דלג לתוכן האתר >

יצחק איגנץ קונשטד

Isaac (Ignaz) Ben Eliezer Lipman Kunstadt (1858-1909), rabbi, born in Pressburg (Pozsony) Hungary (then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). He studied under Abraham Samuel Benjamin Sofer (Schreiber), and afterward proceeded to Vienna, Austria. He was rabbi of Nagyabony (now Veľké Blahovo, Slovakia), from 1862 to 1882, and of the "status quo" community (the moderates who stood between the Orthodox and the Neolog communities) of Nagyvarad (now Oradea, Romania) from 1882 to 1884. In the latter year he was appointed chief rabbi of Radauti (Radautz), in Bukovina (now in Romania). Kunstadt was a fluent preacher in German, but his ignorance of Hungarian, which was then rapidly becoming the vernacular of Hungarian Jewry, was a stumbling block. He is the author of Lu'ah Erez (2 pts., 1885-87), consisting of Talmudic novellae and scriptural interpretations; Lu'ah Erez he-Hadash, a second edition with additions, was published in Vienna in 1915. Many of the sermons he preached on special occasions were published as separate pamphlets.

קונשטד, קונשטאד

Kunstadt

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר מקונשטאד, שמה הגרמני של העיירה קונשטאט במחוז בלנסקו בחבל מורביה, צ'כיה.

שם משפחה זה נגזר מספירוטוס, מילה בפולנית שפירושה "אלכוהול". בישול וסחר במשקאות חריפים היה עיסוק נפוץ בקרב יהודי מזרח אירופה עד מחצית הראשונה של המאה ה-20.

קונשטד מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב דונלד קונשטד אשר החל משנת 1987 שימש במשך 28 שנים כרב של בית הכנסת בספריגהיל אבניו בעיר מובייל, אלבמה, ארה"ב.

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

ראדאוץ Radauti

(ביידיש ראדעווויץ; בגרמנית Radautz )

עיר מחוז בדרום חבל בוקובינה, צפון רומניה.


אזור רדאוץ היה חלק מנסיכות מולדובה עד שסופח חבל בוקובינה לאוסטריה ב- 1774, והיה בשליטת האימפריה האוסטרית ההונגרית עד למלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה (1918) סופח חבל בוקובינה לרומניה.

יהודים מעטים חיו ברדאוץ עוד בימי נסיכות מולדובה; ובסוף המאה ה- 18, אחרי הסיפוח לאוסטריה, נוספו כמה משפחות יהודיות שהגיעו יחד עם מהגרים גרמנים מבוהמיה. ב- 1799 נקבע יריד שבועי, וב- 1819 היה הכפר לעיירה (Targ) וב- 1852 נעשה לעיר. ב1855- הייתה רדאוץ עיר מחוז, ובשיפוטה היו כ- 40 ישובים, רובם חקלאים.

ב- 1807 היו רשומות בין משלמי המסים בראדאוץ שלוש משפחות יהודיות. שלטונות העיר התעלמו מצווים של שליטי המחוז, שדרשו הפסקת הגירה יהודית לעיר ואף גירוש הנמצאים בה, והיישוב היהודי גדל בהתמדה מהגירת יהודים שבאו מגליציה המזרחית. ב- 1894 מנו היהודים 4,894 נפשות והיו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר.

במחצית הראשונה של המאה ה- 19 התפרנסו היהודים כסוחרים, הם סחרו בעצים, בבהמות ובסוסים, היו יהודים שהתפרנסו כמובילים, בעיקר של העצים, והיו גם בעלי מלאכה. לאחר הנחת מסילת הרכבת ב- 1866 עברו סוחרים רבים למסחר סיטוני. מתוך 12 הפירמות שהיו רשומות ב- 1871 בלשכת המסחר, היו עשר בידי יהודים.

לקראת סוף המאה ה- 19 הקימו יהודי רדאוץ מפעלי תעשייה רבים ומגוונים, ובמיוחד יצאו מוניטין בכל האימפריה ליי"ש ולבירה מתוצרת ראדאוץ. מנסרות עצים, בתי בורסקי, טחנות קמח ומפעלים אחרים היו בבעלות יהודית. ביוזמת סוחרים יהודים הוקמה ב- 1909 "קופת חסכון" של עיריית ראדאוץ, מוסד פיננסי שרכש את אמון הציבור.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בימי השלטון הרומני, פחת מספר היהודים. המשבר הכלכלי של סוף שנות ה- 20 היה קרקע נוח להתגברות האנטישמיות. העיר היתה מרכז של מפלגת קוזא האנטישמית ובימי שלטונה הקצר של ממשלת גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) גברו הרדיפות. סוחרים יהודים פשטו את הרגל, בנקים נסגרו והיו אף מקרי התאבדות.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום 250 מפעלי תעשייה שהוקמו בידי יהודים, ובהם עבדו פועלים יהודים. בנק שנוסד ב- 1925 תמך בבעלי המלאכה היהודים. בידי יהודים היו % 90 מהבנקים, המלונות, החנויות, המסעדות. רוב בעלי המקצועות החופשיים היו יהודים.

בתקופת השלטון המולדאווי ציינו ה"גילדה היהודית" ובראשה "הסטארוסטה" את ראשיתו של האירגון הקהילתי. לאחר הסיפוח לאוסטריה, ראדאוץ קיבלה את שירותיה הדתיים מקהילת סירט (Siret); אולם כבר בשנת 1821 שוחט שהתיישב ברדאוץ קבע את בית הכנסת הראשון בדירתו, ויזם פתיחת בית מרחץ עם מקווה. ב- 1831 קודש בהשתדלותו בית עלמין, והשוחט היה הראשון שנטמן בו (מצבתו קיימת עדיין).

בשנת 1859, התארגנו יהודי רדאוץ לקהילה עצמאית, ואליה סונפו היהודים בכפרי הסביבה.

הכנסות הקהילה באו ממיסים, מתשלומים עבור שירותים, מתרומות ומעזבונות, ומאלה מומנה מערכת החינוך. מוסדות סעד רבים היו בקהילה, כגון: בית תמחוי לתלמידים נצרכים, "הכנסת כלה", חברת "חסד של אמת" שעזרה לחולים עניים, חברת "מתן בסתר" לתמיכה בעניים, חברת "מחזיקי שבת" דאגה למזון לעוברי אורח עניים וכדומה. בבית במרכז העיר, שתרם היהודי ברל שולר (Schuller), הוקם בית חולים. בתרומות יחידים הוקם בית אבות (אחרי מלחמת העולם השנייה נעשה הבניין לבית חולים ממשלתי לילדים).

בימי השלטון האוסטרי למדו ילדי הקהילה בבתי הספר הממשלתיים, וערב מלחמת העולם הראשונה עלה מספר התלמידים היהודים בתיכון על מספר התלמידים הלא יהודים.

ב- 1830 הוקם תלמוד תורה, שבו למדו ילדים חסרי אמצעים, ב- 1918 התארגן מחדש, רמתו שופרה, וקלט גם בני משפחות אמידות.

ב- 1830 הוקם לראשונה בניין מיוחד לבית הכנסת, ונשא את שם מיסדו אלי גוואלב (Gewoelb). בעקבות גידול האוכלוסייה ולאחר פנייה אל הקיסר קיבלה הקהילה במתנה מגרש גדול במרכז העיר להקמת בית כנסת נוסף. ב- 1881 הונחה אבן הפינה לבניין בית הכנסת הגדול (היכל) וטקס חנוכתו חל ב- 1883, ביום הולדתו של הקיסר. עד סוף המאה נוספו עוד שמונה בתי תפילה. ערב מלחמת העולם השנייה היו בראדאוץ 23 בתי כנסת ובתי תפילה.

הרב הראשון של הקהילה, ר' הירש צבי שפירא, שהתחיל את כהונתו ב- 1846, פייס בין פלגים יריבים, ואחרי 35 שנות כהונה, עלה לארץ ישראל. המחלוקות בין החרדים למשכילים, ולקראת סוף המאה, בין החרדים לבין הציונים התסיסו את חיי הקהילה. הרב האחרון שכיהן לפני השואה היה הרב רבינוביץ.

ראדאוץ היתה מרכז חסידי ובין אדמו"ריה הנודעים היה ר' יוסף אלטר, שעלה לארץ ישראל ב- 1876 והתיישב בצפת. את מקומו ירש בנו ר' משה, שגם הוא עלה לארץ ישראל, כיהן כאדמו"ר בחיפה ונחשב למחדש היישוב האשכנזי בה.

החסידים על זרמיהם הקימו בתי תפילה משלהם, "קלויזים" של חסידי ויז'ניץ, בויאן וסאדאגורה. בין האדמו"רים שבאו לראדאוץ לפגישות עם חסידיהם היה ר' חיים האגר (Hager) משושלת ויז'ניץ, ובעת ביקוריו נהרו לעיר חסידים מכל קצות בוקובינה.

פעילות ציונית ראשונה בעיר נזקפת לזכותו של ר' יצחק קונשטאט, מרבניה המפורסמים של רדאדאוץ, שייסד ב- 1892 יחד עם נתן בירנבאום את האגודה הציונית "אהבת ציון". עם בואו לראדאוץ של יוסף בירר (Bierer) ששינה את שם האגודה ל"דורשי ציון", יצאה האגודה למרחב, והנציגים הציוניים תפסו עמדות חשובות בהנהלת הקהילה והעיר.

אגודת הסטודנטים "באריסיה" שנוסדה ב- 1912 היתה למרכז פעילות לאומית וחברתית של הנוער האקדמאי. באותה שנה הוקמה אגודת הספורט "הגבורה", שזכתה בתחרויות אזוריות, הגיעה לאליפות העיר וב- 1935 והשתתפה במכביה השנייה בארץ ישראל. בית הספר "שפה ברורה", נוסד ב- 1907 ופעל עד 1938, שפת ההוראה בו הייתה עברית, וסונפו לו גן ילדים ובית ספר למבוגרים. השפעת הציונות היתה חזקה והגיעה עד בתי התפילה החסידיים בהם נאספו תרומות עבור הקרנות הלאומיות.

בין שתי מלחמות העולם היתה פעילות ענפה של המפלגות ציוניות ותנועות הנוער שלהן, ומאות צעירים עלו לארץ ישראל. החלוצים שעלו בימי העלייה השלישית והחמישית היו בין מקימי דגניה, גניגר, שער העמקים.

הציונות נתקלה בהתנגדות הבונד שקיים פעילות בתחום הפוליטי, התרבותי והספורטיבי ובהשפעתו נבחרו בהנהגת הקהילה גם נציגי הפועלים. בין שתי מלחמות העולם השתתפו שני נציגים יהודים במועצת העירייה.

בשנת 1930 היו בראדאוץ 5.647 יהודים, והיו 33.6 אחוזים מכלל תושבי העיר.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1938 סופחו בסאראביה וצפון בוקובינה לברית המועצות. הצבא הרומני שנסוג מהשטחים המסופחים היה אחראי לחללים היהודים הראשונים בראדאוץ ובסביבתה.

המצב החמיר עם עלייתו לשלטון של הגנרל אנטונסקו בספטמבר 1940 בראש ממשלה שכללה חברים ממפלגת "משמר הברזל" הפאשיסטית, ועם הצטרפות רומניה למדינות הציר, בראשות גרמניה הנאצית. גזירות שהוטלו על היהודים חייבו בין היתר הרחקת התלמידים והמורים מבתי הספר הממשלתיים, והם נקלטו בבית ספר שהוקם על ידי הקהילה. הוחרמו בתים, הורחקו פקידים ממשרותיהם ועל הרופאים היהודים נאסר לטפל בחולים נוצרים.

בפוגרום מאורגן שנערך בעיר בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו, נרצחו 12 יהודים. ערב המלחמה נגד ברית המועצות פונו לראדאוץ כל יהודי הכפרים והעיירות במחוז.

ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות, ובסתיו אותה השנה התחיל גירוש יהודי בוקובינה לטראנסניסטריה. בתקופה הזאת עזרה הקהילה למגורשים ממקומות אחרים שעברו דרך ראדאוץ ובעזרת תרומות של יהודים אמידים צויידו בעגלות להמשך דרכם.

פקודת הגירוש לטראנסניסטריה לכל יהודי רדאדאוץ, תושבים ופליטים, ניתנה בסוכות, 11 באוקטובר 1941 והיא הביאה לכמה מקרי התאבדות. ערב הגירוש הצליח בן הרב להחביא את מרשם היהודים של הקהילה, שראשיתו מ- 1857, בגנזך של בית העירייה. הגירוש בוצע תוך יומיים. שתי הקבוצות הראשונות של הגולים גורשו דרך מארקולשט (Marculesti בסאראביה) וכתשעים אחוזים מהם ניספו בדרך ובמחנות טראנסניסטריה; ברשאד, אובודובקה, ציבולובקה, באלטה ואחרים. הקבוצה השלישית גורשה ב- 13 באוקטובר דרך אטאקי בבסאראביה וממנה נספו כעשרים וחמישה אחוזים.


אחרי המלחמה חזרו לראדאוץ כ- 1500 מיהודי העיר ששרדו את המחנות, אליהם הצטרפו פליטים מבסאראביה ומצפון בוקובינה, שלא רצו להשאר תחת שלטון סוביטי. השבים מצאו את בתיהם וחנויותיהם שדודים, מחסנים ורפתות ממוקמים במבני בתי הכנסת, מתוך 175 ספרי תורה נשאר רק אחד שלם.

אירגוני ג'וינט, אוזה ויוצאי ראדאוץ בארצות הברית נחלצו לעזרתם במזון, בביגוד ובעזרה רפואית. רבים, בעיקר בני הנוער, פנו מערבה והמשיכו בדרכם לארץ ישראל במסגרת עליה ב'.

התנועה הציונית חידשה את פעילותה ואגודת הספורט "הגבורה" זכתה באליפות הכדורגל של דרום בוקובינה. האגודה חגגה 35 שנים לייסודה ב- 1947, זמן קצר לפני סגירתה על פי צו שאסר כל פעילות ציונית ברומניה הקומוניסטית.

רוב יהודי ראדאוץ עלו בשנים שבהן נתאפשרה עלייה מרומניה (1948, 1950, 1951, 1959 - 1961 ). ב- 1989 נותרו בראדארוץ 91 יהודים, והם קיימו חיי קהילה; ערכו תפילות בבית הכנסת הגדול ששוקם והחזיקו תלמוד-תורה.

 

אוראדיה Oradea

(בעבר אוראדיה מארה, בפי היהודים ובגרמנית גרוסווארדיין, בהונגרית נאגיוואראד)

עיר בטרנסילבניה הצפונית, רומניה.


עד 1918 ובשנים 1944-1940 הייתה אוראדיה בשליטת הונגריה. בשנת 1736 נרשמו במקום עשר משפחות יהודיות, מיוצאי מוראביה, מבוהמיה ומפולין. העיר גדלה במהירות מסוף המאה ה- 18 וב- 1787 הושג רשיון להקמת בית-כנסת ראשון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית באוראדיה יותר מ- 10,110 (% 26 מכלל התושבים) ויותר מכפליים מזה ב- 1930.

באימוץ הלשון ההונגרית ותרבותה הקדימו יהודי המקום את שאר הקהילות בהונגריה והיו מהם שהשתתפו בפועל בהתקוממות ההונגרית ב- 1848.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמדה בסימן המאבק בין החרדים והיסודות הרפורמיים ושתי העדות קיימו מוסדות משלהן, ביניהם בתי-ספר יסודיים ותיכונים.

בין רבני הקהילה היו, מבין האותודוקסים: ר' אהרן יצחק לאנדסברג, ר' משה צבי פוקס ובנו ר' בנימין. ומבין הרפורמים היו: ר' אלכסנדר קוהוט, ר' ליפוט קצ'קמטי ור' אישטוואן ואידה.

בתחום התרבות והכלכלה היו יהודי אוראדיה הפעילים ביותר בקהילות הונגריה ורומניה - בעיתונות ההונגרית, בדפוס העברי, בפעילות הציונית (החשוב בעיתונים המקומיים היה "ניפונג" ("עמנו") הדתי הציוני, 1940-1929).

בין יהודי המקום היו שנבחרו מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העירייה.

ב- 1927 ארגנה קבוצת סטודנטים מהומות בעיר, כמה יהודים נרצחו ובתי-הכנסת נשדדו.

הפעילות נמשכה כסידרה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1938) ועד לפירסומם של חוקים שהגבילו את היהודים.

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בקיץ 1944, הקימו השלטונות גיטו באוראדיה, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה, 25,000 במספר. מתוך הגיטו שולחו היהודים למחנות-ההשמדה.

בשנת 1947, אחרי המלחמה, נתחדש היישוב היהודי באוראדיה, כשבאו לעיר 8,000 יהודים מניצולי השואה. רובם היגרו לארצות אחרות, מקצתם עלו לישראל.

בשנת 1971 חיו באוראדיה 2,000 יהודים ולהם שלושה בתי כנסת.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יצחק איגנץ קונשטד

Isaac (Ignaz) Ben Eliezer Lipman Kunstadt (1858-1909), rabbi, born in Pressburg (Pozsony) Hungary (then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia). He studied under Abraham Samuel Benjamin Sofer (Schreiber), and afterward proceeded to Vienna, Austria. He was rabbi of Nagyabony (now Veľké Blahovo, Slovakia), from 1862 to 1882, and of the "status quo" community (the moderates who stood between the Orthodox and the Neolog communities) of Nagyvarad (now Oradea, Romania) from 1882 to 1884. In the latter year he was appointed chief rabbi of Radauti (Radautz), in Bukovina (now in Romania). Kunstadt was a fluent preacher in German, but his ignorance of Hungarian, which was then rapidly becoming the vernacular of Hungarian Jewry, was a stumbling block. He is the author of Lu'ah Erez (2 pts., 1885-87), consisting of Talmudic novellae and scriptural interpretations; Lu'ah Erez he-Hadash, a second edition with additions, was published in Vienna in 1915. Many of the sermons he preached on special occasions were published as separate pamphlets.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קונשטד

קונשטד, קונשטאד

Kunstadt

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר מקונשטאד, שמה הגרמני של העיירה קונשטאט במחוז בלנסקו בחבל מורביה, צ'כיה.

שם משפחה זה נגזר מספירוטוס, מילה בפולנית שפירושה "אלכוהול". בישול וסחר במשקאות חריפים היה עיסוק נפוץ בקרב יהודי מזרח אירופה עד מחצית הראשונה של המאה ה-20.

קונשטד מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב דונלד קונשטד אשר החל משנת 1987 שימש במשך 28 שנים כרב של בית הכנסת בספריגהיל אבניו בעיר מובייל, אלבמה, ארה"ב.

ברטיסלבה
ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

ראדאוץ
ראדאוץ Radauti

(ביידיש ראדעווויץ; בגרמנית Radautz )

עיר מחוז בדרום חבל בוקובינה, צפון רומניה.


אזור רדאוץ היה חלק מנסיכות מולדובה עד שסופח חבל בוקובינה לאוסטריה ב- 1774, והיה בשליטת האימפריה האוסטרית ההונגרית עד למלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה (1918) סופח חבל בוקובינה לרומניה.

יהודים מעטים חיו ברדאוץ עוד בימי נסיכות מולדובה; ובסוף המאה ה- 18, אחרי הסיפוח לאוסטריה, נוספו כמה משפחות יהודיות שהגיעו יחד עם מהגרים גרמנים מבוהמיה. ב- 1799 נקבע יריד שבועי, וב- 1819 היה הכפר לעיירה (Targ) וב- 1852 נעשה לעיר. ב1855- הייתה רדאוץ עיר מחוז, ובשיפוטה היו כ- 40 ישובים, רובם חקלאים.

ב- 1807 היו רשומות בין משלמי המסים בראדאוץ שלוש משפחות יהודיות. שלטונות העיר התעלמו מצווים של שליטי המחוז, שדרשו הפסקת הגירה יהודית לעיר ואף גירוש הנמצאים בה, והיישוב היהודי גדל בהתמדה מהגירת יהודים שבאו מגליציה המזרחית. ב- 1894 מנו היהודים 4,894 נפשות והיו הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר.

במחצית הראשונה של המאה ה- 19 התפרנסו היהודים כסוחרים, הם סחרו בעצים, בבהמות ובסוסים, היו יהודים שהתפרנסו כמובילים, בעיקר של העצים, והיו גם בעלי מלאכה. לאחר הנחת מסילת הרכבת ב- 1866 עברו סוחרים רבים למסחר סיטוני. מתוך 12 הפירמות שהיו רשומות ב- 1871 בלשכת המסחר, היו עשר בידי יהודים.

לקראת סוף המאה ה- 19 הקימו יהודי רדאוץ מפעלי תעשייה רבים ומגוונים, ובמיוחד יצאו מוניטין בכל האימפריה ליי"ש ולבירה מתוצרת ראדאוץ. מנסרות עצים, בתי בורסקי, טחנות קמח ומפעלים אחרים היו בבעלות יהודית. ביוזמת סוחרים יהודים הוקמה ב- 1909 "קופת חסכון" של עיריית ראדאוץ, מוסד פיננסי שרכש את אמון הציבור.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בימי השלטון הרומני, פחת מספר היהודים. המשבר הכלכלי של סוף שנות ה- 20 היה קרקע נוח להתגברות האנטישמיות. העיר היתה מרכז של מפלגת קוזא האנטישמית ובימי שלטונה הקצר של ממשלת גוגא-קוזא (סוף דצמבר 1937 עד פברואר 1938) גברו הרדיפות. סוחרים יהודים פשטו את הרגל, בנקים נסגרו והיו אף מקרי התאבדות.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום 250 מפעלי תעשייה שהוקמו בידי יהודים, ובהם עבדו פועלים יהודים. בנק שנוסד ב- 1925 תמך בבעלי המלאכה היהודים. בידי יהודים היו % 90 מהבנקים, המלונות, החנויות, המסעדות. רוב בעלי המקצועות החופשיים היו יהודים.

בתקופת השלטון המולדאווי ציינו ה"גילדה היהודית" ובראשה "הסטארוסטה" את ראשיתו של האירגון הקהילתי. לאחר הסיפוח לאוסטריה, ראדאוץ קיבלה את שירותיה הדתיים מקהילת סירט (Siret); אולם כבר בשנת 1821 שוחט שהתיישב ברדאוץ קבע את בית הכנסת הראשון בדירתו, ויזם פתיחת בית מרחץ עם מקווה. ב- 1831 קודש בהשתדלותו בית עלמין, והשוחט היה הראשון שנטמן בו (מצבתו קיימת עדיין).

בשנת 1859, התארגנו יהודי רדאוץ לקהילה עצמאית, ואליה סונפו היהודים בכפרי הסביבה.

הכנסות הקהילה באו ממיסים, מתשלומים עבור שירותים, מתרומות ומעזבונות, ומאלה מומנה מערכת החינוך. מוסדות סעד רבים היו בקהילה, כגון: בית תמחוי לתלמידים נצרכים, "הכנסת כלה", חברת "חסד של אמת" שעזרה לחולים עניים, חברת "מתן בסתר" לתמיכה בעניים, חברת "מחזיקי שבת" דאגה למזון לעוברי אורח עניים וכדומה. בבית במרכז העיר, שתרם היהודי ברל שולר (Schuller), הוקם בית חולים. בתרומות יחידים הוקם בית אבות (אחרי מלחמת העולם השנייה נעשה הבניין לבית חולים ממשלתי לילדים).

בימי השלטון האוסטרי למדו ילדי הקהילה בבתי הספר הממשלתיים, וערב מלחמת העולם הראשונה עלה מספר התלמידים היהודים בתיכון על מספר התלמידים הלא יהודים.

ב- 1830 הוקם תלמוד תורה, שבו למדו ילדים חסרי אמצעים, ב- 1918 התארגן מחדש, רמתו שופרה, וקלט גם בני משפחות אמידות.

ב- 1830 הוקם לראשונה בניין מיוחד לבית הכנסת, ונשא את שם מיסדו אלי גוואלב (Gewoelb). בעקבות גידול האוכלוסייה ולאחר פנייה אל הקיסר קיבלה הקהילה במתנה מגרש גדול במרכז העיר להקמת בית כנסת נוסף. ב- 1881 הונחה אבן הפינה לבניין בית הכנסת הגדול (היכל) וטקס חנוכתו חל ב- 1883, ביום הולדתו של הקיסר. עד סוף המאה נוספו עוד שמונה בתי תפילה. ערב מלחמת העולם השנייה היו בראדאוץ 23 בתי כנסת ובתי תפילה.

הרב הראשון של הקהילה, ר' הירש צבי שפירא, שהתחיל את כהונתו ב- 1846, פייס בין פלגים יריבים, ואחרי 35 שנות כהונה, עלה לארץ ישראל. המחלוקות בין החרדים למשכילים, ולקראת סוף המאה, בין החרדים לבין הציונים התסיסו את חיי הקהילה. הרב האחרון שכיהן לפני השואה היה הרב רבינוביץ.

ראדאוץ היתה מרכז חסידי ובין אדמו"ריה הנודעים היה ר' יוסף אלטר, שעלה לארץ ישראל ב- 1876 והתיישב בצפת. את מקומו ירש בנו ר' משה, שגם הוא עלה לארץ ישראל, כיהן כאדמו"ר בחיפה ונחשב למחדש היישוב האשכנזי בה.

החסידים על זרמיהם הקימו בתי תפילה משלהם, "קלויזים" של חסידי ויז'ניץ, בויאן וסאדאגורה. בין האדמו"רים שבאו לראדאוץ לפגישות עם חסידיהם היה ר' חיים האגר (Hager) משושלת ויז'ניץ, ובעת ביקוריו נהרו לעיר חסידים מכל קצות בוקובינה.

פעילות ציונית ראשונה בעיר נזקפת לזכותו של ר' יצחק קונשטאט, מרבניה המפורסמים של רדאדאוץ, שייסד ב- 1892 יחד עם נתן בירנבאום את האגודה הציונית "אהבת ציון". עם בואו לראדאוץ של יוסף בירר (Bierer) ששינה את שם האגודה ל"דורשי ציון", יצאה האגודה למרחב, והנציגים הציוניים תפסו עמדות חשובות בהנהלת הקהילה והעיר.

אגודת הסטודנטים "באריסיה" שנוסדה ב- 1912 היתה למרכז פעילות לאומית וחברתית של הנוער האקדמאי. באותה שנה הוקמה אגודת הספורט "הגבורה", שזכתה בתחרויות אזוריות, הגיעה לאליפות העיר וב- 1935 והשתתפה במכביה השנייה בארץ ישראל. בית הספר "שפה ברורה", נוסד ב- 1907 ופעל עד 1938, שפת ההוראה בו הייתה עברית, וסונפו לו גן ילדים ובית ספר למבוגרים. השפעת הציונות היתה חזקה והגיעה עד בתי התפילה החסידיים בהם נאספו תרומות עבור הקרנות הלאומיות.

בין שתי מלחמות העולם היתה פעילות ענפה של המפלגות ציוניות ותנועות הנוער שלהן, ומאות צעירים עלו לארץ ישראל. החלוצים שעלו בימי העלייה השלישית והחמישית היו בין מקימי דגניה, גניגר, שער העמקים.

הציונות נתקלה בהתנגדות הבונד שקיים פעילות בתחום הפוליטי, התרבותי והספורטיבי ובהשפעתו נבחרו בהנהגת הקהילה גם נציגי הפועלים. בין שתי מלחמות העולם השתתפו שני נציגים יהודים במועצת העירייה.

בשנת 1930 היו בראדאוץ 5.647 יהודים, והיו 33.6 אחוזים מכלל תושבי העיר.


תקופת השואה

בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1938 סופחו בסאראביה וצפון בוקובינה לברית המועצות. הצבא הרומני שנסוג מהשטחים המסופחים היה אחראי לחללים היהודים הראשונים בראדאוץ ובסביבתה.

המצב החמיר עם עלייתו לשלטון של הגנרל אנטונסקו בספטמבר 1940 בראש ממשלה שכללה חברים ממפלגת "משמר הברזל" הפאשיסטית, ועם הצטרפות רומניה למדינות הציר, בראשות גרמניה הנאצית. גזירות שהוטלו על היהודים חייבו בין היתר הרחקת התלמידים והמורים מבתי הספר הממשלתיים, והם נקלטו בבית ספר שהוקם על ידי הקהילה. הוחרמו בתים, הורחקו פקידים ממשרותיהם ועל הרופאים היהודים נאסר לטפל בחולים נוצרים.

בפוגרום מאורגן שנערך בעיר בינואר 1941, בימי מרד "משמר הברזל" נגד אנטונסקו, נרצחו 12 יהודים. ערב המלחמה נגד ברית המועצות פונו לראדאוץ כל יהודי הכפרים והעיירות במחוז.

ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות, ובסתיו אותה השנה התחיל גירוש יהודי בוקובינה לטראנסניסטריה. בתקופה הזאת עזרה הקהילה למגורשים ממקומות אחרים שעברו דרך ראדאוץ ובעזרת תרומות של יהודים אמידים צויידו בעגלות להמשך דרכם.

פקודת הגירוש לטראנסניסטריה לכל יהודי רדאדאוץ, תושבים ופליטים, ניתנה בסוכות, 11 באוקטובר 1941 והיא הביאה לכמה מקרי התאבדות. ערב הגירוש הצליח בן הרב להחביא את מרשם היהודים של הקהילה, שראשיתו מ- 1857, בגנזך של בית העירייה. הגירוש בוצע תוך יומיים. שתי הקבוצות הראשונות של הגולים גורשו דרך מארקולשט (Marculesti בסאראביה) וכתשעים אחוזים מהם ניספו בדרך ובמחנות טראנסניסטריה; ברשאד, אובודובקה, ציבולובקה, באלטה ואחרים. הקבוצה השלישית גורשה ב- 13 באוקטובר דרך אטאקי בבסאראביה וממנה נספו כעשרים וחמישה אחוזים.


אחרי המלחמה חזרו לראדאוץ כ- 1500 מיהודי העיר ששרדו את המחנות, אליהם הצטרפו פליטים מבסאראביה ומצפון בוקובינה, שלא רצו להשאר תחת שלטון סוביטי. השבים מצאו את בתיהם וחנויותיהם שדודים, מחסנים ורפתות ממוקמים במבני בתי הכנסת, מתוך 175 ספרי תורה נשאר רק אחד שלם.

אירגוני ג'וינט, אוזה ויוצאי ראדאוץ בארצות הברית נחלצו לעזרתם במזון, בביגוד ובעזרה רפואית. רבים, בעיקר בני הנוער, פנו מערבה והמשיכו בדרכם לארץ ישראל במסגרת עליה ב'.

התנועה הציונית חידשה את פעילותה ואגודת הספורט "הגבורה" זכתה באליפות הכדורגל של דרום בוקובינה. האגודה חגגה 35 שנים לייסודה ב- 1947, זמן קצר לפני סגירתה על פי צו שאסר כל פעילות ציונית ברומניה הקומוניסטית.

רוב יהודי ראדאוץ עלו בשנים שבהן נתאפשרה עלייה מרומניה (1948, 1950, 1951, 1959 - 1961 ). ב- 1989 נותרו בראדארוץ 91 יהודים, והם קיימו חיי קהילה; ערכו תפילות בבית הכנסת הגדול ששוקם והחזיקו תלמוד-תורה.

 

אוראדיה

אוראדיה Oradea

(בעבר אוראדיה מארה, בפי היהודים ובגרמנית גרוסווארדיין, בהונגרית נאגיוואראד)

עיר בטרנסילבניה הצפונית, רומניה.


עד 1918 ובשנים 1944-1940 הייתה אוראדיה בשליטת הונגריה. בשנת 1736 נרשמו במקום עשר משפחות יהודיות, מיוצאי מוראביה, מבוהמיה ומפולין. העיר גדלה במהירות מסוף המאה ה- 18 וב- 1787 הושג רשיון להקמת בית-כנסת ראשון.

לקראת סוף המאה ה- 19 מנתה האוכלוסייה היהודית באוראדיה יותר מ- 10,110 (% 26 מכלל התושבים) ויותר מכפליים מזה ב- 1930.

באימוץ הלשון ההונגרית ותרבותה הקדימו יהודי המקום את שאר הקהילות בהונגריה והיו מהם שהשתתפו בפועל בהתקוממות ההונגרית ב- 1848.

המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה עמדה בסימן המאבק בין החרדים והיסודות הרפורמיים ושתי העדות קיימו מוסדות משלהן, ביניהם בתי-ספר יסודיים ותיכונים.

בין רבני הקהילה היו, מבין האותודוקסים: ר' אהרן יצחק לאנדסברג, ר' משה צבי פוקס ובנו ר' בנימין. ומבין הרפורמים היו: ר' אלכסנדר קוהוט, ר' ליפוט קצ'קמטי ור' אישטוואן ואידה.

בתחום התרבות והכלכלה היו יהודי אוראדיה הפעילים ביותר בקהילות הונגריה ורומניה - בעיתונות ההונגרית, בדפוס העברי, בפעילות הציונית (החשוב בעיתונים המקומיים היה "ניפונג" ("עמנו") הדתי הציוני, 1940-1929).

בין יהודי המקום היו שנבחרו מטעם המפלגה הקומוניסטית למועצת העירייה.

ב- 1927 ארגנה קבוצת סטודנטים מהומות בעיר, כמה יהודים נרצחו ובתי-הכנסת נשדדו.

הפעילות נמשכה כסידרה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1938) ועד לפירסומם של חוקים שהגבילו את היהודים.

במהלך המלחמה, אחרי כניסת הגרמנים להונגריה בקיץ 1944, הקימו השלטונות גיטו באוראדיה, ובו רוכזו יהודי העיר והסביבה, 25,000 במספר. מתוך הגיטו שולחו היהודים למחנות-ההשמדה.

בשנת 1947, אחרי המלחמה, נתחדש היישוב היהודי באוראדיה, כשבאו לעיר 8,000 יהודים מניצולי השואה. רובם היגרו לארצות אחרות, מקצתם עלו לישראל.

בשנת 1971 חיו באוראדיה 2,000 יהודים ולהם שלושה בתי כנסת.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.