יעקב בכמן (1846-1905) , חזן ומלחין של מוסיקה לבית הכנסת. נולד בברדיצ'ב, אוקראינה (אז חלק מאימפריה הרוסית) שימש כילד-חזן וב-1864 התקבל לקונסרבטוריון של סנט פטרבורג. למד, בין היתר, אצל אנטון רובינשטיין, והופיע איתו אחר כך כזמר במסעות קונצרטים. בכמן בחר להיות חזן והתפרסם בבתי הכנסת של ברדיצ'ב, רוסטוב וקונסטנטינופול (איסטנבול), תורקיה. בעת שהותו בלבוב, שנמשכה עד 1884, הקים מקהלה מעורבת והתחיל להלחין עבורה. הוא ירש את מקומו של אוסיה אברס באודסה (1884-1885) ואחר כך השתקע בבודפשט. יצירותיו הושפעו מרובינשטיין ומן המלחינים בני זמנו אבל תרומתו החשובה ביותר הייתה באימפרוביזציות שעשה למוסיקה החזנית המסורתית, ושנכללו בחלקן בעבודותיו המודפסות. בין אלה מצויות קנטטה (1879; טקסט: תהלים מ"ה), שירת יעקב (1884), וכן ובשופר גדול (1889). נפטר בבודפשט, הונגריה.
זיידל רובנר (1856 - 1943), חזן, מלחין ומנצח. נולד בראדומישל, אוקראינה (אז חלק מאימפריה רוסית), ושמו יעקב שמואל מורוגובסקי. בצעירותו היה סוחר ובו בזמן עוזר לרב טברסקי במאקארוב. אחר כך היה, במשך חמש שנים, חזן בקייב, ושם למד מוסיקה אצל הכנר פודהוזר. בשנים 1914-1881 כיהן כחזן בקהילות של זסלאבל (Zaslavl), רובנו (מכאן שמו), קישינב, ברדיצ'ב, לונדון, לבוב ושוב רובנו. ב-1914 הגיע לארה"ב.
הלחין תפילות לחזן, למקהלה ולתזמורת, וביניהן תתברך (1874), הללויה לתזמורת (1897), אהבתי לתזמורת (1899) וקינות (1922). נפטר בארה"ב.
Karol Dresdner (c.1908-1943), poet, translator and historian of Polish literature. He studied at the Jagiellonian University in Krakow earning a PhD with a research on the contribution of Jews to the Polish poetry of the 19th century. He started to publish in Chwilka, a supplement of the Der Moment Yiddish daily newspaper. He contributed to many Polish newspapers and periodicals, including Chwilą, Nowym Dziennikiem, Opinią, Naszą Opinią, Miesięcznikiem Żydowskim, Nowymi Widnokręgami, and Tygodnikiem Ilustrowanym. His poetic works include Heine and the Stranger, a collection published in 1928. He translated into Polish Exemplar humanae vitae (“Example of a Human Life”) by Uriel Acosta. Together with Maksymilian Goldstein he published Kultura i sztuka ludu żydowskiego na ziemiach polskich (“Culture and Art of the Jewish People in Poland”, 1935).
After the outbreak of WWII in September 1939, he remained in Lvov, in the Soviet occupied Eastern Galicia. Following the German occupation of Lvov in 1941, Dresdner could not leave the ghetto and in May 1943 he was murdered at the Janow Nazi forced labor and concentration camp in the outskirts of Lvov.
Zygmunt Balk (1873 - 1941) Painter, theater decor designer. Started his studies in Lvov in the studio of Jan Düll and the Industrial School of Lvov. Then practiced in Vienna in the studio of Herman Borghardt, decorator at Viennese opera. Balk also studied in Berlin, Leipzig, Munich and Dresden. His work include decorations for the Skarbkowski Theater in Lvov and for local Jewish theters in Lov and Stanislawow (now Ivano Frankivsk). He painted, among others decorations for the following dramas and operas: "Kordian", "Otello", "The Sunken Bell", "Barbara Radziwiłłówna" by A. Feliński, "Lilla Weneda", "Peer Gynt", "Bolesław the Bold", "Irydion", "Goplana" . In 1913, he was awarded the gold medal at an international exhibition in Rome, Italy, for his stage decorations to operas by Richard Wagner. He committed suicide in the Lvov Ghetto.
הבוהורודצ'אני BOGORODCHANY
(בפולנית BOHORODCZANY , במקורות יהודיים: בראדשין).
עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO-FRANKOVSK, שנקראה בעבר סטאניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.
הקהילה היהודית
יהודים ישבו בבוהורודצ'אני מתחילת המאה ה-18 והייתה להם קהילה מאורגנת על מוסדותיה ורבניה. ב-1765 היה מספר יהודי הקהילה 646, המספר כלל את היהודים שישבו בכפרי הסביבה והיו מסופחים לקהילת בוהורודצ'אני. אחר חלוקת פולין בסוף המאה ה-18 עבר האזור לשליטת אוסטריה ומספר היהודים בבוהורודצ'אני עלה. ב-1890 ישבו שם כ-2,500 יהודים שהיו למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה. מספרם פחת על סף המאה ה-20 כשהחלה עקירה לערים הגדולות והגירה לארצות שמעבר לים. ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיר, והיהודים נפגעו בידי הקוזקים.
הרב הראשון שכיהן בבהורודצ'אני, ר' שמשון הלוי הלר ב"ר אברהם, תועד במסמך מ-1720. הרב האחרון שכיהן בעיר היה ר' פנחס הורוויץ, הוא נפטר ב-1920 ובגלל מחלוקת על ירושתו לא נתמנה שם רב עד 1927.
במאה ה-18 עסקו יהודי בוהורודצ'אני בחכירה, בפונדקאות, במסחר ובמלאכה. במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הם עסקו בתעשיית בדים, בסחר עצים, בעבודה במנסרות, בעיבוד עורות ובסנדלרות. היו ביניהם גם עגלונים. ב-1911 הקים יהודי בית דפוס בעיר.
לקראת סוף המאה ה-19 התנהלה בבוהורודצ'אני פעילות ציונית ענפה. ב-1896 נוסדה במקום חברת "עזרת ישראל" שמטרתה ייסוד "מושבה גליצאית" בארץ ישראל. ב-1898 עמד בראשו של ארגון ציוני רב העיר, ר' אורי-שרגא שרייער. ב-1902 הוקם איגוד ציוני "בית ישראל", ב-1923 נפתח סניף "התאחדות פועלי ציון, סניף "עזרה", "הציונים הרביזיוניסטים", "קן הנוער הציוני" ו"המזרחי". היו גם צעירים יהודים במפלגה הקומוניסטית במחתרת.
ב-1903 הוקם במקום בית ספר מיסודו של הבארון הירש, ופעל עד 1937. ב-1907 נפתחו חוגים לעברית מטעם "אגודת המורים העבריים באוסטריה". ב-1908 היה בעיר גם בית ספר עברי לבנות. החוגים לעברית התחדשו אחרי מלחמת העולם הראשונה, וב-1923 נפתחו גם חוגים ללימודים כלליים.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בבוהורוצ'אני כ-1,200 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות.
הצבא הסובייטי נכנס לעיר במחצית השנייה של ספטמבר. כך נמנע פוגרום של אוקראינים שבאו לתקוף את יהודי המקום, ובנסיבות שנוצרו תקפו את החיילים הפולנים הנסוגים.
הגרמנים כבשו את בוהורודצ'אני זמן קצר אחרי מתקפתם על ברית המועצות, שנפתחה ב- 22 ביוני 1941. אין לנו ידיעות על חיי היהודים במקום בימי הכיבוש הגרמני. בספטמבר 1942 פונו כל היהודים שעדיין חיו בבוהורודצ'אני ושולחו לגיטו בעיר המחוז סטניסלאבוב. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום.
הקהילה היהודית אחרי השואה
כ - 50 מיהודי העיר שרדו את המלחמה,אולם אף אחד מהם לא חזר אליה.
החל משנת 1870 לקהילה היהודית היה בית עלמין ובית כנסת.שניהם נפגעו ע"י הגרמנים בזמן המלחמה.אחרי המלחמה במבנה בית הכנסת נבנה מחסן ובשלב יותר מאוחר נעזב ונשאר בהריסות.
בית העלמין היהודי גם נפגע קשה .הוא מוזנח ונשארו בו כמה מצבות..אחרי המלחמה נבנתה בשטחו תחנת כוח. בשנת 2002 נבנתה בשטח בית העלמין היהודי בסטניסלבוב אנדרטה לזכר תושביה היהודים של בוהורודצ'אני שנספו בשואה.
Kamianka-Buzka
מקאמיונקה סטרומילובה KAMIONKA STRUMILOWA
(באוקראינית KAMENKA BUGSKAYA)
עיר במחוז לבוב, אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה במחוז טרנופול, גליציה המזרחית, פולין.
הקהילה היהודית
קאמיונקה סטרומילובה מתועדת ככפר, שקיבל זכויות של עיר ב-1448. יהודים ישבו שם כבר ב- 1456. ב-1589 הותר להם לבנות בתים ולסחור בעיר ובסביבתה. זכויותיהם הושוו לזכויות תושבי העיר הנוצרים, והנוצרים התחייבו להגן על היהודים.
מראשית המאה ה-17 הייתה במקום קהילה מאורגנת וב-1627 הוחל בבניית בית כנסת. באותה עת כיהן שם הרב מרדכי הלוי, בנו של יהושע רייצס שמת על קידוש השם. הרב שלום הלוי רוזנפלד היה אב"ד בקהילה במחצית הראשונה של המאה ה-19 ובסוף המאה כיהן שם הרב יצחק דב בר לוין.
ב-1910 ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,549 יהודים שהיו 44 אחוזים מאוכלוסיית העיר, מאז הלך וירד מספרם. ב-1913 כילתה שרפה בתים ורכוש רב. בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נמלטו יהודים רבים מהעיר שנכבשה בידי הרוסים, ולא כולם חזרו כששב האזור לשליטת פולין העצמאית בתום המלחמה.
תחילה התפרנסו יהודי קאמיונקה סטרומילובה כסוחרים, חוכרי אדמה וחוכרי בתי מרזח ומקצתם היו בעלי מלאכה. ירידים התקיימו בעיר שלש פעמים בשנה והיהודים סחרו בבהמות, מלח, תבואה, עצים ודגים. אחרי מלחמת העולם הראשונה עברו היהודים למסחר זעיר והיו ביניהם יותר בעלי מלאכה. נפתחו קרנות לעזרה הדדית, קופת גמילות חסדים וב-1925 סניף בנק עממי. כמו-כן נפתחו קורסים ללימוד מקצוע לבני הנוער.
בתחילת המאה העשרים התחילה בעיר פעילות ציונית, שהתגברה בין שתי מלחמות העולם. ב-1920 נפתח קן "השומר הצעיר", "פועלי ציון" פתחו ספרייה ציבורית. ב-1924 נפתח בית ספר עברי משלים ופעל עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1925 נפתח סניף "עזרה". כן פעלו במקום "התאחדות פועלי ציון", "המזרחי", "השומר הדתי" ו"בנות מזרחי". הציונים הכלליים הקימו את "אחוה" ואת קן הנוער הציוני, גם הציונים הרביזיוניסטים ותנועת הנוער "בית"ר" פעלו במקום. יהודי קאמיונקה סטרומילובה השתתפו בבחירות לקונגרסים הציוניים.
בבחירות למועצת העיר נבחרו 5 נציגים יהודים בין 16 חברי המועצה. מקצת בני נוער יהודים פעלו בתנועה הקומוניסטית במחתרת.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקאמיונקה סטרומילובה 3,283 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין, וקאמיונקה סטרומילובה בתוכם, תחת שליטת ברית המועצות. הקהילה קלטה פליטים יהודים ממערב פולין הכבושה בידי הגרמנים. השלטונות הסובייטים אסרו פעילות לאומית ופוליטית ומוסדות הקהילה פוזרו. מוסדות כלכליים הולאמו והיהודים השתלבו במערכת הכלכלית הסובייטית. פליטים יהודים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית גורשו בסוף יוני 1940 לפנים ברית המועצות.
כשבוע אחרי מתקפתם על ברית המועצות (שנפתחה ב-22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את אזור קאמיונקה סטרומילובה. למחרת הכיבוש, ב-29 ביוני, הם רצחו כ-200 יהודים וב-2 ביולי עודדו אוקראינים מקומיים לערוך בהם פרעות שבמהלכן נרצחו עוד כמה מאות יהודים.
ביולי 1941 הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם), מקס פרידהופר, היושב-ראש הראשון שלו נרצח בידי הגסטפו אחרי שסירב לשתף פעולה עם הגרמנים.
ב-10 בנובמבר 1941 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ביהודי העיר. הגרמנים הוציאו את היהודים מבתיהם לכיכר, מיינו ושיחררו בעלי מקצועות חיוניים, לקחו כ-500 יהודים ליער סמוך ורצחו אותם שם.
בנובמבר הוקם בעיר מחנה לעבודת כפייה שקלט גם יהודים מישובי הסביבה. היודנראט ארגן מקומות עבודה ליהודים בעיר והקים מטבח ציבורי ומרפאה. ובכל זאת מתו רבים במחלות וברעב בחורף 1942-1941.
בראשית קיץ 1942 חולקו תעודות לעובדים במקומות עבודה מוכרים. ביוני צורפו ליהודי המקום יהודים מכמה ישובים קטנים בסביבה וב-15 בספטמבר החלה אקציה נוספת ביהודי העיר. 1,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (Belzec) ועשרות נרצחו בעיר עצמה. ב-21 בספטמבר רצחו הגרמנים עוד כ-600 מיהודי קאמיונקה סטרומילובה.
אחר האירועים האלה נבנו מחבואים בעיר ו"בונקרים" ביערות הסמוכים. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים גילו את רובם ורצחו את המסתתרים. ב-28 באוקטובר 1942 חוסלה הקהילה היהודית. מלבד כמה בעלי מלאכה שעבדו במתקנים צבאיים וכמה יהודים שהושארו לארגון הרכוש היהודי, שולחו כל היהודים הנותרים לבלז'ץ.
עדיין נותרו כמה יהודים במחנה העבודה במקום, אך גם שם החל תהליך ההשמדה, נמשכו הוצאות להורג מדי פעם בפעם עד אשר ביולי 1943 חוסל המחנה כליל. סבורים שבמשך קיומו של המחנה מצאו שם את מותם כ-5,000 יהודים.
קמיונקה סטרומילובה שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944.
הקהילה היהודית אחרי השואה
רק כ - 20 יהודים שרדו את המלחמה ורובם הוחבאו ע"י משפחות פולניות.היהודים לא חזרו לעיר וחיי הקהילה היהודית לא חודשו בה.
בית הכנסת בעיר נבנה מעץ באמצע המאה ה- 18 ( ראה תמונה ) .הוא נשרף ע"י הגרמנים בזמן המלחמה ולא שוקם אחריה.
ז'ולקייב
ZHOLKOVA
(בפולנית ZOLKIEW)
עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.
ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.
יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.
במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.
ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.
בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.
ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.
ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.
בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.
באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.
ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.
היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.
במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.
בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.
בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.
כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.
אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".
בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).
ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.
אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.
באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.
בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.
עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.
ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.
באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.
בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.
בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.
במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).
בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.
ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.
ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.
18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם".
ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.
ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.
העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.
ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.
מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).
שנות ה-2000
לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.
טרוקי
Trakai: Troki; Troke; Trok;Troky
עיר בדרום מזרח ליטא. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם במחוז וילנה, פולין.
הקהילה היהודית
יהודים וקראים ישבו בטרוקי במשך מאות בשנים. את הקראים הראשונים הביא מחצי-האי קרים ויטולד הדוכס הגדול של ליטא, ב-1388, והעניק להם זכויות נרחבות. אחרי 1625 התיישבו בטרוקי גם משפחות יהודיות, אך אלה גורשו כעבור עשרים שנה בלחץ הסוחרים הקראים, ושבו למקורם כעבור כמה שנים.
בין חשובי הקראים במאות 16-15 היו יצחק בן אברהם בעל "חיזוק אמונה" (נגד הנצרות), תלמידו יוסף בן מרדכי מאלינובסקי, זרח בן נתן, עזרא בן ניסן ויאשיהו בן יהודה.
בענייני מסים שיתפו הקראים פעולה עם ועד ארבע ארצות.
יוצאי טרוקי היו בין מייסדי הקהילות הקראיות בקוקיזוב ליד לבוב, ובווילנה. ב-1765 ישבו בעיר ובסביבה 300 קראים ופחות ממאתיים יהודים רבניים. בשנת 1897 היו שם כ-380 קראים ויותר מ- 1,110 יהודים רבניים.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בטרוקי 2,500 יהודים.
תקופת השואה
טרוקי הייתה בין אזורי מזרח פולין שנמסרו לשליטת ברית המועצות אחרי פרוץ המלחמה (ספטמבר 1939). בעת הכיבוש הגרמני, אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות בקיץ 1941, נרצחו 300 היהודים שנשארו בטרוקי.
הקהילה היהודית אחרי המלחמה
יהודים לא חזרו לההתגורר בעיר אחרי המלחמה .ישנה אנדרטה לזכר היהודים שנהרגו בשואה במקום הרצח.
נשארו בני הקהילה הקראית והם מנו 5,700 נפש ב- 1959.יש להם בית כנסת שהוא גם מוזיאון.בנוסף יש להם בית עלמין עתיק .
יש טיולי שורשים שמגיעים לביקורים בעיר.
גולוגורי
GOLOGORY
באוקראינית: Holohory Гологори
עיירה במחוז טרנופול, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.
יהודים ישבו בגולוגורי מ-1470. בתחילת המאה ה-17 הוקם במקום בית-כנסת. במאה ה-19 היו בגולוגורי כ-1,130 יהודים, שהיו כ-%30 מכלל האוכלוסיה. אולם מאז, החלה ירידה במספרם בגלל ההגירה לערים גדולות בפולין ולארצות חוץ.
עד 1772 היתה קהילת גולוגורי כפופה לקהילת לבוב, ומאותה השנה היתה עצמאית. ב-1895 הוקם במקום בית-ספר יהודי מיסודו של הברון הירש. בסוף המאה ה-19 חיו בגולוגורי כ-1,200 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסייה.
במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) רצחו חיילים רוסיים יותר מ-100 יהודים והעלו באש את בתיהם. אחרי המלחמה עזבו יהודים רבים את גולוגורי, ומספרם ירד ל-505, כ-%20 מכלל-האוכלוסיה.
במאות ה-17 וה-18 התפרנסו יהודי גולוגורי מחכירה, מפונדקאות, הפעלת בתי מרזח, ממסחר (בעיקר בירידים לבקר) וממלאכה. במאה ה-19 גדל מספר הסוחרים הזעירים ומספר הרוכלים ורבו מקצועות בעלי-המלאכה.
בתחילת המאה ה-20 התארגנו החוגים הציוניים הראשונים בגולוגורי באגודת "ציון". ב-1908 הוקם סניף "המזרחי" וב-1925 סניף "עזרה", סניף הציונים הכלליים ולידו קן "הנוער הציוני".
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בגולוגורי כ-600 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הייתה גולוגורי באזור שעבר לשליטת ברית המועצות על-פי ההסכם הגרמני-הסובייטי. האזור נכבש בידי הגרמנים אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, ובמסגרת מדיניותם חוסלה הקהילה היהודית שם.
בנובמבר 1942 גורשו כל יהודי גולוגורי לזלוצ'וב הסמוכה. במהלך האקציה (פעולת חיסול) נרצחו חלק מהיהודים בגולוגורי עצמה והאחרים ניספו באקציות לחיסול גיטו זלוצ'וב, שבו רוכזו יהודי זלוצ'וב והסביבה.
הוסאקוב HUSSAKOW
עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.
הקהילה היהודית
יהודים התיישבו בהוסאקוב ב-1628 בהזמנת בעלי-העיר, כדי שישקמוה אחרי שננטשה בימי פלישות הטאטארים לפולין.
בשליטת אוסטריה (אחרי חלוקת פולין ב-1772) גדל הישוב היהודי בהוסאקוב, ב-1880 ישבו בעיירה 564 יהודים, וב-1900 ישבו שם כ-630 יהודים שהיו למעלה מ-%40 מכלל התושבים.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 הייתה בהוסאקוב קהילה יהודית מאורגנת על מוסדותיה, ור' מאיר ב"ר משה מזמושץ' כיהן כרב שנים רבות. (ר' מאיר היה אביו של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, מעמודי התווך של החסידות). בסוף המאה ה-19 קמה במקום גם חצר של אדמו"ר חסידי, ובשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים כיהנו בקהילה שני רבנים זה לצד זה.
בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) עזבו תושבים רבים את העיירה ובפולין העצמאית אחרי המלחמה ישבו שם רק 250 יהודים, כרבע מתושבי המקום.
יהודי הוסאקוב עסקו בחכירה, במסחר, ברוכלות, בפונדקאות ובמלאכה. קופת-גמילות חסדים של הקהילה סייעה בהלואות לנצרכים.
הציונים הראשונים בהוסאקוב התארגנו בתחילת המאה ה-20 ב"אגודת צעירים". אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו סניפי התנועות "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". ב-1934 הוקם סניף של "התאחדות פועלי ציון".
ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהוסאקוב כ-250 יהודים.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין והוסאקוב בתוכם, לשליטת ברית המועצות.
הוסאקוב נכבשה בידי הגרמנים כבר ביום הראשון למתקפתם על ברית המועצות (22 ביוני 1941). באותו היום פרצו פרעות ביהודי המקום ביזמת אוקראינים מקומיים, כמה עשרות יהודים נרצחו ובית הכנסת הועלה באש.
הקהילה היהודית בהוסאקוב חוסלה בנובמבר 1942. יהודי הוסאקוב נצטוו לעקור לגיטו ביאבורוב (JAWOROW), שם רוכזו יהודי הסביבה לשם השמדתם, וגורלם היה כגורל יהודי יאבורוב.
הקהילה היהודית אחרי השואה
היהודים לא חזרו להתגורר בעיירה אחרי המלחמה וחיי הקהילה לא חודשו בה.
בית הכנסת נשרף במלחמה ע"י הגרמנים ואחרי השואה לא נשאר ממנו שריד.