דלג לתוכן האתר >

מיהאי (מישקה) האוזר

Mihaly (Miska) Hauser (1822-1887), violinist and composer, born in Pozsony, Hungary (Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia).

He studied the violin under Joseph Boehm, Konradin Kreutzer, Joseph Mayseder and Simon Schechter in Vienna, Austria. In 1840 he went on a world wide performing tour, covering Germany (1940), then Denmark, Sweden, Norway, Russia (1842), England (1851) North and South America, Australia, Pacific islands, then (1858) India, Egypt, Malta, Turkey and the Balkans. He was the first European artist to appear in the Hawaiian Islands. He toured Italy (1864) and then performed in Paris, Berlin, and Koln. He enjoyed a great success wherever he played his violin. His best known compositions are Rhapsodie Hongroise and Der Blinde Leiermann.

Hauser is also remembered for his Wanderbuch eines Oesterreichischen Virtuosen: Briefe aus Californien, Südamerika und Australien "(Wanderings of an Austrian Virtuoso: Letters from California, South-America and Australia", 2 vols., Leipzig, 1858-1859) - a reprint of his letters to the Ostdeutsche Post, Vienna, on his American and Australian tour.

Hauser died in Vienna.

האוואי Hawaii

מדינה בארצות-הברית, מאז אוגוסט 1959 - המדינה החמישים במספר.


ראשיתו של היישוב היהודי בהאוואי אפופה אגדה; בסוף המאה ה-18 מספר ימאי אחד על טבח יהודי בפמליית המלך שבא לבקר באוניתו. ספר תורה ו"יד" לקריאה בתורה, שהיו מצויים בידי משפחת המלוכה, מלמדים שאכן היה קשר כלשהו בינה ובין היהודים.

בשנת 1888 סיפר עיתון מקומי כי המלכה פרשה את יריעות ספר התורה על דפנות האוהל שלה. הקהילה היהודית נהגה להשתמש בספר תורה זה בימי החגים עד שנת 1930. במרוצת הזמן הספר נעלם ואין יודע היכן הוא. ה"יד" שמורה בבית-הכנסת היחיד במדינה.

משערים שסוחרים יהודים מאנגליה ומגרמניה הגיעו להאוואי בשנות ה-40 של המאה ה-19. יהודים אמריקנים הגיעו מקאליפורניה בסוף המאה. בשנת 1901 קודש בית עלמין והתארגנה אגודה יהודית לעזרה הדדית. ב-1922 נוסד המרכז ליהודים ששירתו בצבא ארה"ב. ב-1938 התארגנה הקהילה היהודית של הונולולו על מוסדותיה ובתי הכנסת שלה. בשנת 1951 נחנך שם בית כנסת רפורמי וכעבור זמן מה נוסדו מרכז חבד וקהילה קונסרבטיבית.

אם כי החיים היהודים בהאוואי מתרכזים בהונולולו, יש קהילות גם במאווי (MAUI), בהילו (HILO) ובקאוואי (KAUAI). בכמה מבתי הכנסת מקיימים לימודי יהדות בימי ראשון. בפרל הרבור קיים בית תפילה בשם "אלוהה".

האוכלוסייה היהודית בהאוואי צעירה יחסית, הן מבחינת הגיל והן מבחינת רצף ההתיישבות. רוב יהודי האוואי השתקעו במקום אחרי מלחמת-העולם השנייה. מעטים ביניהם בעלי עסקים; רובם בעלי מקצועות חופשיים ובשירות הממשלתי. אך הקהילה היהודית גדלה בהתמדה בזרם בלתי פוסק של יהודים מיבשת אמריקה שבאים להתיישב בהאוואי.

במקורות הרשמיים נאמד מספר היהודים באיי האוואי בשנות הששים באלף לערך. ב-1967 נקב עיתון מקומי מספר גדול פי ארבעה מזה, ונימק את ההפרש בכך שרוב היהודים לא רשומים ככאלה כיון שאינם מקיימים קשר כלשהו עם הציבור היהודי.

רבעון של הקהילה היהודית בהאוואי בשם JEWISH NEWS יוצא לאור כבר 13 שנים.

בשנת 1997 רשמו פרסומי הקונגרס היהודי העולמי 7,000 יהודים בהאוואי.

Australia

Officially: The Commonwealth of Australia

A country consisting of mainland Australia, the island of Tasmania and a number of smaller islands.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 114,000 out of 25,000,000 (0.46%).  The 9th largest Jewish community in the world.

Executive Council of Australian Jewry
Phone: 612-8353-8500
Fax: 612-9361-5888
Website: http://www.ecaj.org.au/

ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

קלן Koln

(במקורותינו "קולוניה", בימי הרומאים "קולוניה אגריפינה")

עיר במחוז הריין, גרמניה.

הקהילה היהודית


בית-עלמין שנחשף בקלן בשנות השלושים למאה העשרים, ושימש את יהודי קלן עד סוף המאה ה-17, מרמז על קיום יישוב יהודי בקלן עוד בימי הרומאים. עד למאה ה-11 אין ידיעות על הקהילה, מלבד שני צווים שהוציא הקיסר קונסטאנטינוס במאה ה-4, המתייחסים ליהודים.

בתחילת המאה ה-11 הוקם בית-כנסת בקלן, נחרב ושוקם שלוש פעמים באותו המקום עד שבניינו נמסר לכנסיה אחרי גירוש היהודים מן העיר בשנת 1424. יסודות בית הכנסת ומרתף הגניזה שבו נתגלו בעקבות הפצצות בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה.

מסע-הצלב הראשון (1096) הביא הרס וכלייה על הקהילה היהודית בקלן. למרות מאמצי הארכיבישוף המקומי לפרוש את חסותו על הקהילה, נרצחו כאלף יהודים, ביניהם הרב משה כהן צדק. יהודים שבחרו להתנצר באותו המעמד העפילו במרוצת הימים, הם וצאצאיהם, לעמדות בכירות בכנסיה ובמימשל האזרחי.

בזמן מסע הצלב השני (1146) ניצלו יהודי קלן בזכותו של הארכיבישוף ארנולד שהעמיד לרשותם את מצודת וולקנבורג להסתתר בה בשעת הצורך. שלטונות הכנסייה היו מופקדים על גביית מסי הקיסר מיהודים ועל השיפוט בפלילים.

משנת 1252 הוציאו הארכיבישופים מפעם לפעם תעודות-חסות לקהילה, וכשעבר השלטון הפנימי לידי העירונים (במאה ה-14) המשיכו בנוהג הזה, תמורת תשלום נכבד.

בימי "המגיפה השחורה" בקלן בקיץ 1349. תקף אספסוף את הרובע היהודי. היהודים נמלטו לבית-הכנסת, העלו אותו באש במו-ידיהם וניספו בלהבות. אלו שנותרו בעיר נרצחו בידי ההמון. רכוש היהודים נמכר, והתמורה התחלקה בין הכנסיה,לבין העירייה והשליט החילוני.

ב-1372 הותר ליהודים לחזור לקלן. שיעור הריבית הועמד על לא יותר מ-%36.5 לשנה, על היהודים הוטלו הגבלות בלבוש ואיסור על העסקת מטפלות נוצריות. על הקהילה הקטנה הוטלו מסים כבדים.

בימי הביניים ניהלה את ענייני הקהילה מועצה ובראשה "בישוף היהודים", להבדיל מרב הקהילה, אם כי שתי הכהונות הופקדו לפעמים בידי אדם אחד. הקהילה החזיקה בית-כנסת, בית-עלמין, מקווה, אולם לריקודים, מאפייה, אכסנייה לעוברי-אורח ומעונות לבעלי-תפקידים. חצר בית-הכנסת שימשה לאסיפות לחתונות ואולי גם לישיבות בית-הדין.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, ובמרוצת הזמן גם במתן הלוואות. לירידים המפורסמים בקלן היו באים יהודים אפילו מאוקראינה הרחוקה.

בין "רבני קולוניה" המהוללים היו אליעזר בן יואל הלוי מבון (ראבי"ה) ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש), ר' אלכסנדר זוסלין הכהן מפראנקפורט, והמקובל אברהם בן אלכסנדר. נתן בן שמעון, בן קהילת קלן, העתיק על קלף את "משנה תורה" לרמב"ם - העתק נדיר ביופיו ואחת הדוגמאות המצויינות של כתב-יד אשכנזי בשילוב עיטורים ברוח הזמן. הקלף שמור במוזיאון בבודאפשט.

בשנת 1424 פג תוקפו של המסמך שהתיר מגורי יהודים בקלן, ההיתר לא חודש למרות הפצרותיהם של הארכיבישוף, הקיסר והאפיפיור. היהודים נאלצו לעזוב את קלן ולא שבו אליה אלא בסוף המאה ה-18.

במאה ה-16 היתה קלן זירת פולמוס חריף על התלמוד. בעקבות הסתה נגד התלמוד שהשמיע המשומד יוהן יוסף פפרקורן, יצא להגנת התלמוד ההומאניסטן הנוצרי יוהאנס רויכלין (1522- 1455), ונערך על כך דיון פומבי בעיר קלן.

אחרי סיפוח חבל הרייך לצרפת המהפכנית ב-1794 התחדש היישוב היהודי בקלן. שלמה אופנהיים ייצג את הקהילה בעצרת הנכבדים היהודים שכינס נאפוליון ב-1806, ורב הקהילה ש"ב רפפורט השתתף "בסנהדרין" של הקהילות היהודיות הצרפתיות שנה לאחר-מכן.

היתרי-מגורים בעיר נדרשו גם אחרי שסופחה קלן לפרוסיה ב-1815, וכעבור שלושים שנה הגיע מספר היהודים בעיר לאלף בערך והקהילה זכתה למעמד מוכר. שוויון אזרחי ליהודי קלן הושג רק ב-1856.

בין ראשי הציבור בקלן באותו הזמן היה דוד הס, אביו של משה הס מחבר "רומא וירושלים". משנת 1867 פעלה בקלן עדה חרדית עצמאית - "עדן ישורון", ולידה היה בית-מדרש למורים ששמו יצא למרחוק. על סף המאה ה-20 מנתה הקהילה 9,745 נפש; במסגרתה פעלו ארבעה בתי-כנסת, בית-מדרש, שני בתי-ספר יסודיים, בית ספר תיכון, כמה בתי-ספר דתיים, בית- חולים, בית-יתומות, מעונות לילידים ולתלמידים, ומוסדות ואגודות שונות.

בשנים 1911-1904 שכן בקלן המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית העולמית, וזאת בעקבות היבחרו של דוד וולפסון, בן המקום, לנשיא ההסתדרות הציונית עם מותו של הרצל.

מנהיג ציוני אחר שישב קלן היה מאכס בודנהיימר (1940-1865).

בשנות השלושים למאה העשרים חיו בקלן המזרחן היהודי איזידור שפטלוביץ וההיסטוריון היהודי אדולף קובר.

בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חיו בקלן קרוב ל-20,000 (%2.5 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

ביום 1 באפריל 1933, "שבת החרם", בוצעו בקלן תקנות המשטר הנאצי (עלה לשלטון במרס) לחרם על היהודים. הוחרמו עסקים וחנויות שהיו בבעלות יהודים, משרדי רופאים יהודים, עורכי-דין ובעלי מקצועות אחרים. בחנויות נוצריות רבות סירבו למכור ליהודים.

ב-5 במאי 1933 הועלו באש בכיכר האוניברסיטה ספרים "יהודיים". יותר מ-%40 מיהודי קלן היגרו לארצות-חוץ עד ספטמבר 1939.

באותן השנים נהרו לעיר יהודים מערי-השדה, והקהילה התארגנה מחדש בפרנסות היהודים ובתחום התרבות, הדת והחינוך. במארס 1938 נשלל המעמד הרישמי משתי העדות היהודיות. ובליל 9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", הותקפו יהודי קלן ונהרסו בתי-הכנסת בעיר, חנויות נשדדו ויהודים רבים נלקחו למחנות-ריכוז. בספטמבר 1938 גורשו מגרמניה היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הוגבל בהדרגה חופש התנועה של היהודים, נאסר עליהם להשתמש ברכב ציבורי או במקלטים ציבוריים ונאסר עליהם להתגורר בבתים בבעלות לא-יהודית.

בסתיו 1941 גורשו למזרח 11,000 היהודים שנותרו בקלן. במשלוחים האחרונים נכללו בני זוגות מעורבים וכאלה שהיו בידיהם תעודות שחרור מטעמים שונים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התאספו בעיר כ-600 יהודים משרידי השואה והתארגנו במסגרת של קהילה.

בשנים 1964-1963 ערכה עיריית קלן תערוכה שהציגה אלפיים שנות היסטוריה ותרבות יהודית בחבל הריין.

בשנת 1967 התגוררו בקלן 1,321 יהודים. הקהילה החזיקה בית-כנסת (ששוקם ב-1959), מרכז לנוער, מושב זקנים, מוזיאון יהודי וספרייה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

יש בעיר 2 קהילות - אורתודוכסית וליברלית ( פרוגרסיבית ) . רוב התושבים היהודים משתייכים לקהילה האורתודוכסית . בשנת 2003 לפי נתוני הקהילה , מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ - 4650 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הינו ירון אנגלמאייר והיא הרביעית בגודלה בגרמניה לאחר ברלין , מינכן ופרנקפורט על המיין . הקהילה מספקת : בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , מועדוני נוער , ארגון סטודנטים , אוכל כשר ומגוון פעילות חברה - תרבות ודת . יש גם יוזמות מקומיות של מפגשי תרבות וחברה כגון חווה פישר שמפעילה מועדון שכזה עם אוכל כשר .

אחד מבתי הכנסת הגדולים בעבר - Boonstasse שנהרס בשואה , שוקם והוא בית הכנסת המרכזי של הקהילה . בעיר מוקם מוזיאון מרכזי ייחודי , היסטורי - ארכיאולוגי , באתר של בית הכנסת הראשון של העיר בימי הביניים . במקום נערכות חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ונחשפו ממצאים יחודיים מראשית ההתיישבות היהודית בגרמניה וראשית השימוש בשפת היידיש . 

במקומות שונים בעיר הוקמו מספר אנדרטאות לזכר נרצחי השואה ובבית העלמין היהודי . בבית הכנסת מוצגת תערוכה ל - 2000 שנות היהדות בעיר .

בשנת 1996 נוסדה בעיר קהילה ליברלית הכוללת : בית כנסת , שיעורי יהדות , אירועי תרבות וחברה , מחנות קיץ וחורף והוצאה לאור של עלון חודשי . רב הקהילה הינו ולטר רוטשילד . בעיר נשתמר בית הקהילה הישן ששופץ ומשרת את הקהילה . בשנת 1994 הוקם בית חב"ד בהנהלת מנחם מנדל שכולל - בית חב"ד , מטבח כשר , חנות כשרה , חינוך ילדים , נוער ומבוגרים , אירוח שבתות וחגים , ספרייה , שרותי דת שונים ופרסומים בעיקר ברוסית .

בית העלמין היהודי מטופל , יש בו בית הספדים , אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה וחפצי קדושה יהודיים שהושחתו ונקברו . קרן לאודר האמריקאית מפעילה בית ספר קהילתי יסודי .

 

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
מיהאי (מישקה) האוזר

Mihaly (Miska) Hauser (1822-1887), violinist and composer, born in Pozsony, Hungary (Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia).

He studied the violin under Joseph Boehm, Konradin Kreutzer, Joseph Mayseder and Simon Schechter in Vienna, Austria. In 1840 he went on a world wide performing tour, covering Germany (1940), then Denmark, Sweden, Norway, Russia (1842), England (1851) North and South America, Australia, Pacific islands, then (1858) India, Egypt, Malta, Turkey and the Balkans. He was the first European artist to appear in the Hawaiian Islands. He toured Italy (1864) and then performed in Paris, Berlin, and Koln. He enjoyed a great success wherever he played his violin. His best known compositions are Rhapsodie Hongroise and Der Blinde Leiermann.

Hauser is also remembered for his Wanderbuch eines Oesterreichischen Virtuosen: Briefe aus Californien, Südamerika und Australien "(Wanderings of an Austrian Virtuoso: Letters from California, South-America and Australia", 2 vols., Leipzig, 1858-1859) - a reprint of his letters to the Ostdeutsche Post, Vienna, on his American and Australian tour.

Hauser died in Vienna.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

האוואי
האוואי Hawaii

מדינה בארצות-הברית, מאז אוגוסט 1959 - המדינה החמישים במספר.


ראשיתו של היישוב היהודי בהאוואי אפופה אגדה; בסוף המאה ה-18 מספר ימאי אחד על טבח יהודי בפמליית המלך שבא לבקר באוניתו. ספר תורה ו"יד" לקריאה בתורה, שהיו מצויים בידי משפחת המלוכה, מלמדים שאכן היה קשר כלשהו בינה ובין היהודים.

בשנת 1888 סיפר עיתון מקומי כי המלכה פרשה את יריעות ספר התורה על דפנות האוהל שלה. הקהילה היהודית נהגה להשתמש בספר תורה זה בימי החגים עד שנת 1930. במרוצת הזמן הספר נעלם ואין יודע היכן הוא. ה"יד" שמורה בבית-הכנסת היחיד במדינה.

משערים שסוחרים יהודים מאנגליה ומגרמניה הגיעו להאוואי בשנות ה-40 של המאה ה-19. יהודים אמריקנים הגיעו מקאליפורניה בסוף המאה. בשנת 1901 קודש בית עלמין והתארגנה אגודה יהודית לעזרה הדדית. ב-1922 נוסד המרכז ליהודים ששירתו בצבא ארה"ב. ב-1938 התארגנה הקהילה היהודית של הונולולו על מוסדותיה ובתי הכנסת שלה. בשנת 1951 נחנך שם בית כנסת רפורמי וכעבור זמן מה נוסדו מרכז חבד וקהילה קונסרבטיבית.

אם כי החיים היהודים בהאוואי מתרכזים בהונולולו, יש קהילות גם במאווי (MAUI), בהילו (HILO) ובקאוואי (KAUAI). בכמה מבתי הכנסת מקיימים לימודי יהדות בימי ראשון. בפרל הרבור קיים בית תפילה בשם "אלוהה".

האוכלוסייה היהודית בהאוואי צעירה יחסית, הן מבחינת הגיל והן מבחינת רצף ההתיישבות. רוב יהודי האוואי השתקעו במקום אחרי מלחמת-העולם השנייה. מעטים ביניהם בעלי עסקים; רובם בעלי מקצועות חופשיים ובשירות הממשלתי. אך הקהילה היהודית גדלה בהתמדה בזרם בלתי פוסק של יהודים מיבשת אמריקה שבאים להתיישב בהאוואי.

במקורות הרשמיים נאמד מספר היהודים באיי האוואי בשנות הששים באלף לערך. ב-1967 נקב עיתון מקומי מספר גדול פי ארבעה מזה, ונימק את ההפרש בכך שרוב היהודים לא רשומים ככאלה כיון שאינם מקיימים קשר כלשהו עם הציבור היהודי.

רבעון של הקהילה היהודית בהאוואי בשם JEWISH NEWS יוצא לאור כבר 13 שנים.

בשנת 1997 רשמו פרסומי הקונגרס היהודי העולמי 7,000 יהודים בהאוואי.

אוסטרליה

Australia

Officially: The Commonwealth of Australia

A country consisting of mainland Australia, the island of Tasmania and a number of smaller islands.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 114,000 out of 25,000,000 (0.46%).  The 9th largest Jewish community in the world.

Executive Council of Australian Jewry
Phone: 612-8353-8500
Fax: 612-9361-5888
Website: http://www.ecaj.org.au/

ברטיסלבה
ברטיסלבה Bratislava
(בפי היהודים פרשבורג, בהונגרית Pozsony, בגרמנית Pressburg)
בירת סלובקיה.


ברטיסלבה שוכנת על גדות הדנובה, בנקודת מפגש בין סלובקיה, הונגריה ואוסטריה, והיא מרכז ספנות וצומת דרכים. בעיר מצודה מהמאה ה- 9 וקתדרלה מהמאה ה- 13, אוניברסיטה, בתי ספר גבוהים לטכנולוגיה ולמסחר ושני שדות תעופה.

מייסדי העיר היו ככל הנראה חיילי הלגיונות הרומיים שחנו במקום במאה הראשונה. בשנת 1291 העניק אנדראש השלישי מלך הונגריה, זכויות מיוחדות לעיר. משנת 1526 הייתה מקום מושבם של מלכי הונגריה, ובשנים 1683-1536 הייתה בירת הונגריה. עד 1860 נקראה בשם פרסבורג, ומ- 1861 ועד 1918 נקראה בפי ההונגרים בשם פוז'ון. משנת 1918 הייתה העיר ברפובליקה הצ'כוסלובקית, ומ- 1919, בשמה ברטיסלבה, הוכרה כבירת סלובקיה.

יהודים הגיעו לאזור עם הלגיונות הרומיים, אך בכתובים הם נזכרים לראשונה בסוף המאה ה- 11. ב- 1251 העניק בלה הרביעי, מלך הונגריה, כתב זכויות לקהילה היהודית, שישבה ב"חצר היהודים", והרב ליברמן עמד בראשה. המלך אנדראש השלישי השווה את מעמד היהודים למעמד שאר תושבי העיר.

בימי מסעי הצלב הועלו על המוקד יהודים מפרשבורג, וביניהם הרב יונה בר-שאול. בשנת 1335 תועד בית כנסת במקום. ב-1360 גורשו היהודים מהונגריה והורשו לשוב כעבור כמה שנים. ככל הנראה חזרו לפרשבורג בשנת 1368, ובסוף המאה נצטוו ללבוש את "בגדי היהודים", כובע מחודד וגלימה אדומה בעלת טלאי צהוב. באמצע המאה ה- 15 היו בעיר כ- 230 יהודים, הרחוב שגרו בו נקרא מאז "יודן גאסה" (רחוב היהודים).

ב- 1526, אחרי כיבוש הונגריה בידי הטורקים, פרע המון הונגרי ביהודים והם גורשו מהעיר. בניין בית הכנסת נעשה לטחנת קמח ובתי היהודים נמסרו למקורבי המלכה. בכך נתחסלה הקהילה היהודית שבתוך חומות העיר.

קהילה חדשה נוסדה בסוף המאה ה-17, מחוץ לשטח השיפוט של העיר, על ה"שלוסגרונד" (Schlossgrund - "שטח הארמון") ובפרבר "צוקרמנדל" (Zuckermandel), שבבעלות הגראפים לבית פאלפי (Palffy). הרב יום טוב ליפמאן וראש הקהל מיכאל שמעון הקימו בית כנסת, יסדו "חברה קדישא" וקידשו בית עלמין. ב-1712 נתחם האזור כגיטו, ושעריו היו ננעלים כל ערב. הגיטו התנהל כעיר אוטונומית. ב- 1714 העניק הגראף פאלפי חסות ל- 50 מתוך 189 המשפחות היהודיות שחיו בגיטו והתיר להם להקים בית כנסת משלהם ולהעסיק רב, חזנים ושמשים. אחר כך הורשו גם לרכוש בתים. משפחות יהודיות נוספות באו למקום בעקבות "חוק המשפחות" (1726), שהגביל את מספר המשפחות היהודיות בערים. ב- 1736 מנתה הקהילה 772 נפש ובשנת 1791 - 2,271.

בעקבות "צו הסובלנות" (1782) של הקיסר יוזף השני נפתחו בתי ספר יהודיים ובוטל הלבוש היהודי. משנת 1787 חוייבו היהודים בשרות צבאי.

ב- 1806 התמנה הרב משה סופר, הוא החת"ם סופר, לרב העיר וקהילת פרשבורג נודעה כמרכז תורני. בתקופת כהונתו חדרה השפעת תנועת ההשכלה להונגריה, והמשכילים נטו להקלה במצוות ואפילו להתבוללות. ה"חת"ם סופר" עמד בראש המתנגדים לרפורמות בדת והיה לאבי היהדות האורתודוקסית בהונגריה. גם הרב אברהם הירש לבוב, לימים ראש קהילת פרשבורג ו"פרנס המדינה", התנגד לרפורמות.

הישיבה שפותחה במאה ה- 18 על-ידי הרבנים: יצחק הלוי לנדוי דוקלא (Dukla 1762-1759), מאיר בארבי (Barbi 1789-1768) ומשולם איגרא מטישמניץ (Tysmienica 1801-1793), הורחבה על-ידי החת"ם סופר, כונתה "ישיבה רמה" והוכרה ב- 1859 כבית מדרש גבוה לרבנות, שנעשה למרכז התורני הגדול בהונגריה. משנת 1880 חייבו השלטונות את הישיבה ללמד גם לימודים כלליים של ארבע כיתות תיכון. כס הרבנות וכהונת ראש-הישיבה עברו מה"חת"ם סופר" לצאצאיו. הרב אברהם שמואל בנימין (אש"ב) סופר, המכונה ה"כתב סופר" (1871-1839); הרב ר' שמחה בונם סופר הידוע בשם "שבט סופר" (1906-1872); והרב עקיבא סופר שכיהן משנת 1907 עד שעלה ב- 1940 לארץ ישראל ונפטר בירושלים. ב- 1871 יסדו תלמידי ישיבת פרשבורג את כולל אונגארן בירושלים וה"כתב סופר" נבחר לנשיאו.

בשנת 1844 כבר היו בעיר 22 בתי כנסת ובתי תפילה, ביניהם בית הכנסת של הרב עזריאל בריל, בית הכנסת של האורתודוקסים ברחוב פרייס קריסטוף, בית הכנסת של הנאולוגים, בית המדרש של הישיבה, ועוד.

בית הספר היהודי הראשון שנפתח בעיר בעקבות "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני, נסגר כעבור כמה שנים ונפתח מחדש ב- 1805. בית הספר היסודי, Primaer Schuhle, שהקימו המשכילים ב- 1820, הוכר ב- 1830. בית ספר יסודי פרטי, שהקימו כמה שמרנים ב- 1825, נסגר ב- 1832 ואז הוקם בית הספר של הקהילה, וצורף אליו ב- 1870 בית ספר "תלמוד תורה". בשנת 1900 הועבר בית הספר לבניין חדש ובשנת 1925 היו בו חמש כיתות מקבילות לבנות ולבנים. בית ספר אזרחי לבנים (כיתות ה'-ח'), יחיד מסוגו בעיר, שלמדו בו גם לא יהודים, נוסד ב- 1881, ובית ספר מקביל לבנות נפתח ב- 1899. בית הספר "יסודי תורה" הוקם ונוהל בידי חיים וולף גרינהוט ב- 1885.

בשנת 1871 הייתה קהילת פרשבורג הראשונה שנרשמה כקהילה אורתודוקסית, עם הכרת השלטונות בפלג של הקהילות האורתודוקסיות, שנוצר בעקבות המחלוקת שנתגלעה בין הנאולוגים לאורתודוקסים בקונגרס יהודי הונגריה.

ב- 1872, פרשו כמאה איש מהקהילה ויסדו קהילה נאולוגית בראשות ר' זליג ליב שיק ו-וילהלם פרנקל. הקהילה אימצה את בית הספר "פרימער שולה", יסדה "חברה קדישא" משלה, וב- 1895 חנכה בית כנסת גדול, ולו בימה בחזית ארון הקודש ועוגב.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לעיר פליטים רבים ותלמידי ישיבה רבים שהיו פטורים משירות צבאי. מקצתם נשארו בעיר אחרי המלחמה. ב- 1918, עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, נותקה קהילת ברטיסלבה מהמרכז בבודפשט ונהייתה למרכז ליהודי סלובקיה. עם סיפוחה של רוסיה הקרפטית לרפובליקה חדרה גם החסידות לעיר.

באביב 1919 נוסדה בעיר ה"יידישא פאלקספערבאנד פיר די סלאוואקיי" (התאחדות יהודית עממית לסלובקיה) והקימה משרד לעזרה סוציאלית ולהגנת זכויות היהודים, ואירגנה קורסים ללימוד השפה הסלובקית. ב-1928 התארגנו קהילות נאולוגיות וקהילות סטאטוס קוו ב"ארגון קהילות ישורון". מרכזו היה בפרשבורג. נשיאו ב- 1934 היה ד"ר ויקטור שטיין.

בית חולים יהודי, שהוקם ברובע צוקרמנדל עוד ב- 1710, ושימש גם כ"הקדש", הורחב ב- 1764, נשרף ב- 1811 ונבנה מחדש. ב- 1931 הוקם בית חולים חדיש בן ארבע קומות. כמו-כן הוקמו: בית תמחוי, בית יתומים, בית יתומות, מושב זקנים, "ביקור חולים", אגודות נשים וכתריסר מוסדות צדקה וסעד נוספים. ב- 1927 בנתה הקהילה בנין מגורים עבור פקידיה והקימה את בית היתומים "ירוחם יתום". כמו כן היו מוסדות חינוך תורניים רבים.

במרוצת השנים הופיעו בפרשבורג כעשרים כתבי עת יהודיים בגרמנית, בהונגרית, ביידיש ובעברית. במסגרת הקהילה נערכו הרצאות הן מטעם הציונים הן מטעם מתנגדיהם, ופעלה אגודת תרבות כללית בשם "אוניטאס", ובראשה עמד ד"ר יוסף לנארד.


היהודים הראשונים בברטיסלבה היו מלווי כספים, משכונאים, כורמים ומבשלי יין; וכנראה היו ביניהם גם סוחרים ובעלי מלאכה מעטים. תחילה נדרשו היהודים לשלם "דמי חסות" רק לחצר המלוכה, ומ- 1345 גם לעירייה. כבר ב- 1371 פורסם "ספר היהודים", שקבע את היחסים הכספיים בין יהודים לנוצרים בעיר, אך לעתים קרובות שיחררו השליטים את הנוצרים מתשלום חובותיהם ליהודים.

מאז גירושם ב- 1526 הורשו יהודים להיכנס לעיר רק על פי הזמנה בכתב. אחר כך הותר להם לסחור בימי השוק תמורת תשלום לאיגוד הסוחרים. היהודים חדרו בהדרגה למסחר בעיר ופיתחו את היבוא והיצוא, בעיקר זה של בקר ושל תבואה. "מס הסובלנות" שהטילה המלכה מריה-תרזיה על היהודים ב- 1744, הכביד עליהם. אוספי המס בפרשבורג נעשו לימים לשתדלנים של יהודי הונגריה. בראשית המאה ה- 19 הותר ליהודים לסחור גם בתוך העיר.

בדליקה שפרצה בעיר ב- 1811 עלו רוב בתי היהודים באש והותר להם לראשונה לשכור דירות לזמן מוגבל בתוך חומות העיר. שריפה ב- 1913 כילתה את בית המדרש הישן ואת רוב בתי היהודים ואלפים נותרו בלא קורת גג.

ב- 1830 נוספו שני רחובות לגיטו, אך בגלל הצפיפות הוסיפו היהודים קומות על בתיהם. היהודי אדווארד מנהיימר קיבל זכות ישיבה בתוך העיר. ב- 1840 הורשו היהודים להתיישב בכל ערי הונגריה ולסחור בהן, וכעבור כמה שנים הורשו גם לרכוש נכסי מקרקעין. הקהילה גדלה ב- 1842 ל-3,700 נפש בערך. ב- 1846 בוטל מס הסובלנות.

בגלל מגבלות שהטילה מועצת העיר היו עד סוף המאה ה- 18 רק בעלי מלאכה יהודים מעטים. כשהוסרו המגבלות תרמו היהודים לפיתוח התעשייה והבנייה בעיר. יהודים השתתפו בניהול בתי הזיקוק, ניהלו מרכז לעיבוד פרוות ובית חרושת לעיבוד כותנה. בבעלות היהודים דוקס והרצוג (Dukes & Herzog) היה מפעל לעמילן. בית המסחר לספרים של אפרים לוי נוסד ב- 1765 והיה הראשון בעיר. בית דפוס ותיק בעיר היה של לוי ואלקלעי והוצאת הספרים של הרמן שטיינר פעלה מ- 1847 עד 1947.

ב- 1921 התפרנסו כמחצית מיהודי העיר ממסחר ומבנקאות, כ- 25 אחוזים עסקו בתעשיה, 15 אחוזים היו בעלי מקצועות חופשיים והשאר עבדו בעבודות שדה, בתחבורה, כקציני צבא וכשרתי בית.

קופת גמילות חסדים לסוחרים קטנים נוסדה ב- 1903, וב- 1923 ייסד הג'וינט אגודה שיתופית לאשראי עבור המעמד הבינוני.


יהודים השתתפו בהתקוממות ההונגרים ב- 1848, ואחריה בוטלו חלק מן החוקים המגבילים את היהודים. מועצת העיר פרשבורג התנגדה למתן זכויות ליהודים ואף גירשה אותם מן המשמר האזרחי. תושבים מוסתים רצחו ופצעו מאות מבני הקהילה, הרסו את רכושם ושרפו את ה"פרימער שולה" (ששוקם ב- 1854). יהודים שגרו מחוץ לגטו נצטוו לשוב אליו.

האמנציפציה של יהודי הונגריה ב- 1867 אפשרה את השתתפותם בחיים הציבוריים. ב- 1872 נבחרו יהודים אחדים למועצת העיר, אך האוכלוסיה נשארה עויינת וב- 1882, בעקבות עלילות הדם בטיסא-אסלר (Tisza-Eszlar), שוב היו פרעות ביהודי העיר.

ארגון ציוני בשם "אהבת ציון" נוסד בעיר עוד ב- 1899, מנהיגו במשך עשרות שנים היה שמואל בטלהיים, ציר בקונגרסים הציוניים התשיעי (1909) והאחד-עשר (1913).

"האגודה הציונית ההונגרית" (Magyar Cionista Szoevetseg) נוסדה בפרשבורג ב- 1902. ב- 1904 הועבר מרכזה לבודפשט.

רבים מבני הקהילה נפלו במלחמת העולם הראשונה. כמה קיבלו אותות הצטיינות. אחרי המלחמה, כשברטיסלבה נהייתה לבירת סלובקיה, שוב פרעו סלובקים ביהודים מפני שהאשימו אותם בנאמנות להונגרים. יוצאי צבא יהודים מצויידים בנשק יצאו להגנת הקהילה, וזאת בעידוד השלטונות.

לצד הפעילות הציונית נוהל מאבק לזכויות הלאומיות של היהודים. בסלובקיה לא כובדו זכויות היהודים כמיעוט לאומי, כמו שכובדו בצ'כיה, והיו תופעות אנטישמיות. בתקופה זאת היו ד"ר טומאשוף ושמואל בטלהיים מנהיגי היהודים בסלובקיה.

ב- 19 באוגוסט 1919 התכנסה בעיר הוועידה הציונית הארצית הראשונה. אחר כך הייתה העיר מוראווסקה-אוסטראווה (Moravska Ostrava) מרכז הפעילות הציונית, ובברטיסלבה נשארו פעילות בעיקר "המזרחי" ו"המזרחי הצעיר". משרד לעלייה בשם "משרד ארץ ישראל" נפתח ב- 1920, ועזר לפליטים יהודים ממלחמת פולין-ברית המועצות.

בתקופת הרפובליקה גברה הפעילות הציונית וב- 1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני החמישה-עשר, רכשו יהודי העיר 908 שקלים. רכישת השקלים נמשכה גם בשנים הבאות וב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני העשרים, השתתפו 447 מבני הקהילה.

"הלשכה הארצית האורתודוקסית" לטפול בענייני הקהילה נוסדה ב- 1920. הלשכה הייתה מרכז המתנגדים לציונות ויתרונה היה בקשר עם הרשויות. מנהיגיה היו אלחנן שווארץ והרב קלמן ובר. כן התארגנה "אגודת ישראל". בראשה עמד יואל בראון, לימים נשיא "האגודה" ברפובליקה כולה. לאגודה הצטרפו חברי "ישוב ארץ ישראל". התארגנו נשות "אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל הצעירה". ב- 1927 הקימו האורתודוקסים את "המפלגה היהודית הכלכלית".

באוקטובר 1930 ביקר הנשיא טומאש ג' מאסאריק בקהילה. ב- 1931, הוקמה "המפלגה היהודית", ד"ר הוגו רוט מברטיסלבה נבחר לראש המפלגה בסלובקיה כולה. להנהגה הארצית נבחר ד"ר יוליוס רייס, חבר מועצת העיר ברטיסלבה וחבר הפרלמנט הצ'כי.

בשנות השלושים פעלו אגודות הסטודנטים הציוניות "בן-גוריה", "ארלוזורוב", "יודיאה" (Judaea) וארגון התלמידים "בר-כוכבא". כן פעלו אגודות הספורט: "אחדות", "מכביאה" (Maccabaea), "מכבי" ו"בר כוכבא". בשנת 1937 נחנך האצטדיון של "מכביאה". בסוף אפריל 1936 התחוללו פרעות, השלטונות לא התערבו. שנה לאחר מכן נפתח במקום סניף "אגודת פראג נגד אנטישמיות".


בשנת 1930 חיו בברטיסלבה 14,882 יהודים.


תקופת השואה

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) על צ'כוסלובקיה למסור את חבל הסודטים לגרמניה, ב- 6 באוקטובר הכריזה סלובקיה על אוטונומיה והרפובליקה התפרקה.

בעקבות סיפוח חלקים מסלובקיה להונגריה בנובמבר 1938, פרעו קלגסי "משמר הלינקה" (Hlinka) ביהודים שנחשדו בנאמנות להונגרים. הגזרות נגד היהודים החלו בראשית 1939, עם פטורי יהודים ממשרות ציבוריות והרחקת תלמידים יהודים ממוסדות החינוך הגבוה.

ב- 14 במארס 1939 נעשתה סלובקיה למדינה עצמאית גרורת גרמניה. כמה ימים לאחר מכן נחקקו החוקים הראשונים להרחקת היהודים מחיי הכלכלה והחברה, ונישולם מנכסיהם ומפרנסתם. בברטיסלבה נפתח משרד להגירה, ובארגונו של לאו רוזנטאל עלו עוד באותו חודש קבוצות של יהודים לארץ ישראל.

היהודים שנותרו בעיר הקימו מסגרות של עבודה, להוכחת יעילותם לשלטונות.

ב- 16 בספטמבר 1940 הקימה הממשלה "משרד מרכזי לכלכלה" לשם העברת בתי עסק ומפעלים של יהודים לידי סלובקים "בני הגזע הארי". יהודים רבים פונו מדירותיהם, נדרשו למסור את דברי הערך שלהם ולבסוף גם את כספם ודרכוניהם. כבר עם הכרזת האוטונומיה הוקם ארגון גג של יהודים "הלשכה היהודית המרכזית לארץ סלובקיה" להגן על זכויותיהם. בנובמבר הוכר הארגון רשמית. האורתודוקסים הקימו ועד פעולה משלהם.

כעבור שנתיים פיזרה הממשלה את הלשכה היהודית המרכזית והקימה את "מרכז היהודים" ובאמצעותו ביצעה את החוקים האנטי-יהודיים. הוראות הממשל פורסמו באמצעות העתונים היהודיים היחידים שהפצתם הותרה, "הדרך" ו-"וסטניק" (Vestnik).

היועץ לעניני היהודים מטעם הרייך בעיר היה דיטר ויסליצני (Wisliczeny), עוזרו של אדולף אייכמן. בסוף שנת 1940 ישבו בברטיסלבה 18,102 יהודים. במארס 1941 גוייסו גברים יהודים לפלוגת עבודה "הגדוד הששי" (Sesty Prapor) והועסקו בעבודות כפייה.

בספטמבר אותה שנה פורסם ספר החוקים האנטי-יהודיים והיהודים חוייבו לענוד אות קלון. כן פורסמה הוראה לפנוי יהודי ברטיסלבה לערי השדה. בהתחלה עודדו עקירה מרצון. בפינוי גורשו בין 27 באוקטובר1941 למארס 1942 6,720 יהודים מהעיר למחוז שאריש-זמפלין (Saris- Zemplin), במזרח סלובקיה. בברטיסלבה נותרו רק יהודים מומרים, נשואים בנישואי תערובת, עובדים חיוניים לשלטונות שהיו בעלי "פטור", ויהודים שהצליחו להסתתר (כ- 2,000 איש). הם נתמכו בידי הצלב האדום עד שגורשו למחנה ריכוז בטרזין.

בתחילת 1942, נודעו ההכנות לגירוש יהודי סלובקיה, והתארגנה במחתרת "קבוצת עבודה" להצלת יהודים. גירוש יהודי ברטיסלבה החל ב- 30 במאי 1942 בשילוח 1,000 נשים צעירות לאושוויץ, ונמשך עד אוקטובר אותה השנה. רוב היהודים שולחו לאושוויץ ולמחנות באזור לובלין בפולין. בין אוקטובר 1942 לאוקטובר 1944 היתה הפוגה בגירושים, הן בזכות "קבוצת העבודה" המחתרתית, והן בגלל התועלת הכלכלית שהפיקו השלטונות ממחנות העבודה.

בקיץ 1944 פרצה התקוממות נגד השלטון הפאשיסטי בסלובקיה. יהודים רבים הצטרפו למתקוממים ולחמו בשורות הפרטיזנים. הגרמנים כבשו את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, ותבעו לסלק את כל היהודים שנותרו בסלובקיה. במצוד שנערך ב- 28 בספטמבר נתפסו מעל ל- 1,800 יהודים. הם עונו ורבים נורו. היהודים שנותרו נצטוו לעבור למחנה הריכוז בסרד (Sered). משם גורשו לאושוויץ בחמישה שילוחים שהראשון בהם בסוף ספטמבר. בין המגורשים הייתה גיזי פליישמן מראשי "קבוצת העבודה". רדיפת שרידי היהודים בסלובקיה לא חדלה עד סוף המלחמה.

במהלך המלחמה הרסו הסלובקים חלק מבית העלמין היהודי. אחרי המלחמה נסלל כביש במקום, ולאחר שתדלנות מרובה הוגבה מסלולו מעל לקבריהם של ה"חת"ם סופר" ושל כמה רבנים ידועים אחרים, כך שנוצרה כעין מערכת קברים תת קרקעית.

ברטיסלבה שוחררה בידי הצבא האדום ב- 4 באפריל 1945. היהודים ששרדו, מבין אלו שהסתתרו ומבין אלו ששבו מן המחנות, פנו מיד, בעזרת הג'ויינט, לשיקום החיים היהודיים בעיר. נבחר ועד קהילה ונשיאו מקס וייס, בנימין איכלר מונה למזכיר. הופעל מטבח כשר, נפתח מרכז למכירת בשר כשר וקואופרטיב יהודי.

ב- 15 באפריל שוב היו התפרצויות אנטישמיות בעיר.

בית החולים היהודי והישיבה נפתחו מחדש. לוח לזכר קורבנות השואה הותקן בבית הכנסת בפישפלאץ. בית הכנסת בהיידוקגאסה (Heydukgasse) שופץ, ובחגים בסתיו כבר כיהן מארקוס לובוביץ (Lubovic) כרב הקהילה. בית הכנסת הנאולוגי נעשה למוזיאון יהודי. הרבנות הראשית של סלובקיה שוב החלה לפעול בברטיסלבה ובראש ארגון 42 הקהילות היהודיות שפעלו עמד הרב ארמין פרידר (הוא נפטר ב- 1946). ב- 1949 התמנה אליעזר כץ לכהונת הרב הראשי של סלובקיה.

ב- 1947 מנתה הקהילה 7,000 נפש, נפתח בית כנסת שני והיו מקווה ושני בתי עלמין.

תנועות הנוער החלוציות, ביניהן "השומר הצעיר", "גורדוניה-מכבי צעיר" ו"בני עקיבא" הקימו חוות-הכשרה לעליית הנוער. באותה עת החלו להופיע עיתונים עבריים. בתקופת ההעפלה התארגנו בברטיסלבה משלוחים של עולים בלתי-לגאליים.

החזרת רכוש לידי היהודים נתקלה בהתנגדות בעליו החדשים הסלובקים ה"אריים", הדבר התבטא בהתפרצויות אנטישמיות באביב 1946 ובמארס 1948, אולם חל שיפור ב- 1949.

אמנם המשטר הקומוניסטי פעל לצמצום הפעילות התרבותית והדתית של הקהילה ולטשטוש אופייה היהודי, אבל על-פי הסכם עם מדינת ישראל הותר ל- 4,000 יהודים מברטיסלבה לעלות לישראל. בסוף שנות ה- 40 נשארו בעיר כ- 2,000 יהודים, בתנאי מצוקה ונישול. בתחילת שנות ה- 60 של המאה העשרים חודש הקשר עם יהדות העולם, עסקנים ציונים שוחררו ממאסר וחלה התאוששות בחיי הדת ובתעסוקה בקרב היהודים. אחרי הפלישה הסובייטית לפראג באוגוסט 1968 עזבו את העיר כ- 500 יהודים נוספים.

ב- 1971 הרסו השלטונות את הרחוב היהודי, את בית הכנסת האורתודוקסי ואת בית הכנסת הניאולוגי (ישורון) המפואר. עבודות הפיתוח בעיר מחקו כל זכר לחיים היהודיים שהיו שם.

על-פי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בסלובקיה כולה בשנת 1997 כ- 6,000 יהודים, רובם ישבו בברטיסלבה.

וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.

קלן

קלן Koln

(במקורותינו "קולוניה", בימי הרומאים "קולוניה אגריפינה")

עיר במחוז הריין, גרמניה.

הקהילה היהודית


בית-עלמין שנחשף בקלן בשנות השלושים למאה העשרים, ושימש את יהודי קלן עד סוף המאה ה-17, מרמז על קיום יישוב יהודי בקלן עוד בימי הרומאים. עד למאה ה-11 אין ידיעות על הקהילה, מלבד שני צווים שהוציא הקיסר קונסטאנטינוס במאה ה-4, המתייחסים ליהודים.

בתחילת המאה ה-11 הוקם בית-כנסת בקלן, נחרב ושוקם שלוש פעמים באותו המקום עד שבניינו נמסר לכנסיה אחרי גירוש היהודים מן העיר בשנת 1424. יסודות בית הכנסת ומרתף הגניזה שבו נתגלו בעקבות הפצצות בעלות-הברית במלחמת-העולם השנייה.

מסע-הצלב הראשון (1096) הביא הרס וכלייה על הקהילה היהודית בקלן. למרות מאמצי הארכיבישוף המקומי לפרוש את חסותו על הקהילה, נרצחו כאלף יהודים, ביניהם הרב משה כהן צדק. יהודים שבחרו להתנצר באותו המעמד העפילו במרוצת הימים, הם וצאצאיהם, לעמדות בכירות בכנסיה ובמימשל האזרחי.

בזמן מסע הצלב השני (1146) ניצלו יהודי קלן בזכותו של הארכיבישוף ארנולד שהעמיד לרשותם את מצודת וולקנבורג להסתתר בה בשעת הצורך. שלטונות הכנסייה היו מופקדים על גביית מסי הקיסר מיהודים ועל השיפוט בפלילים.

משנת 1252 הוציאו הארכיבישופים מפעם לפעם תעודות-חסות לקהילה, וכשעבר השלטון הפנימי לידי העירונים (במאה ה-14) המשיכו בנוהג הזה, תמורת תשלום נכבד.

בימי "המגיפה השחורה" בקלן בקיץ 1349. תקף אספסוף את הרובע היהודי. היהודים נמלטו לבית-הכנסת, העלו אותו באש במו-ידיהם וניספו בלהבות. אלו שנותרו בעיר נרצחו בידי ההמון. רכוש היהודים נמכר, והתמורה התחלקה בין הכנסיה,לבין העירייה והשליט החילוני.

ב-1372 הותר ליהודים לחזור לקלן. שיעור הריבית הועמד על לא יותר מ-%36.5 לשנה, על היהודים הוטלו הגבלות בלבוש ואיסור על העסקת מטפלות נוצריות. על הקהילה הקטנה הוטלו מסים כבדים.

בימי הביניים ניהלה את ענייני הקהילה מועצה ובראשה "בישוף היהודים", להבדיל מרב הקהילה, אם כי שתי הכהונות הופקדו לפעמים בידי אדם אחד. הקהילה החזיקה בית-כנסת, בית-עלמין, מקווה, אולם לריקודים, מאפייה, אכסנייה לעוברי-אורח ומעונות לבעלי-תפקידים. חצר בית-הכנסת שימשה לאסיפות לחתונות ואולי גם לישיבות בית-הדין.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, ובמרוצת הזמן גם במתן הלוואות. לירידים המפורסמים בקלן היו באים יהודים אפילו מאוקראינה הרחוקה.

בין "רבני קולוניה" המהוללים היו אליעזר בן יואל הלוי מבון (ראבי"ה) ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש), ר' אלכסנדר זוסלין הכהן מפראנקפורט, והמקובל אברהם בן אלכסנדר. נתן בן שמעון, בן קהילת קלן, העתיק על קלף את "משנה תורה" לרמב"ם - העתק נדיר ביופיו ואחת הדוגמאות המצויינות של כתב-יד אשכנזי בשילוב עיטורים ברוח הזמן. הקלף שמור במוזיאון בבודאפשט.

בשנת 1424 פג תוקפו של המסמך שהתיר מגורי יהודים בקלן, ההיתר לא חודש למרות הפצרותיהם של הארכיבישוף, הקיסר והאפיפיור. היהודים נאלצו לעזוב את קלן ולא שבו אליה אלא בסוף המאה ה-18.

במאה ה-16 היתה קלן זירת פולמוס חריף על התלמוד. בעקבות הסתה נגד התלמוד שהשמיע המשומד יוהן יוסף פפרקורן, יצא להגנת התלמוד ההומאניסטן הנוצרי יוהאנס רויכלין (1522- 1455), ונערך על כך דיון פומבי בעיר קלן.

אחרי סיפוח חבל הרייך לצרפת המהפכנית ב-1794 התחדש היישוב היהודי בקלן. שלמה אופנהיים ייצג את הקהילה בעצרת הנכבדים היהודים שכינס נאפוליון ב-1806, ורב הקהילה ש"ב רפפורט השתתף "בסנהדרין" של הקהילות היהודיות הצרפתיות שנה לאחר-מכן.

היתרי-מגורים בעיר נדרשו גם אחרי שסופחה קלן לפרוסיה ב-1815, וכעבור שלושים שנה הגיע מספר היהודים בעיר לאלף בערך והקהילה זכתה למעמד מוכר. שוויון אזרחי ליהודי קלן הושג רק ב-1856.

בין ראשי הציבור בקלן באותו הזמן היה דוד הס, אביו של משה הס מחבר "רומא וירושלים". משנת 1867 פעלה בקלן עדה חרדית עצמאית - "עדן ישורון", ולידה היה בית-מדרש למורים ששמו יצא למרחוק. על סף המאה ה-20 מנתה הקהילה 9,745 נפש; במסגרתה פעלו ארבעה בתי-כנסת, בית-מדרש, שני בתי-ספר יסודיים, בית ספר תיכון, כמה בתי-ספר דתיים, בית- חולים, בית-יתומות, מעונות לילידים ולתלמידים, ומוסדות ואגודות שונות.

בשנים 1911-1904 שכן בקלן המשרד הראשי של ההסתדרות הציונית העולמית, וזאת בעקבות היבחרו של דוד וולפסון, בן המקום, לנשיא ההסתדרות הציונית עם מותו של הרצל.

מנהיג ציוני אחר שישב קלן היה מאכס בודנהיימר (1940-1865).

בשנות השלושים למאה העשרים חיו בקלן המזרחן היהודי איזידור שפטלוביץ וההיסטוריון היהודי אדולף קובר.

בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, חיו בקלן קרוב ל-20,000 (%2.5 מכלל תושבי העיר).


תקופת השואה

ביום 1 באפריל 1933, "שבת החרם", בוצעו בקלן תקנות המשטר הנאצי (עלה לשלטון במרס) לחרם על היהודים. הוחרמו עסקים וחנויות שהיו בבעלות יהודים, משרדי רופאים יהודים, עורכי-דין ובעלי מקצועות אחרים. בחנויות נוצריות רבות סירבו למכור ליהודים.

ב-5 במאי 1933 הועלו באש בכיכר האוניברסיטה ספרים "יהודיים". יותר מ-%40 מיהודי קלן היגרו לארצות-חוץ עד ספטמבר 1939.

באותן השנים נהרו לעיר יהודים מערי-השדה, והקהילה התארגנה מחדש בפרנסות היהודים ובתחום התרבות, הדת והחינוך. במארס 1938 נשלל המעמד הרישמי משתי העדות היהודיות. ובליל 9 בנובמבר 1938, "ליל הבדולח", הותקפו יהודי קלן ונהרסו בתי-הכנסת בעיר, חנויות נשדדו ויהודים רבים נלקחו למחנות-ריכוז. בספטמבר 1938 גורשו מגרמניה היהודים שהיו בעלי נתינות פולנית.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הוגבל בהדרגה חופש התנועה של היהודים, נאסר עליהם להשתמש ברכב ציבורי או במקלטים ציבוריים ונאסר עליהם להתגורר בבתים בבעלות לא-יהודית.

בסתיו 1941 גורשו למזרח 11,000 היהודים שנותרו בקלן. במשלוחים האחרונים נכללו בני זוגות מעורבים וכאלה שהיו בידיהם תעודות שחרור מטעמים שונים.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התאספו בעיר כ-600 יהודים משרידי השואה והתארגנו במסגרת של קהילה.

בשנים 1964-1963 ערכה עיריית קלן תערוכה שהציגה אלפיים שנות היסטוריה ותרבות יהודית בחבל הריין.

בשנת 1967 התגוררו בקלן 1,321 יהודים. הקהילה החזיקה בית-כנסת (ששוקם ב-1959), מרכז לנוער, מושב זקנים, מוזיאון יהודי וספרייה.

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

יש בעיר 2 קהילות - אורתודוכסית וליברלית ( פרוגרסיבית ) . רוב התושבים היהודים משתייכים לקהילה האורתודוכסית . בשנת 2003 לפי נתוני הקהילה , מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ - 4650 נפש , רובם יוצאי ברית המועצות לשעבר . רב הקהילה הינו ירון אנגלמאייר והיא הרביעית בגודלה בגרמניה לאחר ברלין , מינכן ופרנקפורט על המיין . הקהילה מספקת : בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , מועדוני נוער , ארגון סטודנטים , אוכל כשר ומגוון פעילות חברה - תרבות ודת . יש גם יוזמות מקומיות של מפגשי תרבות וחברה כגון חווה פישר שמפעילה מועדון שכזה עם אוכל כשר .

אחד מבתי הכנסת הגדולים בעבר - Boonstasse שנהרס בשואה , שוקם והוא בית הכנסת המרכזי של הקהילה . בעיר מוקם מוזיאון מרכזי ייחודי , היסטורי - ארכיאולוגי , באתר של בית הכנסת הראשון של העיר בימי הביניים . במקום נערכות חפירות ארכיאולוגיות מקיפות ונחשפו ממצאים יחודיים מראשית ההתיישבות היהודית בגרמניה וראשית השימוש בשפת היידיש . 

במקומות שונים בעיר הוקמו מספר אנדרטאות לזכר נרצחי השואה ובבית העלמין היהודי . בבית הכנסת מוצגת תערוכה ל - 2000 שנות היהדות בעיר .

בשנת 1996 נוסדה בעיר קהילה ליברלית הכוללת : בית כנסת , שיעורי יהדות , אירועי תרבות וחברה , מחנות קיץ וחורף והוצאה לאור של עלון חודשי . רב הקהילה הינו ולטר רוטשילד . בעיר נשתמר בית הקהילה הישן ששופץ ומשרת את הקהילה . בשנת 1994 הוקם בית חב"ד בהנהלת מנחם מנדל שכולל - בית חב"ד , מטבח כשר , חנות כשרה , חינוך ילדים , נוער ומבוגרים , אירוח שבתות וחגים , ספרייה , שרותי דת שונים ופרסומים בעיקר ברוסית .

בית העלמין היהודי מטופל , יש בו בית הספדים , אנדרטת זיכרון לנרצחי השואה וחפצי קדושה יהודיים שהושחתו ונקברו . קרן לאודר האמריקאית מפעילה בית ספר קהילתי יסודי .