חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 3
נמחקו
נוספו
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

רוזנפלד, יעקב

Rosenfeld, Jakob (1903-1952), physician, general in the Chinese army, born in Lemberg, Austria-Hungary (now Lviv, in the Ukraine), the son of an officer in the Austro-Hungarian army. His family settled in Woellersdorf, in Lower Austria in 1910, where Jakob Rosenfeld attended the school and then continued his education at the gymnasium in Wiener Neustadt. He studied and then practiced medicine in Vienna.

Following the Anschluss, he was arrested by the Nazis who confiscated his house in central Vienna. He was detained in the Dachau and Buchenwald concentration camps, was released in the autumn of 1939 and given a few days to leave the country. Rosenfeld succeeded in immigrating to Shanghai, China, where he joined the Communist army of Mao Tze Dong serving as a physician. Known in Chinese as Luo Shengte (“Long Nose”), he took part in the battles against the Japanese occupation forces and then against the Nationalist army of Chiang Kai-shek. Rosenfeld’s efforts and contribution were acknowledged and he was eventually granted the rank of general in the Chinese Communist army.

He returned to Vienna in 1950 where he tried to continue his practice, but left a short period with the hope to come back to China. He immigrated to Israel, where he started working in a Tel Aviv hospital and died there in 1952. Jakob Rosenfeld has been acclaimed as a national hero in China.
תאריך לידה:
1903
תאריך פטירה:
1952
מקום לידה:
לבוב
מקום פטירה:
תל אביב
סוג אישיות:
אנשי צבא
,
רופא
מספר פריט:
173348
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
ROSENFELD

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם זה הוא שם משפחה מלאכותי, כלומר שם שלא מתייחס לשום תכונה של הנושא הראשון של שם המשפחה. שמות משפחה יהודיים מלאכותיים מורכבים פעמים רבות משתי מלים שונות.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה רוזנפלד הוא "שדה שושנים". בדרך כלל, שמות משפחה יהודיים המכילים את המילה רוז או רוזה נחשבים למטרונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה , במקרה הזה השם הפרטי הנפוץ רוזה. אפשר ששם זה נובע מתכונה אישית, כמו גוון פנים בצבע אדמדם.

אפשר ששם משפחה זה נגזר מאחד משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו למשל ברובע היהודי של פרנקפורט אם מיין שבו לכל בית היה סימן משלו, בדרך כלל בצורת בעל חיים, צמח או פרח. עם הזמן, שמות של סימני בתים הפכו לשמות משפחה קבועים. במקרים מסויימים שמות משפחה המכילים את ההברה "רוס"/"רוז" עוברתו לשם "רוזן".

בתור שם משפחה יהודי רוזן מתועד עם יוסף רוזן בסטרסבורג בשנת 1383.

המילה "רוזה" נכללת בשמות של מספר ערים ועיירות בגרמניה, ביניהן רוזנפלד בווירטמברג; רוזנגרטן ברייניש-הסן; רוזנהיים בבאווריה; ורוזנטל בהסן: כל שמות המקומות האלה קיימים גם כשמות משפחה יהודיים.

פלד, החלק השני של שם משפחה זה, שפירושו המילולי "שדה" בגרמנת וביידיש, הוא שם מלאכותי הנפוץ מאד בשמות משפחה יהודיים בנפרד, כקידומת, כמו למשל בשם פלדמן, או כסופית, כמו למשל בשם אהרנפלד. במאה ה-20, השם פלד עוברת ל"פלד" (עם "פ" מודגשת).

משפחות יהודיות בשם רוזנפלד מתועדות בפולין, גרמניה, גליציה, רוסיה, נונגריה, רומניה, דנמרק וארה"ב.

השורשים של מקצת המשפחות בשם רוזנפלד מתועדים החל מאמצע המאה ה-18.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי רוזנפלד כוללים את המחבר והמבקר האמריקאי פול רוזנפלד (1946-1890); את איש העסקים הישראלי יליד פולין אלכסנדר רוזנפלד; ואת הרופא הקנדי יליד ליטא הירש רוזנפלד.
טקס הסרת הלוט מעל פסלו של ד"ר יעקב רוזנפלד,
מחוז יונאן, סין 1992.


ד"ר יעקב רוזנפלד, רופא יהודי יליד וינה, הצטרף לצבא הקומוניסטי
ושרת כרופא צבאי בדרגה בכירה בין השנים 1941 - 1949.
דר' רוזנפלד בין עצי דובדבן פורח.
מגילה תלויה.
ג'ונאן, סין, 1992.
הכתובת: 'רוחו של רוזנפלד תישאר לעד'.
האמן: לו דג'ה צ'ון.
דיו וצבעי מים על נייר אורז.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות המכון לחקר סין בוינה, אוסטריה)
דר' רוזנפלד מנתח את ליו שינג תחת הפצצה.
אמן: סון הווי, ג'ונאן, סין, 1993.
דיו וצבעי מים על נייר אורז.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
המכון לחקר סין בוינה, אוסטריה)

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

Sichuan

Alternative spelling: Szechuan 

四川省

 

A province in southwestern China.

 

China

中国

People's Republic of China (PRC)

A country in East Asia.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,800 (including Hong Kong and Makao) out of 1,400,000,000. 

 

וינר נוישטאדט

עיר באוסטריה התחתית.

יהודים התגוררו בעיר סמוך להיווסדה, ב-1192. הקהילה שגשגה במיוחד במאה ה-15, ראש הקהילה אז, יוסף בן משה קנובלאוך, צויין ב"לקט יושר" כמי שעושה "מעשים טובים רבים למען העדה".

היהודים השתתפו בהגנה על העיר, וחייבו לקיימה גם בימי שבת.

בין רבני המקום היו מאמצע המאה ה-13 ר' חיים בן משה, ר' חיים בן יצחק, ר' יצחק טירנאו ור' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".

במאה ה-15 היתה ישיבה חשובה בעיר. אך במחצית השנייה של המאה פעל שם המסית יוהאן קאפיסטראנו, ואחרי גזירות אחדות שנגזרו על היהודים בהשפעתו, גורשו היהודים מן העיר בשנת 1496, ובית-הכנסת הוסב לכנסייה.

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לווינר נוישטאדט יותר מ- 500 פליטים יהודים משופרון שבהונגריה, אך נאלצו לעזוב כעבור זמן קצר. ב-1896 הייתה שם קהילה יהודית קטנה שמנתה 173 איש, וב-1902 נחנך בית-כנסת במקום בסגנון מאורי.

ב"ליל-הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) החרימו אנשי ס"א אוסטרים את רכוש היהודים. אחרוני היהודים שנותרו בוינר נוישטאדט גורשו לווינה.

Junan

莒南县;

A county of Shandong province, China.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
רוזנפלד, יעקב
Rosenfeld, Jakob (1903-1952), physician, general in the Chinese army, born in Lemberg, Austria-Hungary (now Lviv, in the Ukraine), the son of an officer in the Austro-Hungarian army. His family settled in Woellersdorf, in Lower Austria in 1910, where Jakob Rosenfeld attended the school and then continued his education at the gymnasium in Wiener Neustadt. He studied and then practiced medicine in Vienna.

Following the Anschluss, he was arrested by the Nazis who confiscated his house in central Vienna. He was detained in the Dachau and Buchenwald concentration camps, was released in the autumn of 1939 and given a few days to leave the country. Rosenfeld succeeded in immigrating to Shanghai, China, where he joined the Communist army of Mao Tze Dong serving as a physician. Known in Chinese as Luo Shengte (“Long Nose”), he took part in the battles against the Japanese occupation forces and then against the Nationalist army of Chiang Kai-shek. Rosenfeld’s efforts and contribution were acknowledged and he was eventually granted the rank of general in the Chinese Communist army.

He returned to Vienna in 1950 where he tried to continue his practice, but left a short period with the hope to come back to China. He immigrated to Israel, where he started working in a Tel Aviv hospital and died there in 1952. Jakob Rosenfeld has been acclaimed as a national hero in China.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

יונאן
וינר נוישטאדט
סין
סיצ'ואן
וינה
לבוב
תל אביב

Junan

莒南县;

A county of Shandong province, China.

וינר נוישטאדט

עיר באוסטריה התחתית.

יהודים התגוררו בעיר סמוך להיווסדה, ב-1192. הקהילה שגשגה במיוחד במאה ה-15, ראש הקהילה אז, יוסף בן משה קנובלאוך, צויין ב"לקט יושר" כמי שעושה "מעשים טובים רבים למען העדה".

היהודים השתתפו בהגנה על העיר, וחייבו לקיימה גם בימי שבת.

בין רבני המקום היו מאמצע המאה ה-13 ר' חיים בן משה, ר' חיים בן יצחק, ר' יצחק טירנאו ור' ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".

במאה ה-15 היתה ישיבה חשובה בעיר. אך במחצית השנייה של המאה פעל שם המסית יוהאן קאפיסטראנו, ואחרי גזירות אחדות שנגזרו על היהודים בהשפעתו, גורשו היהודים מן העיר בשנת 1496, ובית-הכנסת הוסב לכנסייה.

בתחילת המאה ה-18 הגיעו לווינר נוישטאדט יותר מ- 500 פליטים יהודים משופרון שבהונגריה, אך נאלצו לעזוב כעבור זמן קצר. ב-1896 הייתה שם קהילה יהודית קטנה שמנתה 173 איש, וב-1902 נחנך בית-כנסת במקום בסגנון מאורי.

ב"ליל-הבדולח" (אור ליום 10 בנובמבר 1938) החרימו אנשי ס"א אוסטרים את רכוש היהודים. אחרוני היהודים שנותרו בוינר נוישטאדט גורשו לווינה.

China

中国

People's Republic of China (PRC)

A country in East Asia.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,800 (including Hong Kong and Makao) out of 1,400,000,000. 

 

Sichuan

Alternative spelling: Szechuan 

四川省

 

A province in southwestern China.

 

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

Tel Aviv Yaffo

דר' רוזנפלד מנתח את ליו שינג תחת הפצצה, ג'ונאן, סין, 1993
דר' רוזנפלד בין עצי דובדבן פורח. מגילה. ג'ונאן, סין, 1992
טקס הסרת הלוט מעל פסלו של ד"ר רוזנפלד, יונאן, סין 1992
דר' רוזנפלד מנתח את ליו שינג תחת הפצצה.
אמן: סון הווי, ג'ונאן, סין, 1993.
דיו וצבעי מים על נייר אורז.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
המכון לחקר סין בוינה, אוסטריה)
דר' רוזנפלד בין עצי דובדבן פורח.
מגילה תלויה.
ג'ונאן, סין, 1992.
הכתובת: 'רוחו של רוזנפלד תישאר לעד'.
האמן: לו דג'ה צ'ון.
דיו וצבעי מים על נייר אורז.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות המכון לחקר סין בוינה, אוסטריה)
טקס הסרת הלוט מעל פסלו של ד"ר יעקב רוזנפלד,
מחוז יונאן, סין 1992.


ד"ר יעקב רוזנפלד, רופא יהודי יליד וינה, הצטרף לצבא הקומוניסטי
ושרת כרופא צבאי בדרגה בכירה בין השנים 1941 - 1949.
רוזנפלד
ROSENFELD

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם זה הוא שם משפחה מלאכותי, כלומר שם שלא מתייחס לשום תכונה של הנושא הראשון של שם המשפחה. שמות משפחה יהודיים מלאכותיים מורכבים פעמים רבות משתי מלים שונות.

הפירוש המילולי בגרמנית של שם המשפחה רוזנפלד הוא "שדה שושנים". בדרך כלל, שמות משפחה יהודיים המכילים את המילה רוז או רוזה נחשבים למטרונימים, כלומר שמות משפחה שנגזרו משמה הפרטי של אחת מאמהות המשפחה , במקרה הזה השם הפרטי הנפוץ רוזה. אפשר ששם זה נובע מתכונה אישית, כמו גוון פנים בצבע אדמדם.

אפשר ששם משפחה זה נגזר מאחד משלטי הבתים שהיו נהוגים בערי גרמניה בימי הביניים, כמו למשל ברובע היהודי של פרנקפורט אם מיין שבו לכל בית היה סימן משלו, בדרך כלל בצורת בעל חיים, צמח או פרח. עם הזמן, שמות של סימני בתים הפכו לשמות משפחה קבועים. במקרים מסויימים שמות משפחה המכילים את ההברה "רוס"/"רוז" עוברתו לשם "רוזן".

בתור שם משפחה יהודי רוזן מתועד עם יוסף רוזן בסטרסבורג בשנת 1383.

המילה "רוזה" נכללת בשמות של מספר ערים ועיירות בגרמניה, ביניהן רוזנפלד בווירטמברג; רוזנגרטן ברייניש-הסן; רוזנהיים בבאווריה; ורוזנטל בהסן: כל שמות המקומות האלה קיימים גם כשמות משפחה יהודיים.

פלד, החלק השני של שם משפחה זה, שפירושו המילולי "שדה" בגרמנת וביידיש, הוא שם מלאכותי הנפוץ מאד בשמות משפחה יהודיים בנפרד, כקידומת, כמו למשל בשם פלדמן, או כסופית, כמו למשל בשם אהרנפלד. במאה ה-20, השם פלד עוברת ל"פלד" (עם "פ" מודגשת).

משפחות יהודיות בשם רוזנפלד מתועדות בפולין, גרמניה, גליציה, רוסיה, נונגריה, רומניה, דנמרק וארה"ב.

השורשים של מקצת המשפחות בשם רוזנפלד מתועדים החל מאמצע המאה ה-18.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי רוזנפלד כוללים את המחבר והמבקר האמריקאי פול רוזנפלד (1946-1890); את איש העסקים הישראלי יליד פולין אלכסנדר רוזנפלד; ואת הרופא הקנדי יליד ליטא הירש רוזנפלד.