ברוניסלב גימפל

לוס אנג'לס, קליפורניה

Los Angeles

ממוקמת בדרום קליפורניה. בעיר לוס אנג'לס יש כ-4 מיליון תושבים התופסים 455 מייל רבועים של שטח, לכן היא נחשבת לעיר השנייה הכי מאוכלסת בארצות הברית ולגדולה ביותר בעולם. עד 1967, לוס אנג'לס הייתה ביתם של יותר מ-510,000 יהודים, שנייה רק ​​לעיר ניו יורק. אוכלוסייתה היהודית הנוכחית מוערכת ב-662,000.

מקורותיה של העיר הם מהקולוניזציה הספרדית המוקדמת של קליפורניה. לוס אנג'לס יועדה רשמית כעיר (Pueblo) ב-4 בספטמבר 1781, עם כ-44 תושבים. הצטרפותה של קליפורניה לארצות הברית ב-1850, בעקבות מלחמת מקסיקו-אמריקה וגילוי הזהב, הביאה לגל של עליית יהודים ממערב אירופה וממזרח ארצות הברית. בעודם מחפשים התעשרות מהירה, הרוב לא עסקו בכריית זהב אלא פתחו חנויות בעיירות הקטנות ובמחנות הכרייה ברחבי צפון קליפורניה. בשנת 1850 מפקד בלוס אנג'לס גילה שבסך הכול ישנם 1,610 תושבים, כאשר 8 מתוכם הם יהודים.

תפילות יהודיות החלו לראשונה ב-1854 עם הגעתו של ג'וזף ניומרק (1881-1799). ג'וזף ניומרק, בעל הכשרה ברבנות ובעל אוריינטציה מסורתית, היה הפטריארך של הקהילה היהודית עד יום מותו. בדרך כלל התפילות התקיימו במקומות שכורים ומושאלים שונים עד שבית הכנסת הראשון נבנה בשנת 1873 ברחוב פורט (N. Fort) 273 (כיום ברודווי). כמו כן בשנת 1873 נטלו היהודים יוזמה בארגון לשכת המסחר הראשונה. העסקים היהודיים, שהתרכזו במסחר סיטונאי וקמעונאי, היו מהגדולים בעיר. בשנת 1865, י"ו הלמן (I.W. Hellman) והנרי הנטינגטון העזו לעסוק בבנקאות, והפכו להיות בין המעצמות הפיננסיות הדומיננטיות במדינת קליפורניה. עם הגעתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית וכתוצאה מתכנית קידום מרוכזת של לשכת המסחר, אוכלוסיית לוס אנג'לס עלתה בחדות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19. הרחבת מסילות הברזל דרך דרום קליפורניה הביאה את תנופת הנדל"ן ההיסטורית בלוס אנג'לס. האוכלוסייה, רק 11,000 ב-1880, גדלה פי חמישה תוך שנים ספורות. עם הגעתם של מספר גדול של יוצאי המערב התיכון, החברה המתונה והמשולבת חברתית החלה להשתנות. חיי החברה היהודיים התרחבו יותר ויהודים החלו להקים מוקדים חברתיים נפרדים כולל "אגודת גברים יהודים צעירים" ומועדון "קונקורדיה" להוריהם המשחקים בקלפים.

בתחילת המאה ה-20, מספר גדול של יהודים ממזרח אירופה החלו להגר ללוס אנג'לס כדי להתחיל בתורם, להגיע ליוקרה, למעמד ולביטחון. בשנת 1900 מנתה אוכלוסיית לוס אנג'לס 102,000 תושבים עם אוכלוסייה יהודית של 2,500 תושבים. עשרים שנה מאוחר יותר מנו היהודים 70,000 תושבים, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. עשרים שנה לאחר מכן מנו היהודים 70,000, מתוך סך של 1,200,000 תושבים. הגידול המהיר של האוכלוסייה יצר, לראשונה, שכונות יהודיות מוכרות. עד 1920 היו שלושה אזורים יהודיים מרכזיים ברובע השדרה המרכזית. האחוז הגבוה של יהודים שעברו מערבה, מסיבות בריאותיות, הפך את הקמת מוסדות רפואיים לצו הראשון של עסקים משותפים. בשנת 1902, ביתו של קספר כהן (Kaspare Cohn) נתרם והפך לבית החולים "קספר כהן". לא חלף זמן רב לאחר מכן, ובשנת 1911 הוקמה "אגודת הסעד הצרכני היהודי" והחלה בניית בית הבראה בדוארטה (Duarte). עבור הקשישים הוקם בית המחסה היהודי לזקנים, ובשנת 1910 הפך "בני ברית" לכוח המניע להקמת "בית היתומים היהודי", שבסופו של דבר נודע בשם "ויסטה דל מאר". בשנת 1912 הוקמה "הפדרציה של צדקה יהודית" כדי לאחד את כל מאמצי גיוס הכספים עבור המוסדות היהודיים. בית החולים "קספר כהן" הפך בהדרגה לבית חולים כללי. מאוחר יותר, בשנת 1926, הוא עבר למתקנים הנוכחיים שלו ברחוב פונטין (Fountain) ליד שדרת ורמונט, ושמו שונה לבית החולים "ארזי הלבנון" (""The Cedars of Lebanon Hospital).

העשור הראשון של המאה ה-20 התאפיין במעבר מסיוע צדקה לרווחה חברתית. בשנת 1934 הוקמו ארגונים חברתיים אחדים כדי לשרת את צרכיה של קהילה יהודית גדלה. אלה כללו את קרן הרווחה היהודית המאוחדת, הקהילה היהודית המאוחדת, וועד הקהילה המאוחדת שהוקמה כדי להילחם באנטישמיות. מנהיגי הקהילה החדשים היו בעיקר עורכי דין ולא אנשים בעלי עושר מירושה. גברים כמו לסטר ו' רוט, הארי א' הולצר, בנג'מין ג' שיינמן ומנדל ב' זילברברג שירש את הניומרקס וההלמנים. בשנת 1937 התאגדה הקהילה היהודית המאוחדת כמועצת הקהילה היהודית של לוס אנג'לס עם קרן הרווחה היהודית המאוחדת כזרוע גיוס התרומות שלה. הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות המשיכה כיישות נפרדת עד שנת 1959, אז בוצע מיזוג בין מועצת הקהילה היהודית עם האינטרס הפרו-ישראלי שלה לבין ארגונים מעבר לים, והאוריינטציה שלה כוונה לחינוך יהודי, ופדרציה של ארגוני הרווחה היהודיים המגלמים את הקהילה היהודית הקודמת, ואת דאגתה העיקרית לפילנתרופיות מקומיות.

בסוף מלחמת העולם השנייה, כ-150,000 יהודים חיו בלוס אנג'לס רבתי, עלייה של 20,000 מאז החלה המלחמה. האוכלוסייה היהודית בלוס אנג'לס החלה לגדול לאחר 1945 כאשר אלפי ותיקי מלחמה ואחרים יחד עם משפחותיהם עברו מערבה. עד 1948 מנתה האוכלוסייה היהודית רבע מיליון איש, המהווה גידול של 2,000 איש בחודש, כאשר היהודים המשיכו לנוע מערבה, מה שנחשב לאחת ההגירות הגדולות בהיסטוריה היהודית. ב-1951 חיו בלוס אנג'לס כ-330,000 יהודים, ועד שנת 1965 מספרם הגיע לחצי מיליון, ולוס אנג'לס הפכה לאחד ממרכזי האוכלוסייה היהודיים הגדולים ביותר.

הגידול העצום הזה באוכלוסייה היהודית הביא לריבוי של קהילות, בתי כנסת ובעלי תפקידים דתיים. התנועה הלאומית של עדות דתיות "גילתה" את לוס אנג'לס, כאשר בית הכנסת המאוחד הקים את אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט שלו, איגוד הקהילות היהודיות האמריקאיות הקים את אזור דרום האוקיינוס ​​השקט ורבנים רבים פנו מערבה ב-1968 לוס אנג'לס הייתה ביתם של 150 קהילות שונות.

לאחר 1945, כל שלושת ענפי היהדות הקימו בתי ספר להשכלה גבוהה. הסמינר התיאולוגי היהודי הקים את האוניברסיטה ליהדות, שלאחר מכן פיתחה מכללה למורים לעברית, בית ספר לאמנויות יפות, בית ספר לתארים מתקדמים ותכנית נרחבת ללימודי יהדות למבוגרים. בדומה לכך, ההיברו יוניון קולג' (Hebrew Union College) פיתחה שלוחה בלוס אנג'לס עם מכינה לרבנות, בית ספר להכשרת חזנים ותכנית למורים בבית ספר של ימי ראשון. ישיבה אוניברסיטאית הקימה סניף המתמחה בהכשרת מורים וחינוך מבוגרים. הלשכה לחינוך יהודי עשתה רבות להעלאת רמת ההוראה ועודדה וסִבסדה בתי ספר תיכוניים יהודיים. עד 1968 למדו בבית הספר התיכון היהודי בלוס אנג'לס, הגדול ביותר, יותר מ-500 תלמידים. באותה שנה, הניידות היהודית הביאה לסיומם של שכונת בויל הייטס (Boyle Heights) היהודית לשעבר, של רחוב אדמס, רחוב טמפל, של מחוז וילשייר ועוד אזורים ושכונות יהודיות בעיקר. יהודים התיישבו באזורים המערביים והחדשים של לוס אנג'לס רחבת הידיים.

 

לוס אנג'לס בתחילת המאה ה-21

כחמישה אחוזים מיהודי העולם חיים בעיר לוס אנג'לס. נכון לשנת 2013, האזור היה ביתם של יותר מ-650,000 יהודים, ובכך הפך אותה לאוכלוסיית היהודים השנייה בגודלה בארצות הברית והחמישית בגודלה בעולם. יהודי לוס אנג'לס מהווים כמעט 17% מכלל אוכלוסיית העיר. רובם המכריע מתגוררים בעיר עצמה ואילו השאר גרים בשכונות ברחבי המטרופולין.

ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי ישנם ארגונים רבים המשרתים את הקהילות היהודיות הרבות של לוס אנג'לס. חלקם, כמו הקונגרס היהודי האמריקאי, הליגה נגד השמצה, הברית היהודית הפרוגרסיבית והוועד היהודי האמריקאי, מתמקדים בנושאים לאומיים כמו מאבק באנטישמיות ובזכויות אדם. ארגונים אחרים מבוססים יותר על קהילתיות כמו "המועצה של דרום קליפורניה ליהודי ברית המועצות", "מרכז ארה"ב", "אזור דרום מערב האוקיינוס ​​השקט", ו"הפדרציה היהודית לוס אנג'לס". "המועצה הלאומית לנשים יהודיות", "שירותי משפחה יהודית", "ועדת העבודה היהודית" ו-ETTA הממקדת את מאמציה במשפחות, בזכויות עובדים ובשירותי בריאות. בנוסף, ישנן מספר קבוצות הסברה בישראל, כולל "עִמדו לצִדנו" (Stand With Us), מועצת הארגונים הישראליים והארגון לקידום חינוך ותרבות בישראל.

כמעט בכל שכונה עם נוכחות יהודית יש לפחות בית כנסת אחד. על פני לוס אנג'לס פרושות יותר מ-120 קהילות, המייצגות ארבע תנועות שונות ביהדות. הרוב המכריע של הקהילות הללו מקיים תפילות בבניינים שלהם. עד שנת 2014, היו כ-61 בתי כנסת אורתודוקסיים שונים, 33 בתי כנסת רפורמים, 27 בתי כנסת קונסרבטיביים, 3 מסורתיים ואחד – שאינו קשור לאף תנועה. בנוסף לתפילות, רבים מבתי הכנסת הללו מציעים שירותי חינוך לילדים ולמבוגרים כאחד. ישנם גם יותר מ-90 בתי ספר יהודיים פרטיים. נכון לשנת 2011, היו כ-9 גני ילדים, 24 בתי ספר יסודיים ו-12 בתי ספר תיכוניים ברחבי לוס אנג'לס. ביחד היו רשומים בהם יותר מ-100,000 תלמידים מדי שנה. בעוד שרובם אורתודוקסים (23), ישנם מספר בתי ספר השייכים לתנועות הרפורמיות, הקונסרבטיביות והמסורתיות. יש גם מכללות יהודיות, כמו ה-Hebrew Union College (המכון היהודי לדת), האוניברסיטה היהודית האמריקאית וישיבת לוס אנג'לס.

עם אוכלוסייה כה גדולה, לא חסרות תכניות חברתיות ותרבותיות לנוער היהודי של לוס אנג'לס. ביניהם "הוועידה הלאומית של איגוד הנוער האורתודוקסי" של בתי הכנסת, תורת ישראל לבנות לוס אנג'לס, מחנה "גן ישראל" ותכנית הספורט "יחד".

לוס אנג'לס היא ביתם של מרכזי תרבות ומוזיאונים רבים. בין הידועים ביותר הם אנדרטאות השואה השונות של העיר, כגון: מרכז סימון ויזנטל (Simon Wiesenthal), מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, מוזיאון הזיכרון לשואה של ארצות הברית, קרן השואה של USC והקרן לניצולי השואה.

ברחבי לוס אנג'לס ישנם חמישה מרכזי קהילה יהודיים שונים ומספר מרכזי חינוך, כולל המרכז ללימוד יהדות (Jewish Learning Exchange, המכון למדעי היהדות וספריית הקהילה היהודית. כמו כן ממוקם בלוס אנג'לס סניף דרום קליפורניה של הוועד האמריקאי למכון ויצמן למדע והחברים האמריקאים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

היהודי הראשון שהתיישב בלוס אנג'לס היה יעקב פרנקפורט, חייט מגרמניה. מאז הגעתו ב-1841, לוס אנג'לס חוותה כמה גלי הגירה של יהודים מאירופה וגם מהמזרח התיכון. לפי נתוני הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס, כ-250,000 יהודים ישראלים חיים במטרופולין של לוס אנג'לס. למרות שהגיעו בהתמדה מאז תחילת 1950, משערים כי גל משמעותי של הגירה ישראלי התרחש במהלך שנות 1970. באותה תקופה, בעקבות המהפכה האיסלאמית, עשרות אלפים מיהודי פרס ברחו מאיראן ללוס אנג'לס. יהודי איראן ידועים בהיותם אחד מגלי המהגרים העשירים ביותר שהגיעו אי פעם לארצות הברית. על פי סקר של מפקד האוכלוסין האמריקאי לשנת 2010, כ-34,000 יהודים פרסים חיים בבוורלי הילס, שם הם מהווים 26% מכלל האוכלוסייה. בשנת 2007 נבחר ג'ימי דלשאד (Jimmy Delshad), יהודי פרסי, לראש עיריית בוורלי הילס. בשל האוכלוסייה המשמעותית שלהם ובעלותם על עסקים ונכסים רבים ברחבי משולש הזהב של בוורלי הילס, האזור זכה לכינוי "טהרנגלס" ("Tehrangeles"). בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיעו אלפי יהודים מברית המועצות לשעבר לקליפורניה. עד 1989 הייתה בלוס אנג'לס האוכלוסייה השנייה בגודלה של יהודי ברית המועצות בארצות הברית.

בשנות ה-60 של המאה ה-20, שכונות רבות ברחבי אזור לוס אנג'לס רבתי הפכו למחוזות הידועים באוכלוסייתם היהודית הגדולה. פיירפקס ופיקו-רוברטסון, שתי שכונות הממוקמות במערב לוס אנג'לס, הן בין הקהילות היהודיות המפורסמות ביותר בעיר. הן היוו גם יעד עיקרי למהגרים יהודים ישראלים וסובייטים. ניתן למצוא מובלעות יהודיות נוספות בבוורלי הילס, עמק סן פרננדו, מערב הוליווד, הנקוק פארק, אנצ'ינו (Encino), ווסטווד, ברנטווד ושרמן אוקס (Sherman Oaks). ברבות מהשכונות הללו ובסביבותיה ממוקמים ציוני דרך יהודיים רבים. השכונות פיירפקס, פיקו-רוברטסון ובויל הייטס (Boyle Heights) הן בעצמן אתרים יהודיים היסטוריים. סַמָן בית הקברות ב"אגודת החסד היהודי", שראשיתו ב-1855, נחשב לאתר היהודי הראשון בכל לוס אנג'לס. בית הכנסת בריד סטריט (Breed Street), הידוע גם כקהילת "תלמוד תורה" של לוס אנג'לס, היה בית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר במערב ארצות הברית בין השנים 1915 עד 1951, והוא רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים. בסיור בלוס אנג'לס, המבקרים יגלו שלרבים מהמבנים המפורסמים של העיר יש קשר יהודי. מוריס ל' גודמן היה היהודי הראשון ששירת את מחוז לוס אנג'לס בעיריית לוס אנג'לס. ס' צ'ארלס לי (S. Charles Lee), נולד בשם שמעון צ'ארלס לוי, היה אדריכל אמריקאי הידוע בעיצובו של תיאטרון לוס אנג'לס. במסוף סניף הדואר של העיר נמצאים 11 ציורי קיר שנעשו על ידי האמן היהודי יליד לטביה, בוריס דויטש. אנדרטת השואה בפסיפיק  פארק עוצבה על ידי האמן היהודי, ג'וזף יאנג (Joseph Young). ציוני דרך יהודיים ידועים אחרים כוללים את המסעדות היהודיות המפורסמות של העיר, כולל Nate 'n Al's בבוורלי הילס, אמנות בסטודיו סיטי (Art's in Studio City), פיקו – מעדנייה כשרה (Pico Kosher Deli), גרינבלט ולנגר (Greenblatt and Langer) בפארק מקארתור (MacArthur Park). בעקבות זרם של יהודים ישראלים ופרסים, נפתחו מספר מסעדות, שהתפרסמו בזכות המאכלים הייחודיים והמסורתיים שלהן. מקומות כמו מסעדת גולן, טבריה, נסים וכפר פלאפל הציעו מטבח מזרח תיכוני אותנטי.

זמן לא רב לאחר שהתיישבו בלוס אנג'לס החלו חברי הקהילה היהודית להקים בתי חולים ומתקני בריאות. בשנות ה-80 של המאה ה-20, רבים מהמרכזים הרפואיים הטובים ביותר של לוס אנג'לס היו אלה שנוסדו על ידי מנהיגות יהודית. הידוע ביותר הוא המרכז הרפואי "ארזי סיני" (Cedars-Sinai). האחרים כוללים את מרכז "בריאות האשה היהודית", "האגודה היהודית להלוואות חינם לשירותי בריאות לטווח קצר". בית החוליםGateways  ומרכז לבריאות הנפש, "אביבה" שירותי משפחה וילדים, קרנות הבריאות "ביקור חולים", והבית היהודי לטיפול במבוגרים בלוס אנג'לס.

הקהילה היהודית של לוס אנג'לס זכתה לא פעם להכרה בפילנתרופיה שלה. לרבים מהארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית יש סניפים מקומיים בלוס אנג'לס. ישנן גם קבוצות הסברה אחדות המגייסות כספים לאוניברסיטאות בישראל. ארגונים כגון: המועצה האמריקאית של אוניברסיטת תל אביב והאגודה האמריקאית של אוניברסיטת בן-גוריון מסבירים לאנשים על בתי הספר ועל הישגיהם האקדמיים. מקורות מימון ותמיכה קהילתית מרכזיים מגיעים מקבוצות כגון: "קרן משפחה אחת", "קרן הקהילה היהודית", "קרן שפע", "יד ביד" לוס אנג'לס, "הקרן הקיימת לישראל" ו"מזון" – מענה יהודי לרעב. בנוסף, ישנם ארגוני צדקה רבים התומכים במחקר רפואי ישראלי, כולל ידידי המרכז הרפואי שיבא, הקרן לחקר הסרטן והקרן ההומניטרית הישראלית.

בלוס אנג'לס יש מבחר רחב של כלי חדשות ותקשורת. ביניהם כתבי עת עצמאיים רבים המשרתים את הקהילה היהודית של לוס אנג'לס. העיתון היהודי של לוס אנג'לס הוא עיתון כזה. הוא הוקם בשנת 1985 והופץ במקור על ידי הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס. נכון לשנת 2010, היה לו קהל קוראים של 180,000, וזה הפך אותו לעיתון השבועי היהודי הגדול ביותר מחוץ לעיר ניו יורק. עיתונים יהודיים נוספים כוללים את "העיתון היהודי", "שלום לוס אנג'לס", ה"אובסרוור היהודי של לוס אנג'לס" (The Jewish Observer), "הקישור היהודי" (The Jewish Link), ועיתונים ישראליים – "שבוע ישראלי" ו"הארץ".

שניים מהמפרסמים הגדולים ביותר של מדיה יהודית בלוס אנג'לס הם: "טרייב"  – תקשורת (Tribe Media Corp), ו"בלייזר מדיה גרופ" (Blazer Media Group). ברדיו: תחנות ישראלה, ערוץ מוזיקה ישראלי ועייש  – תלמיד מלוס אנג'לס.

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4