קהילת יהודי אוסטרליה

Isaac Alfred Isaacs (1855-1948), lawyer and politician, born on Melbourne,Australia, the son of a tailor, an immigrant from Poland at the time of the gold rush about 1850. Financial conditions at home were difficult. From the age of 13 he largely supported himself by giving lessons to other children. He went to a public grammar school and then at the age of 15 he became an assistant teacher in Victorian State schools. Scholarships enabled him to complete his secondary and university education. By 1880 he was awarded a LLB law degree and was admitted to the Bar.

Brilliant in the field of Constitutional law, within a few years he was recognised as one of the outstanding Constitutional authorities in Australia. In 1892 he was asked to enter politics, and that year was elected to the Legislative Assembly as member for Bogong. In 1897, he was elected as a member of the convention which brought about Federation, and took a leading part in the drafting of Australia's federal Constitution.

He was appointed a Queen's Counsel in 1899. Nine years later he left State politics to take his place in the first Federal Parliament. He was Attorney-General in the Deakin Ministry of 1903-1904 and then retired from Federal politics in 1906 to fill a vacancy on the Bench of the still young High Court of Australia. During his years at the Bar he was several times sent to England to appear before the Privy Council. Public recognition of his distinguished services as judge was offered 16 years later, when he was created a Privy Councillor, with a special summons to Buckingham Palace to receive his appointment. He was chosen as one of the Australian members of the Judicial Committee of the Privy Council. Sir Isaac Isaacs was knighted in 1928 for meritorious services to the nation, and on the retirement in 1930, he was elevated to the position of Chief Justice of the High Court.The following year, on the recommendation of the Scullin government, he was appointed Governor-General He served as Governor General for four years until 1935. He was considered to have been one of the most successful and popular Governor-Generals Australia has had.

A man with many interests Isaacs learned to speak Chinese, as well as Italian, Greek, French, German, Spanish, and Hebrew, and in middle-age he attempted to master Russian.

Isaacs insisted that Judaism was a religious identity and not a national or ethnic one. He opposed the notion of a Jewish homeland in Palestine. He opposed Zionism partly because he disliked nationalism of all kinds and saw Zionism as a form of Jewish national chauvinism—and partly because he saw the Zionist agitation in Palestine as disloyalty to the British Empire to which he was devoted. When the Jewish underground blew up the King David Hotel in 1946, he wrote that "the honour of Jews throughout the world demands the renunciation of political Zionism".

Herbert Baswitz (1911-1973), businessman, born in Frankfurt/Oder, Germany. He fled to England shortly before the beginning of WW2. Despite the fact that he and other Jews like him had fled persecution, the British authorities considered them to be potential enemies who might wish to assist the Germans in the event of an invasion of England. They were believed to be a risk to British security. In 1940 therefore he and another 2036 Jewish refugees, together with another 500 German prisoners of war and a number of German or Austrian citizens caught in England at the outbreak of war, many of whom were open Nazi sympathizers, were shipped to Australia, to be interned.

On 10th July 1940 they sailed from Liverpool on the ship “Dunera” whose maximum capacity was 1600 including crew, but which now held more than double that number. They arrived in Australia 57 days later. They were treated very badly during the voyage, there was terrible overcrowding, the crew frequently stole personal possessions from the passengers and there was constant tension between the Jewish refugees such as Baswitz and the other German citizens. Dysentery ran through the ship, there were fights between the two groups of passengers and blows with rifle- butts and beatings from the guards were routine. The passengers had been guarded by 309 poorly trained soldiers.
It had been intended to keep the refugees in Australia for the duration of the war, but as a result of the uproar which commenced when the conditions of their voyage to Australia leaked out, they were permitted to return to England in 1941. The British officer in charge of the internees on the ship was court-martialled; the conditions on board ship were described as “inhumane”. Eventually the British government paid GBP 35,000 to "Dunera" victims as compensation.
Baswitz was thus reunited with his wife and daughter Barbara, however he never recovered from the experience. He was unable to settle down in England, despite the assistance received from family members. 1948 he, his wife and two daughters (a second one, Jennifer, had been born in 1944 in Worcester, England) decided to go back to Australia in the hope of leading a better life.

He was again unable to settle down and inevitably his family life suffered. The family split up. His wife and children went to the USA. Baswitz himself died in tragic circumstances in Australia in 1973.

יונה (יונס) אקשטיין (1902 - 1971), מנהיג קהילתי ומציל יהודים בזמן השואה, נולד בברטיסלבה, סלובקיה (אז באוסטריה-הונגריה), למשפחה יהודית דתית, השביעי מבין תשעה אחים, שרק שניים מתוכם שרדו – יונה ושריקה. עד לתחילת אירועי השואה התפרנס מחנות מכולת שהייתה בבעלותו בברטיסלבה. הוא היה חבר פעיל ומוכר בקהילה היהודית. בשנת 1937 נשא לאישה את מיכל (ואלי). 

יונה היה איש רחב ממדים, והתאבק במועדון הספורט היהודי "הכח". העיסוק בהתאבקות סייע לו לרכוש חברים ומכרים בציבור הכללי ובקרב הפקידות והמשטרה. התיאורים מספרים על אדם מלא חן, בעל חוש הומור, רגיש לסבלם של אחרים, ואמיץ – תכונות שסייעו לו להציל יהודים רבים. במהלך מלחמת העולם השניה יצאה הורעה מאת ממשלת סלובקיה שלפיה על יהודי ברטיסלבה לעבור למחנות עבודה. יונה ואחיו סמו התנדבו לעזור ליהודי ברטיסלבה לעבור למחנות, ובכך הצליחו, למעשה, לפתוח לעצמם דרך להעברת מידע, מזון וכל עזרה שהיא למחנות ומן המחנות. הם סייעו להבאת אוכל כשר ומידע מהמשפחות לעצורי המחנות. מידע שלעתים סייע למשפחות לפדות את העצורים בשוחד. יונה וסמו ידעו שהם מסתכנים בהוצאה להורג ולמרבה הצער, סמו נתפס כשהבריח מכתב. מיד נעצרו גם אשתו וילדיו, והם נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם. בין השנים 1943-1942 עברו דרך סלובקיה ילדים יהודים פולנים, שהיו אמורים להמשיך להונגריה ומשם לארץ ישראל. יונה, יחד עם יהודים נוספים, טיפל בכאלפיים ילדים כאלה. רבים מהם קיבלו מחסה בביתו וכשהתחזקו העביר אותם למבריחי גבול שסייעו לילדים לעבור להונגריה. 

במהלך אותה תקופה יונה היה פעיל גם בהסתרת יהודים. הוא בנה בונקר מתחת לביתו, שהכיל מקום לכ-60 איש ודאג לכל צורכיהם. במקביל, הוא סיפק אוכל ל-26 איש נוספים שהסתתרו בחדר תפילה בעיר. הייתה זו תקופה קריטית, כי הגסטאפו חשד שיש בונקר בסביבה, ואם היה יונה נתפס, סופו היה מר. אך יונה אקשטיין אמר שהוא מעדיף להגיע לאושוויץ מאשר למסור 26 איש לגסטאפו. ביוני 1943 נעצר יונה על ידי חיילי אס.אס ו"משמרות הלינקה" (גוף ימני קיצוני שפעל נגד היהודים בסלובקיה), שדרשו ממנו להסגיר ארבעה יהודים פולנים שהסתתרו בברטיסלבה. הוא סירב, וספג עינויים קשים. גם מיכל, אשתו, נעצרה ונדרשה לגלות את מיקומם של הארבעה, גם היא סירבה למסור מידע, עברה עינויים קשים ולא נשברה. ארבעת היהודים הפולנים ניצלו ושרדו את השואה. חודשים מספר לאחר מכן הבינו יונה ומיכל שמסוכן מדי עבורם להמשיך להתגורר בביתם ולהחזיק פליטים בבונקר, ועברו להתגורר אצל משפחת פייאנקו הקתולית בכפר לאמץ'. 

לקראת סוף שנת 1944 נפוצה שמועה שאפשר לחזור לברטיסלבה בבטחה. יונה ומיכל השאירו את בתם טובה אצל משפחת פייאנקו וחזרו לביתם. עד מהרה התברר שהייתה זו מלכודת, והם, יחד עם יהודים רבים אחרים, נתפסו ונשלחו לטרייזנשטט. הם שוחררו מהמחנה בסוף המלחמה, במאי 1945 אספו את ביתם טובה שהיתה כבת שלש ממשפחת פייאנקו ושבו לביתם הישן. סיום המלחמה פתח פרק חדש בסיוע ליהודים: יונה ומיכל פתחו את ביתם לכל ניצול שואה שלא היה לו לאן ללכת – אנשים ישנו בכל מקום פנוי, אפילו על שולחנות וכיסאות. בשנת 1947 נולד בנם של בני הזוג, בנימין זאב. 

בינתיים התחיל יונה לפעול להעלאת יהודים לארץ ישראל, אך המשטר הקומוניסטי החדש לא ראה זאת בעין יפה. ב-1948 התכוון יונה לעלות לישראל עם משפחתו, אך אז נודע לו שעומדים לעצור אותו. הוא ברח לפראג, ומיכל והילדים הצטרפו אליו. הם ניסו להגיע לישראל, אך דרכם נחסמה עקב מלחמת העצמאות, וכך הגיעו בסופו של דבר לאוסטרליה וקבעו בה את ביתם.

טובה אקשטיין, בתם של יונה ומיכל, עלתה בשנת 1964 לישראל והקימה כאן משפחה. בשנת 1966 ביקר יונה בשראל וזכה לקבלת פנים גדולה ונרשת של כל אלו שהציל את חייהם שבו להודות לו. יונה נפטר בשנת 1971 באוסטרליה. רעייתו מיכל נפטרה בשנת 2010. שניהם נקברו בירושלים.

Mihaly (Miska) Hauser (1822-1887), violinist and composer, born in Pozsony, Hungary (Pressburg, then part of the Austrian Empire, now Bratislava, Slovakia).

He studied the violin under Joseph Boehm, Konradin Kreutzer, Joseph Mayseder and Simon Schechter in Vienna, Austria. In 1840 he went on a world wide performing tour, covering Germany (1940), then Denmark, Sweden, Norway, Russia (1842), England (1851) North and South America, Australia, Pacific islands, then (1858) India, Egypt, Malta, Turkey and the Balkans. He was the first European artist to appear in the Hawaiian Islands. He toured Italy (1864) and then performed in Paris, Berlin, and Koln. He enjoyed a great success wherever he played his violin. His best known compositions are Rhapsodie Hongroise and Der Blinde Leiermann.

Hauser is also remembered for his Wanderbuch eines Oesterreichischen Virtuosen: Briefe aus Californien, Südamerika und Australien "(Wanderings of an Austrian Virtuoso: Letters from California, South-America and Australia", 2 vols., Leipzig, 1858-1859) - a reprint of his letters to the Ostdeutsche Post, Vienna, on his American and Australian tour.

Hauser died in Vienna.

Barnett Levey (1797-1837), first free Jewish settler in Australia, born in London, England.

Levey immigrated to Australia in 1821, settling in Sydney. His business in Australia included a windmill that he built on the top of his grain store and flour mill. During the 1820s this was the tallest building in Sydney. Later his interests moved to the cultural domain: towards the end of the 1820s Levey opened a lending library and then attempted to establish a theater. It was only in 1832 that a newly appointed governor permitted Levey to open the Theater Royal which, until Levey's death five years later, offered its audience a variety of melodramas, operas and other dramatic productions.

Bertalan Hatvany-Deutsch (1900-1981), orientalist, art collector and writer who became a patron of Hungarian literature, born in Budapest, Hungary (then part of Austria-Hungary), son of Hatvany-Deutsch Jozsef II and grandson of Hatvany-Deutsch Bernat, who were raised to nobility in 1879. Bertalan was a successful businessman. One of the writers whom he supported was the great Hungarian poet, Joseph Attila (1903-1937).

As opposed to some other members of his family argued against the full assimilation of Hungarian Jews as well as the so-called double bond (feeling equally Hungarian and Jewish). Rather he felt it was important for a Jew to retain his ‘Jewish spirit’ while ‘adjusting to the traditions and spirituality of the larger community’. An active Zionist and a generous contributor to the movement, he held views similar to those of the Berit Shalom on the problem of peace between Jews and Arabs.

B. Hatvany left Hungary in 1939, spent some time in Australia, and then settled in Paris, France, where he died. His early travels are reflected in books such as "Azsia es a nacionalizmus" ("Asia and Nationalism," 1931); "Azsia lelke" ("The Soul of Asia," 1935, which was hailed by critics as an arresting study of the philosophies and the art of that continent, and which includes much of Jewish interest, including his impressions of Erez Israel); "Konfuciustol Nehemiasig" ("From Confucius to Nehemiah," 1936); "A kinai kerdes tortenete" ("History of the Chinese Question," 1938); and "Az ut es az ige konyve" ("The Book of the Way and the World," a translation of Tao-te King, 1937).

Bertalan Hatvany, president of the Concordia Mills of Budapest, was the only member of his well known family who remained a faithful Jew. He wrote extensively on a wide variety of Jewish questions, especially in the columns of "Mult es Jovo", a noted Hungarian Jewish journal.

Julius Vogel (1835–1899), the eighth prime minister of New Zealand and the only practicing Jewish prime minister of that country, born and educated in London, England. Vogel immigrated to Australia in 1852 becoming editor of several newspapers on the goldfields. In 1861 he moved to Otago, New Zealand, where he become a journalist for the Otago Witness. The same year he founded the Otago Daily Times and became its first editor.

In Vogel's vision New Zealand was a potential 'Britain of the South Seas', strong both in agriculture and in industry, and inhabited by a large and flourishing population.

Vogel first became involved in politics in 1862, winning election to the provincial council of Otago. Four years later became the head of the provincial government, a post which he held until 1869. In 1863 he was elected a member of the New Zealand House of Representatives, and on retiring from the provincial government in 1869 he joined the government as Colonial Treasurer, afterward becoming successively Postmaster-General, Commissioner of Customs, and Telegraph Commissioner.

Vogel was premier from 1873 to 1875 and again in 1876. From 1876 to 1881, he was Agent-General for New Zealand in London, and in 1884 he was again a member of the government of the colony. His administration is best remembered for the issuing of bonds to fund railway construction and other public works.

During his political career, Vogel worked generally successfully for reconciliation with the Maori people. In 1887, he introduced the first women's suffrage Bill to Parliament, but suffrage was not granted until 1893. He was knighted in 1875. He finally gave up colonial office in 1887, from which date he lived in England.

Vogel is best remembered for is his "Great Public Works” scheme of the 1870s. Before 1870, New Zealand was a country largely dominated by provincial interests. After Vogel, as colonial treasurer, proposed borrowing the massive sum of 10 million pounds, New Zealand developed significant infrastructure of roads, railways and communications networks, all administered by a central government.

Vogel was also the first New Zealander to write a science-fiction novel: "Anno Domino 2000" published in 1889. It anticipated a utopian world where women held many positions of authority. On his death in 1899 Vogel was buried in London.

טאסמאניה

מדינה באוסטרליה.


ב-1803 נקבע האי כמושבת-עונשין ויהודים רשומים בין ראשוני המתיישבים בו. האסיר היהןדח אייק סולונונס נחשב בעיני רבים כאיש שדיקנס עיצב על-פיו את דמותו של פייגין ב"אוליבר טוויסט".

ב- 1837 ישבו באי 132 יהודים, מהם 124 בני-חורין; ב-1854 435, מהם 259 בני-חורין. ב-1847 ניתנה רשות לאסירים היהודים לבקר בבית-כנסת ולקיים את השבת. הם היו כשרים ל"מניין" אך פסולים לתפקיד בקהילה.

רוב המתיישבים הראשוניים היו עמי-ארצות והתפרנסו מעבודת-אדמה; מעטים עלו לגדולה בציבור. עם ההגירה מאנגליה לטאסמאניה נחנך בית-כנסת ראשון בעיר הובארט (1843), הוותיק מכל בתי-הכנסת בחבר-העמים הבריטי מחוץ לאנגליה.

עם הזמן היישוב הקטן פחת והלך, בין השאר בגלל נישואי-תערובת. בלונספטון נחנך בית-כנסת ב-1846, למאה המשפחות שחיו במקום. בית הכנסת נסגר ב-1871 מחוסר מתפללים, ונפתח מחדש בשנת 1939.

אדלייד Adelaide

בירת דרום-אוסטרליה.


אדלייד נוסדה בשנת 1836. יהודים, סוחרים ומגדלי צאן, היו בין ראשוני המתיישבים בעיר. עמנואל סולומון מסידני טיפל בקיום תפילות בימים הנוראים ובשנת 1845 קיבל רשיון להקים בית-עלמין במקום. כעבור שנתיים ביקש אליעזר לוי מונטיפיורי סיוע ממשלתי למוסדות הקהילה, באותו הזמן התגוררו באדלייד כשישים יהודים.

בית-הכנסת הראשון, ששימש גם כ"חדר", נפתח בשנת 1850. ב- 1870 הוקם בית-הכנסת החדש והקהילה מנתה 435 נפש.

א"ט בועז שימש ברבנות בקהילת אדלייד כיובל שנים (עד שנות העשרים של המאה העשרים). אחרי מלחמת-העולם הראשונה נידלדלה הקהילה, אך קיבלה תנופה חדשה עם קליטת יהודים שהיגרו לאוסטרליה, בעיקר יהודים ממצרים.

בשנת 1973 היה מספר תושבי אדלייד 600,000, מזה כ- 1,600 יהודים. הקהילה הייתה אורתודוקסית ברובה, ועמם קומץ של ליבראלים.

בריסביין

בירת קווינסלנד, אוסטרליה.

מספר תושבי העיר בשנת 1963 היה כ-300,000. ב- 1974 התגוררו בעיר כ-1,000 יהודים, וביישובי הסביבה 300 נוספים. בעיר היו אז שלושה בתי-כנסת אורתודוקסיים ומרכז יהודי לפעולות תרבות וחינוך. התנהלה פעילות ציונית ערה.

מבחינת מוצאם מתחלקים רוב יהודי קווינסלנד לילידי אוסטרליה (%53), יוצאי אנגליה (%11), ומהגרים מיבשת אירופה (%27.4).