to Tarnopol. He was often consulted by other rabbis and was a noted figure in Galician Jewry. His method of study was based on a logical analysis of the texts. He wrote many responsa which were collected in Havatselet ha-Sharon, covering all four parts of the Shulhan Arukh.
Jurist

Was born in Lvov but was taken to Palestine at age 12. He studied law at the Hebrew University. Durung the Israel War of Independence he was president of the Jerusalem military court. After the war, he was in private law practice. In 1960 he was appointed attorney general and in that capacity he led the prosecution in the trial of Adolf Eichmann. He wrote the story of the Eichmann trial in Justice in Jerusalem. From 1965 to 1977 Hausner was a Knesset member for the Independent Liberal party and served as minister without portfolio, 1974-77. He was chairman of the council of Yad Vashem.
Hebrew author

He was born in Bolechow and had a non-Jewish tutor who taught him several languages. He took over his father’s wine business and became the leader of the Bolechow community. In the 1799 debate with the Frankists in Lvov, Birkenthal acted as interpreter for the chief rabbi of Lvov. The story of this disputation is a main feature of his book on false messiahs. A manuscript of his memoirs was discovered in 1910 and published in 1912. It is an important source of information for the Jewish life in Eastern Europe in his day.
Teomim, Joseph Ben Meir (1727-1792) rabbi, member of the famous rabbinical Teomim-Frankel family born in Steritz (Szczerzec), near Lvov, Galicia (in Ukraine). The family name was Teomim, but “Frankel” was added to the name when the family of Rabbi Feivel Premsler Teomim, one of Joseph Teomim's ancestors, was forced to flee to France (which was inhabited by the “Franks”) as a result of the Hmielnitski pogroms of 1648.

At a very early age Joseph succeeded his father Rabbi Meir Teomim as a teacher at the yeshiva of Lemberg. He then went to Berlin, Germany, where he taught in the Beit Hamedrash of Daniel Jaffe. He later returned to the yeshiva of Lemberg and remained there until he was appointed rabbi of Frankfurt on the Oder in 1762, on condition that the community agreed to support 10-12 yeshiva students. He was counted among the most important halachic authorities in Europe in the eighteenth century and was given the name Peri Megadim after his most famous work. His commentaries on the Talmud and the ways in which it should be studied made him famous worldwide. During his life he tutored thousands of students and his grave became a place of pilgrimage for those who continued to study his works after his death.

"Peri Meghadim" is a commentary on the Shulchan Aruch code of Jewish law. It was first published in Berlin in 1772 and ever since has been printed in all large editions of the Shulcḥan Aruch. The purpose of the work was to explain the Shulchan Aruch, to add laws which had been omitted and to add forwards and principles to the halachot. He collated and presented in a complete form the various principles which were scattered throughout the Shulchan Aruch. This work became a standard work in the yeshiva world, accepted by all communities, including the Hassidim. He also compiled "Ginnat Veradim", seventy rules for understanding the Talmud and another book, "Shoshana Ha-Amakim", describing the methodology of the Talmud. This book expounds and explains twenty four talmudic principles. He wrote a commentary on the prayers, "No‘am Megadim" (1845), which was published together with a prayer book "Hegyon Lev", and left in manuscript form a commentary on the Torah and Haftarot.

Teomim was buried in the Jewish cemetery of Frankfurt on the eastern side of the River Oder, which after WW2 forms the border between Germany and Poland, so the cemetery now finds itself within the Polish town of Słubice. For over 40 years after the end of World War II the cemetery was ignored, was completely overgrown and many of the gravestones were destroyed. An inn and even an escort agency were constructed on the site. After many complaints the Polish authorities agreed to restore the cemetery, which dates from 1399. The exact burial place of Teomim was located and a stone was erected to his memory in 2004.
Rabbi

He was a pupil of Yaakov Ornstein of Lvov, Poland (now in Ukraine). He served as rabbi of Sniatyn, Poland, and in 1841 was appointed rabbi of Jassy and district, in Romania. In this position he was of considerable influence on Romanian Jewry. Taubes was an outstanding rabbinical authority and rabbis from many places turned to him with their queries in Jewish law. He wrote responsa, comments on the Talmud, and a work on the Pentateuch which shows his knowledge of Kabbalah.
Askenazy Ludvik (1921-1986), author and journalist, born in Cesky Tesin (Czech Teschen), Czech Republic (then Czechoslovakia). He studied Slavonik philology in Lvov, Poland (now Lviv, in Ukraine). Askenazy adhered to the Communist movement in his youth. During WW2 he joined the Czechoslovak brigade established in the USSR.

Askenazy was an adept of the principles of "Socialist Realism", which he expressed in his books, short stories, and radio plays. His works include "Ulice mila a jine reportaze z Polska" (1950; "Mila Street and Other Reports from Poland"), "Nemecke jaro" (1950; "German Spring"), and his impressions of Austria, Greece, and other countries, "Vsude jsem potkal lidi" (1955; "I Met People Everywhere"). In three volumes of short stories – "Sto ohnu" (1952; "A hundred Fires"), "Vysoka politika" (1953; "High Politics"), and "Kvenove hvezdy" (1955; "Stars in May") – Askenazy repeatedly stresses the idea that the lives of ordinary people are influenced and determined by politics.

Askenazy was at his best when he abandoned writing on "political realities" and turned to the world of children, such as his books: "Detske etudy" ("Children's Etudes"), and "Ukradeny mesic" ("The Stolen Moon").

A visit to the Land of Israel in 1948 inspired "Kde tece krev a nafta" (1948; "Where Blood and Oil Flow"). In this Askenazy gave expression to his anti-colonialism, showing scant sympathy for the emerging Jewish State.

Askenazy was a member of the Communist Party. In the years 1945-1950 he worked in the Czech state radio, and was an author favored by the regime. Following the Soviet invasion of Czechoslovakia in 1968 he left and found refuge in Munich, Germany. In 1976 he moved to Bolzano, Italy, where he lived until his death with his wife Leonie Mann (daughter of the German writer Heinrich Mann).

In 1977 Askenazy was awarded the "Deutscher Jugendliteraturpreis".
Halberstam, Ben Zion (1874-1941), Hassidic rabbi, born in Bukowsko (Bikofski), Poland (then part of Austria-Hungary), the son of Shlomo Halberstam (1847–1905), the first rebbe of Bobov.

Halberstam succeeded his father as Rebbe. He is the author of a commentary on the Torah called "Kedushas Tzion". During WW1 he was a refugee in Austria, but retuened to Poland and re-opened his yeshiva "Ets Haym" at Bobowa (Bobov). Under Halberstam's guidance the yeshiva was attended by some 300 students. Halberstam composed more than 100 nigunim.

Halberstam was murdered in Jewish cemetery of Lvov (now Lviv, Ukraine), on July 28, 1941, by Ukrainians along with his son and three sons-in-law. They fell victim to a large scale pogrom conducted mainly by Ukrainians with the assistance of the Ukrainian police and German Army who had captured Lvov earlier that month. An estimated 2,000 Jews were murdered in what was called "Petlura Days" (July 25-29, 1941).
Historian

His family had been active as Hebrew printers in Lvov and Zolkiew from 1830. He was born in Lvov and studied at its university. He then taught at several schools (especially the one at Gliniany) founded by Baron de Hirsch in Galicia. He was active in Zionist circles. In World War I, he was a military chaplain in Lublin. From 1918 to 1920 Balaban headed a Jewish school in Czestochowa, and then directed the rabbinical seminary in Warsaw until 1930. From 1928 he taught Jewish history at the University of Warsaw, being appointed professor in 1936. He also directed the Warsaw Institute for Jewish Studies. When the Nazis occupied Warsaw in 1939, he refused to flee and died in the Warsaw Ghetto. Balaban is regarded as the founder of the historiography of Polish Jewry and published extensively. In the framework of his community studies,he reconstructed the history of the Jewish self-governing bodies in Poland.
מלחין ופסנתרן. נולד בלמברג (לבוב), אז: פולין, וב-1933 זכה בפרס בתחרות בינלאומית לפסנתר שנערכה בווינה. ב-1934 התיישב בארץ-ישראל ולימד פסנתר בתל-אביב. ב-1937 היגר לארה"ב וב-1940 נתמנה שם למנהל של המרכז הקהילתי היהודי בדטרויט. ביצירותיו משתלבים, לעתים קרובות, מוסיקת פולקלור אותנטית ותפילות מן המסורת היהודית. חיות הלחין יצירות רבות, אינסטרומנטליות וקוליות, כולל מוסיקה דתית. בין יצירותיו: פנטסיה לפסנתר ולתזמורת (1928); קונצ'רטו לצ’לו (1932); תהלים קמ"ב לסולנים, למקהלה ולתזמורת (1937); קונצ'רטו לפסנתר (1953); וכן קנטטות אחדות על נושאים תנכ"ים, שהידועה בהן היא הארץ המובטחת (1951).
סופר ומשורר. נולד בלבוב, אוקראינה, ועלה לארץ-ישראל ב-1934. עם כתביו נמנים הסיפור האוטוביוגרפי "החיים כמשל" (1958); הרומן "על מצבו של האדם" (1967), אוסף שירים (1951) וספרי ילדים, וביניהם "ידידי" (1959), "נער הייתי" (1960), "אידה" (1961) ו"הגנב" (1964). נפטר בתל-אביב.
כנר. נולד בלמברג (לבוב), גליציה (פולין), והיה אחיו של הפסנתרן יעקב גימפל. למד, בין היתר, אצל קרל פלש והיה מנהל התזמורות של קניגסברג (1931-1929) וגטבורג (1936-1931). אחרי שעבר לארה"ב, התמנה לכנר ראשון בתזמורת הפילהרמונית של לוס-אנג'לס (1942-1937). לאחר מלחמת העולם השנייה ערך מסע הופעות בארה"ב ובאירופה. הופיע עם מספר אנסמבלים קאמריים, וביניהם שלישיית הפסנתר מאנס (1956-1950) ורביעיית כלי-הקשת של ניו-אינגלנד (1973-1967). הופיע גם כמנצח של אנסמבלים קאמריים שונים והתפרסם כסולן ובזכות הפרשנות שלו למוסיקת הבארוק ולמוסיקה קלאסית. נפטר בלוס-אנג'לס, קליפורניה (ארה"ב).
אלטר, ישראל (1901-1979) , חזן ומלחין. נולד בלבוב, פולין, למשפחה מכובדת. מנעוריו היה קשור ל"הסתדרות צעירי ישראל". למד מוסיקה בווינה (אצל החזן צבי הירש הלפרין), ושם התחיל את הקריירה שלו, באגודת בית הכנסת בריגיטנאואר (Brigittenauer Tempelverein). ב-1925 עבר להנובר, גרמניה, וב-1935 ליוהנסבורג, דרום אפריקה, ושימש כחזן ראשי בקהילה היהודית המאוחדת (United Hebrew Congregation). ב-1961 השתקע בארה"ב ופעל כמורה בבית הספר למוסיקה דתית בהיברו יוניון קולג'.
אלטר הלחין יצירות חזנות (ראו אור בספר "שירי ישראל", 1957-1952) ורצ'יטטיב חזני להלל, טל, גשם (1962), ועיבד שירים ביידיש ("מיינע לידר", 1957). הוא נפטר בניו-יורק, ארצות-הברית.
מוסיקולוגית. נולדה בלבוב, פולין, והשלימה את לימודי המוסיקה שלה בקונסרבטוריון של לבוב, שם למדה ב1924- פסנתר ועוגב. אחר כך למדה מוסיקולוגיה אצל צ'יבינסקי וכתבה את עבודת הדוקטורט שלה בנושא "ההרמוניה של סקריאבין". לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה נספחת תרבות בשגרירות פולין במוסקבה. אחר כך הייתה פרופסור למוסיקה באוניברסיטה של ורשה. בין פרסומיה: "קווים למדע המוסיקה" (1934), "הערות על המתודולוגיה המרקסיסטית במוסיקולוגיה" (1950) ו"ההיסטוריה של המוסיקה הרוסית" (1955). נפטרה בווארשה, פולין.
Rabbi

While still young, he was rabbi in Jablonow and was extremely popular. He was invited elsewhere but refused to leave Jablonow to which he felt deeply linked. During World War I Zuckerman fled to Vienna where he worked for war refugees. After the War he returned to Jablonow and helped to rehabilitate the destroyed community. In World War II he stayed in Jablonow under Soviet rule (1939-1942) and during the subsequent Nazi occupation remained with his flock until sent to his death in Belzec extermination camp.
Fink, Ida‬ (1921–2011), Israeli Polish-language author, born in Zbaraż, Poland (now Zbarazh, Ukraine), the daughter of doctor and her mother was a school teacher. She was a student of music at Lvov Conservatory. In 1941-1942, she spent two years in the Zbaraz ghetto, before escaping with the help of fake papers. In 1957, Fink immigrated to Israel. She settled in Holon, where she worked as a music librarian and an interviewer for Yad Vashem.

Fink published her first story in 1971. Fink wrote in Polish, primarily on Holocaust themes. Her stories revolve around the terrible choices that the Jews had to make during the Nazi era and the hardships of Holocaust survivors after the war. They all take place during the German occupation of Poland, if not slightly before, then during, but never afterwards, even if set upon a calendar page after the chronological end of the war, since for those few who survived and do the telling, time and life in a "normal" way could never resume. In some sense, there is no "after" ever. The setting is always a small rural village in Poland; sometimes called Lubianki, or N----, sometimes bisected by the river Gniezna, of "the dirty-yellow color of beer." There's always a central square or marketplace into which Jews are being assembled by Nazi decree, and several miles away is a meadow surrounded by woods. This meadow is soggy in summer, and the snow is stained bright red in winter. The source of this wetness is always fresh human blood. "A Scrap of Time" (honored with the first Anne Frank Prize for Literature and translated into Dutch, Hebrew and German) plunges us into this world. Ida Fink called her stories "fragments of biography." A documentary about Ida Fink, "The Garden that Floated Away", was produced by Israeli filmmaker Ruth Walk. The 2008 film "Spring 1941", directed by Uri Barbash, was based on her work.
Zionist leader

He was born in Hleszczewa (Tarnopol district) and studied law at the University of Lvov where in 1909 he founded the Jewish student’s center, the first of its kind in Europe. He subsequently practiced law in Lvov. From 1918 to 1939 he was vice-president of the Zionist Organization of Galicia. Sommerstein played a leading role in Polish Jewish communal life and was vice-president of the Jewish cooperative movement in the country. From 1922 to 1939 (with a break in 1927-29), he was a member of the Polish parliament (Sejm). After the outbreak of World War II, he fled to Russia and was imprisoned by the Soviet authorities until 1944. Following his release he was made a member of the first post-War Polish government and from 1944-46 served as chairman of the Central Jewish Committee of Poland. He helped to obtain the repatriation of 140,000 Jews from the USSR to Poland. Sommerstein was in the USA from 1946 and was chairman of the economic department of the World Jewish Congress.
Lawyer and politician

He was born in Bukovice, son of Bernhard Loewenstein. He became the leader of the Jewish assimilationists in Galicia and edited a journal that advocated Polish nationalism. He was a member of both the Jewish community council of Lemberg (Lvov) and the Galician Sejm (parliament ) from 1881 to 1886 and from 1907 until 1914 was a member of the Austrian parliament. After the War he sat in the Polish parliament, his views representing the landowners and assimilationists. Losing public support, he left public life in 1922.
פסנתרן. נולד בלבוב, פולין, והגיע ב-1875 עם הוריו לווינה. שם הופיע לראשונה ברסיטל. בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-19 הכיר את פרנץ ליסט והוא הדריך אותו והשגיח על התפתחות הקריירה שלו. בראשית שנות ה-80 זנח את הקריירה המוסיקלית ונרשם לאוניברסיטת וינה כסטודנט לפילוסופיה. כשחזר לנגן זכה לשבחים מאמנים ידועי-שם, וביניהם ברהמס, שטראוס הבן וצ'ייקובסקי. ב-1938 עזב את וינה והתיישב בניו-יורק. נפטר בניו-יורק.
Friedman, Philip (1901-1960), historian, who studied at the universities of Lvov and Vienna and who was awarded a doctorate for his thesis on "Galizischen Juden im Kampfe ihre Gleichberechtigung 1848-68" ("The Jews of Galicia during their struggle for Equality 1848-68:). He went on to conduct further research into the history of the Jews of Poland during the 19th century. In particular he became an expert on the Jews of Lodz. He taught history at the Jewish High School in Lodz and the Institute of Jewish Studies in Warsaw, Poland. He wrote Hebrew text books for schools. He spent World War 2 hiding out in Lvov.

After the liberation he went to Lublin where he organized the Central Jewish Historical Commission, later known as the Jewish Historical Institute in Warsaw which researched and documented the fate of Polish Jewry in the war. In 1946 he moved to the American Zone of Germany where he was asked to organize an educational project for Holocaust survivors. In 1948 he emigrated to the USA where he directed the Jewish Teachers Institute in New York. Friedman also lectured on Jewish history at Columbia University.

He undertook a number of projects for Yad Vashem and wrote several books on the Holocaust.

 יעקב בכמן (1846-1905) , חזן ומלחין של מוסיקה לבית הכנסת. נולד בברדיצ'ב, אוקראינה (אז חלק מאימפריה הרוסית) שימש כילד-חזן וב-1864 התקבל לקונסרבטוריון של סנט פטרבורג. למד, בין היתר, אצל אנטון רובינשטיין, והופיע איתו אחר כך כזמר במסעות קונצרטים. בכמן בחר להיות חזן והתפרסם בבתי הכנסת של ברדיצ'ב, רוסטוב וקונסטנטינופול (איסטנבול), תורקיה. בעת שהותו בלבוב, שנמשכה עד 1884, הקים מקהלה מעורבת והתחיל להלחין עבורה. הוא ירש את מקומו של אוסיה אברס באודסה (1884-1885) ואחר כך השתקע בבודפשט. יצירותיו הושפעו מרובינשטיין ומן המלחינים בני זמנו אבל תרומתו החשובה ביותר הייתה באימפרוביזציות שעשה למוסיקה החזנית המסורתית, ושנכללו בחלקן בעבודותיו המודפסות. בין אלה מצויות קנטטה (1879; טקסט: תהלים מ"ה), שירת יעקב (1884), וכן ובשופר גדול (1889). נפטר בבודפשט, הונגריה.

מלחין. נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.

זיידל רובנר (1856 - 1943), חזן, מלחין ומנצח. נולד בראדומישל, אוקראינה (אז חלק מאימפריה רוסית), ושמו יעקב שמואל מורוגובסקי. בצעירותו היה סוחר ובו בזמן עוזר לרב טברסקי במאקארוב. אחר כך היה, במשך חמש שנים, חזן בקייב, ושם למד מוסיקה אצל הכנר פודהוזר. בשנים 1914-1881 כיהן כחזן בקהילות של זסלאבל (Zaslavl), רובנו (מכאן שמו), קישינב, ברדיצ'ב, לונדון, לבוב ושוב רובנו. ב-1914 הגיע לארה"ב.
הלחין תפילות לחזן, למקהלה ולתזמורת, וביניהן תתברך (1874), הללויה לתזמורת (1897), אהבתי לתזמורת (1899) וקינות (1922). נפטר בארה"ב.

Karol Dresdner (c.1908-1943), poet, translator and historian of Polish literature. He studied at the Jagiellonian University in Krakow earning a PhD with a research on the contribution of Jews to the Polish poetry of the 19th century. He started to publish in Chwilka, a supplement of the Der Moment  Yiddish daily newspaper. He contributed to many Polish newspapers and periodicals, including Chwilą, Nowym Dziennikiem, Opinią, Naszą Opinią, Miesięcznikiem Żydowskim, Nowymi Widnokręgami, and Tygodnikiem Ilustrowanym. His poetic works include Heine and the Stranger, a collection published in 1928. He translated into Polish Exemplar humanae vitae (“Example of a Human Life”) by Uriel Acosta. Together with Maksymilian Goldstein he published Kultura i sztuka ludu żydowskiego na ziemiach polskich (“Culture and Art of the Jewish People in Poland”, 1935).

After the outbreak of WWII in September 1939, he remained in Lvov, in the Soviet occupied Eastern Galicia. Following the German occupation of Lvov in 1941, Dresdner could not leave the ghetto and in May 1943 he was murdered at the Janow Nazi forced labor and concentration camp in the outskirts of Lvov.   

Zygmunt Balk (1873 - 1941) Painter, theater decor designer. Started his studies in Lvov in the studio of Jan Düll  and the Industrial School of Lvov. Then practiced in Vienna in the studio of Herman Borghardt, decorator at Viennese opera. Balk also studied in Berlin, Leipzig, Munich and Dresden. His work include decorations for the Skarbkowski Theater in Lvov and for local Jewish theters in Lov and Stanislawow (now Ivano Frankivsk). He painted, among others decorations for the following dramas and operas: "Kordian", "Otello", "The Sunken Bell", "Barbara Radziwiłłówna" by A. Feliński, "Lilla Weneda", "Peer Gynt", "Bolesław the Bold", "Irydion", "Goplana" . In 1913, he was awarded the gold medal at an international exhibition in Rome, Italy, for his stage decorations to operas by Richard Wagner. He committed suicide in the Lvov Ghetto.

קיליה Chilia Noua

עיר בבסאראביה, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגבולות רומניה.


אמנם עדות ראשונה ליישוב יהודי במקום קיימת מתחילת המאה ה-18, אבל ידוע שהעיר שימשה תחנת-מעבר לסוחרים יהודים בדרכם מקושטא ללבוב מדורי דורות.

בתחילת המאה ה-19 ישבו בקיליה 27 משפחות יהודיות, ובסופה - 2,150 לערך (%18.5 מכלל תושבי העיר).

בין שתי מלחמות-העולם החזיקה הקהילה שני מושבי-זקנים, בית-ספר של רשת "תרבות" וגן ילדים עברי.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקיליה קרוב לאלפיים יהודים.

הקהילה היהודית בקיליה חדלה להתקיים בתקופת מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הגרמנים והרומנים לבסאראביה ביולי 1941.

שנות ה-2000

בשנת 2014 נותרו במקום יהודים בודדים, ללא מסגרת של קהילה מאורגנת. בית העלמין מוקף גדר והוא אינו נעול. במתחם נותרו כמה אלפי מצבות, ברובן נפולות ושבורות וכן מספר קברי אחים.
בסוף המאה ה-20 תוקנו חלק מהמצבות והמקום עבר ניקיון ע"י העירייה. מידי פעם מגיעים מבקרים למתחם.

ביאלי קאמין BELY KAMIN

(בפולנית BIALY KAMIEN, במקורות יהודיים: בילקאמען)


עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בביאלי קאמין מתחילת המאה ה-17. בסוף המאה ה-17 התארגנה במקום קהילה עצמאית, ובמחצית השניה של המאה ה-18 חיו שם כ-350 יהודים. הישוב הלך וגדל, וב-1880 ישבו בביאלי קאמין כ-1,900 יהודים והיו כ-%50 מכלל התושבים.

בין השנים 1892 - 1902 התקיים בעיר בית-ספר מיסודו של הבארון הירש. בעת הדליקה הגדולה ב-1902 עזבו רוב היהודים את ביאלי קאמין, ובעת מלחמת העולם הראשונה גורשו הנותרים על-ידי השלטונות הרוסיים לזלוצ'וב (ZLOCROW).

ב-1921 חיו בביאלי קאמין כ-300 יהודים, כ-%15 מכלל התושבים.

ב-1927 הוקם במקום בית-ספר עברי "תלמוד תורה", שנתמך על-ידי יוצאי-העיר בארצות- הברית.


יהודי ביאלי קאמין עסקו במסחר זעיר, ברוכלות בכפרים ובמלאכה. ב-1902 קיימה "אגודת-העזרה" בית-מלאכה להתקנת רשתות-שיער, ועבדו בו כמה נשים. אחרי מלחמת-העולם הראשונה לא חידש בית-המלאכה את פעולתו.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שררה דלות בעיירה, ורבים מבני הנוער עזבו את המקום וחיפשו פרנסה בערים הגדולות.


ב-1919 הוקם בביאלי קאמין ארגון נוער ציוני, אולם משך קיומו היה קצר. ב-1929 נוסדו "התחיה" ולידו ספריה וארגון "בני עקיבא", כעבור שנים אחדות חדלו גם הם לפעול.


ב-1930 חיו בביאלי קאמין כ-200 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו האזורים המזרחיים של פולין לשליטת ברית המועצות, אך נכבשו בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ביוני 1941.

אין בידינו ידיעות מפורטות על קורותיהם של יהודי ביאלי קאמין בשנות המלחמת הראשונות. בינואר 1942 היו שם עדיין 291 יהודים. בנובמבר 1942 הועברו יהודי ביאלי קאמין לזלוצ'וב, שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

ז'וראבנו ZHURAVNO

(בפולנית ZURAWNO)

עיר במחוז דרוהוביץ (DROGOBYCZ), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'וראבנו נוסדה במחצית השנייה של המאה ה-15 באמצע המאה ה-16 הענקו לעיר זכויות מסחר. בראשית המאה ה-18 הייתה בז'ובארנו קהילה יהודית קשורה לקהילת לבוב. הקהילה הייתה חסידית ברובה.

אחרי סיפוח האזור לאוסטריה עם חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 גדלה הקהילה, וב-1880 חיו שם כ-2,200 יהודים שהיו כ-%69 מכלל אוכלוסייתה. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) ירד מספר תושבי העיר ונימנו שם 865 יהודים שהיו %45 מכלל האוכלוסיה. הקהילה נשתקמה בעזרת הג'וינט. ב-1928 הוקמו קואופרטיב לאשראי וקופת גמילות חסדים. העירייה, בהשפעת הנציגים היהודים שבה, הקציבה מענקים למוסדות היהודים.

ב-1923 כיהן בז'וראבנו הרב ד"ר יהושע הורוויץ, שסיים לימודי רפואה באוניברסיטת וינה. בתקופתו שוקמו בית הכנסת ובית המדרש וחודשה פעילות בית-הספר העברי.

יהודי ז'וראבנו עסקו בחכירה אדמות ובתי מרזח, במסחר ובמלאכה. מצבם הכלכלי היה טוב, והיו שם כמה יהודים עשירים.

פעילות ציונית החלה בז'וראבנו בסוף המאה ה-19. ב-1899 הוקמה אגודת "ציון", וב-1908 - סניף ל"תקות ציון" בלבוב. ב-1909 הוקם בית-ספר עברי ומועדון יהודי שהיה מקיים פעילות תרבותית והרצאות בנושאי ציונות ויהדות.

בתום מלחמת העולם הראשונה חודשה הפעילות הציונית בעיר. נפתחו סניפי ה"התאחדות", "הציונים הכלליים", "המזרחי", "עזרה", "בית"ר", "השומר הצעיר" (1934) ו"השחר".

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'וראבנו כ-1,300 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, וז'וראבנו בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

ב-3 ביולי 1941, אחרי מתקפתם על ברית המועצות (ב-22 ביוני) נכנסו הגרמנים לעיירה. מיד נלקחו יהודים לעבודות כפייה ונשדד רכוש של יהודים. הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. כ-150 יהודים שגורשו מהעיירה ווינילוב (WOJNILOW) צורפו לקהילה.

בחורף 1942-1941 מתו כ-150 יהודים ברעב ומחלות. ב-13 במרץ 1942 ערכו כנופיות אוקראינים, בעידודם של הגרמנים, פרעות ביהודים בתואנה שגרמו למותם של שני אוקראינים. כמה יהודים נלקחו לחודורוב ועקבותיהם נעלמו.

ב-15 ביוני 1942 הועברו עשרות צעירים יהודים למחנה עבודה בחודורוב. ביולי 1942 מתו 17 יהודים מרעב. ב-4 וב-5 בספטמבר 1942 הייתה אקציה (פעולת השמדה) וכ-500 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

באמצע ספטמבר 1942 הוקם במקום גיטו בז'וראבנו, ב-25 בספטמבר הועברו יהודים מז'וראבנו לגיטו בעיר סטרי (STRYJ) וצורפו ליהודי סטרי ששולחו למחנות ההשמדה.

ב-4 בפברואר 1943 נרצחו יהודים אחדים בגיטו , וב-5 ביוני 1945 הומתו ביריות אחרוני יהודי ז'וראבנו.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום. שרידי הקהילה היהודית בעיר היגרו לארצות אחרות.

שנות ה-2000

נכון לשנת 2014 אין במקום יהודים בכלל. בית העלמין בעיירה פרוץ, ללא גדר וללא שער. המצבות במקום נשדדו ע"י התושבים המקומיים וכך גם אבני בית הכנסת, וזאת לצורך בניית בית ספר מקומי חדש. במקום אחר בעיר נמצא קבר אחים לזכר נרצחי השואה.

הבוהורודצ'אני BOGORODCHANY

(בפולנית BOHORODCZANY , במקורות יהודיים: בראדשין).


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, שנקראה בעבר סטאניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.



הקהילה היהודית


יהודים ישבו בבוהורודצ'אני מתחילת המאה ה-18 והייתה להם קהילה מאורגנת על מוסדותיה ורבניה. ב-1765 היה מספר יהודי הקהילה 646, המספר כלל את היהודים שישבו בכפרי הסביבה והיו מסופחים לקהילת בוהורודצ'אני. אחר חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה ומספר היהודים בבוהורודצ'אני עלה. ב-1890 ישבו שם כ-2,500 יהודים שהיו למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה. מספרם פחת על סף המאה ה-20 כשהחלה עקירה לערים הגדולות והגירה לארצות שמעבר לים. ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיר, והיהודים נפגעו בידי הקוזקים.

הרב הראשון שכיהן בבהורודצ'אני, ר' שמשון הלוי הלר ב"ר אברהם, תועד במסמך מ-1720. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' פנחס הורוויץ, הוא נפטר ב-1920 ובגלל מחלוקת על ירושתו לא נתמנה שם רב עד 1927.


במאה ה-18 עסקו יהודי בוהורודצ'אני בחכירה, בפונדקאות, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הם עסקו בתעשיית בדים, בסחר עצים, בעבודה במנסרות, בעיבוד עורות ובסנדלרות. היו ביניהם גם עגלונים. ב-1911 הקים יהודי בית דפוס בעיר.


לקראת סוף המאה ה-19 התנהלה בבוהורודצ'אני פעילות ציונית ענפה. ב-1896 נוסדה במקום חברת "עזרת ישראל" שמטרתה ייסוד "מושבה גליצאית" בארץ ישראל. ב-1898 עמד בראשו של ארגון ציוני רב העיר, ר' אורי-שרגא שרייער. ב-1902 הוקם איגוד ציוני "בית ישראל", ב-1923 נפתח סניף "התאחדות פועלי ציון, סניף "עזרה", "הציונים הרביזיוניסטים", "קן הנוער הציוני" ו"המזרחי". היו גם צעירים יהודים במפלגה הקומוניסטית במחתרת.

ב-1903 הוקם במקום בית ספר מיסודו של הבארון הירש, ופעל עד 1937. ב-1907 נפתחו חוגים לעברית מטעם "אגודת המורים העבריים באוסטריה". ב-1908 היה בעיר גם בית ספר עברי לבנות. החוגים לעברית התחדשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב-1923 נפתחו גם חוגים ללימודים כלליים.


ערב מלחמת העולם השנייה חיו בבוהורוצ'אני כ-1,200 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

הצבא הסובייטי נכנס לעיר במחצית השנייה של ספטמבר. כך נמנע פוגרום של אוקראינים שבאו לתקוף את יהודי המקום, ובנסיבות שנוצרו תקפו את החיילים הפולנים הנסוגים.

הגרמנים כבשו את בוהורודצ'אני זמן קצר אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב- 22 ביוני 1941. אין לנו ידיעות על חיי היהודים במקום בימי הכיבוש הגרמני. בספטמבר 1942 פונו כל היהודים שעדיין חיו בבוהורודצ'אני ושולחו לגיטו בעיר המחוז סטניסלאבוב. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

כ - 50 מיהודי העיר שרדו את המלחמה,אולם אף אחד מהם לא חזר אליה.

החל משנת 1870 לקהילה היהודית היה בית עלמין ובית כנסת.שניהם נפגעו ע"י הגרמנים בזמן המלחמה.אחרי המלחמה במבנה בית הכנסת נבנה מחסן ובשלב יותר מאוחר נעזב ונשאר בהריסות.

בית העלמין היהודי גם נפגע קשה .הוא מוזנח ונשארו בו כמה מצבות..אחרי המלחמה נבנתה בשטחו תחנת כוח.                                                                        בשנת 2002 נבנתה בשטח בית העלמין היהודי בסטניסלבוב אנדרטה לזכר תושביה היהודים של בוהורודצ'אני שנספו בשואה.

 

Kamianka-Buzka

מקאמיונקה סטרומילובה KAMIONKA STRUMILOWA
(באוקראינית KAMENKA BUGSKAYA)


עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית, פולין.

הקהילה היהודית

קאמיונקה סטרומילובה מתועדת ככפר, שקיבל זכויות של עיר ב-1448. יהודים ישבו שם כבר ב- 1456. ב-1589 הותר להם לבנות בתים ולסחור בעיר ובסביבתה. זכויותיהם הושוו לזכויות תושבי העיר הנוצרים, והנוצרים התחייבו להגן על היהודים.

מראשית המאה ה-17 הייתה במקום קהילה מאורגנת וב-1627 הוחל בבניית בית כנסת. באותה עת כיהן שם הרב מרדכי הלוי, בנו של יהושע רייצס שמת על קידוש השם. הרב שלום הלוי רוזנפלד היה אב"ד בקהילה במחצית הראשונה של המאה ה-19 ובסוף המאה כיהן שם הרב יצחק דב בר לוין.

ב-1910 ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,549 יהודים שהיו 44 אחוזים מאוכלוסיית העיר, מאז הלך וירד מספרם. ב-1913 כילתה שרפה בתים ורכוש רב. בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו יהודים רבים מהעיר שנכבשה בידי הרוסים, ולא כולם חזרו כששב האזור לשליטת פולין העצמאית בתום המלחמה.

תחילה התפרנסו יהודי קאמיונקה סטרומילובה כסוחרים, חוכרי אדמה וחוכרי בתי מרזח ומקצתם היו בעלי מלאכה. ירידים התקיימו בעיר שלש פעמים בשנה והיהודים סחרו בבהמות, מלח, תבואה, עצים ודגים. אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו היהודים למסחר זעיר והיו ביניהם יותר בעלי מלאכה. נפתחו קרנות לעזרה הדדית, קופת גמילות חסדים וב-1925 סניף בנק עממי. כמו-כן נפתחו קורסים ללימוד מקצוע לבני הנוער.

בתחילת המאה העשרים התחילה בעיר פעילות ציונית, שהתגברה בין שתי מלחמות העולם. ב-1920 נפתח קן "השומר הצעיר", "פועלי ציון" פתחו ספרייה ציבורית. ב-1924 נפתח בית ספר עברי משלים ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1925 נפתח סניף "עזרה". כן פעלו במקום "התאחדות פועלי ציון", "המזרחי", "השומר הדתי" ו"בנות מזרחי". הציונים הכלליים הקימו את "אחוה" ואת קן הנוער הציוני, גם הציונים הרביזיוניסטים ותנועת הנוער "בית"ר" פעלו במקום. יהודי קאמיונקה סטרומילובה השתתפו בבחירות לקונגרסים הציוניים.

בבחירות למועצת העיר נבחרו 5 נציגים יהודים בין 16 חברי המועצה. מקצת בני נוער יהודים פעלו בתנועה הקומוניסטית במחתרת.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,283 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, וקאמיונקה סטרומילובה בתוכם, תחת שליטת ברית המועצות. הקהילה קלטה פליטים יהודים ממערב פולין הכבושה בידי הגרמנים. השלטונות הסובייטים אסרו פעילות לאומית ופוליטית ומוסדות הקהילה פוזרו. מוסדות כלכליים הולאמו והיהודים השתלבו במערכת הכלכלית הסובייטית. פליטים יהודים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית גורשו בסוף יוני 1940 לפנים ברית המועצות.

כשבוע אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור קאמיונקה סטרומילובה. למחרת הכיבוש, ב-29 ביוני, הם רצחו כ-200 יהודים וב-2 ביולי עודדו אוקראינים מקומיים לערוך בהם פרעות שבמהלכן נרצחו עוד כמה מאות יהודים.

ביולי 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), מקס פרידהופר, היושב-ראש הראשון שלו נרצח בידי הגסטפו אחרי שסירב לשתף פעולה עם הגרמנים.

ב-10 בנובמבר 1941 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי העיר. הגרמנים הוציאו את היהודים מבתיהם לכיכר, מיינו ושיחררו בעלי מקצועות חיוניים, לקחו כ-500 יהודים ליער סמוך ורצחו אותם שם.

בנובמבר הוקם בעיר מחנה לעבודת כפייה שקלט גם יהודים מישובי הסביבה. היודנראט ארגן מקומות עבודה ליהודים בעיר והקים מטבח ציבורי ומרפאה. ובכל זאת מתו רבים במחלות וברעב בחורף 1942-1941.

בראשית קיץ 1942 חולקו תעודות לעובדים במקומות עבודה מוכרים. ביוני צורפו ליהודי המקום יהודים מכמה ישובים קטנים בסביבה וב-15 בספטמבר החלה אקציה נוספת ביהודי העיר. 1,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) ועשרות נרצחו בעיר עצמה. ב-21 בספטמבר רצחו הגרמנים עוד כ-600 מיהודי קאמיונקה סטרומילובה.

אחר האירועים האלה נבנו מחבואים בעיר ו"בונקרים" ביערות הסמוכים. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים גילו את רובם ורצחו את המסתתרים. ב-28 באוקטובר 1942 חוסלה הקהילה היהודית. מלבד כמה בעלי מלאכה שעבדו במתקנים צבאיים וכמה יהודים שהושארו לארגון הרכוש היהודי, שולחו כל היהודים הנותרים לבלז'ץ.

עדיין נותרו כמה יהודים במחנה העבודה במקום, אך גם שם החל תהליך ההשמדה, נמשכו הוצאות להורג מדי פעם בפעם עד אשר ביולי 1943 חוסל המחנה כליל. סבורים שבמשך קיומו של המחנה מצאו שם את מותם כ-5,000 יהודים.

קמיונקה סטרומילובה שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. 

הקהילה היהודית אחרי השואה

רק כ - 20 יהודים שרדו את המלחמה ורובם הוחבאו ע"י משפחות פולניות.היהודים לא חזרו לעיר וחיי הקהילה היהודית לא חודשו בה.

בית הכנסת בעיר נבנה מעץ באמצע המאה ה- 18 ( ראה תמונה ) .הוא נשרף ע"י הגרמנים בזמן המלחמה ולא שוקם אחריה.

 

אוהנוב Ugnev

בפולנית UHNOW

במקורות יהודיים: היוונעוו

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים באוהנוב נזכרים לראשונה בתעודות משנת 1550. אחרי פלישת הטאטארים ב- 1621 נתרוקנה אוהנוב מתושביה, ובעלי העיר איכלסו אותה ביהודים.

גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמיילניצקי, 1648) צימצמו את מספר היהודים במקום. במאה ה- 18 חיו באוהנוב כ- 20 יהודים בלבד, אך בסוף המאה ה- 18 כבר הייתה באוהנוב קהילה יהודית עצמאית ולה בית עלמין משלה. רוב יהודי אוהנוב נמנו עם חסידי בלז (BELZ).

במשך המאה ה- 19 היה מספר היהודים בעיר כ- 2,000 נפש - כמחצית מכלל האוכלוסיה.

ב- 1902, בעקבות שרפה שפרצה ברובע הנוצרי, פרעו האוקראינים ביהודי המקום. הסתות נגד היהודים נמשכו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). אחרי פרוץ הקרבות נרדפו היהודים ונשדדו בידי יחידות של קוזאקים שנכנסו לעיר. עם שובן של יחידות הצבא האוסטרי ביוני 1915, פרצה בעיר מגפת חולירע, ויהודים רבים ניספו בה.

אחרי תום המלחמה (1918) ועם חידוש שלטון פולין באזור בינואר 1919, נפגעו יהודי אוהנוב גם בידי חיילי הצבא הפולני.

במאות ה- 17 וה- 18 התפרנסו רוב יהודי אוהנוב מחכירת אדמות ובתי מזיגה ומסחר בסחורות יבוא. היו ביניהם גם קצבים ואופים.

במאה ה- 19, עסקו היהודים בסחר בהמות ועופות ושיווקו מגפיים ופרוות. רבים היו בעלי מלאכה זגגים, פחחים, צבעים, חייטים וסנדלרים.

בתחילת במאה ה- 20 היה הרופא היחיד באוהנוב יהודי.

במשך מלחמת העולם הראשונה אזלו מקורות הפרנסה, ורעב השתרר בקרב היהודים. תנאי הדיור והתברואה היו גרועים ורבים חלו בשחפת. אחרי המלחמה המשיכו היהודים לעסוק במקצועותיהם המסורתיים, רבים היו סוחרים וכ- 60 התפרנסו מחקלאות.

ב- 1928 הוקמה בתמיכת הג'וינט קופת גמילות חסדים, ונתנה הלואות לנצרכים.

בתחילת המאה העשרים התארגנו באוהנוב חוגים ציוניים והתקיימו קורסים ללימוד השפה העברית. בין שתי מלחמות העולם הוקמו הארגונים "אחוה", "התאחדות פועלי ציון", "המזרחי", "הציונים הרביזיוניסטים" ותנועת הנוער "גורדוניה". ב- 1927 הוקם סניף "עזרה" ושנה לאחר מכן, סניף ויצ"ו.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באוהנוב כ- 2,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברה אוהנוב, ככל האזורים המזרחיים של פולין, לשליטת ברית המועצות בסוף ספטמבר 1939.

בסוף יוני 1941, אחרי מתקפת הגרמנים על ברית המועצות, נכבשה העיר בידי הגרמנים. היהודים נכלאו בבית הכנסת הגדול, באחד הקלויזים ובבית המדרש. אחרי שהוחזקו כלואים שבוע ימים הוצאו שבעה גברים יהודים להורג, כשאוקראינים האשימו אותם בשיתוף פעולה עם השלטונות הסוביטיים.

עם שחרור היהודים הכלואים, הורו הגרמנים להקים יודנראט ולצידו משטרה יהודית. היודנראט נתבע מדי פעם בפעם לספק לגרמנים גברים ונשים לעבודות כפייה.

בנובמבר 1941 שולחו 40 גברים יהודים ללבוב והועברו לכמה מחנות עבודה. ביולי 1942 שולחו יהודים נוספים לגיטו בעיר ראווה-רוסקה. שאר יהודי אוהנוב נשלחו לשם באוקטובר 1942 והישוב היהודי באוהנוב חוסל.

ז'ולקייב

ZHOLKOVA

(בפולנית ZOLKIEW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.

יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.

במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.

ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.

בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.

ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.

ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.

בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.

באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.

ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.

במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.

בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.

בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.

כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".

בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).

ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.

אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.

באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.

באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.

בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.

בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.

במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).

בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.

ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.

18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם". 

ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.

העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.

מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.

יאנוב JANOV

(בפולנית JANOW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה, עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים מתועדים לראשונה ביאנוב במסמך מ-1614, בדבר גביית מיסים. בגזירות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) הם עזבו ככל הנראה את העיר, ושבו רק בסוף המאה ה-17. ב-1765 נימנו בעיר רק 177 יהודים, ב-1890 ישבו שם 865 יהודים, שהיו %34 מכלל התושבים. ב- 1910 עלה מספרם ל-1,117.

תחילה הייתה קהילת יאנוב מסונפת לגרודק יאגלונסקי (JAGIELONSKI GRODEK). בסוף המאה ה-18 נעשתה קהילה עצמאית ולה מוסדות משלה. רוב יהודי יאנוב היו חסידי בלז.

מראשית המאה ה-17 התקיימו ביאנוב שני ירידים שנתיים ויום שוק בשבוע. במאות ה-17 וה-18 עסקו יהודי העיר בחכירה, בפונדקאות ובמסחר. בסוף המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19 היה ייצור התמד ("מי-דבש", כעין יין) מקור פרנסה חשוב ליהודי יאנוב. מפעל לייצור תמד שהקים יצחק בלאט בסוף המאה ה-19 נחשב לגדול בגליציה.

בתחילת המאה ה-20 נודעה יאנוב כעיר-קייט, ויהודים מצאו פרנסה בעבודות שרות הקייטנים. אולם רוב יהודי העיר התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה.

בתחילת המאה ה-20 התארגנו ביאנוב החוגים הציוניים הראשונים. ב-1901 הוקמה אגודת ציוני "אהבת-ישראל" ולידה ספרייה וחוג לדרמה. בשנות ה-30 פעלה אגודת "אחווה" ולידה "צעירי אחווה".

ב-1921 חיו ביאנוב 490 יהודים, והיו %27 מכלל תושבי העיר. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו שם כ-500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין ויאנוב בתוכם לשליטת ברית המועצות. בינואר 1940 הוגלו יהודים לרוסיה.

ב-28 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, כבשו הגרמנים את יאנוב. שוטרים אוקראינים ואספסוף כפרי התכוננו לפרוע ביהודים, ואנשים מהאינטליגנציה האוקראינית עצרו בהם.

עם כניסתם לעיר אסרו הגרמנים יהודים שהיו פעילים בימי המשטר הסובייטי, והוציאו אותם להורג, בחסות הגרמנים שדדו שוטרים אוקראינים את דירותיהם. היהודים נצטוו לענוד סרט שרוול עם מגן-דוד, ורבים נחטפו למחנות עבודה. יהודים שנמלטו ליער הסמוך ונתפסו, נורו.

בסוף יולי הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), ונדרש למסור לגרמנים סכום כסף גדול וקבוצות יהודים לעבודות ציבוריות במקום. תנועת היהודים בעיר הוגבלה.

בקיץ 1942 הוקם ביאנוב גיטו. בתקופת-הגיטו הוחלף היודנראט פעמים אחדות, וחבריו שפוטרו הועברו ללבוב, שם הוצאו להורג.

בנובמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) לחיסול גיטו יאנוב. היהודים קובצו בכיכר השוק, זקנים וחולים הובלו למחנה-ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC), או (לפי גירסה אחרת) נורו בסביבות העיר, והאחרים הועברו לגיטו בגרודק יגיילונסקי, וגורלם היה כגורל יהודי המקום.

ב-25 ביולי 1944 שוחררה יאנוב בידי הצבא האדום. רק קומץ יהודים, מבין אלה שהסתתרו ביערות, שבו לעיר. כעבור זמן קצר עזבו.

טרוקי

Trakai: Troki; Troke; Trok;Troky

עיר בדרום מזרח ליטא. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם במחוז וילנה, פולין.


הקהילה היהודית

יהודים וקראים ישבו בטרוקי במשך מאות בשנים. את הקראים הראשונים הביא מחצי-האי קרים ויטולד הדוכס הגדול של ליטא, ב-1388, והעניק להם זכויות נרחבות. אחרי 1625 התיישבו בטרוקי גם משפחות יהודיות, אך אלה גורשו כעבור עשרים שנה בלחץ הסוחרים הקראים, ושבו למקורם כעבור כמה שנים.

בין חשובי הקראים במאות 16-15 היו יצחק בן אברהם בעל "חיזוק אמונה" (נגד הנצרות), תלמידו יוסף בן מרדכי מאלינובסקי, זרח בן נתן, עזרא בן ניסן ויאשיהו בן יהודה.

בענייני מסים שיתפו הקראים פעולה עם ועד ארבע ארצות.

יוצאי טרוקי היו בין מייסדי הקהילות הקראיות בקוקיזוב ליד לבוב, ובווילנה. ב-1765 ישבו בעיר ובסביבה 300 קראים ופחות ממאתיים יהודים רבניים. בשנת 1897 היו שם כ-380 קראים ויותר מ- 1,110 יהודים רבניים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בטרוקי 2,500 יהודים.


תקופת השואה

טרוקי הייתה בין אזורי מזרח פולין שנמסרו לשליטת ברית המועצות אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939). בעת הכיבוש הגרמני, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941, נרצחו 300 היהודים שנשארו בטרוקי.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

יהודים לא חזרו לההתגורר בעיר אחרי המלחמה .ישנה אנדרטה לזכר היהודים שנהרגו בשואה במקום הרצח.
נשארו בני הקהילה הקראית והם מנו 5,700 נפש ב- 1959.יש להם בית כנסת שהוא גם מוזיאון.בנוסף יש להם בית עלמין עתיק .
יש טיולי שורשים שמגיעים לביקורים בעיר.

אוסטרוג Ostrog

במקורות היהודיים אוסטראה

עיר בחבל ווהלין, אוקראינה. עד 1792 ובין שתי מלחמות-העולם בפולין.


שתי מציבות בבית העלמין ואזכור יהודי המקום במסמכי האוצר הפולני מעידים על קיום קהילה בעיר במאה ה- 15. ב- 1495 גורשה בגירוש ליטא ונתחדשה כעבור שנים אחדות. התפתחות הקהילה קשורה במסחר עם פודוליה ועם רוסיה ובסחר בקר עם וואלאכיה.

יהודי המקום סחרו גם באריגים, בדונג, באשלג, בעורות ובמוצרי-עור, והשיטו את הסחורות בדוברות לדאנציג.

קהילת אוסטראה, אחת מארבע הקהילות החשובות בווהלין ובוועד ארבע הארצות, נחרבה לחלוטין בימי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648); מתוך כ- 7,000 יהודים נשארו בעיר ב- 1661 חמש משפחות בלבד. במשך הזמן הקהילה התאוששה וחזרה למעמדה הקודם, אחרי ששוקמה בכספי הנגיד שמואל שמלקה וביוזמת ועד ארבע הארצות.

באמצע המאה ה- 18 ניצלו יהודי אוסטרוג מידי ההאידמקים בעזרת שכניהם הטאטארים. וב- 1792 ניצלה הקהילה שוב כאשר חיילים רוסיים תקפו את בית-הכנסת, שבטעות חשבוהו למבצר. בעקבות זאת נקבע מאז יום ז' בתמוז כ"פורים של אוסטראה".

בסוף המאה ה- 18 מנתה הקהילה כ- 2,000 איש וב- 1847 - 7,300. בסוף המאה ה- 19 גדל המספר ל- 9,200 ומעלה (יותר מ-% 60 מכלל האוכלוסיה).

אוסטראה היתה אחד המרכזים החשובים ללימוד תורה בפולין, ולראשי הישיבות שלה יצא שם במדינה כולה. ראשון רבניה היה ר' קלונימוס קלמן האברקאסטן, ואחריו כיהנו גדולי תורה מסוגם של ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), ר' ישעיה הורוביץ בעל "שני לוחות-הברית", שמואל איידליש (המהרש"א) ודוד בן שמואל הלוי (הט"ז). לדברי ר' הלוי, היתה ישיבת אוסטראה החשובה בפולין, ואמנם סיפקה רבנים ומלמדים לקהילות רבות.

עוד בימי הבעש"ט הייתה הקהילה מרכז חסידי גדול.

הקהילה החזיקה חברה קדישא, אגודות צדקה וגמילות חסדים, והפעילה בתי ספר יהודיים.

בין שתי מלחמות העולם הייתה באוסטרוג פעילות ציונית ענפה. לקונגרס הציוני הי"ח בשנת 1933 הצביעו 1,445 יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו באוסטרוג 10,500 יהודים.

בימי המלחמה, אחרי השתלטות הסובייטים על האזור, בוטלו כל מוסדות הקהילה וכל הארגונים הציוניים פורקו. צעירים חברי תנועות הנוער הציוניות עזבו לוילנה בתקווה לעלות משם לארץ ישראל.

עם פלישת גרמניה לברית-המועצות ביוני 1941, עברו לשטח-הכיבוש הסובייטי כאלף צעירים יהודים ובעיר נשארו 9,500 יהודים. ב- 4 באוגוסט רצחו הגרמנים כ- 3,000 יהודים ביערות הסביבה, וביניהם היו חברי ה"יודנראט" שבראשם עמד הרב גינזבורג. באחד בספטמבר 1941 נרצחו עוד 2,500 יהודים.

ב- 15 באוקטובר 1942 הוציאו הגרמנים להורג 3,000 יהודים. כ- 800 נמלטו ליערות, אך רובם נפלו לידי כנופיות אוקראיניות. אחדים הצטרפו לפרטיזנים, דוגמת יעקב קפלן, מנדל טרייברמן ופסח איינשטיין.

כששוחרר האזור בידי הרוסים יצאו 30 יהודים ממקומות מחבוא ושבו לעיר. אליהם הצטרפו עוד 30 יהודים שעברו את המלחמה ביחידות המחתרת. כמוכן הגיעו יהודי העיר שנסו ערב המלחמה לפנים רוסיה ואלה שהוגלו לשם. קהילה לא התארגנה במקום וכעבור זמן קצר עזבו כולם, רובם עלו לישראל.

קושיצה (KOSZYCE)

עיירה בנפת פינצ'וב (PINCZOW), מחוז קילץ (KIELCE), פולין.


קושיצה שוכנת כ-48 ק"מ מצפון מזרח לעיר קרקוב (KRAKOW), על אפיק הנהר ויסלה (WISLA), ועל גדת הנהר שריניאבה (SZRENIAWA) הנשפך לויסלה. שם העיירה גזור מהמלה הפולנית KOSZ, שפרושה "סל", מפני שעל שפת הנהר הסמוך צמח גומא וממנו קלעו הפולנים סלים לכל מיני מטרות.

העיירה נבנתה על גבעה בלב אזור של אדמה חקלאית פוריה, רחובותיה היו מרוצפים ומנוקזים היטב ובתים רבים היו בנויים בלבנים.


הקהילה היהודית

אין ידיעות ברורות על ראשית הישוב היהודי בקושיצה, נראה שמקצת המשפחות היהודיות באו לשם בראשית התיישבות היהודים באזור זה בפולין (במאות ה-14 וה-15) ומשפחות יהודיות אחרות, שבאו משטחי האימפריה האוסטרית, התיישבו במקום בשלהי המאה ה-18.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918 - 1914) עברו ימים קשים על תושבי קושיצה, כשהעיירה נכבשה חליפות בידי הצבאות הלוחמים, בהיותה על הגבול בין רוסיה הצארית לקיסרות האוסטרית ההונגרית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו היהודים כ-%25 מכלל אוכלוסיית העיירה.

יהודי קושיצה היו שומרי מצוות רובם ככולם, הקהילה התנהלה על פי ההלכה והרב שימש גם כדיין. חיי הרוח התרכזו בבית המדרש, הוא בית הכנסת, ובסמוך לו היה מקווה טהרה. בערבי שבת ובערבי חג ומועד נסגרו חנויות ובתי עסק של יהודים (כאלה היו רוב בתי העסק בקושיצה) ואוירת החג שרתה על העיירה כולה. הופעתו של רב העיירה, ר' חיים מאיר צינמון, בככר המרכזית שימשה כהודעה לציבור על כניסת השבת והחג.

בית עלמין יהודי היה בקושיצה, ובין מוסדות הקהילה היו: חברה קדישא, קופת גמילות חסדים, חברת לינת צדק, קמחא דפסחא והכנסת אורחים. הקהילה טיפלה בעניים ובנזקקים ודאגה למחסורם.

הבנק הקואופרטיבי, שכל חבריו היו יהודים, הוקם ונוהל בידי אביש לבנשטיין, יעקב קמינסקי ומנדל זילברברג. ספרייה ובה כאלפיים ספרים ביידיש, בעברית ובפולנית פעלה בעיירה.

מסוף שנות העשרים ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כיהן נחמן בודנשטיין כראש הקהילה, וייצג את הקהילה בפני השלטונות. ב-1928, כשפרצה שריפה בבית הכנסת, הציל בעזרת אחרים את ספרי התורה ואחר כך טיפל בבנייתו של בניין בית הכנסת מחדש. בית הכנסת נבנה בתרומות יהודי המקום בלבד.

בני חמש התחילו ילדי הקהילה את לימודיהם ב"חדר". מבין המלמדים הרבים בעיירה נודע מרדכי ארליך, הוא "מרדכי מלמד", שלימד בחדר בדירתו דורות של תלמידים. מלמדים אחרים התיישבו בעיירה או באו לעונה או שתיים.

באמצע שנות העשרים בא לעיירה מארץ ישראל המורה והמחנך מיכאל זינגר, ידען מופלג ובקי בעברית; הוא התיישב בקושיצה עם משפחתו ולימד את הנוער יהדות, תנ"ך, עברית ולימודים כלליים.

בני שבע ומעלה למדו בשעות הבוקר בבית הספר העממי הפולני ובשעות אחר הצהריים בחדר. גימנסיה לא הייתה בקושיצה, ובני נוער יהודים שרצו להמשיך בלימודיהם עקרו לעיר המחוז.

קושיצה, כעיירות אחרות באזור, התפתחה כעיירת מסחר לשיווק תוצרת חקלאית ולאספקת מצרכים לאוכלוסיית האיכרים באחוזות, בכפרים, ובמשקים הרבים שישבו באדמה הפוריה לאורך הנהר שריניאבה. רוב המסחר באזור זה היה בידי יהודים. דרכי המסחר היו רובן ככולן אל העיר קרקוב וממנה, בחדשי החורף והאביב היו בדרך הנהר ויסלה, כאשר שפעו מימיו. גם קשרי תרבות היו ליהודי קושיצה עם קהילת קרקוב ולא עם קהילת קילצה, עיר המחוז, מפני שהתחבורה לקילצה הייתה קשה.

רוב המסחר בעיירה התנהל ביום שלישי, יום השוק השבועי. ארבעה יהודים היו סוחרי תבואות ושלושה סוחרי ביצים. אחרים היו בעלי חנויות בעיירה ובהם: שבע חנויות טקסטיל, שתי חנויות נעליים, עשר חנויות מכלת וסידקית, שתי חנויות למוצרי ברזל, שני מחסני עצים, שתי חנויות תפרות ודברי עור, שתי חנויות לגלידה ולמשקאות קלים וארבעה אטליזים. רק שלוש חנויות מכולת וארבעה אטליזים היו בידי לא יהודים. כן היו בין היהודים בעלי מלאכה זעירים, שמכרו את תוצרתם בדוכנים ביום השוק וגם סוחרים שעברו בין הכפרים לשם קניית תוצרת חקלאית. בין בעלי המלאכה היו: חמישה חייטים, ארבעה סנדלרים, נגר אחד, פחח ושני זגגים. בית מלאכה קטן למוצרי סריגה התפתח לבית חרושת וסיפק עבודה לכמה צעירים יהודים.

בלילה שאחרי יום השוק היו בעלי החנויות ובעלי המלאכה היהודים יוצאים בעגלות לקרקוב לשם חידוש המלאי, ולעתים היו נתונים לתקיפות של שודדי דרכים. סוחרי הטקסטיל בקושיצה הביאו את המוצרים מהעיר לודז' (LODZ).

המסחר הסיטונאי בבירה היה גם הוא בידי יהודים והמסבאה האחת בעיירה הייתה פעילה בעיקר ביום השוק.

בכפרים סביב קושיצה היו כמה משפחות יהודיות שעיבדו משקים החקלאיים שהקימו על אדמה שחכרו. לאחדים מהם היו גם חנויות לאספקה זעירה אך פרנסתם היתה על החקלאות.

באמצע המאה ה-19 רכשה משפחת קופציק אחוזה חקלאית במרחק 2 ק"מ מקושיצה. בפולין שאחרי מלחמת העולם הראשונה, בסוף שנות העשרים חולקה רוב האדמה בין איכרים פולנים, בידי המשפחה נשארו כ-400 דונם אדמה וטחנת קמח על שפת הנהר שרניאבה. אחרי המלחמה רכשו עוד שלוש משפחות יהודיות, פרידריך, בלאט וסרצאז', חוה חקלאית ליד קושיצה, החוה שימשה לבעליה כמקום נופש וניהולה הופקד בידי משפחה יהודית מקושיצה. היהודים האמידים חיו בבתי לבנים בככר המרכזית של העיירה.

במשך השנים היו בעיירה שלושה רופאים יהודים; אחד מהם יליד קושיצה, ד"ר יוסף אובז'נסקי.

בשנות העשרים למאה העשרים, עם ההתעוררות הלאומית בקרב יהודי פולין ובעקבות פרסומה של קבוצת הכדורגל "הכח וינה", הוקמה בקושיצה בידי האחים עוזר ואפרים לבנשטין קבוצת הכדורגל היהודית "ירדניה" ופעלה בעיירה כמה שנים.

ב-1929, כשמשפחות בלאט ופרידריך באו לנפוש בחוותם שליד העיירה, הקים יונה בלאט בקושיצה סניף של תנועת הנוער "ביתר" והאחים אלימלך וזאב פרידריך הקימו סניף של "השומר הלאומי", לימים "הנוער הציוני".

בסוף שנות השלושים השתקע בעיירה מורה מלמד מליטא, והקים סניף של תנועת הנוער "תורה ועבודה" (לימים "המזרחי").

תנועות הנוער הציוניות ארגנו הרצאות ודיונים בנושאים הקשורים בציונות ובתולדות עם ישראל, אכסניותיהן נעשו למרכז תרבות ובלוי לצעירי העיירה, תרמו להפצת הרעיון הציוני והזיקה לארץ ישראל ורוב יהודי העיירה הרימו תרומות לקרן הקיימת.

שלמה ארליך ושלום שטראוך מהנוער הציוני בקושיצה יצאו לקיבוץ הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל.

בשנת 1939 ישבו בקושיצה למעלה מ-700 יהודים.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים נמלטו כמה יהודים מהעיירה, בעיקר גברים ובני נוער, למזרח. אלה שהשתקעו בלבוב שהיתה תחת שליטת ברית המועצות נשלחו למחנות בעמקי רוסיה וכך שרדו אחרי המלחמה.

בקושיצה השתנו חיי היהודים כליל. אמנם המפקדה הגרמנית, המשטרה והגסטפו השתכנו בעיירה הסמוכה קז'ימייז'ה ויילקי (WIELKA KAZIMIERZA), אך נציגיהם באו לקושיצה להוציא אל הפועל את גזרות המפקדה. בראש השנה ת"ש, בעת תפילת "תשליך" ליד הנהר עצרה במקום משאית של חיילים גרמנים, הם תקפו את המתפללים, השליכו את כובעיהם לנהר, חתכו את זקניהם בכח והוליכו אותם זבי דם לככר העיירה, שם המשיכו להתעלל בהם לעיני הציבור.

עד סוף שנת 1940 היו רוב החנויות עדיין בידי היהודים והעסקים נמשכו. בראשית 1941 נסגרו חנויות היהודים, עסקיהם ודוכניהם, ויום השוק התנהל בלעדיהם. בעלי המלאכה המשיכו בעבודתם זמן מה והסוחרים שהטמינו את סחורתם עסקו בסחר חליפין, בעיקר לשם השגת מצרכי מזון.

הוקם יודנראט (ועד קהילה מטעם) ואורגנה משטרה יהודית, אך לא נתחם גיטו בקושיצה, מפני שמגורי היהודים והפולנים היו מעורבים זה בזה. בחדשים הראשונים אחרי פרוץ המלחמה באו לקושיצה עוד כ-100 יהודים, ילידי קושיצה ושוכני כפרים סמוכים. בניין בית הכנסת, שהתפילות נאסרו בו, נהפך למחסן תבואות. ספרי התורה הועברו לבתים פרטיים ושם נערכו התפילות. את בית העלמין החריבו הגרמנים כליל בתקופה מאוחרת יותר.

היודנראט גבה כספים ו"קונטריבוציות" (תרומות כביכול) בעבור הגרמנים וארגן לפי דרישתם קבוצות עובדים לעבודות כפייה. תחילה עבדו היהודים במחנות הצבא הגרמניים הסמוכים ובמחצבות כורכר על שפת הויסלה ושולם להם שכר עבודה. עמותה לעזרה הדדית התארגנה בקהילה לאספקת מזון, לבוש ומטבח ציבורי לנזקקים.

בחורף 1941 נלקחו מהיהודים כל פרוותיהם, וככל שנמשכה המלחמה גדלו דרישות הגרמנים ומצב היהודים הלך ורע.

באביב 1942 התארגנו צעירים יהודים ובראשם נחמיה וינטרויב כדי להצטרף לפרטיזנים הפולנים של "ARMIA LUDOWA) "AL, הצבא העממי הדמוקרטי), אך המקשר הפולני לא בא למקום המפגש והצעירים התפזרו, רק קצתם הצליחו לחזור לקושיצה.

בסתו 1942 היו שמועות על חיסול הקהילה. יהודים חפרו לעצמם מקומות מסתור או ברחו מהעיירה לגיטו בוכניה (BOCHNIA). והיו יהודים שהסתתרו אצל איכרים פולנים.

ביום כ"ח בחשון תש"ג, 8 בנובמבר 1942, חוסל הישוב היהודי בקושיצה. אחרי שאורגנו מאות סוסים ועגלות באחו שליד העיירה, הובלו יהודי קושיצה למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). בני נוער פולנים מקבוצת "יונקי" (JUNAKI) סייעו לגרמנים בלכידת יהודים שהסתתרו בבונקרים.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

מספר הניצולים ששרדו בתום המלחמה לא עלה על ארבעים. רובם עלו לישראל ומיעוטם היגרו והתיישבו בארצות הברית ובקנדה.

בית הכנסת בעיר נשרף בחלקו בשנת 1928 ושופץ בשנת 1935.במרתף הבניין היה מקווה.הגרמנים בזמן המלחמה הפכו אותו למחסן תבואה ואחר כך הוא שימש למילוי מים מינרלים.בהמשך המבנה הוזנח ורק בשנת 2003 שופץ והפך למוזיאון עירוני.ביום 27.11.2010 נערך בו קונצרט של מוסיקה יהודית.

סצ'ליסקה נובה Strzeliska Nowe

(במקורות היהודים: סטרעליסק)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סצ'ליסקה קיבלה מעמד של עיר ב-1513 והתקיימו בה ימי שוק וירידים שנתיים קבועים. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18 היה האיזור בשליטת אוסטריה.

ב-1913 נשרפה העיר כליל, וכאשר נבנתה מחדש, בהיותה בתחום פולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, נקראה סצ'ליסקה נובה - כלומר החדשה.

יהודים הגיעו לעיר באמצע המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18 הם היו כ-300 נפש.

הקהילה היהודית סטרעליסק התפרסמה ברבניה. ר' נפתלי הרץ בר' יעקב כיהן כרב הקהילה עד שנפטר ב-1769 ואחריו ר' ראובן אורבך שנתקבל ב-1788 כמורה צדק בלבוב. בתחילת המאה ה-19 כיהן כרב במקום ר' אורי קלוגהופע (KLOGHOFFE) המכונה "השרף". את מקומו ירש בנו ר' שלמה. באותו זמן בחרו להם חסידי סטרעליסק כאדמו"ד את הגדול בתלמידי ר' אורי - ר' יהודה צבי מסטראטין, לימים מייסד שושלת סטראטין, אליה השתייכו חלק מיהודי המקום, אולם רוב יהודי סטרעליסק נמנו עם חסידי בעלז, ששלטו בקהילה עד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20 וייצגו אותה במועצה המקומית.

הרבנים האחרונים שכיהנו בקהילה היו: ר' צבי אברהם לאנדמן ובנו ר' אהרון לאנדמן.

בראשית המאה ה-20 היו בסטרעליסק כ-1,600 יהודים, שהוו יותר ממחצית האוכלוסיה המקומית. אולם אחרי הדליקה הגדולה ב-1913 ותלאות מלחמת העולם הראשונה, ירד מספרם ל-770 נפש. רבים היגרו לארצות הברית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמה בקהילה, בסיוע הג'וינט, קופת גמילות חסדים.

במאות ה-19 וה-20 התפרנסו יהודי סטרעליסק ממסחר זעיר, ממלאכה ורבים היו עגלונים.

בבחירות לועד הקהילה ב-1924 זכתה "הרשימה הלאומית", שכללה ציונים וחסידי סטראטין, ביותר מ-%80 מהקולות. ההנהגה בקהילה עברה מחסידי בעלז לציונים. בראש המחנה הציוני בעיר עמדו הציונים הכלליים, שפעלו במקום כבר משנות ה-20, אחריהם התארגנה תנועת ה"מזרחי" ובראשית שנות ה-30 המפלגה הרביזיוניסטית.

מבין תנועות הנוער הציוניות פעלו בסטרעליסק "אחוה" ובית"ר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסצ'ליסקה נובה כ-800 יהודים.


תקופת השואה

אין בידינו ידליעות על קורות יהודי סצ'ליסקה נובה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939). בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נשלט האזור בידי הסובייטים מאמצע ספטמבר 1939, ונכבש על ידי הגרמנים ביוני 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות שנפתחה ב-22 ביוני). במחצית השנייה של שנת 1942 הועברו יהודי סצ'ליסקה נובה אל העיר בוברקה (BOBRKA) הסמוכה וצופפו בגיטו היהודי במקום. אחרי ה"אקציות" (פעולות חיסול) שהתקיימו בבוברקה באוקטובר ובדצמבר אותה השנה, שולחו יהודי סצ'ליסקה נובה עם יהודי המקום למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). גיטו בוברקה חוסל ותושביו נרצחו באפריל 1943.

שנות ה- 2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים בעיירה. בית העלמין פרוץ, ללא גדר ושער וללא תחזוקה שוטפת. המקום משמש למרעה ולחקלאות, ולמעט 20 מצבות שפזורות בשטח, אין כלל מצבות באתר. לעתים נדירות מגיעים מבקרים למקום.

סאמבור SAMBOR

עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב-אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סאמבור נוסדה ב-1387 כעיר מלכותית. יהודים תועדו באיזור במאה ה-15 כסוחרי מלח וחוכרי מסים. באמצע המאה ה-16 נאסרה ישיבתם בעיר הם העתיקו את מגוריהם לאחד מפרבריה. באמצע המאה ה-17, בלחץ העירונים ניסתה העירייה להרחיקם גם משם; ובסופו של דבר הותרה ישיבתם תמורת תשלום פיצויים, בערבות הקהילה היהודית בפשמישל (PRZEMYSL). ב-1725 הכירו השלטונות בקהילה היהודית בסאמבור וכעבור ארבעים שנה נחנך בעיר בית כנסת מפואר, שעמד על תילו עד השואה. באותה עת ישבו בעיר כ-500 יהודים.

בסוף המאה ה-19 היו בקהילה היהודית, החסידית ברובה, כ-3,000 נפש (%48 מכלל האוכלוסיה), ויותר מ-4,000 ב-1921

רוב יהודי סאמבור עסקו במלאכה ובמסחר קמעוני, מעטים סחרו בסיטונות בעצים ובתבואה. בסוף המאה ה-18 פעל בעיר דפוס שהתמחה בהדפסת לוחות-שנה.

בתחילת המאה ה-20 כיהן כראש העיר היהודי ד"ר שטאיירמן, באותו הזמן נוסד בית-ספר למסחר ליהודים, שזכה להכרה רשמית. בין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בית ספר עברי של "תרבות" ובית ספר "בית יעקב". באותה תקופה פעלו שם גם סניפי רוב המפלגות הציוניות.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסאמבור כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברה סאמבור ככל שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. פעילות קהילתית ופוליטית נאסרה, פרט לתפילה בציבור. בקיץ 1940 גורשו מאות יהודים לפנים רוסיה.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות (22 ביוני 1941) התגייסו צעירים יהודים לצבא האדום. העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1 ביולי 1941 ובו ביום רצחו אוקראינים לאומניים כמאה יהודים.

בחודשי החורף נלקחו גברים יהודים לעבודות כפייה בסלילת כבישים. במארס 1942 הוקם בפרבר היהודים גיטו פתוח, והועברו אליו גם יהודי הסביבה. בראש היודנראט (מועצת יהודים מטעם) הועמד ד"ר שנייטשר. בארבע אקציות (פעולות חיסול) בחדשים אוגוסט- אוקטובר הועברו רוב יהודי הגיטו למחנה ההשמדה בלז'ץ. כמאה זקנים נרצחו במקום. קבוצה קטנה נשלחה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. קבוצת צעירים, בהנהגת ארטור סאנדאור, השיגה נשק והתחילה באימונים בבית-העלמין. ב-14 במארס 1943 אספו הגרמנים את שארית הקהילה בבית-העלמין ורצחו 900 יהודים, ביניהם ילדים שרוכזו ונורו לעיני אמהותיהם. כעבור חודשיים נרצחו 1,200 יהודים ביער סמוך. בקיץ 1944 נתגלו בעיר וסביבתה עוד 165 יהודים ונרצחו במקום. כששוחררה העיר בידי הצבא האדום באוגוסט 1944 נותרו בחיים רק יהודים ספורים.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בתחילת שנות ה-2000 נותרו במקום פחות מ- 10 יהודים. במקום לא התקיימה קהילה ולא הייתה פעילות יהודית. בית העלמין מוזנח ואינו מתוחזק מצד הרשויות. בשנת 1992 הוקמה במקום גדר ואנדרטה לנרצחי השואה. יהודי מקומי בשם אלימלך שוחט, בשיתוף הפזורה האוקראינית הגדולה בקנדה הכוללת יהודים שמוצאם מהעיר, שיתפו פעולה בשיקום בית העלמין.

קוטי KUTY

במקורות היהודיים: קיטעוו

עיירה במחוז איוואנו-פראנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, בעבר סטניסלאבוב), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


קוטי נוסדה ב-1715 בידי אחד הרוזנים לבית פוטוצקי. עם חוק יסוד העיר קיבלו היהודים זכויות עירוניות מלאות והיתר לבנות בית כנסת ולקדש בית עלמין. ב-1765 חיו בקוטי 972 יהודים.

עם המעבר לשליטת אוסטריה ב-1772 (בעקבות חלוקת פולין) בוטל ועד הקהילה ובמקומו מונה פקיד יהודי שגבה את המסים שגדלו משנה לשנה. רק עם מתן שוויון זכויות ליהודי גליציה ב- 1868, חודש ועד הקהילה ובוטלו המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים בלבד.

לקהילת קוטי יצאו מוניטין בזכות אנשי שם שישבו בה, ביניהם ר' אברהם-גרשון קיטובר, גיסו של הבעש"ט. לפי המסורת החסידית, ישב גם הבעש"ט בשנות ה"הסתר" שלו סמוך לקוטי, והתפרנס מחפירת טיט, שאשתו מכרה לתושבי קוסוב וקוטי.

בית כנסת גדול ומפואר היה בקוטי ובנוסף לו היו בית כנסת של הקצבים, בית כנסת של החייטים ושלושה בתי מדרש. החסידים התפללו בקלויזים של ויזניץ, קוסוב וצ'ורטקוב. בית העלמין הישן קודש עם ייסוד הקהילה, ובסוף המאה ה-19 קודש בית עלמין חדש.

עד ראשית המאה ה-20 למדו גם הבנים וגם הבנות בחדרים המסורתיים. מתחילת המאה למדו מקצת הבנים ורוב הבנות בבית ספר כללי. בשנים הראשונות של המאה ה-20 הוקם בעיר בית ספר עברי משלים מיסודה של "שפה חיה" וב-1930 הוקם בית ספר לבנות "בית-יעקב".

ב-1910 חיו בקוטי 3,197 יהודים שהיו %47 מכלל האוכלוסייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1941) ועם הגירת יהודי קוטי לארצות שמעבר לים ובעיקר לארצות הברית פחת מספרם. ב-1919 שב האזור לשליטת פולין העצמאית וב-1921 נימנו בקוטי 2,605 יהודים.

בין שתי מלחמות העולם היה ועד הקהילה היהודית מורכב בעיקרו מנציגי החרדים, אך בראשו עמד המתבולל סברין הורנשטיין. במועצת העירייה הייתה ליהודים השפעה מועטת. ב- 1934 היו חמישה יהודים בין 16 חברי המועצה.

הקהילה הפעילה מוסדות סעד וגמילות חסדים והקימה בית יתומים שבו למדו בנוסף ללימודים כלליים גם טווייה וייצור שטיחים.

עד למלחמת העולם הראשונה התפרנסו יהודי קוטי ממסחר, בורסקאות, עגלונות ומלאכה. ובסוף המאה ה-19 היו גם פקידים יהודים במוסדות הממשל ובעירייה. בשנות ה-70 של המאה ה-19 הוקמה בקוטי קופת מלווה לתעשיינים ולבעלי מלאכה, שעזרה לבורסקאים ולבעלי טחנות הקמח במימון עסקיהם. עם חידוש שלטון פולין וחיבור העיר לעורקי תחבורה עברו רוב העגלונים היהודים לנהיגה ברכב. נוספו מקורות פרנסה חדשים: קייט ותעשיית שטיחים.

בראשית המאה העשרים החלה פעילות ציונית בקוטי. ב-1905 הוקם "איגוד נשים ציוניות" וב- 1908 סניף "פועלי ציון", ולידם קם ארגון הנוער "יוגענד" והפעיל את הספרייה היחידה בעיר. ב-1936 הוקם בניין ששימש אכסנייה לקיבוצי הכשרה לעלייה לארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הוקמו ופעלו סניפי "הציונים הכלליים", "פועלי ציון", "התאחדות", "המזרחי" והמפלגה הציונית הרביזיוניסטית. ובין תנועות הנוער נוסדו "השומר הצעיר" (1921), "גורדוניה" (1926) ו"בית"ר" (1930). ב-1925 הוקם איגוד הספורט "מכבי". כמה צעירים יהודים השתייכו למפלגה הקומוניסטית הבלתי לגלית, או נמנו עם אוהדיה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקוטי כ-2,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ועם תבוסת הצבא הפולני ופינוי השלטונות הפולניים את העיר באמצע ספטמבר, ארגנו צעירים יהודים הגנה עצמית מפני האוקראינים המקומיים שהתכוננו לפרוע ביהודים. ב-17 בספטמבר 1939, בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס לקוטי הצבא האדום. אורגן ועד עירוני זמני שבו השתתף מספר ניכר של קומוניסטים יהודים מבני קוטי. כן בלטה השתתפותם של צעירים יהודים בשורות המיליציה. ב-1940, עם הגברת תהליך האוקראיניזציה, הורחקו יהודים רבים ממוסדות המימשל העירוני.

השלטונות הסובייטיים הלאימו טחנות קמח, מפעלים לבורסקאות ובתי מלאכה שונים. המסחר הסיטוני הופסק והמסחר הקמעוני הצטמצם. בעלי חנויות פרטיות לא יכלו לחדש את מלאי הסחורות וכרעו תחת נטל המסים. בעלי מלאכה נאלצו להתארגן בקואופרטיבים. הפעילות היהודית, הקהילתית והמפלגתית נאסרה. הספרייה הציונית הועברה לספרייה העירונית הכללית וה"בלתי כשרים" נשרפו. השלטונות פתחו בית ספר ושפת ההוראה בו הייתה יידיש.

נמשכו מאסרים של יהודים בגלל "עבירות כלכליות".

אחרי מתקפת גרמניה על ברית ביוני 1941, רק מעטים מיהודי קוטי נמלטו לברית המועצות עם נסיגת הצבא האדום.

ב-1 ביולי 1941 נכבשה העיר בידי כוחות צבא רומניים והונגריים - בעלי בריתם של הגרמנים. החיילים הרומנים התעללו באוכלוסייה היהודית, אסרו פעילי צבור והסכימו לשחררם רק תמורת כופר גדול. יחסם של החיילים ההונגרים היה נוח יותר, אף כי גם הם חטפו יהודים לעבודת כפייה בלא הבחנה. הרומנים עזבו את קוטי תוך זמן קצר, והעיר נשארה בשליטת ההונגרים עד סוף אוגוסט 1941. לעיר הגיעו פליטים יהודים מקארפאטורוס. הקהילה היהודית המקומית דאגה לצרכיהם. בספטמבר 1941 עברה העיר לניהולם הישיר של הגרמנים, הם הטילו על היהודים תשלומי "קונטריבוציה" (כביכול תרומה), הגבירו את הדרישות לעובדי כפייה, הגבילו את חופש התנועה, ציוו לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול ושדדו רכוש.

היודנראט, ובראשו מנשה מנדל, ניסה לחלק באופן צודק את העול שהוטל על הקהילה, והיה נתון למרותו של היודנראט בעיר קולומיאה (KOLOMYJA). מ' הורוביץ, יושב ראש היודנראט בקולומיאה, ציווה על הוועד של קוטי לשלם סכום כסף גדול, מנדל סירב והודח מתפקידו. במקומו נתמנה זיגמונט טילינגר, והוא מלא בצייתנות את דרישות מ' הורוביץ והגרמנים.

רעב כבד, קור ומגיפת-טיפוס הביאו למותם של רבים בחורף 1942-1941. אכרי הסביבה רצחו כל יהודי שניסה לחפש מזון בשדותיהם, או הסגירו אותו לידי הגרמנים. היודנראט פתח מטבח צבורי, וחילק מדי יום מאות מנות מרק.

באביב 1942 הגיעו ידיעות על השמדה המונית המתקרבת ובאה. האוקראינים המקומיים לא הסתירו את עויינותם ליהודים. יצויין לטובה הכומר הארמני ס' מאניוגיביץ שהטיף להושטת עזרה ליהודים, למכירת מזון להם, ואף הסתיר בעצמו כמה יהודים.

ב-10 באפריל 1942 (יום אחרון של פסח תש"ב) הגיעו לקוטי מכוניות משא עמוסות אנשי ס"ס וגיסטאפו. בעת כניסתם לעיר ירו בכל יהודי שנקרה להם ברחוב. הגרמנים והמשטרה האוקראינית פשטו על בתי היהודים. כדי לגלות את המתחבאים הציתו בתים. הנמלטים לרחוב נרצחו. 950 איש נרצחו. מקצתם נקברו בבית העלמין היהודי ומקצתם שנארו קבורים תחת חורבות הבתים השרופים.

ב-24 באפריל 1942 נצטוו היהודים, שלא היו בידיהם אישורים ממקומות העבודה, לעקור לגיטו קולומיאה. כ-500 מהמגורשים נרצחו או מתו בדרך לקולומיאה.

ב-7 בספטמבר 1942 גורשו 800 יהודים לגיטו בקולומיאה. משם שולחו להשמדה במחנה בלז'ץ, וקבוצת צעירים נשלחה למחנה יאנובסקה בלבוב. בקוטי נותרו רק 18 בעלי מלאכה, הם נרצחו כעבור חודשיים. קוטי הוכרזה "יודנריין" (פנוייה מיהודים). המצוד אחר היהודים המסתתרים נמשך עד לשחרור העיר בידי הסובייטים ב-2 לאפריל 1944. קומץ הניצולים עזבו את המקום.

בוברקה BOBRKA

(במקורות היהודיים בויבעריק)


עיירה במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין. לאחר מלחמת עולם שנייה הייתה בברה"מ, עד פירוקה ב-1991


בוברקה, שהיתה כפר גדול באמצע המאה ה-15 וקיבלה מעמד של עיר במאה ה-17, שוכנת כ-25 קילומטר מדרום לעיר לבוב. אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 היה האזור בשליטת אוסטריה. במועצת העיר בת 24 חברים כיהנו משך כל תקופת השלטון האוסטרי שמונה יהודים.

יהודים ישבו בבוברקה במאה ה-16 והיו כפופים לקהילת לבוב. הקהילה היהודית במקום נזכרת בהוראת הסיים (בית הנבחרים הפולני) בוארשה בדצמבר 1625 בהקשר לשיתופם של היהודים בהגנת העיר.


בראשית המאה ה-18 גדל הישוב היהודי בבוברקה והתארגנה מסגרת הקהילה שסיפחה אליה את היהודים בכפרי הסביבה. הפרנסים, שנבחרו על ידי משלמי המסים בקהילה, עמדו בראשה וייצגוה כלפי השלטונות; הם בחרו את רב הקהילה ומינו דיינים.

בוברקה היתה מקום כינוס ועד הגליל (מוסד יהודי אוטונומי אזורי) נציגי הקהילה לועד נבחרו על ידי הפרנסים.

במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 1765 נימנו בבוברקה ובכפרים המסופחים 908 יהודים; בשלהי המאה ה-19 חיו שם למעלה מ-2,000 יהודים ובראשית המאה העשרים מעל 2,500.

קהילת בוברקה היתה אורתודוקסית. במקום היה בית כנסת, בית ספר "תלמוד תורה" וחברות ללימוד התורה. כן היו בית עלמין ומוסדות קהילה אחרים, ביניהם בית חולים יהודי. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים.

בוברקה נהרסה במלחמת העולם הראשונה והקהילה היהודית התקשתה להשתקם אחרי המלחמה. האזור היה במשך כשנה בשליטת אוקראינה ובגלל התנכלות השלטונות ליהודים נהיו כמחצית מבני הקהילה לנזקקי סעד. היהודים שהיגרו לפני המלחמה לארצות הברית הקימו שם אירגון וסייעו לקהילה ולמשפחותיהם שנותרו בעיירה.

בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה כללה קהילת בוברקה את היהודים בכפרי הסביבה. הוקם בית ספר עברי מרשת "תרבות" ומוסדות לרווחת הפרט. הקהילה קיימה מטבח לנצרכים.

הרב האחרון שכיהן בקהילת בוברקה היה ר' בנימין גלר (GALER).


בהיותה מרכז לכפרי הסביבה, קיימה העיירה ירידים עונתיים קבועים שסייעו לפתח את חיי המסחר במקום. רוב המסחר היה בידי יהודים ובראשית המאה ה-19 חיו בבוברקה כמה סוחרים יהודים עשירים. גם מלאכת אריגת בד לשקים נעשתה רובה ככולה על ידי יהודים.

בימי השלטון האוקראיני (1919-1918) שותקו המסחר והמלאכה של יהודי המקום, הם חודשו כאשר נכבש האיזור בידי פולין. אולם גם השלטון הפולני הטיל הגבלות קשות על המפרנסים היהודים, כמו הדרישה להוציא תעודות אומן ואישורים לעסוק בענפי מסחר מסויימים, כאשר המטרה הייתה להקשות על היהודים ולהעביר עסקים לבעלות פולנית.


בשלהי המאה ה-19 נוסדה בבוברקה האגודה הציונית "אהבת ציון" ובראשה שמואל שליידר (SWLEIDER), שייצג את הקהילה בכינוסים ציוניים ארציים. בשנת 1908 נוסד סניף פועלי ציון ובעקבותיו סניפים של כל התנועות החברות בהסתדרות הציונית.

תנועות הנוער הציוניות בעיירה ריכזו את מרבית צעירי הקהילה והתמקדו בהכשרה לעליה. בני הנוער יצאו להכשרה חלוצית בלבוב ולקיבוצי הכשרה אצל חוכרי אחוזות יהודים בסביבות העיירה. העלייה לארץ ישראל החלה בשנות העשרים של המאה העשרים ונמשכה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

הקבוצה הראשונה שעלתה מבוברקה לארץ ישראל ב-1920 אורגנה בידי אריה אלואיל, מקים התנועה הציונית במקום אחרי מלחמת העולם הראשונה. בארץ הצטרפו העולים לגדוד העבודה.


ב-1939 חיו בבוברקה ובסביבה קרוב ל3,000 יהודים בתוך אוכלוסיה של כ-6,000 נפש.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות סופחה בוברקה, ככל מזרח פולין, לברית המועצות.

בוברקה נכבשה בידי הגרמנים בראשית יולי 1941 בעקבות מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני. אל הגרמנים הצטרף "הלגיון האוקראיני", שהורכב מלאומנים אוקראינים שערקו מהצבא האדום. העיירה הועברה לרשותם ל-48 שעות והם פרעו ביהודים. 42 יהודים נרצחו.

השלטון הצבאי הגרמני דרש מן היהודים למסור לידיו את כל חפצי הערך והכסף שברשותם. יהודים חוייבו לענוד סימן זהוי, סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, והם נחטפו ברחובות לעבודות כפיה.

מונו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית לביצוע גזרות הגרמנים והוראותיהם.

ב-18 באוגוסט 1942 היתה האקציה (פעולת חיסול) הראשונה. בדצמבר 1942 התקיימה האקציה השניה. קרוב ל-2,000 יהודים מבוברקה והסביבה הובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). אחר כך הוקם הגיטו ברחוב הצר של בתי הכנסת, ובו חיו היהודים שנותרו בתנאי צפיפות ומחסור. האוקראינים חיבלו במשאבות שהובילו מים לגטו ובמקום פרצה מגפת טיפוס, שהפילה חללים רבים.

ב-13 באפריל 1943, ח' ניסן תש"ג, חוסל גיטו בוברקה. היהודים הובלו לכפר וולובה (WOLOWA) שם נורו לתוך קבר אחים, שאותו אולצו לחפור במו ידיהם.


רק 22 יהודים ניצלו, שמונה מהם עלו לארץ ישראל. אחר כך הגיעו לישראל שרידי הקהילה, שנמלטו בעת המלחמה לברית המועצות, ובארץ הוקם ארגון יוצאי בוברקה, הארגון הקים קופת עזרה הדדית לסיוע בקליטתם.

סקאלה SKALA

עיר במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


סקאלה הוקמה כאחוזת מבצר בנסיכות רייסן (REISSEN), שסופחה לפולין במאה ה-14. בהיותה עיר ספר נפגעה בתקופות שונות על-ידי צבאות פולשים. אחרי חלוקות פולין בסוף המאה ה-18, היה האזור בשליטת אוסטריה. סקאלה נכבשה בידי הרוסים במלחמת העולם הראשונה והיתה בשליטת הרפובליקה האוקראינית המערבית בין השנים 1920-1918, עד שסופחה לפולין העצמאית.

ב-1570 ישבו בסקאלה עשר משפחות יהודיות. במפקד האוכלוסין של שנת 1,765 נימנו 362 יהודים. בראשית המאה ה-20 היו במקום כ-2,500 יהודים שהיו כמחצית אוכלוסיית העיר.

קהילה יהודית עצמאית הייתה בסקאלה מראשית המאה ה-18. בין רבניה הידועים היו: ר' שלמה דרימר בעל "בית שלמה" ו"שורש יעקב" שהיה רב בסקאלה כ-40 שנה; את מקומו ירש בנו ר' אברהם בעל "בארה של מרים", וכיהן עד מלחמת העולם הראשונה ואחריו כיהן כרב בסקאלה ר' יהודה דרימר.

עד סוף המאה ה-19 נימנו רוב יהודי סקאלה עם חסידי ויז'ניץ. באותה תקופה עלה מספרם של חסידי צ'ורטקוב ונתמנה רב נוסף - ר' יהודה לויפר. מאז כיהנו בסקאלה שני רבנים.

בית הכנסת הישן, שנבנה במאה ה-18, עלה באש ב-1911. בניית בית הכנסת החדש לא נסתיימה עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. בעיר היו עוד כעשרה בתי תפילה, רובם קלויזים של חסידים.

עד למלחמת העולם הראשונה היו יהודי סקאלה מיוצגים במועצת העיר בכמחצית חברי המועצה וסגן ראש העיר היה יהודי.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו חלק מהיהודים האמידים מן העיר. בתקופת המלחמה ומיד אחריה נפגעו יהודי סקאלה בגופם וברכושם בידי חיילי הצבא הסובייטי, האוקראיני והפולני שכבשו חליפות את העיר. רבים הגרו והאוכלוסיה היהודית במקום נתמעטה בכ-1000 נפש.

ב-1927 הוקמה בקהילה בסיוע הג'וינט קופת גמילות חסדים. ב-1931 נבנה "בית זקנים". בית הספר העברי מומן בכספי הקהילה.

במאה ה-18 התפרנסו יהודי סקאלה על החכירה, המסחר והמלאכה. יהודים ניהלו את עסקיהם של בעלי האחוזה המקומיים ואף חכרו מהם מפעלי תעשיה: מבשלת בירה, תחנת קמח, משרפת יי"ש ובית חרושת לליקר, שיחד עם שני בתי חרושת לייצור שמן אתרי שהיו בבעלות יהודים, שווקו תוצרתם גם לארצות-חוץ.

מסוף המאה ה-18 ועד מלחמת העולם הראשונה היתה בעיר תחנת מכס והתפתח בה מסחר מקומי ובין-ארצי, חוקי ובלתי חוקי.

יהודים עסקו גם במסחר סיטונאי של תוצרת חקלאית, מוצרי ברזל, חמרי בנין, ביגוד, הנעלה וסדקית. החנויות הגדולות בעיר היו בידי יהודים. מקצתם מצאו פרנסתם בירידים. בעלי מלאכה יהודים עסקו בכל המקצועות, כמו חייטים, סנדלרים, אופים וכדומה.

כנופיות מקומיות של מבריחים יהודים, סייעו בראשית המאה ה-20 בהברחת פליטים פוליטיים ויהודים נרדפי פרעות מרוסיה. הקהילה סייעה לפליטים בישיבה ארעית ובהגירה לארצות שמעבר לים.

המסחר עם רוסיה ועם מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה, בולגריה, וטורקיה) סייע ליהודי סקאלה להתקיים בימי מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה צומצם המסחר עם רוסיה והוגבל על ידי שלטונות פולין. עסקי היהודים נפגעו באותה תקופה גם מן המסים שהוגדלו. משכילים יהודים (רופאים, מורים וכדומה) נותרו ללא פרנסה. העגלונות הייתה לעיסוק יהודי מובהק.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הורע המצב עוד יותר, עקב המשבר הכלכלי שגרר הסתה אנטי- יהודית. סוחרים רבים הגיעו לפשיטת רגל ונזקקו למוסדות הצדקה של הקהילה.

החוגים הציוניים הראשונים התארגנו בסקאלה לקראת סוף המאה ה-19. בית-הספר העברי מיסודה של "שפה ברורה" הוקם ב-1908. לידו פעלו ספרייה עברית וחוג לדרמה.

עד מהרה היו הציונים רוב ובבחירות לועד הקהילה, ב-1928 נבחרו שבעה נציגים ציונים מתוך שמונה. במקום פעלו סניפים של פועלי ציון, הציונים הכלליים שהיו רוב, המזרחי והרביזיוניסטים. כן נוסדו ארגוני הנוער "השומר הצעיר" ב-1920, "הנוער הציוני" ב-1929, "בית"ר" ב-1931 ו"אחווה" ב-1934. כמה בני נוער ופועלים יהודים השתייכו לאיגוד אנטי-ציוני בשם "בראטרסטבו" BRATERSTWO (בפולנית - אחווה).

ב-1921 נבנה ביזמתם ובעזרתם של הארגונים הציונים בסקאלה "בית העם" בו השתכנו בית הספר העברי המשלים, גן ילדים וספרייה של כ-5,000 ספרים באידיש, בפולנית ובעברית. בהצגות החוג לדרמה שפעל בבית-העם צפו גם פולנים ואוקראינים.

בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20 היו בסקאלה קרוב ל-1,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות. הצבא האדום נכנס לסקאלה ב-17 בספטמבר 1939. המסחר הפרטי נאסר, וסחורות הוחרמו. המנהיגים הציונים נרדפו ונאלצו לעזוב את המקום.

אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, גויסו צעירים יהודים לצבא האדום. האוקראינים השתלטו על העיר והרבו לפגוע ביהודים. ביולי 1941 נכבש האזור ויחידות צבא הונגריה (בת ברית של גרמניה הנאצית) נכנס לעיר. יהודים גוייסו לעבודות כפיה. נכבדי העדה ובראשם הרב יהודה דרימר נדרשו לספק מצרכים למפקדת הצבא במקום. אלפי יהודים מקארפאטורוס שעברו בעיר בדרכם להשמדה בקמייניץ פודולסקי (KAMIENIEC PODOLSKI) קבלו סיוע מאנשי הקהילה. למעטים שנמלטו מההרג סופקו תעודות מזוייפות, שאפשרו להם לשוב להונגריה.

באוגוסט 1941 עברה השליטה בסקאלה לידי הגרמנים, הם מינו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. היודנראט נדרש לספק יהודים לעבודות כפייה וכן סחורות, כסף ודברי ערך לגרמנים. יהודי סקאלה התגוררו בעיקר באזור השוק ובפרבר סטארה סקאלה. אמנם לא הוקם גיטו, אך בתיהם סומנו במגן-דוד ונאסרה עליהם כניסה לרחובות של נוצרים. הרוב הצליחו להתקיים ממסחר חשאי עם אוכלוסי הסביבה, לנזקקים פתח היודנראט מטבח צבורי. באוקטובר 1941 הגיעו לסקאלה מעל 100 יהודים שגורשו מהכפר, מספר היהודים בסקאלה הגיע אז ל-1,550 ומספר הנזקקים לסעד עלה. בחורף אותה השנה נשלחו גברים מסקאלה למחנות עבודה. בסוף מרץ 1942 הגיעו לעיר פליטים נוספים וגברים בני 60-14 שנצטוו להתייצב בעיר הנפה בורשצ'וב (BORSZCZOW), כביכול לשם קבלת תעודות זיהוי, נשלחו למחנות העבודה. רק בעלי כרטיסי עבודה "טובים" שוחררו. היודנראט של סקאלה שמר על קשר עם אנשי הקהילה שבמחנות, שלח מזון ולבוש ואף פדה בכסף חולים ותשושים. במאי אותה השנה נשלחו כמה מאנשי היודנראט והמשטרה היהודית גם הם למחנות העבודה.

ב-26 בספטמבר 1942 ערך הגסטאפו אקציה (פעולת חסול) בסקאלה. יהודים נמלטו ליערות ולמחבואים שהוכנו מראש. אחדים נתגלו במצוד. למעלה מ-30 יהודים נרצחו במקום ונטמנו בקבר אחים. כ-700 נתפשו ושולחו למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב, שם נערכה סלקציה- נשים, ילדים, זקנים וחולים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). הנותרים בינובסקה נספו תוך זמן קצר מחמת תנאי המקום. כמחצית מיהודי סקאלה שהצליחו להמלט חזרו לעיר. ב-22 באוקטובר 1942 גורשו לגיטו בורשצ'וב (BORSZCOW),שם נספו באקציה שהתקיימה ב-11-6 ביוני 1943 וסקאלה הוכרזה "יודנריין".

בסביבות העיר נשארו רק יהודים ספורים, והם הועסקו כמשרתי הגרמנים וצויידו בתעודות "יהודים חשובים למשק הגרמני". יהודים שהסתתרו בעיר ובסביבתה היו נתונים בסכנה מתמדת, מפני חיילים גרמנים, מפני שוטרים אוקראינים או מפני פרטיזנים לאומנים אוקראינים, שערכו עליהם מצוד. כ-200 יהודים נרצחו ביער הסמוך לסקאלה.

למעלה מששים גברים מסקאלה, שהצליחו להמלט, הצטרפו ליחידת פרטיזנים יהודים ביערות. בסוף דצמבר 1943 נפלו כולם בקרב עם הגרמנים.

סקאלה שוחררה בידי הצבא האדום באפריל 1944. ביולי 1944 הקימה המפקדה הסובייטית "ועדת תאום לבדיקת פשעי הנאצים באזור סקאלה". אוקראינים שנמצאו אשמים בהריגת יהודים נדונו לתקופות מאסר ממושכות.

כ-150 יהודים מתושבי סקאלה נותרו בחיים אחרי המלחמה. מפאת האוירה האנטישמית בעיר עזבוה לפולין ועמם 39 ספרי תורה שהצליחו להסתיר במשך המלחמה. הם עלו לארץ ישראל או היגרו לארצות אחרות.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

הקהילה לא חודשה אחרי השואה ונכון לשנת 2014 אין במקום יהודים.
שני בתי הכנסת ששימשו בעבר את היהודים במקום, משמשים כיום כבית מגורים וכבית נטוש.

בית העלמין שייך לעירייה, אך הוא אינו מתוחזק, אינו מוקף בגדר או סגור בשער. באתר יש כמה מאות מצבות, חלקן הרוסות, חלקן נפלו לאדמה והכיתוב בהן נמחק, ואחרות נלקחו. המקום משמש גם לחקלאות ובניה. לעיתים נדירות פוקדים אותו מבקרים.

גולוגורי

GOLOGORY

באוקראינית: Holohory Гологори 


עיירה במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בגולוגורי מ-1470. בתחילת המאה ה-17 הוקם במקום בית-כנסת. במאה ה-19 היו בגולוגורי כ-1,130 יהודים, שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסיה. אולם מאז, החלה ירידה במספרם בגלל ההגירה לערים גדולות בפולין ולארצות חוץ.

עד 1772 היתה קהילת גולוגורי כפופה לקהילת לבוב, ומאותה השנה היתה עצמאית. ב-1895 הוקם במקום בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש. בסוף המאה ה-19 חיו בגולוגורי כ-1,200 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה.

במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) רצחו חיילים רוסיים יותר מ-100 יהודים והעלו באש את בתיהם. אחרי המלחמה עזבו יהודים רבים את גולוגורי, ומספרם ירד ל-505, כ-%20 מכלל-האוכלוסיה.


במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי גולוגורי מחכירה, מפונדקאות, הפעלת בתי מרזח, ממסחר (בעיקר בירידים לבקר) וממלאכה. במאה ה-19 גדל מספר הסוחרים הזעירים ומספר הרוכלים ורבו מקצועות בעלי-המלאכה.


בתחילת המאה ה-20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בגולוגורי באגודת "ציון". ב-1908 הוקם סניף "המזרחי" וב-1925 סניף "עזרה", סניף הציונים הכלליים ולידו קן "הנוער הציוני".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגולוגורי כ-600 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הייתה גולוגורי באזור שעבר לשליטת ברית המועצות על-פי ההסכם הגרמני-הסובייטי. האזור נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, ובמסגרת מדיניותם חוסלה הקהילה היהודית שם.

בנובמבר 1942 גורשו כל יהודי גולוגורי לזלוצ'וב הסמוכה. במהלך האקציה (פעולת חיסול) נרצחו חלק מהיהודים בגולוגורי עצמה והאחרים ניספו באקציות לחיסול גיטו זלוצ'וב, שבו רוכזו יהודי זלוצ'וב והסביבה.

מוסטיסקה Mostiska

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים התיישבו במוסטיסקה בראשית המאה ה-18. הקהילה הייתה תחת שיפוטו של ועד גליל רייסן. בחלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 עבר האזור לשליטת אוסטריה. ובתום מלחמת העולם הראשונה ואחרי שנקבע סופית הגבול בין פולין לאוקראינה (1919) היה האזור בשליטת פולין העצמאית.

בשנת 1900 מנתה הקהילה היהודית בעיר יותר מ- 2,500 נפש (%55 מכלל האוכלוסיה). מספר היהודים במוסטיסקה כמעט שלא השתנה במשך השנים, וזה בערך היה מספרם בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה.


תקופת השואה

בסוף ספטמבר 1939, אחרי כיבוש פולין בידי הגרמנים ובעקבות ההסכם הגרמני- הסובייטי, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.

גרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, ומוסטיסקה הייתה מאז הכיבוש בשליטת הגרמנים. ב-28 בנובמבר 1942 שילחו הגרמנים, בעזרת נאצים מקומיים, את כל יהודי מוסטיסקה והסביבה למחנה-ההשמדה בלז'ץ.

הוסאקוב HUSSAKOW


עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו בהוסאקוב ב-1628 בהזמנת בעלי-העיר, כדי שישקמוה אחרי שננטשה בימי פלישות הטאטארים לפולין.

בשליטת אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) גדל הישוב היהודי בהוסאקוב, ב-1880 ישבו בעיירה 564 יהודים, וב-1900 ישבו שם כ-630 יהודים שהיו למעלה מ-%40 מכלל התושבים.

במחצית הראשונה של המאה ה-18 הייתה בהוסאקוב קהילה יהודית מאורגנת על מוסדותיה, ור' מאיר ב"ר משה מזמושץ' כיהן כרב שנים רבות. (ר' מאיר היה אביו של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, מעמודי התווך של החסידות). בסוף המאה ה-19 קמה במקום גם חצר של אדמו"ר חסידי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כיהנו בקהילה שני רבנים זה לצד זה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) עזבו תושבים רבים את העיירה ובפולין העצמאית אחרי המלחמה ישבו שם רק 250 יהודים, כרבע מתושבי המקום.


יהודי הוסאקוב עסקו בחכירה, במסחר, ברוכלות, בפונדקאות ובמלאכה. קופת-גמילות חסדים של הקהילה סייעה בהלואות לנצרכים.


הציונים הראשונים בהוסאקוב התארגנו בתחילת המאה ה-20 ב"אגודת צעירים". אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו סניפי התנועות "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". ב-1934 הוקם סניף של "התאחדות פועלי ציון".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהוסאקוב כ-250 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין והוסאקוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות.

הוסאקוב נכבשה בידי הגרמנים כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). באותו היום פרצו פרעות ביהודי המקום ביזמת אוקראינים מקומיים, כמה עשרות יהודים נרצחו ובית הכנסת הועלה באש.

הקהילה היהודית בהוסאקוב חוסלה בנובמבר 1942. יהודי הוסאקוב נצטוו לעקור לגיטו ביאבורוב (JAWOROW), שם רוכזו יהודי הסביבה לשם השמדתם, וגורלם היה כגורל יהודי יאבורוב.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה

היהודים לא חזרו להתגורר בעיירה אחרי המלחמה וחיי הקהילה לא חודשו בה.

בית הכנסת נשרף במלחמה ע"י הגרמנים ואחרי השואה לא נשאר ממנו שריד.

 

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.