קהילת יהודי בוהומין

כנס אזורי של מכבי,
בוהומין, צ'כוסלובקיה,24 באוגוסט 1932
(בית התפוצות ארכיון התצלומים, באדיבות דוד וינר)

ציוני דרך בתולדות יהודי צ'כיה

1454 | משגשוג לגירוש

עוד הרבה לפני שאריק איינשטיין חלם על פראג והמהר"ל יצר בה את "הגולם" המפורסם שלו התקיימה במחוזות מורביה ובבוהמיה (הרפובליקה הצ'כית היום) קהילה יהודית פורחת ומשגשגת.
מקורות היסטוריים שונים, ביניהם תעודות מכס ועדותו של הנוסע היהודי אברהם בן-יעקב – שהיה שליח מטעמו של חליף קורדובה – מתעדים התיישבות יהודית במורביה ובבוהמיה כבר במאה ה-10 לספירה.
יצירות של מלומדים יהודים מתקופת ימי הביניים – למשל "ערוגת הבושם" של אברהם בן-עזריאל, שחי בפראג, ו"אור הזרוע" מאת יצחק בן-משה, יליד בוהמיה – מלמדות כי לא זו בלבד שהיהודים חיו במרחב הצ'כי, הם אף דיברו וכתבו בשפה הצ'כית. במקביל נהנו יהודי בוהמיה ומורביה מאוטונומיה קהילתית בכל הנוגע לחינוך, ארגון קהילתי פנימי, הפעלת בתי-דין ועוד.
באמצע המאה ה-14 פרחה באזור התנועה ההוסיטית בראשותו של הצ'כי יאן הוס, שקרא תיגר על ההגמוניה הדתית של הכנסייה הקתולית וראה בתנ"ך ובגיבוריו מקורות סמכות בלעדיים. יהודים רבים האמינו כי ההוסיטים הם שליחי האל שבאו לעולם במטרה למגר את הכופרים הקתולים ולהגדיל את האמונה בתורת ישראל. תפישה זו היתה להם לרועץ: הם הואשמו בתמיכה בהוסיטים בעת מלחמתם של אלה האחרונים נגד הכנסייה הקתולית והקיסר, ועל כן גורשו מחמש ערי כתר במורביה. הדבר היה בשנת 1454, והערים הללו נותרו סגורות בפני יהודים עד אמצע המאה ה-19.


1552 | ההגדה לבית גרשון

מלך בוהמיה, הקיסר רודולף השני לבית הבסבורג (1552–1612), נחשב לעוף מוזר. האיש, שסבל רוב חייו מדיכאון עמוק, אחז בתחביבים מוזרים, ובכללם איסוף אנשים נמוכי קומה לצורכי שעשוע והקמת גדוד ענקים מיוחד בצבאו.
יחד עם זאת רודולף השני הנהיג מדיניות פוליטית נאורה ומתקדמת לזמנו, שהיטיבה מאוד גם עם היהודים. בתקופתו הוכפל מספר היהודים בפראג, שהיתה לאחד ממרכזי היהדות העולמיים. באקלים פתוח וסובלני זה נרקמו קשרים פוריים בין משכילים יהודים למדענים ואנשי דת שאינם יהודים. גם דלתות הכלכלה הצ'כית נפתחו בפני היהודים, שרבים מהם, ובכללם יהודי החצר מרדכי מייזל ויעקב בשבי, היו לבעלי הון רב.

בתקופה זו פרחו גם בתי-הדפוס היהודיים, שפירסמו ספרים שהתאפיינו בטיפוגרפיה מרהיבה ובאיורים ייחודיים. הידוע שבהם היה "הגדת פראג", שהודפסה בבית-הדפוס של גרשון בן שלמה הכהן. הספרים שיצאו מבית-הדפוס של גרשון הכהן הכילו מוטיבים יהודיים לצד סמלי מלוכה מהאימפריה של בית הבסבורג. סמלו המסחרי של בית-הדפוס היה מראה של העיר פראג בשילוב שני זנבות של אריות, בהשראת הסמל הרשמי של ממלכת בוהמיה. משפחת גרשון – ואחריה משפחת בק, שהמשיכה את מסורת הדפוס של פראג – הפיקו בעיקר ספרי קודש, סידורי תפילות וחיבורי מוסר בעברית וביידיש.


1609 | המהר"ל מפראג

אחד מענקי המחשבה היהודית בכל הזמנים היה רבי יהודה ליווא בן-בצלאל, הידוע בכינויו "המהר"ל מפראג" (1520–1609). המהר"ל כתב עשרות ספרים וחיבורים המלמדים על שכלו החריף, זכרונו הפנומנלי, הבנתו העמוקה בנפש האדם ובקיאותו יוצאת הדופן בכתבי הקודש היהודיים, כמו גם בעולם המדעים וההשכלה של זמנו. כמו הרמב"ם, גם המהר"ל הושפע מאוד מאריסטו והרבה להשתמש בפרשנות פילוסופית ואלגורית לדברי חז"ל, שהיו בעיניו הסמכות הבלעדית לעמידה על חוכמתו של האל. גדולתו מרשימה שבעתיים לנוכח העובדה שהיה אוטודידקט; את כל ידיעותיו רכש בעצמו, ללא לימוד מסודר כלשהו.

המהר"ל לא כיהן מעולם במשרה רשמית, אך תיפקד למעשה כראש הקהילה היהודית בפראג. בתפקידו זה נודע המהר"ל ברגישותו החברתית הרבה, ולא פעם מתח ביקורת על עשירי הקהילה בגין ניכורם מהמעמדות הנמוכים. המהר"ל אף אחז במשנה חינוכית סדורה, האמין בחופש הביטוי והרבה לבקר את שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בישיבות, ולדעתו התמקדה בטפל ולא בעיקר.

אחת האגדות הידועות שנקשרו בשמו היתה אגדת "הגולם מפראג": ברייה מלאכותית, עשויה חומר, שהמהר"ל הפיח בה כביכול רוח חיים כדי שתגן על יהודים מעלילות דם ומרדיפות. "הגולם" הצית את דמיונם של סופרים רבים ונחשב כיום לאחד המיתוסים המכוננים של עולם המיסטיקה ואף של סוגת המדע הבדיוני.


1648 | חלונות 48

השלכה מהחלון הייתה פרקטיקה מוכרת בפוליטיקה הצ'כית להכרזה על הפיכה פוליטית.

במאי 1618 שלח מלך בוהמיה, הקיסר פרדיננד השני, נציגים קתולים מטעמו אל פראג הבירה, כדי שיכשירו את הקרקע לקראת בואו. תושבי העיר השליכו את הנציגים מחלון טירת ראדצ'ני, אירוע שלימים נחקק בספרי ההיסטוריה כ"ההשלכה מהחלון של פראג".

האירוע האלים פתח את מלחמת 30 השנה בין הקתולים לפרוטסטנטים. המלחמה הסתיימה ב-1648, בהסכמי מינסטר ואוסנבריק, המכונים "שלום וסטפליה". היהודים, ששמרו על ניטרליות במהלך המלחמה ומן הסתם חלקם, בדומה לאמירתו המפורסמת של בגין, אף "איחלו הצלחה לשני הצדדים", נהנו במהלכה מפריחה: בשנת 1627 הגדיל הקיסר פרדיננד השני את זכויותיהם, ועל-פי מפקד אוכלוסין משנת 1638 היה מספרם ברחבי הממלכה כ-7,815 איש.

בשנת 1650, עם תום המלחמה, הוציא הקיסר פרדיננד השלישי צו גירוש ליהודים שלא היו תושבי האזור לפניה. החרה-החזיק אחריו צ'ארלס הרביעי, אבי "חוק המשפחות", שהגביל את ההתיישבות היהודית בבוהמיה והתיר רק לבן משפחה אחד להינשא. אולם מי שהכי הגדילה לעשות הייתה הקיסרית מריה תרזיה, שגירשה את יהודי פראג בשנת 1744 בצו, שבוטל כעבור ארבע שנים. למודי ניסיונות עקב הגזירות והגירושים התכופים, נפוצו היהודים לאזורים כפריים ברחבי צ'כיה. מסמכים רשמיים מלמדים כי בשנת 1724 התגוררו יהודים בכ-800 יישובים שונים ברחבי בוהמיה ומורביה.


1781 | הזכות להתאגדות

במחצית השנייה של המאה ה-18 החלו יהודי צ'כיה להשתלב בחברה הכללית. אחד הביטויים לכך היה הקמת הגילדות של בעלי המלאכה היהודים. הסוחרים היהודים העתיקו את הדגם של הגילדות הנוצריות, גיבשו שורה של תקנות שהסדירו את נורמות המסחר ביניהם, ואפילו החזיקו בדגל ובסמלים שייצגו אותם בירידים השונים. מסמך רשמי משנת 1729 מלמד על 2,300 בעלי מלאכה יהודים שהיו מאוגדים בגילדות המקצועיות בפראג, ובכללם 158 חייטים, 100 סנדלרים, 39 כובענים, 20 צורפים, 37 שוחטים, 28 ספרים ו-15 מוזיקאים.

בשנת 1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "צו הסובלנות", ברוחו של האבסולוטיזם הנאור שרווח אז, שדגל בטובת המדינה מעל הכול והושתת על ערכי הנאורות, הרציונליזם והפרדת הדת מהמדינה. הצו, שהכריז על היהודים כ"נתינים מועילים לממלכה", התקבל בקרב היהודים ברגשות מעורבים: הוא אמנם העניק להם חופש עיסוק, עודד אותם להשתלב בחיים הציבוריים והתיר להם לרכוש השכלה במוסדות גבוהים, אך לצד זאת אילץ אותם לטשטש את זהותם היהודית, ללמוד בבתי-ספר חילוניים, לאמץ שמות משפחה נוכריים ולמעט בשימוש בעברית וביידיש.


1848 | אל העולם החדש

ב-1848 התגוררו בפראג כ-10,000 יהודים, רובם ברובע היהודי. היו אלה הימים המתוחים שלאחר כשלונה של מהפכת "אביב העמים", ופוגרומים היו דבר שבשגרה. בתיהם ועסקיהם של יהודים רבים היו יעד לביזה, והם עצמם ספגו מכות והשפלות כעניין של יום ביומו. רבים ממנהיגי הקהילות היהודיות באזור קראו לבני הקהילה להגר אל העולם החדש שמעבר לים: ארצות-הברית של אמריקה. בין המהגרים היהודים הבולטים לארצות-הברית היו איזידור בוש, איש עסקים, פובליציסט, לוחם חופש וקצין בכיר במלחמת האזרחים האמריקאית, ואדולף ברנדייס – לימים אביו של לואיס ברנדייס, שהיה שופט בית-המשפט העליון בארצות-הברית וחסיד נלהב של התנועה הציונית.

בשנת 1861 קיבלו יהודי צ'כיה זכות לבעלות על קרקע. רבים מהם החלו להתמחות בענפים חקלאיים שונים, בעיקר בהפקת סוכר ובמסחר סיטונאי בזרעים. יהודים רבים היו גם בעלי עסקים משגשגים בתעשיית הכותנה והבירה, בייצוא משקפיים ובמכרות הפחם במורבסקה. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1867, זכו יהודי צ'כיה להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של ארצות כדוגמת פרוסיה שהעניקו ליהודים שוויון זכויות מלא.


1898 | הרגש מול השכל

כשנשאל המנהיג הצ'כי הנערץ תומס מסריק מתי התנער לחלוטין מהאנטישמיות העממית אמר: "אלוהים אדירים, ברגש אולי אף פעם לא, רק בשכל". תשובתו הכנה משקפת בבהירות את עוצמת השתרשותו של הרעיון האנטישמי באירופה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20.

כמה שנים קודם לכן, בשנת 1898, עמד מסריק בהצלחה רבה בקרב עתיק היומין בין השכל לרגש כשהתייצב לימינו של צעיר יהודי ושמו ליאופולד הילזנר, שנאשם בשיסוף גרונה של נערה צ'כית ליד העיירה פולנא ובשימוש בדמה לאפיית מצות. למרות השתדלויותיו של מסריק, הילזנר לא זכה למשפט חוזר ונמק בכלא עד 1916, אז שוחרר במסגרת חנינה רחבת היקף שעליה הכריז קארל הראשון, שליטה האחרון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

על רקע אנטישמי זה הגיעו לצ'כיה הדיו של הרעיון הציוני, בעיקר באמצעות סטודנטים יהודים ממורביה שלמדו בווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שצ'כיה היתה אז חלק ממנה. הצעירים הללו הושפעו עמוקות מהגותו של בנימין זאב הרצל, ולימים צמחו כמה מהם להיות מנהיגים חשובים של העולם היהודי. שמואל הוגו ברגמן, הנס קוהן ומקס ברוד, למשל, היו חברים נלהבים בארגון הציוני בר-כוכבא בצ'כיה, שחרת על דגלו את ערך ההתנגדות היהודית בהשראת "יהדות השרירים" של מקס נורדאו.




1918 | שלום בין מלחמות

המרחב הצ'כי של מורביה ובוהמיה שימש בית לשתי קבוצות אתניות – גרמנים וצ'כים. רוב האוכלוסייה היתה אמנם צ'כית, אבל האליטה התרבותית הושפעה מהארץ השכנה, גרמניה.
היהודים בצ'כיה לא היו יוצאים מן הכלל בעניין זה. הבולטים שבהם היו הסופרים פרידריך אדלר, פרנץ קפקא, פרנץ ורפל ולודוויג וינדר, שכתבו בשפה הגרמנית וספגו את התרבות הגרמנית. לצדם פעלו סופרים יהודים מיישובי הספר, ביניהם הנוש בון, יז'י וייל ופרנטישק לאנגר, שביטאו ביצירתם את הרומנטיקה של חיי הכפר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרה באזור ריבונות מדינית חדשה בשם צ'כוסלובקיה, שכללה שלושה אזורים: האחד כלל את הגבולות ההיסטוריים של מורביה ובוהמיה, השני את סלובקיה, והשלישי את אזור קרפטו-רוסיה, במזרח. צ'כוסלובקיה שבין שתי המלחמות היתה אות ומופת לדמוקרטיה מערבית. רשויותיה הכירו בכל הזכויות של המיעוט היהודי שחי בתוכה: כ-356 אלף איש, שנהנו משוויון זכויות מלא, שגשוג ופריחה.

חרף העובדה ששיעורם באוכלוסייה היה 2.5% בלבד, היהודים תפסו מקום מרכזי בחיי הכלכלה, התעשייה והתרבות בצ'כוסלובקיה. כ-18% מהסטודנטים היו יהודים, ויהודים התבלטו גם בעולם העיתונות, בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. לא זו אף זו: השלטונות העניקו לגיטימיות ללאומיות היהודית וניהלו קשרים רבים עם התנועה הציונית.


1924 | אחרי מות קדושים אמור

הסופר הענק פרנץ קפקא נולד למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפראג. אביו היה סוחר סדקית אמיד ואמו היתה אשה משכילה, בת למשפחת לוי. קפקא חי בפראג רוב ימיו, ונפטר בשנת 1924 והוא בן 41 בלבד.

לפני מותו, כשהוא גווע ממחלת השחפת, ביקש פרנץ קפקא מחברו הטוב, מקס ברוד, שישרוף את כל כתביו אחרי מותו. לשמחתו של העולם כולו, ברוד לא עמד בהבטחתו, והקדיש את כל ימיו לאחר המלחמה להדפסה ולהפצה של כתבי חברו הקרוב. יצירות מופת כגון "הגלגול", "המשפט" ו"הטירה" הפכו לאבני יסוד של הספרות המערבית, ושמו של קפקא הפך לשם נרדף לאדם המודרני האבוד בסבך של מוסדות אטומים שהולכים וסוגרים עליו.

קפקא כתב גרמנית, דיבר צ'כית ואף למד מעט עברית. בסיפוריו ניסח כתב אשמה חריף נגד הממסד באשר הוא, על הרשעות והאיוולת הכרוכות בו, אך גם השכיל, ברוח הפסיכולוגיה הפרוידיאנית שהחלה להתפתח באותם ימים, לנסח בעט דק את תהומות נפשו של האדם המודרני בעולם ההולך וקורס אל הברבריות, כפי שאכן יוכיחו השנים שלאחר מותו, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.


1939 | מטרייה שחורה כמשל

מיד אחרי ה-29 בספטמבר 1938, יום חתימת "הסכם מינכן", עמד ראש ממשלת בריטניה וילט צ'מברליין בשדה התעופה בלונדון ונופף בגאווה בהסכם "השלום" שכרת עם היטלר.
בעודו אוחז במטריה השחורה המפורסמת, שהפכה מאז סמל לכניעה, פלש הצבא הנאצי לחבל הסודטים בצ'כיה - אירוע שבישר את תחילתה של מלחמת העולם השנייה כעבור פחות משנה, ב-1 בספטמבר 1939.

כמה חודשים אחרי סיפוח חבל הסודטים הכריזה גרמניה על צ'כיה כעל "פרוטקטורט" (מדינת חסות) של גרמניה. בשלב הראשון גורשו היהודים משטחי בוהמיה ומורביה וכל רכושם הוחרם. עד אוקטובר 1941 עזבו את צ'כיה כ-27 אלף יהודים שהפכו לפליטים ברחבי צ'כוסלובקיה. השלב השני החל ב-24 בנובמבר, אז יצאו משטח הפרוטקטורט 122 רכבות ועליהן 73,608 יהודים שהובלו לגטו טרזינשטט (ר' בהמשך), ומשם אל תאי הגזים. כ-250 אלף יהודים צ'כים נרצחו במהלך המלחמה.



1944 | גטו לראווה

ב-23 ביולי 1944 נכנסה משלחת של הצלב-האדום לתוככי גטו טרזינשטט במטרה לבדוק את נכונות השמועות על אודות מחנות הריכוז שהנאצים מקימים במטרה להשמיד את יהודי אירופה. הנאצים, שידעו על בוא המשלחת, ביימו אירוע שהציג אותם כמופת לנאורות והומניות: הם הקימו בגטו בתי-קפה מדומים, בתי-ספר לראווה, גני משחקים וגינות ירק, ואף ערכו סרטון תעמולה שהציג את הגטו ככפר נופש פסטורלי. בתום ההפקה נשלחו רוב שחקני הסרט, ובתוכם ילדים רבים, אל תאי הגזים של אושוויץ. לימים סימל גטו טרזינשטט את זוועת השואה במלוא עוצמתה, דווקא משום אחיזת העיניים המפלצתית והמחושבת שיצרו בו הנאצים כדי לעוור את עיניו של העולם הנאור.
טרזינשטט, "הגטו של המיוחסים", ובהם סופרים, אמנים, רבנים ידועים, שכן במבצר במחוז לאבֶם בצ'כיה. הגטו שימש את הנאצים כמקום ריכוז ליהודי צ'כיה ממורביה ובוהמיה וכן עבור יהודים קשישים בעלי שם ובעלי זכויות מיוחדות, בדרך להעברתם למחנות ההשמדה.
ניהול הגטו הופקד בידי מועצת זקנים שהיו אחראים על ניהול העבודה, חלוקת המזון, ענייני תברואה ותרבות, וסמכויות שיפוט פנימי. כמו כן, נערכו הרצאות וחוגי עיון ונפתחה ספרייה בת 60,000 ספרים!
בזכות האמנים, הסופרים והמלומדים הרבים ששכנו בגטו התארגנו חיי תרבות אינטנסיביים: הקמת תזמורות, להקת אופרה, תיאטרון ובימות בידור וסאטירה. דוגמא סאטירית משעשעת מתארת את התפריט היומי בגטו כך: "פיהוק על גריל, חזה יתוש ממולא, שוק פרעוש, ברך צפרדע בגבס".
על פי מקורות היסטוריים בין 1941-1945 גורשו לטרזינשטט כ- 140,000 יהודים. בסיום המלחמה שרדו מתוכם כ-19,000 בלבד.


2000 | גל-עד רוחני

לאחר מלחמת העולם השנייה חיו בצ'כוסלובקיה, בעיקר במורביה ובבוהמיה, כ-45 אלף יהודים. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה נותקו הקשרים בין הקהילה היהודית לאחיותיה בעולם, אך בראשית התקופה, בשנים 1948–1950, עוד היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26 אלף יהודים, כ-19 אלף מהם למדינת ישראל. בראשית שנות ה-2000 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-1,700 איש.

בשנת 1991 התפרקה צ'כוסלובקיה לשתי מדינות: הרפובליקה הצ'כית וסלובקיה.
הקהילה היהודית הצ'כית מקיימת גם כיום פעילות חינוכית, ומפעילה גן ילדים ואת בית-הספר גור-אריה – על שם ספרו של המהר"ל מפראג, כמובן. כמו כן מפעילה הקהילה בתי-כנסת ובית-אבות, מקיימת שיעורי תורה ופעילויות תרבות ומספקת שירותי דת ורווחה. מורשתם התרבותית של יהודי צ'כיה מוצגת במוזיאון היהודי המפורסם בפראג.

תולדותיו של מוזיאון זה כרוכות בסיפור יוצא דופן: בתקופת מלחמת העולם השנייה ביקשו הנאצים לשמר אתר עתידי כ"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד", שנועד להנציח את מורשתו של העם שיושמד עם השלמת "הפתרון הסופי". הנאצים האמינו כי המוזיאון ישמש לתעמולה אנטישמית ולהצדקת מעשיהם. ביעילות גרמנית אופיינית נאספו ונבזזו חפצי אמנות יהודיים מ-153 קהילות, ומלאי המוזיאון כלל כ-100 אלף יצירות אמנות. צוות המוזיאון – שרובו נספה לימים בשואה – תיעד בקדחתנות ובזריזות את חייהן של הקהילות היהודיות בצ'כיה. האוצר התרבותי שהותירו אחריהם האנשים הללו ועבודתם המסורה כשחרב הקלגס מונחת על צווארם הם עדות לעוצמתם ולמסירותם, וגל-עד רוחני לזכרם.

אוסטרבה מורבסקה

Ostrava Moravska

גרמנית: אוסטראו / Ostrau

עיר בצפון מזרח צ'כיה. בירת מחוז מורביה-שלזיה.

אוסטרבה ממוקמת ליד הגבול הפולני, שם נפגשים הנהרות  אודר, אופבה, אוסטרביצה ולוצינה (Odra, Opava, Ostravice, Lucina). זוהי העיר השלישית בגודלה בצ'כיה. עד 1918 אוסטרבה הייתה חלק מהאימפריה האוסטרית. בתקופת בין המלחמות, ומסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1993, היא הייתה חלק מהרפובליקה של צ'כוסלובקיה.

אחד מספרי התורה שנשלחו מאוסטרבה למוזיאון היהודי המרכזי בפראג, במהלך מלחמת העולם השנייה, נמצא כעת בבית הכנסת קינגסטון בבריטניה.

הִסטוֹרִיָה

יהודים מוגנים אחדים (אלה שזכו להגנת האצילים המקומיים, בתמורה למִסים ולשירותים אחרים) חיו באוסטרבה עד 1508, אך האוכלוסייה היהודית הכללית לא הורשה להתיישב בעיר, עד לאחר האמנציפציה של היהודים ברחבי האימפריה האוסטרית ב-1848, והסרת מגבלות המגורים לאחר מכן. עד אז חיו בעיר מעט יהודים, הן באופן חוקי והן באופן בלתי חוקי.

ב-1792, לאחר שהקיסר יוסף השני הוציא את צו הסובלנות ב-1782, התיישב בעיר יהודי בשם מרדכי שנהוף (Schoenhoff) ושכר חנות יין. מאוחר יותר הגיעו יהודים אחדים מהוצנפלוץ (Hotzenplotz), לייפניק (Leipnik) ואונגריש-ברוד (Ungarisch-Brod).

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו להתיישב באוסטרבה יהודים משלזיה, ממורביה, מסלובקיה ומגליציה. היהודים שהגיעו לאוסטרבה ממזרח נטו להיות דתיים יותר, והקהילה שהקימו הייתה מסורתית יותר; אלה שהגיעו מגליציה הם שהקימו מקווה (מקווה פולחני) ובית כנסת אורתודוקסי.

לאחר שהותר ליהודים להתיישב בחופשיות בעיר, החיים המשותפים החלו לפרוח. בשנת 1857 נבנה בית כנסת בחלקה הפולני של העיר. חברת "תרבות" הוקמה בשנת 1860 בראשותו של שמעון פרנקל. באותה שנה נרשם גם זרם של יהודים, לאחר שהקיסר של אוסטרבה הורה להסיר את כל ההגבלות על המגורים שנותרו וגם את ההגבלות הכלכליות על היהודים.

בית קברות יהודי נחנך ב-1872, בעקבות מגפת כולרה. מ-1860 עד 1875 הקהילה היהודית הורכבה הקהילה מיהודים ממורבסקה אוסטרבה ומפולסקה אוסטרבה השכנה (בגרמנית: Plnisch-Ostrau).

אולם החל משנת 1875 הפכה הקהילה היהודית של מורבסקה אוסטרבה לעצמאית. לאחר מכן הוקם ועד קהילה בראשות ברטולד שוורץ והחליף את קהילת "תרבות". מרקוס שטרסמן מונה למנהיג הקהילה, כאשר דר' יוסף וקסברג (Wachsberg) משמש כסגנו. בית כנסת חדש נחנך בספטמבר 1879, בו נכחו אלפי אנשים.

בשנת 1881 מנתה הקהילה 700 חברים. בתקופה זו, בסוף המאה ה-19, נודעה אוסטרבה כ"מנצ'סטר המורביה", בשל חשיבותה הגוברת כמרכז תעשייתי.

משפחות רוטשילד וגוטמן, בפרט, החזיקו במכרות פחם ובמפעלי ברזל חשובים באזור. זה הביא לעיר יהודים מכל רחבי מורביה וגליציה; עד 1890 הגיעה האוכלוסייה היהודית ל-1,356 ובשנת 1900 מנתה האוכלוסייה היהודית 3,272 תושבים.

מספר בתי כנסת נבנו בפרברי אוסטרבה על מנת להכיל את זרם היהודים; ב-1926 התווסף בית כנסת אורתודוקסי לשאר בתי הכנסת ובסופו של דבר היו בעיר שישה בתי כנסת.

הרב דר' ברנהרד זימלס, רבהּ הראשון של הקהילה, מונה בשנת 1890. הרב זימלס נפטר בשנת 1893 ודר' יעקב שפירא מונה במקומו בשנת 1903. מרקוס שטרסמן היה המנהיג הראשון של הקהילה. לאחר מותו ירש את מקומו דר' אלואיס הילף (Alois Hilf).

המוסדות הקהילתיים כללו בית אבות, "ביקור חולים", אגודת נשים, בית ילדים ולשכת "בני ברית". ב-1863 הוקם בית ספר יהודי; ב-1884 הוא הוכר רשמית על ידי השלטונות כבית ספר יסודי, באותה שנה ששונתה שפת ההוראה לגרמנית (שפת ההוראה של בית הספר תשתנה בסופו של דבר לצ'כית, לאחר הקמת הרפובליקה של צ'כוסלובקיה); עברית נלמדה במשך שעתיים בכל יום. עד סוף המאה ה-19 למדו בבית הספר 303 תלמידים, והיו לו 7 כיתות. הייתה גם פנימייה מקצועית הקשורה לתעשיות המתכת של הענף האוסטרי של משפחת רוטשילד, שמשכה אליה תלמידים מכל רחבי הרפובליקה של צ'כוסלובקיה. מחנה קיץ לילדים יהודים הוקם ב-1912.

בשנת 1918 הקים דר' ראובן פארבר (Faerber) חברת הוצאה לאור ומכירות; רוב הספרים שיצאו לאור עסקו בנושאים יהודיים וציוניים. בתקופת בין המלחמות פרסם יוליוס קיטלס נחפולגר (Julius Kittels Nachfolger) תרגום לגרמנית של התלמוד.

הרפובליקה של צ'כוסלובקיה הכירה ביהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות מקבילות, וזה עודד את יהודי המדינה להפוך לציונים פעילים, וגם לקחת חלק פעיל בפוליטיקה המקומית. יהודי אוסטרבה השיגו 60 מושבים במועצת העיר בשנת 1921, כולל נציגים מהדמוקרטים היהודים, המפלגה הציונית, פועלים יהודים ויהודים צ'כים.

ב-1931 התקיימה באוסטרבה ועידת המפלגה היהודית הראשונה, וב-1935 נבחר ארנסט פישר לנציג המפלגה בסנאט. דר' אלואיס הילף היה נשיא הפדרציה של הקהילות היהודיות של מורביה במועצה היהודית הלאומית. דר' זיגמונד וויט היה חבר בסנאט ואילו דר' ויקטור האס היה חבר בפרלמנט. רבים מבני הקהילה היו ציונים פעילים; למעשה, החל משנת 1921 התמקם הוועד הפועל של הארגונים הציוניים של שלזיה ומורביה באוסטרבה. יהודים רבים בעיר תרמו בנדיבות לקרן היסוד. תלמידים יהודים פעלו להפצת אידיאולוגיה ציונית, בעיקר בקרב בני הנוער. ארגוני ציונים קיימו את ועידותיהם בעיר ונפתח סניף של המשרד הפלסטיני. בין הקבוצות הציוניות שפעלו היו "פועלי ציון", "אחדות העבודה", "מזרחי", "ציונים רוויזיוניסטים", "החלוץ", "השומר הצעיר", "החלוץ הכללי ציוני", "כחול לבן" ("Blau Weiss"), "מכבי", ורבים אחרים. "קדמה", וקבוצה להכנת יהודים צעירים כדי להגר לפלסטין המנדטורית, הוקמה בשנת 1924.

חברי הקהילה קנו חברות וזכויות הצבעה לפני הקונגרס הציוני ה-15, וכן בשנים שלאחר מכן; 518 יהודים מאוסטרבה השתתפו בבחירות לקונגרס הציוני ה-20. ב-1931 חיו באוסטרבה 6,865 יהודים (5.4% מכלל האוכלוסייה).

בין הדמויות הבולטות מאוסטרבה היו המחזאי והמשורר מרסל מאיר פרבר, שלימים הפך לעיתונאי וכתב ב"טריבונה" בברטיסלבה וב"ידיעות חדשות" בישראל. יוסף וכסברג (Wechsberg), סופר ומבקר ספרות, וכן עורך השבועון היהודי Selbswehr (שראה אור בפראג), נולד באוסטרבה ב-1907.

השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, שפיזר את הרפובליקה של צ'כוסלובקיה וסיפח את אזור הסודטים לגרמניה הנאצית, אוסטרבה ספגה גלים של יהודים שנמלטו מהאזור.

אולם, במרץ 1939 הפך אזור בוהמיה ומורביה למדינת חסות של גרמניה הנאצית, והוביל לתקופה של אפליה ואלימות כלפי יהודי האזור. אוסטרבה הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי הנאצים, ששרפו את שישה בתי הכנסת בעיר.

את יהודי העיר החלו לגרש זמן קצר לאחר מכן; בטרנספורטים הראשונים לקחו את יהודי אוסטרבה לפולין, ואילו בטרנספורטים מאוחרים יותר שלחו אותם לגטו טרזין (טרזינשטאט). ממקומות אלה היהודים נשלחו למחנות ריכוז ומוות, שם רובם נִספו.

לפני תחילת הגירושים נשלחו למוזיאון היהודי המרכזי בפראג 348 חפצי קודש, 680 ספרים ו-246 מסמכים מהקהילה היהודית של אוסטרבה.

לאחר המלחמה

כ-250 ניצולים חזרו לאוסטרבה לאחר המלחמה והקימו מחדש קהילה יהודית. בסופו של דבר הקהילות של בוהומין, קארווינה, קרנוב, אופבה, פרלבה ואולומוץ' נעשו מזוהות עם הקהילה היהודית של אוסטרבה; כל הקהילה כללה 500 יהודים. לאוסטרבה היה חזן, בעוד שהרב האזורי, הרב דר' ריצ'רד פדר, התגורר בברנו. 649 יהודים חיו באוסטרבה, מתוכם 548 היו רשומים רשמית בקהילה.

בית קברות חדש הוקם בשנת 1965. בית הקברות היהודי הישן נהרס במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, והמצבות שנותרו הועברו לבית הקברות באוסטרבה שבשלזיה.

ב-1997 מנתה הקהילה היהודית של אוסטרבה 80 חברים.

קארווינה Karvina

בגרמנית: Karwin

עיר מחוז בשלזיה הצ'כית, אזור טשין, צ'כיה.


קארווינה שוכנת 18 ק"מ מצפון מזרח לעיר אוסטראווה Ostrava, על צומת מסילות רכבת. העיר היא מרכז אזור מכרות של פחם וברזל, והתפתחה בה תעשייה הקשורה במוצרים אלה. ב- 1949 הורחב שטח השיפוט של העיר כאשר פרישטאט Frystat, בגרמנית: Freistadt, עיר השוכנת כ- 6 ק"מ מצפון מזרח והייתה ישות מוניציפלית עצמאית, סופחה לקארווינה. עד סוף מלחמת העולם הראשונה היה האזור בקיסרות אוסטריה. ב- 1920 צורף לרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב- 1938 סופח אזור טשין לפולין וב- 1939 נכבש בידי הצבא הגרמני. ב- 1945, בתום מלחמת העולם השנייה, חזר לצ'כוסלובקיה.

אין בידינו פרטים על ראשיתו של היישוב היהודי בקארווינה. ידוע שבמקום היה בית כנסת במחצית השנייה של המאה ה- 19. באותה תקופה קודש שם גם בית עלמין. יהודי קארווינה השתייכו כנראה לקהילה היהודית בפרישטאט.

ב- 1921 היו בקהילה כ- 2,000 יהודים, מהם 280 משלמי מסים. מספרים אלה כללו את יהודי פרישטאט, קארווינה, יהודי העיר אורלובה Orlova, בגרמנית: Orlau ויהודי קארווינה דולי Karvina -Doly, לימים פרבר של קארווינה, ששם היה בית כנסת משנות השלושים של המאה העשרים. ב- 1921 היה מאקס פרל Perl מאורלובה ראש הקהילה וד"ר חיים אובסטלר Obstler כיהן כרב. שפת יהודי האזור הייתה גרמנית. בפרישטאט היו שלושה בתי כנסת, שני בתי עלמין ופעלו חברה קדישא, אגודת נשים וקופת גמילות חסדים.

משלהי המאה ה- 19 השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה. אחד מיהודי קארווינה היה בעל בית חרושת לייצור שמרים.

ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות, והדבר הביא למעורבותם בפעילות הציבורית והפוליטית וכן להתעוררות הציונות. בפרישטאט הייתה תנועת הנוער הציונית "מכבי" פעילה ביותר. לקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו (1927) נרכשו בעיר 73 שקלים. ב- 1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 24 יהודים מקארווינה. 22 הצביעו בעד "הציונים הכלליים", אחד נתן את קולו ל"פועלי ציון" ואחר ל"המזרחי".

במפקד אוכלוסין של 1930 נימנו בעיר פרישטאט 1,155 יהודים, 859 מהם הצהירו על השתייכות ללאום יהודי. בעיר קארווינה חיו באותה העת 172 יהודים, 145 מהם הזדהו כבני הלאום היהודי.


תקופת השואה

בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. עוד באותה שנה נמסר אזור טשין לפולין. ב- 1939 כבש הצבא הגרמני את פולין, וגורל יהודי המקום היה כגורל יהודי פולין. נישול זכויות, גירוש לגיטאות והשמדה. בניין בית הכנסת שבעיר קארווינה, בניין בית הכנסת שבפרבר קארווינה דולי ובית העלמין היהודי נהרסו בידי הגרמנים. במקומו של בית העלמין בקארווינה הותקן פארק. המצבות הועברו משם לחלקה היהודית שבבית הקברות הכללי באורלובה.

ריבניק 

Rybnik; בגרמנית: Rybnick

עיר מחוז עתיקה במחוז שלזיה בדרום מערב פולין. עד תום מלחמת העולם הראשונה חלק מגרמניה. 

ריבניק מוזכרת לראשונה בשנת 1175. היא קיבלה מעמד של עיר במאה ה-15. בעת הקמתה הייתה למרכז דיג ומכאן גם שמה שפירושו "ברכת דגים", בפולנית. כבר בימי הביניים הייתה עיר מרכזית באזורה ושימשה בירתה של ישות מדינית בשם זה. בהמשך התפתחה כמרכז לכריית פחם בשל המכרות הגדולים שנמצאים באזור. בתחילת המאה ה-21 ריבניק מהווה מרכז כלכלי חשוב בפולין ובשנת 2016 התגוררו בה כ-140 אלף תושבים.

הקהילה היהודית 

כנראה שמשפחות יהודיות ראשונות הגיעו לריבניק במאה ה-16, בזמן שלטון שושלת ההבסבורגים. בשנת 1766 קיבל היהודי יעקב פאביש רישיון להקים בית בורסקאי בעיר. במרוצת השנים פיתחו נכדיו את בית המלאכה והוא הפך לאחד מבתי החרושת הגדולים לעיבוד עורות באזור. בשנת 1791 ישבו בעיר 14 משפחות יהודיות של סוחרים ובעלי מקצוע. היישוב היהודי גדל במחצית הראשונה של המאה ה-19 ובשנת 1848 נחנך בו בית כנסת חדש. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 גרו בעיר 90 משפחות יהודיות בקהילה מאורגנת היטב. הקהילה הקימה בתי כנסת - מעץ בשנת 1811 ונוסף מאבן בשנים 1848-1842, בית עלמין וכן בית ספר ללימודי דת לנערים ונערות, שלמדו בו כ-70 תלמידים. בפיקוח הקהילה פעלה חברה הקדישא ובבתחום שירותי סעד "חברת הנשים היהודיות". סמכותה של הקהילה בריבניק חלה גם על היהודים שהתגוררו ב-57 כפרים הסמוכים לעיר. בשנת 1894 גם הוקם בעיר בית יתומים ליהודי כל האזור.  

בריבניק נולד אוטו לנדסברג (1869 - 1957), אשר לימים שימש שר המשפטים ברפובליקת ויימאר של גרמניה. לאחר עליית היטלר לשלטון אולץ לעזוב את גרמניה.

סמוך למלחמת העולם הראשונה כיהן כרב העיר ד"ר ד. בראונשוויגר. בקהילה שלטה השפה הגרמנית כולל בבית הספר. באותה תקופה הוו היהודים 7% מתושבי העיר. בתקופה שבין שתי המלחמות פחת מספר היהודים בכ-30% , רבים מהם עם סיפוח העיר לפולין. תושבים אלו נסעו לפנים גרמניה, כדי לחיות באווירה של התרבות והשפה הגרמנית. עם עליית המתח בעיר בין הרוב הפולני והמיעוט הגרמני סבלו מכך גם היהודים שזוהו עם הגרמנים. המתח גבר עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.  בריבניק רבו הפגיעות ביהודים, כולל ברכוש וגם כמה נרצחו. בשנת 1938 גם הוטלו פצצות על בית הכנסת. באותה שנה החליט ועד הקהילה בריבניק למכור לנוכרים את בניין בית הכנסת בעניירה וודזיסלאב שלונסקי שהיה בחסותה, מאחר שהיהודים נטשו אותה.

לאור החמרת המצב התארגנו יהודי העיר. בריבניק בשנות ה-1930 פעלה אגודת הסוחרים הקמונאיים. הפעילות הציונית הערה כללה את ההסתדרות הציונית העולמית, בעיקר של הציונים הכללים וארגון הנוער בני עקיבא .בין הפעילים בהפצת הרעיון הציוני היה רב העיר ד"ר קולברג.

בגלל הרדיפות, האוכלוסיה היהודית בריבניק ירדה מ-400 יהודים לכ-200  שהתגוררו בעיר ערב מלחמת העולם השנייה. 

 

תקופת השואה

ריבניק נכבשה בימים הראשונים של המלחמה ע"י הצבא הגרמני ומייד החלו ברדיפת היהודים בשיתוף עם האוכלוסיה הגרמנית במקום. בית הכנסת ובית העלמין נהרסו לגמרי והאבנים שמשו לצרכי בנייה ובמקומם נשתלו פארקים. היהודים נשלחו בתחילה למחנות עבודה שונים ובהמשך למחנות ההשמדה. לפני ההשמדה היהודים הוכפפו ליודאנראט בקטוביץ ולנציג יהודי העיר מונה פיליפ וייס, מנכבדי המקום. בעיר עצמה נשארה בחיים רק יהודיה אחת, שהייתה נשואה לגרמני.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובמאה ה-21

אחרי השואה לא חזרו יהודים להתגורר בעיר וחיי הקהילה היהודית לא שוקמו בה. בשנים של המשטר הקומוניסטי בפולין, שלטונות העיר לא התענינו בהנצחת זיכרון יהודי המקום.  רק בשנות ה-1990 יזמו פעילים מקומיים הכנת לוחות זיכרון להצבה במקומות שעמדו בית הכנסת והיה בית העלמין היהודי. לוחות הזיכרון לא הוצבו בסוף.  

בשנת 2008 דרשה וקבלה הקהילה היהודית בעיר קטוביץ - שאחראית ע"פ החוק על הרכוש הציבורי היהודי בכול המחוז - את המגרש שעליו עמד בית הכנסת. היא הואשמה ע"י התקשורת הפולנית בלחץ על העירייה כדי לשנות את ייעוד המגרש למסחרי ולבנות עליו סופרמרקט.

בשנת 2009 מצאו פעילים חברתיים מקומיים 7 מצבות שנשדדו בזמן המלחמה מבית העלמין היהודי. הן הוצבו במוזיאון המקומי.