קהילת יהודי אוסטראווה מורבסקה

Yehudah Bacon(1929- ), painter, born in Ostrava, Czech Republic (then Czechoslovakia). During World War II, he was deported to Nazi concentration camps where he was held between 1942-1945, and was later sent on the "death march" to Mauthausen, where he was liberated.

In 1946 he was taken to the Land of Israel by Youth Aliyah and studied at the Bezalel School of Art, Jerusalem. Bacon became head of the department of etching and lithography at Bezalel. He focused on graphic work, but turned to a variety of media including oils, watercolors, and inks. The horror of the Holocaust was present in his work, tempered by faith in humanity. His later work, however, had a gentle, romantic quality. He was a witness at the Eichmann Trial in Jerusalem, and the Auschwitz Trial in Frankfurt.

Yehudah Bacon participated in many Group Exhibition and held Solo Exhibitions in Israel, South Africa, the U.S., Germany, Finland, and Prague.

Artur London (1915-1986) Politician. He was born in Ostrava, Czech Republic (then part of the Austria Hungary Empire) and in 1937 went to Spain where he joined the Communists in the International Brigade fighting in the Civil War. After the defeat of the Republicans in 1939 he moved to France and in 1940 was arrested by the Germans and sent to Buchenwald concentration camp. London returned to France after the war and then became a leading figure in the Czechoslovak Communist Party in Prague. In 1948, he was appointed Deputy Minister of Foreign Affairs. In 1951, he was arrested and was one of the accused at the Slansky trial where he was charged with being a Zionist and a Trotskyist. Sentenced to life imprisonment, he was released in 1955 and later rehabilitated. In 1963 he moved to France where he published L'Aveu, about the Slansky trial. It was filmed by Costas-Gavras with Yves Montand depicting the hero based on London.

יוסף רופייזן (1887 – 1949) פעיל ציוני. בגיל 14 בלבד יסד אגודה ציונית של תלמידי תיכון בעיר הולדתו אוסטרבה. כשהיה סטודנט למשפטים בווינה היה פעיל באגודות סטודנטים ציוניות, ועמד בראש ארגון הספורט הציוני "הכח" באוסטריה. בגמר הלימודים שב לאוסטרבה ועבד כעורך דין. אחרי מלחמת העולם הראשונה השתתף בהקמת המועצה היהודית הלאומית בצ'כוסלובקיה. בין שתי מלחמות העולם היה יו"ר הפדרציה הציונית הצ'כית, שהעבירה את המטה הראשי לכבוד רופייזן אל אוסטרבה. בשנת 1938 התיישב רופייזן בתל אביב וכיהן כנשיא הציונים הכלליים ויו"ר ארגון יוצאי צ'כוסלובקיה.

בית הכנסת באוסטראו,
מורביה, צ'כוסלובקיה, 1930 בקירוב
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

Jacob Bornfriend (born Jakub Bauernfreund) (1904-1976), painter, born in Zborov, Slovakia (then part of the Austria-Hungary, later in Czechoslovakia), one of seven children of a poor Jewish family. He spent his early years in Ostrava, Czech Republic, and Bratislava, Slovakia, where he worked as a retoucher of pictures.

He studied at the Academy of Fine Arts in Prague in 1929. In 1939 he immigrated to England and changed his name from Bauernfreund to Bornfriend. He spent four years working in factories before he could return to painting.

Bornfriend painted in oils, pastel, gouache, collage and worked in the graphic arts. He was a well respected artist within the Jewish Community. His style was basically expressionist, influenced to some extent by cubism. His first Solo Exhibition in London took place in 1950. He also exhibited at Prague, and Gothenburg, Sweden.

Hans Moller (1896-1962), textile industrialist, born in Vienna, Austria. He was forth generation of textile industrialists. The Moller Family owned the cotton-spinning mill, founded in 1865 by his great-grandfather, Simon Katzau in Babi, Bohemia (now in Czech Republic). Hans Moller, together with his cousin, Moller Erich (born in Ostrava, Moravia, 1895) went to Mandatory Palestine in 1933 and in 1934 founded Ata Textile Company at Kiryat Ata (then named Kfar Ata). They finally settled in Mandatory Palestine in 1938. This was the first integrated cotton, spinning, weaving, dyeing, and finishing plant in the country, manufacturing and retailing ready-to-wear clothing and supplying the Allied forces in the Middle East during World War II. Originally a family business, Ata became a public company. In 1967 it had 1,861 employees. In 1948 a subsidiary company, Kurdaneh Textile Works Ltd., was founded. Erich left Ata in 1949 to build Moller Textile Ltd., a spinning, twisting, and dyeing plant in Nahariyah. Both plants have made major contributions to Israel export.

Stella Kadmon (1902-1980), actress, singer, born in Vienna, Austria (then part of Austria-Hungary). She studied acting from 1920-23 at the Vienna Academy of Music at the Volksoper. Her acting career began at the Landestheater in Linz. In 1924-1925 she appeared with the German Theater of Ostrava, Czech Republic (then in Czechoslovakia). Later she studied acting and directing with Armin Seydelmann and Max Reinhardt. In 1926-31 she performed as cabaret singer in Munich, Vienna, Berlin and Koln. She was co-founder, with Peter Hammerschlag and Gerhart Hermann Mostar, of the political, critical cabaret Der liebe Augustin, in Vienna, in 1931.

Following the annexation of Austria by Nazi Germany in 1938, the new regime closed down the cabaret. Later in the year, with the aid of the German ambassador, Stella Kadmon fled to Belgrade, Yugoslavia, where she stayed with relatives. She immigrated to the land of Israel in 1939. She was director of the English-language Cabaret Papillion in Tel-Aviv from 1940-1942. In the following years Kadmon, with Arnold Chempin and Karl Guttmann, organized evenings of chansons and dramatic readings. Due to a ban under the British mandate, public performances of German authors was interdicted. They were compelled, consequently, to perform in private clubs. Their productions included Franz Werfel’s Jacobowsky und der Oberst and Bertolt Brecht’s Frucht und Elend des Dritten Reiches. Kadmon was also active in cultural programs of the Free Austrian Movement in Palestine.

In 1947 Kadmon returned to Vienna. She became director of Der liebe Augustin, which had reopened in 1945. In 1948 the cabaret changed to theatre performances. It took the name Theater der Courage, in which avant-garde plays were performed. Stella Kadmon staged numerous Austrian and world premieres of plays by Wolfgang Borchert, George Roland, Adolf Schutz, Ferdinand Bruckner, Jean Anouilh and others.

Kadmon was awarded the Honorary Silver Medal of the City of Vienna, in 1968, and the title of Professor in 1977. She also received many prizes for her work in staging. She died in Vienna in 1989.

Karl Farkas (1893-1971), comedian, actor, director, and scriptwriter, born in Vienna, Austria (then part of Austria-Hungary). He received his acting training at the A.M.d.K. in Vienna during 1913-1914. In World War I he served in the Austrian-Hungarian Army, for which he received seven decorations. Farkas started his acting carrier in Olomouc and Ostrava, then both in Czechoslovakia, and in Linz, Austria. In 1919, he became stage director with the Landestheater in Linz. He was actor and director at the Neue Wiener Buehne, Vienna, from 1920 to 1926. At the same time he was cabaret author for Viennese cabarets.  Together with Fritz Gruenbaum, he developed the concept of double emcee (comic team). Farkas was the creator of the Wiener Revue. From 1926 until 1931 he served as head of the Wiener Stadttheater. He appeared as guest performer at theaters in Vienna and abroad. He wrote and produced various revues, and also worked as scriptwriter in Hollywood. In 1932-1933 he was head of the Revubuhne Casino, Vienna, and carried out guest tours with Gruenbaum, which included Prague in 1933. Farkas became head manager of the Viennese cabaret Simpl.

In the spring of 1938, following the annexation of Austria by Nazi Germany, he was arrested. After his release he immigrated to France via Czechoslovakia. In France, in 1938-1939 he served as head of cabaret Imperatrice. He organized cabarets, including with Oskar Karlweis, La gaite de Vienna au coeur de Paris, and also produced guest appearances in the Netherlands. In 1939 he became member of Societe des Autheurs et Compositeurs Dramatiques. Farkas was interned at Gurs concentration camp in 1940, but in 1941 he managed to reach the USA. In New York he worked to establish cabarets, with Kurt Robitschek, among others. He appeared at theaters including the Majestic Theater, New York, in radio broadcasts for Austrian Action and for O.W. I. He was very successful in the Broadway musical Marinka. Farkas spent the war years in America. In 1946, a year after the end of World War II,  he returned to Austria, and  resumed his artistic carrier in Vienna in theater, film, radio, TV, and cabaret. He contributed to the Wiener Kurier and other journals. From 1946 till 1971 he was head of the new Simpl, Vienna.

 In 1956 he was honored with the Goldenes Ehrenzeichen fur Verdienste um die Republik Osterreich, in 1963 with the Ehrenmedaille der Stadt Wien in Gold, and in 1965 he received the title of professor.

His works include Zuruk in Morgen, Also sprach Farkas and Farkas entdeckt Amerika. He also wrote a number comedies and revues, among them Wien gib acht, Die Wunderbar, Bei Kerzenlicht and Traumexpress.

בוהומין Bohumin

(מקודם נובי בוהומין NOVY BOHUMIN, בגרמנית אודרברג ODERBERG או NEU ODERBERG)

עיר במחוז טשין TESCHEN, שלזיה הצ'כית , צ'כיה.


בוהומין שוכנת 9 ק"מ מצפון-מזרח לעיר אוסטראווה OSTRAVA שבמוראוויה. עד 1918 היה מחוז טשין בקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומאז ועד שנת 1993, ברפובליקה הצ'כוסלובקית.

ב- 1655 התיר האציל המקומי לשני יהודים להתיישב במחוזותיו. ב- 1751 ישבו שש משפחות יהודיות במקום שהיה שטחי אחוזת אודרברג. יהודים רבים באו להתיישב במקום במאה ה- 19, כשכבר הייתה שם עיר ששכנה על הגבול והייתה צומת מסילות רכבת חשוב במרכז אירופה. אחר כך הוקמו שם גם בתי זיקוק.

תחילה השתייכו יהודי בוהומין לקהילה היהודית בטשין, אחר כך לקהילת אוסטראווה. ב- 1898 קידשו בית עלמין יהודי בתוך בית הקברות של העיר. בית כנסת הוקם ב- 1900. הקהילה הוכרה כעצמאית בשנת 1911.

בית ספר יסודי יהודי פעל בעיר, ובין מוסדות הקהילה היו חברה קדישא, אגודת נשים ו"ביקור חולים". ב- 1921 היו בקהילה 1,900 יהודים, יוסף צאנקר ZANKER היה נשיא הקהילה וד"ר ארנסט באס BASS כיהן כרב. מרכז קהילתי נפתח ב- 1924. יהודי העיר דיברו גרמנית.

היהודים הראשונים שהתיישבו בבוהומין התפרנסו מייצור סבון ומבישול משקאות חריפים. אחר כך הייתה עיקר פרנסת היהודים על המסחר ועל המלאכה. במחצית השנייה של המאה ה- 19, אחרי מתן שוויון זכויות (1848), השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה, לרבות במקצועות חופשיים ובאמנויות. המשורר היהודי ארתור צאנקר ZANKER (1957 - 1890) נולד בבוהומין.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית בין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, והייתה מגמה של התערות בחברה הכללית. באותה תקופה גברה הפעילות הציונית בעיר. תנועת הנוער "מכבי" הייתה פעילה בקרב הנוער; בשנת 1933 נערכה "מכביה" בבוהומין. בשנים 1926 ו- 1927, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה- ט"ו, נרכשו בעיר 230 שקלים. בבחירות לקונגרס הציוני ה- כ' (1937) השתתפו 117 מבני הקהילה. 52 הצביעו ל"ציונים כלליים", 44 ל- "פועלי ציון", 16 ל"המזרחי", שניים למפלגה היהודית הלאומית ושלושה ל"אומרי לאו" (נגד חלוקת ארץ ישראל). בעיר הייתה פלוגת הכשרה של חלוצים שהתעתדו לעלות לארץ ישראל לקיבוץ מעפילים.

ב- 1930 חיו באזור שיפוט בוהומין 984 יהודים, ובעיר עצמה 722, שהיו % 6.6 מתושבי העיר.

תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. הסודטים סופחו לגרמניה ואילו מחוז טשין נמסר לפולין. מספטמבר 1939, עם כיבוש פולין בידי הצבא הגרמני, היה גם מחוז טשין בשטח הכבוש. בראש השנה ת"ש (1939) הועלה בית הכנסת באש ושרידיו נהרסו. יהודי העיר נלקחו לעבודות כפייה. אחר כך גורשו למחנה-ריכוז ניסקו NISKO שבקרבת לובלין. רוב יהודי בוהומין ניספו במהלך המלחמה.


אחרי המלחמה הוחזר מחוז טשין לצ'כיה. היהודים, שארית הפליטה, חזרו לעיר. ב- 1948 ישבו במקום 57 יהודים, 53 מהם נרשמו בקהילה היהודית, והוקם בית תפילה. כעבור כמה שנים הקהילה חדלה להתקיים ובניין בית התפילה שימש את בית הספר לאומנויות ולמוסיקה. בית הלוויות בחלקה היהודית של בית הקברות נמסר לכנסייה של הכת הנוצרית "שומרי היום השביעי".

אופאווה Opava

(בגרמנית TROPPAU)

עיר נפה בדרום מזרח שלזיה, צ'כיה.


אופאווה נוסדה בשנת 1224, ושוכנת על הנהר אופאווה ועל צומת מסילות ברזל, באזור חקלאי שעיקרו גידולי סלק סוכר ושבולת שועל, 30 ק"מ מצפון-מערב לעיר אוסטראווה. מ- 1742 הייתה אופאווה בירת שלזיה האוסטרית ובין השנים 1928-1918 בירת שלזיה הצ'כוסלובקית.

יהודים מתועדים באופאווה מ- 1281 וכבר בימי הביניים הייתה שם קהילה מאורגנת. בתי היהודים, ובתי התפילה, היו ברחוב נא-ואלך (NA VALECH). היהודים גורשו מהעיר בזמן בלתי ידוע, והורשו לשוב אליה ולרכוש את בתיהם מחדש ב-1501. במהלך המאה ה-16, כאשר גורשו יהודים מכל שלזיה, שוב נאלצו יהודי אופאווה לעזוב את עירם ב-1523.

בראשית המאה ה-19 חיו באופאווה משפחות יהודיות אחדות. מספרן הלך וגדל אחרי 1848, השנה שבה ניתנו זכויות אזרח ליהודי הקיסרות. ב-1867 כבר ישבו בעיר 134 יהודים.

מבית התפילה שהיה בעיר בימי הביניים לא נותר זכר. בית תפילה חדש נפתח ב-1850 ובית הכנסת הראשון נחנך ב-1855. ב-1896, הוקם בית כנסת חדש, ומבנהו של הישן הוסב לגימנסיה.

בית העלמין הראשון קודש ב-1850 ונסגר ב-1854. הקברים הועברו לבית העלמין החדש שקודש באותה השנה ושימש את הקהילה עד 1892, כשקודש השלישי, סמוך לבית הקברות העירוני.

ב-1921 חיו באופאווה 1,127 יהודים, וכיהן הרב ד"ר שמעון פרידמן ונשיא הקהילה היה גוסטאב פינצי. ב-1923 הוכרה הקהילה רשמית על-ידי השלטונות. היה שם בית קהילה ופעלו "חברה קדישא", אגודת נשים, לשכת "בני ברית", ואגודה לספרות. הרב פרידמן היה ציוני נלהב והקים ספרייה בנושאי יהדות. ב-1925 ביקר באופאווה תיאטרון יידי.

פרנסתם העיקרית של יהודי העיר הייתה על המסחר, אך היו ביניהם גם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים, וכמה יהודים ייצאו משקאות חריפים.

בסוף המאה ה-19 נעשתה אופאווה מרכז הלאומנים הגרמנים והיהודים נחשפו לאנטישמיות.

הרפובליקה הצ'כוסלובקית שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות. באותה עת החלה פעילות פוליטית וציונית ערה בקהילה, אם-כי אגודת "ציון" הייתה פעילה באופאווה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1919, בוועידה הציונית הארצית הראשונה, נבחר גוסטב פינצי מאופאווה לוועד המרכזי של הארגונים הציוניים. ההכשרה החקלאית קומוראו (KOMORAU), שהוקמה באופאווה הייתה למרכז פעילותה של תנועת "החלוץ". בעיר פעלה גם "המזרחי", ואגודת ספורט יהודית, שנוסדה שם ב-1902, נהייתה בשנות העשרים לסניף "מכבי". כבר ב-1926, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו, רכשו יהודי אופאווה 430 שקלים. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', הצביעו 173 מבני הקהילה, ובמארס 1938, בוועידה האחרונה של הפדרציה הציונית האזורית, נבחרו ד"ר פאול הסליין (HESSLEIN) וד"ר גוסטב כהן למועצה האזורית של הפרדציה.

האמן לב האס ובמאי הסרטים קורט גולדברגר נולדו באופאווה.

ב- 1930 חיו באופאווה 971 יהודים (% 2.6 באוכלוסייה).


תקופת השואה

על-פי הסכם מינכן (ספטמבר 1938), שנחתם כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, סופח חבל הסודטים, ובו אזור אופאווה, לגרמניה הנאצית. בעקבות זאת התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. יהודים מהסודטים נמלטו ליישובים שלא נכללו בשטח המסופח. בנובמבר אותה השנה הציתו הגרמנים את בית הכנסת החדש באופאווה.

במארס 1939 נכנס הצבא הגרמני לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נהייתה פרוטקטוראט של גרמניה הנאצית. גורל יהודי אופאווה היה כגורל שאר יהודי צ'כיה, הם גורשו לגיטו טרזין ומשם שולחו למחנות ריכוז והשמדה. מאופאווה יצא טראנספורט של 1,000 יהודים לטרזין ב- 11 בספטמבר 1942.

ב-1945 נהרסו בית התפילה ובניין בית הכנסת הראשון בהפצצות מהאוויר. את בית העלמין השני הרסו הגרמנים לחלוטין ולבית העלמין השלישי נגרמו נזקים כבדים. בית העלמין שוקם ב- 1948.

אחרי המלחמה שרדו רק מעטים מבני הקהילה, חזרו לאופאווה והחיים היהודים בעיר חודשו בעיקר בזכות יהודים מרוסיה הקארפאטית, שהצטרפו לבני המקום. ב-1948 ישבו בעיר 82 יהודים, 66 מהם נרשמו בקהילה. אמנם ב-1959 סופחה הקהילה לקהילת אוסטראווה, אך ב- 1970 עדיין הייתה באופאווה קהילה יהודית פעילה.