חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 13
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ברטיסלבה

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
198397
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Hauser, Mihaly (Mischka) (1822-1887), violinist and composer, born in Pozsony, Hungary (Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia).

He studied the violin under Joseph Boehm, Konradin Kreutzer, Joseph Mayseder and Simon Schechter in Vienna, Austria. In 1840 he went on a world wide performing tour, covering Germany (1940), then Denmark, Sweden, Norway, Russia (1842), England (1851) North and South America, Australia, Pacific islands, then (1858) India, Egypt, Malta, Turkey and the Balkans. He was the first European artist to appear in the Hawaiian Islands. He toured Italy (1864) and then performed in Paris, Berlin, and Koeln. He enjoyed a great success wherever he played his violin. His best known compositions are "Rhapsodie Hongroise" and "Der Blinde Leiermann".

Hauser is also rembered for his "Wanderbuch eines Oesterreichischen Virtuosen: Briefe aus Californien, Südamerika und Australien" (Wanderings of an Austrian Virtuoso: Letters from California, South-Amerrica and Australia") (2 vols., Leipsig, 1858-59) - a reprint of his letters to the "Ostdeutsche Post," Vienna, on his American and Australian tour.

Hauser died in Vienna.
Hirschler, Ignac (1823-1891), ophthalmologist and communal leader, born in Pozsony, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Bratislava, in Slovakia). He studied medicine at the Universities of Pest and Vienna, and worked for several years at the ophthalmologic clinics of Vienna and Paris, France. In 1949 he returned to Pest. Unable to obtain the position of lecturer at the University of Pest because he was a Jew, he became ophthalmic physician in the hospital for poor children and later physician in Pest general hospital. For a while Hirschler was the only ophthalmologist in Budapest. His skillful eye surgery and studies won him the status of researcher, He introduced new methods and published studies in various European periodicals.

Hirschler was also active in Jewish public life and from 1861 to 1863 was president of the Jewish community of Pest. He took an active part in the struggle for the emancipation and Magyarization of Hungarian Jewry. A friend and adviser of the minister of public worship and education, Otvos, he was elected president of the national Jewish congress of 1868-69 which had been convened by the minister for the purpose of reorganizing Jewish communal life. He founded the "Magyar Izraelita Egylet" (Hungarian-Jewish Association) and also an association to grant scholarships to needy Jewish students. His efforts made a significant contribution to the efforts to elevate Jewish young people to the general secular educational level of the time, but by promoting the organization of the Neolog (Reform) movement throughout Hungary he caused a rift in the Jewish community. He finally retired from Jewish affairs, discouraged by the violent protests of the traditionalist camp.

From 1869 Hirschler was a member of the Hungarian Academy of Arts and Sciences. In 1874 he became president of the Royal Hungarian Association of Physicians, and subsequently a member of the National Public Health Board. As a member of the Upper Chamber of the Hungarian Parliament after 1885, he was considered to be the representative of Hungarian Jewry in that body. He wrote a number of books on medical matters.
Reinhardt, Heinrich (1865-1922), composer and music critic, born in Pozsony, Hungary (Pressburg in German, now Bratislava, Slovakia). He started his musical education in Hungary. In 1881 he went to Vienna, Austria, to continue his studies. Subsequently he became music critic on several Viennese newspapers; including the "Wiener Zeitung" and the "Morgenzeitung", of which he also was an editor.

Reinhardt composed an opera, "Der Soeldner"; a comic opera, "Die Minnekoenigin"; and several operettas, including "Das suesse Maadel"; "Die liebe Schatz"; "Der Generalkonsul"; "Kried im Frieden"; "Die suessen Grisetten"; "Die erste Frau", and "Der Gast des Koenigs".
Frankl, Adolf (1903-1983), painter and Auschwitz survivor, born in Pressburg (then part of Austria-Hungary, now Bratislava, in Slovakia), the son of an interior designer. He studied at the school of Applied Arts in Pressburg and subsequently at the Technical University of Brno, Czech Republic, where he worked on a part time basis designing advertising posters and as a caricaturist.

In 1937 he established his own interior decoration business but in 1941 the company was expropriated (Aryanized) and he and his family were forced to live in a ghetto. In November 1944 he and his entire family were arrested and deported. His wife and two children succeeded in escaping from the transport while he continued to Auschwitz. He survived there until January 1945 when Auschwitz was evacuated and he joined a death march in the direction of Gleiwitz. He escaped to a forest and hid until liberated by the Soviet Army. April 1945 he made his way back to Bratislava where he was reunited with his family and reestablished his company. In 1950 he moved to Vienna, Austria, then to New York, USA, and finally to Germany.

It was only after the war that the full horror of what he had lived through began to trouble him in the form of recurrent nightmares. It was suggested that he paint as a way of working through his horrific experiences. The result was a series of pictures, painted in 1945 and later, which made up a cycle entitled Visions of the Inferno-Art Against Oblivion. A picture donated to Yad Vashem is entitled Distribution of food in Auschwitz-Birkenau. ‘Being an eye-witness, a sufferer myself,” wrote Frankl, “ I want to conjure the indescribable fear and the undeserved fate of millions of Jews, of other fellow prisoners, of children and of those unborn. In such moments, I am seized with righteous anger and with memories carved indelibly on my mind, I seek to capture them with my hands, to express them in such a way that this tragedy become a warning testimony to future generations. Through my paintings I have created a memorial for all nations of the world,” he concluded. “No one, regardless of religion or political convictions, should ever again suffer-such or similar- atrocities”.

Other paintings produced by him between 1930 and 1982 depict scenes from Jewish life, coffee houses, railway stations, courtrooms and auction houses.
Bodog, Somlo (1873-1920), jurist and sociologist, born in Pozsony, Hungary (aka Pressburg, then part of Austria-Hungary, now Bratislava, Slovakia). He studied in the Universities of Kolozsvar, Hungary, (now Cluj Napoca, Romania), Leipzig and Heidelberg, Germany. He was lecturer in the University of Kolozsvar to which, after teaching in the Academy of Law at Nagyvarad, Hungary (now Oradea, Romania), he returned in 1905 as professor of the philosophy of law. From 1918 to 1919 he was professor in the University of Budapest. Bodog converted to Christianity.

He belonged to the circle of the eminent scholar Gyula Pikler. Starting from the analysis of law, which is a creation of society, both men delved into investigations concerning society itself. Pikler took the additional step toward physiological psychology in an effort to provide an even more positive basis for his thought. Somlo stopped at research on society and followed, or rather was in advance of the contemporary trend, by ascribing to the collectivity a predominant importance over the individual. He collaborated with Pikler on "Der Ursprung des Totemismus" (1900). He wrote books in Hungarian on the laws governing sociology, thus contributing towards making that field of research a science, and on state control and individualism (1903). He also published in German "Der Gueterverkehr in der Urgesellschaft" (1909) and "Zur Gruendung einer beschreibenden Sociologie" (1909). His posthumously published work (1921) dealt significantly with Niccolo Machiavelli, whose state philosophy was to dominate in the subsequent decades. During the First World War he wrote articles which sought to disprove the sociological arguments of the anti-Semitic author Peter Agoston.

Somlo served as vice-president of the Association of Social Studies in Budapest.

In 1920, he committed suicide in Kolozsvar.
Rosenbaum, Moses Hayyim Lits (1864-1943), rabbi, born in Pozsony (Pressburg ), Hungary (then part of the Austrian Empire (now Bratislava, Slovakia). He was ordained by Simhah Bunim Sofer and served as rabbi of two large communities, first in Szilagysomlyo (Simleul Silvaniei), Transylvania, (now in Romania) from 1888 to 1897, and then from 1898 until his death in Kisvarda (Kleinvardein), Hungary.

On the death of R. Kopel Reich in 1929, he was asked to represent Orthodox Jewry in the upper house of the Hungarian parliament but refused, preferring to devote himself to his large community. Rosenbaum was an excellent preacher in Yiddish, German, and Hungarian.
He published "Meshiv Devarim" (2 parts, 1900-02), response on "Orah Hayyim" and "Yoreh De'ah" by his father Gershon, rabbi of Tallya, adding his own notes. He was also the author of "Lehem Rav" (1921), on the prayer book. The bulk of his writings, however, which fill 15 large volumes, remained in manuscript; among them is a diary, one chapter of which was published by Ben-Menahem in "Aresheth", 1 (1958), that is of considerable interest.

Although an extremist in religious matters, Rosenbaum did not ignore the Haskalah literature, and sent a message of congratulation to Leopold Zunz, founder of Wissenschaft, on his 90th birthday. One of his two sons, Samuel, who succeeded him in Kisvarada, perished in the Holocaust in 1944, and his grandson, Pinhas Rosenbaum, published his responsa "Elleh Divrei Shemu'el"in 1961.
Ehrenfeld, Samuel Ben David Zvi ("The Hatan Sofer"), (1835-1883), rabbi, born in Pressburg (now Bratislava, in Slovakia). He is known as "Hatan Sofer," ("son-in-law of Sofer", to indicate his connection by marriage with the famous Moses Sofer, and to sound like the title of Sofer's work "Hatam Sofer". Actually it was his father who was the son-in-law of Moses Sofer. Ehrenfeld studied under his father and in the yeshiva of Pressburg under Abraham Sofer, his maternal uncle. At first he engaged in business, but when this did not work out, he agreed in 1866 to be appointed rabbi of Betlen ( Beclean, now in Romania). In 1868 he became rabbi of Szikszo, which had a more important and larger yeshivah. In 1877 he moved to Mattersdorf (now Mattersburg, in Austria) where his grandfather and other members of this family had served before him. He devoted himself totally to the interests of the community and its yeshiva. He died at Kierling (Nagymarton), Austria, where he had gone to recuperate after a long illness.

As a teacher Ehrenfeld imparted his own approach to Talmud and halakhah, based on a clear understanding of the Talmudic text and its relevance to the halakhah to which it was related.

His clarity and complete mastery of all branches of the halakhah is evident in his published works which included "Ateret Bahurim", "Hatan Sofer" (One part was published in1874). He wrote on various topics from "Hoshen Mishpat", and Hatan Sofer on the Shulhan Arukh, "Orah Hayyim" (one part was published in 1878). Both have long aggadic introductions. He wrote a biography of his grandfather. Hatan Sofer which was edited with an introduction by his son, Simhah Bunim Ehrenfeld (1912), and contains a biography of his father. Misped Mar (1874) was his next work. A Passover Haggadah 1884 with his own commentary and also that of his grandfather was edited by Rabbi Joseph Baumgarten (later rosh bet din of Vienna).

Ehrenfeld was succeeded in Mattersdorf in 1884 by his son Simhah Bunim (1856-1926), author of Ma'aneh Simhah, who later became rabbi in Sarvar.
Rabbi

Born in Pressburg, he studied in Vienna and was rabbi of Nagyabony (Abony) from 1862 until 1882 when he was appointed rabbi of the status quo congregation (between Orthodox and Reform) in Nagyvarad (Grosswardein). From 1884 Kunstadt was chief rabbi of Radauti. He was the author of talmudic novellae and his sermons were also published.
Bettelheim, Karl (1840-1895), physician, born in Pozsony (also Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). He studied at the University of Vienna, Austria. After receiving his diploma he became assistant to Professor Oppolzer. In 1870 he was appointed professor of internal medicine at the University of Vienna, and for the next eight years edited the "Medizinisch-Chirurgische Rundschau". For several years he was head of the department of internal medicine at the Vienna Polyclinic. Bettelheim made notable contributions to the study of the coronary arteries mitral insufficiency, and functional disorders of the heart.

He wrote a number of important medical research papers, the most noteworthy of which were "Ueber bewegliche Koerperchen im Blute" (1868); "Ueber einen Fall von Phosphorvergiftung" (1868, W. Med. Pr.); "Ein Fall von Echinococcus Cerebri" (1878); "Stenose eines Astes der Pulmonararterie"; "Bemerkungen zur Diagnose des Magencarcinoms"); "Die sichtbare Pulsation der Arteria Bracchialis" (1878) "Die Bandwuermer beim Menschen," in "Sammlung klinischer Vortraage" (1879); "Entstehung des zweiten Tones in der Carotis", (1883).

Karl Bettelheim died in Vienna.
Bettelheim, Samuel (1872-1942), early Zionist and Mizrachi leader and journalist, born in Pressburg (then part of the Austria-Hungary, now Bratislava, Slovakia), where he received a religious and secular education. Under the influence of Theodor Herzl he formed the first Zionist association in Hungary in 1897, and served as its president for three years. He organized the first Zionist Conference in Pressburg. Chief Rabbi Reines commissioned him to organize the first world congress of the Mizrachi movement (1904). Bettelheim served as the Hungarian representative at the committee of World Zionists for seven years. In 1908, he published and edited the Zionist weekly, "Ungarlaendische Juedische Zeitung", which was published in Budapest. During World War I, the Austro-Hungarian government sent him on a mission to the United States to influence American Jewry in its favor. In 1917 he enlisted in the army.

After WW1, he became one of the leading Zionists in Czechoslovakia. However, he opposed many of the political and cultural activities of the Zionist Organization, and later he joined the anti-Zionist Agudat Israel. He edited their newspaper "Juedische Presse" in Bratislava and Vienna and from 1922 "Juedische Zeitung" in Bratislava, where he propounded the views of Agudat Israel. In 1934-35, he published in Bratislava a German-language monthly called "Judaica", devoted to Jewish literature and history. For some years he lived in the Unites States, where he published the "Jewish Weekly Bulletin". However, he returned to Hungary and during his last years he was a correspondent for foreign newspapers.
Dukes (Dukesz), Leopold (Judah Loeb), (1810-1891), historian of Jewish literature, born in Pressburg (then also Pozsony, Hungary, part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). Dukes studied at yeshivot in Pressburg and Wuerzburg, Germany. He was a student of Rabbi Moses Sofer and of Rabbi Hayyim Joseph Pollak; the latter introduced him to secular study. Dukes visited most of the important libraries in central Europe - Munich,Tübingen, Hanover, Hamburg, Paris, Leipzig, Oxford - researching Jewish manuscripts and uncovering many hitherto unknown medieval works. Dukes lived for 20 years in London, England, researching at the Bodleian Library in Oxford and at the British Museum in London. His research covered haggadic literature, Bible exegesis, medieval Jewish literature, Hebrew grammar, the masoretic text, and Talmudic maxims. Some of this research was considered to lack depth but was complementary to the works of Leopold Zunz and A.J. Rappaport in the same field. Dukes' translation of Rashi's Torah commentary into German was published with Sofer's recommendation in Prague in the years 1833-38. He published works on medieval Jewish poetry and the language of the Mishna, on the importance of Rashi and also a study of Jewish philosophy during the 10th century. Dukes was especially interested in the works of the medieval Spanish poets Solomon ibn Gabirol and of Moses ibn Ezra.

Many of his minor works were published in Jewish professional papers, mainly in the "Orient" and "Ben Chananja", the latter edited by Lipot Loew. His independent works, which were equally appreciated by Jews and Christians, include "Ehrensaaulen und Denksteine zu einem kuenftigen Pantheon hebraaischer Dichter" (1837); "Raschi ueber den Pentateuch in deutscher Uebersetzung" (1838); "Rabbinische Blumenlese" (1844); "Die Sprache der Mischna" (1846); "Die aaltesten hebraischen Exegeten, Grammatiker und Lexikographen" (1844); "Philosophisches aus dem zehnten Jahrhundert" (1868). His autobiography appears in AZDJ, 56 (1892).
Unsdorfer, Julius (1919-1978), rabbi, born in Bartislava, Slovakia, the son of Rabbi Solomon Unsdorfer, he studied in the yeshivot of Galanta and Pressburg, as Bratislava was known when it was within the Austrian Empire. When aged nineteen, Unsdorfer was ordained as rabbi and was appointed minister of the Beth Yakov synagogue in Bratislava. In 1939, prior to the outbreak of war in Europe, he went to England and settled in Manchester, then the second largest Jewish community in England which was home to 35,000 Jews. After studying in the Manchester Yeshiva for one year, he became rabbi of the local Kahal Chassidim congregation. In 1950 he was appointed rabbi of the largest orthodox synagogue in Manchester, the Holy Law Congregation. He was awarded a MA degree by Manchester University in 1953 and nine years later a PhD from the University of Leeds. Unsdorfer was active in many communal and inter-denominational organizations in Manchester. He is the author of two books: The Jewish Brides Book (1956), and Karaite Lithurgy (1962). .
לקנר, יהושע , מלחין. נולד בברטיסלבה, סלובקיה, והגיע לארץ-ישראל ב-1941. בשנים 1948-1943 למד אצל עדן פרטוש, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ ופרנק פלג. בשנים 1952-1950 לימד באקדמיה למוסיקה בתל-אביב. ב-1952 למד בארה"ב, בין השאר, עם אהרן קופלנד בטנגלווד. באותה שנה נבחר לייצג את ישראל בתכנית הבינלאומית לאמנות של המכון הבינלאומי לחינוך בניו-יורק. בשנים 1960-1959 למד בסטודיו NWDR למוסיקה אלקטרונית בקלן, גרמניה, אצל גוטפריד מיכאל קוניג, קרלהיינץ שטוקהאוזן ומאוריסיו קאגל. למד גם באקדמיה למוסיקה בקלן אצל ברנד אלויס צימרמן. ב-1963 עבר להתגורר בציריך, שוויץ. בשנים 1972-1965 הלחין מוסיקה למספר תיאטראות בציריך. בשנים 1987-1974 לימד בקונסרבטוריון של האקדמיה למוסיקה של ציריך. מאז 1987 עבד בעיקר על יצירות אודיו-ויזואליות ממוחשבות (AVTS), והציגן במוזיאונים שונים ובפסטיבלים באירופה.
בין יצירותיו שלושה קטעים לפסנתר (1974), שישיה לכלי נשיפה ופסנתר (1951), אלתורים לוויולה (1952), טוקטה לתזמורת (1953), חלומו של מוחמד למקהלה וסרט מגנטי (1968), פרמאטות לפסנתר (1977), ואלף-בית-גימל לפסנתר (1991/92). בין היצירות הממוחשבות שלו מוסיקאטו (1987/89), חמש דקות טובות (1991) ו-O+Z לשני מחשבים (1993). נפטר בציריך, שוויץ.
Schreiber, Abraham Samuel Benjamin (known as Kethab Sofer / Ksav Sofer, after the title of his work) (1815-1871), rabbi and educator, born in Pozsony, Hungary (aka Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, in Slovakia), the son of Moses (Moshe) Schreiber (Chatam Sofer) (1762–1839). At the age of fourteen he wrote "Hiddushei Yorah", and at the age of seventeen he engaged in extensive correspondence, on religious legal questions, with many scholars. He was the successor of his famous father Moses (Chatam Sofer) in the rabbinate and as director of the Yeshiva of Pressburg, which under him at times had 400 students. 1859 the Austrian government recognized it as an Orthodox rabbinical seminary which graduated many famous rabbis and scholars.

Continuing in his father's traditions, Schreiber strictly opposed all religious reform, and in the national Jewish congress held at Budapest in 1868-69 he was leading champion of complete separation from the group of reformers. His response were published in four volumes, "Teshuboth Kethab Sofer" (1873-1894), and under the title "Sefer Kethab Sofer" (2nd edition, 1879) he wrote a homiletic work on the Torah.
Underground leader

A native of Bratislava, she headed the Women's International Zionist Organization (WIZO) in Slovakia before the War. When the Slovak Jewish Council was established in 1940 she headed its emigration department. At the time of the deportations from Slovakia in 1942 she was one of the founders of the Working Group, the Slovak Jewish underground. The Working Group fought to stop the deportations and established work camps where Jews were temporarily safe from deportation. Fleischmann played a pivotal role in the Europa Plan, a desperate attempt to save Jews by making large payments to the Nazis. In 1944 the Germans demanded she reveal the whereabouts of Jews in hiding. When she refused, they sent her to Auschwitz with orders that she be killed on arrival.
Schlesinger, Akiva Joseph (1837-1922), one of the first visionaries of modern Zionism, born in Pressburg (Pozsony In Hungarian, now Bratislava, Slovakia). He was a graduate of Hungarian yeshivot and a student of Kabbalah. Schlesinger was one of the spokesmen of the extreme religious elements of the Hatam Sofer school of thought, which advocated complete separation from the "enlightened" and "neologic" elements of Jewish thought. In his book "Lev Ivri" ("Hebrew Heart", 1865), he sharply attacked the "meshannim" and "mithaddeshim" ("innovators" and "reformers").

In 1870 Schlesinger went to Erez Israel out of a conviction that the sole hope for religious Jewry lay in the establishment of a religious Jewish community in the Land of Israel. In 1873 he published the book "Hevrat Mahzirei Atarah le-Yoshnah" or "Kotel ha-Ivrim" ("The Society for the Restoration of Things to Their Former Glory" or "The Community of Hebraists"), in which he expounded his plan for the establishment of a world-wide association for the consolidation of religious Jewry. This association was to set up a network of schools to educate the young generation in a religious spirit; its center would be in Jerusalem and its aim would be the establishment of a Jewish community living off the fruits of its own labor and in the spirit of the Torah. In his book Schlesinger expressed ideas similar to those which were later adapted by the Zionist movement (collection of contributions and tithes for the up building of the country, renaissance of the Hebrew language, agricultural settlement, organization of self-defense, abolition of the barriers between communities and kolelim and their amalgamation into one - Kolel ha-Ivrim). Schlesinger was the leader of a group of Jerusalemites who tried to change the halukkah system and divert the funds to agricultural settlement. The halukkah trustees, who feared Schlesinger's ideas as a threat to their hegemony, boycotted and persecuted him, and he responded with harsh polemic.

In 1878 Schlesinger was one of the founders of Petah Tikva and, with the establishment of the new settlement, he called on religious Jewry to establish their own settlement movement to encompass truly religious Jews, without "heretical and outside elements".
Kunstadt, Isaac (Ignaz) Ben Eliezer Lipman (1838-1909), rabbi, born in Pressburg (Pozsony) Hungary (then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). He studied under Abraham Samuel Benjamin Sofer (Schreiber), and afterward proceeded to Vienna, Austria. He was rabbi of Nagyabony, Hungary, from 1862 to 1882, and of the "status quo" community (the moderates who stood between the Orthodox and the Neolog communities) of Nagyvarad (Grosswardin in German, now Oradea, Romania) from 1882 to 1884. In the latter year he was appointed chief rabbi of Radauti (Radautz), in Bukovina (now in Romania). Kunstadt was a fluent preacher in Geman, but his ignorance of Hungarian, which was then rapidly becoming the vernacular of Hungarian Jewry, was a stumbling block. He is the author of "Lu'ah Erez" (2 pts., 1885-87), consisting of Talmudic novellae and scriptural interpretations; "Lu'ah Erez he-Hadash", a second edition with additions, was published in Vienna in 1915. Many of the sermons he preached on special occasions were published as separate pamphlets.
Bettelheim, Bernard Jean (1811-1869), Christian missionary and physician, born in Pozsony (also Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). He was born into an Orthodox Jewish family, and he received a traditional Jewish education. His parents sent him to Trebitsch, Moravia, where his uncle headed a yeshiva. However, Bettelheim favored secular studies. At the age of 9 wrote poetry in German, French and Hebrew. He continued his education at Debrecen, Budapest and Nagyvarad (Grosswardein, now Oradea, Romania), and received a degree in medicine from the University of Padua in Italy. His researches carried him to Trieste, Naples, Sicily, Malta and Greece. He went to Egypt, where under Mohammed Ali, he became a naval physician. At this time he had a violent dispute with the chief rabbi of Smyrna (now Izmir, Turkey), against whom he wrote a pamphlet in French, "La Ruine du Talmud". This polemic apparently led him to be converted to Christianity in 1840.

He went to London, England, became a British subject, and tried unsuccessfully to persuade the Church of England to send him to preach to the Jewish communities of the Mediterranean. Finally, he accepted an offer to act as a physician and missionary to preach Christianity in Japan, although the latter country still forbade the entrance of foreigners and of foreign religions. Nevertheless, he proceeded to China and from there to the Riu Kiu (Loochoo) Islands of Japan. From 1845 to 1854, aided by his wife, he carried on his activity despite many disagreements with the local people and various hardships. While there he translated documents into Japanese for Commodore Matthew Calbraith Perry, who in 1854 opened up Japan to the western World.

Bettelheim came to the United States in 1854 and settled down as a physician, interrupting his practice to become a surgeon and army physician during the American Civil War, in which he attained the rank of major. After the Civil War he moved to Illinois and operated a drugstore while occasionally giving lectures about Japan.

Bettelheim was a talented linguist – he was proficient in twenty-eight languages – and a man of varied learning. He was the first to translate parts of the Bible into Chinese and Japanese (Hong-Kong, 1855; Vienna, 1873). He also compiled and issued a Japanese grammar and dictionary. Bettelheim's services at the very beginning of Christian missionary activity in Japan caused him to be regarded as an apostle by his followers, who in 1926, erected a monument in Okinawa in recognition of his services.

B. J. Bettelheim died in Brookfield, Missouri in 1869
Kolish, Ignatz Baron (1837-1889), financier, journalist and chess player, born in Pozsony (Pressburg in German, now Bratislava in Slovakia), then part of the Austrian Empire. It was his knowledge of modern languages that made him a suitable secretary-companion to Count Kuchelev, with whom he traveled in Italy, Spain, France, England and Russia. In 1859 and 1860 he toured France and England as a chess player. He won in the International Tournament of 1860 in Cambridge against Stanley. In Paris he proved himself the equal of the champion Anderssen, and in Manchester he defeated the German master player Horwitz. He had his greatest triumph in Paris (1867), when he won the prize of Napoleon III with twenty games won, two lost and two drawn, against Winawer and Steinitz.

Kolisch lived during the golden age of financial speculation in France. Capitalism was an exciting game. Accordingly, Kolisch was a star at the stock exchange as well as on the chessboard. He made a fortune which was increased by his commercial enterprises. Money making and making of opinion went hand in hand. Kolisch founded the "Messager de Paris". He was introduced to the brilliant society of the Second Empire, and had friends among the aristocracy. The Duke of Sachsen-Meinigen conferred upon him the title of baron. He returned to Vienna, Austria, in 1870, and founded the Stock Exchange Syndicate Fund on so sound a basis that it survived the financial crisis of 1873. Kolisch himself sustained a huge loss by acquiring the "Wiener Allgemeine Zeitung" in 1884 and then sellling it again in 1888, He lost some 500,000 gulden. He remained a generous patron of chess. Kolisch died in Vienna, Austria.
Joseffy, Rafael (1853-1915), concert pianist, born in Pozsony, (Pressburg in German, now Bratislava), Hungary (then part of the Austrian Empire), now in Slovakia. At the age of ten he played in a public concert, and in 1856 he was admitted to the Conservatory of Leipzig, Germany.

יונה (יונס) אקשטיין(1902 - 1971), מנהיג קהילתי ומציל יהודים בזמן השואה, נולד בברטיסלבה, סלובקיה (אז באוסטריה-הונגריה), למשפחה יהודית דתית, השביעי מבין תשעה אחים, שרק שניים מתוכם שרדו – יונה ושריקה. עד לתחילת אירועי השואה התפרנס מחנות מכולת שהייתה בבעלותו בברטיסלבה. הוא היה חבר פעיל ומוכר בקהילה היהודית. בשנת 1937 נשא לאישה את מיכל (ואלי). 

יונה היה איש רחב ממדים, והתאבק במועדון הספורט היהודי "הכח". העיסוק בהתאבקות סייע לו לרכוש חברים ומכרים בציבור הכללי ובקרב הפקידות והמשטרה. התיאורים מספרים על אדם מלא חן, בעל חוש הומור, רגיש לסבלם של אחרים, ואמיץ – תכונות שסייעו לו להציל יהודים רבים. במהלך מלחמת העולם השניה יצאה הורעה מאת ממשלת סלובקיה שלפיה על יהודי ברטיסלבה לעבור למחנות עבודה. יונה ואחיו סמו התנדבו לעזור ליהודי ברטיסלבה לעבור למחנות, ובכך הצליחו, למעשה, לפתוח לעצמם דרך להעברת מידע, מזון וכל עזרה שהיא למחנות ומן המחנות. הם סייעו להבאת אוכל כשר ומידע מהמשפחות לעצורי המחנות. מידע שלעתים סייע למשפחות לפדות את העצורים בשוחד. יונה וסמו ידעו שהם מסתכנים בהוצאה להורג ולמרבה הצער, סמו נתפס כשהבריח מכתב. מיד נעצרו גם אשתו וילדיו, והם נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם. בין השנים 1943-1942 עברו דרך סלובקיה ילדים יהודים פולנים, שהיו אמורים להמשיך להונגריה ומשם לארץ ישראל. יונה, יחד עם יהודים נוספים, טיפל בכאלפיים ילדים כאלה. רבים מהם קיבלו מחסה בביתו וכשהתחזקו העביר אותם למבריחי גבול שסייעו לילדים לעבור להונגריה. 

במהלך אותה תקופה יונה היה פעיל גם בהסתרת יהודים. הוא בנה בונקר מתחת לביתו, שהכיל מקום לכ-60 איש ודאג לכל צורכיהם. במקביל, הוא סיפק אוכל ל-26 איש נוספים שהסתתרו בחדר תפילה בעיר. הייתה זו תקופה קריטית, כי הגסטאפו חשד שיש בונקר בסביבה, ואם היה יונה נתפס, סופו היה מר. אך יונה אקשטיין אמר שהוא מעדיף להגיע לאושוויץ מאשר למסור 26 איש לגסטאפו. ביוני 1943 נעצר יונה על ידי חיילי אס.אס ו"משמרות הלינקה" (גוף ימני קיצוני שפעל נגד היהודים בסלובקיה), שדרשו ממנו להסגיר ארבעה יהודים פולנים שהסתתרו בברטיסלבה. הוא סירב, וספג עינויים קשים. גם מיכל, אשתו, נעצרה ונדרשה לגלות את מיקומם של הארבעה, גם היא סירבה למסור מידע, עברה עינויים קשים ולא נשברה. ארבעת היהודים הפולנים ניצלו ושרדו את השואה. חודשים מספר לאחר מכן הבינו יונה ומיכל שמסוכן מדי עבורם להמשיך להתגורר בביתם ולהחזיק פליטים בבונקר, ועברו להתגורר אצל משפחת פייאנקו הקתולית בכפר לאמץ'. 

לקראת סוף שנת 1944 נפוצה שמועה שאפשר לחזור לברטיסלבה בבטחה. יונה ומיכל השאירו את בתם טובה אצל משפחת פייאנקו וחזרו לביתם. עד מהרה התברר שהייתה זו מלכודת, והם, יחד עם יהודים רבים אחרים, נתפסו ונשלחו לטרייזנשטט. הם שוחררו מהמחנה בסוף המלחמה, במאי 1945 אספו את ביתם טובה שהיתה כבת שלש ממשפחת פייאנקו ושבו לביתם הישן. סיום המלחמה פתח פרק חדש בסיוע ליהודים: יונה ומיכל פתחו את ביתם לכל ניצול שואה שלא היה לו לאן ללכת – אנשים ישנו בכל מקום פנוי, אפילו על שולחנות וכיסאות. בשנת 1947 נולד בנם של בני הזוג, בנימין זאב. 

בינתיים התחיל יונה לפעול להעלאת יהודים לארץ ישראל, אך המשטר הקומוניסטי החדש לא ראה זאת בעין יפה. ב-1948 התכוון יונה לעלות לישראל עם משפחתו, אך אז נודע לו שעומדים לעצור אותו. הוא ברח לפראג, ומיכל והילדים הצטרפו אליו. הם ניסו להגיע לישראל, אך דרכם נחסמה עקב מלחמת העצמאות, וכך הגיעו בסופו של דבר לאוסטרליה וקבעו בה את ביתם.

טובה אקשטיין, בתם של יונה ומיכל, עלתה בשנת 1964 לישראל והקימה כאן משפחה. בשנת 1966 ביקר יונה בשראל וזכה לקבלת פנים גדולה ונרשת של כל אלו שהציל את חייהם שבו להודות לו. יונה נפטר בשנת 1971 באוסטרליה. רעייתו מיכל נפטרה בשנת 2010. שניהם נקברו בירושלים.

Von Hirsch, Maurice (Zvi), (1831-1896), baron, philanthropist, the founder of the Jewish Colonization Association which sponsored large-scale Jewish immigration to Argentina, born in Munich, Germany. His father, a banker to the Bavarian king, was created a baron in 1869.

Hirsch was sent to Brussels to school at the age of 13, then went into business at the age of 17. In 1855 he became associated with the banking house of Bischoffsheim & Goldschmidt, of Brussels, London and Paris. He amassed a large fortune, which he increased by purchasing and working railway concessions in Austria, Turkey and the Balkans, and by speculations in sugar and copper. His best known railway venture was the Chemins de fer Orientaux, an outstanding railway project intended to link Vienna to Istanbul. He lived in great splendour in Paris and London.

Baron Hirsch was a supporter of the educational work of the Alliance Israelite Universelle, and in addition to many smaller donations, on two occasions presented the society with gifts of a million francs. His donations enabled the establishment of primary and technical schools in Galicia and the Bukovina.

However, his main philanthropic effort was on behalf of the Jews in Russia who in the second half of the 19th century were victims of persecutions and pogroms. Baron von Hirsch offered the Russian Government £2,000,000 for the endowment of a system of secular education to be established in the Jewish Pale of Settlement. The Russian Government was willing to accept the money, but refused to allow any foreigner to be involved in its control or administration.

Following his failure to aid the Jews in Russia itself, Baron von Hirsch decided to chanel the money to an emigration and colonization scheme which should help establish Jewish agricultural settlement outside Russia. He founded the Jewish Colonization Association as an English society, with a capital of £2,000,000, and in 1892 he presented to it a further sum of £7,000,000. On the death of his wife in 1899 the capital was increased to £11,000,000. This enormous fund, which was in its time probably the greatest charitable trust in the world, was managed by delegates of Jewish societies, mainly the Anglo-Jewish Association of London and the Alliance Israelite Universelle of Paris.

The association, which was prohibited from working for profit, possessed large agricultural colonies in Argentina, Canada and Palestine and was instrumental in dealing with the whole problem of Jewish persecution, including emigration and distributing agencies, technical schools, co-operative factories, savings and loan banks and model dwellings. It also assisted a large number of societies all over the world whose work was connected with the relief and rehabilitation of Jewish refugees.

Baron von Hirsch's other charitable projects included the establishment in 1881 of a benevolent trust in the United States for the benefit of Jewish immigrants and a donation of £100,000 to a number of hospitals in London, UK.
Schreiber, Abraham Samuel Benjamin (known as Kethab Sofer / Ksav Sofer, after the title of his work) (1815-1871), rabbi and educator, born in Pozsony, Hungary (aka Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, in Slovakia), the son of Moses (Moshe) Schreiber (Chatam Sofer) (1762–1839). At the age of fourteen he wrote "Hiddushei Yorah", and at the age of seventeen he engaged in extensive correspondence, on religious legal questions, with many scholars. He was the successor of his famous father Moses (Chatam Sofer) in the rabbinate and as director of the Yeshiva of Pressburg, which under him at times had 400 students. 1859 the Austrian government recognized it as an Orthodox rabbinical seminary which graduated many famous rabbis and scholars.

Continuing in his father's traditions, Schreiber strictly opposed all religious reform, and in the national Jewish congress held at Budapest in 1868-69 he was leading champion of complete separation from the group of reformers. His response were published in four volumes, "Teshuboth Kethab Sofer" (1873-1894), and under the title "Sefer Kethab Sofer" (2nd edition, 1879) he wrote a homiletic work on the Torah.
Frenk, Beer (Issachar Dov) (1770-1845), rabbinic author and painter, born in Hungary (then part of the Austrian Empire). His father went to live in to the Ottoman Empire where he acquired the name Frenk, which was the appellation used for Ashkenazi Jews in Turkey – and then returned to Pressburg (now Bratislava, in Slovakia). Frenk studied under Moses Sofer, who gave his approval to a number of Frenk's works. He served as shochet (ritual slaughterer) and beadle of the Pressburg community for forty one years.

Frenk was a talented writer and was also a skilled painter. He specialized in painting miniature portraits. Among the portraits he painted was one of Moses Sofer, which was done without his knowledge. Sofer rebuked him for it. Frenk's short pamphlets written in German using Hebrew characters, were all explanations of religious duties written in simple language especially for the less well educated members of the Jewish community. The subject matter included as salting of meat, niddah (laws concerning the separation of husband and wife during the monthly cycle), lighting Sabbath candles, recitation of the Shemah, and others. Among the books he published were: "Megilot Matityahu", a translation into German of the Book of the Maccabeans (Vienna, 1822); "Machaneh Levy" – Jewish folk stories (Vienna, 1822); "Chut ha'meshulash" (Vienna, 1825); "Or Emunah", biblical stories for women and children (Vienna, 1825); "Mateh Moshe", stories (Pressburg 1834), and "Makhaneh Israel" - religious laws concerning women (Vienna, 1836).
רבי עקיבא שרייבר (1878-1959) ראש ישיבת ברטיסלבה (ראשון משמאל) בחברת רבי סלומון שרייבר (1853-1930) (במרכז) מברגסאס (קארפאטורוס) ברטיסלבה,
צ'כוסלובקיה, 1936.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות עמנואל פרידר, נתניה)
לוויה בברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, 1985
צילום: ייל סטרום, ארה"ב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ייל סטרום, ארה"ב)
חברים צעירים באגודת ישראל,
ברטיסלבה (פרשוב), צ'כוסלובקיה, שנות ה-1930
תנועת הנוער של אגודת ישראל נוסדה
בברטיסלבה ב-1920, והיתה רחבת היקף
מטרתה העיקרית היתה למשוך אנשים צעירים
לפעול למען ארץ ישראל. פעולותיה נעשו ברוח
היהדות האורתודוכסית
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות שרה גולן, רמת גן)
צילום החתונה של ז'נט פיש וד"ר גזה,
ברטיסלבה, סלובקיה, 1925
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת קליין, ישראל)
יעקב ברגר (ראשון מימין) וחברי "אחדות",
אגודת סטודנטים יהודים, מול הקפיטריה
באוניברסיטה של ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, 1934 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות יעקב ברגר, תל אביב)
כיתה בגן הילדים היהודי של מימי זינגר (מימין)
ובלנקה וינר, ברטיסלבה, סלובקיה, 1936
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת קליין, ישראל)
המצבה החדשה לזכר חת"ם סופר,
ברטיסלבה, סלובקיה (לשעבר רוסזוני, הונגריה), 1985
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)

חת"ם סופר - הרב משה סופר (שרייבר) (ז' בתשרי ה'תקכ"ג, 24 בספטמבר 1762 – כ"ה בתשרי ה'ת"ר, 3 באוקטובר 1839)
דוד רזניק, החזן הראשי של הקהילה האורתודוכסית
בברטיסלבה עם מקהלת ילדים, ברטיסלבה,
סלובקיה, שנות ה-1920
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון דוד רזניק, ברטיסלבה)
משתתפים תחרות שחיה של אגודת"בר כוכבא",
ברטיסלבה, סלובקיה, 1931
מועדוני השחיה היהודים הראשונים נוסדו ב-1922.
הפעילים ביותר ביניהם היו 'בר כוכבא' בברנו וברטיסלבה ו'הגיבור' בפראג.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות חווה קולר, ישראל)
עובדי משרד היהודי (האוסטרדנה ז'דוב),
ברטיסלבה, סלובקיה, 1940
עומדת שישית מימין באטה הרטבי וינר
ב-1940 הוקם היודנראט הסלובקי לשמש מכשיר לביצוע מדיניות
האנטי יהודית. המשרד היווה למקור אינפורמציה על מצב היהודים לשלטונות ובשלב מאוחר יותר שימש כלי לביצוע הגירושים
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משפחת קליין, ישראל)
צוות העובדים במשרד ארץ ישראל בברטיסלבה,
צ'כוסלובקיה, שנות ה-1930
(בית התפוצות ארכיון התצלומים,
באדיבות יאן וייל, תל אביב)
יהודים במסעדה כשרה,
ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, 1988
זאת המסעדה הכשרה היחידה בברטיסלבה והיא ממומנת
על ידי ארגון הג'וינט בפריס. משמאל נראה מר גרונוואלד,
נשיא הקהילה היהודית של סלובקיה ומנהל לימודי הדת
צילום: אנדרס לצקו, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אנדרס לצקו, ישראל)
קהל שר את ה'תקווה' בטקס לרגל ההכרזה
על הקמת מדינת ישראל, ברטיסלבה, צ'כוסלובקיה, 1948
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות עמנואל פרידר, נתניה)
1 \ 2
Tyrnau, Isaac (1380/1395-?), rabbi, believed to have been born in Vienna between 1380-1395. In his early adult years he moved to Tyrnau, in Austria. It appears that later on he moved to serve as rabbi in Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), where he was known as the Rabbi from Tyrnau.

Rabbi Isaac Tyrnau is acknowledged for having compiled the first book of minhagim (customs of behavior). He identified customs and codes of behavior to be followed throughout the year that were adopted in most Jewish communities in Austria, and Hungary. Rabbi Isaac Tyrnau wrote in his book's preface, that his objective was to create a common minhag. He activated in the decades that followed the Black Death (1348–1350) and the ensuing destruction of most of the Jewish communities of Germany: "….scholars became so few... I saw localities where there were no more than two or three persons with a real knowledge of local custom."

The book was well accepted among German and Polish Jewry. Some additions were made by a Hungarian scholar, whose identity is not certain, and were added in the printed edition of the book. The first edition was printed in Venice in 1566, and has been frequently republished often as an appendix to the orthodox prayer book. A German translation by Simon Guenzburg (Mantua, 1590) has been reprinted several times.
Schlesinger, Akiva Joseph (1837-1922), one of the first visionaries of modern Zionism, born in Pressburg (Pozsony In Hungarian, now Bratislava, Slovakia). He was a graduate of Hungarian yeshivot and a student of Kabbalah. Schlesinger was one of the spokesmen of the extreme religious elements of the Hatam Sofer school of thought, which advocated complete separation from the "enlightened" and "neologic" elements of Jewish thought. In his book "Lev Ivri" ("Hebrew Heart", 1865), he sharply attacked the "meshannim" and "mithaddeshim" ("innovators" and "reformers").

In 1870 Schlesinger went to Erez Israel out of a conviction that the sole hope for religious Jewry lay in the establishment of a religious Jewish community in the Land of Israel. In 1873 he published the book "Hevrat Mahzirei Atarah le-Yoshnah" or "Kotel ha-Ivrim" ("The Society for the Restoration of Things to Their Former Glory" or "The Community of Hebraists"), in which he expounded his plan for the establishment of a world-wide association for the consolidation of religious Jewry. This association was to set up a network of schools to educate the young generation in a religious spirit; its center would be in Jerusalem and its aim would be the establishment of a Jewish community living off the fruits of its own labor and in the spirit of the Torah. In his book Schlesinger expressed ideas similar to those which were later adapted by the Zionist movement (collection of contributions and tithes for the up building of the country, renaissance of the Hebrew language, agricultural settlement, organization of self-defense, abolition of the barriers between communities and kolelim and their amalgamation into one - Kolel ha-Ivrim). Schlesinger was the leader of a group of Jerusalemites who tried to change the halukkah system and divert the funds to agricultural settlement. The halukkah trustees, who feared Schlesinger's ideas as a threat to their hegemony, boycotted and persecuted him, and he responded with harsh polemic.

In 1878 Schlesinger was one of the founders of Petah Tikva and, with the establishment of the new settlement, he called on religious Jewry to establish their own settlement movement to encompass truly religious Jews, without "heretical and outside elements".
Baneth, Eduard Ezekiel (1855-1930), rabbi, born in Liptoszentmiklos, Hungary (now Liptovsky Svaty Mikulas, Slovakia), son of Rabbi Jerachmiel Baneth. Baneth started his religious studies at his father's yeshivah before moving to the Yeshivah of Pozsony (now Bratislava, Slovakia). He studied philosophy and Arab philology at the University of Berlin, Germany and received his doctorate at the University of Leipzig, Germany in 1881. Baneth served as rabbi in Krotoschin (now Krotoszyn, near Poznan, Poland) from 1882 until 1895, when he was invited to teach Talmud at Berlin’s Academy for the Study of Jewish Knowledge. His specialties were Talmudic and rabbinic literature, the development of halakhah, and the Jewish calendar. In 1919, the Prussian Ministry of Culture awarded Eduard Baneth the title of professor.

In addition to the many articles which he contributed to professional journals some of his most important works were: "Samuel ha-Nagid als Staatsmann und Dichter" (1881) (Shmuel HaNagid as statesman and poet), "Maimunis Neumondsberechnung" (Maimonidis’ compilation of the New Moon) (1898-1903), "Der Sederabend" (The Passover evening ceremony) (1904), Maimonides’ commentary of Ethics of the Fathers - a translation into Hebrew of the original Arabic text together with a commentary (1905); and "Der juedische und buergerliche Kalendar" (The Jewish and general calendar) (1928). Baneth also contributed to the Samter-Hoffmann German translation and commentary of the Mishnah ( 1927).
Bettelheim, Samuel (1872-1942), early Zionist and Mizrachi leader and journalist, born in Pressburg (then part of the Austria-Hungary, now Bratislava, Slovakia), where he received a religious and secular education. Under the influence of Theodor Herzl he formed the first Zionist association in Hungary in 1897, and served as its president for three years. He organized the first Zionist Conference in Pressburg. Chief Rabbi Reines commissioned him to organize the first world congress of the Mizrachi movement (1904). Bettelheim served as the Hungarian representative at the committee of World Zionists for seven years. In 1908, he published and edited the Zionist weekly, "Ungarlaendische Juedische Zeitung", which was published in Budapest. During World War I, the Austro-Hungarian government sent him on a mission to the United States to influence American Jewry in its favor. In 1917 he enlisted in the army.

After WW1, he became one of the leading Zionists in Czechoslovakia. However, he opposed many of the political and cultural activities of the Zionist Organization, and later he joined the anti-Zionist Agudat Israel. He edited their newspaper "Juedische Presse" in Bratislava and Vienna and from 1922 "Juedische Zeitung" in Bratislava, where he propounded the views of Agudat Israel. In 1934-35, he published in Bratislava a German-language monthly called "Judaica", devoted to Jewish literature and history. For some years he lived in the Unites States, where he published the "Jewish Weekly Bulletin". However, he returned to Hungary and during his last years he was a correspondent for foreign newspapers.
Ungar, Joel of Rechnitz (1800-1885), rabbi, born in Rechnitz, Austria (then part of the Austrian Empire), where his father, Eliezer, was a merchant. At about the age of 15 he went to the yeshivah of Mordechai Banet in Mikulov (Nikolsburg, now in Slovakia) and finally to the yeshivah of Moses Sofer in Pressburg (Pozsony in Hungarian, now Bratislava in Slovakia). In addition to his Talmudic studies, he studied German, French and mathematics.

In 1824 he married the daughter of the wealthy Joseph Yust of Csejte, who wanted him to devote his life to commerce. Once, however, when traveling to the Vienna fair on behalf of his father-in-law, he called upon his teacher and became so engrossed in halakhic discussion that he arrived too late for the fair, bringing bankruptcy on his father-in-law. As a result, Ungar was compelled to accept the rabbinate of Csejte and became known as an outstanding Torah scholar.

He was later appointed rabbi of Paks, Hungary, where he remained until his death. He maintained and administered a large yeshivah and several of the great Hungarian Talmudists were his pupils. His protest against the resolutions of the Brunswick conference in 1844 was printed in the “Torat ha-Kema'ot” (1845). He was however, opposed to the schism of Hungarian Jewry, and when it took place he withdrew from national Jewish affairs, devoting himself wholly to his own community and teaching.

After Ungar's death, his son-in-law, Susman Sofer, published several of his responsa on the four parts of the Shulhan Arukh under the title “Teshuvat Riba” (Riba being the Hebrew. acronym for Rabbi Joel Ben Eliezer).
Blum, Amram Ben Isaac Jacob, (1834-1907), rabbi, born in Samson, Hajdu county, Hungary (then part of the Austrian Empire). He studied under his father, who was head of the local Beit Din, and under Meir Preszler, who was rabbi in Nagykaroly (now Carei, in Romania). Later he studied at the yeshiva of Abraham Samuel Benjamin Sofer, rabbi of Pozsony (Pressburg, Bratislava, now in Slovakia). An ardent Zionist, Blum longed to emigrate to Eretz Israel but he was never able to fulfill this desire. He served as rabbi of the important communities of Samson, Almas (about 1858), Mad (1864-1881), Huszt, and from 1883, Berettyoujfalu, where he died. His work "Beit She'arim" (Orah Hayyim, 1909; Yoreh De'ah, 1941) is well-known in rabbinic circles and is still used as a basic work of halakhic learning. He devised a unique method of research, which went to the heart of each problem and explained it clearly. Blum founded a yeshiva which attracted many students.

He had five sons and four sons-in-law, almost all of whom were noted scholars and served as rabbis of various communities in Hungary and Transylvania. Among his sons were Isaac Jacob Blum (1858-1938) who succeeded his father; and Ben Zion Blum (1885-1945), who became rabbi of Szarvas, and published his father's book on the Passover "Haggadah - Arvei Pesahim" (1927). Anoher son, Judah Zvi Blum (1867-1917), served as rabbi of Tapoly-Hanusfalva; and Moses Nahum Blum, held the position of dayyan of Nagyvarad (now Oradea, in Romania). Moses Nahum, who was killed in Auschwitz in 1944, arranged the publication of the second volume of his father's "Beit She'arim".
יעקובוביץ, טוביה
1887 – 1944
ספרן, סופר ומלומד

נולד למשפחת רבנים בלקנבאך, עד 1921 חלק מהונגריה והיום באוסטריה.

למד בישיבות בדויטשקרויץ, בסומבאטיי ובברטיסלבה, כיום בסלובקיה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה עבר לפראג, הרפובליקה הצ'כית, ועבד כמורה בתלמוד תורה ובבתי ספר תיכוניים. הוא למד באוניברסיטה הגרמנית של פראג.

בפראג ארגון מחדש את הספרייה הקהילתית וכתב ספר בגרמנית ובצ'כית על תולדות הספרייה. הוא חקר את תולדות היהודים בבוהמיה וכתב מאמרים רבים על הנושא בספר השנה של האגודה לתולדות יהדות צ'כוסלובקיה ובכתב העת Vstnik של קהילת פראג.

בעת כיבוש בוהמיה (1939) ניהל ביחד עם יוסף פולק את המוזיאון היהודי, שנפל בידי הנאצים בשנת 1942. יעקובוביץ חיבר קטלוג וכתב מדריך למוזיאון. ב- 1944 גורש לאושוויץ, הוא ויתר חברי סגל המוזיאון.

Isidore Epstein (1894-1962), rabbi and scholar, born in Kovno, Lithuania (then part of the Russian Empire), who for many years was the served as the longtime principal of Jews' College, London. His parents left Kovno and at first went to live in France, but in 1911 he went to England. Epstein studied in Paris under Rabbi Zadoc Kahn, chief rabbi of France, then at the Pressburg (now Bratislava, in Slovakia) Yeshiva and finally at the University of London. He received smicha (rabbinical ordination) from Rabbi Abraham Iaaac Kook.

In 1921 Epstein wass appointed rabbi at Middlesborough in the north of England. Then, in 1928 he started to lecture in Semitics at Jews College in London. In 1945 he was appointed director of studies, and principal three years later. During his tenure at Jews College a Hazzanut Department, a rabbinical diploma course and a teachers' training institute were added.

Rabbi Epstein is best known for serving as the overall editor of the first complete English translation of the Babylonian Talmud, by the Soncino Press (London, 34 volumes 1935-1952). He recruited many rabbis and scholars for the massive project, personally reviewing all of the work as it was produced, and co-ordinating the many details of notation, and transliteration of Hebrew words. This made the Talmud accessible to the English speaking world. Rabbi Epstein was also an editor of Joseph H. Hertz' "Pentateuch and Haftorahs" (1929-1936). His "Faith of Judaism" (published in 1954) was an important theological statement of the orthodox Jewish position in the light of modern philosophy and science. His '"Juaism", also published in 1954, was a historical presentation aimed at the non-Jewish world. He wrote the article on "Judaism" for the Encyclopedia Britannica in 1958 (the first time a Jew had been asked to do so), and he also wrote articles on Judaism for the Chambers Enyclopedia. Amongst his other contributions to Anglo-Jewish scholarship was a collection of papers, edited by Epstein and published in 1935 in connection with the eighth centenary of the birth of Maimonides. He was author of numerous other scholarly books relating to Judaism.

הומברג, הרץ
1749 – 1841
מחנך מתנועת ההשכלה
נולד בליבן על יד פראג, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאימפריה האוסטרית.

למד בישיבות בפראג, בפרשבורג – כיום ברטיסלבה, סלובקיה ובגרוס גלוגאו. בגיל 17 פנה ללימודי חול וללימודי ספרות. הוא החליט לעסוק בהוראה והכשיר עצמו לכך בברלין, גרמניה. ב- 1779 נהיה למורהו הפרטי של בנו הבכור של משה מנדלסון, יוסף. שלוש שנים שהה בביתו של מנדלסון והיה תלמידו של מנדלסון עצמו, אשר שמר עמו על קשר גם בהמשך דרכו.

מעמדם של יהודי אוסטריה תחת שלטונו של הקיסר יוזף השני השתנה לגמרי כשילדי היהודים חויבו ללמוד בבתי ספר גרמניים. אולם לא היו מורים בעלי הכשרה מתאימה להקמתם של בתי ספר מתאימים, ולכן הומברג שב לאוסטריה. מצויד בהמלצתו של מנדלסון נתמנה בשנת 1784 למפקח ראשי של בתי הספר הגרמנים ליהודים בגליציה כולה.

ב- 1793 הקיסר פרנץ השני זימן את הומברג אל וינה לנסח חוקים להסדרת מעמדם החדש של יהודי אוסטריה. חיבורו יצא לאור ב- 1797 וזיכה את הומברג במדליית זהב. כשהוכפפו בתי הספר היסודיים בגליציה לבתי הספר המחוזיים פרש לווינה ועבד כצנזור וגם חיבר ספרי לימוד לילדים יהודים בבתי הספר החדשים. אחר נתמנה למרצה לדת ולפילוסופיה של המוסר בפראג, והחזיק במשרה זו עד למותו.
Hirschler, Ignac (1823-1891), ophthalmologist and communal leader, born in Pozsony, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Bratislava, in Slovakia). He studied medicine at the Universities of Pest and Vienna, and worked for several years at the ophthalmologic clinics of Vienna and Paris, France. In 1949 he returned to Pest. Unable to obtain the position of lecturer at the University of Pest because he was a Jew, he became ophthalmic physician in the hospital for poor children and later physician in Pest general hospital. For a while Hirschler was the only ophthalmologist in Budapest. His skillful eye surgery and studies won him the status of researcher, He introduced new methods and published studies in various European periodicals.

Hirschler was also active in Jewish public life and from 1861 to 1863 was president of the Jewish community of Pest. He took an active part in the struggle for the emancipation and Magyarization of Hungarian Jewry. A friend and adviser of the minister of public worship and education, Otvos, he was elected president of the national Jewish congress of 1868-69 which had been convened by the minister for the purpose of reorganizing Jewish communal life. He founded the "Magyar Izraelita Egylet" (Hungarian-Jewish Association) and also an association to grant scholarships to needy Jewish students. His efforts made a significant contribution to the efforts to elevate Jewish young people to the general secular educational level of the time, but by promoting the organization of the Neolog (Reform) movement throughout Hungary he caused a rift in the Jewish community. He finally retired from Jewish affairs, discouraged by the violent protests of the traditionalist camp.

From 1869 Hirschler was a member of the Hungarian Academy of Arts and Sciences. In 1874 he became president of the Royal Hungarian Association of Physicians, and subsequently a member of the National Public Health Board. As a member of the Upper Chamber of the Hungarian Parliament after 1885, he was considered to be the representative of Hungarian Jewry in that body. He wrote a number of books on medical matters.
Bettelheim, Albert Siegfried Aharon (1830-1890), rabbi, born in Hlohovec, Slovakia (then in the Austrian Empire). He studied in the Pressburg (now Bratislava, Slovakia, then in the Austrian Empire) and other yeshivot and at Prague University. He was Austrian correspondent for a number of foreign newspapers and then became director of a Jewish school network in Temeszvar (now Timisoara, Romania) and editor of a political journal. He was then rabbi in Komorn and Kaschau where he also edited a political journal which aroused so much opposition (including a threat of excommunication) that he emigrated to the United States where in 1867 he was rabbi of Congregation Beth Israel in Philadelphia, PA. In 1869 he became rabbi of congregation Beth Ahabah in Richmond, Virginia, where he also edited a weekly journal and received a medical degree. From 1875 Bettelheim was rabbi of Ohabei Shalom in San Francisco and from 1887 of the first Baltimore Hebrew congregation. He wrote extensively, both on scholarly subjects and stories of Jewish life in Europe.
Reinhardt, Heinrich (1865-1922), composer and music critic, born in Pozsony, Hungary (Pressburg in German, now Bratislava, Slovakia). He started his musical education in Hungary. In 1881 he went to Vienna, Austria, to continue his studies. Subsequently he became music critic on several Viennese newspapers; including the "Wiener Zeitung" and the "Morgenzeitung", of which he also was an editor.

Reinhardt composed an opera, "Der Soeldner"; a comic opera, "Die Minnekoenigin"; and several operettas, including "Das suesse Maadel"; "Die liebe Schatz"; "Der Generalkonsul"; "Kried im Frieden"; "Die suessen Grisetten"; "Die erste Frau", and "Der Gast des Koenigs".
Blau, Joel (1878-1927), rabbi and essayist, born in Abaujszanto, Hungary (then part of Austro-Hungary). He studied at yeshivot in his hometown and in Pozsony (Pressburg, now Bratislava, Slovakia), as well as universities in the USA. Blau, a descendant of a long line of rabbis, was an outstanding student and was awarded the title of Morenu (equivalent to D.D.) at the age of eighteen.

After a brief sojourn in England, he immigrated to the United States in 1905 and was appointed rabbi in Charleston, SC. Shortly afterwards he enrolled at the University of Cincinnati and then at the Hebrew Union College, graduating from both institutions in 1908.

Blau held the positions of rabbi in Temple Emanuel, Brooklyn, B'nai Yeshurun, New York, and later in Rochester, NY, and in Trenton, NJ. From 1920 to 1925 he was rabbi of Temple Peni El in New York, and at the same time he was instructor for Midrashic Literature and Homiletics at the Jewish Institute of Religion. In 1925 he was elected Senior Minister of the West London Synagogue, England, where he served till the end of his life.

Blau was considered a fervent preacher, his article "Cry of the Modern Pharisee" (Atlantic Monthly, 1921) aroused widespread comment.
Bettelheim, Karl (1840-1895), physician, born in Pozsony (also Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). He studied at the University of Vienna, Austria. After receiving his diploma he became assistant to Professor Oppolzer. In 1870 he was appointed professor of internal medicine at the University of Vienna, and for the next eight years edited the "Medizinisch-Chirurgische Rundschau". For several years he was head of the department of internal medicine at the Vienna Polyclinic. Bettelheim made notable contributions to the study of the coronary arteries mitral insufficiency, and functional disorders of the heart.

He wrote a number of important medical research papers, the most noteworthy of which were "Ueber bewegliche Koerperchen im Blute" (1868); "Ueber einen Fall von Phosphorvergiftung" (1868, W. Med. Pr.); "Ein Fall von Echinococcus Cerebri" (1878); "Stenose eines Astes der Pulmonararterie"; "Bemerkungen zur Diagnose des Magencarcinoms"); "Die sichtbare Pulsation der Arteria Bracchialis" (1878) "Die Bandwuermer beim Menschen," in "Sammlung klinischer Vortraage" (1879); "Entstehung des zweiten Tones in der Carotis", (1883).

Karl Bettelheim died in Vienna.
Bodog, Somlo (1873-1920), jurist and sociologist, born in Pozsony, Hungary (aka Pressburg, then part of Austria-Hungary, now Bratislava, Slovakia). He studied in the Universities of Kolozsvar, Hungary, (now Cluj Napoca, Romania), Leipzig and Heidelberg, Germany. He was lecturer in the University of Kolozsvar to which, after teaching in the Academy of Law at Nagyvarad, Hungary (now Oradea, Romania), he returned in 1905 as professor of the philosophy of law. From 1918 to 1919 he was professor in the University of Budapest. Bodog converted to Christianity.

He belonged to the circle of the eminent scholar Gyula Pikler. Starting from the analysis of law, which is a creation of society, both men delved into investigations concerning society itself. Pikler took the additional step toward physiological psychology in an effort to provide an even more positive basis for his thought. Somlo stopped at research on society and followed, or rather was in advance of the contemporary trend, by ascribing to the collectivity a predominant importance over the individual. He collaborated with Pikler on "Der Ursprung des Totemismus" (1900). He wrote books in Hungarian on the laws governing sociology, thus contributing towards making that field of research a science, and on state control and individualism (1903). He also published in German "Der Gueterverkehr in der Urgesellschaft" (1909) and "Zur Gruendung einer beschreibenden Sociologie" (1909). His posthumously published work (1921) dealt significantly with Niccolo Machiavelli, whose state philosophy was to dominate in the subsequent decades. During the First World War he wrote articles which sought to disprove the sociological arguments of the anti-Semitic author Peter Agoston.

Somlo served as vice-president of the Association of Social Studies in Budapest.

In 1920, he committed suicide in Kolozsvar.
Rabbi

He was born in Buczacz to a distinguished rabbinical family. A child wonder, he preached in the Brody synagogue when he was only nine years old. Age 17 he was rabbi of Tiesmienica and his halakhic decisions were in demand. He attracted students from many parts of Eastern Europe, some of them themselves becoming leading authorities. Because of his opposition to Hasidism he had to leave Tiesmienica (1793) and was appointed rabbi of Pressburg (Bratislava). He wrote important rabbinic works but these did not receive widespread popularity because of the difficulty of his style.
שוואב, לב (1794 – 1857)
רב ראשי בפשט, הונגריה

נולד בקרוקנאו, מורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרית וכיום ברפובליקה הצ'כית.

למד בניקולסבורג (מיקולוב) אצל מרדכי בן אברהם נפתלי בנט ובפרשבורג (היום ברטיסלבה, סלובקיה) אצל משה סופר.
בשנת 1836, אחרי שכבר כיהן כרב בגוויטץ' ובפרוסניץ (פרוסטיוב, הרפובליקה הצ'כית), הוזמן לכהן כרב הראשי של פשט. הוא היה חכם תלמודי יוצא מן הכלל, ועלה בידו גם להשרות אווירת סובלנות ופיוס בקהילתו.

בעת כהונתו גברה הנטייה להיטמעות בקרב ההונגרים, ששיאה היה במאבק לאמנציפציה מלאה. שוואב עודד את חברי קהילתו לטפח את השימוש בשפה ההונגרית ולהשתתף בחיי העבודה והחקלאות. היה ממייסדי האגודה לקידום המלאכות והחקלאות בקרב יהודי הונגריה. הוא התעניין גם במתימטיקה ובפילוסופיה והיה ממייסדי בית החולים היהודי ובית הכנסת דוהאני בבודפשט.

ב- 1844 הגיש הצעה לפרסם את עיקרי האמונה היהודית על מנת להוכיח כי הם מתיישבים עם דרישות המדינה המודרנית ולהפריך את הכפשותיהם של מתנגדי האמנציפציה, כמו גם להרגיע את חששותיהם. הצעתו נדחתה בכנס הרבנים בפאקש (1844), אולם בשנת 1846, קהילת פשט שאותה הנהיג הפקידה בידיו את המשימה להכין את החיבור. הספר יצא לאור כתקציר עיקרי הדת עבור בוגרי תיכון, בהונגרית ובגרמנית, ונדפס בשבע מהדורות.

במהפכת 1848 שוואב התבטא בסוגיות דתיות ופוליטיות. אף שהודה בצורך בחידושים דתיים מתונים וזהירים, הוא התנגד בחוזרה לרפורמה הקיצונית שהוביל איגנץ איינהורן. הוא תמך בתנועה ההונגרית לשיחרור לאומי, כולל הצהרת העצמאות מהשלטון ההבסבורגי של שנת 1849. אחרי דיכוי המהפכה, שוואב נעצר יחד עם חתנו, לאופולד לב, למשך שבועיים.

הוא פרסם ספרים ושירה דתית בעברית ובגרמנית, ודרשות דתיות. כתביו גנוזים בספרייה הלאומית בירושלים.
Kolish, Ignatz Baron (1837-1889), financier, journalist and chess player, born in Pozsony (Pressburg in German, now Bratislava in Slovakia), then part of the Austrian Empire. It was his knowledge of modern languages that made him a suitable secretary-companion to Count Kuchelev, with whom he traveled in Italy, Spain, France, England and Russia. In 1859 and 1860 he toured France and England as a chess player. He won in the International Tournament of 1860 in Cambridge against Stanley. In Paris he proved himself the equal of the champion Anderssen, and in Manchester he defeated the German master player Horwitz. He had his greatest triumph in Paris (1867), when he won the prize of Napoleon III with twenty games won, two lost and two drawn, against Winawer and Steinitz.

Kolisch lived during the golden age of financial speculation in France. Capitalism was an exciting game. Accordingly, Kolisch was a star at the stock exchange as well as on the chessboard. He made a fortune which was increased by his commercial enterprises. Money making and making of opinion went hand in hand. Kolisch founded the "Messager de Paris". He was introduced to the brilliant society of the Second Empire, and had friends among the aristocracy. The Duke of Sachsen-Meinigen conferred upon him the title of baron. He returned to Vienna, Austria, in 1870, and founded the Stock Exchange Syndicate Fund on so sound a basis that it survived the financial crisis of 1873. Kolisch himself sustained a huge loss by acquiring the "Wiener Allgemeine Zeitung" in 1884 and then sellling it again in 1888, He lost some 500,000 gulden. He remained a generous patron of chess. Kolisch died in Vienna, Austria.
Bibliophile

son of Naftali Rosenthal, spokesman for Hungarian Jewry at the Hapsburg court. He studied in the yeshiva of Pressburg, becoming a distinguished talmudic scholar. From 1785 he lived in Komarom where he kept an inn., and was respected for his acts of charity and public service. Moving to Pest, he opened a store for Hebrew books. Rosenthal built up a notable library. After the French Revolution, he was active in advocating civil rights for Jews.
Neumann, Moses Samuel (1769-1831), Hebrew author and educator, born in Ban, Hungary (then part of the Austrain Empire). He started to study at the yeshivah of Boskovitz at the age of 12 and, subsequently became a pupil of the orientalist Baruch Jeitteles at Prague (now in the Czech Republic). From 1799 he tutored at Pozsony, Hungary (now Bratislava, Slovakia) and Vienna. From 1822 until his death he lived at Pest (now Budapest).

Neumann published "Biur Milloth Lerambam" (with the Hebrew commentary of Moses Mendelssohn; 1822). His Hebrew poems "Shire Musar" (1814) and his drama "Bath Yiftah" (1815) revealed him as a classic scholar of the Hebrew tongue. Neumann was author also of a number of pedagogical works in Hebrew, including: "Maagal Yosher" (3rd ed., 1831), and a Hebrew grammar; "Hinnuch Leshon Ibrith" (1815), a theoretical and practical grammar; "Rosh Emunah" (1820), a book of religious instruction; "Hakaddur", a mathematical geography. He also compiled biblical stories and an elementary arithmetic primer "His Michtebe Ibrith" (4th ed., 1834) was the first Hebrew-German letter writer. His pedagogical ideas were subsequently employed in religious instruction in many yeshivot.
Industrialist

Born in Nagy-Surany, he studied at Pressburg yeshiva and learned tanning, his father's trade, taking over the family business with his brothers in 1823. When he wanted to establish his workshop in Pest, he was not permitted so he bought unsettled land to the north of the town where he founded a factory and soon residential homes were built. Loewy was followed by other wealthy Jews, a synagogue and school were built, and in 1840 the area was declared a borough with the name of Ujpest. Loewy was elected the first president of the town council and after his death a street was named after him.
Izsak, financier who lived in Hungary at the time of King Zsigmond (1387-1437). He was probably of Moravian origin, and acted as an attorney for the Moravian princes Jozsa and Prokop in the city of Pozsony (Pressburg in German, Bratislava in Slovakian, then in Hungary, now in Slovakia). The princes held the city as a security for funds advanced to King Zsigmond, and farmed the revenues of the city to Izsak. In 1387 the princes ordered that the property of those burghers of Pozsony who had not paid their debts to Izsak should be seized. One of the houses (that of Jakab Richter) passed in this way into the possession of Izsak and was later purchased by the city and became the Pozsony city hall.
Stein, Eliezer Lipman (c.1778-1851), Talmudist and preacher. Stein corresponded on halakhah with Moses Sofer, with Meir Eisenstadt and with his teacher Judah Aszo, author of the response "Mahari Aszo". Stein served as av bet din of the community of Gyongyos, Hungary (then part of the Austrian Empire). During his period of office there, a quarrel arose between him and the community because he disqualified a shohet. The community referred the dispute to a non-Jewish judge who ruled that the shohet was capable of carrying out his duties. As a result of this ruling the community deducted from the rabbi's salary the payment that they were accustomed to receive from the slaughter of animals, because this had decreased as a result of the ban. He resolved to resign his office and was accepted as rabbi in the community of Mor, Hungary, but in the end the community yielded and became reconciled with him, and he remained in Gyongyos until 1837, when he went as rabbi and av bet din to Nagyszollos (now Vynohradiv, Ukraine, aka Vinogradov).

Shortly thereafter, at the age of 60, he decided to emigrate to the Land of Israel. With this in mind he went to Pressburg (Pozsony, now Bratislava in Slovakia) and obtained from Moses Sofer a letter of recommendation to the philanthropists of Hungary. In the letter Sofer describes Stein's greatness as a Talmudist and asks the Jewish philanthropists to appoint him to offices that would enable him to support himself in Erez Israel and also that they pay the expense of the journey there.

During Stein's visits from town to town to make the necessary arrangements he went to Dunaszerdahely (now Dunajska Streda, Slovakia) and was appointed to the then vacant office of rabbi and av bet din. He abandoned his previous plan and remained there until his death.

Stein was the author of several works on contemporary problems, including "Hishanot ha-Bimah" (1843) against siting the bimah in the synagogues in front of the ark. He also wrote "Evel Moshe" (1840), an eulogy on Moses Sofer, and "Ir Shushan" (1849), homilies and responsa.
Greenwald, Jekuthiel Judah (Leopold) (1889-1955), rabbi and historian (known as Leopold Greenwald in the USA), born in Marmarossziget, Hungary (then part of Austria-Hungary, now Sighet, in Romania). Educated at the yeshiva of Pozsony (Bratislava, now in Slovakia), and at the rabbinical seminary of Frankfurt on the Main, Germany, under Nehemiah Nobel. In 1913 he was appointed assistant professor there. Greenwald also studied at Oxford, Paris, Amsterdam and London. For a short time in 1913 he served as rabbi at Nagyszeben, Hungary.

During the World War I he served as non-commissioned officer in the Austro-Hungarian army, and was decorated for bravery in action.

In 1924 he immigrated to the United States and was appointed rabbi to the Beth Jacob Orthodox Congregation, Columbus, Ohio. He later became chairman of the Ohio board of rabbis, an executive member of the Mizrachi Organization, and then a board member of the Union of American Orthodox Rabbis.

Greenwald's major works in Hungarian, Hebrew and Yiddish include a biography of Jonathan Eybeschutz, chief rabbi of Altona (1908), "Toledot Mishpahat Rosenthal" (1920); "History of the High Priests" (1933); "Treatise on the Babylonian and Palestinian Talmud" (1936); "Toyznt Yor Idish Lebn in Ungarn" (1945). His work "Le-Toledot ha-Reformazyion ha-Datit be-Germanyah u-ve-Ungaryah" (1948) is a history of the Reform movement in Germany and Hungary and also contains a bibliography of Greenwald's work up to 1948. He also wrote works on the history of the Sanhedrin and biographies of leading rabbis, including Joseph Caro and Moses Sofer. Greenwald also compiled an important manual of traditional laws and rites of mourning, "Kol-Bo Avelut" (3 vol., 1947-1952).
Frankl, Adolf (1859-1936),rabbi, banker and communal leader, born in Debrecen, Hungary (then part of Austria-Hungary). He was recognized as a brilliant Talmudic scholar at the Yeshiva of Pozsony (now Bratislava, in Slovakia), and also that of Nagyvarad (now Oradea, in Romanian,). He was ordained as a rabbi in Pressburg although he had no intention of pursuing a rabbinical career.

His chose banking as a career but almost immediately upon leaving school Frankl became involved in communal service. He was involved in public affairs both inside and beyond the Jewish community. For eighteen years he served as member of the Budapest municipal council. In 1888 he was made Nasi of the Hungarian Kolel in Jerusalem. Frankl was a lifelong student of Jewish history and traditions. Proficient in several languages, he became an inspiring leader of the Orthodox Jews in Hungary, and corresponded with Orthodox leaders in several countries

In 1905 he was unanimously elected national head of the Orthodox Union. After the death of Rabbi Koppel Reich, Frankl was chosen to be chief rabbi of the Orthodox community. As such he became a member of the upper chamber of the Hungarian Parliament. He played a significant role in helping to resolve disputes between the Orthodox and Neologs, and was respected by all sections of the Jewish community. Frankly wrote articles for many publications mainly on Jewish themes such as Halachah and responsa.
Bornfriend, Jacob (born Jakub Bauernfreund) (1904-1976), painter, born in Zborov, Slovakia (then part of the Austria-Hungary, later in Czechoslovakia), one of seven children of a poor Jewish family. He spent his early years in Ostrava, Czech Republic, and Bratislava, Slovakia, where he worked as a retoucher of pictures.

He studied at the Academy of Fine Arts in Prague in 1929. In 1939 he immigrated to England and changed his name from Bauernfreund to Bornfriend. He spent four years working in factories before he could return to painting.

Bornfriend painted in oils, pastel, gouache, collage and worked in the graphic arts. He was a well respected artist within the Jewish Community. His style was basically expressionist, influenced to some extent by cubism. His first Solo Exhibition in London took place in 1950. He also exhibited at Prague, and Gothenbeg, Sweden.
Rabbi

Born in Ungarisch-Brod (Uhersky Brod he studied in Moshe Sofer's yeshiva in Pressburg after which he was appointed director of education in Papa. From 1846 he was rabbi in Varpalota and from 1871 in Kirchdorf (Szepesujfalu). Singer was a noted talmudic scholar.
Schick, Joseph (1892-1938), rabbi, born in Ónod, Hungary (then part of Austria-Hungary). He was educated at the Yeshivah in Pressburg (Pozsony in Hungarian, now Bratislava, Slovakia), and at the Rabbiner-seminar fuer das orthodoxe Judentum in Berlin, Germany. During WWI, Schick served in the Austro-Hungarian army as a chaplain, and received eleven decorations from the Austrian, German, Hungarian, Italian and Romanian governments.

Schick was rabbi of Beth Israel Congregation in Budapest, Hungary (1918-22), emigrated to the United States in 1922, and was active as rabbi of the congregation Chevrah Kadisha (1923-25) and the West Side Jewish Center (1926-38), both in New York City. His writings include "The Kaddish; Its Power for Good" (1928) and "Joseph's Harvest".
Rosenbaum, Moses Hayyim Lits (1864-1943), rabbi, born in Pozsony (Pressburg ), Hungary (then part of the Austrian Empire (now Bratislava, Slovakia). He was ordained by Simhah Bunim Sofer and served as rabbi of two large communities, first in Szilagysomlyo (Simleul Silvaniei), Transylvania, (now in Romania) from 1888 to 1897, and then from 1898 until his death in Kisvarda (Kleinvardein), Hungary.

On the death of R. Kopel Reich in 1929, he was asked to represent Orthodox Jewry in the upper house of the Hungarian parliament but refused, preferring to devote himself to his large community. Rosenbaum was an excellent preacher in Yiddish, German, and Hungarian.
He published "Meshiv Devarim" (2 parts, 1900-02), response on "Orah Hayyim" and "Yoreh De'ah" by his father Gershon, rabbi of Tallya, adding his own notes. He was also the author of "Lehem Rav" (1921), on the prayer book. The bulk of his writings, however, which fill 15 large volumes, remained in manuscript; among them is a diary, one chapter of which was published by Ben-Menahem in "Aresheth", 1 (1958), that is of considerable interest.

Although an extremist in religious matters, Rosenbaum did not ignore the Haskalah literature, and sent a message of congratulation to Leopold Zunz, founder of Wissenschaft, on his 90th birthday. One of his two sons, Samuel, who succeeded him in Kisvarada, perished in the Holocaust in 1944, and his grandson, Pinhas Rosenbaum, published his responsa "Elleh Divrei Shemu'el"in 1961.
1807 – 1879
רב ופוסק, ידוע גם כמהר"ם שיק.

נולד בברזובה במחוז ניטרה, הונגריה, אז חלק מהאימפריה האוסטרית והיום בסלובקיה.

בגיל צעיר התייתם ובגיל 11 התחיל ללמוד בישיבה של דודו יצחק פרנקל בפראואנקירכן. כעבור שלוש שנים עבר לישיבה של משה סופר בפרשבורג, היום ברטיסלבה, סלובקיה, ונשאר שם שש שנים.

סופר המליץ עליו לכהונת רב בוורגין על יד פרשבורג ושם כיהן במשך 24 שנים. בשנת 1861 נתמנה לרב של חוסט, הונגריה, היום באוקראינה, והקים שם ישיבה. בחוסט כיהן כרב עד למותו.

שיק נאבק כנגד התנועה הרפורמית. הוא מחה בעיקר נגד ההחלטה לאפשר נישואי תערובת. קריאתו לחזית אורתודוכסית מאוחדת לא נתקבלה על דעת הקהל באותה תקופה. בעקבות פרסום מתן האוטונומיה ליהודים בהונגריה ב- 1867, ודרישתם של הרפורמים לכנס קונגרס שידון בארגון הקהילות והחינוך, העניק שיק את תמיכתו לתכנית לייסד ארגון קהילתי בלתי תלוי. בקונגרס בודפשט ב- 1869-68 הוא לחם למען היפרדות שלמה מהרפורמים. בעקבות החלטת הרוב בפרלמנט האוסטרי בעד תביעות הקהילה האורתודוכסית, נוסדו ה Landes-Organisations-Statuten ואושררו סופית בשנת 1871.

שיק נקט עמדה מתונה במספר נושאים. הוא התנגד לדרישתם של הרבנים האורתודוכסים לאיסור על דרשות בלשון המקום. אהבתו ליישוב הישן בארץ ישראל משתקפת בפולמוס שחיבר נגד המאמר "מכתב זכרון" של גרץ, שהשמיץ את ארגון היישוב הישן ומחה נגד שיטת החלוקה, המחסור בבתי ספר, והזלזול בלימודי החול.

שיק היה כותב פורה. כאלף מהשו"תים שחיבר נשמרו בכתובים, 345 ב"אורח חיים" (מונקאץ', 1880), 410 ב"יורה דעה" (1881), 155 ב"אבן העזר" (למברג, 1884), 62 ב"חושן משפט" (שם). בשנת 1961 יצאה מהדורה חדשה של תשובותיו בשני כרכים בניו יורק.

פרסומים נוספים: פרשנות על "מצוות השם" (פרשבורג, 1846) של ברוך בן צבי הירש היילפרין; ביאורים וחידושים על תרי"ג מצוות, בשני חלקים (מונקאץ', 1898-95); חידושי אגדה על "אבות" (פאקש, 1890); מהר"ם שיק, על חמישה חומשים (מונקאץ', 1905); ועל "חולין" (סטמר, ללא תאריך); "דרשות" (מהדורה חדשה, 1968), כולל דרשות שנשא בשנים 1872-39.

בנו, יוסף, הוציא לאור את חיבורי אביו וכתב הקדמה לפרקי ה"יורה דעה".
Frenk, Beer (Issachar Dov) (1770-1845), rabbinic author and painter, born in Hungary (then part of the Austrian Empire). His father went to live in to the Ottoman Empire where he acquired the name Frenk, which was the appellation used for Ashkenazi Jews in Turkey – and then returned to Pressburg (now Bratislava, in Slovakia). Frenk studied under Moses Sofer, who gave his approval to a number of Frenk's works. He served as shochet (ritual slaughterer) and beadle of the Pressburg community for forty one years.

Frenk was a talented writer and was also a skilled painter. He specialized in painting miniature portraits. Among the portraits he painted was one of Moses Sofer, which was done without his knowledge. Sofer rebuked him for it. Frenk's short pamphlets written in German using Hebrew characters, were all explanations of religious duties written in simple language especially for the less well educated members of the Jewish community. The subject matter included as salting of meat, niddah (laws concerning the separation of husband and wife during the monthly cycle), lighting Sabbath candles, recitation of the Shemah, and others. Among the books he published were: "Megilot Matityahu", a translation into German of the Book of the Maccabeans (Vienna, 1822); "Machaneh Levy" – Jewish folk stories (Vienna, 1822); "Chut ha'meshulash" (Vienna, 1825); "Or Emunah", biblical stories for women and children (Vienna, 1825); "Mateh Moshe", stories (Pressburg 1834), and "Makhaneh Israel" - religious laws concerning women (Vienna, 1836).
Joseffy, Rafael (1853-1915), concert pianist, born in Pozsony, (Pressburg in German, now Bratislava), Hungary (then part of the Austrian Empire), now in Slovakia. At the age of ten he played in a public concert, and in 1856 he was admitted to the Conservatory of Leipzig, Germany.
Schreiber, Abraham Samuel Benjamin (known as Kethab Sofer / Ksav Sofer, after the title of his work) (1815-1871), rabbi and educator, born in Pozsony, Hungary (aka Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, in Slovakia), the son of Moses (Moshe) Schreiber (Chatam Sofer) (1762–1839). At the age of fourteen he wrote "Hiddushei Yorah", and at the age of seventeen he engaged in extensive correspondence, on religious legal questions, with many scholars. He was the successor of his famous father Moses (Chatam Sofer) in the rabbinate and as director of the Yeshiva of Pressburg, which under him at times had 400 students. 1859 the Austrian government recognized it as an Orthodox rabbinical seminary which graduated many famous rabbis and scholars.

Continuing in his father's traditions, Schreiber strictly opposed all religious reform, and in the national Jewish congress held at Budapest in 1868-69 he was leading champion of complete separation from the group of reformers. His response were published in four volumes, "Teshuboth Kethab Sofer" (1873-1894), and under the title "Sefer Kethab Sofer" (2nd edition, 1879) he wrote a homiletic work on the Torah.
He studied under Rabbi Avraham Shmuel Sofer in Pressburg but inclined to Hasidism and frequently visited Rabbi Yissachar Dov of Belz. He was rabbi in Homonna (Slovakia), Kisvarda, and from 1893 in Huszt where he established one of the leading yeshivot in Hungary. He was the author of responsa, a commentary on the Pentateuch and works on talmudic subjects.
Wertheimer, Eduard (Ede) von Monor (1848-1930), historian, born in Pest, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Budapest, in Hungary). He studied at Pest, Vienna and Berlin, and became a lecturer at the University of Kolozsvar (now Cluj-Napoca, in Romania) in 1877 and later held successive professorships at two law schools, Nagyszeben (now Sibiu, in Romania) and Pressburg (now Bratislava, in Slovakia). His articles were published in both Hungarian and Austrian newspapers.

In 1900 he was elected a corresponding member of the Hungarian Academy, and in 1903 was knighted and given the title "de Monor". On his retirement in 1914, he was appointed a privy councilor (Hofrat). He spent the last years of his life in Berlin, Germany.

Wertheimer's principal scholarly interests were the foreign policy of the Hapsburg monarchy and the history of Hungary during the early years of the 19th century. His main works are: “Zur Geschichte des Tuerkenkrieges Maximilian II” (1875); “Zur Geschichte Wiens” (1889); “Grof Andrassy Gyula elete es kora” (Graf Julius Andrassy, his life and his time, 3 vols., 1910-13), a study of dualism and the role of Hungary. His important contributions to 19th century history were “Ausztria es Magyar orszag a XIX szazad elso tizedeben” ("Austria and Hungary during the First Decade of the 19th century", 2 vols., 1890-92); and the “Az 1811-12 magyar orszaggyules” ("The Hungarian Diet of 1811-12", 1899). His other books include: “Bismarck im politischen Kampf” (1929); “Die drei ersten Frauen des Kaisers Franz” (1893) and “Der Herzog von Reichstadt” (1902); "The Duke of Reichstadt, Napoleon II" (1905).

Rosenthal, Salomon (1764-1845), scholar, born in Mor, Hungary (then part of the Austrian Empire), where his father, Naphtali Rosenthal, a renowned Talmudist, founded the local Jewish community. Salomon studied under Mordecai Benet of Nikolsburg (now Mikulov, Czech Republic) at one time a pupil of his father, and under Meir Barbi of Pressburg (Pozsony, now Bratislava, Slovakia). He engaged in business at Mor and pursued Jewish studies in his leisure time.

In 1819 he moved to Pest, where he published "Beth Aven" (1839), assailing Creizenach, Luzzatto and Reggio. In addition to scholarly contributions to "Ha'Meassef", "Orient" and "Zion", Rosenthal published Leon da Modena's Cabalistic work "Ari Nohem", with a preface and notes of his own. He corresponded with Wolfgang Wessely of Prague and Issac Euchel, and left behind the manuscript of his complete Hebrew translation of Moses Mendelssohn's "Phaedon".

לקנר, יהושע , מלחין. נולד בברטיסלבה, סלובקיה, והגיע לארץ-ישראל ב-1941. בשנים 1948-1943 למד אצל עדן פרטוש, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ ופרנק פלג. בשנים 1952-1950 לימד באקדמיה למוסיקה בתל-אביב. ב-1952 למד בארה"ב, בין השאר, עם אהרן קופלנד בטנגלווד. באותה שנה נבחר לייצג את ישראל בתכנית הבינלאומית לאמנות של המכון הבינלאומי לחינוך בניו-יורק. בשנים 1960-1959 למד בסטודיו NWDR למוסיקה אלקטרונית בקלן, גרמניה, אצל גוטפריד מיכאל קוניג, קרלהיינץ שטוקהאוזן ומאוריסיו קאגל. למד גם באקדמיה למוסיקה בקלן אצל ברנד אלויס צימרמן. ב-1963 עבר להתגורר בציריך, שוויץ. בשנים 1972-1965 הלחין מוסיקה למספר תיאטראות בציריך. בשנים 1987-1974 לימד בקונסרבטוריון של האקדמיה למוסיקה של ציריך. מאז 1987 עבד בעיקר על יצירות אודיו-ויזואליות ממוחשבות (AVTS), והציגן במוזיאונים שונים ובפסטיבלים באירופה.
בין יצירותיו שלושה קטעים לפסנתר (1974), שישיה לכלי נשיפה ופסנתר (1951), אלתורים לוויולה (1952), טוקטה לתזמורת (1953), חלומו של מוחמד למקהלה וסרט מגנטי (1968), פרמאטות לפסנתר (1977), ואלף-בית-גימל לפסנתר (1991/92). בין היצירות הממוחשבות שלו מוסיקאטו (1987/89), חמש דקות טובות (1991) ו-O+Z לשני מחשבים (1993). נפטר בציריך, שוויץ.
Havas, Miksa (1861-1944), economist and mathematician, born in Szekesfehervar, Hungary (then part of the Austrian Empire). A graduate of the Institute of Technology, Budapest, he taught in Pozsony (now Bratislava, Slovakia) and at the Commercial and Oriental Academies of Budapest. His publications from 1891 to the late 1930s, dealt with practically all aspects of economics including, credit, insurance, currency, stock exchange, monetary systems currency markets, and the depreciation of European currencies after the First World War.

After retiring he was appointed to be a senior officer of a leading insurance company.

Havas's best known works are: "A mezogazdasagi hitel es jelzalogos kolcsonok" (1891); "Penz es valuta" (1898); "A Magyar Nemzeti Bank es a penz piac", and "A penz tragediaja". In 1907 the Royal Hungarian Academy of Arts and Sciences commissioned him to write "Politikai szamtan" (Political Arithmetic, 1907) in collaboration with Karoly Bein and M. Bogyo, and "Az ertektozsde" (1922).
Szarvady, Frigyes (1822-1882), publicist, born in Ujvidek, Hungary (then part of the Austrian Empire, now Novisad, Serbia). He studied law at the Universities of Vienna, Prague and Budapest. In 1847 he opened a law office at Pressburg (Pozsony in Hungarian, Bratislava, in Slovakian). At that time he translated into German some works by the Hungarian poet Sandor Petofi, and contributed to the "Pesti Hirlap" and the "Pressburger Zeitung" newspapers.

He wrote a series on Hungary's struggle for liberty for the "Constitutionnel" of Paris, France. His articles won for Hungary the support of French circles, but especially of the French socialists, in its armed revolt against Hapsburg regime.
When the revolt was crushed, Szarvady emigrated to Germany, where he published "Auf Deutschland!", a political pamphlet (Hamburg, 1850), and subsequently to Paris, where he was a correspondent for the "Koelnische Zeitung" and a leader of the Hungarian political émigrés. He also acted as a trusted man of Count Laszlo Teleki, leader of the Hungarian opposition at Budapest in 1861.

Szarvady was author of "Paris, politische und unpolitische Studien und Bilder". He died in Paris.
Rabbi

Born in Pressburg, he studied in Vienna and was rabbi of Nagyabony (Abony) from 1862 until 1882 when he was appointed rabbi of the status quo congregation (between Orthodox and Reform) in Nagyvarad (Grosswardein). From 1884 Kunstadt was chief rabbi of Radauti. He was the author of talmudic novellae and his sermons were also published.
Unsdorfer, Julius (1919-1978), rabbi, born in Bartislava, Slovakia, the son of Rabbi Solomon Unsdorfer, he studied in the yeshivot of Galanta and Pressburg, as Bratislava was known when it was within the Austrian Empire. When aged nineteen, Unsdorfer was ordained as rabbi and was appointed minister of the Beth Yakov synagogue in Bratislava. In 1939, prior to the outbreak of war in Europe, he went to England and settled in Manchester, then the second largest Jewish community in England which was home to 35,000 Jews. After studying in the Manchester Yeshiva for one year, he became rabbi of the local Kahal Chassidim congregation. In 1950 he was appointed rabbi of the largest orthodox synagogue in Manchester, the Holy Law Congregation. He was awarded a MA degree by Manchester University in 1953 and nine years later a PhD from the University of Leeds. Unsdorfer was active in many communal and inter-denominational organizations in Manchester. He is the author of two books: The Jewish Brides Book (1956), and Karaite Lithurgy (1962). .
Breuer, Solomon (Shlomo Zalman) (1850-1926), rabbi, born in Piliavorosvar, Hungary (then part of the Austrian Empire) into a family of German-speaking businessmen. Breuer at first studied under his maternal grandfather Rabbi Simon Wiener and then enrolled at the yeshiva of Pressburg (now Bratislava, in Slovakia), which was at the time headed by the Ktav Sofer, Rabbi Samuel Benjamin Sofer. He entered the University of Mainz, Germany, where he gained a doctorate and met some of the leaders of German orthodox Judaism.

In 1876 he was appointed rabbi of Papa in Hungary. However, in 1888 his father in law, Simshon Raphael Hirsch died and in 1890 Breuer was chosen to succeed him as the rabbi of the Frankfurt on the Main Austrittsgemeinde (Independent) synagogue. He was involved in the activities of the representative organization of German orthodox communities and helped to establish the union of German orthodox rabbis (from which any rabbi who collaborated in communal work with Reform rabbis was excluded). An opponent of political Zionism and the concept that a Jewish state could in some way replace the need for Jewish religious practice, he was one of the founders of the Agudat Yisrael movement. He was president of the "Freie Vereinigung" [“Free Union”] for the advancement of Orthodox Judaism. In 1893 Breuer established in Frankfurt the Torah Lehranstalt Yeshiva which was modeled on the yeshivot which he had attended in Hungary. He directed the yeshiva for 36 years.

Three of his sons continued his work with Agudat Yisrael in Germany and then, after the WW I, in New York, USA.

חיים פולק (1834-1905), סופר ומחנך, נולד בליפטוסנמיקלוש, הונגריה (אז חלק מהאימפריה האוסטרית, (עכשיו ליפטובסקי סוויאטי מיקולס, סלובקיה). לאחר שקיבל חינוך תלמודי בעיר מולדתו, פולק למד בישיבות של פוז'וני, (פרשבורג, כיום ברטיסלבה, סלובקיה), שאטוראליה, הונגריה, וגם בפראג (כיום בצ'כיה). הוא לימד במגוון בבתי ספר ציבוריים יהודים בהונגריה, כולל זה של אובודה (Altofen), שבו הוא נשאר בסגל גם אחרי שבית הספר עבר לריבונותה של העיר בודפשט.

פולק היה מחברו של המילון ההונגרי-עברי הראשון (1880). בנוסף הוא פרסם תרגום להונגרית של "מבחר פנינים" של שלמה אבן-גבירול, "מגילת אנטיוכוס" (1886), "תיקון מידות הנפש" (1895), וספר בהונגרית על מנהגי האבלות בעם היהודי (1898). ספר זה תורגם לגרמנית בשנת 1902.

Friedmann, Mor (Moritz) (1826-1891), cantor, born in Hraboc, near Presov in north east Slovakia (then part of the Austrian Empire). He studied Talmud at Papa and Pressburg (now Bratislava, in Slovakia). He held a post as teacher at Brezova while continuing to study both religious and secular subjects.

As a child he was a noted boy soprano, and already by the age of twelve he supported himself by leading prayers at the synagogue. In Budapest, Hungary, cantor David Broder accepted him as a member of his choir. Later he went to Oedenburg (now Sopron, in Hungary) where he was appointed assistant cantor and Hebrew teacher, and at the age of 22 he became the official cantor at Sopron. Then he went on to study at the conservatory of Vienna, Austria. In 1856 he was appointed chief cantor in Budapest, where he conducted services in the Sulzer style, with a large choir and set psalms and prayers to music for solo and choir. His collection of Jewish synagogue songs "Izraelita vallasos enekek" (1875), was used in synagogues of most Hungarian communities. From 1883 to 1897 he edited the magazine "Ungarische Israelitische Kultusbeamtenzeitung" in which he published articles on cantorial music.

Friedmann served as vice president of the Jewish Teachers Association. He was awarded a Golden Cross for his cultural activities and achievements. Mor Friedmann died in Budapest.
Hauser, Mihaly (Mischka) (1822-1887), violinist and composer, born in Pozsony, Hungary (Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia).

He studied the violin under Joseph Boehm, Konradin Kreutzer, Joseph Mayseder and Simon Schechter in Vienna, Austria. In 1840 he went on a world wide performing tour, covering Germany (1940), then Denmark, Sweden, Norway, Russia (1842), England (1851) North and South America, Australia, Pacific islands, then (1858) India, Egypt, Malta, Turkey and the Balkans. He was the first European artist to appear in the Hawaiian Islands. He toured Italy (1864) and then performed in Paris, Berlin, and Koeln. He enjoyed a great success wherever he played his violin. His best known compositions are "Rhapsodie Hongroise" and "Der Blinde Leiermann".

Hauser is also rembered for his "Wanderbuch eines Oesterreichischen Virtuosen: Briefe aus Californien, Südamerika und Australien" (Wanderings of an Austrian Virtuoso: Letters from California, South-Amerrica and Australia") (2 vols., Leipsig, 1858-59) - a reprint of his letters to the "Ostdeutsche Post," Vienna, on his American and Australian tour.

Hauser died in Vienna.
Von Hirsch, Maurice (Zvi), (1831-1896), baron, philanthropist, the founder of the Jewish Colonization Association which sponsored large-scale Jewish immigration to Argentina, born in Munich, Germany. His father, a banker to the Bavarian king, was created a baron in 1869.

Hirsch was sent to Brussels to school at the age of 13, then went into business at the age of 17. In 1855 he became associated with the banking house of Bischoffsheim & Goldschmidt, of Brussels, London and Paris. He amassed a large fortune, which he increased by purchasing and working railway concessions in Austria, Turkey and the Balkans, and by speculations in sugar and copper. His best known railway venture was the Chemins de fer Orientaux, an outstanding railway project intended to link Vienna to Istanbul. He lived in great splendour in Paris and London.

Baron Hirsch was a supporter of the educational work of the Alliance Israelite Universelle, and in addition to many smaller donations, on two occasions presented the society with gifts of a million francs. His donations enabled the establishment of primary and technical schools in Galicia and the Bukovina.

However, his main philanthropic effort was on behalf of the Jews in Russia who in the second half of the 19th century were victims of persecutions and pogroms. Baron von Hirsch offered the Russian Government £2,000,000 for the endowment of a system of secular education to be established in the Jewish Pale of Settlement. The Russian Government was willing to accept the money, but refused to allow any foreigner to be involved in its control or administration.

Following his failure to aid the Jews in Russia itself, Baron von Hirsch decided to chanel the money to an emigration and colonization scheme which should help establish Jewish agricultural settlement outside Russia. He founded the Jewish Colonization Association as an English society, with a capital of £2,000,000, and in 1892 he presented to it a further sum of £7,000,000. On the death of his wife in 1899 the capital was increased to £11,000,000. This enormous fund, which was in its time probably the greatest charitable trust in the world, was managed by delegates of Jewish societies, mainly the Anglo-Jewish Association of London and the Alliance Israelite Universelle of Paris.

The association, which was prohibited from working for profit, possessed large agricultural colonies in Argentina, Canada and Palestine and was instrumental in dealing with the whole problem of Jewish persecution, including emigration and distributing agencies, technical schools, co-operative factories, savings and loan banks and model dwellings. It also assisted a large number of societies all over the world whose work was connected with the relief and rehabilitation of Jewish refugees.

Baron von Hirsch's other charitable projects included the establishment in 1881 of a benevolent trust in the United States for the benefit of Jewish immigrants and a donation of £100,000 to a number of hospitals in London, UK.
Underground leader

A native of Bratislava, she headed the Women's International Zionist Organization (WIZO) in Slovakia before the War. When the Slovak Jewish Council was established in 1940 she headed its emigration department. At the time of the deportations from Slovakia in 1942 she was one of the founders of the Working Group, the Slovak Jewish underground. The Working Group fought to stop the deportations and established work camps where Jews were temporarily safe from deportation. Fleischmann played a pivotal role in the Europa Plan, a desperate attempt to save Jews by making large payments to the Nazis. In 1944 the Germans demanded she reveal the whereabouts of Jews in hiding. When she refused, they sent her to Auschwitz with orders that she be killed on arrival.
Ehrenfeld, Samuel Ben David Zvi ("The Hatan Sofer"), (1835-1883), rabbi, born in Pressburg (now Bratislava, in Slovakia). He is known as "Hatan Sofer," ("son-in-law of Sofer", to indicate his connection by marriage with the famous Moses Sofer, and to sound like the title of Sofer's work "Hatam Sofer". Actually it was his father who was the son-in-law of Moses Sofer. Ehrenfeld studied under his father and in the yeshiva of Pressburg under Abraham Sofer, his maternal uncle. At first he engaged in business, but when this did not work out, he agreed in 1866 to be appointed rabbi of Betlen ( Beclean, now in Romania). In 1868 he became rabbi of Szikszo, which had a more important and larger yeshivah. In 1877 he moved to Mattersdorf (now Mattersburg, in Austria) where his grandfather and other members of this family had served before him. He devoted himself totally to the interests of the community and its yeshiva. He died at Kierling (Nagymarton), Austria, where he had gone to recuperate after a long illness.

As a teacher Ehrenfeld imparted his own approach to Talmud and halakhah, based on a clear understanding of the Talmudic text and its relevance to the halakhah to which it was related.

His clarity and complete mastery of all branches of the halakhah is evident in his published works which included "Ateret Bahurim", "Hatan Sofer" (One part was published in1874). He wrote on various topics from "Hoshen Mishpat", and Hatan Sofer on the Shulhan Arukh, "Orah Hayyim" (one part was published in 1878). Both have long aggadic introductions. He wrote a biography of his grandfather. Hatan Sofer which was edited with an introduction by his son, Simhah Bunim Ehrenfeld (1912), and contains a biography of his father. Misped Mar (1874) was his next work. A Passover Haggadah 1884 with his own commentary and also that of his grandfather was edited by Rabbi Joseph Baumgarten (later rosh bet din of Vienna).

Ehrenfeld was succeeded in Mattersdorf in 1884 by his son Simhah Bunim (1856-1926), author of Ma'aneh Simhah, who later became rabbi in Sarvar.
1802 – 1883
סופר ורב רפורמי

נולד בבוסקוביץ, מורביה (אז חלק מהאימפריה האוסטרית, כיום בוסקוביצה ברפובליקה הצ'כית).

למד בישיבת משה סופר ה"חת"ם סופר" בפרשבורג (כיום ברטיסלבה בסלובקיה). ניסה לשלוח יד במסחר אך לא צלח, ונתמנה לרב של פרוסניץ ב- 1836, משרה שאושרה רשמית על ידי הממשלה למרות התנגדותו של הרב הראשי, נחמיה טרביטש.

בנעוריו זכה להכשרה אורתודוכסית, אולם פאסל היה תומך נלהב של הרפורמים. הוא עצמו יזם כמה שינויים בתפילה בבית הכנסת בשפה הגרמנית. ב- 1845 דחה הצעה להתמנות לרב קונסרבטיבי בשותפות עם אברהם גייגר בברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלאב, פולין). הוא השתתף בהכנת הועידה הרבנית בברסלאו, אולם במכתבו לגייגר (1846) ביקר את הרעיונות הרפורמים הרדיקליים שהוצגו בשתי הוועידות הראשונות. ב- 1851 תפס פאסל את מקורו של לאופולד לב כרב של נג'קניז'ה, הונגריה, שם כיהן עד למותו.

פאסל הרבה לכתוב, הוא מחברם של דרשות ומאמרים שיצאו לאור בכתבי עת יהודיים הונגריים: "אוריינט", "נויצייט", "בן חנניה" ואחרים. ראויים לציון במיוחד מאמריו על התלמוד והמוסר הרבני. פאסל ניסה תמיד למצוא בסיס תלמודי לרפורמות שביקש לחולל.

בין כתביו:

"Choreb Bezajon"
"Briefe eines Juedischen Gelehrten und Rabbiners ueber das Werk 'Choreb' von S. R. Hirsch" (Leipzig, 1839);
"Mischpete El: Das mosaisch-rabbinische Zivilrecht" (1852-54)
"Assot Mischpat: Das mosaisch-rabbinische Gerichtsverfahren in zivilrechtlichen Sachen" (1859) "Das Mosche Wejisrael: Die mosaische-rabbinische Religionslehre" (1859)
"Divre Elohim Chaj: Neun Derush-Vortraage" (1868)
"Weschaftu Wehizzilu: Das mosaisch-rabbinische Strafrecht und strafrechtliche Gerichtsverfahren" (Nagykanizsa, 1870)

כתב היד הבלתי גמור "מאזני צדק" פרי עטו, שמור בהיברו יוניון קולג' בסינסנטי, ארצות הברית.
Frankl, Adolf (1903-1983), painter and Auschwitz survivor, born in Pressburg (then part of Austria-Hungary, now Bratislava, in Slovakia), the son of an interior designer. He studied at the school of Applied Arts in Pressburg and subsequently at the Technical University of Brno, Czech Republic, where he worked on a part time basis designing advertising posters and as a caricaturist.

In 1937 he established his own interior decoration business but in 1941 the company was expropriated (Aryanized) and he and his family were forced to live in a ghetto. In November 1944 he and his entire family were arrested and deported. His wife and two children succeeded in escaping from the transport while he continued to Auschwitz. He survived there until January 1945 when Auschwitz was evacuated and he joined a death march in the direction of Gleiwitz. He escaped to a forest and hid until liberated by the Soviet Army. April 1945 he made his way back to Bratislava where he was reunited with his family and reestablished his company. In 1950 he moved to Vienna, Austria, then to New York, USA, and finally to Germany.

It was only after the war that the full horror of what he had lived through began to trouble him in the form of recurrent nightmares. It was suggested that he paint as a way of working through his horrific experiences. The result was a series of pictures, painted in 1945 and later, which made up a cycle entitled Visions of the Inferno-Art Against Oblivion. A picture donated to Yad Vashem is entitled Distribution of food in Auschwitz-Birkenau. ‘Being an eye-witness, a sufferer myself,” wrote Frankl, “ I want to conjure the indescribable fear and the undeserved fate of millions of Jews, of other fellow prisoners, of children and of those unborn. In such moments, I am seized with righteous anger and with memories carved indelibly on my mind, I seek to capture them with my hands, to express them in such a way that this tragedy become a warning testimony to future generations. Through my paintings I have created a memorial for all nations of the world,” he concluded. “No one, regardless of religion or political convictions, should ever again suffer-such or similar- atrocities”.

Other paintings produced by him between 1930 and 1982 depict scenes from Jewish life, coffee houses, railway stations, courtrooms and auction houses.
נמחקו
נוספו

יאסינה YASINYA

(בצ'כית JASINA, בהונגרית KOEROESMEZOE).

עיירה באזור קארפאטורוס, אוקראינה. בין שתי מלחמות העולם ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

יאסינה שוכנת 30 ק"מ מעיר המחוז ראכוב (RACHOV), בחבל מאראמארוש. עד 1918 היה חבל מארמארוש בקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומ-1919 עד מלחמת העולם השנייה ברפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-1939 נכבש הצד הצ'כי של מחוז מארארמארוש בידי ההונגרים וב-1945 סופח לברית המועצות.

יאסינה הייתה קצהו המזרחי של "ציר אלף הקילומטרים" של הרפובליקה הצ'כוסלובקית, שבמערבו הייתה העיירה אש (ASH). רוב תושבי העיירה היו רותנים-אוקראינים ויהודים, ורק מקצתם הונגרים.

היהודים הראשונים שהתיישבו ביאסינה היו כנראה פליטי פרעות ת"ח ות"ט (מרד האיכרים והקוזקים של חמלניצקי ב- 1648) מאדמת פולין. ב-1728 נזכרים במקום שני יהודים. בשנת 1830 חיו בעיירה 21 יהודים בין 2,788 התושבים. הקהילה התארגנה באמצע המאה ה-19, הוקמו בית תפילה ומקווה, קודש בית עלמין ונוסדו "חברה קדישא" וחברת משניות. במחצית השנייה של המאה התפתחה הקהילה במהירות, ב-1880 חיו שם 786 יהודים. כיהן רב והועסק שוחט.

ב-1910 הוכפלה האוכלוסייה היהודית ביאסינה ל-1,520 איש.

בית המדרש הגדול היה בקרבת תחנת הרכבת המפוארת, ובמרכז העיירה סמוך לגשר עמדו בית הכנסת העתיק ובית הכנסת החדש הבנוי באבן, שהוקם ב-1934. מאחורי בית הכנסת היו בית המרחץ, מקווה-טהרה ומגורי הבלן והשמש. בעיירה היו גם "חדרים" רבים ושלושה בתי מדרש קטנים. כן פעל "ביקור חולים".

רב הקהילה הראשון, הרב אברהם צבי ברגמן, כיהן מ-1875 עד פטירתו בסוף מלחמת העולם הראשונה ואת מקומו ירש בנו, הרב משה ברגמן.

בקרב יהודי יאסינה היו גם חסידים, רובם חסידי ויז'ניץ, מיעוטם חסידי סיגט, ספינקא ואחרים. בראש הקהילה עמדו בני משפחות המייסדים: רוזנטאל, ברסלר וציפסר. לפני מלחמת העולם הראשונה היה נשיא הקהילה ר' חיים רוזנטאל. הוא נרצח ב-1919 בידי כנופיית "סיצ'ים" (אוקראינים לאומנים). במקומו נבחר אברהם ציפסר, חבר המועצה המקומית והאזורית.

תחילה למדו רוב ילדי היהודים אצל מלמדים פרטיים וילדי העניים למדו ב"תלמוד תורה". בית הספר היסודי היהודי הראשון באזור הקארפאטים נפתח ביאסינה ב-1900, וכבר בשנת הלימודים הראשונה נרשמו בו 105 תלמידים. בטכס הפתיחה השתתפו גם נציגי העדות הנוצריות בעיר. רבים מילדי היהודים למדו גם בבית הספר הצ'כי. מקצת התלמידים המשיכו את לימודיהם בגימנסיה העברית בעיר מוקצ'בו (MUKACEVO) או בבתי ספר אזרחיים (בהונגרית POLGARI) ורבים אחרים למדו בישיבות בסלובקיה. מקצת הצעירים למדו באוניברסיטות פראג, ברנו ובראטיסלאווה.

ביישוב הכפרי זימיר, הסמוך ליאסינה, היו שני בתי מדרש ושלושה "חדרים", יהודי הכפר השתייכו לקהילת יאסינה. מנהיגם הרוחני, גרשון פארקאש, שימש כבורר בדיני תורה.

היהודי הראשון שנזכר ביאסינה היה חוכר ארינדה (משק אחוזות של אצילים). עד סוף שנות השבעים של המאה ה-19 התפרנסו יהודי יאסינה מבישול משקאות חריפים ומכירתם, מרוכלות בכפרי הסביבה, מחנויות קטנות ומבתי מלאכה קטנים. הם גרו במרכז העיירה, ושם היו גם חנויותיהם ובתי המרזח שלהם. הבנק היהודי עמד סמוך לבית העירייה. יהודים רבים התפרנסו על יערות הסביבה; כרתו עצים, השיטו אותם על הנהר והקימו מנסרות עץ. בין יהודי יאסינה היו כמה סוחרים גדולים לעצים, וכן בעלי טחנות קמח, מגדלי בקר, צאן ועופות; רופאים, עורכי-דין, פקידים, מורים, בעלי מסעדות, עובדי אדמה ועגלונים. מקצת הצעירים היו אנשי צבא והיו ביניהם קצינים בדרגות גבוהות.

היחסים בין התושבים לקהילה היהודית היו טובים בדרך כלל. בחוסר היציבות ששרר מסוף מלחמת העולם הראשונה (1918) עד להעברת השלטון לרפובליקה הצ'כוסלובקית ב-1919, פרעו הסיצ'ים ביהודים ורצחו את נשיא הקהילה, שחשבו אותו בטעות לאחיו ה"קולאק" (כנוי לאיכר עשיר שמנצל את שכיריו). הקהילה התארגנה להגנה עצמית.

בימי הרפובליקה הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. בעידן זה ישבו במועצה המקומית ארבעה יהודים, והייתה בעיירה גם פעילות ציונית. ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו 131 שקלים, וב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ' השתתפו 22 מיהודי יאסינה. רוב הנוער היהודי היו חברים בארגון הצופים ובתנועות הנוער הציוניות "החלוץ" ו"בית"ר". מקצתם היו בהכשרות לקראת עלייה ובשנות השלושים עלו לארץ ישראל.

ב-1930 חיו ביאסינה 1,470 יהודים באוכלוסייה של 10,614 נפש.


תקופת השואה

הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כפה על צ'כוסלובקיה את מסירת חבל הסודטים לגרמניה, ובעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. השלטון האוטונומי שקם ברוסיה הקארפאטית, בחסות גרמניה, ב-22 בנובמבר 1938, בא לקצו עם כבוש מאראמארוש הצ'כית בידי הצבא ההונגרי באמצע מארס 1939. הגרמנים הכירו דה- פאקטו בספוח הבלתי רשמי. תושבי יאסינה ההונגרים ממוצא גרמני, שעד אז חיו בידידות עם היהודים, נקטו בפעולות אנטישמיות, בעיקר בתחום הכלכלי. ה"חוקים היהודיים" של ממשלת הונגריה נישלו את היהודים מעסקיהם ומרכושם.

ב-1941 חיו ביאסינה 1,403 יהודים. בתקופת המלחמה עמד בראש הקהילה אפרים הרמן.

ביולי אותה השנה החלו השלטונות המקומיים לרכז אלפי יהודים, שהוכרזו כחסרי נתינות, במחנה שהוקם בשטחה של מנסרה ביאסינה. העיירה הייתה תחנתם האחרונה בהונגריה של אלפי יהודים מרוסיה הקארפאטית, לפני גרושם באוגוסט 1941 לקמנץ-פודולסקי. המגורשים, וביניהם כמה עשרות משפחות יהודיות מיאסינה, נרצחו שם בידי הגרמנים ב-27 וב-28 באוגוסט 1941. מעטים הצליחו להסתנן חזרה להונגריה, וכמה מהם הגיעו לבודאפשט, ביניהם גם יהודים מיאסינה.

ב-19 במארס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. ב-16 באפריל נאספו יהודי העיירה, למחרת הוצאו לבית הקברות הקרוב, הופשטו מבגדיהם וצוו למסור את דברי הערך. כעבור כמה ימים הועברו לגיטו בעיר מאטסאלקה (MATESZALKA), שבו רוכזו כ-35,000 יהודים מרוסיה הקארפאטית. בסוף אפריל נלקחו היהודים ממאטסאלקה למחנה ההשמדה אושוויץ. יהודי יאסינה והסביבה נרצחו שם ב-כ"ח באייר 1944.
מקצת הצעירים, שהצליחו לחצות את הגבול לברית המועצות לפני הגירוש, נלקחו בידי הסובייטים לסיביר וכמעט כולם מתו שם. כמה קצינים יהודים בני יאסינה התגייסו ליחידה הצ'כית של הגנראל סבובודה, שלחמה במסגרת הצבא האדום, ואף היו בין משחררי פראג.

הניצולים המעטים, שחזרו בסוף המלחמה מהמחנות ליאסינה, עזבו תוך זמן קצר. הם התפזרו בכל חלקי תבל, רובם בישראל. בתי התפילה ושאר מוסדות הקהילה ביאסינה נהרסו, בניין בית הכנסת הגדול נעשה לבית קולנוע ובעיירה לא נותר זכר לקהילה היהודית שהייתה שם.

בישטינה BUSTYN

בהונגרית: BUSTYAHAZA

עיירה בנפת טטש TACHOVO או TYACHIV, קארפאטורוס, אוקראינה.


בישטינה שוכנת כ- 20 ק"מ מדרום מזרח לעיר חוסט CHUST. רוב תושביה רותנים (אוקראינים), מיעוטם הונגרים. עד 1918 הייתה נפת טטש במחוז מאראמארוש בממלכת הונגריה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1939 - 1945 היה האזור תחת כיבוש הונגרי וב- 1945 סופח לאוקראינה, אז רפובליקה בברית המועצות.

ב- 1728 ישב בבישטינה יהודי אחד בחסות בית האצולה, ייצר משקאות, החזיק בית מרזח וחכר שלוש טחנות קמח. באמצע המאה ה- 18 ישבה בעיירה משפחה יהודית אחת. אחר כך, בגלל התנגדות התושבים, לא ישבו יהודים במקום במשך קרוב למאה שנה. רק בשנות החמישים למאה ה- 19, אחרי ביטול הגבלות ההתיישבות של יהודי הונגריה, החלו יהודים להתיישב בבישטינה. ב- 1880 היו בעיירה 142 יהודים ועד 1910 עלה מספרם ל- 579 נפש.

יהודי בישטינה היו שונים משאר יהודי מחוז מאראמארוש. אמנם כולם היו שומרי מסורת, אבל לא כולם לבשו שטריימל ומקצתם קיצרו את זקניהם; כמה היו משכילים ודיברו גרמנית, הונגרית וצ'כית. רוב יהודי העיירה היו חסידי סיגט או חסידי ספינקה. לקהילה לא היה רב משלה והייתה מסופחת לרבנות טטש. בראשית שנות השלושים למאה ה- 20 נבחר ר' אבישי הורוויץ, חתן האדמו"ר מספינקה ר' איתמר לייפר, לרבה של בישטינה, ובגלל התנגדות חסידי סיגט לא מומש המנוי.

תחילה נערכו התפילות בבתים פרטיים. בבית הכנסת הראשון ה"צנטראל שול", שהיה בנוי בעץ, היו כ- 120 מקומות ישיבה. בית הכנסת השני, ה"האנדל שול" הוקם בשנות העשרים המאוחרות של המאה ה- 20 והיו בו כ- 150 מושבים. בניין זה הוקם במקום שבו עמד בית כנסת עתיק יותר. בית הכנסת של הכפריים (דארפס שול) היה מאוכלס בעיקר בשבתות ובחגים. בית מדרש גדול היה בדירת האדמו"ר איתמר לייפר. בית מדרש קטן היה ברחוב השוקולדה ועד מלחמת העולם הראשונה גם ברובע בנטישה, ולידו היה המקווה הישן.

ילדי הקהילה למדו במשך עשרות שנים אצל מלמדים פרטיים. רק בשנות ה- 30 למאה ה- 20 נוסד במקום "תלמוד תורה". בין שתי מלחמות העולם למדו כ- 20 אחוזים מהצעירים בישיבות המחוז או בישיבות הגדולות בסלובקיה. רבים למדו בבית הספר האזרחי POLGARI שבטטש, בגימנסיה העברית באוז'הורוד או במוקאצ'בו ובבית הספר המקצועי בסליש. כמה צעירים למדו רפואה, משפטים והנדסה בבראטיסלאבה או בברנו.

בין מוסדות הקהילה היו חברה ש"ס וארגון נשים לצדקה. חברה קדישא נוסדה עם התארגנות הקהילה, אבל בית עלמין קודש רק בשלהי המאה ה- 19. עד אז נקברו יהודי בישטינה בכפרים הסמוכים. שוחט הועסק במקום משנת 1868.

ב- 1921 היו בקהילה כ- 1,300 יהודים. ראש הקהל היה אז קלמן קראוס KRAUS, שנבחר לכל ימי חייו; ואליעז טייטלבאום TEITELBAUM כיהן כרב. בין ראשי הקהילה היו גם קופל קרויס, חיים שרטר ויעקב פייג.

בעמק הטיסה גודלו פירות ותבואה, ובישטינה שימשה מרכז למסחר סיטונאי וקימונאי של תוצרת חקלאית ושל מוצרים אחרים. כלכלתה המשגשגת של העיירה משכה יהודים להתיישב בה, ורוב ענפי המסחר היו בידיהם. כשליש מבתי האב התפרנסו על ענף העץ (כריתה, נסירה והובלה). בין היהודים היו סוחרים גדולים של עץ, ובבעלות יהודים היו יערות, בתי מסחר ליין ולמשקאות חריפים וחנויות לטקסטיל. בין בעלי המלאכה היו סנדלרים, חייטים, נגרים ואחרים. כ- 50 יהודים היו בעלי עגלות. יהודי הקים בית חרושת למקלות הליכה.

ב- 1867 קיבלו היהודים זכויות אזרח, והרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה העת היו כמה יהודים חברים במועצה הכפרית. עמנואל קרויס נבחר ב- 1926 לסגן ראש המועצה המקומית. אחד מבניו, אלכסנדר קרויס, היה עוזרו של נשיא צ'כוסלובקיה, אדוארד בנש, ב- 1938 גלה עימו ללונדון.

ב- 1927 נערכה בבישטינה אספה ציונית ובה השתתפו כ- 200 צעירים. באותו מעמד נוסד סניף בית"ר של כ- 80 חברים, מועדונם שימש גם ללימוד עברית, להרצאות ולתפילות. ב- 1930 נוסדה קבוצת "החלוץ הצעיר" והיו בה כ- 100 חברים. ב- 1933 התארגנו הנוער הדתי הלאומי ו"צעירי אגודת ישראל", רובם היו תלמידי ישיבה.

משנת 1933 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה עלו כ- 20 צעירים וכמה משפחות מבישטינה לארץ ישראל. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) נרכשו בבישטינה 32 שקלים.

ב- 1930 ישבו בבישטינה 1,042 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. לאזור קארפאטורוס שבו שכנה בישטינה הוענקה בנובמבר 1938 אוטונומיה רותנית. האוקראינים רדפו את יהודים עד שנכבשה האוטונומיה בידי צבא הונגריה ב- 15 במרס 1939. מאז הצרו ההונגרים את צעדי היהודים, שללו מהם רשיונות עבודה ורשיונות מסחר ומשפחות רבות נותרו בלי פרנסה.

בקיץ 1941 גורשו יהודים חסרי אזרחות הונגרית למקום ריכוז בקמנץ פודולסק (אוקראינה) או אל שטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים. ב- 9 באוגוסט חטפו ז'נדרמים הונגרים יהודים והסיעו אותם לעיירה יאסינה, ומשם גורשו מעבר לגבול. בתום שבועיים של חטיפות שבמהלכן גורשו כ- 200 משפחות יהודיות גם של בעלי אזרחות, נתקבלה הוראה להפסיק את הגירושים ולהחזיר את המגורשים. כמה עשרות יהודים הוחזרו לבישטינה. אך כ- 60 אחוזים מיהודי בישטינה כבר נרצחו במקומות שונים באוקראינה ובפולין. יהודים אחדים הצליחו להמלט מגיא ההריגה בקמנץ פודולסקי ולהסתנן חזרה להונגריה.

ב- 1941 גוייסו גברים יהודים לחיל עזר של צבא הונגריה, ועשרות מיהודי בישטינה נשלחו לחזית אוקראינה ושם ניספו. יהודים שנפלו בשבי הרוסים ביקשו להלחם בגרמנים בשורות הצבא האדום, אך נדחו והושלכו למחנות שבויים. לבסוף הצטרפו כתריסר ללגיון הצ'כי של הגנרל סבובודה. גם בבריגדה הצ'כית שלחמה במסגרת חילות בנות הברית היו עשרה יהודים מבישטינה.

ב- 1941 נשלחו לבישטינה כמה פלוגות עבודה של יהודים שהועסקו בהכשרת שדה תעופה צבאי. מקצתם שוכנו בבתי הכנסת שבעיירה והקהילה סייעה להם. במפקד אותה השנה התפקדו בבישטינה 994 יהודים.

ב- 19 במרס 1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה. בצאת חג הפסח (16 באפריל) הוסעו יהודי העיירה ברכבת לגיטו מאטסאלקה מקום ריכוז אלפי יהודים מהסביבה. יהודי בישטינה שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ במשלוח השלישי, ביום ב' של חג השבועות (29 במאי 1944). כל בתי הכנסת ובתי המדרש של העיירה נהרסו במהלך המלחמה.


אחרי המלחמה שבו כמה יהודים לבישטינה. התקינו מטבח ציבורי וחדרי תפילה לגברים ולנשים. מ- 1947, כשאסרו השלטונות לערוך תפילות בציבור, התפללו בבתים פרטיים.

בין השנים 1945 - 1947 ישבו בבישטינה כ- 30 משפחות יהודיות. רובם ישבו לפני המלחמה ביישובי הסביבה. כעבור כמה שנים עלו רוב יהודי בישטינה לארץ ישראל. אחרי שעזבו את העיירה נעשה בניין המקוה למחסן.

בשנות השמונים למאה ה-20 חיו שישה יהודים בבישטינה. באותה עת היה בית העלמין מוזנח ומצבות נלקחו לצרכי בנייה. נשתמר קברו של הצדיק ר' מרדכי מנאדבורנה.

שנות ה-2000

במקום חיו מספר מועט מאוד של יהודים אשר לא היו מאורגנים מסגרת קהילתית.בית העלמין שמור. במקום נמצא קברו של הרבי מנדבורנה. קברו של הרבי שמור ומוקף אוהל. בסמוך אליו בנו חסידי נדבורנה מישראל בית כנסת, המשמש את עולי הרגל שמגיעים לאתר באופן קבוע.

סובראנצה SOBRANCE

(בהונגרית: SZOBRANC)

עיירה בצפון מזרח סלובקיה.


סובראנצה שוכנת בקרבת הגבול עם אוקראינה, על הדרך הראשית בין קושיצה KOSICE לאוז'הורוד UZHOROD. עד 1918 השתייכה לממלכת הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה סופחה לרפובליקה הצ'כוסלובקית, עד לפירוק הרפובליקה ב- 1993.

יהודים ישבו בסובראנצה כנראה כבר במאה ה- 17, על כך מעידות מצבות בבית העלמין. חברה קדישא נוסדה בראשית המאה ה- 19. תחילה היה במקום בית תפילה אחר כך הוקם בית כנסת והיה בו כיסא מעוטר בפסוקים מהמקורות, ששימש לטכסי ברית מילה. כן היה שם בית ספר "תלמוד תורה". לרבנות סובראנצה סופחו יהודים משמונה כפרים בסביבה, אך היו להם בתי עלמין משלהם. הרב האחרון בסובראנצה היה ר' מנשה פרידמאן FRIEDMAN, הוא כיהן במקום כ- 40 שנה. בין ראשי הקהל היו: לזר לבוביץ' LEBOVIC, יעקב שנברגר SCHOENBERGER, איגנאץ ויינברגר WEINBERGER ו-י' ברקוביץ BERKOVITZ. במגיפת כולירע ב1873- ניספו רוב תושבי סובראנצה, ביניהם יהודים.

אדמת האזור הפורייה סיפקה פרנסה בשפע לתושבי המקום; בין יהודי סובראנצה היו בעלי חנויות, בעלי בתי מרזח וסוחרים, שסחרו גם בשוקי הערים אוז'הורוד ומיכאלובצה.

ב- 1867 העניקה ממלכת הונגריה שוויון זכויות לתושביה היהודים. מאז עסקו היהודים במגוון רחב יותר של עיסוקים והחלו להשתלב גם בעניינים מוניציפליים. הרפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות; ובאותה תקופה החלה פעילות ציונית באזור. ב- 1924, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-י"ד דיווחו נציגי "המזרחי" על מכירת שקלים (חברות בהסתדרות הציונית וזכות הצבעה בקונגרסים) בסובראנצה. בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) נרכשו בעיירה שבעה שקלים.

ב- 1930 ישבו בסובראנצה 336 יהודים ובאזור השיפוט כולו - 1,933. 1,298 מהם הצהירו על השתייכותם ללאום היהודי.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 6 באוקטובר 1938 התנתקה סלובקיה מהרפובליקה ובעידוד גרמניה הנאצית הקימה שלטון אוטונומי פשיסטי. עסקי היהודים הועברו בהדרגה לידי אזרחים בני "הגזע הארי" ויהודים רבים נותרו בלי מקור פרנסה. במקום נפתח סניף של ארגון יהודי ארצי, שהוקם במטרה לסייע לנפגעי הגזירות.

באביב 1942 נשלחו צעירות יהודיות למחנות ריכוז בפולין. אחר כך גורשו הצעירים ולבסוף המשפחות. אין בידינו מועד מדויק של גירוש יהודי סובראנצה. הם נשלחו כנראה בשליש הראשון של חודש מאי 1942, דרך מיכאלובצה, לאזור לובלין. רובם מצאו שם את מותם.

כמה צעירים שהצליחו להימלט הצטרפו ב1944- לפרטיזנים סלובקים ולחמו בנאצים.

אחרי המלחמה התקבצו שארית הפליטה בסובראנצה ואירגנו את חיי הקהילה מחדש. הם קידשו בית תפילה והקימו מקווה באבני בית הכנסת ההרוס, במקום שבו עמד בית הכנסת.

ב- 1948 ישבו בעיירה 396 יהודים, נשיאם היה איגנאץ ויינברגר. אחר כך עזבו רוב היהודים את העיירה, מקצתם עלו לישראל, מקצתם היגרו לארצות אחרות. ב- 1953 נותרו בסובראנצה תשע משפחות יהודיות. בית התפילה והמקווה היו עדיין בשימוש הקהילה, אם כי בית התפילה עבר לבעלות איגוד הקהילות היהודיות בבראטיסלאבה.

בשנות השמונים של המאה ה- 20 כבר לא חיו יהודים בסובראנצה.

הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

נכון לשנת 2014 אין כלל יהודים במקום. בית העלמין נטוש ומוזנח. בשנת 2000 בנו במקום גדר ושער לבית העלמין, אולם המקום עדיין אינו מתוחזק באופן שוטף. לעיתים מגיעים מבקרים יחידים. מבני ציבור יהודיים נוספים בעיירה משמשים לצרכים אחרים.

הונצובצה HUNCOVCE

(בגרמנית HUNSDORF, בהונגרית HUNFALU או HUNFALVA)


עיירה בצפון-מזרח סלובקיה.

הונצובצה שוכנת על הנהר פופראד (POPRAD), בין הערים פופראד (מדרום) וקז'מארוק (מצפון). עד 1918 השתייך האזור לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.

הונצובצה נודעה בעולם היהודי בזכות ישיבותיה, שבהן הוכשרו במרוצת השנים למעלה מעשרת אלפים תלמידי-חכמים. הקהילה היהודית היא מהעתיקות באזור ספיש (SPIS, בהונגרית SZEPES) המיושב בעיקר בגרמנים, והם התנגדו לכניסת יהודים לערי האזור. היהודים הראשונים באו להונצובצה במאה ה-17. ב-1728 עדיין חיו שם רק שתי משפחות יהודיות, וב-1754 עלה מספר המשפחות היהודיות בהוהנצובצה ל-31, אך הקהילה התארגנה רק בשנות השישים למאה ה-18.

בית הכנסת הראשון נשרף בדליקה שפרצה ברבע האחרון למאה ה- 18, ואז נשרפו גם מסמכים רבי-ערך וספרות תורנית. ב-1821 נחנך בית כנסת מפואר בסגנון הבארוק, ובמרתפו היה מקוה. ב-1844 הוקם בית ספר יסודי.

במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי שבוטלו הגבלות התיישבות יהודים בהונגריה, עקרו רבים מהונצובצה לערים ספישסקה-נובה-וס (SPISSKA NOVA VES), לבוצ'ה (LEVOCA) ופופראד. ב-1851 חיו בהוהנצובצה 928 יהודים, ב-1860 היה המשפחות היהודיות בעיר כ-200 וב-1900 ירד מספרן ל-40.

רב הקהילה הראשון, הרב בנימין סיני, נפטר ב-1708. הרב השני, הרב זיסקינד, נזכר שם ב-1757. אחריו כיהנו הרב רפפורט בעל "ביגדי קודש", הרב יחזקאל לוי, הרב יואב ביליצר בעל "חן טוב", הרב יחזקאל וייל מחברו של "תורת יחזקאל" וב-1812 נתמנה לכהונה ר' מרדכי ברודא, נכדו של הרב אברהם ברודא מפרנקפורט ע"נ מיין. אחריו כיהן ר' סלמון פרלשטיין ונתמנה ב- 1833 לרב המחוז. מאז ועד סוף המאה ה-19 הייתה הונצובצה מרכז ליהודי אזור ספיש.

בראשית המאה ה-19 פעלו בעיירה שלוש ישיבות. אחרי הדלדלות האוכלוסייה היהודית במקום נותרה רק ישיבה אחת והתפתחה בעיקר כשהרב שמואל רוזנברג (1918-1825) עמד בראשה. הרב רוזנברג נודע בעדתו כעושה נפלאות וכונה "הצדיק". על קברו הוקם אוהל.

הישיבה הייתה השנייה בחשיבותה באירופה (אחרי ישיבת פרשבורג), והוכרה כמוסד לחינוך גבוה על-ידי שלטונות הונגריה ואחר כך גם על-ידי הרפובליקה הצ'כוסלובקית. בשנים 1910- 1908 למדו בישיבה כ-300 תלמידים. ב-1929 נבנה מעון לתלמידי הישיבה אך ב-1931, כשעזב הרב יוסף הורוביץ את המקום, נסגרה הישיבה.

רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר וממלאכה.

בימי מרד ההונגרים נגד השלטון האוסטרי (1848), התנדבו יהודים מהונצובצה לשורות המתקוממים ההונגרים ושמונה מהם נפלו בקרבות. אחרי האמנציפציה של יהודי הונגריה (1867), השתלבו יהודי העיירה בחברה ובכלכלה ההונגרית. ברפובליקה הצ'כוסלובקית, הוכרו כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה תקופה החלה במקום פעילות ציונית כלשהי. ב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, נרכשו בהונצובצה 12 שקלים.

בשנת 1930 חיו בהונצובצה 194 יהודים.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. באוקטובר אותה שנה הכריזה סלובקיה על אוטונומיה ובמארס 1939 נעשתה מדינה עצמאית, גרורת גרמניה הנאצית. המשטר הפאשיסטי הרחיק את היהודים מחיי החברה והכלכלה. ב-1941 חיו בהונצובצה 75 יהודים בלבד.

בקיץ 1942, נלקחו כל יהודי הונצובצה ויהודי הסביבה (פרט ליהודי אחד) לעיר פופראד, וגורשו למחנה ההשמדה אושוויץ על אדמת פולין.


יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה. בניין בית הכנסת, שנפגע בהפצצות מן האוויר, הוסב למחסן. בסוף המאה ה-20, בבית העלמין הישן הגובל בנהר, נמצאו מצבות רבות מתחת למים. מצבה אחת הייתה משנת 7169. בית העלמין החדש, שקודש במאה ה-19, נשתמר.

Oroszvar

A village in the Moson district, north west Hungary, now Rusovce, a borough in southern Bratislava, in Slovakia

in the first half of the 18th century, there were already about 25 families living in the village. The community had established a cemetery, synagogue, Talmud torah and mikveh (ritual bath). From 1840 the towns of the district were opened to Jewish settlement, and a number of Jews came to the village. In 1848 there were 460 Jewish inhabitants.

In 1930 only nine Jews remained in Oroszvar.


The Holocaust Period

In may 1944, the Jews of Oroszvar were taken to Magyarovar, and from there transported to Auschwitz.